ושוב - בפעם המי יודע כמה (וברור שעוד נידרש לנושא בעתיד) - לשאלת 'מי הוא יהודי' בכלל ולסוגיית חוק השבות בפרט, או: אמור לי מה דעתך על מהותו של חוק השבות ואומר לך האם אתה ציוני

 א. מה היא ציונות וכיצד 'חוק השבות' משקף את מהותה של הלאומיות היהודית המודרנית

הציונות היא תנועה לאומית והגדרתה לאומית. כמו לא מעט תנועות לאומיות - יהיו שיגידו כולן - ל"דת" (המרכאות נועדו לסייג את הנטייה להתייחס למושג הזה כאילו הוא מובן מאליו: ממש לא, בכלל ובהקשר היהודי בפרט) היה תפקיד חשוב בגיבוש הלאומיות. אבל התפיסה הלאומית בכלל, כולל זו הציונית, קבעה כיסוד השותפות לא את "הדת" אלא שורת מרכיבים ידועה: טריטוריה, שפה, תרבות, אינטרסים ונכונות לפעולה משותפת בשדה המדיני.

כל העקרונות הללו באו לידי ביטוי גם במסגרת 'חוק השבות', שמתוקף היותו חוק (ולא שיעור היסטוריה) מנוסח באופן תמציתי וקטגורי, כך שיתאפשר לגורמי הממלכה לעשות בו שימוש. ואמנם, השימוש ב'חוק השבות' המאפשר כידוע לכל אדם ממוצא יהודי, כולל כזה ש"רק" הסבא שלו (ולא הסבתא ואפילו לא האמא) היה יהודי, או כזה שהתגייר (בכל צורה) לעלות ארצה ולהצטרף לחגיגה הציונית.

מאז הופיע 'חוק השבות' נעשו נסיונות לשנות אותו כך, שהגדרתו הלאומית, הנרחבת למדי, 'המכילה' בלשון ימינו, תרוסן. בלב הנסיונות הללו עמד הרעיון החוזר עכשיו שוב מצידם של גורמים בממשלה המכהנת, להגביל את 'חוק השבות' רק ליהודים שעברו גיור כהלכה האורתודוקסית.

יש לקוות שכשם שכל הנסיונות הללו בעבר נכשלו כשלון חרוץ - תוך חשיפה מחודשת של היות 'חוק השבות' בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי הרחב (החוק התקבל בכנסת, בכוונת מכוון, ביום השנה ה-46 לפטירתו של הרצל, כ' בתמוז תש"י, 5 ביולי 1950, פה אחד כידוע) - גם הנסיון הנוכחי יכשל.

ב. מה היא 'אורתודוקסיה' בהקשר היהודי ומדוע - בניגוד לאלו המצביעים עליה כעל יסוד היסודות של המכנה המשותף של הזהות היהודית - היא ההפך הגמור מכך

לכאורה לא היה צורך לומר שהמושג 'אורתודוקסיה' הוא חידוש גמור בהקשר היהודי,  שהרי מדובר בהלחם בשפה היוונית, כלומר מושג זר מלכתחילה. אבל מה לעשות והמציאות לא מתנהלת על פי מה שגוזר השכל הישר, ולכן יש לשוב ולהזכיר שלושה עניינים חשובים הקשורים במושג הזה: 1. מקורו כאמור ומשמעותו; 2. עיתויו; 3. חלותו בפועל. 

1. ובכן, מקורו כאמור ביוונית, ומשמעותו ("סברה נכונה" היא קודם כל ביקורתית - ביקורת שאומצה כסממן זהות מוצהר. שהרי "סברה" לא יכולה להיות "נכונה", כי אם היתה "נכונה" היא לא היתה "סברה". ומכאן, שאדם המתנהג כאילו סברתו היא אמת מוחלטת, ראוי לגינוי כ"אורתודוקס". הפלא ופלא, גם במקרה של הנצרות הקדומה וגם במקרה של יהודים במאה ה-19, הגינוי הזה הפך לכינוי, והביקורת, לזהות, לאמור: "אכן כן, אני יודע שאתה יודע שאני יודע שאתה יודע שאני מעלה סברות, אבל מכיוון שאני יודע מה שאתה לא יודע, והוא שאתה לא חכם ומוכשר כמוני, הרי שברור לי - גם אם לא ברור לך - שהסברה שלי היא האמת ואין בלתה". או משהו כזה. ובמלה אחת: אורתודוקס.

2. המושג הזה נכנס לשיח היהודי רק במאה ה-19, וליתר דיוק הוא הופיע לראשונה בכתובים ב-1796, במסגרת ויכוח שניהלו ביניהם אנשי ציבור יהודים בצרפת, ויכוח שבין השאר הביא צד אחד (הצד שראה ברכה באמנציפציה) לגנות את הצד השני (שהסתייג ממנה) במלה "אורתודוקס". עם הזמן, כמו במקרה של הנצרות הקדומה, הפך כינוי הגנאי לסממן מזהה. במלים אחרות, עצם איזכורו של המושג הזה חייב לקחת בחשבון את העובדה שהוא נולד בהקשר היהודי בימי האמנציפציה והוויכוח על מהותה, ויכוח שעסק בעיקר בשאלת ההווה והעתיד של הציבור היהודי (בכוונת מכוון נכתב כאן 'הציבור' ולא 'העם' היהודי כי מימי האמנציפציה היו יהודים שביטאו בציבור עמדה ששללה 'עמיות' יהודית, קל וחומר לאומיות יהודית). 

3. עובדה היא - וזו עובדה ברורה כשמש בצהריים ביום לא מעונן - שהאורתודוקסיה, בניגוד גמור לטענת האוחזים בה, לא רק שאיננה מהווה מכנה משותף לכלל הציבורי היהודי, אלא שהיא לא משמשת כמכנה משותף 'אפילו' ליהודים המצהירים על עצמם כעל נאמנים לה. לא "רק" בסוגיות של פסיקה כזו או אחרת (ויוכיח עניין הכשרות בימינו... ישנם יהודים "אורתודוקסים" שיסרבו להכניס לפיהם מזון שזכה להכשר של בד"צ חת"ם סופר פתח תקווה, הנחות לשיטתם מזה של מקבילו בבני ברק, או להפך), אלא בעניין חשוב בהרבה: על מה בכלל חלה הפסיקה ההלכתית. שהרי ישנם יהודים "אורתודוקסים" שלשיטתם ההלכה חלה רק ואך ורק על עניינים אישיים ופרטיים, בעוד שאחרים סבורים שהיא אמורה לתת מענה על כל שאלה יהודית, ואין צורך לומר שבין "אורתודוקסים" המסכימים ביניהם לגבי האפשרות המרחיבה (כלומר שתפקיד ההלכה לתת מענה על כל שאלה יהודית, פרטית וציבורית גם יחד), מתקיימת מחלוקת תהומית למשל בין אלו שבשם אותה "אורתודוקסיה" סבורים שעל יהודי בימינו להקריב את חייו במקרה הצורך על הגנת האומה, ואילו אחרים, בשם בדיוק אותה "אורתודוקסיה" יסבירו באותות ובמופתים מדוע יש להמנע משירות צבאי.

ג. מדוע הטיעון על עתיד היחסים עם יהדות התפוצות לא חשוב כלל

טוענים הטוענים, כי הכוונה לשנות את חוק השבות כך שהוא יאפשר מימושו רק על יסוד גיור אורתודוקסי, תפגע ביחסים עם יהדות התפוצות, שרובה ככולה איננה אורתודוקסית, אלא רפורמית וקונסרבטיבית בעיקר (ויש עוד זרמים, כמו הרקונסטרוקציוניסטים).

ובכן, היחסים בין יהדות התפוצות בכלל ויהדות ארה"ב בפרט אם להודות על האמת למי הכוונה בחשש הזה, לבין התנועה הציונית ומאוחר יותר בין יציר כפיה - מדינת ישראל - תמיד היו מורכבים בלשון המעטה.

הסיבות לכך ידועות: כל הזרמים "הדתיים" שהקימו יהודים במאה ה-19 כחלק מהתמודדותם עם אתגרי האמנציפציה - וכל הזרמים כוללים גם את האורתודוקסים!! - ביססו את זהותם היהודית על שלילת העמיות-הלאומיות היהודית. לא בכדי היתה זו קואליציה מרשימה של כ-500 אישי ציבור יהודים בגרמניה, שעשו כל שביכולתם על מנת למנוע מהרצל לכנס את הקונגרס הראשון במינכן: שהרי מבחינתם עצם כינוסו של קונגרס יהודי במרכזו תפיסה לאומית על-דתית, היה בבחינת תרתי ד'סתרי למפעלם האנטי-לאומי (והקורא החרוץ והידען מתבקש שלא לדחוף כאן מחוץ להקשר את משפט הפתיחה של הרצל בנאומו הראשון בקונגרס, לאמור "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות", לא רק כי הוא איננו מתכוון לאורתודוקסיה, אלא כי הוא מתכוון לא לדת אלא לזכות של היהודי להיות יהודי בביתו בצאתו בקומו ובלכתו ובכל הוויות חייו. זו משמעות הצירוף 'בית לאומי לעם היהודי').

אכן כן, מאז 1897 עברו הרבה מים גם בהדסון וגם בדנובה, ואפילו הרפורמים חזרו בתשובה ב-1937 והצהירו על הכרתם בזכויות הלאומיות של העם היהודי, ומאוחר יותר היו אלו אישים כמו אבא הלל סילבר שעקפו את בן גוריון אפילו מימין באקטיביזם ציוני בימים הדרמטיים ערב 1948.

אבל המים זורמים לכל הכיוונים, ותוכחנה תוצאות הבחירות לראשות עיריית העיר שעל ההדסון - אנטישמי מוצהר, אדם הקורא לגלובליזציה של האינתיפאדה כלומר המזמין ומעודד רצח של יהודים, זוכה לתמיכתם של כשליש מיהודי ניו יורק.

ובאוסטרליה הרחוקה מצדיקה למעשה יהודיה כשרה, כל כולה 'תיקונולם', את הרצחנות של הרוצחים בסידני, שהרי כל הצרות של העם היהודי נופלות עליו בשל הרכב הממשלה הנוכחי וכמובן זהות העומד בראשה.

ולכן לא ניסוח כזה או אחר של חוק השבות יזיז את המים בנהרות לכאן או לכאן, אלא מה שהתקיים ב-200 השנים האחרונות: ויכוח ער, לא פעם מר, בין יהודים לגבי ההווה והעתיד שלהם, ויכוח שמעצם היותו כזה חייב להתבסס על העבר, ויכוח הכולל אנליזות ודיאגנוזות, אילוסטרציות ופרוגנוזות, בבחינת "ההיסטוריה תוכיח" מי צודק, וכמובן לפתחו של כל יהודי מונחת השאלה: איזה מין יהודי אתה רוצה להיות? יהודי של פעם בשבוע בטמפל, או יהודי 24\7 בעברית של הגשש ושל עגנון, אבל עם כל החבילה: פקקים, חמסינים, ערסים, איראנים, תימנים ופלסטינים.

ד. אז מה אתה מציע? - או: ומה עם מאות אלפי זכאי חוק השבות שהם אינם יהודים ולא אכפת להם מהיהדות?

להמשיך את הויכוח. כאן שם ובכל מקום. חוק השבות כפי שהוא מצויין, במגבלות מה שחוק יכול להיות 'מצויין', והחיים, מה לעשות, הם לא משפט, ורוב השאלות החשובות לא נמדדות במונחי 'גילטי נון-גילטי אובג'קשן ססטיין איי רעסט מיי קייס' וכן הלאה.

כאמור, הויכוח כבר בן ב-200 שנים, וממנו צמחו למשל הגדרות חדשות כמו אורתודוקסיה, רפורמה, קונסברטיבה, בונד, אוטונומיזם, טריטוריאליזם, אבל גם ציונות, שמה לעשות, נכון לעכשיו, נתנה נוק-אאוט מהדהד לכל יריבותיה.

וכאמור, היה זה והוא ממשיך להיות ויכוח ער, לא פעם מר, כי יהודים מודאגים לגבי ההווה והעתיד שלהם, ולכן הם חייבים להתבסס על העבר, והויכוח כולל אנליזות ודיאגנוזות, אילוסטרציות ופרוגנוזות, וכולנו נשמח לגלות מה "תוכיח ההיסטוריה".

ומי לדעתי צודק? היהודי שעל השאלה שלפתחו הונחה השאלה 'איזה מין יהודי אתה רוצה להיות?', הוא דחה על הסף את האפשרות הדלה של להיות יהודי של פעם בשבוע בטמפל, ולכן העדיף להיות יהודי 24\7 בעברית של הגשש ושל עגנון, למרות כל החבילה: פקקים, חמסינים, ערסים, איראנים, תימנים ופלסטינים.

מה שמוביל בדרך ישירה לשאלת מאות אלפי היהודים שהגיעו לכאן בעיקר מחבר מדינות העמים, וחלקם מנוכרים, לאו דווקא כי הם חוגגים נובי-גוד ומסתובבים ברחוב עם צלב על הצוואר, אלא כי הם לא מבינים על מה ולמה כל המאומה.

ובכן, התשובה על השאלה הזו היא בדיוק אותה תשובה שנתנו יהודים ב-200 השנים האחרונות, לאמור: ממשיכים להתווכח. או בעברית של פעם: "את פתח לו". ו"אם אין דעת בבן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אבד אבי עד שיגמור את הפרשה כולה".

וכן, אין המשל זהה לנמשל, אך הוא מספיק דומה. ואידך זיל גמור.