יום רביעי, 7 בינואר 2026

מדוע מאד ייתכן שנתניהו יצרף את מנסור עבאס לקואליציה הבאה (מאותה סיבה שהוא זה שדחף את מנסור עבאס לצאת לעצמאות מפלגתית) - או: בפעם המי יודע כמה - מה היא פוליטיקה? (ומה היא לא)

 נתניהו מבין פוליטיקה יותר מכל אחד בימינו, בוודאי במערכת הפוליטית הפעילה (כלומר הכנסת והממשלה וכן הלאה, להבדיל מהרשתות החברתיות והרחוב ואנחנו, עם כל הכבוד לנו כאזרחים, ויש כבוד)

הפוליטיקה היא אמנות האפשר. העושה בה שימוש, נתניהו במקרה הזה, רוצה לשמור על מעמדו כדי שיוכל לממש את יעדיו.

שונאיו טוענים שכל יעדיו הם אישיים יצריים ואנטי-לאומיים. אוהדיו אומרים כמובן את ההפך.

אבל כך או כך: בין אם הוא ראש ממשלה כדי לקדם את הדירה של יאיר במיאמי ובין אם הוא ראש ממשלה כדי להבטיח שהטעות (שלו קודם כל, אבל של כל המערכת הציבורית ללא יוצאת מהכלל) של הכלת החמאס כתוצאה מההתמכרות לשקט, וכדי להבטיח שאיראן לא תהווה עוד איום על ישראל (למען הספק אומר שלמרות שאני לא מאוהדיו של נתניהו וכי מעולם לא הצבעתי לליכוד, לי אין צל של של ספק שנתניהו פועל מהמניעים הלאומיים, אבל זו - דעתי על נתניהו - לא הנקודה כרגע), ובכן: כך או כך הוא חייב להיות ראש ממשלה

וכדי להיות ראש ממשלה הוא חייב לארגן קואליציה. וקואליציה חייבת לכלול לפחות 61 חברי כנסת, רצוי טיפה יותר כדי שלאלו שהביאו את גאולת הקואליציה, כלומר הביאו אותה מ-55 ל-61, לא יהיה יותר מדי כוח מיקוח, ולכן עדיף 64 כי כך לעומד בראשה יש יותר מרווח

ואחרי שהבנו את זה, ברור מדוע נתניהו קידם בזמנו את מנסור איש האחים המוסלמים, כי ככה נתניהו גם הבטיח את שבירת האחדות הערבית (שלא קיימת אלא על יסוד שנאת היהודים כידוע, אבל גם זה נושא אחר), וגם נתן לעצמו את מרווח הפעולה הנחוץ. ומה שהיה בעבר הלא רחוק, אין שום סיבה שלא יהיה בעתיד הקרוב, כלומר בבחירות הבאות

מה שלישראלים קשה מאד להבין, זה שהפוליטיקה היא שילוב בלתי אפשרי כמעט בין: 

   1. מימדים רגשיים-אידאולוגיים (ובמקרה שלנו: דחייה על הסף של שיתוף בקואליצייה של מפלגה ערבית שבסיסה הרעיוני, גם אם מנסור יכחיש, הוא האחים המוסלמים). 

    2.     מימדים פרקטיים-מתמטיים (עיקרון ה-61 ורצוי 64 וכמובן 67 הכי טוב).   

    3.     מימד המציאות שביחס אליה פועלים שני המימדים הראשונים

אמנם המציאות אינה קבועה, ואין ספק שלראש מדינה, כמו נתניהו כראש ממשלה, יש יכולת לעצב אותה (למשל כמו במקרה החשוב של 'ההתמכרות לשקט' שהוא הוביל, ואחריותו כמובן גדולה יותר אבל ראוי שמבקריו הצווחניים בכיכרות ישימו יד על הלב ויגידו בקול רם שהם הזדהו עמה לחלוטין, הם ומנהיגיהם שהגיעו כמעט כולם מצמרת הפיקוד הבטחוני, ושלכן אי הכרת הפומבית בעובדת הזדהותם המוחלטת עם 'ההתמכרות לשקט' היא מעשה נוולה מכוער).

אבל רוב מרכיבי המציאות מושפעים מגורמים שלראש הממשלה שלנו יש מעט מאד השפעה עליהם, אם בכלל (ארדוגן, א-סיסי, טראמפ, פוטין וכן הלאה, החלאות בעזה, החלאות באיראן, החלאות ברחוב שוקן, החלאות בניו יורק, ועוד ועוד)

זהו המכלול המהווה את הפוליטיקה, וההתמודדות עם המכלול הזה היא משימה די גדולה על רוב הישראלים.

ולכן או שהם מתמקדים ברגש ובאידיאולוגיה בלבד (רק לא ביבי, רק ביבי, לא לערבים, כן שופטים, לחסל את בית המשפט וכן הלאה סיסמאות ריקות שחלקן ממש מסוכנות אבל לא ממש כי הן רק דיבורים), או שהם מתמקדים בעניין הפרסונלי (ביבי מול דגי הרקק שמתמודדים מולו, באמת לא כוחות), או שהם מייחלים ש"העולם" יציל אותנו מעצמנו: יכפה עלינו שלום, או להבדיל יפציץ בשבילנו את האיראנים או יפרק את חיזבאללה וחמאס מנשקם.

אבל מי שרוצה להבין פוליטיקה במלוא היקפה, חייב להשתדל לקחת בחשבון את מלוא היקפה. מבחינת ראש מדינה, כל ראש מדינה, זוהי לא המלצה אלא הכרח מקצועי. לנו האזרחים נותר להחליט אם להכניס את השכל להילוך ראשון או להמשיך לפטפט פיטפוטי הבל צדקניים.

 

2 תגובות:

  1. רוחב המבט של הפוליטיקה הוא גם אחד הבעיות של המשפט של ביבי בתיק 4000. אינני מדבר על המתת לכאורה של הסיקור שהוא שטויות במציץ עגבניות אלא על הטענה שהמדיניות של ביבי הייתה תגובה למתת ולא נבעה מהראיה הרחבה של המציאות. הטענה הייתה שהמדיניות של ביבי הייתה מנוגדת לעמדה המקצועית בעניין אבל מפוליטיקאים כפוליטיקאים אני מצפה לא להיות כפופים לעמדה המקצועית לכאורה של הפקידים. להיפך, דווקא בגלל המבט הרחב שלהם הם יכולים לנקוט גישה אחרת גם אם היא לא נראית לדרג הפקידותי והם לא חייבים לו דין וחשבון.

    השבמחק
    תשובות
    1. חד משמעית. היטיב לומר זאת בן גוריון למומחים שייעצו לו למשל ב1948 לקפל את ההתיישבות בנגב כי אין סיכוי להגן עליה. תגובתו היתה שהוא זקוק למומחים של העתיד ולא למומחים של העבר, וכי אם ייפול הנגב תיפול תל אביב. לך תסביר את זה לשוטי הנבואה שמתיימרים להמשיך את דרכו

      מחק