סיבות
היסטוריות ידועות ומוכרות עומדות ברקע העובדה שיותר מדי אנשים מבלבלים חופש ביטוי
עם חופש אקדמי.
הסיבה
בקיצור היא שהמאבקים שהביאו לשני דברים מנוגדים אלו - חופש הביטוי מנוגד באופן
מוחלט לחופש האקדמי, ותיכף נסביר למה ואיך - התקיימו כנגד הגורם שאחז גם בזה וגם
בזה: הכנסייה
הכנסייה
קבעה לא רק מה לומר אלא גם מה לחשוב. זה היה כידוע תפקיד האינקוויזיציה, מלה
שפירושה המילולי ותכנית העבודה שלה חד הם: חקירה.
ובימי
הביניים אדם נשפט על אמונותיו, והדברים ידועים.
דילוג
דילוג דילוג דילוג, והנה הגענו לעולם בו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים.
רגע, על
מה ולמה אתה מבלבל לנו את המוח עם נושאים לא חשובים או אולי חשובים אבל לא כאלו
שעל סדר היום כןביבילאביבי כןפילברלאפילבר כןנזאלאנזא?
טוב,
הזריזים ביניכם הבינו מיד שבדיוק על כל אלו אני מדבר, אבל כהרגלי מנקודת מבט
היסטורית ולא אקטואלית, כי כידוע (אך לא כמופנם), האקטואליה נמסה ברובה בחום
ספטמבר ומה שנשאר ממנה הופך להיסטוריה.
ולכן הכל
הוא היסטוריה ולכן מי שרוצה להבין אקטואליה בלי היסטוריה לא מבין אפילו לא את
האקטואליה.
אלא אם
מישהו ממשיך לחשוב שליאור שליין רביב דרוקר ורונן ברגמן זה האקטואליה ולאנשים כאלו
אין לי מה לומר. אני מושך בכתפיים העקומות שלי ועובר הלאה.
עברתי
הלאה כלומר חזרתי.
אז היינו
בדילוג דילוג דילוג על כמה וכמה וכמה פרקים היסטוריים המגוללים את סיפורי המאבק
למען החופש האקדמי וחופש הביטוי
אה, וגם
אמנון אברמוביץ ואריה גולן. איך שכחתי את זקני שבט הנאורות והחוכמה.
אז הנה
לנו חופש הביטוי והחופש האקדמי מובטחים וממומנים ציבורית, וטוב שכך, ועכשיו נסביר
מדוע מדובר בשני עניינים לא רק שונים אלא מנוגדים ב-180 (לא 360), 180 מעלות.
מ נ ו ג
ד י ם בתכלית הניגוד.
כי חופש
הביטוי משמעותו זכותו של כל אדם לחשוב ולומר כל מה שהוא רוצה, כשהגבול היחיד ששם
לו המחוקק הוא ההסתה וגם היא נמדדת במונחי 'סכנה ברורה ומיידית', עקרון משפטי ידוע
וברור (אחד מהבודדים שזוכים למעמד הזה: גם נכון, גם ידוע, גם ברור).
שימו לב
להיפוך מימי הביניים: בימים ההם הכנסייה כאמור קבעה מה האדם אומר וגם מה הוא אמור
לחשוב. בימינו אף אחד לא קובע מה לחשוב ומה לומר.
ולכן
חופש הביטוי מחובר בטבור לחופש המצפון, וזו הסיבה למשל שאין ולא תתכן דמוקרטיה
שאין בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה.
כך
בארה"ב, כך בהולנד, כך ביוון, כך בישראל. כל מי שאומר אחרת לא מבין מה הוא סח.
כי חופש
המצפון מביא אדם שומר תרי"ג מצוות למסקנה האישית שהוא מוכן להקריב את חייו
לטובת הכלל (ובתי הקברות שלנו התמלאו בשלוש השנים האחרונות במאות אנשים כאלו),
ובדיוק אותו חופש מצפון מביא אדם אחר השומר תרי"ג מצוות למסקנה "נמות
ולא נתגייס".
מה
שמוכיח את ההפרדה המוחלטת (מ ו ח ל ט ת) בין דת למדינה גם בישראל.
הלאה.
ואולי
לפני זה, כי אולי עניין חופש המצפון לא ברור מספיק: הוא מאפשר לאדם לחשוב שלבנים
טיפשים משחורים, שנשים מוכשרות מגברים, שג'ינג'ים תופסים חלודה בגשם, שמים רותחים
ב90 מעלות ושזווית ישרה היא שני שליש בפנים חצי בחוץ כמו הבזנ"ט של
הרס"ר בנגמ"ש של הפלס"ר שנמצא בדרך לתרג"ד.
הלאה.
החופש
האקדמי מכוון להפך הגמור: להגנה על חובתו, ח ו ב ת ו, לא זכותו, חובתו של איש
האקדמיה לחתור לאמת.
לא זכות,
אלא חובה.
בדרך
לקפטריה מותר לאיש המדע להחזיק את העיתון המהולל ולמלמל פסוקים מהפשקוויל היומי של
רוגל לוי או של גידון אלפר, ולנשק את אותיות הקודש.
מותר לו
אפילו לעלות לרגל לבניין המערכת במזרח יפו, ולמלמל ש שו שוק שוקן או כל מילמול אחר.
כי חופש
הביטוי והמצפון שמור גם לו.
אבל
כשהוא יושב על כסא המדען, ולא משנה אם מדובר בביולוגיה הנדסה סוציולוגיה
ארכיאולוגיה והיסטוריה, הוא מחוייב, לא זכאי, מ ח ו י י ב לחתור אל האמת.
יגיע?
יופי. לא יגיע? גם טוב. כי המדע התקדם בכל התחומים על בסיס הידיעה של האדם בכלל
ושל המדען בפרט שהוא לא יודע אבל שהוא יכול לדעת ושאת המרחק בין אי הידיעה לידיעה
לא עוברים דרך דיעה אלא דרך חקירה.
חקירה
המניחה אמת ושקר, נכון ולא נכון, שחור ולבן, גבוה ונמוך, דק ועבה וכל שאר ההבחנות
הנחוצות כל אחת והרלוונטיות שלה לעניין הנחקר
(כמו למשל, נגיד, סתם דוגמא שקפצה לי לראש: כיצד
יש להלחם באוייב שעושה שימוש בילדים בני 6 כאילו היו אפוד קרמי. ואם מישהו חושב
שאני ממציא גם את זה, הפעם הוא טועה. זה מה שעושים החלאות של חמאס, סיבה מצויינת
לרוץ ולהגן עליהם בפסטיבלי סרטים ובנאומי בחירות של מועמדים 'נאורים' לראשות
הממשלה)
טוב, כל
מה שנכתב בפיסקה האחרונה בסוגריים, לא הכרחי לדיון העקרוני כמובן.
אז נסכם
אותו בתכלית הקיצור:
חופש
הביטוי נמדד בזכות לדבר שטויות כולל הזכות לשקר
החופש
האקדמי נמדד בחובה לנמק נימוקים המבוססים על מחקר והמבססים אמת.
אם היה
לי לוח והיינו בכיתה, הייתי רושם את מילות המפתח זו מול זו, ומוסיף את סימן
אי-השוויון (הוא נראה כך: = רק שיש עליו באלכסון לוכסן שמשמעותו ביטולו).
זכות היא
ההפך מחובה
שקר הוא
ההפך מאמת
חופש
הביטוי הפוך ב180 מעלות לחופש האקדמי
נקודה.
תוספת
קטנה: האם חובתו של האוחז בחופש הביטוי לשקר? לא. כאמור שקר הוא זכות, ולא חובה.
רצוי לומר אמת, רצוי לנמק נימוקים, אבל רצוי זה רק רצוי.
ועוד
תוספת, והנה זה סוף סוף הגיע, ומה עם יצירות קולנועיות דוקמנטריות?
נו,
בעולם היפה שיש לי בראש, ברגע שיוצר קולנוע מצמיד את התיבה 'דוקומנטרי' למלים
המרגשות 'יצירה קולנועית', היא עוברת מיניה וביה (מבטאים זאת כך: mine u
be) מעולם חופש הביטוי לעולם החופש
האקדמי.
כלומר
יוצר קולנוע דוקומנטרי חובתו לחתור אל האמת.
כמה זה
קורה במחוזותינו? נדיר מאד. זו בדיוק הסיבה שלא זוכר סרט דוקומנטרי ישראלי אחד
שראיתי, בוודאי לא אלו העוסקים בידוע בציבור בשמו האורווליאני 'הסכסוך
הישראלי-ערבי',
שכן כפי
שניסיתי להסביר בספרי הצנועים 'הסכסוך הפלסטיני' ו'מן הים עד המדבר' הסכסוך איננו
סימטרי כפי שניתן להבין מכינויו הנפוץ אלא הוא נובע מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד:
סירובם של הערבים לקבל את העם היהודי כריבון בארצו (אפילו לא במשולש הקדוש של כיכר
החטופים-רחוב שוקן-שכונת מונטיפיורי, הלא הם מעוזי הנאורות והשפיות
והאנטי-משיחיות)
כי למיטב
הכרתי כל הסרטים הדוקומנטריים הישראלים על הסכסוך במקרה הטוב סתם מתחילים מהאמצע
(כמו כל תעשיית סרטי הפורנוגרפיה של המלחמה, כשעד 2023 המלחמה המועדפת היתה כמובן
זו של 1973 על שלל סיפורי הגבורה והאימה וכן הלאה), ובמקרה השכיח קובעים מראש את
הצד האשם בעצם המלחמה (היהודים, הציונות, הממשלה הזו או ההיא, התנועה 'המשיחית'
ההיא וכיו"ב).
ומדע
נכון נובע מהשאלות הנכונות, וכשלא שואלים את השאלות הנכונות, במקרה הטוב יוצרים
יצירה דוקומנטרית טובה במובן הזה שהיא מנסה להיות הגונה, אבל הואיל והיא לא
מתייחסת לשאלות הנכונות הרי שהיא לא יכולה לחרוג מהמסגרת המוטעית שהיא קבעה לעצמה,
גם אם היא עשתה זאת בתום לב ובכוונת מכוון להציג בסרט מידע אמין.
ואיך כל
זה קשור לנזלת של ונציה אין צורך לומר. הכל כבר נאמר ומה שנאמר ימשיך להאמר כי
מסתבר שבניגוד לשאנטי-שאנטי ההיסטוריוניסטי שלי, הנזלת המוגלתית הזו פגעה קשות
בשלוות הנפש של הציבור השפוי באמת.
אבל
הנזלת הזו תתייבש עוד לפני שונציה תשקע סוף סוף בים, או בחריוני היונים בכיכר ההיא
ששכחתי לרגע את שמה,
ואנחנו
נישאר עם המציאות שתכריח אותנו בכל רגע לדעת להבחין בין זכותו של סתם אזרח לדבר
שטויות, לבין חובתו של מי שקיבל על עצמו לשתף את הציבור בעוד פרטים נחוצים על
המציאות, לומר אמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה