חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים

ביציאת מצרים ולא 'על יציאת מצרים'. ויש הבדל בין לספר 'ב' משהו לבין לספר 'על' משהו.
אבל במקרה של פסח אני לארג' אתכם יהודים יקרים, אשמח אם תשמחו את עצמכם ותעסקו בחג הזה ביציאת מצרים, בין אם 'על' ובין אם ביציאת מצרים. וכל המרבה הרי זה משובח. וכפי שכתוב במשנה מסכת פסחים: יש להתחיל בדברים הרעים ('גנות') ולסיים בדברים הטובים ('שבח') ואם לשותפים בסדר אין כוח אז יש לסייע להם ('את פתח לו') ואם לא ברור מה זה 'יציאת מצרים' או ליתר דיוק מה המינימום האולימפי, אז המשנה נתנה גם לזה תשובה: הפסוקים המתחילים במלים 'ארמי אובד אבי' ומסתיימים במלים 'חלב ודבש'.

וכל המרבה הרי זה משובח.

אני לא משלה את עצמי אבל כן מקווה ולכן מנסה להציע מסורת חדשה: במקום לברך אחד את השני בברכת 'חג שמח וכשר', לברך אחד את השני בברכת 'חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים'.

לא כי יש לי משהו נגד כשרות, לא שברור לי מדוע חושבים יהודים שלאלוהים נורא חשוב אם נחכה שש שעות בין שניצל לשוקו, אבל אני מבין את המימד התרבותי-ערכי שבני אדם בכלל, כולל יהודים, מייחסים לצריכת המזון. כן, אני יודע שאדם הוא לא רק יצור אורגני הצורך אנרגיה ומייצר פסולת, אלא הוא יצור מחפש משמעות ואהבה והשתייכות ורוח ומלים גדולות. ומכאן למנהגי הכשרות הדרך קצרה כמובן, והכל בסדר וכן הלאה.

אבל בדיוק כמו במקרה של יום כיפור, עניין האוכל או האי-אוכל ירד מהפסים בדורות האחרונים. יום כיפור הפך להיות יום הדייטות והאלקזלצר והאיחולים בהתאם: 'צום קל'. שזה די אבסורד אם אתם שואלים את עצמכם. שכן תפקיד הצום הוא להקשות. על מה בדיוק? על הגוף בשיבתו כתשתית עליה הרוח עושה את חשבונה.

דבר דומה קורה לפסח. אבק זה לא חמץ? תשאלו את אלו שלא קונים חומצה כי זה חמץ למרות שהם ממשיכים לנשום אוויר למרות שיש בו חמצן שללא ספק הוא חמץ. וחמיצות הפנים שנלווית לכל העניין הזה. הבדיחות העממיות שאתה שומע ברחוב, בסופרמרקט, במקום העבודה, באוטובוס, בכל מקום, בעיקר מנשים שמתות שייפול עליהן איזה פסנתר וכך הן תקבלנה פטור מהטירוף של לרדוף אחרי כל גרגיר אבקחמץ שמסתתר אי שם מתחת לדז'בקה שאולי יצאה איתנו לפני כמעט שנה לפיקניק של יומאעצמאות. כי אחרי או תוך כדי הנקיונות (כשלכל ברור שעוד מעט תחזור כמו כל שנה סופת הגי'פה והחול שתטנף לנו את הבית מאחרון הסדינים ועד ראשוני הנחיריים), יש לבשל לפחות חמישה סוגי בשר, תשעה סוגי פחמימה, תריסר סוגי ירקות מבושלים, שני לוחות הברית ואחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו שמזמן ברח לשמים אם זה מה שעושים מהפסח שלו כאן בארץ.

וכדי שכל הרשומה הזו לא תשמע כמו עוד קיטור של חילוני עצלן שלא בא לו למצוא חמץ בצורת אבק ועוד פחות בא לו לאכול אבק בצורת מצה, הנה קצת פרספקטיבה היסטורית לא עלינו.

כפי שכתב ידידי אורי הייטנר וכפי שרובנו אולי זוכרים מתלמודנו פה ושם, חג הפסח - בדיוק כמו תריג מצוות והרעיון הגאוני שאין בלתו להציל את האנושות ואת היקום באמצעות המתנה של שש שעות בין שניצל לשוקו - פעם לא היה קיים כלל, ואחר כך, הוא הופיע כשני חגים נפרדים: חג המצות וחג הפסח.

כשנשמע התור בארצנו והגיע התור של חז"ל לעצב את התרבות היהודית בזמנם (אם זה לא ברור, עכשיו תורנו וקול התור מזמן נשמע בארצנו וזה שלתור הזה דווקא כמעט אף אחד לא נדחף, נו, כל זה שווה מחשבה), הם איחדו את שני החגים. כרגיל אצל חז"ל, בכלל כחז"ל ובפרט בשיבתם כבני אדם, גם בסוגיית האיחוד הם נחלקו ביניהם. גישה אחת הציעה למסגר את הכל ולהכיל על פסח את אימת ההלכה. גישה אחרת אמרה שהלכה זה נחמד מאד בכלל ובפרט אחרי חורבן הבית השני, אבל שבלי תוכן אין טעם לטחון, ושלכן ראוי לשבת פעם בשנה, בחג אחד, שמעתה יקרא פסח, ולצד טחינת הטחינה (וסליחה אם נקבתי בשמו של מאכל לא כשר, אני מודה שאינני שולט בז'אנר, כמעט כתבתי שבכוונה אבל לא תמיד יש לי אומץ לומר כל מה שאני חושב אז אני לא אומר), לספר ביציאת מצרים.

ומכיוון שהם לא סמכו עלינו, ואולי גם לא על עצמם, או סתם כי התחשק להם לכתוב את התורה שבעל פה, כי מי כמו היהודים חובב פרדוקסים, כך או כך, הנה מה שהם כתבו במשנתנו הקדושה, מסכת פסחים, פרק ', הלכה ד'.

מוזמנים לחזור לרשומה של אורי הייטנר ולשאול את עצמכם איפה אתם: עם הגישה הקשוחה וההלכתית והיבשה של רבן גמליאל או עם הגישה המזמנת, הפתוחה, החמה והמאפשרת של יריביו. וכן, ברור, אין סתירה, אפשר גם וגם, וגם אני אוכל מצות, גם מצות, אבל בינינו שאף אחד לא ישמע וכפי שכולנו רואים: עניין הכשרות הזה, פשוט ירד מהפסים. ולכו אני כבר מזמן החלטתי ולכן אני לא סובל את הברכה 'חג שמח וכשר' גם אם ברור לי שלברך "חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים" זה טיפה ארוך מדי, ולכן אולי אפשר להסתפק בסתם 'חג שמח'.

אותי בכל אופן משמח לספר חג שמח ושתזכו לספר ביציאת מצרים. ביציאת מצרים ולא 'על יציאת מצרים' כי לספר על יציאת מצרים זה להכנס לשאלות המגוחכות של המאה ה-19, מאה חביבה מאד, מדעית מאד, שבין השאר חיפשה ואפילו מצאה הסברים מדעיים לבקיעת ים סוף, לעמוד הענן, לעמוד האש, לסלע שהשפריץ מים, לאדמה שבלעה את קורח המסכן שכל מה שרצה זה להצטרף לממשלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אני, שמעדיף כאמור לספר ביציאת מצרים, יכול לנוע בקלילות ממצרים ההיא למצרים של היום (משרד האוצר בירושלים), מפרעה של אז לפרעה של היום (החשכ"ל), מהחרטומים של אז לחרטטנים של היום (האקדמאים שבאמצעות ג'יבריש כלכלי נותנים גיבוי לפרעוני משרד האוצר), מאהרון של אז לאהרון של היום (קודם עלי להצביע על משה ואני מודה שקצת קשה לי ואולי כל אחד מאיתנו הוא משה קטן כפי שנאמר על ידי רבי נפוליאון הראשון: בפוזמקו של כל יהודון יש שרביט של בן גוריון). וכן הלאה.

אבל אני, שמעדיף כאמור לספר ביציאת מצרים, זוכר גם זוכר שהאנושות מלאה באנשים קטנים, שחושבים שאת מורכבותם של החיים אפשר לנהל באמצעות כלל אחד חד וחלק, שלפניו הכל כאוס, ואחריו הכל סדר, כי סדר, מה לעשות, יש רק בפסח, וגם הסדר הזה מסודר באמת רק כאשר מאפשרים לו להיות אנושי, כלומר מעט מבולגן, ובעיקר מאוהב בסיפורים, ואין כמו סיפור יציאת מצרים. סיפור שהיה, סיפור שהווה, סיפור שיהיה.

חג שמח.

מי אפסיים ועתידנו הקרוב

מי אפסיים, אין צורך להסביר. גלנט אמר ששורשי תנועת העבודה הישראלית בסטאלין, ותמר זנדברג הסבירה לתושבי מערב הנגב שחייהם האומללים נובעים מההתנחלויות. על ההבלים של מכונת התעמולה של הליכוד אין צורך להרחיב, וגם מפלגת העבודה די משעשעת בנסיון שלה להוציא את השד העדתי מהבקבוק השבור. מה עוד יש לומר. וכל מה שכתבתי כאן והפנינים הנוספות שיכולתי להוסיף הם מה שהצטבר בראשו של אדם (בראשי אם זה לא ברור) שעשה מאמץ ממוקד ונמרץ שלא להיות מחובר בכלל למה שמכונה כאן, גם כאן, מערכת הבחירות.

נו, איך יכולתי שלא לראות את תמונתו העצומה של הנביא הליברטריאני הגדול, משה איאן ראנד פייגלין? וכיצד יכולתי להחמיץ את מבטו הנוגה והמרחם של מרן, שהפלא ופלא מתמודד גם הוא - ולא רק בגין המופיע לצידו של השפוי כחלון - בבחירות לכנסת? כמה חבל שעל הבילבורדס אין תמונות של טבנקין, יערי, חזן, הרצל ומשה קול.

נו שוין, זה מה יש. אני הרי שייך לאלו שלא רק שמקבלים את הנחת היסוד שהאדם הוא תבוני אבל לא רק תבוני, שהוא אינדיבידואליסט אבל גם חברתי שלא לומר עדרי, שהוא שואף למקסם את האינטרסים שלו אבל יש בו גם מידה של אצילות או לכל הפחות טוב לב תמים, אלא שאני גם מלמד את הדברים הללו מנקודת מבט היסטורית, נקודת המבט שכל כולה הוכחה שהאדם הוא גם וגם וגם ודם ורוח ושכל ותמימות ורשעות והרבה מאד קוצר רוח ולא מעט עבודה קשה.

אז למה שאתלונן על רמתה הידועה של מערכת הבחירות הנוכחית? אולי כי אני מצפה ששליחי ציבור ינסו להתעלות קצת? אז כמו שסבתא עליה השלום נהגה לומר, ציפיות זה השק הקטן של הכרית, ואילו ציפות זה הסדין הגדול הכפול עם הכפתורים בשביל השמיכה.

מה נשאר? העתיד הקרוב שתמיד, אבל תמיד, מגיע מיד אחרי ההווה המתהווה, ולפני העתיד הרחוק יותר והרחוק עוד יותר. ומה צפוי לנו בעתיד הקרוב? ממשלה חדשה-ישנה בערך באמצע מאי. היא תורכב באחת משתי הדרכים הבאות: האחת - ממשלת-סוג-של-מרכז-ימין-רבע-שמאל מחיבור של 'כחול לבן', 'ליכוד', 'עבודה' ועוד כמה שבבים. השנייה - סוג של מרכז-ימין-ימין וחצי-חרדי גם וגם. כפי שכתבתי כאן שוב ושוב ועוד פעם ושוב, הבעיות שתעמודנה על סדר יומה של הממשלה הזו או האחרת הן בדיוק אלו שעמדו על סדר יומן של כל ממשלות ישראל בערך מאז הממשלה הראשונה אי אז לפני כמעט בדיוק 70 שנה (מרץ 1949).

אז כמו היום, וליתר דיוק היום עוד יותר מאז: ממשלת קואליציה. היתרון של כל ממשלות ישראל עד 1977 או 1981 היה שהמפלגה הראשית של הקואליציה נבנתה על קואליציה שהוקמה עוד לפני הבחירות. כזה היה ועודנו הליכוד, כזה היה המערך, כזו היתה העבודה, כזו היתה אפילו וכמובן וקודם כל מפאי.

מה עדיף? הקמת קואליציה לפני או אחרי הבחירות? שאלה יפה ומרתקת, שלמרבה הצער או השמחה, תלוי את מי שואלים, הפכה לשאלה לא רלבנטית. כי בישראל - בניגוד לארה"ב או לבריטניה או לכל מדינה אחרת בהן מתפקדות ביעילות יחסית בעיקר שתי מפלגות שלטון - המציאות היא שאת הקואליציה בונים אחרי הבחירות.

כך היה ב-2009, כך היה ב-2011, כך היה ב-2015 וכך יהיה גם ב-2019 וגם ב... 2021? 2022? כך או כך לכל המאוחר גם ב-2023.

וקואליציות של אחרי הבחירות הן גמישות בהרבה מאלו שקמות לפני הבחירות (שיתרונן כמובן ביציבות ובהמשכיות ובקוהרנטיות רעיונית). ולכן כל דיבור על מהפך הוא פיטפוט מקושקש, אלא אם ב'מהפך' הכוונה היא לראות את ראש הממשלה נתניהו ופניו מכורכמות כשהוא נאלץ להסביר מדוע הוא פורש לאור ירידת הליכוד מ-30 מנדטים לנגיד, 20. או מכל סיבה אחרת שתביא את הסוף לקדנציות האינסופיות הללו של האיש הבעייתי הזה.

כי מכל סיבה מהותית אחרת - עם כל הכבוד לדמותו הזו או האחרת של ראש הממשלה - מהפך לא יהיה ולא יכול להיות. ואחרי כמעט שלושה חודשים של מי אפסיים, מובנים לכשעצמם בהנתן מצב החומר של החומר האנושי הפוסט-מודרני, הגיע הזמן לחזור לעיין במהויות קיומנו בעתיד הקרוב: המים, האנרגיה, המיטות בבתי החולים, מעמדו של המורה והשוטר והעו"ס, מצב הפנסיה והפנסיונרים, המשך העמקת היקף התעסוקה בקרב חרדים וערביות, וכן, גם, אם יש זמן או בעיקר אם יש משהו חדש לומר: הסכסוך וכן הלאה.

טבנקין, ניטשה וגיאוגרפיה - דב תמרי וגרשון הכהן מתפלמסים ואני מסכים ומתפלמס עם שניהם

א.

גרשון הכהן פירסם בזמן האחרון שתי חוברות בהן הוא מציג תפיסת עולם בטחונית, מדינית, חברתית, אסטרטגית וגם גיאוגרפית ובמשתמע כלכלית ואפילו מוסרית. תפיסה שלמה ברוח 'מסך של חול' הישן ולא מספיק מוכר, ספרו המונומנטלי של אלון, שראה אור ב-1959 והוא מבוסס כמובן על תובנות שאלון גיבש לאורך שנות החמישים כולן.

את ספרו של אלון עדיין לומדים במכללות לבטחון בצבאות שונים באירופה, אבל כאן, בארץ הקודש אוכלת יושביה ושוכחת גדוליה, הוא בקושי מוכר. אפילו גרשון הכהן למד ממני חדשה מפתיעה, שספרו של אלון ראה אור במהדורה הראשונה שלו ב-1959, כי הוא - והמעט שמכירים בכל זאת את הספר - מחזיק במהדורת 1968.

ההפרש, אגב, בין שתי המהדורות מאלף לכשעצמו. מדובר בדיוק באותו הספר, להוציא את הפרק האחרון שנכתב בעקבות מלחמת ששת הימים, ובהתאם מסקנותיו ותובנותיו של אלון לאור המציאות החדשה. לעניות דעתי המוגבלת והלא-קובעת, התוספת המשמעותית ביותר במהדורת 1968 היא דבריו המדהימים בעומקם של אלון על משמעותו המדינית של הטרור. לא הצבאית - על כך אין מה לומר וכל אידיוט יודע מה ההשלכות הצבאיות של הטרור - אלא על משמעותו המדינית. בעזרת השם והזכרון המוגבל שלי עוד נשוב לפיסקה המופלאה שכתב אלון, ונעמיד אותה לאורה של פיסקה חשובה לא פחות פרי עטו של האסטרטג הראשי של אש"ף באותה תקופה, חיתאם אל איובי.

ב.

עד אז נתאר בקצרה את הפולמוס בין תמרי להכהן, ונגיד שבלשון המעטה הראשון לא רק שלא מתלהב או מתפעל מדבריו של השני, אלא שבלשון עדינה תמרי אומר למעשה שהכהן לא זהיר, לא רציני ואולי פשוט לא שפוי. וזאת מדוע? כי גרשון הכהן מציג בשתי החוברות שלו תפיסת עולם 'היברידית' (מזרחית) היוצאת כנגד תפיסת העולם 'הדיכוטומית' (מערבית). 

ולא, לא מדובר באבני רייקי או בשלוחה אחרת של הממבו ג'מבו של הניו-אייג', אלא ביסוד פילוסופי שעליו בונה הכהן את מסקנותיו המדיניות-בטחוניות-אסטרטגיות ומוסריות וכן הלאה, לפיהן לא רק שעל ישראל להמנע באופן מוחלט מלסגת מיהודה ושומרון, אלא שאת תפיסת המתנחלים באזורים אלו - תפיסה עצמית כאנשי ספר (SFAR אם כי גם SEFER), חלוצים התופסים מרחב ומקלים בכך על פעולת אנשי הבטחון 'הרשמיים' במדים - יש להכיל וליישם באזורים האחרים של ישראל: בדרום ובצפון.

בין השאר נשען הכהן על דברים שכתב טבנקין סמוך למותו - אבל מדובר בדברים שטבנקין האמין בהם לאורך כל חייו - לפיהם אם יהודים חושדים בפוטנציאל הנזק של ערבים (ללמדנו שלא כל הערבים בהכרח מהווים פוטנציאל כזה וכל מי שחי בארץ, לא משנה איפה, יודע שזו רוב רובה של האמת), הרי שדרך נכונה יותר היא לחיות במחיצתם ולא לברוח מהם, כי רק חיים בצוותא מקטינים את פוטנציאל הנזק ומגדילים את פוטנציאל החיים המשותפים. 

בהמשך ישיר לדברים אלו (אשר עמדו ברקע התנגדותו של טבנקין לתכנית החלוקה), יוצא הכהן חוצץ כנגד הסיסמא 'אנחנו כאן הם שם', וכנגד מה שהופק ממנה בעשרות אלפי טונות של בטון מזויין: חומת ההפרדה.

תמרי לא אהב בלשון המעטה את מסקנותיו ואת יסודות תפיסתו של הכהן. כ"גנרל" אל "גנרל" תמרי אפילו מתקומם על כך שהכהן מדבר במושגים של 'איום קיומי' וכיו"ב.

ג.

גילוי נאות וסטייה קלה: שמתי את המושג 'גנרל' במרכאות כביטוי למחאה שלי כאזרח ישראלי כנגד הכתבלבים, אלו שבטעות מכונים כאן 'עיתונאים', המייצרים שיח לפיו אנשים כמו אשכנזי, גנץ, יעלון ולפניהם לא יאומן רבין, דיין, אלון, גור, וייצמן, שרון ויסלחו לי אלו שלא נכנסו לרשימה הזו.

ולא זה המקום לדון בהבדלים ביניהם ויש הבדלים כמובן - עצם זה שכתבתי אלון ודיין באותה נשימה היא שערורייה מבחינות מסויימות עליהן כתבתי בספרי על אלון - ובכן, עצם זה שהם אלופים ורבי אלופים לשעבר הופך אותם לחשודים מבחינה פוליטית-אזרחית כי 'אנחנו לא רוצים להיות חברה מיליטריסטית' בלה בלה ושאר ההבלים שמפיקים פסיבדו-סוציולוגים-חדשים.

אני בכל אופן סבור שאדם שבמשך 25 שנה בערך שירת את עמו ומולדתו ועשה זאת במסלול מורכב מאין כמותו, תוך שהוא משלם מחירים אישיים אדירים (ונכון, גם מרוויח כמה דברים - לאו דווקא כסף - על הדרך, כמו תהילה וחשיבות עצמית ובעיקר משמעות וסיפוק), ואופק פעולתו הולך ונוסק, ובכן אדם כזה לא רק מתאים להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, אלא חמור מאד אם חברה בכלל וחברה כמו זו שלנו בפרט היתה מוותרת עליהם. 

ואין בכך לפגוע בכבודם ובחשיבותם ובכשרונם של אנשים חפים מעבר צבאי כמו הרצל, וייצמן, הנרייטה סאלד, משה שרת, בן גוריון, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר, עמיר פרץ ואפילו, כן, אפילו שמעון פרס ובנימין נתניהו. כמעט כתבתי כחלון אבל נזכרתי שלכל דבר יש גבול.

ד.

ככה בכל אופן חושב תמרי, שלכל דבר יש גבול ובוודאי למדינה ריבונית ושבמקרה של ישראל על הגבול לעבור איפה שהוא באזור של 'גושי ההתנחלויות' בואכה 'הקו הקדוש' (המוכר בשם 'הקו הירוק'). על טבנקין כתב תמרי בתגובתו להכהן שהוא איבד את קור רוחו, או משהו כזה, כלומר השתגע או ירד מהפסים. 

טיעון אד-הומינם כזה מביך כמובן. מביכה לא פחות טענתו הפוסלת של תמרי לפיה אין מקום להקשיב יתר על המידה לטבנקין כי בערוב ימיו הוא לא הפסיק לפלג מפלגות או משהו כזה.

הטיעון הזה של תמרי לא רציני. אבל אם מנכים ממנו את האנליזה הפסיכולוגית של טבנקין, מה שנשאר זה טיעון חזק מאד כנגד 'ההיברידיות' נטולת הגבולות אותה מציע הכהן. כי אם ניקח את הטיעון של הכהן עד לקצה, הרי שלפי ההגיון של טבנקין, הואיל ואנו חיים במרחב ערבי גדול למדי, על ישראל לפתוח במאמץ התיישבותי שיכלול לא רק את הגדה המזרחית של ירדן, אלא את דרומה של לבנון ושל סוריה גם יחד. ככל שנרבה להתיישב במרחב הזה, נוכל לחזק את הפוטנציאל החיובי והידידותי של הערבים, ולהקטין את פוטנציאל הנזק וההרס שלהם.

אבל גם את ההגיון של תמרי או של אהוד ברק וחיים רמון, ורבים, רבים אחרים - 'אנחנו כאן הם שם'  -אפשר למשוך את הקצה. 

מה זה קצה? קצה משוקץ מאד: טיהור אתני או טרנספר רבתי, של כל הפלסטינים הישראלים אם זה לא ברור. כי אם הבעייה, גם בימים של שלום - והרי הנסיגה המיוחלת על ידי תמרי, ברק ורבים אחרים מיועדת 'בסופו של דבר' כפי שנהוג לומר, להביא לשלום - היא עצם החיים בצוותא של יהודים וערבים, ולכן נחוצה ההפרדה וגדר ההפרדה וכן הלאה, אז מה ההבדל בין פלסטיני החי בסכנין לבין בן משפחתו החי בג'נין או בעמאן???

באזני מתנגנת טענת 'הערבים הטובים' המשמשת את מה שמכונה כאן 'שמאל' כאשר הוא רוצה ללעוג ל'ימין'. טיעון בעייתי אחר הוא טיעון האחוזים, לפיו אם יש 'רוב יהודי מוצק' של 80% הכל בסדר, יש מדינה יהודית והיא מצליחה גם להיות דמוקרטית כלפי הערבים שעצם היותם רק 20% הופכת אותם לאזרחים ראויים, ואילו אם מדובר ב... במה בדיוק? 79-21? 77-23? 70-30? מה נוסחת הקסם שמעליה הכל טוב ומתחתיה זה אפרטהייד במקרה הטוב ולבנון פינת יוגוסלביה במקרה הרע?


ה.

ובכן, לא הליכה על סף האבסורד נחוצה כאן, אלא פרדיגמה גיאוגרפית חדשה, שכפי שנראה להלן, מסתבר שהיא די ישנה. אלא שכמו במקרים רבים אחרים, היא אולי ישנה מבחינת הגיל שלה, אבל הואיל והיא איננה מוכרת, כלומר 'מושכחת' אם מאמינים בכוחות על המעצבים את תודעתנו, הרי שברגע שהיא תופיע מחדש על במת השיח הישראלי, היא תהיה סוג של חידוש.

אני מתכוון למפה הציונית של 1919. אם הייתי יודע איך מדביקים מפות בבלוגים זה מה שהייתי עושה עכשיו. אבל אני משוכנע שכל מי שהגיע עד כאן מסוגל להכנס לגוגל-תמונות ולחפש שם בדיוק את זה, את המפה הציונית של 1919. 

המפה הזו היא מבחינתי נקודת הייחוס לכל הדיון ההיסטורי-אקטואלי-בטחוני-מדיני-חברתי-כלכלי-מוסרי-אסטרטגי-פוליטי שכולנו עושים כאן מבוקר עד ערב כבר בערך מאז 1919 שלא לומר מאז 1878.

לעניות דעתי המוגבלת והלא קובעת המפה הזו היא נקודת הייחוס לכל הדיון הזה ורק ביחס אליה אפשר להגביל את ההליכה אל קצה האבסורד, בין אם מדובר בשיטתו של הכהן ובין אם בזו של תמרי. 

לחובבי אלון, והם לא רבים, אבל לפחות חלקם נוטה לשמוע מאלון רק את מה שנוח להם מה שהופך את דבריהם על אלון לדבריהם שלהם על עצמם, דבר לגיטימי כמובן אבל ראוי שיוכרז ככזה ולא כדיבור על 'מורשת אלון', ובכן לחובבי אלון נזכיר כמה דברים שכוחים:

האחד - שב-1948 אלון ביכה לא רק את אי השלמת שחרור ארץ ישראל המערבית השלמה כולה (ודוק!!! 'המערבית' כלומר מבחינתו מפת 1919 היתה נקודת הייחוס כי אם יש 'ארץ ישראל המערבית' אז יש גם 'ארץ ישראל המזרחית' ואכן זו שוכנת מצידו המזרחי של הירדן ומכאן היא, מה לעשות, זו הגיאוגרפיה, מזרחית), אלא את החלטת ממשלת ישראל שלא לנצל את ההזדמנות שנוצרה בקרבות הצפון ולכלול בגיאוגרפיה הישראלית את כל השטח שבין גבול הצפון (קו מלאכותי שנקבע ב-1924 אם אני זוכר טוב) לבין נהר הליטאני (שזה בדיוק מה שמופיע במפת 1919).

השני - שאלון שבניגוד לאישים אחרים בזמנו ובימינו, בהחלט הכיר ערבים, ידע ערבית, הוערך וכובד מאד על ידי ערבים שהוא עצמו העריך וכיבד, חשב שגם ב-1948 וגם ב-1967 הכאוס המלחמתי הוא הזדמנות להגדלת ההפרדה בסגנון 'אנחנו כאן-הם שם' (החבר'ה קוראים לזה טרנספר אבל אלון לא אהב את המילה הזו אבל גם הוא ידע שלא המושג קובע אלא המציאות). 

את תכניתו המפורסמת הקרויה על שמו הוא הגה מיד לאחר שראה שבניגוד לתקוותו רוב הפלסטינים נותרו על מקומם אחרי ה-8 ביוני 1967 ומכאן הגיע למסקנה שיש לבצע פשרה טריטוריאלית נוספת, מחודשת, בין היהודים לפלסטינים.

השלישי - שאלון, בניגוד לצורת החשיבה הדיכוטומית לפיה יש או שלום או מלחמה, בין אם שלום הוא שירים של להקת הנח"ל ומלחמה היא טרור מתמיד, אחז בעקרון של הסכמי הביניים. משעשע לקרוא בדיעבד פרשני אלון שכמעט 40 שנה אחרי שהוא נמצא מתחת למצבה שלו ליד הכנרת ממשיכים להסביר לו  מדוע חוסיין למשל לא קיבל את תכנית אלון ("טוטאלי אנ-אקספטבל" הם מכריזים בשמו של המלך הירדני עליו השלום, אותן מלים אלמותיות """"המוכיחות"""" כביכול שלתכנית אלון לא היה פרטנר ושלכן או שמספחים את יו"ש כטענת ""הימין"" או שנסוגים שלשום בערב מהקו הקדוש הצבוע בירוק כטענת """השמאל"""). 

אלון, מה לעשות, לא היה זקוק לביוגרפיה של ההיסטוריון הדגול אבי שליים כדי לדעת מה המגבלות של חוסיין. מילא אלון נפגש עם חוסיין מדי פעם, מילא אלון ידע ערבית, מילא אלון עסק בשאלות האסטרטגיות והמדיניות, מילא כל אלו. מה לכל זה ולהוד מעלתו היסטוריון חדש באוניברסיטה הישנה של ק"ק אוקספורד. 

נו, סליחה על הציניות, גם אני הרי היסטוריון, אבל בשונה מאלו הדגולים אני מניח מראש שמדינאים - בין אם מדובר באלון ובין אם מדובר בדיין, כן, דיין ואפילו פרס ובוודאי נתניהו וכן הלאה - מכירים את הנושא בזמן אמיתי אולי לא פחות טוב (לדעתי פי כמה יותר אבל מה אני יודע), מכל פרשן בתאגיד הציבורי, בערוץ המסחרי או בקריית הקודש האקדמית של סטנמבריג' או אוקסטון. 

אם לחזור לאלון ולגישת הסכמי הביניים: זו  היתה הדרך שהציע (דרך שיושמה כידוע במקרה של ישראל מצרים ספטמבר 1975) כפתרון למלכודות מהסוג שחוסיין אכן היה נתון בהן: מצד אחד רצון לקדם תהליך מדיני-בטחוני מול בעלת הברית ממערב (ישראל אם זה לא ברור) - בעלת ברית כזו לפחות מאז 1963 - ומצד שני רצון להמנע מתוספת לא רצויה של עופרת בקוטר 9 מ"מ 15 ס"מ בערך מעל לגרוגרת.

רביעי ואחרון להבוקר - אלון סבר שאת רמת הגולן יש לספח מיידית ב-1967. עוד לפני זה, בזמן הקרבות - זוכרים את עקרון הכאוס המלחמתי במסגרתו יש לשנות מציאות? - הציע שצה"ל יתקדם עד לסווידא שבהר הדרוזים, 100 ק"מ בערך מזרחית לטבריה, ויסייע לדרוזים להקים מדינה שתשמש כמחסום בין סוריה לירדן ובין סוריה לצפון ישראל, ושלום על ישראל (ועל ירדן).

כל הדברים השכוחים הללו קשורים ישירות למפה של 1919, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. במלים אחרות, לפחות עבור אחד מגדולי מדינאינו - ולצד אלון יש להזכיר גם את רבין ולכן מדובר כבר בשניים - מפת 1919 היוותה נקודת ייחוס לכל השאלות הנדונות כאן בין אם על ידי תמרי ובין אם על ידי הכהן ובין אם על ידי אחרים.

ו.

לא, לא כל מה שאומר אלון קדוש, אבל גם לא מה שאומרים ברק, תמרי, פרס, ביילין או איימן עודה. או אני לצורך העניין. כל אחד כאן אומר את מה שאומר, ומה שהוא אומר יכול להיות מבוסס יותר או פחות, מנומק כך או אחרת, סביר במידה גדולה או קטנה יותר. 

אף אחד לא מסתובב כאן עם כדור בדולח. אבל אם הזכרנו את מפת 1919 ראוי שנגיד עליה כמה דברים, גם כי כדאי לדעת היסטוריה, וגם כי היא הוכרזה כאן כנקודת ייחוס משמעותית.

בין אם המפה מבוססת על מסורת מקראית (התנחלות השבטים  בעבר הירדן), בין אם היא - מה שנראה לי יותר סביר - מבוססת קודם כל על הגיון כלכלי מובהק (הנהר באמצע הארץ ולא בקצה שלה, מה שמאפשר ייצור חשמל מה שחיוני לתעשייה מה שהכרחי לצורך קליטת מליוני יהודים), שממילא לא סותר את הקשר הרגשי בין יהודים לארצם, כך או אחרת היא עולה בקנה אחד עם מציאות חברתית-לאומית שמתמידה מהצד הערבי מאז ועד היום, ושלמרבה האירוניה כביכול (אירוניה מנקודת המבט של השיח הציבורי השטוח), יש עליה הסכמה רבתי: במסגרת הגיאוגרפית הזו התגורר וממשיך להתגורר העם הפלסטיני. 

במלים אחרות, כשניגשו הציונים למנהיגי המעצמות שהתכנסו בוורסאי ב-1919, הם הגישו מפה שלדעתם היוותה את הבסיס לתכנית הבית הלאומי, מתוך ידיעה ברורה שבמסגרת הגיאוגרפית הזו יושב כבר עם, משני צידי הירדן, מדרום לליטאני ומצפון למדבר סיני. בתוך השטח הזה תכננו הציונים להעלות וליישב מליוני יהודים. המשך ההיסטוריה ידוע: הציונים הצליחו למדי, למרות שהגיאוגרפיה עליה הצביעו קיבלה קווים אחרים.

הואיל ובגזרה אחת הגיאוגרפיה ממענת להסתדר, אין ברירה אלא לבצע במסגרתה פשרה טריטוריאלית. איך אמר רבין בנאום ההכתרה שלו ביוני 1974? בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד. טו-סטייט-סולושן אבל לא במתכונת פרס-אובמה-ביבי, כלומר טו-סטייטס בין הירדן לים, אלא טו-סטייטס בין המדבר לים, כלומר בין עיראק לקפריסין כלומר לחוף קיסריה מצפונו ומדרומו יש מקום למדינה יהודית אחת ולמדינה ערבית אחת. 

המדינה היהודית היא ישראל אם זה לא ברור, והמדינה הערבית תמשיך להיות ירדן או תקרא פלסטין, או ירדנסטין או פלרדן, או כל אפשרות אחרת שיבחרו בה הפלסטינים החיים משני צידי הירדן, זאת לאחר שיקבעו גבולות כאלו ואחרים כך שהבקעה "במובן הרחב" כפי שהגדיר זאת רבין בנאומו האחרון באוקטובר 1995, תשאר בתחומי ישראל, גם בטחונית ומדינית וקודם כל התיישבותית (ולא בשיטה של תחנות התראה, חיילים מפנמה או כל קישקוש דומה אחר).

ז.

ומי יהיה השותף למהלך כזה? ולמה שהירדנים יסכימו לו? ומי אנחנו שנתערב בפוליטיקה של אחרים? וכן הלאה קלוצ-קושיות (klotz-kashes).

טוב, על השאלה השלישית קל לענות. אף אחד לכאורה לא מתערב בפוליטיקה של אחרים אבל רק לכאורה. האפשרויות רבות והדברים ידועים, ובין התעלולים של ארה"ב בארגנטינה 1945 או צ'ילה 1973 ועד לפעלולים של פוטין בארה"ב 2016  ובישראל 2019 יש הרבה מאד אפשרויות. 

אבל למלמל חמש פעמים ביום 'כפר גלובלי' ולהניח שלסינים לא אכפת מי מנהל את טייוואן או שלא עניינה של מצרים מי מנהל את קטאר או שבגבעת רם בירושלים לא מייחסים שום חשיבות מי יושב ברמאללה או בעמאן, ובכן מחשבה כזו לא ראויה אפילו למלה 'שטות' והיא הרבה יותר מהבל הבלים בחזקת רעות רוח.

למה שהירדנים יסכימו? שאלה טובה. היום לא, לפני 40 שנה ממש כן (דיין הפריע לממש את האפקט המדיני הישראלי-ירדני אחרי ההצלחה המסחררת של גולדה-אלון-חוסיין בספטמבר הורוד של 1970, שהיה כמובן שחור עבור אש"ף ודיין וסוריה), מי יודע, אולי בעוד 40 יום, או 40 שבועות, או 40 חודשים, או 40 שנים, שוב פעם כן. 

על סמך מה? על סמך מצבה של ירדן, על סמך היותה בעלת ברית בטחונית של ישראל מאז 1963 כאמור, על סמך החלופות שעשויות ועלולות וצפויות ובלתי צפויות לצוץ ולהופיע. 

היסטוריונים בקושי יודעים מה קרה בעבר. הם - כולל שליים, מה לעשות - לא יכולים לדעת מה יקרה בעתיד. אבל דבר אחד ברור או אמור להיות להם ברור (גם אם קוראים להם נוח הררי): שיש הרבה מאד אפשרויות ושבני אדם קובעים את ההיסטוריה שלהם ולא היסטוריונים (גם אם קוראים להם נוח הררי).

ומי יהיה שותף למהלך כזה? כל גורם מדיני שאיננו מאמין בטרור כלומר גורם מדיני שמאמין ביציבות ובשגשוג ובפיתוח. 

וכאן הגיע הזמן לעבור לפרק האחרון, במסגרתו נממש את ההבטחה לספר לכם מה הבין אלון לגבי מהותו המדינית של הטרור כבר ב-1968, וכיצד חיתאם אל איובי, האסטרטג הגדול של אש"ף ניסח מצידו את הדברים ב-1974.

ח.


אל הית'ם אל-איובי, פלסטיני שהספיק לשרת כקצין בצבא סוריה ושלעת הזאת השתייך לפלג של ג'ורג' חבש, ניסח ב-1974 את המדיניות המדינית של אש"ף, ולמען הסר ספק הוא הכתיר אותה במושג "no peace": 

"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה שתגרור התערבות ארה"ב... אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראלית הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך-הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לאדם הישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק בטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום..."

אינני יודע האם יאסר ערפאת הכיר את הביטוי 'אידיוטים שימושיים' אבל אין לי שום צל של ספק שבהמשך ישיר לאסטרטגיית הלא-שלום שניסח איובי, הוא ידע לנצל את הבמה של העצרת הכללית של האו"ם, כדי לשאת בנאומו המפורסם מה-13 בנובמבר 1974 (כשבועיים לאחר 'החלטת רבאט'), בין השאר את הדברים הללו, שללא ספק קסמו לאידיוטים השימושיים תומכי הטרור במערב, פוסט-קולוניאליסטים, שונאי עצמם, סתם אנטישמים וכנופיית הצדקנות האנטי-ציונית שלימים התארגנה ב-BDS. 

לא פחות חשוב: היא השתלטה כמעט לגמרי על הקתדראות הרלבנטיות באקדמיות המעתירות וכמובן על שולחנות המערכת של העיתונים לאנשים חושבים, לא רק בעברית. 

וכה אמר ערפאת:


 "הפלישה היהודית לפלשתין החלה ב-1881... פלשתין היתה אז ארץ מוריקה, מיושבת בעיקר על ידי עם ערבי שהיה נתון במהלך בניית חייו והעשרה דינמית של תרבותו הילידית... האויב שאנו ניצבים מולו יש לו עבר ארוך של עוינות אפילו כלפי היהודים עצמם, שכן טבוע בה בישות הציונית גזענות נגד יהודי המזרח. בעוד שאנו גינינו בקולי-קולות את מעשי טבח היהודים תחת השלטון הנאצי, נראה היה שהמנהיגות הציונית היתה מעונינת יותר באותו פרק זמן לנצלם כמיטב יכולתה להגשמת מטרתה בדבר ההגירה לפלשתין. אילו שמה לה ההגירה [הזו] למטרה לאפשר למהגרים לחיות יחד אתנו, ליהנות מאותן זכויות ולשאת באותן החובות, כי אז היינו פותחים לפניהם את דלתותינו, עד כמה שהיה כוח הקליטה של מולדתנו מרשה זאת. זה היה דין אלפי הארמנים והצ'רקסים המוסיפים לחיות בתוכנו בשוויון כאחים וכאזרחים. ואולם, הואיל ומטרת ההגירה הזאת היא להשתלט בכוח על מולדתנו, להפיץ את עמנו ולהפכנו לאזרחים ממדרגה שניה –הרי אין איש יכול להעלות על דעתו לתבוע מאתנו שנסכים או ניכנע לה. לפיכך, מראשיתה לא הונעה המהפכה שלנו על ידי גורמים גזעיים או דתיים. היא לא שמה לה מעולם למטרת התקפה את היהודי בתורת אדם, אלא את הציונות הגזענית ואת התוקפנות הגלויה. מבחינה זו המהפכה שלנו היא גם מהפכה למען היהודי..."

ט.

בעוד הרבה מאד שנים, יורשינו עלי אדמות יביטו לאחור ויחייכו במבוכה לאור העובדה שאנשים שאחזו בעמדות כאלו זכו לתמיכה מצד אנשים שהגדירו עצמם כ"שמאל", ושתפסו עצמם ביהירות אין-קץ לא רק כבעלי מונופול על החכמה ועל הנאורות, אלא כמי שהעתיד פרוס בפניהם משל אחזו בכדור בדולח צלול כמעט כמו דימויים המוסרי העצמי. 

יורשינו עלי אדמות כנראה לא יצליחו להבין כיצד המונח 'שמאל' שימש דבר והיפוכו: הדבר - את מעוותי השכל והמוסר כמו דיין ופרס ויורשיהם עלי אדמות, סופרים מהוללים וקולנוענים חרוצים, שהעריצו וממשיכים להעריץ את אש"ף וראו בארגון מופת של צדק ומוסר, ואת היפוכו - אישים, כמו אלון, מילסון ואהוד יערי, שעוד לפני שאש"ף הפך למופת הנאורות, הבינו היטב את מהותו המדינית והמוסרית. 

ב^-1968 כתב אלון במהדורה המחודשת של 'מסך של חול', על "חמש היעדים" של "ארגוני הטרור הערבים", אשר "קמו ופעלו" עוד לפני יוני 1967: 

הראשון – "להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית"; 

השני – "להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים על ידי ערבים כרוכה בקורבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים"; 

השלישי – "לזכות במעמד מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערביי ארץ ישראל", תנועה "שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה"; 

הרביעי – "לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה"; 

והחמישי – "לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים"

י.

לא מיותר לציין שלכל אחד מיעדים אלו התלווה תג מחיר ברור בשדה המעשים ההיסטוריים. אך על כך, בפעם אחרת. 

עד אז נסכם ונאמר כי בויכוח בין תמרי להכהן, אם חייבים לבחור צד, הרי שאדם סביר לא יעלה על דעתו לקחת את הסיכון הנגזר מעמדתו חסרת האחריות של תמרי. נסיגה חד צדדית למתווה כל שהוא הדומה לקו הקדוש של הצבועים בירוק, הוא לא פחות מהתאבדות במקרה הרע, מרחץ דמים יהודי ופי כמה גדול מזה פלסטיני, במקרה הטוב.

אבל בין דרכם של תמרי והכהן יש דרך שלישית. 

פעם היא היתה דרך המלך של מדינת ישראל. אפשר וכדאי לחזור אליה. 

קראו לה 'אופציה ירדנית-פלסטינית', תארו אותה במונחים של 'שתי מדינות בין המדבר לים', הוסיפו לה את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ואת האח הבכור שלה: הסכמי ביניים. 

כל אלו 'התכתבו' כפי שנהוג לומר עם המפה השכוחה של 1919.

איש היער - מתוך תקנון תנועת הנוער הציוני, 1945

"התקנון קבע המון 'מקצועות' שצופה יכול התמחות בהם: עזרה ראשונה, חשמלאי, מסגרות, נגרות, מורס, מדריך צופים, מחנאי, מכונאי ועוד. 'איש היער' היה המפורסם בין המקצועות: 

איש היער יצא לשדה כשבתרמילו סכין, שני גפרורים, ורבע ק"ג לחם, והיה עליו להתקיים ביער 48 שעות, בלי שייראה על ידי החברים שנשלחו לחפשו. אחר כך היה עליו לחזור למחנה, להישאר בו בצום כל היום ולא לישון  בלילה הבא, וכל אותו זמן אסור היה לו להוציא הגה מפיו". (שמעיה אבני, הנוער הציוני ברומניה 1949-1939, משואה 1992, עמ' 226)

אז למה 'הימין' ממשיך להנות מתמיכה ציבורית יציבה

לא פעם ולא פעמיים כתבתי ולא חמש מאות ולא שבע מאות פעם, הרבה יותר, אמרתי שההבחנה בין שמאל לימין לא משכנעת. לא במישור המדיני-בטחוני, וגם לא במישור הכלכלי-חברתי.

אז כתבתי ואמרתי, אז מה. לא אני קובע את השיח, וגם אם אחרי הבחירות אצטרף לאלו (והם לא רבים אבל מתרבים והם לא מתחכמים אלא חכמים) שישובו ויגידו שההבחנה הזו לא משכנעת ואף מזיקה, כרגע את השיח קובעים אחרים, חזקים ממני ומכל עמיתי בתחום המסויים הזה.

ולכן אין ברירה אלא להתייחס ישירות להבחנה הזו ולביטוי הפוליטי-אלקטוראלי שלה, ולנסות להציע הסבר גם לעוצמתו המתמידה של הימין, וגם לחולשתו הלא פחות מתמידה, שלא לומר עלובה, של השמאל. מי יודע, אולי מתוך הבנת עוצמתו של היריב, המחנה שאני ממשיך להתעקש לראות עצמי כחלק ממנו ('השמאל'), ילמד משהו. כי כנראה זו הבעיה הגדולה ביותר שלו: עקומת למידה עקומה למדי, שיש מקום לטענה שהיא בכלל לא קיימת. או כמעט לא.

ברשומה זו אתייחס - וגם זה ברוח הדברים שכתבתי לעיל אוודת מי שקובע את השיח - למימד הבטחוני-מדיני. כן, כסוציאלדמוקרט, כציוני-פרוגרסיב, הייתי אמור לתרום את שני הגרוש שלי להגברת השיח הכלכלי-פוליטי, ואולי אפילו למלמל את מלת הקסם 'הפרטה' ולו כדי להוכיח שאני עדיין ראוי להקרא 'אדם נאור'. אבל מה לעשות, וכאמור, השיח הפוליטי-אלקטוראלי ממוקד בשאלת השלום והבטחון, שאלת השטחים, שאלת הגדה, שאלת ירושלים, שאלת שטחי C, שאלת הטרור, הבלונים, הקפצונים, ההפגנות על הגדר וכן הלאה וכן הלאה.

אז ככה, ובפשטות: כשנתניהו אמר לפני ארבע שנים ששאלת הקיום חשובה יותר משאלת הפערים (ואני יודע שהוא ניסח זאת אחרת, טוב בהרבה), הוא, מה לעשות, צדק. זה שנתניהו מחוספס או לא מתוחכם באמירות שלו, לא רק אלו שהן לא יותר מהסתה (הערבים נעים לקלפיות. לא נוהרים, אגב, נעים, סתם נעים להיות מדוייקים, אם אפשר. נעים, לא נוהרים, נעים), עדיין לא אומר שלפחות חלק ממה שהוא אומר הוא אמת חדה וחלקה ובהירה וצלולה.

נתניהו צודק בכך שישראל, גם אם היא סוג של מעצמה אזורית מרשימה למדי מהרבה בחינות (לא כולל יכולתה המוכחת באי-פינוי אשפה מהרחובות ובפיתוח ובטיפוח תלמידי תיכון ערניים ויודעים לשאול, ועוד כמה בעיות מסוג זה), נתונה באיום אסטרטגי משמעותי. לא 'רק' חיזבאללה פינת חמאס, אלא גם ואולי קודם כל איראן. לא, איראן זו לא המצאה שלו לצורך הפניית תשומת הלב הציבורית מהבקבוקים של שרה או שטויות דומות שאנשים במחנה השמאל מייצרים ומפיצים.

אם כך, נתניהו צודק בזיהוי הבעיה הגדולה של ישראל. אין בכך לומר שבעיות אחרות, כמו זו הכלכלית-פוליטית, או הסביבתית, או הרווחתית, או החינוכית, אינן בעיות גדולות. ועוד איך. אבל מה לעשות ובליגה של הבעיות הגדולות הבעיה הבטחונית-מדינית נמצאת במקום הראשון בפער של 22 נקודות בערך. ככה לפחות סבור ציבור המצביעים. עובדה, למרות הכל הליכוד ממשיך להנות מתמיכה ציבורית.

אז נתניהו צודק בהגדרת הבעיה המרכזית, אבל זה לא אומר שהוא צודק בניסוח הפתרון. וכאן אנו סוף סוף מגיעים לשמאל. הואיל ובשמאל או שלא מזהים כמו נתניהו את הבעיה המרכזית או שמסכימים איתו על הבעיה המרכזית אבל מציעים לה פתרון לא משכנע ולא רציני, התוצאה ברורה: תמיכת הציבור בליכוד כאילו שלא קרה כלום כי כולם יודעים שקרה ועוד איך וההוכחה היא שנתניהו ממשיך לומר שאין כלום כי לא היה כלום. כשאומרים לך כלום זה אומר שהיה משהו. כולם יודעים את זה, גם חברי הליכוד. זו הסיבה להבנתי שהם כבר הציבו את סער כחלופה ליום בו נתניהו יכנס לכלא (והוא יכנס לכלא).

באשר לשמאל מכחיש בעיית הבטחון אין צורך לומר מלה. מי שממשיך לחשוב שמחיר המילקי שקול לאיום האיראני (שהוא כאמור המצאה של נתניהו), שלא יתפלא שהוא הופך להיות סרח עודף בכנסת ולא רק בכנסת. הוא יכול להמשיך ולפרסם מאמרים נוקבים על 'הפרטה' וכן הלאה, ולהכחיש בשם הניתוח 'המרכסיסטי' כביכול גם מימדים לגיטימיים שלא לומר חשובים מאד הכרוכים בשאלה הכלכלית-פוליטית (כמו שאלת הרגש והכבוד), ובלי ספק האקטיביזם הרטורי הזה נותן תחושה נפלאה של קתרזיס, אבל מנקודת המבט של העולם האמיתי מדובר בפחות מקיקיוניזם מביך.

באשר לשמאל המסכים שהשאלה הבטחונית מדינית היא אכן השאלה המרכזית הבולטת ביותר, הבעיה אצלו כאמור היא הפתרון שהוא מציע, ליתר דיוק 'הפתרונות: 'אנחנו פה-הם שם', 'היפרדות חד צדדית', 'שתי מדינות לשני עמים בקוי 67'.

'אנחנו פה-הם שם', זו בהחלט סיסמא נהדרת. בחיים הפרטיים היא אפילו מצליחה לעבוד מדי פעם, למשל כששני אנשים שפעם היו בקשר אינטימי פשוט חותכים אותו ועוברים הלאה. אבל במציאות הממשית, הלאומית, הפלסטינית-יהודית מדובר בדבר הבל מטופש. כי אם 'אנחנו כאן-הם שם' זו הדרך, אז אחרי שנסיים לעקור את חצי מליון היהודים החיים מעבר לקו הירוק, אין שום סיבה לעקור ממקומם - בשם אותו הגיון מופלא - את שני מליון הפלסטינים הישראלים. או במקום לעקור אותם להזיז את הגבול, תעלול שאפשר לכאורה לעשות בואדי ערה, אבל קצת פחות בגליל, בנצרת, בעכו, בחיפה וביפו. והנגב. מניח ששכחתי כמה מובלעות.

'היפרדות חד צדדית' הכוללת את 'גושי ההתנחלויות' (ולא ניכנס כרגע לשאלה מה זה בדיוק, נגיד שיש על כך תשובה ברורה, וממה שאני מכיר 'התשובה הברורה' מותירה בחוץ בערך 140 אלף יהודים, אבל מי סופר), או 'מדינה פלסטינית בקוי 67' הם שני פתרונות דומים למדי, במובן החשוב והמכריע הבא: הפקרת הבקעה והצד המזרחי של גב ההר לכוחות ידועים בכוונותיהם וביכולותיהם (ולא משנה אם הם נקראים פתח, חמאס, ג'יהאד, דעא"ש, חיזבאללה או דג מלוח).

ההפקרה הזו חשובה פעמיים, פעם אחת עבור השמאל ופעם אחת עבור הימין.

היא חשובה עבור השמאל כי ההפקרה הזו פירושה הרעה קיצונית במצבו של העם לו דואגים הדוברים המרכזיים המזוהים עם השמאל: העם הפלסטיני. מי שדוגל במוסר אוניברסלי, הכולל זכויות נשים, מיעוטים-עדתיים ולהט"בים, חזקה עליו שלא ירצה לראות תמונות קשות של פלסטיניות נזרקות חזרה לבתיהן-פנימה, של פלסטינים-נוצרים מוכים ומדוכאים, ושל פלסטינים גאים מושלכים כמו באיראן או בעזה מהקומה העשירית.

וההפקרה זו חשובה לימין כי פירושה היא הרעה משמעותית במצבו של העם לו דואגים הדוברים המרכזיים המזוהים כימין: העם היהודי. כאן אין צורך להרחיב ולהסביר. אולי במשפט אחד למען הסר ספק: מה שעושה חמאס מרצועת עזה לישובי מערב הנגב (מתי נפסיק לכנותם בשם המעליב 'עוטף עזה'??????????? עד כדי כך הפלסטינים מגדירים את הזהות שלנו???), יעשה חמאס סלאש חזיבאללה פינת דעא"ש וכן הלאה לכל רצועת החוף.

איך אני יודע? אני ממש לא יודע. אבל מי שאומר לי שאני לא יודע גם הוא לא יודע שלא. ולכן, ולו על בסיס בסיס היסודות של תורת הסיכויים, המתעלמת כידוע מהיסטוריה ומאידיאולוגיה ומפרקטיקה ומרטוריקה ומתכנית הלימודים והגישה החינוכית של הגורמים הרלבנטיים (חמאס פתח ג'יהאד ושאר ירקות אם זה לא ברור), הסיכוי של התסריט הזה (פצמ"רים על רעננה) הוא אחד לשניים.

וכשניגש הציבור הישראלי לקלפיות בעשרים השנים האחרונות, הוא, כך מסתבר בכל אופן, לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. אני מבין אותו, את הציבור הישראלי המעצבן הזה, לא רק כי אני חלק ממנו, אלא גם בתור אחד שמתייחס לאותו ציבור ישראלי, ליתר דיוק להיסטוריה שלו, כמו שמדען מתייחס למושא מחקרו.

מסקנה ברורה וחד משמעית: נסיגה של ישראל ממה שנקרא 'שטחי C' היא מתכון לשני פשעים בטוחים למדי: אחד נגד רובו של העם הפלסטיני והשני נגד רובו של העם היהודי (מי לא נכלל? יצורים מסוגם של רוגל אלפר או גדעון לוי שישמחו לראות את מדינת היהודים עולה באש. אין לי צל של ספק בכך. גם בכך עוסקים היסטוריונים: בגילויים המופלאים של שנאה עצמית שאין כמו היהודים להביא אותה לרמות בלתי נתפסות ממש, ולא מאתמול. גידי ורוגי ועמירל'ה לא המציאו כלום, הם כמובן תורמים את שלהם, בתורם)

במלים אחרות: כשכל המערכת הפוליטית, או כמעט כולה (כי מאיימן עודה ומאחמד טיבי אני לא מצפה לכלום בכל הקשור לאמיתות אנושית אלמנטריות) תגיד את האמת הפשוטה הזו - ישראל חייבת לשלוט לנצח נצחים בבקעת הירדן ובפרוזדור ירושלים-ים המלח ולעבות בו את ההתיישבות ולפתח בו את הכלכלה והחברה וכן הלאה - רק אז אפשר יהיה לעבור לעימותים פוליטיים-אלקטוראליים הנוגעים לשאלות חשובות הנמצאות במקום השני (כלכלה-פוליטית ובעיקר האופן בו משרד האוצר לקח בשבי את מדינת ישראל), במקום השלישי (חינוך-בריאות-רווחה), ובמקום הרביעי (סביבה-מים-אנרגיה-פיזור אוכלוסין).

אפשר יהיה אפילו לחזור ולדון ברצינות בפתרון המדיני הסביר היחיד: 'בין המדבר לים' אמר רבין ביוני 1974 כשהוא מהדהד את תכנית אלון - 'יש מקום לשתי מדינות בלבד: מדינה ערבית ומדינה יהודית'. במלים אחרות, הפלסטינים של אזורי A וB יחזרו להיות אזרחי ירדן, מדינה ש70% מתושביה הם פלסטינים. המדינה הזו תמשיך להחזיק צבא, תמשיך לעשות שימוש בנמל עקבה, תמשיך להנות מיחסי השכנות עם ישראל, תפתור יחד איתה את בעיית המים ותממש סוף סוף את הפוטנציאל שלה, שיקבל תרומה רצינית ביותר מההון האנושי המשובח שצומח ממש ברגעים אלו ברמאללה ובמקומות אחרים.

ועוד משהו חשוב: מימד הזמן. כשהשמאל מקרקר כבר בערך 40 שנה על 'חלון הזדמנויות שנסגר' בלה בלה, האמינות שלו יורדת עוד קצת. פוליטיקת הזגגים הזו כבר לא משכנעת אף אחד. וגם לא 'האיום הדמוגרפי' בלי קשר לשאלה כמה פלסטינים יש ביו"ש: 2.85 מליון כגירסת השמאל ההיסטרי, 1.8 מליון כגירסת המינימליסטים הרציניים, או 1.5 מליון כגירסת יורם אטינגר ושות'.

ועוד משהו שלא משכנע את הציבור בכללותו: טענת  'אי אפשר להמשיך ככה'. 'אי אפשר' כי 'הכיבוש משחית' (הוא לא, ואולי להפך, לא רק כי הוא לא כיבוש לפחות מצידם של 90% מהפלסטינים אלא כי ההגנה על חיי אזרחי ישראל, כולל אלו הבאים בכל בוקר לרחוב שוקן 25, היא כבוד גדול וגאווה עצומה), או 'כי ככה אי אפשר לגדל ילדים' (מה לעשות והציבור הישראלי, כולל החילוניים ואפילו להטב"ים, מביאים ילדים לעולם ולעזאזל העובדות), או כי 'מיטב הנוער יורד כי אין כאן עתיד' (נכון, מיטב הנוער יורד ולא מהיום אלא כבר מימי העלייה הראשונה, אבל מה לעשות ומיטב הנוער במספרים גדולים בהרבה נשאר כאן ולא מהיום אלא כבר מימי העלייה הראשונה).

לעומת זאת, בצד השני מימד הזמן משמש כרוח גב למפעל התיישבות שפעם קראו לו גם בצד 'הנכון' של הקו הירוק 'התנחלות'. עוד דונם, עוד עז, עוד סובארו 1995 ועוד קרוואן, ושטח פנוי - שטחי מדינה - יש בצד 'הלא נכון' של הקו הירוק כמו זבל, גם לפלסטינים, אגב, שלא ממהרים לעשות איתו כלום כי כידוע 'כולו מכתוב' ופיתוח ותכנון זה עניין של אשכנזים.

מסקנה שנייה: מי שמודד את העמדה הפוליטית שלו במונחי קדנציה אחת או שתיים של הכנסת, לא יתפלא שהכנסת מודדת אותו בהתאם. ולהפך.

וכל זה לא אמור היה להכתב כלל אילו בשמאל היו לומדים קצת היסטוריה, ומגלים שכל מה שכתוב פה נאמר כבר מזמן על ידי מייסדי השמאל מראשיתו. אבל כשלא לומדים לא יודעים היסטוריה, וכשלא יודעים היסטוריה מאבדים את הצפון. ואת שאר הכיוונים. ואת הראש ואת הכסאות. 

"כיצד עמדנו במשימה?" מאת חיים גורי (1985)

"התנגד
מי שהבריח ככר לחם. 
התנגד 
מי שלימד בחשאי. 
התנגד 
מי שכתב והפיץ עלון מחתרת שהזהיר וקרע אשליות. 
התנגד 
מי שהגניב ספר תורה. 
התנגד 
מי שזייף תעודות אריות שהעניקו חיים. 
התנגד 
מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ. 
התנגד 
מי שכתב את הקורות וטמן בחול. 
התנגד 
מי שהושיט עזרה לראוי ממנו. 
התנגד 
מי שאמר מלים שקירבו את קיצו. 
התנגד 
מי שקם בידיים ריקות על הורגיו. 
התנגד 
מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק. 
התנגד 
מי ששרד. 
התנגד 
מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר בהרים וביער. 
התנגד 
מי 
שהתקומם במחנות המוות. 
התנגד 
מי שמרד בגטאות, בין קירות נפולים, 
במרד הנואש ביותר שידע האדם המורד מעודו".

מסתבר שאולי היסטוריון הוא קצת או גם מתמטיקאי בעצם

שיטוט חצי-מקרי בויקיפדיה (בערך על העיר לבוב - רציתי לוודא שבין מלחמות העולם היא היתה חלק מפולין ולא מאוקראינה) , יש התייחסות לבית קפה אחד בו היו נפגשים מתמטיקאים ופותרים בעיות. מסתבר שהם היו 'תותחי נברון' [עוד אסוציאציה ספרותית לא הכרחית] ואחד מהם אמר את הציטוט הבא (המופיע בערך על שמו: Banach):

"מתמטיקאי הוא אדם שיכול למצוא אנלוגיה בין משפטים. 
מתמטיקאי טוב הוא כזה שמוצא אנלוגיה בין הוכחות. 
מתמטיקאי מעולה שם לב לאנלוגיה בין תורות. 
המתמטיקאי המושלם הוא זה שיכול לראות אנלוגיה בין האנלוגיות."

חזק וחכם ומלא השראה.