עוד מכתב גלוי לחברים ולחברות ב'מחנה השלום'

ככל שמתקרב והולך לו אפריל הדרמטי, הולכת ומתחזקת התכונה בשני צידיו של המטבע המדיני הישראלי התלוש .

כמו לפני 40 שנה, גם היום המטבע הזה נראה די דומה: מצידו האחד יהודים שמשוכנעים ש'אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים', שמבחינתם כל 'ויתור' משמעותו 'חולשה', כל צעד מדיני פירושו התבזות. 

מצידו השני 'מחנה השלום' כפי שהוא מוכר בעיני עצמו וכפי שלמרבה הצער הוא ידוע גם בציבור.

אני מתקשה להבין מה הבעיה....(בהמשך לפרשת אדם ורטה)

מה הבעיה להבין שאין סתירה בין צמדי המשפטים הללו:
א. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות כל צבאות העולם מאז בריאת האדם
ב. חיילי צה"ל אחראים מיום הקמתו למעשים לא מוסריים בעליל

שעתו היפה של שר החינוך – או ליתר דיוק זו יכולה היתה להיות

תזמון. לא פעם זה כל העניין. תזמון. שר החינוך לא יכול היה לבקש יותר מזה. בדיוק שבוע לאחר שיצא בהכרזות על מהפכה בחינוך, על כוונתו להעלות את ישראל כיתה, על רצונו להנהיג בישראל למידה משמעותית ורלוונטית, בדיוק כשכל המערכת החלה לבעבע ולהגיב בספקנות, בדיוק ברגע הנכון פרצה לשיח הציבורי פרשת אדם ורטה.

שר החינוך לא החמיץ את הרגע. 'קרפה-דיאם' לחש בו הקול, והוא אחז בהזדמנות כמוצא שלל רב. למידה משמעותית ורלוונטית? אדם ורטה. מורים בעלי רוחב יריעה והשכלה גבוהה? אדם ורטה. גבר במערכת 'נשית' מעט יותר מדי? אדם ורטה. גבר המלמד מדעי הרוח? אדם ורטה. חילוני המתמחה ואפילו קצת מאוהב במחשבת ישראל? אדם ורטה. ולא, אדם ורטה הוא לא חינוך מיוחד; ולא חינוך אנתרופוסופי; ולא חינוך דמוקרטי; ולא חינוך בלתי פורמלי; ולא מוצנח מ'פיקוד צפון' או מ'טייסת 141'. אדם ורטה הוא מהאנשים שאיתם אכן אפשר להעלות את ישראל כיתה, כי אדם ורטה הוא הנושא בעול של מימוש סיסמת 'הלמידה המשמעותית' הלכה למעשה.

פינת אורח - והפעם מתארח בבלוג פרופ' שלמה אבינרי

טוב, לא באמת. הוא בסך הכל דיבר אתמול ברדיו על שלושה נושאים יקרים ללבי:

עד הדקה ה-21:35 על זהותו היהודית של קארל מארקס ומה בעצם יש להבין בנושא האמנסיפציה במאה ה-19
מהדקה ה-22 הוא מדבר על התהליך המדיני, ומציע לנו להבדיל בין משאת הנפש שלנו לבין המציאות (כתבתי על זה ספר) (והנה מאמר שהוא פירסם בעיתון של 'מחנה השלום' בנושא)
בחלק האחרון מדבר על כל מיני עניינים אקטואליים כמו רוסיה, הקהיליה האירופית ועל מדעי הרוח.

הסוציאל-דמוקרטיה בישראל - עוד מבט היסטורי ופוליטי (מוקדש לסטודנטים ולסטודנטיות של יום שני בשעה רבע לארבע)

 מאמר לא קצר (18 עמודים, 6300 מלים) בנושא

משמר העמק לא תיפול - אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים) של 1948

"משמר העמק לא תיפול!" – כותרתו הרועמת של ספרו החדש של חברנו עמירם אזוב, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללה וחוקר ותיק בענף היסטוריה של צה"ל, מעוררת סקרנות בלשון המעטה. בכלל – כי מי ומה היא אותה 'משמר העמק' ומי בכלל רצה בנפילתה – ובפרט כשבכריכה האחורית אנו למדים על המחבר כי הוא "חבר קיבוץ משמר העמק", ומכאן, לפחות על פי התורה הקדושה של 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', הספר החדש הזה מקומו על מדף "הנרטיבים". במלים אחרות, על פי החוכמה המקובלת במחוזותינו, הרוצה ללמוד פרק על "נקודת המפנה בתש"ח (1948)" כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר, ראוי שירחיק עצמו ממנו.

אלא שלפחות עמירם אזוב כמו גם כותב שורות אלו ממאנים להשתכנע שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים. אדרבא, הם סבורים את ההפך הגמור: לא רק שסובייקטיביות איננה שוללת בהכרח אובייקטיביות, אלא שלא פעם – והמקרה הנדון הוא ביטוי מובהק לכך – הסובייקטיביות היא יתרון דווקא, באשר היא מאפשרת לבעל הדברים להבחין בדקויות שזר לא יבינן.

תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז

כך ממשיכה להיות ישראל בית לכל אזרחיה ומעוז השפיות והאמת בעולם של שקר תלוש, פרי קואליציה של עוכרי-מיעוטים גזעניים ואלימים, ואינטלקטואלים בעלי עמדה פסיבדו-נאורה

ההתמודדות עם עוד אחד ממאמרי השיטנה של אווה אילוז קלה למדי. היקף דבריה ושורת הנושאים שהיא מעלה, ראויים כל אחד להתייחסות ומדובר במלאכה קלה למדי. לא שיש לי אשלייה שמישהו מלהקת המעודדות של הגיבורה החדשה של 'קהיליית הטרוניה' כהגדרתו הקולעת של אלחנן יקירה ישנה במשהו את עמדתו, אבל הרוב הדומם, העומד משתאה לנוכח המבול השיטתי של שנאת ישראל המתפרסמים באופן קבוע במהדורה המקאברית של 'פראבדה' לאנשים חושבים, אולי ירווה מעט נחת מתשובה ציונית הולמת.