הוי ארצי מולדתי - או: "נפגש בהפגנה!" וגם: נסיון להסביר שוב את תוגת חברי הטובים בנות ובני ארץ ישראל הישנה והטובה שאולי הולכת פייפן (היא לא אבל נגיד), וגם להציע להם משהו מעשי

מפגשים בזמן האחרון עם חברים מפעם, חלקם עד היום, הביאו אותי למחשבה נוגה על מה שנראה לי כסיבות העומק לתנועת המחאה שמתנקזת לשנאה תהומית לנתניהו (או ליתר דיוק "ביבי" כי "נתניהו" כבר הופך אותו במשתמע לאדם מורכב כי רק לאנשים מורכבים יש שמות של ממש): "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן חתכו לי את הלב לחתיכות קטנות היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו אני כה עצוב ובא לי לבכות".

אקדים ואומר כבר כאן: כל הערכים של 'ארץ ישראל הישנה והטובה' לא רק שמקובלים עלי עקרונית, אלא שהם משמשים לי כשולחן ערוך וכתרי"ג, בהולכי בדרך ובשוכבי ובקומי: סובלנות (עד כמה שאני מסוגל ואם אני נכשל אני מתייסר מה שמוכיח את מחוייבותי לסובלנות), חשיבה ביקורתית-מדעית, אחריות אישית, חיים צנועים (כלומר תיאוב ומיאוס של ראוותנות ורהבתנות ורעבתנות מהסוג שאכן מייצג ראש הממשלה הנוכחי, ע"ע 'כנף ציון' ועשרות אלפי שקלים על פאקינג בריכה מטורללת), הזדהות מלאה עם הגורל היהודי עד כדי נכונות למסירת נפש (בניגוד גמור לבסיס הקואליציה של ראש הממשלה הנוכחי, עלובי הנפש המתהדרים בהיותם "היהדות האמיתית" בעוד שעל חלקם אין אפילו לומר שהם "הכת הקרובה ביותר ליהדות" כי עליהם חל הפסוק המפורסם של ראש הממשלה הנוכחי אי אז לפני 30 שנה, לאמור: "הם שכחו מה זה להיות יהודים"), אהבת העם והארץ והתרבות והשפה.

במלה אחת: הציונות.

ובארבע מלים: הציונות בגרסת תנועת העבודה

ובעוד כמה על אותה הגרסה: זו הגרסה של הציונות שלולא היא לא היינו מקיימים את הדיון הזה, ואבירי שכתוב ההיסטוריה בכל מכון מחקר אמיתי או מזוייף של הימין, קל וחומר של החרדים, לא יצליחו במזימתם לשכתב את ההיסטוריה תוך כדי עיוותה, כי ההיסטוריה מדבר מכל רגב אדמה בארץ הטובה הזו, והדברים ידועים, ואחת המחמאות הגדולות ביותר שנתניהו אמור להתגאות ולהתנאות בהן, היא שהוא נוהג - לא בסגנונו אלא במדיניותו - כטובי המפאיניקים (כולל הטעות הגדולה של העדפת השקט וכמובן ההבל של ציונות מינימליסטית כלומר הפקרת אדמות תמורת "שלום" שלא היה ולא נברא לא בינינו לבין המצרים והירדנים ולא עם הפלסטינים, כי שלום הוא לא פיסת נייר ולא טקסים בשטוקהולם).

אז אחרי שיישרנו קצת את הקרקע (ויסלחו לי הקוראים החרדים או החברים מישויות כמו פורום קהלת שאין להם מושג לגבי טיבו של הדימוי) אפשר לחזור לנושא: מדוע עצובים כל כך רבים מחברי, עצב עמוק וגדול שרק הטקס השבועי ("את באה להפגנה?" "אוי, בדיוק ארזתי לפני הנסיעה לסקי, לא הספקתי, נפגש בשבוע הבא") מסוגל אולי לעמעם ולנחם, כי בהפגנה פוגשים את כל החברים של אריק, ועשרות אלפי בוכים מתמלאים תחושת כוח, מחזקים את המחנה, ומייחלים, כמו ב-1981 וב-1984 וב-1988 וב-1992 ל"מהפך" הנגדי שיגלגל את ההיסטוריה למקומה הנכון, ואז יוכל אריק לכתוב שיר אחר, הפוך, על איך הצלנו את עמנו, וחזרנו לנתיב הבריא, השפוי, הנכון, המתון, ההגון, המוסרי, המופלא, ואיך ממש מתקיים בנו הפסוק של ג'ון לנון קשישא: IMAGEN.

אז מדוע? כי מי שאיננו מבין את מהות-מהותה של ההיסטוריה האנושית (ואין היסטוריה שהיא לא אנושית שהרי אפילו את ההיסטוריה של האסטרואידים והדינוזאורים והחיידקים והרי הגעש כותבים אנשים וכותבים אנשים בלבד), לא מבין כיצד הזיזו לו את הגבינה, שתו לו את המדינה שהלכה לו פייפן והנה הוא עומד דקה אחרי ההפגנה, ולפניו עוד 168 שעות של אומללות קורעת לב לחתיכות קטנות (חלק לא קטן מהן בבתי קפה הומים אבל שיהיה).

ומה מהות-מהותה של ההיסטוריה? התמורות. הדברים והיפוכם. הגרעינים הנובטים ונהיים לעצים שקומלים או מצמיחים ענפים חדשים שעליהם לא פעם משתרגים צמחים אחרים ולפעמים גם טפילים וכמובן העצים משמשים מחסה ומעון למיני חרקים וציפורי שיר וכל כיו"ב וכן הלאה.

והנה כל זה בהיסטורית-עממית: החזון הציוני של תנועת העבודה (ושוב: לא רק שהוא יושב בלבי ולא רק שהוא שולחני הערוך ותרי"ג מצוותי, ולא רק שבלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה, אלא שהוא חזון מעשי וממשי ואפשרי גם בעתיד), נולד מתוך שני חזונות גאולה שקדמו לו - האחד יהודי עתיק יומין ואילו עמיתו צעיר לימים, החזון המשכילי-מודרניסטי-הומניסטי-ליברלי. ושני החזונות הללו צמחו כל אחד לחוד מתוך היסטוריה שקדמה להם, וכן הלאה.

חזון הגאולה היהודי הוותיק לא הציע מרשם בדוק כידוע. אחרת לא היתה קמה הציונות, שהיא זו שהציע מרשם כזה, ובראשו כאמור הגרסא של תנועת העבודה.

אחרת לא היו קמים כנגד הציונות (על כל זרמיה וסוגיה) כל המרשמים היהודיים של אותו הזמן, המאה ה-19, בראשם כמובן הקואליציה המשונה של קומוניסטים יהודים כמו טרוצקי, יהודים רפורמים ברחבי המערב, והחרדים (ושוב, לא יועילו ולא יעלו אלא רק יורידו כל הנסיונות הפאתטיים לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך את החרדים לראשוני הציונות, זאת על סמך העובדה, והיא עובדה, והרי השקרים הגדולים ביותר מבוססים על עובדות, שהחרדים עלו ארצה לפני ראשוני פתח תקווה).

חזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי הציע מרשם, אבל מוביליו ומיישמיו לא לקחו בחשבון שלושה עניינים חשובים, כל אחד לעצמו ושלושתם יחד על אחת כמה וכמה:
א. בתוך המרשם הליברלי יש דבר והיפוכו (כי חופש המצפון לאו דווקא מצמיח אמהות-תרזה ושקמות-ברסלר אלא גם את אחמד טיבי ואת יאסר ערפאת ואין צורך להזכיר את אדולף).
ב. האדם הוא לא רק שכל אלא גם רגש (יש האומרים בעיקר רגש אבל אין טעם להכנס לדיון המסויים הזה עכשיו).
ג. פוליטיקה (כלומר מלאכת עיצוב המציאות) היא הרבה יותר מאשר הצהרת כוונות (ע"ע מכס וובר על ההבדל בין מוסר הכוונה [הפגנות ומחאה ומחאה והפגנות ושלטים ענקיים וקופירייט וכיו"ב] לבין מוסר האחריות [האם, למשל, אחרי הבחירות הקרובות מפלגתו של יאיר גולן תקפיד להמשיך במחאות או תיישם את העקרון השכוח של רבין והמושכח על ידי אנשיה, לאמור: 'אין לנו מדינה ספייר']).

גדולתה של הציונות בדורותיה הראשונים, היתה בהצלחתה המדהימה לקדם שילוב של שני החזונות הללו - חזון הגאולה היהודי וחזון הליברליזם החילוני.

היתה זו גדולה בכלל (ביחס לתנאים האובייקטיביים: קרקע, בריטים, אופי היהודים, וכמובן הבונוס: שכנים מופלאים אוהבי אדם כפי שמתבקש מדת השלום) ובפרט (ביחס לכל נסיון דומה אחר בכל פינה בגלובוס, מאורווגוואי ועד קנדה, ומפינלנד עד הודו).

אבל כשם שההצלחה הזו היתה פרי של התפתחות היסטורית, כך - ע"ע משל העץ - ההצלחה של ההתפתחות ההיסטורית הזו, הביאה להתפתחות היסטורית שקיפלה בתוכה את בלימתה, ובתחומים מסויימים אולי אף לקיצה (הזמני, כי הכל בהיסטוריה זמני), כמו למשל שיטת השיתוף הקיבוצי, שאין לו דבר ושום דבר עם הבולשביזם או הפרוגרס של ימינו, ומנסיון מר: אין שום דרך להסביר זאת לעמרצים בנושא זה של הימין האינטלקטואלי, המתכנס מדי פעם בפורום שפירא או משדר פודקאסטים ב'מידה'.

במלים אחרות: הצלחת הציונות הליברלית של תנועת העבודה הביאה לכך שרבים ממתנגדיה הצטרפו להצלחה, ואת הפרדוקס הזה - הצלחה כל כך גדולה על אף עוצמת התנגדות המתנגדים, גדולה עד כדי כך שגם המתנגדים מצטרפים להצלחה, אבל מבלי שהם מפסיקים להתנגד, אלא שהם עושים זאת, עם הצטרפותם להצלחה, מטווח אפס וממש מתוך הממשלה - קשה לחברים הטובים שלי לקבל ולהכיל, קל וחומר להבין, תבונה ותובנה שבלעדיה אי אפשר להסיק מסקנות מעשיות, ומכאן שכל מה שיש לעשות זה להפגש בהפגנה ולפנטז על רילוקיישן.

ומי הם המתנגדים הנמרצים ביותר החיים בתוכה ובקרבה של הצלחת הציונות? אין צורך לומר מאומה על הערבים אזרחי ישראל שישראל נכפתה עליהם (אבל לא יותר משרומניה נכפתה על המיעוט ההונגרי היושב בה, או איטליה על המיעוט הטירולי היושב בה). כך או כך, הואיל ומדינה היא מדינת אזרחיה, כל אזרחיה, אחרת היא לא מדינה, הרי שברור שערביי מדינת ישראל הם אזרחים שווי זכויות וחובות. האם ניתן לצפות מערבי שיתרגש מ'התקווה'? אולי, בעתיד, אבל מותר לו לכבד את ההמנון (ואת זה רובם עושים). ובמקביל, אפשר ליישם בכל זאת את סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת, ולגרום לנציגי הציבור הערבים לשנות את הפזמונות המופתיים-אשפיים-חמאסיים שלהם.

החרדים לעומת זאת היא דוגמא מובהקת יותר, וגם כאן הדברים ידועים: לא רק שנציגיהם שותפים בממשלה הנוכחית, אלא הם עשו זאת כמעט בכל ממשלות ישראל, והמלה 'שותפות' כמובן מובנה כאן הוא טכני בלבד: מעולם לא קם מנהיג חרדי שהכה על חטא ההתנגדות לציונות ועד היום מתקיים בכל המנהיגים החרדיים מכל החצרות ומכל המפלגות הפסוק מההגדה של פסח: 'מי הוא רשע? המוציא עצמו מהכלל'.

היהדות הרפורמית נותרה ברובה במקומה הטבעי: ארצות הברית ומדינות דומות אחרות, והעובדה שחלקים נרחבים ביהדות הרפורמית ממשיכים את מסורת האוטו-אנטישמיות-דה-פקטו (שילוב של בוז ודחייה כלפי יהודים שאינם נראים מריחים ומדברים כמותם, ושל צידוק כל ביקורת לא עניינית על ישראל בהמשך להגיון המופלא של הפרוטוקולים של זקני ציון), לא אמורה להפתיע - שוב, כמה מפתיע מצידו של היסטוריון - כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה היהודית (לו רק בקפלן הם היו מקדישים 10 דקות בכל הפגנה לשיעור היסטוריה קצר... במצטבר כבר היה לכולם לפחות תואר ראשון)

לבסוף, אולי גדול הפרדוקסים שמספקת לנו ההיסטוריה, אם רק נתאמץ לעיין בה קצת (ולא, בבקשה, לא דרך סיכומי AI, ג'יזס!!): יורשים וממשיכים היושבים בארץ ונהנים מהצלחת המפעל לו הם התנגדו בתוקף ובארסיות, יש גם לטרוצקי ולבונד ולפארווערטס ('עיתון למען האנושות', מופץ ביידיש, כמעט כל תכניו בענייני יהודים, אבל בתודעתו המוצהרת הוא 'למען האנושות', לו רק ידע ג'ון לנון יידיש, היינו מוותרים לו על הסוציאליזם).

היורשים הללו יושבים ברחבי האקדמיה, בערוצי התקשורת המרכזיים, בבתי המשפט ובצמרת צה"ל, והם כולם אוחזים מתחת לבית השחי את העותק הטרי של העיתון לאנשים חושבים או לפחות את האפליקציה.

לא ביידיש אלא בעברית, לא בניו יורק אלא מליבה של העיר העברית הראשונה, יצירת הפלא המדהימה של הציונות הליברלית, וכמובן ללא דגל, לא אדום ולא כחול-לבן, אבל אותה הגברת בשינוי אדרת: אנטי-ציונות ארסית (ברוח היהדות הרפורמית), אנטי-לאומיות (ברוח הרג"ל, רבנו ג'ון לנון), ניהיליזם צווחני (הכל רק רע-רע-רע).

ותחי האירוניה (שההיסטוריה ספוגה בה עד בלי די)! - העיתון לאנשים חושבים הוא הבטאון של תנועת הנהי והיבבה על ארצי מולדתי שהלכה לה פייפן, והרי החברים בשוקן מתעבים את כל מה שמייצגת תנועת העבודה הציונית עוד יותר משהם מתעבים את האזרחים שבחרו את מרכיבי הממשלה הנוכחית.

אז מה אתה מציע? נו, מי שהגיע עד כאן, אמור להבין לבד. אבל בקיצור: מי שרוצה להיות גורם משמעותי בהיסטוריה (וההווה של היום הוא ההיסטוריה של מחר, כי ההיסטוריה מתהווה ללא הרף, מתהווה, תודה לך השפה העברית, תודה), חייב לפעול מתוך תודעה היסטורית.

ארצי מולדתי הולכת פייפן? בהחלט אפשרות. ואם לא כולה אז מקטעים מתוכה. אבל בדיוק אותה 'ארצי מולדתי' שכולנו (נגיד) מתגעגעים אליה, לא התקיימה לפני שנבנתה אפילו לא במוחם הקודח ביצירתיות מדהימה של אנשים כמו הרצל.

כי היא נבנתה בעמל כפיים ובזיעה ובדם ובחלומות ובהצלחות ובכשלונות ובזגזגים, כי ככה זה אצל בני אדם, כי לחתולים, בין אם הם מחשבים את קיצם לאחור או לא, אין היסטוריה. רק לבני אדם. רק הם מחשבים קיצם לפנים ולאחור.

חזון הגאולה היהודי מבקש ניסוח מחודש, קונסטרוקטיבי, וטוב יהיה אם הניסוח המחודש יקח בחשבון גם את הפרשנויות של אלו שהצטרפו להצלחתו.

כן, גם את הפרשנות החרדית ואפילו את הרפורמית, ואם הטרוצקיסטים הניהיליסטים של שוקן ובנותיה רוצים להצטרף, למה לא, ובלבד שהם מוותרים על תעשיית השקרים השנאה העצמית והניהיליזם.

גם הערבים מוזמנים להצטרף, ובלבד שהם מבינים סוף סוף את יסודות הציונות, ומכירים בהם עד כדי וכולל חינוך ילדיהם, לאמור: יש עם יהודי, הוא קשור לארץ ישראל, זכותו להגדרה עצמית בה, כלומר לריבונות לאומית, אין שום סתירה בין מדינה יהודית למדינת אזרחיה כי כל מדינה, אחרת היא לא מדינה, היא מדינת אזרחיה.

התנאי הזה תקף כמובן גם למתנגדי הציונות האחרים, קודם כל לחרדים.

ומה באשר לחזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי? נו, כשם שהציונות הראתה לפני 100 שנה כיצד מובילים מהפכה עממית ראויה לשמה (כלומר הפוך ממה שהתקיים ברחבי העולם כולו, מרומניה עד קובה, ומניגריה עד גרמניה), אולי היא תצליח ללמד שוב את כל מי שרוצה ללמוד, איך מקיימים מערכת ציבורית-אזרחית משוכללת, שמצד אחד יש בה סובלנות וחופש מצפון, בלעדיהן אין ולא תתכן דמוקרטיה, ומצד שני יש בה מידה גדולה של ריסון עצמי, של הפרט ברחוב ושל הסקטורים בממלכה, כך שהאגואיזם האנושי הטבעי (כי האגואיזם האנושי הוא טבעי, אבל הטבע האנושי כולל גם יותר מאגואיזם, ואת זה הליצנים של איאן ראנד מקפידים שלא להבין אחרת חזונם המגוחך מתאיין ומתנדף, אמן כן יהי רצון), לא יביא (שוב, כמו בימים אלו ממש), לשיח-קצוות מעיק מעייף רדוד ומזיק.

אבל ברור שהרבה יותר קל להפגין ולתלות שלטים יצירתיים.

מזלנו שאמותינו ואבותינו ראשוני מגשימי חזון הגאולה היהודי בגרסה הציונית-ליברלית-עבודתית שלו, העדיפו את העבודה הקשה על פני מוסר הכוונה הריק מתוכן, שריקנותו רק מתעצמת ביחס ישר לתחושה הטובה שהוא נותן.

כי כשאת הצדקנות השמימית מלווה שירת המלאכים של אריק איינשטיין, מה כבר יכולה להציע ההיסטוריה המעיקה במורכבותה, שמאחורי כל מלה שלה מסתתר גמד קטן הקורא בקולו החלש: אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה. לבנות, להבנות, לא להפגין ולייבב ולבכות.