בערך לפני רבע מאה קיבלתי את הצעטאלע שמוכרת בשם "תואר דוקטור". הנה משהו שמצאתי בנושא (מצאתי כשחיפשתי משהו אחר כמובן)

מחקר הדוקטוראט שלי התבצע בשנים 1997-2001 על עיתון המהגרים היידישיסטי 'פארווערטס', זאת במסגרת לימודי בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

 ההיסטוריון יואב גלבר כתב לא מזמן כי הכלי הראשון החשוב ביותר לעבודת המחקר ההיסטוריוגרפית ['כתיבה של היסטוריה'] היא הכרות רחבה ככל שניתן עם הרקע של הנושא עליו מתבצע המחקר והקשריו. 

כלי הכרחי שני הוא השפה, ורק אחר כך באים המקורות ההיסטוריים שמהעיון בהם מתגבשת התמונה ההיסטורית, תמונה שמקבלת צורה של 'נראטיב', כלומר סיפור מעשה.

הפארווערטס [קרי: Forverts  והפירוש: 'קדימה', כמו המלה forward באנגלית], היה עיתון מהגרים יהודי-סוציאליסטי שהחל לצאת בניו יורק בשנת 1897, אותה שנה בה התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ואותה שנה בה קמה תנועת 'הבונד' במזרח אירופה. 

כל מה שכתבתי בשורה האחרונה מבטא את מה שגלבר הגדיר כ'רקע והקשרים'. גם הגירה, גם סוציאליזם, גם לאומיות ציונית ואנטי-ציונית, ובעיקר פוליטיקה, וליתר דיוק פוליטיקה יהודית, כלומר אותו תחום עיסוק דרכו ניסוי יהודים לקחת את גורלם בידיהם. 

המשפט האחרון הוא גם תשובה לשאלה המתבקשת, 'מה פתאום פארווערטס'? אכן שאלה מצויינת. כי עד 1996 לא שמעתי בכלל על קיומו של העיתון הזה. 

ידעתי שבזמן שכאן התרחשו שלוש העליות הראשונות [1881-1924], התרחשה תנועת הגירה פי 50 יותר גדולה של יהודים 'רוסים' [כלומר מזרח אירופאים] ל'עולם החדש', ובעיקר לארה"ב. 

בתור יליד הארץ, אחד שמגיל 15 עסק בחינוך, ואשר מסיבות כאלו ואחרות אימץ זהות יהודית-ציונית-סוציאליסטית ברורה ועמוקה [כמיטב יכולתי כמובן], תהיתי הכיצד רוב היהודים -  עליהם סיפרו לנו תמיד שחלמו על ארץ ישראל, התפללו בכל יום למען שיבת ציון, חגגו חגים ארצישראלים ברוחם כמו ט"ו בשבט וכן הלאה - ובכן כיצד היהודים הללו, של סוף המאה ה-19, עשו דרכם לכל מקום, כולל לדרום אפריקה, הודו וסין, שלא לדבר על ברזיל, מכסיקו וארגנטינה, ואפילו לאלכנסדריה, ולא לארץ ישראל? 

עוד דבר שהפתיע אותי כבר בלימודי התואר הראשון, הוא כמות המתנגדים לציונות בקרב היהודים – מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים – ועוצמת התנגדותם וחריפותה.

ובכן, ניגשתי ללמוד את התשובות לשאלות הללו. ואת התשובות הללו מצאתי, הפלא ופלא, בדיוק באותה זירה בה אני מוצא גם את השאלות [יותר] ואת התשובות [פחות] לגבי ההווה של מדינת היהודים ועתידה: הזירה הפוליטית. 

וכך, מתוך ענין בהווה הפוליטי של היהודים בעולם כולו, כולל בארץ ישראל, התפתח העניין שלי בפוליטיקה של העבר היהודי הקרוב. מכאן להבנה שהמינימום ההכרחי הוא להכיר את תולדות הציבור היהודי הגדול ביותר עד לא מזמן [יהדות ארה"ב] הדרך היתה קצרה.

ולמה בכל זאת פארווערטס? כי הסתבר לי מהעיון בספרים שתרמו להבנתי את 'הרקע וההקשר' של הפוליטיקה היהודית, ושל ההגירה הגדולה לארה"ב וכן הלאה, שהעיתון הזה היה העיתון החשוב ביותר ברחוב היהודי בארה"ב בכלל ובניו יורק בפרט. 

בנוסף הבנתי שאם אני רוצה להכיר טוב יותר את העבר של העם שלי, אין לי ברירה אלא לעשות מעשה וללמוד לפחות את הבסיס של השפה המרכזית ששימשה אותו: היידיש.

איך לומדים יידיש? כמו שעושים ספורט: בהתמדה. כי כל מי שעושה כושר יודע, שהתרגול מחזק את השרירים שמחזקים את היכולת לעשות תרגילים וחוזר חלילה. וככה זה גם עם השימוש בשפה זרה. 

עד 1996 יידיש לא ידעתי לא כלום ולא גארנישט. אחרי קורס קיץ קצר באוניברסיטת בר-אילן קפצתי למים הקרים מאד של השפה הזרה הזו, שאט אט הפכה אצלי לשפה פחות זרה, אם כי אני מודה שנוח לי בהרבה עם הספרדית והאנגלית, ועוד יותר עם העברית כמובן. 

בכל אופן לקרוא ביידיש אני מסוגל, כמו כל אחד בעצם, אבל אני גם מבין די הרבה מקריאה ראשונה, ואת מה שאני לא מבין אני מחפש במילון, ומה שאין במילון אני מוצא אצל קרובי משפחה.

אז זה בעיקר [חוץ מלקיים משפחה וכן הלאה] מה שעשיתי בין 1997 ל-2001: עברתי על 7500 גליונות של הפארווערטס, קפצתי 6 פעמים לארכיונים בניו יורק [היה קר אבל שווה כל רגע, למי שעוד לא יצא לו להכיר את כפר הדייגים הזה, בהחלט מומלץ], קראתי [במידה כזו או אחרת של העמקה] מאתיים מאמרים וספרים, וכתבתי את הדוקטוראט.

וכך נהייתי "דוקטור", תואר שמופיע באותו צעטאלע (הקטנה של המלה 'נייר'), ומאז נוח לי יותר להציג את הסברות שלי ברבים, כי זו משמעות המושג: 'דוקטור' – אדם בעל 'דוקסות', כלומר 'סברות', כמו במלה 'אורתו-דוקס' שזה שם גנאי למי שחושב שהסברות שלו 'ישרות' כלומר מוחלטות.

כל אותו הזמן שאלו אותי 'האם נהניתי מהמחקר', ולא תמיד ידעתי לענות באופן ברור על השאלה, כי אני לא יודע אם 'נהניתי לכתוב אותו' זה הביטוי הנכון, כי המאמץ היה עצום, והמחיר גדול מאד (שנאמר במקורותינו מה שנאמר על מי שמרבה דעת).

 אבל כמו אחרי ריצות שדה, בעיקר אלו המסתיימות ברוח מזרחית קפואה הנופלת לך על הפרצוף בדרך הביתה, כשיושבים בסוף עם כוס תה בבית, ונרגעים, ההרגשה נפלאה.