לקראת פסח והאחד במאי - אף פעם לא מיותר לחזור לחלק השכוח של המניפסט

חירות היא יציאה מעבדות
זה מה שכולנו יודעים על חג הפסח
ומכיוון שאף אחד לא באמת יודע מה היא בדיוק החירות, הרי שאין ברירה אלא לספר ביציאת מצרים.
ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כלומר מבית עבדים.
יצא ממצרים אבל עדיין לא הגיע לארץ המובטחת של החירות.

מייקל וולצר כתב פעם ספר נפלא המתאר חלק מהתנועות הפוליטיות שנעו באופן פוליטי בדיוק על הדרך הזו שלעולם לא מסתיימת ולא יכולה להסתיים: הדרך מעבדות לחירות.
כי עבדות בכל דור נראית מעט אחרת, קל וחומר החירות.
מה שהופך את כל העניין הזה ליחסי למדי.
כי מבחינה חומרית גרידא, ברור שגדול הפרעונים שחי לפני אלפי שנים, היה שמח להנות ממזגן קטן אחד בחדר העבודה המהביל שלו.
ואף אחד מאלו המתלוננים בימינו שהם עובדים קשה, לא היה מחזיק מעמד יותר מעשר דקות באתר הבנייה של הפירמידות.

היחסיות הזו עשויה לשמש כבסיס לפוליטיקה א-פוליטית של ניהיליזם, אסקייפיזם ושאר צורות של פוסט-מודרניזם. משורה משחרר הנראטיב המשחרר, וממילא הכל בראש והדברים ידועים.
אבל אותה יחסיות יכולה לשמש כבסיס לפוליטיקה פרוגרסיבית. כמו זו למשל ששימשה את קארל מארקס ואת ידידו פרידריך אנגלס לפני 168 שנה בערך.
מאז לנין ועוד יותר מאז סטאלין קשה לדמיין שבראשית דרכה של הפוליטיקה הסוציאליסטית, מארקס המפורסם לא היה מארקסיסט... מילא הוא לא היה 'מארקסיסט' במונחי הפוליטיקה הטוטליטרית והאלימה שהנהיגו הבולשביקים. מארקס - כך מסתבר דווקא מעיון מוקפד במניפסט הקומוניסטי - לא היה אפילו מארקסיסט במונחי אותו מניפסט מפורסם.

היום אולי שמעו של המניפסט קלוש משהיה עד לפני 30 שנה בערך, אבל אפילו היום יהיו מספיק אנשים שידעו לדקלם מיניה וביה את הסיסמא בהא הידיעה של המניפסט, לאמור: 'פועלי כל העולם התאחדו'. הם אפילו ידעו לומר שבסוף אותו משפט אלמותי מופיע סימן קריאה שמטרתו להטיל ספק ב'שורה התחתונה' של המסמך הצנום הזה, צנום יחסית לתקופה בה נכתב יש לומר, שכן מדובר בכל זאת בחוברת בת כמה עשרות עמודים...

מסתבר שכבר עם צאתו אנשים נטו להקדיש את יחידת הזמן המינימלית לקריאה בטקסט פוליטי. זו הסיבה כנראה שמאז שיצא המניפסט לדרכו, לפני 168 שנה כאמור, בינואר 1848, מעטים שמו לב למרכיב המעשי שיש בו, אותו חלק בו מארקס ואנגלס מסבירים מה על הפועלים שזה עתה סיימו להתאחד, לעשות.

החלק הזה מוכר בשם 'תוכנית עשר הנקודות'. מדובר בתכנית פוליטית קונקרטית שיחסית לזמנה היתה מתקדמת למדי, אך בשום אופן לא מהפכנית. חשוב מכך, ב-168 השנים שעברו מאז פורסמה, מסתבר שלפחות ברוב העולם היא עדיין ממתינה ליישומה. הגיע הזמן לעיין ב-10 הנקודות, המופיעות, אגב, כמה טוב, בויקיפדיה:

1. הפקעת הקרקעות לטובת המדינה ושימוש בהכנסות הרנטה שלהן לכיסוי הוצאות המדינה.
2. כינון מס פרוגרסיבי גבוה.
3. ביטול זכות הירושה.
4. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים (היינו, הלאמת רכוש בהתאם לשיקוליה של המדינה).
5. הלאמת הבנקים הפרטיים וכינון בנק לאומי שיהיה לו מונופול מוחלט.
6. ריכוז עסקי התחבורה בידי המדינה.
7. העצמת בתי חרושת וייצור ממשלתי, תוכנית כפויה לעיבוד אדמה.
8. חובת עבודה שווה לכל, הקמת גדודי עבודה.
9. איחוד החקלאות והתעשייה בשאיפה לבטל את ההבדל בין עיר לכפר.
10. חינוך חינם לכל הילדים, ביטול עבודת ילדים, איחוד חינוך עם הייצור החומרי

בחינה עניינית של התכנית הזו מובילה למסקנה מפתיעה לכאורה. סעיף 1 מיושם בישראל באמצעות הרעיון הציוני הישן והטוב - בעלות העם על קרקעות המדינה (שורש הרעיון בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ג, א-פרופו יציאת מצרים). סעיף 2 מיושם ברחבי העולם המפותח כולו. על סעיף 3 מתקיים ויכוח מעניין אבל שולי. סעיף 4 איננו רלבנטי. על סעיף 5 היה חתום לא אחר מאשר יהודי מעניין לא פחות ממשה רבנו ומקארל מארקס: בנימין זאב הרצל. ואולי לא מיותר להזכיר שאחרי מפולת מניות הבנקים באוקטובר 1983 מדינת ישראל שנשלטה על ידי הימין הליברלי הלאימה את הבנקים. סעיף 6 נשמע כאילו ישראל כ"ץ ניסח אותו וגם אם ללא ספק יש בישראל תחבורה ציבורית המופעלת באופן פרטי, מדינת ישראל היא רגולטור חזק למדי בתחום זה, לא 'רק' בפיקוח על איכות 'המוצר' אלא בקידומן של תשתיות. סעיף 7 עלול ליצור אנטגוניזם בשל הרעיון 'לכפות' עיבוד אדמה, אבל ברור לחלוטין לכל בר דעת שללא מעורבות עמוקה של המדינה ולפניה של המוסדות הציוניים בפיתוח אדמות הארץ הארורה ומוכת הביצות הזו, החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגיה. באשר למחצית הראשונה של סעיף 7, גם כאן אין צורך להכביר מלים. אמנם בפועל מתחילת ההתיישבות הציונית פעלו זה לצד זה מגזר יזמים פרטי ומגזר ציבורי (הסתדרותי ואחר כך גם מדינתי) אבל את מדיניות הפיתוח הובילה המדינה בתהליך שהיטיב להגדירו מדען המדינה דוד לוי-פאור כשדיבר על 'היד הלא נעלמה' שניהלה את פיתוח התעשייה בישראל בעשוריה הראשונים. סעיף 8 גם הוא סובל מפיצול אישיות. נתניהו בכל אופן, בשיבתו לפני כעשור במשרד האוצר לא רק היה חותם על חציו הראשון (חובת עבודה לכל) אלא התבטא ברוח זו ללא הרף. סעיף 9 הוא מובן מאליו, לא רק בישראל. החקלאות מתועשת והתעשייה יושבת גם במגזר הכפרי, וטוב שכך. סעיף 10 מובן מאליו אף יותר.

'אז מה היה לנו' היו שואלים הגששים? חמישה סעיפים במניפסט הקומוניסטי מיושמים במלואם בעולם הקפיטליסטי. עוד שניים לא רלבנטיים. עוד שלושה חצי בחצי. סך הכל ציון לא רע: 65 או אולי אפילו 81 (אם מתעלמים מסעיפים 3-4).

אבל זה לא הכל. בעוד חלק שכוח של המניפסט, מארקס ואנגלס ממפים את מערך הכוחות ב-1848, וממיינים אותו על פי השאלה עם איזה כוחות כדאי ל'קומוניסטים' לפעול על מנת לקדם את מטרותיהם. במלים אחרות בני ימינו: מארקס ואנגלס - בניגוד גמור לאלו שעיוותו את דרכם ושמם אם בשם 'הסוציאליזם הטהור' ואם בשם 'הקפיטליזם הטהור' - קיבלו את הפלורליזם הפוליטי כמובן מאליו ואת מה שנגזר ממנו: החובה לייצר קואליציות של כוחות פרוגרסיביים.

היציאה מעבדות לחירות עוברת כנראה קודם כל ביכולת של השיח הציבורי להשתחרר מהשבלונות והדוגמות של מה שמכונה 'ימין' ו'שמאל'. המשימה היא להשתחרר מ'ימין' שעל מנת להתחמק מדיון רציני בשאלות של מדיניות כלכלית ראוייה ונכונה צובע באדום כהה ומצחין כל רעיון של ניהול משתף ודמוקרטי ושל מדיניות ציבורית; ומ'שמאל' שעל מנת להתחמק מאחריות ציבורית מעדיף להסתגר במגדל השן של הטהרנות התלושה הדוחה על הסף כל שיתוף פעולה פוליטי-מעשי עם מי שאיננו עומד בכללי הטקס של המלים הנכונות.

ומארקס כתב כמה דברים מעניינים, מפתיעים ומהפכי בטן בעניין הקולוניאליזם (במילה אחת - הוא שיבח את תרומתו הצפויה לקידומה של החברה מעבדות לחירות....) אבל כדאי להשאיר משהו לפעם הבאה. ממילא הדרך מעבדות לחירות לא מסתיימת לעולם. הטובים והרעים אף פעם לא מתים. הם רק מתחלפים.

ואיך סיכם זאת זומברט (תרגם יפה מגרמנית דוד בן גוריון בן ה-25, עוד לפני שהיה בן-גוריון, פורסם ב'האחדות' 1911, ושוב ב-2025 בפרוייקט בן יהודה):

סלע-המחלקת היה אותו הנגוד, הידוע לנו מכבר, שבין המהפכנות מחד גיסא ובין ההשתלשלות מאידך גיסא, בין ההבנה האידיאלית של ההיסטוריה ובין הבנתה הריאלית.

יגאל אלון, הספר, אני והתקשורת

שיחה בתכנית של קרקובסקי 'המזנון' (עם שותפים רדיופונים חביבים, צלי רשף ודניאלה וייס)

שיחה עם דן מרגלית בתכנית ערב חדש, חמש וחצי דקות של שכרון חושים ושרוול מקומט

מרגלית כתב יומיים קודם ב'ישראל היום' מאמרון דעה רצוף שגיאות טעויות ועיוותים. אבל לא נורא, הוא רק חיזק את האמונה שהספר שהוא חושב שהיה בסופו של דבר מיותר, מאד מאד נחוץ... כי לא ברור אם מרגלית לא מבין את העניין (לא סביר) או שהוא עושה את עצמו (סביר בהנתן העובדה שבשנות ה70' הוא היה דייניסט-פרסיסט מובהק), אבל הוא מסכם בקיצור את עיקרי התיזה של אלו שממשיכים לחשוב שאין סיבה לכתוב על אלון או לזכור אותו מעבר לעובדה שהוא היה מענטש...

בקיצור על הקיצור אומר שבניגוד לדברי מרגלית, רבין לא-לא העדיף את אלון במשרד הבטחון אלא מינויו של פרס לתפקיד נכפה עליו על ידי המפלגה. כן, פעם היה דבר כזה, מפלגה. בפועל רבין הנהיג מדיניות חוץ ובטחון בדיוק, אבל בדיוק על פי דרכו של אלון. גם על זה כתבתי בספר. והיו עוד שטויות שכתב מרגלית, כמו למשל עניין 'הנוקאאוט' שלא נתן הספר של אניטה שפירא לדיין... הרי דיין הוא כמעט לא פונקציה בתקופה בה עוסקת שפירא. איפה בכלל ההשוואה בין דיין שתרומתו במלחמת השחרור ביחס לזו של אלון משולה לזו של נער המגבות של הגולדן סטייט ווריורז ביחס לזו של סטפן קרי.

והנה ביקורת טובה מאד

וזו הכתבה המעולה של טל בשן על הספר ועלי ועל דני קורן ובעיקר על אלון ועל דרכו וכיצד כדאי לגשת אל ההיסטוריה הקשורה בו (ובנו כמובן). הכתבה מעולה אבל יש בה כמה בעיות שלא הייתי נדרש אליהן לולא זכו להבלטה וכוונתי בעיקר לסיפור הלא נכון והחוזר על עצמו תדיר בעניין התנהלות גלילי במאי 1967, שניתן להבין ממנו שגלילי אשם באי מינוי אלון לתפקיד שר הבטחון. בשתי מלים: לא נכון. בארבע מלים: לא היה ולא נברא. במילה אחת: להד"ם. מי שיקרא את הקטע הרלבנטי בספר ילמד שהשניים היו בקשר מברקים הדוק, ובהתייעצות משותפת הוסכם שאלון יקצר מעט את ביקורו והוא אכן שב ארצה ב-23 במאי בשעה 21.00 בטיסה של אל על מפריז, שבוע לפני ההכרעה בנושא. הנטייה של אוהדי אלון לחפש אשמים במחנה הקרוב - ומי יותר קרוב מגלילי? - מובנת מנקודת המבט של הפולקלוריזציה של מורשת אלון, עניין אליו אני נדרש בהרחבה בפרק האחרון של ספרי וגם בכריכה האחורית. הנה תקציר הטיעון שלי: דיין ופרס מזה וחלק נכבד מאוהדי ומעריצי אלון מזה - משני הצדדים ניסו להמעיט מהמימד הפוליטי של הסיפור, לא רק של זה, אלא של כל הסיפור על אלון. בצד של פרס ודיין עושים זאת בדרך כלל אלו שמבינים את ערכה של הפוליטיקה של אלון. חישבו על משמעות המלצתו של פרס שלא כדאי ללמוד היסטוריה או על הכרעתה של היסטוריונית ידועה אחת, כלת פרס ישראל, שלא לכתוב על אלון "כרך ב" וכמובן גם לא להגיב על "כרך ב" אחרי שכבר יצא. זה מהצד של האנטי-פוליטיקה של אלון. ואילו מהצד השני התוצאה היא א-פוליטית באותה מידה, אבל מסיבות של אהבה שאיננה תלויה בדבר, הערצה עיוורת כמעט (לא פעם זה נופל למה שגורדון כינה "עיוורון מוחלט ומיסטיקה"). בקיצור: אלו לא רוצים שנדע היסטוריה כדי שלא נבין את הפוליטיקה. אלו לא מבינים פוליטיקה ולכן הופכים את ההיסטוריה לנוסטלגיה. לגופו של עניין - המאבק על איוש תפקיד שר הבטחון הוכרע בשדה הפוליטי הסבוך וההכרעה היתה פונקציה של יחסי הכוחות הקואליציוניים שהושפעו מדעת קהל שיצרה מקהלת עיתונאי החצר של רפ"י. מאי 1967 היה עוד חוליה בשרשרת שהחלה לפחות ב-1961 אבל שיאה עוד היה לפניה.

והנה ידיעה קטנה בג'רוזלם פוסט

וב-9 במאי דיון ביד יצחק בן צבי במסגרת ערבי עיון של ממר"י

וזו ביקורת בעיתון 'הארץ' מדור ספרים ומכיוון שיש לא מעט אנשים שאינם מצליחים\רוצים\מוכנים\מסוגלים לשלם לשוקן 5 שקלים אז הנה המאמר כולו:

יונה בנוצות של נץ - דרכו הפוליטית של יגאל אלון

הביוגרפיה הפוליטית של אלון מאת אודי מנור מציגה את ניסיונותיו להשתמש בכוחה של ישראל כדי להגיע להסכמות מעשיות בין הישראלים לפלסטינים

אדם רז, הארץ 26.4.2016

הביוגרפיה החדשה (והראשונה) שנכתבה על יגאל אלון, תפקידו ומדיניותו בימי המדינה מדגימה כתיבה היסטורית משובחת משלושה טעמים: היא מספרת את סיפורו הפוליטי של אלון; היא מספרת את ההיסטוריה הפוליטית הישראלית; היא מציעה פרשנות לאירועים המכוננים, בדגש על המאבקים והמחלוקות בצמרת הפוליטית הישראלית. האינטגרציה בין שלוש השכבות בספרו של אודי מנור הופכת את הספר להרבה יותר מביוגרפיה של מנהיג. זה עיון ביקורתי בהיסטוריה הישראלית ובאקטואליה מתוך פרספקטיבה של האפשרויות וההכרעות שעמדו (ועומדות) לפתחנו.

שאלת השאלות של המדיניות המעשית של אלון בענייני חוץ וביטחון היתה כיצד לשחרר את החברה הישראלית ממלחמת הנצח עם העמים שבתוכם היא חיה ותחיה. שלום זה אינו רק מצב של אי־לוחמה בין העמים, שחיץ של חשד ועוינות עומד ביניהם; אלא שיתוף פעולה בפיתוחה של הארץ המשותפת במעגל הקרוב, ובמודרניזציה של המזרח התיכון במעגל המרחבי.

אלון קישר בין המטרה הערכית כלפי פנים — חברה סוציאל־דמוקרטית סולידרית, והמטרה כלפי חוץ — השלום הגדול. חברה החיה על חרבה אינה יכולה, לדעתו, להתמסר כהלכה לתיקון סדריה. חברה המגויסת לשם שרידה בעולם עוין, היא חברה שלא תניח מקום להתפתחותם החופשית של היחידים. ככל שנקפו השנים גברה דאגתו של אלון בשל מה שראה כעליית הערכים של חברת השוק, של המרה שיטתית של הסולידריות במלחמת הכל בכל, שיעבוד שיקולים חברתיים למטרה העליונה של הבטחת הקיום מול האיום החיצוני.

לאחר 1967 ראה אלון בשאלה הפלסטינית הבלתי פתורה את המוקש המסוכן ביותר לעצם קיומה של ישראל כמדינה — גם דמוקרטית וגם יהודית. מאמציו להשתמש בהישגי מלחמת ששת הימים לשם השגת פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים סוכלו במשך שנים — תחילה על ידי משה דיין ושמעון פרס, ולאחר 1977 — בממשלת בגין־דיין. מעמדתו באופוזיציה הוא התריע על מדיניות ההתנחלות בלב היישוב הערבי ועל הסכנה האורבת לישראל ליהפך למשטר אפרטהייד ובכך לחדול להיות דמוקרטיה, או לחדול מלהיות מדינת העם היהודי. בשני המקרים פירושו של דבר קִצה של ישראל הציונית.

קו ישיר נמתח מן ההצעה של אלון, מיד עם תום מלחמת ששת הימים, להציע לפלסטינים אוטונומיה בשטחים המוחזקים בלי להתנות זאת בהסכמתם ליישב את הסכסוך, לבין ההצעה להסכים עם תושבי השטחים על הקמת מסגרת פוליטית־מדינתית, בלי להתנות זאת ביישוב סופי של כל המחלוקות. ההיגיון המונח ביסוד האסטרטגיה הזאת הוא פשוט. כפי שאלון הסביר, לא תמורה בלבבות תביא את השלום למעשה, אלא הסכמות מעשיות יביאו את התמורה בלבבות. חוזה שלום פורמלי אינו מבטא שינוי עמוק בהלוך הרוח ובאמון ההדדי של חברות המצויות זה דורות בסכסוך, אלא הוא אמצעי לחולל תמורה כזאת. שלום, שהוא בגדר פיוס בין שותפים לסכסוך מתמשך, הוא אך ורק תהליך.

בחירת השותף הפלסטיני היא נקודה מכרעת במדיניותו של אלון. במשך שנים הוא נלחם בדעה שהפלסטינים עשויים מעור אחד, ופלסטיני שמאמין כי פשרה עם היהודים על ארץ ישראל היא לטובת עמו אינו אלא משת"פ. במשך שנים לחם נגד המדיניות המבוססת על תפישה זו, שפירושה המעשי הוא להמליך על הפלסטינים את המנהיגות המסוכנת ביותר להם ולנו. במשך כל שנות שלטונן של ממשלות המערך הוכשלו ניסיונותיו של אלון להגיע לעבודה משותפת עם מתנגדי יאסר ערפאת בשתי גדות הירדן.

בבסיס עמדתו של אלון ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי עמדה התובנה שאֵיבת הערבים היא בת שינוי; והשינוי הזה תלוי גם — לא רק — במעשיה של ישראל. מעשיה של ישראל כוללים גם את השימוש המושכל בכוח. מתוך העמדה שמעשיה של ישראל אינם יכולים לשנות את איבת הערבים, נבעה גם הקונספציה בדבר השימוש בכוח ביחסים היהודיים־ערביים. לפי קונספציה זו, עדיפותה הצבאית של ישראל אינה צריכה לשמש גורם פעיל בשינוי בסיסי של הקיפאון אלא רק גורם פסיבי להדיפת התקפות ערביות הצפויות כמעין חוק טבע. לכן לחם אלון לפני מלחמת ששת הימים בתפישה השלטת של "פעולות תגמול", שמשמעותה המעשית היתה הסכמה עם מלחמת התשה נצחית על גבולותיה של ישראל וקיבוע הסכסוך על אש קטנה. 

הציר המרכזי באסטרטגיה של אלון, מאז 1948, היה שהשימוש בכוח לא נועד להדיפה חוזרת ונשנית, אלא לערעור הרצון לקיים מצב נצחי של איבה. תפישה זו נבלמה על ידי יריביו, אנשי אסכולת הסכסוך הנצחי והבידוד.

העיקרון "האלוני" של השימוש בכוח זהה בכל המקרים: מיגור נחרץ של מלחמת התשה או טרור, והימנעות משימוש בעדיפות הכוח לשם כפיית תנאי הסדר. המטרה היא אחת: לסייע לגורמים בצד הערבי, שרוצים להיחלץ ממצב המלחמה הנצחי, לשנות את יחסי הכוחות לטובתם.

ברור שאין לעמדה זו שום דבר משותף עם מדיניות ההתנגדות לכל שימוש בכוח. אלון התנגד לשימוש בכוח בתור אמצעי "תגמול", כאמצעי להדיפת התנכלות שאין עמה כוונה להכריע. מה שמעניין בקמפיין הזה הוא שהתאחדו סביבו אנשי "שמאל" ו"ימין", מודרכים על ידי אותו טעם עצמו: בין כה וכה לא יעזור שום כוח לגרום לפלסטינים להשלים עם קיומנו. אלון היה תמיד במאבק כפול זה — עם הלאומנות מכאן וההתקפלות מכאן, שמסתכמות לדעתו באותה עקרות מדינית.

במרכז החשיבה האסטרטגית של אלון עמדה תודעת הסכנה של התרחבות סכסוך מתמשך עם השכנים לכלל סכסוך עם העולם. אלון ראה את המטרה הגדולה של הציונות, לעשות שלום בין ישראל לגויים (בניגוד לאלה ש"עם לבדד ישכון" הוא בעיניהם אידיאל נכסף).

כיום, כשאנו חרדים ממעמדה של ישראל בקרב המדינות הנאורות, נראה שאלון צדק. עם זאת, מנור טוען שאין לשכוח שאלון התנגד נחרצות — לפני 1967 ואחר כך — לרצות את "העולם הנאור" על ידי הסכמה לוויתור על דרישתה המרכזית של ישראל, שהיא תוכר בעולם הערבי ללא תנאי כחברה לגיטימית במזרח התיכון.

בעיני אלון, האוריינטציה האמריקאית היתה הדרך היחידה להשגת פתרון קבע לסכסוך משלושה טעמים. ראשית, מבין כל הכוחות הפועלים בזירה העולמית רק לארצות הברית היה עניין ממשי בסיום הסכסוך היהודי־ערבי. שנית, המדיניות האמריקאית היתה למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני ובכך לסכל את קיבוע מצב הסכסוך. שלישית, ארצות הברית היא הגורם העולמי היחיד המסוגל לגייס את המשאבים הדרושים כדי לממש מדיניות שתעביר את המזרח התיכון ממירוץ חימוש למודרניזציה ופיתוח כלכלי.

ושבוע אחר כך שלושה מכתבי ביקורת על הביקורת של אדם רז. אמתין כמה ימים כדי שהם יופיעו גם במרשתת ואפשר יהיה לעשות להם הפנייה מסודרת. בינתיים שמעתי (עדיין לא קראתי) שפרופ' וייץ מתלונן על כך שלא הלכתי לכל הארכיונים ושעיני לא שזפו את כל העיתונים. אם זה כל מה שיש לו לומר, הנה תשובתי הצנועה: השאלה ההיסטוריוגרפית פשוטה - האם עיון נוסף בחומרים שלא ראיתי (ואכן, לא ראיתי הכל, בין השאר כי בניגוד לאנשים כמו פרופ' וייץ שחובות ההוראה שלהם הן משהו סביב 6 שעות ומשכורתם כפולה משלי, הנה אני מקבל חצי מהם ונאלץ ללמד לפחות 12 שעות בשבוע, ולמעשה הרבה הרבה יותר, אבל מי סופר... 'תבן אין ניתן לעבדיך' וגו' זה הרי בסך הכל פסוק מהמקרא, ולא חלילה תאור מצב של יחסי העבודה במשק, בין השאר באקדמיה)> ובכן, השאלה היא האם עיון במשהו שלא ראיתי היה משנה במשהו את התיזה שהצגתי בספרי. להערכתי לא, ואם בכלל אז רק לכיוון שלי. אבל מי יודע, אולי פרופ' וייץ גם טען במכתבו טיעון ענייני לשם שינוי, ולכן אאלץ להמתין ולראות. ובאותה הזדמנות גם אתייחס לשתי הביקורות האחרות.

והנה המכתבים למערכת 'ספרים - הארץ' (6 במאי 2016) לפי סדר הופעתם ותגובה שלי לכל אחד מהם:

אלון מחופש
כל מאמר ונאום שבהם הציג את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית — תוכנית אלון — הקפיד יגאל אלון לפתוח באמירה, שהיסוד המוסרי של התוכנית הוא זכותנו על ארץ ישראל. הוא לא דיבר על "כיבוש", אלא כאשר התייחס לשנים שבהן יהודה ושומרון היו תחת שלטון ירדני.

לפיכך, הבסיס של התוכנית היה זכותה של ישראל לריבונות ולהתיישבות בשטחים ששיחררה במלחמת ששת הימים. אגב, המושג "שיחררה" היה שגור על פיו של אלון. מאחר שהפעם הערבים נותרו בשטחים שישראל כבשה, הוא הציע נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים. אולם הוא תבע ריבונות והתיישבות יהודית בבקעת הירדן, צפון ים המלח, מדבר יהודה, הר חברון ועוד.

יותר מכל אחד אחר הוא פעל להתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, הקים את קרית ארבע וקבע את בית השרד שלו במזרח ירושלים, כחלק מתפישתו שיש לעמוד על ריבונות ישראל על ירושלים וסביבותיה. אלון היה הראשון שקרא לספח את הגולן לריבונות ישראל, ואת שכר המתיישבים הראשונים בגולן הוא שילם מתקציב משרד העבודה.

מי שיקרא את הביוגרפיה המצוינת שלו שכתב אודי מנור, ייחשף לדרכו זו של אלון. הוא גם ילמד שאלון האמין בכל לבו בשלום, בתנאים שהיו מקובלים עליו, קרי תוכנית אלון.

אולם הוא גם אמר שאילו הברירה היתה סיפוח כל יהודה ושומרון על הערבים שבהם, למרות הסכנה הדמוגרפית, או נסיגה לקווי 4 ביוני 1967, הסכנה הגדולה ביותר היא הנסיגה. כאשר בגין חתם על הסכם קמפ דיוויד, הוא — המאמין הגדול בשלום — נמנע בהצבעה בכנסת, בשל התנגדותו לעקירת היישובים הישראליים בסיני.

כל העובדות הללו, המופיעות בספרו של מנור, אינן מוזכרות במאמר הביקורת של אדם רז ("ספרים", 28.4). מאמרו של רז מעוות את דמותו של אלון ואת השקפת עולמו. בדבר אחד אני מסכים עם רז: בשבחיו לספר ובהצגת חשיבותו הרבה להבנת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. אך מעבר לכך, נראה שקראנו שני ספרים שונים, ביוגרפיות של שני אנשים שונים.אורי הייטנר, קיבוץ אורטל

אני מסכים לכל מילה שכתב הייטנר אבל גם לכל מילה שכתב אדם רז. איך זה יכול להיות? זו בדיוק הנקודה בה הקלישאה   לפיה 'הכל עניין  של פרספקטיבה' מתאימה בול. אדם רז שם את הדגש על הפוליטיקה של אלון, וזה כמובן עניין מרכזי בביוגרפיה שכתבתי. הייטנר שם את הדגש על האידיאולוגיה של אלון וגם על זה כתבתי אבל גם אם לא כתבתי מספיק זה ממשיך להיות נכון כי אכן נקודת המוצא של אלון היתה זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה, משני גדות הירדן. על השאלה מדוע הייטנר מתאמץ למצוא בדבריו של רז שלילת דרכו של אלון אין לי תשובה משכנעת ואני מעדיף להניח לעניין זה ולעבור הלאה.

איפה "למרחב"?
הביוגרפיה על יגאל אלון שכתב אודי מנור היא מעניינת, אבל יש בה רשלנות בשימוש מקורות. מנור השתמש בקושי במקורות מרכזיים כמו יומניהם של דוד בן־גוריון ומשה שרת. בפברואר 1955 שלח אלון מכתב לראש הממשלה שרת, והמחבר לא טרח לעיין בדברים החשובים ששרת רשם על זה ביומנו. נוסף לכך, המחבר השתמש רבות בעיתונים אבל בעיקר בעיתונים שנמצאים באתר "עיתונות יהודית היסטורית".

לדוגמה, בפרק השישי, שעוסק בתקופה שאלון כיהן כשר הקליטה ושר החינוך, הוא השתמש אך ורק ב"דבר" ו"מעריב". אין בו אפילו אזכור אחד של "למרחב", עיתון מפלגתו של אלון, שנסגר בקיץ 1971 ואינו מופיע באתר.

יש בספר גם שגיאות לא מעטות. ב–1959 היה עורך "דבר" חיים שורר ולא יהודה גוטהלף. ההצעה לבצע את "מבצע עומר" לא "נפלה על חודו של קול", כי הממשלה מעולם לא הצביעה על ביצועו. ב־1968 היה שמואל תמיר חבר כנסת מטעם המרכז החופשי, ולא גח"ל. בספר נכתב כי הצהרות אריה אליאב "הביאו אותו להתנגשות חזיתית עם גולדה, והוא בחר לפרוש מהמפלגה", אך הוא פרש ממנה ב–1975, כשגולדה מאיר פרשה מראשות הממשלה ומהפוליטיקה בכלל. יצחק רבין היה ראש הממשלה החמישי, ולא השישי. ח"כ מאיר זורע היה חבר ד"ש ולא המערך.פרופ' יחיעם ויץ, 
אוניברסיטת חיפה

גם כאן אני מסכים לכל מילה שכתב פרופ' וייץ אלא אם יתגלה שלא טעיתי בדברים הדרמטיים שהוא ציין כטעויות.  מכאן ניתן להבין מה אני חושב על הביקורת שלו, וברשות הקורא האנונימי אחסוך לעצמי צרות ולא אכתוב את הסופרלטיב המתבקש והמפורש. בהמשך לדברים שכתבתי לפני שקראתי את כל ביקורתו המלומדת של פרופ' וייץ, השאלה בהיסטוריוגרפיה פשוטה בתכלית: האם המשמעות העולה מתמונת העבר המשוחזרת על ידי ההיסטוריון משכנעת או לא. ובמלים אחרות: האם העניין אותו הספר מעלה משכנע או לא. מנקודת מבטה של השאלה הזו מתבהרת גם חשיבות המקורות שלא ראיתי וכמובן שחובת ההוכחה על פרופ' וייץ או על כל אחד המשוכנע שביקורתו  מובילה להפרכת התיזות שהעליתי בספרי. במלים אחרות, האם למשל העובדה שאליאב פרש ממפלגת העבודה ב-1975 משנה את התיזה לפיה איש השלום הצח והטהור הזה, לובה אליאב, היה למעשה - לפחות בזמן מסויים - המוציא לפועל או לפחות אחד השותפים של דיין בכוונתו המוצהרת להדיח את אשכול וספיר מהנהגת מפלגת העבודה לאחר שזו הוקמה בינואר 1968, ואם כן, מה משמעות הדבר. מבחינתי זו שאלה רטורית והתשובה עליה ברורה מאליה: אין לטעות עובדתית זו (בהנחה שהיא אכן טעות) שום חשיבות. כך גם לגבי כל טענותיו המלומדות של פרופ' וייץ. עם זאת חשוב להודות לו מקרב לב הן על רשימת הטעויות שכולי תקווה שאזכה לתקנן במהדורה השנייה, וחשוב עוד יותר להודות לו על המאמץ המיוחד שנדרש ממנו  כאשר כתב בכל זאת בשורה הראשונה דווקא ש"הביוגרפיה  על יגאל אלון שכתב אודי מנור היא מעניינת". לא עניין של מה בכך

כבר נכתב
אדם רז כותב בביקורתו על ספרו של אודי מנור "יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1980–1949" כי זו "הביוגרפיה החדשה (והראשונה) שנכתבת על יגאל אלון". למיטב ידיעתי, ביוגרפיה מקיפה על יגאל אלון כתבה אניטה שפירא ב–2004: "אביב חלדו".נעם שפירא, רעננה

דברי נעם שפירא מובילים למסקנה העצובה שהאיש לא קורא את מה שהוא מדבר עליו. נתחיל מהסוף דווקא - נעם שפירא מגייס את "מיטב ידיעתו" על מנת להזכיר לציבור קוראי 'הארץ' כי ב-2004 ראתה אור "ביוגרפיה מקיפה" על יגאל אלון פרי עטה של אניטה שפירא. מה לעשות ואניטה שפירא גם בספרה המעולה ההוא (אביב חלדו) וגם בדיונים שהספר גרר הסבירה וחזרה והסבירה ושבה וטענה ושוב הטעימה וניסתה לשכנע מדוע אין שום צורך לכתוב על יגאל אלון "ביוגרפיה מקיפה". אז מה? אז כלום. אניטה כתבה על אלון עד 1949 ואחר כך הסבירה למה זה מספיק, אבל החבר נעם שפירא מרעננה קרא  (קרא??) את ספרה של שפירא (אניטה) וגילה להפתעת כולנו (שקראנו את הספר המעולה הזה) שמדובר בביוגרפיה מקיפה. עד כאן שפירא (נעם) על שפירא (אניטה). ועכשיו שפירא על אדם רז. נו, והרי אדם רז כותב במפורש שהביוגרפיה שכתבתי היא הראשונה המקיפה המתייחסת לתקופת המדינה. מסקנה נוספת העולה מהסיפור המגוחך הזה אודות נעם שפירא וביקורתו על אדם אז - טוב, לא מסקנה אלא היפותזה אפשרית - היא שהמיתון היחסי העובר על מדינת ישראל הותיר חלק מהשטח העומד לפרסומות בעיתון 'הארץ' ריק וכך ניתן היה למצוא מקום גם למכתבו של נעם שפירא. הסבר אחר אין כאמור, להוציא ההסבר הראשון: נעם שפירא לא קרא לא את מאמרו של אדם רז וגם לא את ספרה של אניטה שפירא. זה לא צריך להפריע לו להגיב כמובן.  

ובמקביל, ובלי קשר ישיר, הנה ביום שני הקרוב, 9 במאי, ארוע לכבוד הספר, ערב עיון במכון ממר"י הידוע לטוב. רשמים והתייחסויות אחר כך.

ועוד משהו נחמד מאד (תוספת 8 במאי, 2016)

ועכשיו תוספת נוספת, 25 ביולי, 2016: בבוקר ששי ה-15 ביולי, במסגרת התכנית 'בילוי נעים', אירח מולי שפירא את ההיסטוריון ומדען המדינה הפרופ' מיכאל בר-זוהר, ממקימי רפי, הביוגרף הרשמי של פרס (כן, פרס, ודיין לפניו, לא זקוקים למוות כדי לזכות בביוגרפיה, וממילא לפחות אחד מהם הוא נצחי כמו השמש, אחת מהמצאותיו השימושיות ביותר, למי שלא הספיק לשמוע, האיש שידרג את המכון המהולל שלו למכון לשלום ולחדשנות. באייטם טלוויזיוני צפוי נראו נשיא המדינה הנוכחי, האיש שמנסה להכנס לנעליו האינסופיות, ראש הממשלה ועוד כמה מאות ברי מזל, יושבים ועל פניהם מכשיר המאפשר להם להביט בחזונות ובחזיונות, ולא במציאות כמובן. זהו שלב נוסף במלחמת הנאורים בהכרת העבר). בקיצור, ישבו שפירא ובר-זוהר ופיטפטו על הספר וליתר דיוק על אלון כי את הספר לא הוא ולא ההוא ולא התחקירן שלהם אפילו לא פתחו. זו התקשורת בימינו, כלומר זוהי בדרך כלל התקשורת בימינו. מעט המידע שבכל זאת עלה בשיחה היה מוטעה, מטעויות סתמיות ועד לטענות חמורות במיוחד, ולקראת סיום השיחה סיכמו המשוחחים את הדברים במלים הבאות - האיש (אלון) מעניין אבל "הספר לא משהו".

אינני נוהג לשמוע רדיו אלא בנהיגה ובאותו יום ששי הייתי ספון מול המחשב, כמעט כרגיל בקייץ, אבל חבר טוב סיפר לי בהתרגשות ש"הושמצתי קשות על ידי בר-זוהר" וכי מדובר ב"כבוד גדול". הוא צודק כמובן. אם יש משהו שאנשי פרס לא רוצים שיקרה כאן זה שפתאום יופיעו שחור על גבי לבן תמונות היסטוריות העלולות לקלקל את חגיגות הר"פיזם הנמשכות כאן כבר 50 שנה בערך. רוב הר"פיסטים כבר מתו כמובן אבל הר"פיזם חי ובועט וממשיך להשחית כל פינה טובה תוך שהוא נשען על הנחת היסוד שבכל רגע נתון מליוני ישראלים קמים בכל בוקר לעבודה ובתמימות ובנחישות ממשיכים לבנות את הארץ הזו, בטוב לב ובשום שכל ובהתכוונות גדולה. זה הרי סוד הפלא - הר"פיזם שהוא שילוב מצמרר של עלוקות, נחשים, שועלים ותיקנים - יכול להמשיך לפעול ולחיות כי מישהו בונה את המציאות כל הזמן. תנאי מועיל מאד לר"פיזם הוא שאזרחי ישראל בוני המדינה ובוני חייהם בו זמנית (זה הרי האתוס של 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה') לא ידעו את ההיסטוריה הפוליטית שלהם.

בכל אופן למחרת - יסלחו לי חברי שומרי השבת - הושבתי את עצמי לשמוע את השיחה המלומדת בין שפירא לבר-זוהר. אני מניח שזה עדיין מוקלט, מי שיש לו 10 דקות זמן וקרא לפחות את הכתבה של טל בשן על הספר (לקרוא את הספר זו ממש דרישה מוגזמת במקומותינו, לא רק אם אתה יושב על הקופה הציבורית וקוראים לך עיתונאי). בכל אופן את הדברים שלהלן שלחתי בעקבות שמיעת התכנית:

שלום לאנשי 'בילוי נעים'

סיימתי הרגע לשמוע את מה שמכונה 'אייטם' שהוקדש כביכול לספרי.

אם זו עיתונות מה יגידו בפראוודה ובעיתונים דומים אחרים

הפרופ' הנכבד, לצד הטעויות הגסות שהשמיע בשידור, לא פתח את הספר ואולי קרא לכל היותר את הכריכה האחורית ואת ההקדמה שכתב פרופ' דני קורן, מאנשי לשכתו של אלון ומיוזמי הספר.

עצם הטענה שהואיל וספר הוא "מוזמן" הרי שהוא פסול, מקוממת ושערורייתית

האם הספר של אניטה שפירא - שמו אגב 'אביב חלדו' ולא 'באביב חלדו' כפי שהפרופ' המכובד אמר בשידור - איננו "מוזמן" במובן היסודי שהיא מן הסתם קיבלה תשלום על עבודתה?

האם ספריו של הפרופ' המכובד על כבוד הוד מלכותו שמעון פרס נכתבו בהתנדבות?

באיזו זכות אתם מזכירים את שמי פעמיים או שלוש מבלי לשמוע ממני תגובה או התייחסות?

כעשר דקות הקדשתם לנושא וכל מה שהצלחתם לעשות הוא לתת עוד הזדמנות לאחד מהבולטים במנציחי שמם של אויביו הציבוריים של אלון - משה דיין ושמעון פרס - לשחזר את הקלישאות הנבובות הקשורות ביגאל אלון.

מעט הדברים שבכל זאת היה בהם טעם, זכו להתייחסות בספרי המושמץ, בו בין השאר הפרופ' הדגול יכול היה לגלות למשל ש:

א. ב-1956 אלון היה בשליחות שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון. בדרום אפריקה הוא היה כמה חודשים קודם לכן

ב. ב-1967 הוא שב ארצה ב-23 במאי, כשבוע לאחר תחילת ההמתנה, ובעיצומו של הפוטש המאורגן שעודדה העיתונות הליברלית והנאורה של ישראל בעידודם של אנשי רפי

ג. הספר מזכיר את רות כמה וכמה פעמים ואת תרומתה לעניינים שונים

ד. אלון דחה על הסף את המושגים ימני-שמאלי או בשימוש הרווח אז נץ-יונה, מה שהופך את תפיסתו לסופר-רבלנטית לימינו

ה. פרק שלם מוקדש לקלישאה נבובה נוספת, אותו totaly unacceptable שהשמיע חוסיין בפגישתו הראשונה עם אלון בספטמבר 1968. אולי זה מוגזם להניח שאנשי תקשורת יקראו וילמדו משהו על מה שהם עומדים להציג בתכניות שלהם (אלא אם זה באורך של 140 סימני טוויטר או 9 מלים של ביפר, אני מתנצל, כתיבה היסטורית דורשת מעט יותר מאשר היקף מלים אלו) אבל בדיוק לשם כך מעלים לשידור "מומחים ובקיאים" כמו הוד מעלתו ההיסטוריון הדגול והביוגרף הפורה שדיבר על הספר מבלי לפתוח אותו ואם הוא פתח אותו הוא לא קרא ואם קרא לא הבין על מה הוא מדבר. כמה אופייני שבמסגרת מיחזור קלישאות על המאזין האומלל היה שוב לשמוע על 'נאום נחל עוז' של משה דיין כבסיס לצידוקה של המדינה. אם כבר מדברים על אלון כדאי היה להשמיע מה הוא חשב על רוח 'נאום נחל עוז'

ו. כך גם לגבי תכנית אלון. הספר מציג אותה בהקשרה הרחב והמקיף. יתכן ואני טועה בכל הפרשנות שלי אבל כדי להוכיח שאני טועה לא מספיק לומר שהספר מומן וכי הוא נובע מ"נוסטלגיה" כפי שנאמר בראשיתו של האייטם המביך והעלוב (אך המזיק והפוגע) הזה שלכם. שוב לגופו של עניין: מי שהביא להחמצה של תהליך מדיני ישראלי-ירדני מהסוג שהפרופ' המהולל, הביוגרף הנמרץ וההיסטוריון הדגול אמר (סוף סוף בצדק) בסופה של השיחה, היה משה דיין. הוא עשה זאת מסיבות של מחלוקת מדינית חריפה ולא מסיבות של תחרות אישית עם אלון (הם אכן כיבדו אחד את השני, ואגב, התמונה עליה דיבר הפרופ' הידען צולמה בחניתה ב-1938 ולא במלחמת העולם השנייה)

דבר אחד בכל זאת למדתי מהתכנית הזו: את הסיפור על פרופ' מילר. מרתק וחשוב ותודה

אגב, הבת גוני נמצאת בארץ. 

עד כאן. תודה על ההקשבה. 

אם אתם סבורים שמתפקידה של עיתונות היא לתת הזדמנות שווה למשמיצים שלא עשו שום מאמץ לפני שעלו והשחיתו עשר דקות שידור ציבורי ולמושמצים שלא היתה להם אפילו את הזכות להגיב תוך כדי או לפני השידור, אתם בהחלט מוזמנים ליצור עמי קשר באימייל הזה.

מתוך אמונה באדם אני מצרף כאן עותק דיגיטלי של ספרי, אולי בכל זאת תרצו לפתוח אותו ולחצות את הכותרת ואת תוכן העניינים. יותר מכך - הטכניקה של ימינו מאפשרת לקורא נטול הזמן (אך לא נטול המוטיבציה - כנגד זה אין ולא יכולה להיות שום תרופה) לדלג על עשרות אלפי המלים הלא חשובות כביכול שנכתבו בספרי "הלא משהו" ולמצוא ישירות עניינים חשובים כמו "ועדת השרים לענייני בטחון", "הגרעין" , "כיבוש הגולן", "תכנית אלון", "יוזמת גולדמן", "ועדת אגרנט", "האמצעים המיוחדים", "הסכמי הביניים" ועוד ועוד, וגם נושאים חברתיים כמו חקיקת עבודה, שימור הסביבה, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

שאו ברכה ידידי. אולי נזכה כולנו ליום בו תהיה בישראל גם עיתונות ראוייה לשמה. מי יודע, אולי אתם תהיו מהנחשונים שיקדמו אותה. 

מי שבכל זאת ירצה להאזין לדבריו של בר-זוהר והוא גם מבין דבר או חצי דבר בענייני משה דיין, בוודאי כועס עלי עכשיו ובצדק, על כך שלרשימת הטעויות וההטעיות של בר-זוהר לא הכנסתי את הדבר החשוב באמת: על דיין הוא אמר (בר-זוהר אמר) באיזה שהוא שלב שהוא "פרש רק פעם אחת" כשכוונתו להצטרפותו של דיין לממשלת בגין ביוני 1977. שעל זה נאמר 'ממה נפשך' כדי לא לומר דברים חמורים יותר. הדייניזם שהוא הר"פיזם התבסס על איום מתמיד לפרק את תנועת העבודה הציונית בהתגלמותה המפלגתית המשתנה. רפ"י פרשה ממפא"י ב1965; רפ"י התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה בינואר 1968 מתוך מטרה מוצהרת להדיח את אשכול וספיר ממעמדם; אחר כך, עד המהפך של 77' אנשי רפ"י הקפידו למסור ל'שותפיהם' שבגין מחכה להם מעבר לסיבוב ושאם כך וכך אז כך וכך. 

תוספת מה-9.3.2017. שלח לי ידידי אורי הייטנר קטע ממכתב של ח"כ זאב כץ (גשר) ליהודה הראל מ-13.4.79, וכך כתב כ"ץ בהתייחסו לבחירות מאי 1977: "... נבחרו 32 ח"כים מרשימתנו, כולל המוכֵר הארצי [hamocher haartzi]. תוך שבוע עזב את הגדר והתייצב בעמדה שייעד לעצמו – מאז קהיר של ימי לבון, מאז ימי וייטנאם, מאז ימי ששת הימים ומאז ימי יום כיפור 73".

זה דיין, זה פרס, זה הדייניזם של פרס, זה רפ"י. (הכל לכל הרוחות כתוב בספר המחורבן שלי, "לא משהו", אבל הספר - כל ספר אגב - יש לו תכונה מעצבנת במיוחד: הוא לא נפתח ולא נקרא לבד. יש לבצע פעולה כזו שלצערי אינני יכול להדגימה כרגע, פעולה מסובכת הדורשת בדרך כלל שתי ידיים, שתי עיניים ומוח אחד. לא פשוט).

אתם בטח מתים לדעת מה היתה תגובת גלצ למכתבי. הנה היא, כלשונה: תודה על תגובתך! אעביר אותה לפרופ' בר-זוהר למולי שפירא... בברכה, יורם רותם

אין כמו תגובה עניינית. זו הרי נשמת אפה של התקשורת... אבל יש המשך, והוא הגיע ביום ששי האחרון, 22 בחודש, על פי שמועות מולי שפירא התייחס לדברים שלי, אולי ציטט אותם במלואם, אין לי מושג. 

מה אני רוצה חלקכם אולי תוהים. שנעריץ את אלון? שנמחא לך כפיים על הספר שכתבת? הנה זה שוב, בקיצור, מה אני רוצה. מה אני רוצה כשאני כותב ספר. משם מתגלגל הכל. ולמען הסר ספק כי זה אמור להיות ברור וזו בדיוק הסיבה שאני כותב כמו ג'נגו בלי מעצורים כלומר לא מרחם על הקורא כי לא חובה, שום דבר לא חובה, לא הבלוג ולא הספר ולא הדברים בהם עוסק הבלוג ועוסק הספר ועוסק אני:המציאות. 

המציאות היא לא חובה ואפשר כמו החברים של שמעון לשבת במרכז פרס לשלום ולחדשנות ולהרכיב מכשירים המראים את המציאות המדומיינת על חשבון מבט במציאות הממשית. הכל לגיטימי ואני בעד שימור זכויות הביטוי והתנועה וכל השאר של שמעון ומיכאל בר-זוהר ומולי שפירא וכולם כולם כולם. עד כאן בלא מעט מלים והנה בקיצור: לא חובה. לא המציאות ולא מה שהיא דורשת מאיתנו כדי שננסה לפענח אותה כדי שננסה לתקן אותה. גם זה לא חובה. לא מציאות לא פיענוח ולא תיקון.

אבל אם בחרנו במציאות בפיענוח ואולי גם בתיקון, הנה מה אני רוצה:

א. להבין את ההקשר במסגרתו פועלת המציאות הפרטית שלנו, הידועה בשם 'ישראל', מציאות הכוללת היבטים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים

ב. להבין את הדילמות הגדולות שעמדו בפני הישראלים מראשית היות ישראל. למשל שאלת הגבולות, למשל שאלת הפליטים, למשל שאלת הכלכלה, למשל השאלה המדינית

ג. להבין כי כלפי כל דילמה היו כמה אפשרויות פעולה.

ד. להבין מה היו הדילמות הללו

ה. להבין למי היה הכוח לקבל הכרעה כזו או אחרת

ו. מה הוא עשה על מנת לקדם את ההכרעה הרצויה בעיניו

ז. בעין

ח. שחטאתי

ט. מבחינתי כקורא (אני קורא ספרים של אחרים, על חלקם אני אומר "לא משהו" אבל תמיד אני יודע לנמק מדוע הם "לא משהו", אם היה לי זמן הייתי מסביר מדוע למשל הספר 'כעוף החול' - תודו שם מבריק - של בר-זוהר על פרס הוא "לא משהו" אבל אין לי זמן, אבל מצד שני אם תקחו את הספר ותקחו את רשימת הדרישות שהעליתי כאן בסעיפים א-ו תראו שמתקיים בספר הזה הסעיף שבא אחרי סעיף ו, או בקיצור "לא משהו"), ובכן מבחינתי כקורא אני משתדל ללכת בעקבות החבל שסידר לי הכותב. 

י. ונגיד שאין לי - ואין לי וגם לכם אין - זמן לקרוא את כל הספרים שבעולם אבל אני בכל זאת רוצה לשמוע נגיד ברדיו נגיד בגלי צהל נגיד בתכנית בילוי נעים של מולי שפירא משהו על ספר בין אם הוא משהו או לא משהו, מה אני מצפה שמולי שפירא או יורם רותם אבל בלי ספק האורח שיושב אצלם באולפן על תקן מומחה יעשה לפני שהוא משמיע לנו מה הוא חושב על ספר או על נושא כזה או אחר? בדיוק: שישנס שתי ידיים שתי עיניים ומוח אחד ויקרא בספר קודם, ואז יספר בערך על פי הסדר שהצעתי ברשימת הדברים שאני רוצה לעשות כדי להבין את המציאות כדי לפענח אותה כדי אולי לתקן (או לקלקל) אותה: ההקשר, הנושאים, הדילמות, המתחרים הפוליטיים, המעשים. כמה פשוט.

יא. אני בוודאי מצפה מגוף תקשורתי, בכלל ומכזה שמאזין למאזינים ומדבר מהשטח ומוטרד מאד כולל ג'ינגל יפה להפליא ממה שקורא עכשיו דום דום דום בבסים, שיתקיים ולו חלק ממה שכתבתי לעיל. בעולם סביר זה אמור להיות מובן מאליו. חלוקת העבודה פשוטה למדי. אני ואתה ואת משלמים מסים ובוחרים נציגים שיחלקו אותם. את המסים לא את הנציגים. חלק מהמסים עוברים למשל ליצירת תקשורת קרקעית ארבע או רב גלגלית המאפשרת הובלת מטען או פרופסורים למדע המדינה מאשדוד למטולה או מרמת השרון לרחוב יהודה הימית. חלק אחר של המסים מיועד לכך שאנשים מוכשרים ישקיעו את הזמן שלהם (זוכרים את פרנקלין? זמן זה כסף, כסף זה מס, מס זה זמן) בהנגשת המציאות למאזינים להם הם מאזינים המאזינים שנמצאים אי שם בשטח ומתים לדעת את מה שקורה עכשיו דום דום דום הבסים וכן הלאה. ומה שקורה עכשיו התחיל בעבר ולשם כך לומדים  (או לא לומדים - כך ממליץ פרס) על העבר ודרך טובה ללמוד על העבר היא באמצעות מחקר היסטורי, משהו או לא משהו, וזה כל הרעיון. קל פשוט יישים והגון. אבל הנה הקוץ: הגון. הגינות לא קונים לא במסים ולא בכספים ואי אפשר להקים מכוני שלום לחדשנות ולהגינות, כי הגינות זה דבר שאתה מחליט לעשות בו שימוש, או לא.

יב. ומכאן לשאלה האם אני מצפה למחיאות כפיים או להערצת אלון. נו, בשלב זה ברור שהתשובה שלילית. במקום מחיאות כפיים (או השמצות) אני מצפה להתייחסות עניינית. או באנגליזית: prove me wrong. קחו טיעון כלשהוא מהספר והראו לי שאני טועה לגביו לחלוטין או לשיעורין. טענה א-פריורית שהואיל ומדובר ב"ספר מוזמן" או טענה עלובה אחרת לפיה "אלון לא ראוי לכרך ב" כי ככה וככה וככה,הן לא טענות וכל מילה נוספת מיותרת. prove me wrong, פליז, בבקשה. הנה אתגר: הסבירו לי בבקשה מדוע נכון ויפה מאד מה שעשו פרס ודיין עם הגרעין הישראלי, בניגוד למנהל תקין במדינה דמוקרטית, ומדוע לפיכך אלון טועה כשהוא אומר שעמדתם אינפנטילית (מילה שלו) ומדוע אנשים כמותם פסולים לשלטון (מלים שלו). אני רק מזהיר את הבר-זוהרים מעריצי הגרעין של פרס שאי אפשר להעריץ את הגרעין של פרס ואת כל תעלוליו וחתרנותו הבלתי נלאית (מלים של רבין) לבטל את העמימות (הוא כמובן מספר שהוא המציא אותה, ככה זה כשמביטים במציאות במשקפת של חזון ולא בסתם זוג עיניים ומוח אחד), וגם לדבר בשבח הדמוקרטיה. או פרס, או דמוקרטיה. יש לקבל הכרעה ברורה כאן. והנה הסיבה שאני מעריך, לא מעריץ, מעריצים עריצים ואלון לא היה עריץ, אפילו בן גוריון לא, והנה הסיבה שאני מעריך את אלון: כי את ההצעות שלו לסדר היום הוא קידם באופן הגון ודמוקרטי וכי ההצעות שלו חכמות בעיני כאיש שהוא גם ציוני וגם בעד שלום וסובלנות. 

עוד תוספת קטנה, 26 ביולי, 2016. הנה קטע שכתבתי בספר. אפילו אני שכחתי אותו. אחלה קטע דווקא, מעט מעובד אבל רק 'בקטנה'. שימו לב למילות המפתח: חדש, ישן, פרס, בר-זוהר, עוף החול, ראש בחול, כפירה, פוליטיקה. כפי שפסקו חכמי הפייסבוק: כנסו כנסו

בערב שבת ה-11 בינואר 1980, הודיע אלון רשמית בראיון טלוויזיה כי בכוונתו להציג מועמדותו.[1] למרות שהצבעה על תפקיד היו"ר צפויה היתה בועידה החדשה לא לפני מחצית שנת 1980, דרש פרס הצבעה במרכז הישן והציג זאת כהצבעת אמון. במהלך הימים שעברו לפני כינוס המרכז, סרב פרס לקיים עימות טלוויזיוני עם אלון, בטענה לפיה "המאבק בין המועמדים אינו על 'האוסקר' אלא על ראשות הממשלה".[2] בהצבעה שהתקיימה ב-20 בינואר, תמכו בפרס 457 חברי מרכז, 220 הצביעו נגדו ועוד 41 חברים נמנעו. למרות ההכרעה הברורה הודיע אלון כי לא יפרוש מהמרוץ.[3] במסיבה לכבוד פרס, שהוצגה תחת הכותרת "בחירתו למועמד 'העבודה' לכנסת העשירית" הבטיח פרס כי "לא יהיו חשבונות במפלגה"  והוסיף כי היא "תפעל מעתה כמפלגה מאוחדת". אלון מצידו הופיע באותו הזמן בקיבוץ חצרים – מקיבוצי 'האיחוד' גם הוא – וזכה מצידו לברכות "על ההישג שלו ואיחולים בהצגת מועמדותו".[4] למרות הכותרת שנבחרה לארוע לכבודו של פרס, על משמעות נצחונו במרכז ניתן ללמוד מהגדרה חוקתית זו: מרכז המפלגה הנוכחי ('הישן') "רשאי להמשיך ולבחור מועמד לראשות הממשלה אך ורק לתקופת כהונתה של הכנסת התשיעית",[5] כלומר לאשרר את המצב הקיים. למרות זאת הגדיר בר-זוהר את התוצאות כ"הצבעת אמון" בפרס, ואת עצם קריאת התגר של אלון כ"כפירה".[6] אלא שכפי שיצחק גרינברג תאר את הביוגרפיה שכתב בר-זוהר על פרס ('כעוף החול'), שוב היתה זו הדגמה ל"טמינת ראשו" של  בר-זוהר עצמו "בחול".[7] חברי המרכז הביעו אמון ביו"ר המכהן בכנסת התשיעית, אך לא היתה זו סמכותם לקבוע את מועמד המפלגה לכנסת העשירית. לא "כפירה" היתה כאן, אלא פוליטיקה. חודש לאחר שפרס קיבל את אמון 'המרכז הישן', החליטה המפלגה להאריך את המפקד עד ה-11 באפריל ולכנס את ועידת המפלגה ב-29 ביולי 1980.[8]

והנה מאמר של אורי הייטנר באתר 'מידה' (מאמר דומה לזה שפורסם בכיוונים חדשים)

---

[1] משה מייזלס, "אלון מודיע ש'ירוץ' לתפקיד ראש הממשלה'", מעריב, 13 בינואר, 1980, עמ' 1.

[2] עדה כהן ומירה וינגרטן, "היה היו שני לוויתנים", מעריב, 25 בינואר, 1980, עמ' 77.

[3] משה מייזלס, "פרס: זו הכרעה מפורשת. אלון: לא אפרוש מהמרוץ", מעריב, 21 בינואר, 1980, עמ' 3.

[4] "מסיבת הפתעה לשמעון פרס", דבר, 22 בינואר, 1980, עמ' 2.

[5] מ.שמריהו, "נצחון לתומכי אלון על פרס", מעריב, 10 בינואר, 1980, עמ' 4.

[6] בר-זוהר, כעוף החול, עמ' 492.

[7] יצחק גרינברג, "טמן ראשו בחול", ישראל – גליון 10 (2006), עמ' 253-247.

[8] משה מייזלס, "ועידת עבודה נדחתה לאפשר סיום המפקד", מעריב, 22 בפברואר, 1980, עמ' 4.

סוציאליזם של טיפשים

באחד ממאמריו הפחות מוכרים משנת 1893, הגדיר הרצל את האנטישמיות בצרפת כסוציאליזם של טפשים.

רוצה לומר: האנטישמים נותנים תשובה מטומטמת על שאלה טובה.

מה השאלה הטובה? השאלה החברתית. הפערים. הניכור וכל השאר.

מה התשובה המטומטמת? אנטישמיות. כלומר ההנהה שהיהודים הם האשמים בבעיה החברתית.

עברו יותר ממאה שנים.

מדינת היהודים עליה חלם ולמען הקמתה פעל הרצל קמה והיא חיה ונושמת ותודה לאל ולמליוני אזרחיה מכל הסוגים היא מתפקדת יחסית לא רע.

אבל התופעה אותה זיהה הרצל ב-1893 בצרפת, תפסה לה מקום במדינת היהודים (ובמקומות אחרים אם זה מנחם מישהו, אותי קצת) ביתר שאת.

ובכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.

הנוסחה פשוטה: שאלה טובה - תשובות מטומטמות.

למשל: יחסי גברים-נשים. עניין מורכב מאד המייצר שאלות רבות. במקום להתמודד עם מורכבות העניין אנחנו מקבלים את הצווחנות ההיסטרית הרווחת.

למשל: הסכסוך. עניין מורכב מאד שאחרי 'כשלון אוסלו' ו'הגירוש' אמור להביא את רוב הציבור ובוודאי את מנהיגיו לחשב מסלול מחדש באופן מדוייק, דבר המתבקש מאליו לנוכח ההתפתחויות ב'אביב הערבי'. מה מקבלים במקום? צווחנות ריקה מ'ימין' ומ'שמאל'.

למשל: יחסי העבודה במשק. ב'ימין' מזהירים מפני 'בולשביזם' וב'שמאל' צווחים 'הפרטה' ומוסיפים משפטי עומק כמו 'העם רוצה צדק חברתי' או מפטפטים עד אין קץ אודות 'יוקר המחייה'.

למשל: חופש הביטוי. אין ערך חשוב ממנו. אבל במקום למקם אותו בהקשר ההיסטורי הנכון, כפועל יוצא של ביטול המונופול הכנסייתי על המחשבה וביטויה, הוא הופך לצידוק לכל אשפה ותועבה היוצאת מפיו של אראלים סגוליים כאלו ואחרים.

תמשיכו את הרשימה בעצמכם.

העיקרון ברור.

מה שלמדה האנושות במאתיים שנות אמנסיפציה ואוטו-אמנסיפציה, הוא לשאול שאלות טובות מאד.

אבל התשובות, אלוהים הושיע נא, התשובות.

יצחק לופבן, הפועל הצעיר, 30 בינואר, 1924

"...וגם האופוזיציה של 'הארץ', זו ההופכת כל יתוש לפיל, הרואה את סכנת 'המולדת' לא במקום שהיא ישנה באמת, לא בחוסר המעשה... אלא בחוט השערה של פרינציפ קונסטיטוציוני ובפלפולא חריפתא של סוגיות פוליטיות  - אף אופוזיציה זו, יסלח לי מר גליקסון אם אומר, טרחנית היא...עושה רושם של'אופוזיציה' של 'הארץ' עם הראש-של-ינוס 'הליברלי-רדיקלי' שלה, יש, במקום הכרה בלתי משוחדת, איזה כפתור מיכני שכשלוחצים אותו מיד משתפכת מנגינת-דרייפוס אופוזיציונית זו, כמו מתוך תיבת זמרה. זאת היא 'אופוזיציה מושבעת', שאין לה תוכן עצמי חיובי, שאין לה פרינציפים ממשיים, אלא סימפטיות ו'חסידות' ובמשקל עניניה הריאליים של הציוניות ובנין א"י אופוזיציה זו היא קלה מסובין..." 

כמה הערות על אורתודוכסיה וחרדים - ספיחי הרצאה לחברות ולחברים ממשעול ושות' בבית ברל (גם לאחרים מותר לקרוא)

אז ככה. עניין חשוב שלא מספיק הודגש. נאמר כי כפי שכל החתולים הם בעלי חיים אבל לא כל בעלי החיים הם חתולים, כך כל החרדים הם אורתודוכסים אבל לא כל האורתודוכסים הם חרדים.

בסוגריים (אפשר בלי סוגריים?? יש אנשים שמכורים לסיגריות, אני מכור לסוגריים) נזכיר כלומר אזכיר כי אם שואלים חרדי האם הוא אורתודוכס הוא לא יבין את השאלה. ואם ישאלו אותו מה הוא במונחי יהדות, הוא יאמר שהוא יהודי.

אם יהודי אומר שהוא משהו - כלומר רפורמי או אורתודוכסי או רקונסטרוקציוניסטי (כן יש דבר כזה) - אז ברור שהוא יהודי המודע לעצם העובדה שהוא יהודי המגיב למציאות המודרנית. היא זו האחראית או היא בכל אופן הסביבה או ההקשר ביחס אליו או ממנו נוצרו הזרמים ועוד דברים רבים אחרים (פקס, דעאש, ביונסה, קוקה קולה וג'טרו טול).

כן, יש כאן משהו פרדוקסלי הנובע מהמתח או מהפער או מהמרחק שבין הגדרה חיצונית (מדעית) של תופעה כלשהיא לבין ההסכמה העקרונית של אנשי המדע שהם חלק מהסדר המודרני שלכל אדם יש זכות הגדרה עצמית.

במלים אחרות (ולא בסוגריים) אם המדען רואה חרדי הוא אומר הנה סוג מסויים של אורתודוכסיה. אבל אם החרדי רואה חרדי רוב הסיכויים שהוא יגיד על עצמו שהוא יהודי מאמין\שומר מצוות\יהודי אמיתי וכן הלאה וכדומה.

הואיל ומי שכותב כאן כרגע ומי שדיבר הבוקר הוא מדען - כלומר אדם המתבונן במציאות ומנסה להבין איך קרה דבר ונפל תמר והפילים מסתובבים מבלי להפגע - נקודת המבט שלו היא הקובעת לפחות לצורך הדיון.

הלאה.

נאמר לעיל שהחתולים וכו' והאורתודוכסים וכו'. אז הגיע הזמן לחדד נקודה שלא מספיק חודדה הבוקר: יש אורתודוכסים מודרניים, יש אורתודוכסים ציונים ויש אורתודוכסים חרדים. מה לא חודד? מה המשותף; מה השונה; ומה ההבדל בין המשותף לשונה מלבד מה שברור שעצם העובדה שהמשותף הוא משותף והשונה הוא השונה.

מה משותף? 'בגדול' יהודי עוקר זיתים במאחז בלתי חוקי בדרום שכם למשל, יכול לאכול מסירי הבישול של יהודי אורתודוכס-מודרניסט שהוא אזרח אמריקני וחבר פעיל בתנועת הBDS (כן, יש דברים כאלו). שניהם גם יחד וכל אחד לחוד יכולים להנות ממעשי ידיה של אשת החרדי היושב בברוקברק או בבניבלין, במאה שירים או בכל ישוב חרדי אחר. קאפיש? קאפיש. ולמה הם יכולים 'בגדול' לאכול זה אצל זה? כי הם מחוייבים לאותם כללי ההלכה, והמחוייבות להלכה (ולא נכנס כרגע לשאלה מה זה בדיוק ואיך זה עובד) היא מה שמגדיר בימינו 'אורתודוכסים' וזו הסיבה שהרבה אורתודוכסים, רובם ככולם, מסתובבים עם חזה נפוח כשעל מצחם כתוב: 'אנחנו ממשיכים את היהדות האמיתית מאז מתן תורה בסיני'. הם לא, אבל לא משנה. לצורך העניין נגיד שכן. כי זה הבסיס למכנה המשותף ביניהם. המכנה המשותף הזה גם מסביר מדוע יש נטייה לעשות שימוש במונחים הלקוחים מאיצטדיוני הכדורגל או מהפיסיקה האלקטרומגנטית: ultra. כך, באמצעות מושג זה מבחינים בין חרדים ל'סתם' יהודים עם כיפה קטנה המחפשים מזון 'סתם' כשר ולא מדירים עצמם מהופעה של הבי-ג'יז או מאולם הקולנוע. אבל זוהי הבחנה שטחית וגם על זה דיברנו והגיע הזמן לעבור הלאה.

מה שמפריד בין כל סוגי האורתודוכסים זה כל מה שלא קשור, אני חוזר - כל מה  ש ל א  קשור להלכה. למשל יחס לערבים. או לדמוקרטיה. או לפמיניזם. או לשער הרבית. או לחור באוזון. או לבת ים. וכן הלאה. בקיצור, כל מה שמרכיב את החיים הממשיים (כן, אני רומז שרוב מה שההלכה עוסקת בו היום הוא בשולי השוליים של החיים הממשיים אבל אני מוכן למחוק את המשפט הזה אם הוא מעליב מישהו וברור שאין לי כוונה למחוק אותו כי זה מה שנחמד בבלוג - הוא שלי).

ועכשיו לשאלת ההבדל בין המשותף למפריד. לעניות דעתי הצנועה, בעולמנו הנוכחי, לשאלות כמו כמה זמן יש להמתין בין שניצל לשוקו (שאלה שההלכה נותנת עליה תשובה מלומדת ועמוקה) יש חשיבות משנית (שלא לומר שולית שלא לומר מלים יותר קשות) ביחס לכל השאלות האחרות שרק את חלקן הזכרתי קודם לכן.

מה החשיבות של הטענה הזו? בניגוד למה שאומרים לי לא פעם - 'נו, אתה פשוט שונא חרדים'! (אני לא!!) - העניין הוא לא לבטל את אורח החיים של אנשים כאלו ואחרים (זכותו של כל אדם להמתין שש שעות בין שניצל לשוקו כמו שזכותם של אנשים אחרים לאכול חסה וצנון או לרוץ 13 פעמים בחודש לא משנה אם חורף או קיץ אם יש או אין להם כוח וחשק). העניין הוא אחר לחלוטין: ברגע שמוותרים על הפרדיגמה הראשונה (המשותף בין האורתודוכסים שהופך את כולם ל'דתיים') נפתחות אפשרויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות לשיתופי פעולה החוצים מגזרים שלכאורה יש ביניהם תהום.

בונוס קטן - מילת הקסם של הסוציולוגים הנוכחיים ושלוחיהם בכל פינה כמעט - הדתה (כאן אמור לבוא 'טם-טם-טם' דרמטי אבל אני לא יודע איך לצרף קבצי קול לבלוג שלי אפילו לשחרר את הקונטרול B אני לא תמיד זוכר, הנה נזכרתי). הפטפוט הסוציולוגי הדרמטי הזה, המשוחזר תחת כל עץ רקוב וקיקיוני, כשתפקידו הוא כמובן להפחיד את הציבור שהנה והנה ועוד מעט וכן הלאה וכן הלאה, יכול להיות מוחלף במבט רענן הרואה ב-90% מהחרדים בעלי ברית למאבקים פוליטיים בתחומי הרווחה, הכלכלה והדיור. עניינים פעוטים לעומת השאלה הדרמטית של כמה שעות יש להמתין בין שניצל לשוקו, אבל היי, לא הבטחתי וגם בן גוריון לא הבטיח שתמיד יהיה כאן משמעותי ודרמטי.

עד כאן נושא אחד שלא מספיק חודד. הנושא השני מורכב בהרבה. הכותרת שלו היא משהו בסגנון של 'שלוש הוכחות לטענה שהחרדיות היא תופעה היסטורית חדשה, זאת בניגוד גמור לחזה הנפוח ולמה שכתוב על המצח וכן הלאה'.

כן, יכולתי למצוא כותרת קצרה יותר אבל לפעמים - כלומר תמיד - יותר קל לדבר מהר והרבה מאשר לאט ומעט. לי לפחות. ובכן, שלוש הוכחות בקיצור, בכותרות:

א. שדרוג המושג 'דעת תורה' ממושג טכני כמעט לג'וקר כל יכול.
ב. המעבר מנטייה לפסוק הלכות לקולא לפסיקת הלכות לחומרא.
ג. ויתור מודע ומוצהר על אחריות כלל-יהודית כוללת

הסברים קצרים ברשותכם\ן (יש שמועות שמירב מיכאלי מסתובבת לא רחוק ואני חושש מאד להתפס על חם בשימוש שוביניסטי בשפה העברית):

א. המושג 'דעת תורה' היה עד למאה ה-19 מושג 'טכני' שמשמעותו דומה לזה המשמש למשל את דיווחי התנועה: 'יש פקק בצומת השומרים'. הנמשל: כשם שדיווחי תנועה אומרים את המובן מאליו מבחינת מדווחי תנועה ('יש פקק בצומת העמקים'  - מה עוד יכולים לומר מדווחי תנועה?? שאין פקק??) כך המושג 'דעת תורה' רוצה לומר שאחרי שקלא וטריא חכמי ההלכה הגיעו למסקנה זו או אחרת וזו לא דעתם אלא 'דעת תורה'. לעומת זאת, מהמאה ה-19 המושג הזה הופך לכלי שימושי בידי 'גדולי הדור' (הרבובדיה למשל היה מהמפורסמים שביניהם אבל הוא לא היה הראשון ולא היחיד) לא כדי לפסוק הלכות אלא כדי לקבוע בשאלות בקנה מידה אחר, למשל האם להכנס או לא להכנס לממשלה, האם להצהיר הצהרות נגד ערבים או אומואים וכן הלאה. בניגוד גמור ל'דעת התורה' בשלב 'הטכני' שלה, הרבובדיאים של העת החדשה לא רק שלא מחוייבים להסביר על סמך מה הם הגיעו למסקנתם העל-הלכתית, אלא שציבור המאמינים שלהם מסכים מראש שהוא לא מסוגל להבין מלכתחילה לא את הבעיה ולא את הפתרון. אם זה קצת מזכיר לכם את ההתנהגות של חלק לא קטן מקוראי העיתון הידוע לאנשים חושבים וקהילות סמוכות אחרות המשתייכות למה שידוע בשם 'מחנה השלום' (לא מזמן הלך לעולמו אחד מהרבובדיאים שלהם) אז זה רק בראש שלכם. אני דיברתי על חרדים.

ב. קל ופשוט. עד למהפכה התעשייתית החיים החומריים היו קשים מלכתחילה ורב נורמלי ושכיח לא היה מעמיס על הקושי הזה עוד קשיים הלכתיים הקשורים לשחיטה למשל. היפוכו של דבר בימינו כאשר המכונה התעשייתית מסוגלת לייצר כל גחמה אידיאולוגית, כמו ביצי חופש, סלט נופש, מלפפוני אושר ועגבניות כושר וגם כמובן גלאט-גלאט-גלאט-אולטרא-סופר-דופר KOSHER

ג.  את זה כבר הסברנו עם המשפט המפורסם מספר 2 של החתם סופר. זוכרים? זוכרות? לא נכבה, זוכרות במובן של זוכרים+מירב מיכאלי. כך או כך, 'השומע ישמע והחודל יחדל'. שזה עקרון המנוגד בתכלית הניגוד לעקרון המסורתי במובן של הטרום-מודרני לפיו 'ישראל על אף שחטא - ישראל הוא' או 'כל ישראל פלסטינים זה לזה'. כלומר ערבים. ואם זה לא ברור אז תשאלו כי גם אני עייפתי.

עד כאן, כל טוב ובהצלחה ולא לשכוח - כמו תמיד - לשתות מים, לחייך פעם ביום ולעמול ללא הרף וממש לטרוח ולהקפיד על ההבחנה בין עיקר לתפל.

ברוכה והצלוחה.

והיה מחננו טהור - והיה מצפוננו טהור

אי אפשר להכחיש את אחד השינויים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית

כשיצאו לדרכן הדתות הגדולות, אלו שניסו לתת פשר וסדר ומשמעות לקיום האנושי בתוך הכאוס הזה המכונה 'טבע', במוקדם ובמאוחר הן הגיעו לצומת הדרמטי ביותר, זה שמתפצלים ממנו שתי דרכים: הטובה והרעה.

ומאז ועד והיום - ויתכן גם שלפני אותה תקופה דרמטית של היווצרות חוקי חמורבי, המיתולוגיות המסופוטמיות, היהדות והמוסר היווני-רומי - אנשים שוברים לעצמם את הראש איך להבדיל בין טוב לרע ואחר כך מה לעשות עם ההבחנה הזו.

בתורתנו הקדושה כל העניין הזה זוקק לציווי האלוהי: 'והיה מחננו טהור'.

הציווי הזה מקפל בתוכו את כל הסיפור בערך: יש אלוהים המצווה ציוויים; אותו אלוהים הוא מקור האנרגיה למאמץ להבחין בין טוב לרע; ההבחנה הזו איננה תיאוריה בלבד אלא פרקטיקה; הפרקטיקה הזו חייבת לבוא לידי ביטוי אישי; האישים הפרטיים מרכיבים את החברה; חברה בריאה היא חברה טהורה מרוע; והיה מחננו טהור.

וכל השאר היסטוריה. או בעיקר היסטריה, והדברים ידועים.

חלפו שנים ואירועים, ואיך שהוא ומתי שהוא לפני כמה מאות שנים החלו אנשים לתהות על פשר כל המנגנון הזה. שמא אלוהים קיים אבל לא עד כדי כך? שמא הוא קיים לגמרי אבל לא באמת ברור למי שמתנהג כאילו ברור לו מה אלוהים הזה רוצה? ובכל מקרה, גם אם יש אלוהים ויש טוב ורע מה לטוב ולרע ולטוהר המידות בכלל ולטוהר המחנה בפרט??

אמרו ועשו והמציאו את חופש המצפון, חופש הביטוי, חירויות הפרט להגדרה עצמית ומערכת שלמה המבטיחה שכל הרעיונות היפים הללו יתפקדו באופן כמה שפחות דיס-הרמוני. ברבות הימים המערכת הזו הוכרה בשם דמוקרטיה, וגם כאן כל השאר היסטוריה. וגם לא מעט היסטריה.

על דבר אחד לא יכלו האנשים הטובים של שתי הפסקאות האחרונות לקחת אחריות: על הרצון האנושי לטהר את העולם מרוע; מהשאיפה של המון אנשים לקום בבוקר ולראות סביבם רק אנשים יפים טובים וטהורים.

אבל המערכת פועלת תודה לאל, וכל עוד שהדמוקרטיה מתפקדת, טהרנים מכל הסוגים יכולים לעשות רק דבר אחד בימינו: לטהר את מצפונם. את המחנה האנושי הרחב, או את החברה, הם תודה לאל לא יכולים לכפוף למרותם.

אז אי אפשר להכחיש את אחד השינויים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית. כי פעם אנשי הטוהר היו מסתירים מאחורי החיוך ומתחת לכתבי הקודש שלהם, חרב חדה וקטלנית. היום כל מה שיש להם זה פטפוטים וצעקות והפגנות ומחאות.

ואלו חדשות טובות. הן חדשות טובות גם כי הטהרנים בימינו משמשים נייר לקמוס לעוצמתה של הדמוקרטיה: כי כל עוד כל מה שהם עושים זה לפטפט את עצמם לדעת בשלל דרכים וצורות, האדם הרגיל, עלוב הנפש - אני למשל - זה שלא ממהר להשתחוות לכל צעקת 'געוואלד' ולמלמל 'פשיזם' או לחליפין 'פוסט-ציונות' או 'מה יהיה עם הנוער' או 'כל הפוליטיקאים חארות' וגם 'מעולם מצבנו לא היה גרוע יותר' או 'חלון ההזדמנויות נסגר' וכמובן 'הפרטה הפרטה הפרטה' - ובכן האדם הקטן הזה - אני למשל אם זה לא ברור - יכול לישון בשקט ביודעו שהדמוקרטיה יציבה וחזקה מאי פעם.

וכן, למען הסר ספק, טהרנינו באים בכל הצורות, השפות, המגדרים, המחנות הפוליטיים, הנטיות האמנותיות, הגישות החינוכיות, ההטיות הפסיכולוגיות, הכל מכל בכל, לאף קבוצה אין פטור, על כולם וכל כולן מרחפת להט החרב המתהפכת של הצדקנות שכמעט תמיד היא גם צעקנות ובדרך כלל גם טרחנות נפוחה ומשעממת עד מוות את אלו - כמוני, סליחה - שאף פעם לא נטו להתרשם מהלהט הרדיקלי לא משנה איזה בגד הוא לובש ואיזו סיסמא נבובה הוא מפריח.

איפה מתקיימת ההפגנה הבאה? כדי שאדע לעשות משהו מועיל - כמו ללמוד עוד משהו על עוד פיסת מציאות - בזמן שאנשים טהורים מנסים להפחיד אותי בצעקות.

מצא את ההבדלים - יולי 1983