נתיב הגדוד - משק אורן

 נתיב הגדוד. לא רחוק מצומת כביש5 בואכה כביש90. על שם הגדודים העבריים שאחד מהם, גדוד38, חנה לא רחוק משם אי אז בקיץ 1918, כשאחד מקציניו, ז'בוטינסקי שמו, בוחר לשבת עם חייליו בחום הנורא של הבקעה, בזמן שיתר קציני הסגל מתפנקים בירושלים, 1000 מטר בקוי גובה ושנות אור בקוי אופי משם.

נתיב הגדוד. הוקם ב-1975 בימים הטובים יחסית ההם, של עוד ממשלת 'העבודה', כשראש הממשלה הוא רבין שבנאום ההכתרה שלו, 3 ביוני 1974, הבהיר לעמו ולעולמו כי בין המדבר (כלומר מהצד המערבי של עיראק בואכה מרחבי הכלום של מדינת הכלום הלא היא ירדן) ובין הים התיכון יש מקום לשתי מדינות בלבד, אחת יהודית והשנייה ערבית (שכמובן תכלול את הידועים בציבור כבר אז כ"פלסטינים", 'ידועים בציבור' במובן הידוע של הצירוף הזה).

נתיב הגדוד, שלהי 2025. אתמול ביקרנו שם חבורת סקרנים ופגשנו זוג נפלא, מראשוני המקום, זוג חקלאים אמיצים, סילבי וחיים אורן (את ילדיהם החביבים ראינו רק בסרט שסיים את הביקור. כן, ראינו ילדים עוסקים בחקלאות, מחזיקים ממש בטורייה).

חיים אורן נהיה עם הזמן למדריך חקלאי. כפי שאמר לאחד החברים בפינת הקפה, "את מה שאני הספקתי לשכוח, הרבה אנשים לא למדו ולא ילמדו אף פעם". הוא לא ציין לאילו אנשים הוא מתכוון, אבל אני חשבתי אוטומטית על אנשים המאיישים היום (וכבר עשרות שנים) את משרד האוצר, את פורום גועלת וישויות דומות אחרות, וכמובן סתם (במובן העמוק של המלה סתם) אנשי "אקדמיה" במחלקות ל"כלכלה" ב"אוניברסיטאות" (וכאן תפקיד המרכאות הוא לגחך ולהקטין, וגם זה ממש בנימוס).

שמענו ממנו ניסים ונפלאות. גם במובן של חנוכה - הצלחות מדהימות בכמה וכמה דוגמאות של חקלאות חכמה ורווחית (גולת הכותרת כרגע היא שמן הארגן, שמקורו במרוקו אבל שבארץ הקודש הוא מיוצר בשיטות יעילות כמובן, כי במרוקו עדיין משמשות גדודי נשים כ"טכנולוגיה" באמצעותה מופק זרזיף שמן מכל אגוז קשה לפיצוח, כי כל אגוז של העץ הקשוח הזה, באמת ראוי לדימוי של האגוז כיצור קשה לפיצוח).

אבל גם ניסים ונפלאות לתפארת "המחנה הלאומי" וכל הכנופיות הנזכרות של "הכלכלה הנכונה", אלו שהוזכרו בפיסקה הלפני אחרונה (גועלת וכו'), כלומר ניסים ונפלאות המצמררות את הנפש ומביאות לתלישת שערות ולזעקות של לב שבור, הכל בשקט כמובן, כי מה יעזרו הצווחות.

כמו למשל הסיפור הבא: באחד משלבי העשייה החקלאית בת עשרות השנים של הזוג אורן ושל שותפיהם למרחב הקשה הזה, בקעת הירדן, הבוננזה היתה תאנים. מסתבר שבבריטניה המעתירה, לא פחות, קבעו רופאי הממלכה כי אכילת שתי תאנים ביום, מפחיתה דרמטית את סיכוני הסרטן למיניהם.

מפה לשם צמח יצוא התאנים והגיע לאזור ה-12 טון במשלוח מסויים אחד. אלא שאז הגיעו השרצים של ה-BDS (חיים פירש את ראשי התיבות באופן אדיב במיוחד: באסטרדס, דאמס, סטופידס) וחקלאי האזור נתקעו עם 12 טון. 

מה היתה אמורה לעשות כל ממשלה לאומית? בדיוק. קודם כל לקנות את כל הסחורה ואפילו לחלק אותה חינם אין כסף מאילת ועד מטולה (או להפך, וגם לרוחב), או כל אפשרות מעשית אחרת השמורה לבעלי הזכות לעשות שימוש בכלי הממלכה: והרי כוחה של המדינה לגבות מיסים למשל או לגייס צבא או לצאת למלחמה או לחפור מוביל ארצי או לסלול כבישים שמור לה לכל פעולה בעלת ערך לאומי אחר, ולאנשי "המחנה הלאומי", המתאפיינים בהררי "הדר ז'בוטינסקאי" ובתלי תלים של גאווה וזיקפה לאומית, אין צורך להסביר זאת, האין זאת.

מה למשל? למשל לכנס מיניה וביה בחדר הישיבות של משרד האוצר את כל הרמי-לויז, השפע-יששכרז, הקואופז וכיו"ב עסקים אדירים שמתעשרים בכל רגע נתון על חשבון הציבור (זכורים לי הימים בהם רמי לוי היה בקושי 'שיווק השקמה', כשכל רכושו והונו מחסן אחד לא גדול בשוק הסיטונאי בירושלים, סמוך לאנג'ל, וכל סחורתו קופסאות שימורים גדולות של 5 ק"ג מלפפונים חמוצים וכיו"ב. היום הוא כבר קונה חברות תעופה, וכבר מזמן משווק טלפונים ואינטרנט. כפי שאמרו זאת הגששים: "לאן נעלמו 3000 לירות?"). 

מה שמלמד אותנו ששוק המזון עתיר הון, ומכאן אנו למדים כי השאלה היחידה היא לא האם אפשר להרוויח מחקלאות, אלא מי מרוויח מחקלאות, ומה נעשה עם הרווח מחקלאות ומה העשייה הזו תורמת ליתר היעדים הלאומיים של המדינה, לצד רווחים וחקלאות ומזון.

אבל לא. "המחנה הלאומי" דוגל בדרכי פעולה שהמשמעות המעשית שלהם היא הפקרת רוב נכסי הציבור, בוודאי אזורי הפריפריה הרגישים לפגעי מזג אוויר ולפלסטינים וצרות ומחלות ממאירות אחרות, ולכן אחרי שחיים וחבריו הצליחו בקושי לשווק במחירי עלות מגוחכים טונה אחת תאנים, 8% מהמטען שהוחרם על ידי השרצים של ה-BDS (ואין ספק שגם באותו היום, כמו מאז ועד היום, עוד מרצה שנון במכללה לחינוך הסביר מדוע ה-BDS הוא ביטוי נשגב לחופש הביטוי ושבמקרה הזה בכלל מדובר בארגון לנוכח "עוולות הכיבוש" וכיו"ב פניני חוכמה שרק "האקדמיה" בישראל מסוגלת להפיק), את יתר 11 הטון הם זרקו לאשפה.  

כלכלה נכונה ויעילה כבר אמרנו? אז הנה נגיד שוב: אין כמו כוחות השוק ליעילות, לשכל ישר ולהגיון צרוף. עובדה. במקום לצרוך 11 טון תאנים, עדיף לזרוק אותן, העיקר שהחבר'ה עם הגליון אקסל יהיו מרוצים בדרך לסושי.

ובהמשך המפגש סיפר חיים על בעיית המליחות של האדמות באזור, ועל הפתרונות למיניהם, כמו הטיפטוף שמציל כרגע את כל העולם, כולל את החלאות בדרום אפריקה ואת האנטישמים מוכרי הפרוטוקולים של זקני ציון, הפרטנרים לשלום, המצרים כמובן וכן הלאה.

וכמובן ירדן, שבלי המים של ישראל, הידע של ישראל, השיטות של ישראל וכיו"ב, לא היה חי וקיים כל המתחם החקלאי הפורה שניתן לצפות בו גם ביום מעונן כמו אתמול ממצפור אלון (מי יגול עפר מעיניך חבר שכוח ומושכח?? בטח לא בית יגאל אלון).

אבל העובדה הזו - כמו העובדה שבדרום אפריקה ובמצרים, וגם בצ'ילה מוכת האנטישמיות הנשענת, כמה מפתיע, על תפוצה פלסטינית גדולת מימדים – לא מפריעה גם בירדן, שותפה ידועה נוספת ל"שלום" המהולל, זה שמגיע באריזה שבדית ובתסמונת שטוקהולם, להפיץ שנאה ולא פחות חשוב: לשמש כגשר להברחת נשק ושיטות רצח מטהראן לרמאללה ובנותיה.

זכה חיים וזכו בני משפחתו ושכניו, וזכינו מן ההפקר (במקרה של כל ממשלות "המחנה הלאומי", בכל הקשור לפריפריה הישראלית, פשוטו כמשמעו: הפקר), שהתקיים בהם הפסוק 'לא אלמן ישראל', ועוד אחד, חשוב לא פחות: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה.

טוב, לפחות חציו הראשון של הפסוק ממשלי, כי מה לעשות ולנגד עינינו שכבר הפסיקו להשתאות (רק הלב ממשיך לכאוב), רְשָׁעִים לגמרי לא יִכָּשְׁלוּ, רשעים מכל הסוגים והמינים, גם בטהראן, גם, להבדיל, בגבעת רם.

כל אחד במקומו וכל אחד בדרכו, ממשיכים לעלוז, והדברים ידועים, וכל שנותר הוא להמשיך ולהתנחם בבניין ציון, בניין מהסוג שמשק אורן מקפיד עליו, בנייה שהיא היפוכה של הסתירה שמנסה לכפות על כלכלת ישראל (הפעם בתחום החלב) מועצת גמדי "תורת הכלכלה הנכונה" בירושלים.

 

היום רפורמת החלב, אתמול ומחר כל נושא ציבורי אחר

 כבר שלושים שנה אני מנסה להסביר את ההגיון הפשוט שעומד (היום וכרגע) מאחורי "רפורמת החלב", ומחר יעמוד מאחורי נושא אחר, ולפני 20 שנה עמד מאחורי החלשת צה"ל, וכל הזמן עומד מאחורי עידוד ההתיישבות הערבית בגליל ובדרום, ומאחורי שיבוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

להגיון הזה קוראים חסידיו בשם האורווליאני "כלכלה נכונה". לשיטתם היא מסתכמת במשל הישן והרע של שר האוצר נתניהו אודות "השמן והרזה", ומבחנה פשוט: "בוקר צהריים ערב, לקצץ לקצץ לקצץ" כפי שסיכם זאת בזמנו ראש אגף התקציבים באוצר, שכחתי לרגע את שמו, זה לא ממש משנה, הם כולם נראים, מדברים ומתנהלים בדיוק אותו הדבר.

עקרון העל לפיו כל דבר ציבורי הוא חשוד במקרה הטוב, מיותר במקרה הסביר, הוא כמובן ניגוד גמור לשני עניינים חשובים כל אחד לחוד ושניהם גם יחד.

האחד - הוא המציאות המודרנית שהיא ציבורית באופייה, לא כדיעה אלא כעובדה. אין שום, אבל שום דבר שמתקיים במציאות שאיננו מאופיין במימד ציבורי חזק. לא "רק" בטחון אלא כל אבל ממש כל דבר - מים, אנרגיה, תחבורה, בריאות, חינוך, קרקע, אשראי, הכל, אבל ממש ופשוט ולגמרי הכל.

השני - הבדיחה (שהיא על חשבוננו) שאבירי הפוליטיקה האנטי-ציבורית (כלומר האנטי-מציאותית) נושאים בגאווה את הכינוי שבחרו לעצמם בחוצפה היסטורית הראוייה לדיון בהזדמנות אחרת: "המחנה הלאומי"...

שהרי זהו בדיוק... כל מה שכתוב אחרי המלה "האחד" (אנרגיה וחינוך ובריאות ואשראי) הוא ציבורי, ובמסגרת של מדינת לאום, נגיד, אחת, ישראל, ציבורי הוא לאומי.

ומכאן שמי שאמור היה לדאוג לניהול ציבורי של המציאות הציבורית באופן העולה בקנה אחד עם ההגיון הציבורי של המציאות הציבורית, הוא לא פחות מאשר "המחנה הלאומי", האין זאת.

ואמנם, בכל מה שאיננו מייצר כותרות, גם "המחנה הלאומי" נאלץ ליישר קו עם המציאות הציבורית, ולכן, ולא במקרה, הבריאות בישראל ממשיכה להיות מהטובות בעולם, ולכן, לא במקרה, פותחים עוד מחלף ועוד כביש ואפילו מוצאים פה ושם כמה גרושים להשקיע ברכבת ישראל ובעוד פרוייקטים מסוג זה.

וכמובן האתגר הבטחוני שאותו אי אפשר להפריט, אמנם קצת, בהחלט, ולהדמים בסיסים ולסגור מוצבים בשבתות כדי לקצץ לקצץ לקצץ, והדברים ידועים, אבל לזכותה של המציאות, והפלא הזה מתרחש כבר אלפי שנות היסטוריה אנושית, היא תמיד חזקה יותר מכל עיוות שכל.

אפילו בימינו בהם עיוותי השכל הם דרך המלך, כי היום לא עולה כלום להנפיץ מהמוח הקודח עוד הגיג איין-ראנדי אודות "הנפילים" שבזכותם (ולא חלילה בזכות ענייני ציבור כמו העלייה מברה"מ, 8200 ולפני זה תעשיית האלקטרוניקה ומערכת החינוך מעודדת ההצטיינות ועוד כמה דברים) הפכה המדינה הזו ממדינת תפוזים למדינת הייטק כפי שסיכם זאת הליצן הידוע לבית נתניהו.

אז היום זה חלב, לפני כמה שנים הפרקליטות, במקביל ותמיד זה המורים, ומדי פעם העובדים הסוציאליים, ותמיד תמיד העיריות (להוציא רעננה ובנותיה) וכל הזמן זה הקרקעות, וכך או כך מדובר באותו הסיפור: העימות בין בעלי אידיאולוגיה תלושה מהמציאות, לבין המציאות.

וכל זה בעיקר, לא רק, אבל בעיקר, במשמרת (הבלתי נגמרת) של "המחנה הלאומי".

תחזית שלי המבוססת על 30 שנות התעניינות בנושא: הציבור, כלומר אותו חלק ממנו שבכלל אכפת לו, יתמקד במוקד התורני (היום רפורמת החלב), וכמובן שיקפיד לא להביט לא על התמונה הגדולה ולא על ההתמשכות שלה, ואילו הליצנים של "המחנה הלאומי", מצוידים במכוני מחקר מקהוללים וכמובן בבוגרי המחלקות ל"כלכלה" ב"אקדמיה", ימשיכו להזיק ולהזיק ולהזיק.

ולתפארת מדינת ישראל. אדם כילה יומו, איגרת נכתבה. חזל"ש.

1312

 

בשבוע שעבר כך מספרים יודעי דבר, התנהל בארץ מאבק איתנים בין גורמי ממלכה לבין אזרחים, בשאלת זכותם של האחרונים, חלקם מזוהים כאוהדיה של קבוצת ספורט מסויימת, ללבוש חולצה ועליה כתוב מה שכתוב.

על פי הדיווחים שהצלחתי לפענח, כצפוי רשויות הממלכה פסקו שזכותם של אזרחים ללבוש מה שהם רוצים, כשעל הבגד שלהם כתוב כל מה שיעלה על דעתם, שהרי זו משמעות העקרון המוכר בשם 'חופש הביטוי והמצפון'.

אכן חדשות מרעישות. אבל עבור אנשים כמוני, שמבחינתם חדשות נמדדות בדורות ובמאות, מדובר לא בחדשות אלא בישנות.

כי כבר בערך 250 שנה אנשים מתקוטטים על זכותם לחופש הביטוי, אבל מעט מאד מהם עסוקים בשאלת תוכן הביטוי.

לפני 250 שנה סברו אלו שדגלו בחופש הביטוי, שעם כינונו ומיצובו כעקרון פעולה מרכזי בחיי הציבור, ועם הנגשת הידע הכללי (אנציקלופדיה) לכלל הציבור, ממילא חופש הביטוי יבטיח את איכות הביטוי, כי ברור היה להם שכוווולם יחתרו לאמת, וכווווולם יקפידו על מורכבות, וכוווווולם יעשו מאמץ גדול להקדים דעת זולתם לדעתם שלהם, וכך יבטיח חופש הביטוי את איכות הביטוי, כלומר את האמת.

והנה אנו כאן כיום מבכים את מות השכל הישר, את מותה של ההגינות, את מותה של הנכונות לבחון דברים מורכבים לגופם. אמנם וולטר מתהפך בקבר אבל ישעיהו הנביא מחייך בשביעות רצון מעט עגומה, ובכל זאת, ואומר: "אמרתי לכם".

ועוד השבוע יעשו האזרחים האמיצים מעשה: הם ישתקו 13 דקות ו-12 שניות, כי הם יודעים שכולם יודעים שהצירוף המספרי 1312 הוא בגימטריה של לע"ז ACAB, וכי כידוע כל השוטרים הם ממזרים.

על עומק כזה לא יכול היה לשיר אריק איינשטיין, לעומק כזה לא יכול היה להגיע עלי מוהר.

ולא רק ישעיהו מחייך, אמנם בתיסכול, על כך שהוא יכול לומר "אמרתי לכם", אלא גם עוד איינשטיין אחד, אלברט ולא אריק, שמתבונן על אלפי זחוחי הדעת הנודמים להם בצדקנות אינסופית 13 דקות ו-12 שניות, ואומר לעצמו שם בגן העדן: "נו, לא צריך להוכיח בכל יום את התיזה שלי אודות אינסופיותו של הטימטום האנושי".

ובבניין ציון ננוחם (למרות שלא מעט, והם מתרבים, מתנחמים בהרס שיטתי שלה).

ושוב - בפעם המי יודע כמה (וברור שעוד נידרש לנושא בעתיד) - לשאלת 'מי הוא יהודי' בכלל ולסוגיית חוק השבות בפרט, או: אמור לי מה דעתך על מהותו של חוק השבות ואומר לך האם אתה ציוני

 א. מה היא ציונות וכיצד 'חוק השבות' משקף את מהותה של הלאומיות היהודית המודרנית

הציונות היא תנועה לאומית והגדרתה לאומית. כמו לא מעט תנועות לאומיות - יהיו שיגידו כולן - ל"דת" (המרכאות נועדו לסייג את הנטייה להתייחס למושג הזה כאילו הוא מובן מאליו: ממש לא, בכלל ובהקשר היהודי בפרט) היה תפקיד חשוב בגיבוש הלאומיות. אבל התפיסה הלאומית בכלל, כולל זו הציונית, קבעה כיסוד השותפות לא את "הדת" אלא שורת מרכיבים ידועה: טריטוריה, שפה, תרבות, אינטרסים ונכונות לפעולה משותפת בשדה המדיני.

כל העקרונות הללו באו לידי ביטוי גם במסגרת 'חוק השבות', שמתוקף היותו חוק (ולא שיעור היסטוריה) מנוסח באופן תמציתי וקטגורי, כך שיתאפשר לגורמי הממלכה לעשות בו שימוש. ואמנם, השימוש ב'חוק השבות' המאפשר כידוע לכל אדם ממוצא יהודי, כולל כזה ש"רק" הסבא שלו (ולא הסבתא ואפילו לא האמא) היה יהודי, או כזה שהתגייר (בכל צורה) לעלות ארצה ולהצטרף לחגיגה הציונית.

מאז הופיע 'חוק השבות' נעשו נסיונות לשנות אותו כך, שהגדרתו הלאומית, הנרחבת למדי, 'המכילה' בלשון ימינו, תרוסן. בלב הנסיונות הללו עמד הרעיון החוזר עכשיו שוב מצידם של גורמים בממשלה המכהנת, להגביל את 'חוק השבות' רק ליהודים שעברו גיור כהלכה האורתודוקסית.

יש לקוות שכשם שכל הנסיונות הללו בעבר נכשלו כשלון חרוץ - תוך חשיפה מחודשת של היות 'חוק השבות' בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי הרחב (החוק התקבל בכנסת, בכוונת מכוון, ביום השנה ה-46 לפטירתו של הרצל, כ' בתמוז תש"י, 5 ביולי 1950, פה אחד כידוע) - גם הנסיון הנוכחי יכשל.

ב. מה היא 'אורתודוקסיה' בהקשר היהודי ומדוע - בניגוד לאלו המצביעים עליה כעל יסוד היסודות של המכנה המשותף של הזהות היהודית - היא ההפך הגמור מכך

לכאורה לא היה צורך לומר שהמושג 'אורתודוקסיה' הוא חידוש גמור בהקשר היהודי,  שהרי מדובר בהלחם בשפה היוונית, כלומר מושג זר מלכתחילה. אבל מה לעשות והמציאות לא מתנהלת על פי מה שגוזר השכל הישר, ולכן יש לשוב ולהזכיר שלושה עניינים חשובים הקשורים במושג הזה: 1. מקורו כאמור ומשמעותו; 2. עיתויו; 3. חלותו בפועל. 

1. ובכן, מקורו כאמור ביוונית, ומשמעותו ("סברה נכונה" היא קודם כל ביקורתית - ביקורת שאומצה כסממן זהות מוצהר. שהרי "סברה" לא יכולה להיות "נכונה", כי אם היתה "נכונה" היא לא היתה "סברה". ומכאן, שאדם המתנהג כאילו סברתו היא אמת מוחלטת, ראוי לגינוי כ"אורתודוקס". הפלא ופלא, גם במקרה של הנצרות הקדומה וגם במקרה של יהודים במאה ה-19, הגינוי הזה הפך לכינוי, והביקורת, לזהות, לאמור: "אכן כן, אני יודע שאתה יודע שאני יודע שאתה יודע שאני מעלה סברות, אבל מכיוון שאני יודע מה שאתה לא יודע, והוא שאתה לא חכם ומוכשר כמוני, הרי שברור לי - גם אם לא ברור לך - שהסברה שלי היא האמת ואין בלתה". או משהו כזה. ובמלה אחת: אורתודוקס.

2. המושג הזה נכנס לשיח היהודי רק במאה ה-19, וליתר דיוק הוא הופיע לראשונה בכתובים ב-1796, במסגרת ויכוח שניהלו ביניהם אנשי ציבור יהודים בצרפת, ויכוח שבין השאר הביא צד אחד (הצד שראה ברכה באמנציפציה) לגנות את הצד השני (שהסתייג ממנה) במלה "אורתודוקס". עם הזמן, כמו במקרה של הנצרות הקדומה, הפך כינוי הגנאי לסממן מזהה. במלים אחרות, עצם איזכורו של המושג הזה חייב לקחת בחשבון את העובדה שהוא נולד בהקשר היהודי בימי האמנציפציה והוויכוח על מהותה, ויכוח שעסק בעיקר בשאלת ההווה והעתיד של הציבור היהודי (בכוונת מכוון נכתב כאן 'הציבור' ולא 'העם' היהודי כי מימי האמנציפציה היו יהודים שביטאו בציבור עמדה ששללה 'עמיות' יהודית, קל וחומר לאומיות יהודית). 

3. עובדה היא - וזו עובדה ברורה כשמש בצהריים ביום לא מעונן - שהאורתודוקסיה, בניגוד גמור לטענת האוחזים בה, לא רק שאיננה מהווה מכנה משותף לכלל הציבורי היהודי, אלא שהיא לא משמשת כמכנה משותף 'אפילו' ליהודים המצהירים על עצמם כעל נאמנים לה. לא "רק" בסוגיות של פסיקה כזו או אחרת (ויוכיח עניין הכשרות בימינו... ישנם יהודים "אורתודוקסים" שיסרבו להכניס לפיהם מזון שזכה להכשר של בד"צ חת"ם סופר פתח תקווה, הנחות לשיטתם מזה של מקבילו בבני ברק, או להפך), אלא בעניין חשוב בהרבה: על מה בכלל חלה הפסיקה ההלכתית. שהרי ישנם יהודים "אורתודוקסים" שלשיטתם ההלכה חלה רק ואך ורק על עניינים אישיים ופרטיים, בעוד שאחרים סבורים שהיא אמורה לתת מענה על כל שאלה יהודית, ואין צורך לומר שבין "אורתודוקסים" המסכימים ביניהם לגבי האפשרות המרחיבה (כלומר שתפקיד ההלכה לתת מענה על כל שאלה יהודית, פרטית וציבורית גם יחד), מתקיימת מחלוקת תהומית למשל בין אלו שבשם אותה "אורתודוקסיה" סבורים שעל יהודי בימינו להקריב את חייו במקרה הצורך על הגנת האומה, ואילו אחרים, בשם בדיוק אותה "אורתודוקסיה" יסבירו באותות ובמופתים מדוע יש להמנע משירות צבאי.

ג. מדוע הטיעון על עתיד היחסים עם יהדות התפוצות לא חשוב כלל

טוענים הטוענים, כי הכוונה לשנות את חוק השבות כך שהוא יאפשר מימושו רק על יסוד גיור אורתודוקסי, תפגע ביחסים עם יהדות התפוצות, שרובה ככולה איננה אורתודוקסית, אלא רפורמית וקונסרבטיבית בעיקר (ויש עוד זרמים, כמו הרקונסטרוקציוניסטים).

ובכן, היחסים בין יהדות התפוצות בכלל ויהדות ארה"ב בפרט אם להודות על האמת למי הכוונה בחשש הזה, לבין התנועה הציונית ומאוחר יותר בין יציר כפיה - מדינת ישראל - תמיד היו מורכבים בלשון המעטה.

הסיבות לכך ידועות: כל הזרמים "הדתיים" שהקימו יהודים במאה ה-19 כחלק מהתמודדותם עם אתגרי האמנציפציה - וכל הזרמים כוללים גם את האורתודוקסים!! - ביססו את זהותם היהודית על שלילת העמיות-הלאומיות היהודית. לא בכדי היתה זו קואליציה מרשימה של כ-500 אישי ציבור יהודים בגרמניה, שעשו כל שביכולתם על מנת למנוע מהרצל לכנס את הקונגרס הראשון במינכן: שהרי מבחינתם עצם כינוסו של קונגרס יהודי במרכזו תפיסה לאומית על-דתית, היה בבחינת תרתי ד'סתרי למפעלם האנטי-לאומי (והקורא החרוץ והידען מתבקש שלא לדחוף כאן מחוץ להקשר את משפט הפתיחה של הרצל בנאומו הראשון בקונגרס, לאמור "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות", לא רק כי הוא איננו מתכוון לאורתודוקסיה, אלא כי הוא מתכוון לא לדת אלא לזכות של היהודי להיות יהודי בביתו בצאתו בקומו ובלכתו ובכל הוויות חייו. זו משמעות הצירוף 'בית לאומי לעם היהודי').

אכן כן, מאז 1897 עברו הרבה מים גם בהדסון וגם בדנובה, ואפילו הרפורמים חזרו בתשובה ב-1937 והצהירו על הכרתם בזכויות הלאומיות של העם היהודי, ומאוחר יותר היו אלו אישים כמו אבא הלל סילבר שעקפו את בן גוריון אפילו מימין באקטיביזם ציוני בימים הדרמטיים ערב 1948.

אבל המים זורמים לכל הכיוונים, ותוכחנה תוצאות הבחירות לראשות עיריית העיר שעל ההדסון - אנטישמי מוצהר, אדם הקורא לגלובליזציה של האינתיפאדה כלומר המזמין ומעודד רצח של יהודים, זוכה לתמיכתם של כשליש מיהודי ניו יורק.

ובאוסטרליה הרחוקה מצדיקה למעשה יהודיה כשרה, כל כולה 'תיקונולם', את הרצחנות של הרוצחים בסידני, שהרי כל הצרות של העם היהודי נופלות עליו בשל הרכב הממשלה הנוכחי וכמובן זהות העומד בראשה.

ולכן לא ניסוח כזה או אחר של חוק השבות יזיז את המים בנהרות לכאן או לכאן, אלא מה שהתקיים ב-200 השנים האחרונות: ויכוח ער, לא פעם מר, בין יהודים לגבי ההווה והעתיד שלהם, ויכוח שמעצם היותו כזה חייב להתבסס על העבר, ויכוח הכולל אנליזות ודיאגנוזות, אילוסטרציות ופרוגנוזות, בבחינת "ההיסטוריה תוכיח" מי צודק, וכמובן לפתחו של כל יהודי מונחת השאלה: איזה מין יהודי אתה רוצה להיות? יהודי של פעם בשבוע בטמפל, או יהודי 24\7 בעברית של הגשש ושל עגנון, אבל עם כל החבילה: פקקים, חמסינים, ערסים, איראנים, תימנים ופלסטינים.

ד. אז מה אתה מציע? - או: ומה עם מאות אלפי זכאי חוק השבות שהם אינם יהודים ולא אכפת להם מהיהדות?

להמשיך את הויכוח. כאן שם ובכל מקום. חוק השבות כפי שהוא מצויין, במגבלות מה שחוק יכול להיות 'מצויין', והחיים, מה לעשות, הם לא משפט, ורוב השאלות החשובות לא נמדדות במונחי 'גילטי נון-גילטי אובג'קשן ססטיין איי רעסט מיי קייס' וכן הלאה.

כאמור, הויכוח כבר בן ב-200 שנים, וממנו צמחו למשל הגדרות חדשות כמו אורתודוקסיה, רפורמה, קונסברטיבה, בונד, אוטונומיזם, טריטוריאליזם, אבל גם ציונות, שמה לעשות, נכון לעכשיו, נתנה נוק-אאוט מהדהד לכל יריבותיה.

וכאמור, היה זה והוא ממשיך להיות ויכוח ער, לא פעם מר, כי יהודים מודאגים לגבי ההווה והעתיד שלהם, ולכן הם חייבים להתבסס על העבר, והויכוח כולל אנליזות ודיאגנוזות, אילוסטרציות ופרוגנוזות, וכולנו נשמח לגלות מה "תוכיח ההיסטוריה".

ומי לדעתי צודק? היהודי שעל השאלה שלפתחו הונחה השאלה 'איזה מין יהודי אתה רוצה להיות?', הוא דחה על הסף את האפשרות הדלה של להיות יהודי של פעם בשבוע בטמפל, ולכן העדיף להיות יהודי 24\7 בעברית של הגשש ושל עגנון, למרות כל החבילה: פקקים, חמסינים, ערסים, איראנים, תימנים ופלסטינים.

מה שמוביל בדרך ישירה לשאלת מאות אלפי היהודים שהגיעו לכאן בעיקר מחבר מדינות העמים, וחלקם מנוכרים, לאו דווקא כי הם חוגגים נובי-גוד ומסתובבים ברחוב עם צלב על הצוואר, אלא כי הם לא מבינים על מה ולמה כל המאומה.

ובכן, התשובה על השאלה הזו היא בדיוק אותה תשובה שנתנו יהודים ב-200 השנים האחרונות, לאמור: ממשיכים להתווכח. או בעברית של פעם: "את פתח לו". ו"אם אין דעת בבן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אבד אבי עד שיגמור את הפרשה כולה".

וכן, אין המשל זהה לנמשל, אך הוא מספיק דומה. ואידך זיל גמור.

מאי חנוכה - עוד כמה מחשבות על ההבדל בין יהדות ליוונות

 כן, ברור, אין דבר כזה 'עם לבדד ישכון' וכל עם ב'גויים באבואע יתחשב', כי זו דרכו של עולם.

ולכן לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הבבלי.

ולכן הכתב העברי הוא למעשה כתב אשורי.

ולכן 13 המידות שמופיעות בגרסאות שונות הן בהשפעת הגיון עתיק לא-יהודי מוכר.

ולכן המתמטיקה של עיבור לוח השנה העברי מבוססת על שיטות עיבור ידועות מהעולם העתיק הלא-יהודי (שיטת 3 שנים מעוברות במחזור של 8, ומאוחר יותר שיטת 7 שנים מעוברות במחזור של 19).

ומשלי מתכתב עם חוכמת הגויים, והדברים ידועים, ובכלל, כפי שלימדונו חכמי הדורות, חלקם יהודים של ממש, עם הכיפה והמזוזה והכשרות וכן הלאה, כדי להבין היטב את בראשית פרק א (יסוד היסודות של היהדות), חייבים להבין את ההקשר ביחס אליו נוצר (התנינים של פסוק 22, והמבין יבין, והלא מבין ישאל או ידפדף הלאה).

ומכאן לארכיטקטורה, ולתשתיות וכידוע "חכמה בגויים - תאמין!" וקצרה היריעה ואין טעם למתוח אותה כי הדברים ברורים והנה הם שוב, ובקיצור:

לא העם היהודי, לא התרבות היהודית, לא המחשבה היהודית ולא הערכים היהודיים הם בבחינת 'אי בודד'.

ומכאן להתחייבות שבכותרת: בכל זאת יש הבדל בין יהדות ליוונות אחרת לא היינו מקיימים את הדיון הזה. 

ובכן, ובקיצור, ואם ללכת לשורשי השורשים של הויכוח, עוד לפני היות פילוסופים ונביאים וכתבי קודש ומיתולוגיות וכן הלאה, לפני היות תרבות כתובה ומסודרת דבר דבור על אופניו פחות או יותר, תרבות המאפשרת בכלל ויכוח על דקויותיה ועל ההבדלים בין בעלי תרבות זו (יוון) לבין זו (יהודה) - האדם.

ובכן, מה מסתבר ומה ידוע לכל אדם באשר הוא? שהאדם, בניגוד ובשונה מכל בעלי החיים האחרים, הוא יצור נטול גבולות בכל הקשור ליצר.

לטוב ולמוטב.

לטוב: ע"ע בטהובן, או משה, או אריסטו, או קונפוציוס, או יוני רכטר. כל מה שלא נמצא בשום אופן וצורה לא אצל קולורבי וגם לא אצל הנבונים שביונקים, דולפינים (שאוהבים מוזיקה) ולוויתנים (שאוהבים את צאצאיהם). אבל אלו ואלו ואלו לא יכתבו לא היסטוריה ולא שירה ולא פילוסופיה ולא יצירות ולא ימציאו סקסופונים.

למוטב: ע"ע פולחני השחיתות של הבאכחנליה ההלנית-רומית. וכל מה שיש לזכור בהקשר זה הוא נוצת הגירוי שתפקידה להביא את האדם להקאה כך שיוכל לשבוע ולסבוא שוב ושוב ושוב. לא עכבר, לא צנונית, לא ג'ירפה ולא לוויתן יבינו את התופעה הזו. היא מיוחדת לאדם.

והנה לנו בסיס להשוואה בין תרבויות.

ואין צורך וגם אין זמן ומקום לערוך השוואה בין כל התרבויות ולו המפורסמות שבהן (הבודהיסטית, המוסלמית, האצטקית וכן הלאה), כי חנוכה היום וצריך להכין סופגניות ולביבות וכן הלאה.

והנה לנו ההבדל בין יוונות לבין יהדות: היוונות קידשה את תרבות הייצר הבלתי מסופק עד לקצה קצה, ובלבד שיש לנהנתן אפשרות לממן את החגיגה, מה שמחייב תרבות של עבדות, וכידוע (???) ה"דמוקרטיה" היוונית נשענה כל כולה על מלחמות שתפקידן היה להוריד את מחירי העבדים. ואם זה לא ברור - ובימינו המטורללים הנשלטים על ידי "קאקאדמיה" נטולת יסוד מדעי, עבדות היא גזענות והרי ההיסטוריה מלמדת על ההפך הגמור - כל העבדים ביוון הקדומה היו לבנים, יוונים, שכנים.

כי יוון כידוע הוא שם כללי לעשרות ואולי למאות ערי מדינה, שכל אחת מהן היתה בגודל של מושב-קיבוץ בימינו, אלף איש פחות או יותר, וגם כשכמה ערי מדינה ארגנו קואליציות, המטרה לא היתה 'איחוד אירופי' או ארה"ב אלא מינוף כוחות לצורך הגנה  (או התקפה שזה אותו הדבר אבל הפוך) כך שהיריב שלי יובס והוא יהפוך לעבד שלי (או להפך).

היפוכו של דבר אצל היהדות. קידוש תרבות הריסון העצמי. נקודה.

האם כל יהודי הצליח בכך? בוודאי שלא. הרי יהודים, עד כמה שזה נשמע משונה אצל הממדאני'ז וברחוב שוקן, הם קודם כל בני אדם. ולכן הם נאבקים עם עצמם על ריסון היצר. ולכן בין השאר או בעיקר הומצאו המצוות, כלומר הומצאה ההלכה, שתפקידה הוא בדיוק זה - תכנית חינוך יומית ושגרתית שמטרתה ריסון הייצר.

האם כל יווני היה נהנתן בהמי? בוודאי שלא. הרי גם יוונים - ועל כך כמובן אין שום ספק, בוודאי לא ברחוב שוקן - הם בני אדם. ולכן הם יכולים - כמו כל יהודי חילוני שאיננו מתחשב בהנחיות של 'שולחן ערוך' - לקיים חיים של ריסון עצמי. בכלל ובפרט אחרי שעברו דרך המסננת של הנצרות, שהיא גרסא פשוטה יותר למוסר היהודי.

אבל מי שאיננו רואה את ההבדל בין יוונות (הלניזם) לבין יהדות, זקוק בדחיפות לרופא עיניים, ויפה שעה אחת קודם.

חג שמח.