ירושלים – העיר שחולקה לה יחדיו. או: כמה הערות על האינתיפאדה הירושלמית התורנית

כמו לכל עניין בחיים הציבוריים, גם לנושא הזה אפשר לגשת באופן היסטורי ובאופן א-היסטורי.

גילוי נאות: אני היסטוריון. 

גילוי מפתיע: אין לי בעיה לוותר על הידיעות שלי ושל עמיתי ולגשת לבעיות כאילו החלו שלשום והן עומדות להפתר מחרתיים.

הפלא ופלא: כל מי שנדרש לנושא, בין אם הוא יצרן בקת"בים ובין אם הוא ראש ממשלה וכמובן אם הוא טוקבקיסט, נשען על העבר.

מסקנה ראשונה: הואיל וכולם נשענים על העבר בבואם לדון בחדשות הטריות, אין ברירה אלא להזדקק להיסטוריה.

אבל שוב, כמו לכל עניין בחיים הציבוריים, גם להיסטוריה אפשר לגשת באופן היסטורי ואפשר לגשת באופן א-היסטורי.

למשל א-היסטוריות ימנית: 'אין עם פלסטיני. יש הבטחה קלוקית (שזה אלוהית בשפת הקופ). ירושלים הבלתי מחלקת בירתנו הנצחית לעולמי עולמים (ושאר בלה בלה מהסוג הזה).

למשל א-היסטוריות שמאלית: 'זכויות אדם העולם העולם זכויות אדם זכויות אדם העולם העולם זכויות אדם זכויות אדם תיקון ג'יסטריט חומסקי העולם גולדסטון העולם זכויות אדם זכויות אדם'.

אכן כן, כל כת א-היסטורית ונביאיה, סיסמאותיה וכתבי הקודש שלה.

גילוי נאות וגם חובה מקצועית: אני היסטוריון ולכן אני גם מעוניין וגם רוצה ואף חייב לגשת לנושא באופן היסטורי.

שתי תובנות בסיסיות הנשענות על עובדות היסטוריות חיוניות: רובה המכריע של ירושלים הנוכחית היא עיר חדשה ומחולקת לחלוטין שגילה לכל היותר בת כ-30 שנה לכל היותר.

מעשה שהיה כך היה. עד ה-7 ביוני 1967, ירושלים המערבית, ירושלים הירדנית והעיר העתיקה, הקיפו יחדיו כ-15 קמ"ר. העיר היהודית משהו כמו 7, העיר הירדנית משהו כמו 7, והעיר העתיקה בערך 1 קמ"ר. סך הכל 15 קמ"ר. ב-7 ביוני שוחררה העיר על ידי צה"ל, וטוב שכך. ממשלת ישראל ישבה על מדוכת 'מה הלאה' וקיבלה החלטה לא רק לאחד את כל 15 הקמ"ר הנזכרים (היא היתה יכולה להסתפק ב-1 קמ"ר הקדוש וזהו), אלא להוסיף עליהם עוד 22 קמ"ר. כך נולדה בסוף יוני 1967 עיר חדשה ששטחה המוניציפאלי 37 קמ"ר.

כאן אמורה היתה לבוא חידה שאין לנו זמן או כלים לבצעה: מה השטח המוניציפאלי של ירושלים נכון לשלשום בבוקר (כי היום שבת וסביר להניח שבשבת לא מגדילים שטחים מוניציפאליים אפילו לא בארץ הקודש)? התשובה: 132 קמ"ר. כדי שלא תחשבו שיש כאן שגיאת הדפסה, הנה, כמו בצ'אים (שזה צ'קים בשפת האנטי-קופ): מאה שלושים ושניים קילומטרים רבועים.

כאן היה אמור לבוא ציטוט מהגששים האלמותיים (שזה 'אלמותיים' בשפת הקופ): 'לאן נאלמו 3000 לירות'? אבל אין לנו זמן לבדיחות ולכן נמשיך הלאה.

אז יופי. ב-1967 הציונים מחליטים לאחד את ירושלים ולהגדילה. כחלק מתפיסת העולם הציונית, הם רוצים כמובן לייהד את העיר שחוברה לה יחדיו. יהודים, בשיבתם כבני אדם, רוצים בתים. בתים בשיבתם כחומרי בניין תלויים בפועלים שיהפכו אותם לבתים. בישראל של אחרי 1967 רוב הפועלים הם פלסטינים. תעשו חשבון לבד. בסוף כל בית שנבנה בעברית, יושב פלסטיני עם נרגילה. והואיל וגם לפלסטינים יוצא מדי פעם להיות בני אדם, או לכל הפחות בשיבתם כבעלי נרגילות, גם הם מעוניינים לשים קורת גג לפחות מעל לראשה של הנרגילה.

אז יופי. מאז 1967 גדלה אוכלוסיית העיר באופן דרמטי. יש הטוענים שהיא הפכה לפחות בכמה רחובות שלה לעיר של ממש. עם רכבת קלה, שניצליות, ג'וינטים של פואטרי-סלאם ופיצוציות. וגם איצטדיון אחד או שניים, אוניברסיטה לתפארת וחנויות בגדים ונעלים. כך או אחרת, אוכלוסייתה גדלה באופן לאומי למדי, 55% יהודים, 45% פלסטינים.

אז יופי. מי שמביט על העיר הזו למשל מהחניות של הקמפוס בהר הצופים, איננו יכול שלא לראות את החלוקה הברורה בין העיר היהודית לעיר הפלסטינית (למי שקשה המושג הזה – 'עיר פלסטינית' – אבל בכל זאת רוצה להמשיך לקרוא, הנה עצה מעשית: להעתיק את הטקסט הזה לקובץ וורד ואז לעשות קונטרול+H ואז במקום המילה 'פלסטיני' אפשר לשים 'ערבי' או 'לא יהודי'. אזהרה: השיטה הזו פועלת רק בקבצי וורד. במציאות עוד לא נמצאה הדרך לעשות קונטרול+H. אבל עובדים על זה).

אז החלוקה בין שתי הערים ברורה אם מביטים למשל על הגגות. ליהודים יש תשתיות מים יציבות כי הם משלמים על מים וכי העירייה משקיעה בצד שלהם יותר כי זו עירייה לאומית-יהודית. אבל זו עירייה שמפטפטת עצמה לדעת כמו 99% מהיהודים שאני מכיר אודות 'עיר הנצח שחוברה לה יחדיו' וכן הלאה.

והנה אנו מתקרבים להבנת מה מתרחש ומדוע ומה אפשר לעשות אם בכלל ומה לא כדאי כי לא רק שזה לא יעזור אלא להפך.

מסקנת ביניים או פרדוקס ראשי מספר אחד: אם ירושלים היא עיר אחת, נצחית נצחית, אלא מה, בוודאי נצחית (בת 30 כאמור אבל מי סופר), אז בבקשה: אותן תשתיות; אותם שירותים; אותם חובות; אותן זכויות; אותה מדיניות; אותו חוק; די זעלבע זאכן בכל העיר. ולהפך: אם הנהגת העיר היהודית הנצחית אינם מעוניינים לקחת אחריות אזרחית על האוכלוסייה הפלסטינית של העיר, אז בבקשה לומר בקול רם את אחד מהמשפטים הבאים:

א.  ירושלים – בניגוד למה שאמרנו וחשבנו וחינכנו - איננה עיר מאוחדת

ב.   ירושלים – בדיוק  כמו שאמרנו וחשבנו וחינכנו – היא עיר מאוחדת, אבל האיחוד הזה איננו כולל ואיננו אמור לכלול את כל השכונות שהיום מתגוררים בהם פלסטינים.

ג.    השכונות שאינן חלק מהעיר המאוחדת הן חלק מהרשות הפלסטינית, ועליה ועליה בלבד (+החברים החביבים משבדיה ואיסלנד וכן הלאה) האחריות לטיפול בענייניהם האזרחיים, הלאומיים והחוקיים, כולל טיפול בקרקעות שהן בבעלות הרשות הפלסטינית וברשותה בלבד. כי אחרת הלח. החברתי-כלכלי ימשיך לפעפע כפי שהוא מפעפע למשל בערים חפות מכל עניין לאומי-דתי המתאפיינות בפערים כלכליים קיצוניים כפי שיש בעיר קודשנו (למשל: ק"ק ניו יורק)

עד כאן מסקנת הביניים ופתרון הפרדוקס. למי שלא שם לב: הפרדוקס נובע מהנראטיב שאפילו יהודי סוטה כמוני מוכן לאמץ גם בלי לשתות קודם בקבוק וודקה: ירושלים בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו. אלא שאני מאלו הסבורים שמהנראטיב הזה נובעת או אמורה לנבוע מסקנה מעשית ברורה: אם איחוד, אז איחוד.

חשוב לזכור כי אנחנו הציונים תמיד התאפיינו במעשיות. אדרבא, ההצלחות של המעשיות הציונית הזו מסבירות את השנאה-קנאה של אנטי-ציונים מכל הסוגים, מגידון לוי ועד בכלל, בטהראן, רקיאוויק ומאה שערים.

ובכן, אם אנחנו כה מעשיים ובניגוד לאנשים טובים שמבלבלים נראטיבים עם מציאות, אנחנו מבינים שנראטיב טוב הוא משענת לעיצובה של המציאות, הרי שאין ברירה אלא לגזור מהנראטיב של ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו מסקנה מעשית: או שכל אזרחיה אזרחים שווים מכל בחינה שהיא, או שהאזרחים הירושלמים שאינם חלק מעשי מהעיר, לא יהיו – הם ושכונותיהם ושטחיהם – חלק מנראטיב האיחוד.

כה פשוט.

מה נראה יותר פשוט ופשוט לא יעבוד: צלפים, עוד כוח, ועוד כוח. לא יעבוד. למה? ככה. אדרבא. על כל שאהיד פלסטיני שיפגע מיריות בברכיים (או חצי מטר מעליהן) יבואו עוד 100 לוחמי חירות. על כל 100 לוחמי חירות שיצעקו 'בדם ואש נפדה אותך אל אקצא', יקומו עוד 1000 פלסטינים ויגידו 'כן לחמאס, כן לדעאש'. וגם אם אני טועה, וכוח יביא להרגעת הרוחות, הרגעת הרוחות איננה אלא אינטרמצו לקראת העונג הבא.

ומה דעתי לא כהיסטוריון אלא סתם כבן קדם (שזה בן אדם בשפת הקופ)?

א. אינני מבין ואף פעם לא הבנתי מה 'ירושלים' בכל הישובים הערביים שסופחו לעיר הזו ב-30 השנים האחרונות (אני שב וכותב "30 שנים" מחוסר ידיעה מתי בדיוק הפכו ה-37 קמ"ר הנזכרים ל-132 קמ"ר הנוכחיים. אבל ברור שזה קרה מתי שהוא, אז נגיד "30 שנה").

ב.  גם אם לא מחר ולא מחרתיים לא יצליחו יהודים ופלסטינים לגבש הסכם שלום מהסוג שיש בין בלגיה לגרמניה, אינני רואה שום סיבה שלא להעביר את החלקים הלא-ירושלמיים של ירושלים לשליטת הרשות הפלסטינית או לשליטה של כל גורם אחר שאיננו מדינת ישראל או עיריית ירושלים.

ג.  ואם אני טועה טעות גמורה, המסקנה היחידה האפשרית (חוץ מהבלי הצלפים ועוד כוח ועוד כוח) היא זו: סיפוח מלא של ירושלים, אבל מכל בחינה אפשרית. תעודות זהות כחולות, פירוק חומות ההפרדה שבתוך העיר הנצחית שחוברה לה יחדיו, הכל. אחרת זה חרטק (שזה חרטא בשפת הקופ).

כל עוד בלבב ולא בטריוויה

בכל עונה בסתיו הטקס הקבוע. כתבלב תורן של גללי-צה"ל, איש חושב של השארץ או ציוני חרוץ מ'פלסטין מחר' ניגש לבדוק האם מורי ישראל יודעים בעל פה את התקווה.

כן, נכון, חשוב מאד שאזרחי ישראל ידעו בעל פה את המנון מדינתם. לא פחות חשוב שיבינו אותו. אני תוהה כמה מתחקירנינו שמו לב למבנה התחבירי של 'התקווה', או כמה מהם מבינים את אותו עניין לגבי רצף קושיות ה'מה נשתנה' שכולנו או רובנו שרים בפסח.

בקיצור נמרץ – כן, חשוב מאד שמורי ישראל יעמדו כולם ללא יוצא מהכלל במבחן הטריוויה הלאומי.

אבל הגיע הזמן לומר בקול רם. אין לידיעת הטריוויה הזו שום חשיבות. לא כמייצגת יכולת חשיבה; לא כמבטאת אזרחות טובה; לא כביטוי לחוכמה; וחשוב מכל בהקשרנו: לא כניבוי ליכולת חינוך והוראה.

והנה שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין גננת נהדרת שלא יודעת באיזו שנה התקבלה החלטת הכ"ט בנובמבר או אפילו לא מי היה ראש הממשלה הראשון.

והנה שוב במלים אחרות: אפשר בקלות לדמיין מורה מזעזע היודע בעל פה את שמותיהם של כל מפקדי הפלוגות של הפלמ"ח, כמה כדורים היו לכל חייל בפו"ש, מי המציא את הדוד-שמש וכמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל.

והנה שוב מס השפתיים: כן. בוודאי. חשוב מאד שכל גננת תדע שהחלטת עצרת האו"ם 181 התקבלה בלייק-סאקסס שבניו יורק ב-29 בנובמבר 1947, ושהיא למעשה אישרה את הצעת הרוב של ועדת אונסקו"פ, שזה ראשי תיבות של 'יונייטד ניישנס ספיישל קומיטי און פלסטיין' שזה בעברית 'ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לחקירת המצב הארץ-ישראל'.

והנה שוב, בקיצור: חשוב מאד שכל מורה ידע כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל (אינסוף); שעם הקמת צה"ל עמדו לרשות חייליו 10,000 רובים ו-3 מליון כדורים, וכי שטח רמת הגולן הוא בערך 1000 קמ"ר.

אבל לא זה המדד לחינוך. לא זה המדד להשכלה. והנה עוד משהו שהגיע הזמן לשוב ולומר ואולי סוף סוף להסיק מסקנות: לא היה דור; עוד לא נולד דור; עוד לא היתה חברה אחת; עוד לא קמה המדינה הראשונה בה אזרחיה ובעיקר מעצבי דעת הקהל שלה, בעיקר אנשים החפים מכל אחריות, יקוננו בפה גדול ובראש חוצות ובקריאות שוד ושבר על "כשלון החינוך" ו"ככה זה לא יכול להמשך" ו"הנוער של ימינו זה בררה" ו"המורים זה חרא".

והנה זה, שוב, מזווית נוספת, עתיקה למדי: "על גבי לוח חימר בבלי" כתבו החוקרים ואצלאוויק ויקלנד ופיש בספרם הידוע (ידוע??) שינוי (1988), "שמעריכים את גילו לפחות בשלושת אלפים שנה, כתוב: 'הנוער של היום הוא רקוב עד לשד עצמותיו, הוא רע, חסר אמונה ועצל. לעולם הוא לא יהיה מה שהיה פעם, ולעולם לא יוכל לשמור על תרבותנו".

החינוך אשם בכל. תמיד, מאז ומעולם, לנצח נצחים. עליו הפערים והגזענות והכיבוש והשוביניזם והפמיניזם והלהט ביזם והחור באוזון ורצח ארלוזורוב וקנדי ורבין וזיהום האוויר בחיפה ופירוק הפלמח והאינפלציה ותכנית הייצוב וצ'יקגו.

ומה'זתומרת "החינוך אשם"?? המורים אשמים! עובדה. הם לא יודעים את מילות התקווה בעל פה. חה חה חה איזה אידיוטים. בואו נייבא מורים מתאילנד. הם לפחות לא יעשו לנו שביתות ובקייץ נשלח אותם חזרה לבנגקוק או לחלוב פרות בערבה.

מס שפתיים פעם שנייה ואחרונה: כן, חשוב מאד שכולנו נדע את מלות התקווה. וכדאי גם שנבין מה הן אומרות.

ושוב השורה התחתונה, או החצי הראשון שלה: לא זה מה שיכריע איזה חינוך יהיה כאן.

והנה החצי השני של השורה התחתונה. מה כן יכריע איזה חינוך יהיה כאן? לאף אחד אין תשובה טובה וחד משמעית. כי חינוך זה לא מתכון לאורז (מי שרוצה מתכון מצליח לאורז – מצליח במאה אחוז מהמקרים תמיד ולנצח, מוזמן לבקש).

אבל חינוך אמרו חכמים ממני, מתחיל בשאלה. וחינוך אמרו אחרים, בנוי על דיאלוג. וחינוך אמורים להסכים כולם, בנוי על פירגון, על גיבוי, על בירכת הדרך, על טוב לב, על מאור פנים, על מלים טובות, על אמון. על כל מה שלא קיים בעיתונות הישראלית.

ביום שנפסיק לפסול במומם, נוכל להתחיל לברך על המותחל. כי חינוך בכל רגע הוא התחלה חדשה.

הוד והדר בהשקפה זו על החיים – 2263 מלים על ספר מופלא

     א. 

מעטים מן הסתם לא שמעו את שמו של צ'ארלס דארווין (1882-1809). אבל יש לשער שעוד פחות מכך קראו את ספרו 'מוצא המינים'. זוהי השערה בלבד כמובן ובמקרה של קוראי העברית יש להם סיבה מצויינת. התרגום העברי של ספרו האלמותי של דארווין שראה אור ב-1859 הוא ללא ספק התרגום הגרוע ביותר שנוצר כאן. המהדורה העברית ראתה אור בכוונת מכוון לכבוד מאה שנה להופעת החיבור הנזכר, שאמנם המהדורה הראשונה שלו נחטפה בן לילה, אך רצוי לזכור שמדובר היה בסך הכל ב-1200 עותקים. לא בדיוק יובל נח הררי.

התרגום העברי ראה אור תחת עינו המחמירה של לא אחר מאשר מרטין בובר, העורך הכללי של סדרת 'ספרי המופת' בהוצאת מוסד ביאליק, בשנת 1960. כאמור, ולמרות שברור שלא קראתי ולו רבע פרומיל מהספרים שתורגמו לעברית, אני לא יכול להעלות על דעתי תרגום גרוע יותר. הוא גרוע במיוחד לאור הקושי האובייקטיבי של הנושא. כפי שדארווין עצמו הגדיר זאת בשורה הראשונה של הפרק המסכם: "כל הספר הזה ויכוח ארוך אחד הוא" (345). ואמנם, אלפי הדוגמאות שמביא דארווין במהלך הספר – מעולם הצומח והחי, מהגיאולוגיה ומהחווה שלו ושל שכניו – נועדו כמעט בכל המקרים להתפלמס עם "משנותיהם" כהגדרתו של מבקריו הרבים והרציניים, מהלך עיוני הדורש מאמץ לא קטן בכלל.

התרגום המזעזע כולל מלים שמעולם לא שמעתי עליהם וגם לא אבן-שושן. מילת מפתח החוזרת על עצמה שוב ושוב מפאת חשיבותה היא 'מיור'. בתעתיק פונטי: miur. משמעותה: 'מודיפיקציה'. אם הבנתי נכון הקשר שלה לשפה העברית הוא דרך מלים כמו 'תמורה'. עוד מילה משונה המופיעה שם מדי פעם היא 'אול'. בתעתיק פונטי: ul. לא באמת הבנתי מה תפקידה. 'ברירה טבעית' היא 'בירור טבעי'. ויש גם "זוויגים". וסרטנים בפיו של המתרגם, פרופסור שלמה אדלר, הם 'סירטונים'. חרקים הם 'חרוקים'. ועוד ועוד. אבל האתגר המילולי הוא כאין וכאפס לעומת זה התחבירי. וכשכל זה נטוע בדיון מרקיע שחקים, ארצות, יצורים ('יצירים' בפי אדלר), דיסציפלינות שונות של מדעי כדור הארץ אבל גם אנקדוטות של איכרים, הקושי גדול פי כמה.

אז למה לי 'מוצא המינים'? כי למרות כל האמור לעיל, ולמרות שההבנה שלי בביולוגיה בסיסית בלשון המעטה, ולמרות שהדמיון שלי מוגבל ביכולתו לרדת לעומקן של תיאוריות בגיאולוגיה, ולמרות שאני בסופו של דבר מעדיף ספר עיון היסטורי על כל אוסף אחר של דפים מודפסים המוצמדים בין שתי כריכות, מדובר באמת ובתמים ביצירת מופת שאני גאה לומר לעצמי ועל עצמי: עשיתי זאת. בדילוגים פה ושם (כי כמה אפשר לרדת לעומק ההבדל בין הזיפרגל לבין סירטון כלומר סרטן דומה אבל שונה אחר?) צלחתי את הספר על תרגומו המעיק, ואני מרגיש מעט יותר ראוי לתואר 'איש ספר'.

ויש בונוס כמובן. בתור היסטוריון של העת החדשה, התבוננות אל חדר המכונות של המהפכה המדעית היא חובה. ובתור אזרח המאה ה-21 שחולניותה רק הולכת ומחמירה ואין שום סימנים לשיפור באופק, ההכרות עם צורת המחשבה מעוררת ההתפעלות וההשראה של מדעני המאה ה-19 היא יותר מאשר קורטוב של נחמה. היא ממש אוויר לנשימה.

ב.

   

ולמרות התרגום המתיש, ישנם קטעים שכתב דארווין שמסוגלים להתגבר על הכל. על מגבלות השפה הוא כתב (מאה שנה לפני הליצנים של הפוסט-מודרניזם שבניגוד אליו לא עסקו בשום מדע,  לא תרמו שום תרומה אמפירית וכל עיסוקם הוא בלעיסת שאריות הנבלות שצדו ואכלו אחרים): "כמה מחברים לא הבינו את המונח 'ברירה טבעית' או התנגדו לו. אחדים מהם אפילו שיערו בנפשם שהברירה הטבעית משרה השתנות, אבל באמת היא מכוונת רק לשמירת אלה השינויים שבאו, והם המועילים ליצור בתנאי חייו. [...] אין ספק שברירה טבעית היא מונח לא נכון אם נבוא לפרשו פשוטו כמשמעו; אבל כלום מחה אדם מעולם על דברי כימאים שמדברים על קשרים לפי זיקות היסודות השונים? [...] הוגד שאני מדבר על ברירה טבעית כאילו היה כוח פעיל בידי אלוהים. אבל מי מתנגד לסופר האומר על כוח המשיכה שהוא שליט של כוכבי הלכת? כל אחד יודע את פירושן ואת רמיזתן של מליצות שכיוצא בהן; והן כמעט צורך לשם הקיצור. וגם קשה להימנע מלאנש את השם טבע; ובמלה 'טבע' אני מתכוון לסך הכל של הפעולה והתוצאה של הרבה חוקים טבעיים, ובמלה 'חוקים' אני מתכוון לסדר הארועים, במידה שנתאשר על ידינו. קצת הרגל משכיח טענות שטחיות כאלה" (53).

דארווין כמובן לא שער את ההפך – שקצת הרגל יהפוך את השטחיות לבון-טון, או ל'הגמוניה' במונח החביב באימפרייה 'הביקרורסיבית' השולטת בימינו באקדמיה. אבל אין מה לבוא אליו בטענות. הוא היה איש קפדן שעסק ברצינות במה שהוא עושה ונקודת המוצא שלו היתה המציאות, אליה הגיע מתוך הנחה כזו: "כמה בורים אנחנו" (307) אבל לא כדי לשבת במזגן ולומר 'הכל נראטיבים' אלא כדי לצייד את עצמו ואת עמיתיו בנחישות של: "לא לדבר בלי ראיות נאמנות" (178). ראיות נאמנות מהמציאות המוחשית בהווה (האיש עשה את המסע המפורסם ההוא באניה 'ביגל' בין 1831 ל-1837) וממה שניתן להקיש ממנה על העבר.

על טבען של מהפכות מדעיות הוא כתב: "כשאמרו בראשונה שהשמש עומדת והארץ מהלכת סביבה, פסק השכל הישר של האדם, שדעה זו כוזבת היא; שהרי במדע, כידוע לכל הוגה דעות, אין לסמוך על הפתגם העתיק 'קול המון כקול שדי' " (123).

על תיאוריות רווחות שנשענו במידה ידועה על 'שכל ישר' ועוד יותר מכך על עקרון הבריאה הוא כתב: "מי שמאמין שאיזה טיפוס עתיק, נהפך פתאום על ידי כוח פנימי או נטייה פנימית לבעל חיים בעל כנפיים, יהיה כמעט אנוס להאמין בניגוד לכל אנאלוגיה, שהרבה יחידים נשתנו בבת אחת [...] ונדמה לי, שלהסכים לכל אלה, הרי זה להכנס לרשויות הניסים ולעזוב את רשויות המדע" (174)

      ג. 

ויש בספר פשטות גדולה, למרות הקושי המתואר. דארווין עצמו כותב שאת ההשקפה שהוא מציע העלו אחרים. שאול אדלר שהקדים מבוא מרתק (למרות השפה), תאר רעיונות דומים שעלו כבר בימי היוונים הקדמונים. אבל ההבדל הוא שאצל דארווין הרעיונות מבוססים על אינספור דוגמאות. רובן כמובן הגיעו אל שולחנו אי שם בחווה בה חי את רוב ימיו ממדענים אחרים.

והנה לנו עוד היבט חשוב מאין כמוהו של הספר הזה. המדע אמנם תלוי בגאונים אמיצים קפדנים ושיטתיים מסוגו של דארווין, אבל המדע הוא תוצר של מלאכה משותפת של אנשים שקודם כל מתבוננים במה שהם רואים. מתבוננים, מתארים, מתבוננים שוב, מתארים שוב, מסכמים ומעבירים הלאה את המידע לשימושם של אחרים. לא זכויות יוצרים ולא קוד-סגור ולא ITUNES וטימטומיות פוסט-מודרניות דומות אחרות. לפחות אצל דארווין ובני דורו או לפחות שותפיו לפרוייקט האדיר הזה של הבנת הטבע, זה עבד.

אבל לא בכך מתמצה הפשטות. היא מתחילה קודם כל בהבחנה הדקה של השונה בתוך הדומה. שני סוסים לא נראים אותו הדבר, וגם שתי יונים. אבל היא ממשיכה בהגיון הבריא ההולך מעולם האדם בחזרה אל עולם הטבע. כי האדם, ליתר דיוק האיכר, במשך אלפי שנים יצר שינויים בבעלי החיים שהוא הצליח לביית. סוסי מרוץ וסוסי עבודה. פרות לבשר ופרות לחלב. יונים לנוי ויוני דואר. חיטה כזו וחיטה אחרת. ומכאן למחשבה שמה שהאדם עושה מתוך ניסוי וטעייה לצרכים כלכליים, עושה הטבע בתהליך ארוך פי כמה וללא תכלית ברורה.

"ארוך פי כמה" כתבתי. פי כמה? שהרי עוד במאה ה-18 היתה הסכמה שהעולם נברא לפני בערך 6000 שנה. כך הרי כתוב בתנ"ך ולא רק "זכותנו על הארץ". אלא שמפה לשם החלה מחלחלת ההבנה שמדובר במעט יותר. אבל כמה? בימיו של דארווין כבר דיברו על מאות מליונים. בתחילת המאה ה-20 כבר עברו למיליארדים (שניים בסך הכל). היום מקובל לדבר על גיל כדור הארץ במונחים של 4.6 מיליארד. היקום? נדמה לי 19 אבל מי סופר.

כי מה שחשוב זה ההבנה שמדובר בפרקי זמן גיאולוגיים. ומסתבר שדארווין עצמו היה קודם כל גיאולוג. אך כמדען ראוי לשמו הוא נשען בעניין הגיאולוגיה על משנתו המפורטת של הגיאולוג הדגול בן זמנו צ'ארלס לייאל, עליו כתב דארווין "שההיסטוריונים לעתיד לבוא יכירוהו כגורם למהפכה במדעי הטבע", והוסיף כי מי "שאינו מודה באורכן העצום של תקופות שחלפו – מוטב לו שיסגור מיד את ספרי זה" (228). לדארווין היה ברור כי "הפרשה הגיאולוגית בלתי שלמה היא" (270) שבעברית ידידותית יותר הכוונה היא שעדיין איננו יודעים הכל או מספיק על תולדות כדור הארץ, אך שהזמן הגיאולוגי העצום הוא בכל זאת הבסיס למדעי החיים.

בנקודה זו אי אפשר שלא לציין שכבר בספר הזה כלומר באמצע המאה ה-19, עלתה ההיפותיזה לפיה כל היבשות היו בעבר הרחוק מחוברות. דארווין מדבר על החיבור בין אירופה לאמריקה כעל עניין מובן מאליו (277) ובאשר לחיבור של כל השאר הוא כותב: "אינני מאמין כי יבוא יום ויווכח, שבתקופה מאוחרת היו רוב הקונטיננטים, העומדים היום בדולים זה מזה, מחוברים ורצופים או כמעט רצופים, הם ואיי הים של ימינו" (278). ודוק! על פי טענה זו, לא סביר שהיבשות היו מחוברות "בתקופה מאוחרת"! ומכאן ניתן להבין שדארווין סבור שהן היו מחוברות ביניהן בתקופה מוקדמת מאד. ואמנם, ב-1912 החל אלפרד וגנר להציג את תיזת 'פנגיאה' שלו שזכתה לקיתונות של בוז ולעג. רק שלושים שנה לאחר שוגנר מת (1930), הפכה התיאורה שלו למוסכמה מדעית שאין עליה עוררין.

א-פרופו פשטות: עבור דארווין קירבה וניתוק גיאוגרפיים היו חשובים לא פחות מלוח זמנים גיאולוגי. אבל התיאוריה שלו עבדה גם בקנה מידה של גיאוגרפיה קטנה: איי הגלאפגוס למשל, שבתור מוצ'ילר זכיתי לבלות בהם שבוע קסום ובלתי נשכח (ויקר מאד) אי אז בחודש מאי 1984. עבור דארווין מדובר היה בגן עדן אמפירי לאישוש התיאוריה שלו: כך למשל באי אחד חיו פרושים (finch) בעלי מקור הדומה לפטיש. באי סמוך פרושים בעלי מקור הדומה לקשית. בין לבין שטו להנאתם פינגווינים קטנטנים ולעסו דגים לארוחת הבוקר, כשלצידם ציפורי קורמורן נטולות כושר תעופה. אלף קילומטר מזרחה משם, ביבשת דרום אמריקה, נאלצו ציפורים אלו לשכלל כל העת את כושר הטיסה שלהן, אחרת לא היו מצליחות להתפרנס.

ד. 

   

פשטות יחסית אם כן: מגוון צורות המשתנות כל הזמן אם על ידי התערבות אנושית קצרת זמן ותכליתית, ואם על ידי השפעות טבע ארוכות זמן ונטולות תכנית אלוקית. המגוון הזה הוא קודם כל אמפירי ולכן יש בספר גם אנקדוטות, חלקן משעשעות ממש. לא ידעתי למשל שבעבר הרחוק מאד היו סוסים בדרום אמריקה. שהרי כולנו יודעים שהספרדים הביאו עמם ליבשת הזו את החיה הנהדרת הזו, שהיא – בדומה לכל מוצ'ילרו מארץ הקודש – גילתה שאין כמו דרום-אמריקה סביבה נעימה. מדוע אם כך לא שרד הסוס העתיק בדרום אמריקה? כי אי אז לפני מליוני שנים נוצר שינוי סביבתי פחות ידידותי.

או מה דעתכם על הסיפור הבא, גם הוא קשור ביבשת המופלאה הזו (שהסתברה כידידותית מאד גם לכדורגל שחצה את האוקיינוס האטלנטי הדרומי לא יותר מארבעים שנה אחרי דארווין, התאקלם ואף יצר 'מיורים' מוצלחים בהרבה מהמקור): "אפילו היו בעולם פראי אדם ברבריים כל כך, שאינם חושבים על האופי שירשו צאצאי חיות המשק שלהם, היתה מזדמנת חיה אחת, שמסייעת במיוחד לאיזו תכלית מסויימת, נשמרת יפה בזמן רעב ואסונות אחרים, העלולים לפגוע בפראי-שבטים, ולכן חיות בחירות כאלה היו דרך כלל מעמידות יותר צאצאים מחיות פחותות ערך; וכך היה הולך ובא לעולם מין בירור שלא במתכוון".

ובעברית - דארווין מציין אפשרות לפיה האנשים הקדמונים עסקו במיון והשבחה גם באופן מסודר פחות משכניו בחוות המשוכללות של אנגליה המעטירה, ובכל זאת. עד כאן תיאוריה. ועכשיו אנא הדקו את חגורות הבטיחות לקראת עוד ממצא אמפירי-תומך-תיאוריה: "אנו רואים את הערך שמייחסים לבעלי חיים אפילו פראי אדמת האש (Tierra del Fuego), ההורגים ואוכלים את נשיהם הזקנות בימי מצוקה, לפי שהן נחשבות בעיניהם פחותות ערך מכלביהם". (21).

ה. 

ואי אפשר בלי כמה מלים נוספות מתבקשות – מעשי ידינו טובעים בים השנאה ואתה קורא ספרי מדע? ועוד בתרגום גרוע ובנושא שממילא אתה לא מבין בו כמעט כלום? כן. היא הנותנת. הקריאה ב'מוצא המינים' דווקא בימים של הטירוף הקרוב (והצנוע יחסית כדאי להזכיר) והרחוק (שכבר לא תופס כותרות כי מדובר בערבים הורגים ערבים), היתה עבורי מקור השראה בלי קשר לשאלה עד כמה הבנתי את הגיאולוגיה והביולוגיה של דארווין.

כי ההשראה היתה מדארווין. מהדרוויניזם היפה של המדע הצנוע והאמיץ בימי תפארתו השכוחים כמעט או לפחות קמעא. דארווין כמשל. והנמשל – אנושות שכל כולה דארווינים. בוודאי לא ביכולת. שהרי השליטה של האיש בסדרה אינסופית של דוגמאות, תיאוריות ופולמוסים היא פשוט בלתי נתפסת. אז לא ביכולת, אבל כן בגישה. דארווין כמופת להתבוננות צנועה במעשה בראשית. מופת להבנה אנושית פשוטה וכנה של סופיות . מופת לתובנה של היותנו חלק ממארג עצום ובלתי נתפס לא בתחילתו ולא באחריתו ועוד פחות מכך בתכליתו. מה שבהכרח אמור להוביל לייחוס קדושה לעניין אחד בלבד: החיים עצמם. או כפי שכתב זאת דארווין לפני יותר מ-150 שנה בפיסקת הסיום של הספר:

"מעניין להסתכל בגדה סבוכה ועטופה הרבה מיני צמחים, כשהציפורים מרננות בשיחים, חרוקים שונים מרחפים באוויר ותולעים זוחלים באדמה הלחה, ולהרהר שצורות חיים אלה המסובכות במבניהן, השונות כל כך זו מזו והתלויות זוז בזו בדרכים מאד מסובכות – כולן נוצרו בכוחם של חוקים, הפועלים בסביבתנו. חוקים אלה בכלל משמעותם הריהם גדילה ורבייה; תורשה, שהרבייה כמעט רומזת עליה; השתנות על ידי הפעולה הישירה והעקיפה של תנאי החיים ועל ידי שימוש ואי-שימוש; שיעור של ריבוי גדול, שיש בו כדי להביא למלחמת החיים; וכתוצאה מזה לברירה הטבעית, הכרוכה בסטיית התכונות  והכחדת צורות חיים שהם פחות משופרות. וכך נולד ויוצא מגופה של מלחמת הטבע, מרעב וממוות, העצם הנעלה ביותר, שאפשר להעלות על הדעת. כלומר: נוצרים בעלי החיים העילאים. יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים וכוחותיהם, שהופחו מתחילה על ידי הבורא בצורות מעטות או רק בצורה אחת; וכל זמן שכוכב הלכת היה סובב במסלולו לפי חוק המשיכה בל-יעבור, התפתחו מראשית פשוטה כל כך צורות חיים היפות והמופלאות ביותר, ועדיין בהתפתחותן הן עומדות" (365).

וצריך הייתי לסיים כאן, כלומר אחרי המספר (המקרי) 365. אבל בתחילת המאה ה-21 אנו חיים, כשהבון-טון או 'ההגמוניה' זה להוציא דברים מהקשרם ולחפש 'כותרת' וברייטינג-ניוז ונעבור לפרסומות. אבל לא רק במאה ה-21 היקרה שלנו. כידוע, גם מעט אחרי שדארווין סיים את עבודתו ידעו מעוותי שכל להוציא דברים מהקשרם ולהפוך את תורת דארווין לגיבוי מדעי לתורת גזע אלימה.

ולכן כשדארווין מדבר בפיסקה המסיימת הזו על "מלחמת החיים" הוא לא מתכוון ללאומנות אלימה או לפונדמנטליזם כזה או אחר; כשהוא מדבר על "סטיית התכונות" הוא איננו מתכוון לכך שיש איזה שהוא תקן של תכונות עליונות; כשהוא מדבר על "הכחדת צורות חיים" הוא מתכוון לתהליכים שהתרחשו בטבע במשך מאות מליוני שנים. כמו למשל הכחדת הדינוזאורים; כשהוא מדבר על "צורות חיים פחות משופרות" הוא איננו מתכוון לערבים בעיני כמה יהודים ולהפך, או לגליציינרים בעיני פולנים מורשה ולהפך, אלא לבעלי חיים שבמציאות טבעית מסויימת אינם מצליחים להתמודד עם השינוי בסביבה (למשל תקופת קרח); וכשהוא מדבר על "העצם הנעלה ביותר" הוא לא מתכוון לא לחברים של היטלר ואפילו לא - ולהבדיל - לחבורת הזבל של תג-מחיר; וכשהוא מדבר על "בעלי החיים העילאים" הוא לא מתכוון רק לאדם, אלא לכל היצורים המורכבים; וכשהוא כותב "הופחו מתחילה על ידי הבורא" הוא בוודאי לא מתכוון לאותו אחד שפרשניו עסוקים היום בשאלות הרות הגורל כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל.

אם לא נוציא דברים מהקשרם ונאמץ את הגישה של דארווין ושל דומיו, על כורחנו נשתכנע בקלות שאכן" יש הוד והדר בהשקפה זו על החיים".

עשרת הדיברות - לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית, האמא של הפוליטיקה החדשה

אז ככה ובקיצור. ושוב. כי כבר כתבתי את זה בכמה מקומות אבל אמרו לי שהפייסבוק זה כלי-עולם חזק וחשוב, אז שוב, מעין סיכום השקפת עולם לכבוד יום השנה ה-226 למהפכה הצרפתית (שעדיין בעיצומה אם זה לא ברור):

א. האדם בימינו לא משנה מה הוא לובש וחושב, מתנהג על פי הקו האקזיסנציאליסטי. כן, יש הרבה גרסאות. מניהיליזם ועד פנדמנטליזם. ובכל זאת. שו מענא אקזיסטנציאליזם? הפוקוס הוא על הקטע הזה בציר הזמן בין הלידה למוות. כן, גם חרדים. כן, גם מתנחלים. כן, כולם. בוודאי שטרסלר.

ב. האדם בימינו ממלא לעצמו את החיים בעיסוקים שעד לפני בערך 226 שנים (כמשל, אל תתפסו אותי במספר) רובם היו מיותרים, רובם היו מותרות. גם כאן הספקטרום רחב: מלשטוף עיניים ביוטיוב ועד עריפת ראשים, הכל הולך, הכל קיים.

ג. האדם בימינו כמו האדם מאז שנוצר בפורמט הזה אי שם לפני שני מליוני שנה (אבל אם טעיתי בנתון הזה יסלחו לי האנתרופולוגים, ובכל אופן הרעיון ברור, שני מליון

200 אלף, נפסי שי לצורך הטיעון), הוא יצור מחפש משמעות. וגם כאן, המשמעותיזציה יכולה להיות בכיוון ההזוי ביותר (ערוצי הדוקו מלאים בדוגמאות) ויכולה ללבוש את הצורה של הביוגרפיה של מדרה-תרזה או גדעון לוי (אם לא ברור: דוגמאות לצדיקים שתרמו ובמקרה של לוי ממשיכים לתרום מנשגבותם העילאית לטובת האנושות).

ד. המשמעותיזציה הזו היא 'רוחנית' כלומר 'ערכית' או 'תרבותית' או במילה חזקה של פעם: אידיאולוגית כי היא נשענת על אידיאלים ולכן היא אידאליסטית. כלומר מלים מחפשות ויוצרות משמעות.

ה. אבל ברקע כאמור מתפרע לו האקזיסטנציאליזם המושך מעצם טיבו לחיפוש אחר הנוחות החומרית. לאו דווקא שעון ב-16,000 ש"ח (נשבע לכם אתמול ביציאה מתחנת הדלק בקילומטר ה-173 בכביש 6 צפון יש פרסומת ענקית לשעון "במחיר מיוחד", 16,000 ש"ח. טוב, נו, אני שוב משקר. רק 15,999, או אולי 15,990. מבטיח לבדוק בסיבוב הבא), ובכל זאת. אנשים - גם החברים הנכבדים של דעאש - רוצים מקלחת פעם בשבוע, ביוב שיפנה את המטבוליזם שלהם בצורה שתותיר אותם חפים מחיידקי כולירה (סליחה, מה לעשות, אבל בימים של המהפכה הצרפתית העניין המובן מאליו הזה לא היה מובן מאליו כלל).

ו. והנה לנו הפרדוקס שתארתי לא פעם באמצעות תרגיל החפץ הזכור לטוב: האקזיסטנציאליזם המשמעותיסטי הפרטי הזה מתקיים במציאות בה כולנו תלויים לקיומנו החומרי בזולת באופן מוחלט (זו לא דעה, זו עובדה אובייקטיבית ומוחלטת. וכן, יש דבר כזה עובדות מוחלטות ואובייקטיביות, ולא, תעשו לי טובה אם אתם ממש רוצים להגיב לפוסט הזה תחסכו ממני את ההבלים לפיהם 'הכל בראש' וכן הלאה, אני כבר זקן לשטויות האלו. בבקשה. ולא, לא אמרתי שכל העובדות הן אובייקטיביות, ולא, לא רמזתי שאני יודע הכל, וכן, כן אני שב ואומר שכל אחד מאיתנו - כולל תשובה - תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט ושזו לא דעה אלא עובדה אובייקטיבית).

ז. לא מדובר בפרדוקס מהסוג שהמציאו היוונים הקדמונים (היוונים של ימינו ממציאים לנו פרדוקסים אחרים כמו למשל לשם מה לעשות משאל עם אם בסוף הממשלה תעשה מה שרוצים הבנקאים בגרמניה), כלומר החץ של זנון או אכילס והצב או השקרנים של כרתים וכדומה. בימינו הפרדוקס הזה הוא מקור האנרגיה של הפוליטיקה. ובקיצור, סעיף ז' ממש בקיצור: מאז המהפכה הצרפתית תחום העיסוק האנושי הקריטי והאקוטי ביותר הוא הפוליטיקה. לא במקרה הוא המוזנח ביותר. המדד הוא לא כמה פעמים בשעה יגיד רזי ברקאי למרואיין שלו 'טוב, וזה הכל פוליטי, לא?' בזחיחות האופיינית לתחנת הרדיו לאנשים חושבים (כשכל כוונתו לרמוז את המובן מאליו: 'פוליטי' כלומר 'לא ענייני'). המדד הוא עד כמה אנשים מבינים את השאלות הפוליטיות לעומקן. ורובם לא. פשוט לא. לא כי מישהו מאיתנו חלילה טיפש אלא כי מלמדים אותנו אנגלית, או נהיגה, או עזרה ראשונה או להטיס מטוסים או לתכנת מחשבים, אבל לא מלמדים אותנו פוליטיקה. גם כי זה מסובך באמת (יותר מתכנות מחשבים) וגם כי מאחורי ההבנה מסתתרת שאלה קטנה - אוקיי, הבנתי, מה הלאה? מה עלי לעשות?

ח. אז הנה מבוא לחשיבה פוליטית101: מאז המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר טייק) הפוליטיקה היא אמנות האפשר המחפשת איזון בין שלושה קודקודים: האישי, הקבוצתי, הגלובלי. בפועל הנוסחה הסבירה ביותר שפועלת לא רע עד עצם היום הזה היא מדינת הלאום הדמוקרטית. הדמוקרטיה של מדינת הלאום מבטיחה זכויות אזרח וזכויות פרט (עניין שכל הזמן עובדים עליו להרחיבו: הזכות של להטבים להנשא היא ביטוי עכשווי לכך). מצד שני אין לכל מדינת לאום זכות לעשות מה שהיא רוצה במערכת הגלובלית (איראן והגרעין זו דוגמא טובה ואני יודע שאיראן היא לא דמוקרטיה במובן שאני ואתם חווים תודה לאל ובעיקר להרצל ולממשיכי דרכו הציונים, אבל אין לי זמן להכנס להסבר מדוע המודל שלי חל גם על מקומות כמו איראן, בלי קשר לאפשרות הסבירה שיום בהיר אחד גם בה תתחולל מהפכה צרפתית קומו-לה-חנטה), ומצד שלישי גם המערכת הגלובלית הבנויה באופן לא שוויוני (סין, רוסיה, ארה"ב ופלסטין הן מעצמות כידוע, שכן משקלן בזירה הבינלאומית גדול בהרבה מזה של יפן, אוקראינה, מקסיקו ודיס-ליטל-שיטי-קאונטרי, בהתאמה), איננה יכולה ואכן לא פועלת באופן שרירותי, אלא מתוך הסכמות כאלו ואחרות. ובקיצור סעיף ח': איזון איזון איזון. דרך המלך: ריסון עצמי ריסון עצמי ריסון עצמי. כמה שפחות אגואיזם אישי לאומי או מעצמתי, כמה שיותר נכונות לשיתוף פעולה. תפקידם של המדינאים לבנות הסכמיות שתבטיח זאת. תפקידם של סתם אזרחים כמוני וכמותכם הוא לטפח תודעה איזון-ריסון כזו.

ט. הפוליטיקה של הכלכלה היא דרך המלך של חיפוש ואולי מציאת האיזון המיוחל הזה. לא זה המקום להכנס לתולדות המחשבה והמעשה הכלכליים מאז ימי המהפכה הצרפתית (גיב אנד טייק, בעיקר גיב). אבל 'בגדול' הסיפור הוא כזה - ביוני 1789 נשא האב ז'וזף משהו סייס את הנאום המהולל 'מי הוא המעמד השלישי'. היתה זו שאלה רטורית והתשובה עליה: 'הכל'. כלומר כל מי שלא היה חלק מהשלטון הוא זה שייצר את היכולת של השלטון להיות שלטון. המזון והבטחון והתשתיות והמסחר והכל. הכל. ה כ ל. ולכן - כך סבר המהפכן סייס וכך הסכימו עימו שומעיו - אם צרפת שייכת לצרפתים הרי שקודם כל הכלכלה של צרפת שייכת לכל הצרפתים. והנה לנו לידת הרעיון של שוויון כלכלי או לפחות הגינות כלכלית יחד עם התביעה לשוויון או לפחות הגינות פוליטית. והנה לחובבי האיזמים עניין לענות בו: הנאום של סייס יכול ואמנם שימש גם את הסוציאליזם (שעדיין לא קיים היה בשמו ביוני 1789) וגם את הליברליזם (שהיה קיים בשמו ובמידה רבה גם במובן הכלכלי - ע"ע פיזיוקרטים ואדם סמית). ומאז איך שאומרים זרמו מים רבים אפילו בנחל אלכסנדר, ואכן תולדות הפוליטיקה של הכלכלה היא תולדות המאבקים בין סוציאליזם על הגדרותיו השונות והמנוגדות לא פעם (כי סוציאליזם הביא גם לקומוניזם וגם לאנארכיזם אבל גם לסינדיקליזם וגם ללייבור כלומר מפאי, הדבר הטוב ביותר שיצרו יהודים במאה השנים האחרונות בתחום הפוליטיקה), לבין הליברליזם (כנ"ל - כי גם קיינס וגם פרידמן הם 'ליברלים' והמרחק בין שניהם גדול בהרבה מאשר המרחק בין קיינס ליחימוביץ אם יורשה לי לרמוז משהו על נטיותי הפוליטיות-כלכליות).

י. סעיף אחרון, ברור. עשרת הדיברות ממש (סמיילי). ברוח סעיף ד' לעיל, אבל עם תיקון על פי מצוותו של סעיף ח' - הויכוח על הפוליטיקה של הכלכלה יכול להתחולל בשתי דרכים מנוגדות. האחת מזיקה ולכן מיותרת - דרך הסיסמאות. השניה - דרך הבחינה העניינית - היא המועילה והיא התקווה לעתיד טוב יותר. לדעתי הסובייקטיבית והלא מוחלטת והאולי מוטעית מיסודה, הגיע הזמן לאמץ את מה שאמר אבא לרנר, קיינסיאן אמריקני (ואפילו יהודי אבל זה לא קשור), לפני 60 שנה כבר, ולוותר סוף סוף על המושגים 'סוציאליזם וקפיטליזם'. בהנחה ששויון ערך האדם הוא ערך שכולם מדברים עליו ורובם מאמינים בו (וזה נחמד שגם מי שלא מאמין בו אין לו ברירה אלא להשתתף בדיון כאילו שהוא כן - אחסוך דוגמאות, הן מוכרות לכולנו), השאלה הכלכלית-פוליטית היא מה הכלים הנכונים לקדם את השוויון הזה. מותר וכדאי לדבר על מדינת רווחה. חשוב מאד לארגן עובדים. אין כמו תקציב מדינה כדי לחשוף מי רוצה מה ותמורת כמה. חשוב מאד להעלות שכר אבל גם פריון. לא רק ללכת לעבודה אלא ממש לעבוד. כדאי מאד שיהיו פחות תלמידים בכתה אבל כדאי מאד שזה שמקבל את התלמידים בכתה יבין דבר וחצי דבר על העולם בו הוא ותלמידיו חיים. אין כמו פנסיה טובה שהיא הבסיס לקיום הצוואה היהודית העתיקה: אל תעזבני לעת זקנה. וכן הלאה וכן הלאה. אבל בלי סיסמאות. לגופו של עניין. לא כי סיסמאות לא חשובות. אדרבא, 'שוויון חרות אחווה' חרותות לי עמוק בנשמה ואני מודה שוב לאב ז'וזף משהו סייס ולחבריו וחברותיו שאי אז לפני 226 שנה צעקו אותן בקול רם ועשו מה שעשו ופתחו דף חדש בתולדות האנושות, דף שלא היה נפתח ללא הסיסמאות האלו ואחרות שנולדו מתוכן (כמו 'פועלי כל הארצות התאחדו' או 'עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו'). אבל אחרי 226 שנה אין יותר מקום לסיסמאות מהסוג הזה. הן איתנו בלב. בראש. בנשמה. ב-226 השנים הבאות הדרך היא לעשות את הדברים נכון. איזון-ריסון, אקזיסטנציאליזם נאור. משמעותיזם קונסטרוקטיבי. גם וגם. חג שמח.

פראפראזה על אריך פרום: המנוס מההיסטוריה ומהפוליטיקה. או: דה-מארקר בין 1985 ל- 2015

בגליון החדש של דה-מארקר סדרת כתבות על תכנית הייצוב. הגישה המהללת על ארועי 1985 נועדה להנגיד את יכולת ההכרעה של אז לאי-יכולת ההכרעה של היום, או ליתר דיוק, את ההכרעה האחראית הכלל-ציבורית של 1985 עם ההכרעה הצרה חסרת האחריות של היום.

נו טוף, בסדר. אם העבר מגוייס לטובת חיזוק מתנגדי מתווה הגז הנוכחי, שיהיה. דה-מארקר בפיקודו הישיר או העקיף של רולניק מנהל כבר כמה שנים מלחמת תודעה כנגד מונופולים מכל הסוגים (כולל אלו של ועדי עובדים חזקים מדי לטעמו), טייקונים, הון-שלטון ושאר ירקות.

בשיח הישראלי השטחי הדורש ממך להיות כאן או כאן, יהודי או דמוקרטי, לאומי או ליברלי, מבקר או מעריץ חמאס וכן הלאה, אתה נדרש לפחות בדקה הראשונה של הדיון לומר דברים ברורים. אתה בעד או נגד הטייקונים? נו, ברור שאני נגד.

אבל יש כאן שתי בעיות יסודיות. האחת קשורה לתמונת העבר. ברור שמבחינת דה-מארקר מה שחשוב הוא 'מבחן התוצאה' של תכנית הייצוב ב-1985, בכלל ובפרט כשמטרתה כאמור להנגידה עם תמונת ההווה.

אבל לעבר קיבינימט יש תכונה מעצבנת. יש לו עבר. ובעבר של העבר מסתתרת שאלה: מה גרם או מי גרם לאינפלציה הפראית שחייבה את 'תכנית הייצוב'? ושאלה חשובה בהרבה שעליה כמעט לא תמצאו תשובה בדה-מארקר: האם היו חלופות?

עיון בשתי השאלות הללו יהפוך את 'תכנית הייצוב' של 1985 לדבר מלהיב הרבה פחות, בלשון המעטה. עוד יתברר חס וחלילה שאותם אנשים שפתרו את הבעיה ב-1985, הכינו אותה כמה שנים קודם לכן. מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983 קדמה על פי חישוב מדוקדק שעשיתי באמצעות טלסקופ משוכלל וטבלאות אסטרונומיות מקצועיות לתכנית הייצוב של יולי 1985. וגם את מפולת המניות של אוקטובר 1983 מישהו הכין וקידם והבטיח.

בקיצור, מה שיהיה לכם קשה למצוא בסיפורי דה-מארקר זה את הפוליטיקה של הכלכלה שקדמה לפוליטיקה של הכלכלה של יולי 1985. ודיון שהוא א-היסטורי (כלומר מתחיל ככה סתם אאוט אוף דה-בלו ביולי 1985) הוא גם א-פוליטי. ואם יש משהו שלא עוזב ולא יעזוב אותנו כל עוד יש כלכלה כזו סביבנו (כלכלה מתועשת מבוססת מימון) הרי זה הפוליטיקה של הכלכלה או 'כלכלה פוליטית' כפי שזה מוכר בכמה מקומות.

והבעיה השנייה היא כמובן הדיון הלא נעים במוסכמות של הון-שלטון, מונופולים, תחרות ושאר סיסמאות שאין להרהר אחריהן, כמו יהדות, וקיבוש ואיטנכלויוט והקו הקדוש אם להזמין עדי אופי מתחומי דיון משיקים.

אז הנה, בקיצור. יש תחומים בהם לא תתכן תחרות. נקודה. יש תחומים בהם מונופול הוא מובן מאליו. אנרגיה למשל. ומים. וקרקע, וביטחון לאומי. אם תחשבו על זה לרגע מחוץ לסיסמאות הנבובות שמשמיעים לנו כולם, באוצר ואצל קרן נויבך, אצל שטייניץ ויחימוביץ, אצל שטרסלר ואצל רולניק, בדה-מארקר ובישראל היום, תגלו שמה שאני אומר מובן מאליו.

ולכן השאלה היחידה, ה י ח י ד ה, היא לא האם מונופול של משק הגז, אלא בידיים של מי הוא. מי שולט בו. לצורך אילו יעדים. נקודה.

האם אין מקום לשיתוף פעולה בין המשק הלאומי למגזר הפרטי? זוהי לא שאלה תיאורטית. אמנם ניתן לדמיין בקלות מדינה המנהלת משק גז כשם שהיא מנהלת חיל אויר, חיל מודיעין, מועצה להשכלה גבוהה וכן הלאה ובהצלחה לא רעה בכלל (סתם דוגמאות דמיוניות שלא קיימות בשום מקום כידוע).

אבל במציאות הנוכחית יש גורמים פרטיים, והם חזקים למדי. המחשבה שהם הולכים להעלם ככה סתם כי בא לנו לחשוב ככה נחמדה אבל לא מציאותית.

ולכן מה שיקרה זה אחת משתיים: או שהמגזר הפרטי ינהל את המדינה כך שהיא תנהל עבורו את המונופול (כן, מונופול, לא יכול להיות אחרת, וכל טענה אחרת היא או טימטום או זריית חול בעיניים) , או שהמדינה תנהל את המגזר הפרטי שינהל עבורה את המונופול של הגז (כן כאמור, מונופול, אני לא חייב לחזור על כל דבר פעמיים, רק אם אין ברירה).

המפתח הוא לא רק אבל קודם כל במחיר יחידת האנרגיה. אתמול חלבתי 250 פרות (יחד עם שותף). הפרות הללו לא יודעות את מה שאנחנו האזרחים בשיבתנו לא פעם כפרות אמורים לדעת, שמשק החלב מנוהל על ידי המדינה באמצעות מחיר מטרה.

ומה שנכון לגבי חלב, מים וקרקע, אין סיבה שלא יהיה נכון לגבי מחיר יחידת גז. אני לא מצליח לראות הבדל בין גז, חלב וליטר בנזין. פשוט לא מצליח. אל תנסו להסביר לי כי פשוט אין שום הבדל. ואתם יודעים את זה. רק תעקרו את שיח הסיסמאות הנבוב ותביטו למציאות בעיניים. די פשוט סך הכל.

אחרי קביעת מחיר המטרה ומנגנון מפוקח ציבורית לעידכונו, באות השאלות החשובות האחרות, לא לפי הסדר: כיצד מבטיחים המשך פיתוח תשתיות הגז; מה ההשלכות של זרם אדיר של מטבע חוץ על התעשייה הישראלית ועל שוק העבודה; מה החלוקה שאמורה להיות בין גז לתצרוכת מקומית לבין גז לייצוא; כיצד ניתן להעביר את המשק הישראלי כולו למבוסס-גז כולל צי התחבורה.

אם בארגנטינה חלק גדול מצי הרכב נוסע על גז טבעי כבר עשרות שנים - בארגנטינה!! - אין סיבה שבמעצמת ההייטק הישראלית, מלכת החקלאות והמים המושבים, קיסרית טכנולוגיית הרפואה והמדינה שיש בה עיר מרהיבה כמו תל אביב, המכוניות ימשיכו לנסוע באמצעות בנזין יקר, מזהם ומממן-אל קעידא ודעאש (כי אם שכחתם, זה מה שהסעודים עושים עם חלק מרווחי הנפט שלהם, כי כמה צ'לסי אפשר לקנות)

מן הסתם לא חשבתי על הכל. גם כי אני לא מספיק יודע, גם כי אין לי זמן, גם כי הארכתי בדברי וגם כי אני לא כזה חכם. מנסה לחשוב עם שכל ישר (מצרך החודש כבר כמה עשרות שנים), אבל יש גבול למה שאני מסוגל להפיק ממנו. אבל דבר אחד ברור: הפוליטיקה לא הולכת להעלם, ונהפוך הוא - היא תמשיך להיות הציר שיקבע מי ינהל את מי. תשובה אותנו או אנחנו את תשובה.

בהנחה שכמעט כל מי שקורא את הדברים בעד שתשובה ינוהל על ידי ישראל ולא להפך, הרי שהדרך ליעד עוברת דרך התחנות התודעתיות הנכונות. הראשונה בהם היא זו: מונופול כן. כן. לא יכול להיות אחרת. השאלה היא רק מי שולט בו.

מה שמחזיר אותנו ל-1985 ולדה-מארקר וגם לסיינט אקזופרי שלימד אותנו או הציע לנו להזהר מעצי הבאו-בב. אם העיתון של שטרסלר מדבר סוציאליזם כמעט, העניין אומר חשדני.

הצגת 1985 כמודל של החלטה נבונה והכרחית, החלטה שאין בלתה, פועל יוצא של הכרח היסטורי המבטא אומץ, נחישות ואחריות, היא מסר ל-2015 כמובן. הדגש של דה-מארקר על שבירת המונופול והבטחת התחרות הוא בלוף.

כי הוא מסיט את תשומת הלב מהשאלה האמיתית: לא האם מונופול אלא מי ישלוט בו, לצורך מה ובאילו כלים. או בקיצור: על ידי הצגה א-היסטורית של ארועי 1985 ניתן לחזק את הקו הא-פוליטי של 2015. מרמת השיח בנושא עושה רושם שזה עובד. חבל. אפשר אחרת ועוד לא מאוחר.

והאמת והשלום אהבו - כך ציוונו הנביא זכריה: או מבט אל העתיד משנת 1939 ("לו הייתי ערבי")

ומי אנחנו שנתווכח עימו
אז מי שחושב שאמת היא תנאי לשלום
ומי שחושב שפרספקטיבה היסטורית היא עניין חיוני
מוזמן לקרוא מאמר שכתב אריה אנקוריון, מפאיניק שמת לפני כמעט שלושים שנה
המאמר נכתב בסיומן של מאורעות תרצו-תרצט המוכרים גם בשם 'המרד הערבי'.
היה זה בפברואר 1939, כאשר הבריטים ניגשו לחשוב מה הלאה, כשהיטלר ברקע, ומוסוליני וכל השאר.
הסוף (הזמני) ידוע: ב-17 במאי 1939 פירסמו הבריטים את 'הספר הלבן' המפורסם (קדמו לו שניים, הראשון - זה שפורסם ב-1922 הוא החשוב ביותר ובהתאם השכוח ביותר. ב-1922 הרי קבעה בריטניה שתי מדינות לשני עמים ושמה את הגבול ביניהן על נהר הירדן, אבל זה לא העניין כרגע אז נעבור הלאה).
הספר הלבן של מאי 1939 למעשה שם את הקץ על המפעל הציוני (מנקודת מבט בריטית שנכנעה למעשה למדינאות הערבית): 75,000 עולים בחמש השנים הקרובות (1944-1940) ואיסור מכירת קרקעות ליהודים אלא ברצועת החוף שבין טנטורה לגדרה.
ההמשך ידוע, אושוויץ וכל זה.
אבל לא על השואה יש לשים את העין אלא על המאמר המופלא הזה של אנקוריון, שהוא אולי מעט ארוך עבורנו, אבל מה לעשות ובאותה תקופה בקושי רדיו היה ולקולנוע היו הולכים כמו לקונצרט. היה זמן לכתוב והיה זמן לקרוא. אז תעשו לעצמכם טובה והשקיעו זמן בקריאת המאמר המדהים הזה, שכמעט כל מילה בו כאילו נכתבה מחר בבוקר.
הנה זה בפורמט PDF על PPT, ומי שרוצה לראות את הדף המקורי, מוזמן לחפשו באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' המופלא. א. אנקורין, לו הייתי ערבי, דבר, 5 בפברואר 1939, עמ' 2.

שני שעונים ויום זכרון אחד - מוקדש בתקווה לשותפי למעשה החינוכי והפוליטי במדינת ישראל

טוענים, ובצדק, שלפוליטיקה ולחינוך יש שני שעונים שונים, שלא לומר, מנוגדים.

השעון הפוליטי קצר רוח, תזזיתי, קפריזי, קופצני, נע אחורה וקדימה, ויש בו אינספור מחוגים. מחוג מפלגתי, ומחוג תקשורתי, ומחוג אמריקני, ומחוג של טרור, ומחוג של זכרון וימי זכרון, ומחוג של בחירות, ומחוג של חשדנות ועויינות אבל גם מחוג קטן של שיתוף פעולה, אמון ורצון טוב.

השעון החינוכי אטי מאד, תהליכי, בקושי יש בו מחוגים, כי הוא יותר דיגיטלי מאשר אנלוגי, זה שעון חול כמעט, גרגר ועוד גרגר ועוד גרגר, עוד תובנה ועוד עובדה ועוד התבוננות ועוד טקסט ועוד דיאלוג ועוד שיעור ועוד מבחן ועוד אחד.

אבל לפעמים הם נפגשים. וזה מה שקרה אתמול במכללה היקרה שאני שותף בה כבר כמה וכמה וכמה שנים, המכללה האקדמית לחינוך אורנים. לרגע קצר אחד, לטקס צנוע אחד, אחד מאלפים כמותו, סתמיים ברובם, המתקיימים ברחבי הארץ, שני השעונים הללו התנגשו.

בקול גדול יש לומר. והמהומה רבה. עלבונות, הטחת האשמות, עקיצות, כעסים, ביקורת, ארס ואולי בהמשך גם הרס.

אכן כן. במכללה לחינוך בה פעם אחר פעם אחר פעם אומרים את מה שמקובל לומר - 'מלים הורגות' או: 'החיים והמוות בידי הלשון' או: 'חכמים הזהרו בדבריכם' - ראוי לשקול מלים. בכלל ובפרט ביום הזכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה. אבל מלים הן מלים, ולי תמיד היה ברור שמלים הן לא מעשים, אלא ביטוי להבנת מעשים שהיו וקריאת כיוון למעשים שכדאי לעשות.

אבל כדי שאפשר יהיה להבחין בין מלה למשמעותה, ובין מלה למעשה שהיא מתארת בביקורת או בתמיכה או גם וגם, חייבים להתעקש על הבחנה בין שעון חינוכי לשעון הפוליטי.

אבל פה קבור יותר מכלב אחד - כי כדי להמשיך ולהבחין בין שני סוגי השעונים, אי אפשר להמשיך ולהפקיר את המנגנון העדין של השעון החינוכי, לדורסנות השטחית של השעון הפוליטי.

וזה בדיוק מה שמתרחש בארצנו היקרה כבר לפחות עשרים שנה, ולמיטב הבנתי מאז 'תכנית הייצוב' ב-1985, כלומר 30 שנה. ההחלטה הפוליטית שהתקבלה אז לקצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך בכלל ואת תקציבי החינוך ההיסטורי, הזהותי, הפוליטי במובן הרחב, הרוחני, הספרותי, המקראי וכן הלאה, נותנת 'סוף סוף ' את פירותיה בעשור האחרון ואולי ממש ממש בשנה האחרונה, ואולי ממש ממש מאז 'צוק איתן' והבחירות האחרונות.

כי דבר אחד לא השתנה. ישראל ממשיכה להיות גן עדן דמוקרטי בעולם ההולך ונעשה רע, אכזר ומסוכן יותר. אבל הישראלים לאט לאט שוכחים לדבר. הם צועקים. צעקות שטחיות ממה שמכונה 'ימין' וממה שמכונה 'שמאל'. חשדנות איומה ונוגסנית המכלה או פוגעת בהרבה חלקות טובות שיש כאן כי כל הזמן נוצרות עוד.

'הימין' בעיני 'השמאל' הוא אוסף של פשיסטים, ברברים, צעקנים ואלימים שמבינים רק כוח ושכל מה שיש להם בראש זו עוד מאחז בלתי חוקי ונצח ישראל לא ישקר ואחרינו המבול.

ו'השמאל' בעיני 'הימין' הוא אוסף של פציפיסטים, ברברנים, צדקנים ויפי נפש שמבינים רק סיסמאות של שלום נבוב ומחכים שסוף סוף יגיע לכאן מבוגר אחראי בדמות 'העולם' ויעשה כאן סדר ושעד אז הוא משמש, 'השמאל' הזה, כצינור להזרמת כספים של אירופאים הזויים לתומכי הטרור במזה"ת.

כן, יש כאלו בלי ספק. ישנו 'ימין' כזה וישנו 'שמאל' כזה. אבל במחילות הזויות, במקומות לא ברורים, מאחורי מקלדות אנונימיות ובתוך חולצות שחורות או אדומות.

במכללה שאני גאה להיות חלק ממנה, לא פגשתי מימי ולו אדם אחד העונה לתאור הזה. לא בסגל, לא בהנהלה ובוודאי לא בקרב אלפי סטודנטים שזכיתי להכיר.

מה כן יש במכללה? בדיוק. בדיוק כמו ברחוב הישראלי. המון רצון טוב. המון אור בעיניים. המון טוב לב. אבל המון, פי כמה יותר המון, בלבול. ושטחיות. וסיסמאתיות. ונטייה לראות צל הרים כהרים, צל מכל סוג, הרים מכל סוג.

ואת התוצאה אנו רואים עכשיו. מלים לא מדוייקות שקיבלו פרשנות עוד יותר לא מדוייקת המחוללת סערה שרק מגבירה את עוצמות האין-שיח למקומות שאף אחד לא רוצה. אולי כמה, אבל אני לא מכיר אותם. אפילו לא בפייסבוק.

אבל זה לא הכרחי. זה פשוט לא הכרחי. ממחר בבוקר, משלשום בעצם או מיום ראשון אם להיות מדוייקים יותר, אפשר להתחיל-להמשיך לעשות מעשה. את מה שהמדינה פחות רוצה שנעשה מסיבות 'טובות' שלה ('לקצץ במנגנון הציבורי') אפשר להתחיל לעשות למרות הכל: ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד. להקשיב. להבין. להפנים. לדבר. לשאול. לפתור אי הבנות בשיחה ולא דרך כוונות.

לחזור ולהפריד בין שני השעונים. כי הפרדה כזו הכרחית לא רק לטובת החברה האזרחית שחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה ולפוליטיקה ולהיסטוריה הקונקרטית שלה (יהודית וציונית הכוללת כבוד של ממש, כבוד אזרחי, למיעוט הערבי-ישראל וחתירה מתמדת לשלום אמת שפירושו בטחון ראוי לשמו). הפרדה כזו תביא לכך שיום אחד גם הפוליטיקה הישראלית תראה אחרת. השעון הפוליטי ימשיך להיות תזזיתי וכן הלאה, עתיר מחוגים קופצניים ודוקרניים, אבל הוא יוכל להיות - ראוי שיהיה - אנושי יותר.