אז מי המציא את הציונות ובזכות מי היא הצליחה - או: מדוע בן גוריון עם כל הכבוד (והוא ראוי להמון המון כבוד) איננו עד מומחה בנושא

 

בשיחת פייסבוק מעניינת עלתה שוב השאלה הנושנה שתלווה אותנו כך אני מקווה עוד ועוד ועוד: מתי החלה הציונות ומי חולל אותה. כרגיל את הויכוח ההיסטורי הזה, גם את הויכוח ההיסטורי הזה, מלוות גישות קצה (להבדיל מקיצוניות): הציונות ראשיתה בדת או הציונות ראשיתה בעלייה השנייה או לכל המוקדם בהרצל.

במסגרת הדיון הזה שמבחינתי הוא שגרה בערך כפי ששגרה היא לרופא משפחה לטפל בחולי שפעת עונתית, עולה בן גוריון כסוג של עד בכיר, גם כי 'הוא היה שם' ממש מההתחלה (איש העלייה השנייה) וגם כי הוא חוללל כמה מהלכים חשובים הקשורים למטרת הציונות: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

אלא שבן גוריון, גם אחרי שפרש מתפקידיו הבכירים, לא הפסיק להיות מדינאי, ואף פעם הוא לא היה היסטוריון. ולא שהיסטוריון לא יכול לעסוק בפוליטיקה ולא שפוליטיקאי זו מלה מגונה בעיני. ממש לא.

אבל עדות של 'מי שהיה שם' איננה עדות בכירה, והאנלוגיה הטובה ביותר היא הפער בין היסטוריון החוקר את תקופת ההעפלה למשל לבין החוויות של מעפיל (הן לא חייבות לסתור את הדין וחשבון המקצועי - ובלבד שהוא מקצועי ולא עוד פמפלט תעמולה מהסוג שייצר בזמנו מנוול בשם גרודז'נסקי למשל - אבל הן בוודאי לא עומדות מעליו).

ואולי עוד אנלוגיה: שחקן הכדורגל 'שהיה שם' לא רואה את תמונת המגרש כמו שופטי ה-VAR (ובלבד שהם עושים את מלאכתם נאמנה).

ובכן, בן גוריון נהג להרחיב את גבולות ההיסטוריה הציונית, וכפי שאני מנסה לטעון, הוא עשה זאת לא מתוך דאגה לדיוק ההיסטורי אלא מתוך חשבונות פוליטיים (לגיטימיים לחלוטין, חלקם ממש נכונים בעיני, אבל שוב, גם דעתי כאזרח היא לא העניין כרגע, אלא השאלה מתי החלה הציונות ומי הוביל אותה).

יהיו שיגידו שבן גוריון ראוי בכלל לתואר 'הפוסט ציוני הראשון' כי הוא טען כבר ב1949 שעם הקמת המדינה כבר אין צורך בציונות במובן של תנועה וציוני הוא מי שעולה ארצה ואם יהודי רוצה להיות ציוני בארה"ב הוא עושה מעשה לא הגון. חשוב מכך: אין לו - לאותו יהודי אמריקני שלא עלה ארצה, לצורך העניין נגיד ששמו אבא הלל סילבר - זכות להתערב בענייני מדינת ישראל.

כאמור, פוליטיקאי ולא היסטוריון, והמשימה שלו כפי שהוא תפס אותה ב1949 ואילך היתה לייצר ממלכתיות מדינית ולשם כך הוא רצה להמעיט מתפקידה של התנועה הציונית שהוקמה על ידי הרצל כי היא היתה כל כולה נגועה במה שבן גוריון ראה כבעיה (ואני הקטנטן רואה אולי לא כפתרון אבל כמצב דברים מובן מאליו ולכן כזה שאין טעם להתמקח איתו אלא רק לנסות לעצב אותו באופן הכי פחות מזיק או הכי מועיל): הפוליטיקה המפלגתית, מאבקי הכוח שדרשו קואליציות שדרשו פשרות שהיוו מבחינתו כאב ראש מעיק.

ולכן בן גוריון שם על אותה מדרגה את אלקלעי ואת הרצל, כמו גם את מקווה ישראל ואת דגניה או מטולה או אחוזת בית.

אלקלעי ללא ספק דיבר 'ציונית' אבל כפי שהסביר זאת ההיסטוריון יעקב כץ, שנטה לבחון את ההיסטוריה דרך הסוציולוגיה, הרעיונות היפים של אלקלעי (ושל הס ושל קלישר ושל עשרות אם לא מאות אחרים, למשל הרב נטונק, וחלקם גם לא יהודים, אוליפנט למשל ויש הטוענים בתוקף שגם נפוליאון) לא גובשו לכלל תנועה משמעותית לא בשדה 'המעשי' ובוודאי לא בשדה 'המדיני'.

וזה שורש ההבדל בין כל 'מבשרי הציונות' שכבודם הגדול במקומם מונח (ובלבד שהוא מונח במקום הנכון) לבין הרצל.

באשר למקווה ישראל, כל קשר בינה לבין הציונות המעשית הוא רק בזכות העובדה החשובה כשלעצמה, שהיא קמה בארץ ישראל. אבל היא קמה בארץ ישראל כפי שמוסדות דומיה שהוקמו על ידי מייסדיה, אנשי כי"ח, קמו ברחבי העולם היהודי, ממרוקו עד עיראק, ממצרים ועד הבלקן.

ואנשי כי"ח, מה לעשות, היו כל דבר חוץ מציונים, כי הם האמינו באמנסיפציה ולא באוטו-אמנסיפציה, ועל כך התקוטטו ביניהם יהודים באופן חריף ברבע האחרון של המאה ה-19 כשיהודי האמנסיפציה, שכללו בין השאר יהודים רפורמים, יהודי פלוטוקרטיה (בית רוטשילד שכידוע [??] הרצל שעל ציוניותו אין צורך להתווכח ראה בהם לא-ציונים במקרה הטוב), וגם יהודים אורתודוכסים (מודרניים, כי החרדים התנגדו לציונות על בסיס היותה תנועה למודרניזציה של העם היהודי) עשו לציונים את המוות (את הרצל, אחרי ששיתף אותם ברעיונותיו המהפכניים, ידידיו בוינה ביקשו לשלוח לבית הבראה מתוך חשש שהבחור ירד מהפסים כי הוא עובד יותר מדי).

רק ב-1917 החלה הכף נוטה לכיוון הציונות, ועוד יותר אחרי 1929 ובוודאי אחרי 1933 ובאופן די ברור אחרי 1945. כך או אחרת, הרוח האמנסיפציונית האנטי-אוטו-אמנסיפציונית לא הפסיקה לנשוב והיא ממשיכה עד עצם היום הזה (כל מי שקורא את הדברים האלו ועסוק בלחפש דרכון פורטוגליס מעיד על כך גם אם יכחיש זאת).

את השאלות מי המציא את ציונות (כל מיני בעלי דעות) ומי קידם אותה (לא מעט אנשים בכל מיני דרכים, ולא, בובר איננו בר סמכא גם לא בעניין זה כי מה לעשות ועובדה היא שארץ ישראל איננה חייבת - גם אם זה נחמד - להיבנות באופן סוציאליסטי, כי מה לעשות, היא לא חייבת) אותיר בלירשותכם פתוחות.

לגבי בן גוריון, איך כתוב בתלמוד הבבלי מסכת שבת נדמה לי, או ראש השנה? 'אין לוקחים ראייה מהבן-גוריון' הגם שבת הקול אומרת שהלכה כמותו בלא מעט עניינים (מעשיים בעיקר). היסטוריון הוא לא. מדינאי דגול, בהחלט כן. אך אין לוקחים באופן עיוור או אבטומטי ראיה היסטורית ממדינאים. שבת שלום. המשך בניין אומה שמח לכולנו. יש הרבה ומספיק עבודה מכל הסוגים לכולם.

יומן קריאה של דוקטורט שלא פורסם וככל הנראה לא יפורסם, המחזיר אותנו לשאלת הויכוח על מדיניות הגרעין של ישראל ופרשנותו - לא לבעלי לב חלש

I. תקציר הפרקים הקודמים, כלומר עיקרי העובדות הידועות והגלויות: 

א. "על פי מקורות זרים" יש לישראל יכולת גרעינית-צבאית רב שיגורית (טילים, מטוסים, צוללות).

ב. מדיניותה הרשמית של ישראל בנושא הגרעין-הצבאי מוכרת במושג 'עמימות', שיש המנסחים אותו באופן הבא: 'ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור', ויש המוסיפים 'גם לא השנייה' כלומר ישראל לא תאפשר לאף מדינה אחרת באזור לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

ג. את ההחלטה לפתח יכולת גרעינית-צבאית קיבל באופן עצמוני, וללא התייעצות עם ממשלתו, דוד בן-גוריון, כשלידו שותפי הסוד הקרובים שלו, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הבטחון שמעון פרס. ההחלטה התקבלה לכל המאוחר באוקטובר 1956, ועל פי המחקרים הקלאסיים בנדון (אבנר כהן, אדם רז ואחרים) עוד הרבה קודם לכן, אולי כבר ב-1948.

ד. שמועות על מהלכים ישראליים לכיוון הגרעין-הצבאי התרוצצו אחרי 1957, אבל בדצמבר 1960 חשפה את העניין ארה"ב, באמצעות מסירת מידע - כולל תמונה נאה של הכור בדימונה -  לעיתונות. שבוע אחרי כן, ב-21 בדצמבר 1960, נאם בן-גוריון בפני כנסת ישראל והסביר כי מטרת הכור בדימונה, שעוצמתו שווה לכורים דומים בהודו ובקנדה (מדינות זעירות דלילות אוכלוסין), היא אזרחית ואזרחית בלבד: התפלת מים, פיתוח יכולות בתחום הרפואי, קידום חקלאות ושאר ירקות.

ה. ממש באותו הזמן, דצמבר 1960, החל בחור צעיר, גיבור מלה"ע ה-2, ג'ון קנדי שמו, בהתארגנות לקראת כניסתו הבלתי צפויה לבית הלבן. ב-21 בינואר 1961 החל קנדי את שירותו כנשיא ארה"ב כשהוא נחוש בדעתו לשנות כמה דברים בזירה הפנימית והבינלאומית גם יחד, בין השאר לקרר את המלחמה הקרה ולשם כך למנוע תפוצתו של נשק גרעיני בכלל, ובאזורים נגועי צרות כמו המזרח התיכון בפרט.

ו. מינואר 1961 ועד פרישתו "הסופית" של דב"ג ביוני 1963 מתפקידו כראש ממשלה ושר בטחון (את שני התפקידים הוא העביר למי שהיה עד אז שר אוצר מעולה במיוחד, ובדחן יידיש דגול גם יחד, לוי אשכול), התעמתו ישראל וארה"ב סביב הכור בדימונה, כשישראל מנסה להרוויח זמן כדי להגיע לנקודת אל-חזור לפחות בתחום העשרת האורניום, ואילו ארה"ב מנסה לקבל מישראל תשובות ברורות לגבי הכוונות האמיתיות, מתוך הגיון גלובלי של שימור היחסים הטובים גם עם מצרים של נאצר.

ז. במקביל התחזקה הביקורת וההתנגדות הציבורית והפוליטית בישראל לאפשרות של הפיכת ישראל לבעלת יכולת גרעינית-צבאית (ההתעקשות בלחבר כל הזמן את המלה 'גרעינית' למלה 'צבאית' חיונית, כי על מחקר גרעיני אף אחד לא אמר מלה רעה. אדרבא, ארה"ב סיפקה לישראל, לאור היום, כפי שעשתה לעוד כמה עשרות מדינות, כור מחקר גרעיני היושב עד היום על נחל שורק, סמוך לעיר יבנה, בין אשדוד לתל אביב).

ח. על עצם הויכוח אין ויכוח. עד כדי כך שהוא מתואר באופן מדוייק ואמין ותמציתי בספר שנחשב טקסטבוק בסיסי בכל תיכון ואוניברסיטה, ספרם של ליסק והורוביץ 'מצוקות באוטופיה' (אם אני זוכר טוב, בעמ' 276). עוד העידו על הויכוח גיבוריהם של שני הצדדים: פרס, שרת, אלון, רשימה חלקית.

ט. העימות בין ארה"ב לישראל בנושא שינה פאזה אחרי פרישתו של דב"ג ביוני 1963 ואחרי רציחתו של קנדי ב-22 בנובמבר 1963 (ולא, לא בן גוריון אחראי לרצח קנדי, אבל גם לא לי אוסוולד וזו פרשייה אחרת לפעם אחרת). את מקומו של דב"ג תפס אשכול כאמור ואילו את זה של קנדי תפס לינדון ג'ונסון. השניים נפגשו ביוני 1964, והכימיה ביניהם היתה מוצלחת בהרבה מזו שבין קודמיהם, שנפגשו במלון בניו יורק פעם אחת ממש לפני 60 שנה, במאי 1961.

י. הכימיה בין אשכול לג'ונסון היא לא ההסבר היחיד אבל היא בהחלט דבר שתרם לעובדה האחרונה הבאה: ב-10 במרץ 1965 חתם אשכול בשם מדינת ישראל וכמה מעוזריו של ג'ונסון בשם הבית הלבן כלומר בשם ארה"ב, על מזכר הבנות סודי ביותר, שלפני כמה שנים פורסם במלואו באתר האינטרנט של גנזך המדינה, ועיקריו הם אלו: 1. ישראל מסכימה לעיסקת נשק אמריקנית-ירדנית להספקת טנקים (ההגיון הגיאופוליטי ברור: ירדן זקוקה לנשק. אם היא לא תקבלו מהמערב, הרוסים מחכים בסיבוב). 2. ארה"ב תדאג לצרכים הצבאיים של ישראל. 3. "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי".

II.

הפרשנויות הרווחות לגבי הפרשה הזו שמבחינות רבות נמשכת עד לרגעים אלו, ושלאורך השנים התווספו לה צמתים ידועים יותר או פחות (1967, 1973, 1981, 1986 רשימה חלקית), הן אלו:

א. מחנה 'רק לא ביג'י' מייחס לבן-גוריון תכונות דמוניות, ובהתאם טוען כי לפרוייקט הגרעין אין שום משמעות צבאית-הרתעתית וכל כולו נועד לצרכים פנימיים, לצורך יצירת מדינת משטרה דכאנית. על פי הפרשנות הזו, כל מדינה האוחזת בנשק גרעיני היא 'דמוקרטיה פגומה' במקרה הטוב. על פי ההגיון הזה, בריטניה הגרעינית פחות דמוקרטית מתורכיה, קל וחומר מהולנד. מחנה 'רק לא ביג'י', המייחס, אגב, כוונות ברורות של בן-גוריון לשיתוף פעולה כבר עם הנאצים (שלפי פרשנות זו שיתפו פעולה עם צ'רצ'יל, סטאלין ורוזוולט), מצייר את כל אלו שהתנגדו פוליטית לבן-גוריון כצדיקים צחי כנפיים. אלו כוללים אישים כמו משה שרת, יגאל אלון, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין וכמובן פנחס לבון. כל אלו הם מתנגדי גרעין-צבאי מובהקים שכל מה שהצליחו כי הצליחו, אבל כל מה שלא הצליחו לא הצליחו בשל תככיהם של דיין את פרס.

ב. מחנה 'רק ביג'י' מייחס לבן-גוריון תכונות דימיוניות, ובהתאם הוא טוען כי פרוייקט הגרעין מלבד מה שהיה הכרחי מבחינה צבאית-נטו (שכן ישראל נתונה בפיגור מתמיד בשדה הכמותי ואילו השדה האיכותי הולך ונסגר ולכן אין לישראל שום סיכוי לנצח לאורך זמן במירוץ חימוש קונוונציונלי ומכאן שרק נשק גרעיני הוא התשובה העמוקה לשאלת הבטחון היסודי של מדינה שנולדה וחיה ומתפתחת בתנאי מצור), אחראי לא רק להרתעה שהיא זו שמסבירה את נצחון צה"ל ב1973, אלא שבזכות הגרעין הישראלי הגיע סאדאת למסקנה היחידה הסבירה מבחינתו: המסלול המדיני ששיאו בחתימה על הסכם השלום ב-1979. מיותר לציין שעבור המחנה הזה כל מתנגדיו של ביג'י-שימי-מוישיק הם עלובי נפש במקרה הטוב, דגי רקק במקרה השכיח.

ג. מחנות אחרים לא קיימים, כי מחנות קיימים רק כשיוצריהם מביטים באופן מניכאי בדמות המרכזית בסיפור - דב"ג - כלומר כולו שחור או כולו לבן. אבל ישנן פרשנויות לפיהן עצם קיומו של פרוייקט על השולחן כבר מסוף שנות ה-50', איפשר לישראל לשדר לשכנה החשובה ביותר, מצרים, מסרים של הרתעה, וחשוב מכך, הפרוייקט הזה איפשר לישראל לנהל מערכה מוצלחת מול ארה"ב, כשהמטרה האמיתית היא לא לגרען-צבאית את צה"ל, אלא לאפשר לו אספקה קונוונציונלית ראויה לשמה: טנקים, מטוסים, נגמש"ים ושאר ירקות.

ד. לבסוף, עומדת שאלת הפרספקטיבה, כלומר כיצד נתפסת העובדה ("על פי מקורות זרים" בלה בלה) שיש לישראל יכולת גרעינית-צבאית, כולל ("על פי מקורות זרים" בלה בלה) יכולת מכה שנייה, בעיני הציבוריות הישראלית בתקופה של איראן בכלל, ואיראן נתמכת אידיוטים שימושיים מרחוב שוקן ועד למערכת הניו יורק טיימס, מהבית הלבן ועד למרכזה של אירופה.

III.

ובכן, הדוקטורט החסוי שאני זוכה לקרוא בשבועות האחרונים, שופך אור נגוהות על כל הסוגיות הללו, ומלמד באופן די ברור שהויכוח היחיד בצמרת הישראלית לא היה על עצם נחיצותה של יכולת גרעינית-צבאית, אלא מעמדה האסטרטגי. במלים אחרות, הויכוח בין אלון לדיין למשל, שאחר כך נמשך בויכוח בין רבין לפרס, ממש בהתאמה, לא היה על השאלה 'האם' גרעין-צבאי, אלא 'איך'. 

אלון ורבין ולפניהם אשכול ראו בפיתוח היכולת הגרעינית-צבאית עניין רצוי ומבורך, אך שמסיבות אסטרטגיות ומדיניות, יש לשמור אותו במצב של 'עמימות'. מבחינתם, מזכר ההבנות הנזכר מ-1965 (פרק I, סעיף י'), הוא הבסיס הראוי למדיניות הישראלית מכאן והלאה עד קץ הסכסוך כלומר לנצח. כי גם כשהסכסוך יסתיים יהיה צורך להגן עליו.

דיין ופרס ולפניהם בן-גוריון, ראו בעמימות כפי שנוסחה ב-1965 'כניעה' וגם 'ויתור על ריבונות' ולכן הם פרשו ממפא"י והקימו את רפ"י וזו היתה סיבת קיומה ולא שום קישקוש 'מאבק דורי' או מרקחת פרשנית אחרת מבית המדרש של אלו שלא נוח להם להתמודד עם מלוא מורכבותה של ההיסטוריה, מסיבות השמורות עמהן (ותעיד ההחלטה שלא להשקיע מאמץ במחקר על הביוגרפיה של אלון, הדמות המרכזית בהובלת מדיניות העמימות, שהתנה את הצטרפות מפלגתו דלת המנדטים, אחדות העבודה-פועלי ציון, לקואליציה שבנה אשכול בשביל בן-גוריון בשלהי 1961, בהקמת 'ועדת שרים לענייני בטחון', כלומר 'קבינט' בלשון ימינו, כלומר גוף דמוקרטי רשמי ומוכר, גם אם סודי בפעילותו והתנהלותו, שמטרתו למנוע מבן-גוריון ושני הפודלים שלו להמשיך ולעשות בבטחון המדינה ועתידה המדיני כבשלהם).

למרבה הצער אין לי רשות ואישור לצטט קטעים או להזכיר את המחקר ומחברו בשום צורה ואופן, אבל לפחות המצפון שלי שקט כי כרגיל בדברים מהסוג הזה (ולא רק מהסוג הזה), אני ממשיך להתמודד עם האתגר של הנביא זכריה בנטייה ברורה לכיוון האמת ולא לכיוון השלום.

אסתפק בעניין אחד ברור שעולה במחקר האנונימי הזה, ושלמיטב הבנתי הלא-מחנאית המוגבלת - עצם היותי לא מחנאי מלמד על מוגבלותי - הוא החשוב מכולם: התנהלותו של אשכול בתקופת כהונתו הראשונה, לפני שמפא"י-אחדות העבודה ('המערך הזוגי') הביס בנוקאאוט מהדהד וכמעט אכזרי את אבי אבות טומאת הפוליטיקה הישראלית הקלוקלת מאז וכנראה לתמיד, רפ"י. 

נזכיר כי  הבחירות ב-2 בנובמבר, כמה סמלי, הסתיימו בתוצאה המשפילה 10-45 לטובת השלייקעס אשכול והנעבעך אלון, על חשבון 'הזקן' הדגול ואיש היצירה והחזון שימיP. ולא שתוצאת הבחירות הברורה הזו הפריעה לקמפנייה הפרועה של מעריצי ביג'יP במה שהיה ידוע כבר אז בשם המשונה 'העיתונות החופשית', להשתין על הכרעת הבוחר ולקרוא להדחת אשכול הרבה לפני המשבר של מאי 1967, קל וחומר אחריו. איך סיכם את המהלך מוישל'ה אין דין ואין דיין? "נזקקתי ל-80 אלף חיילים מצריים כדי להכנס לממשלה". בניגוד חמור וגמור להכרעת הבוחר. אבל מי חוץ מהחת"ם סופר.

בכל אופן, אשכול, ראש ממשלה חדש מיוני 1963, ולא לגמרי לגיטימי מבחינה ציבורית בהנתן הצל הענק של ביג'י, יכול היה משלל סיבות ובשלל הסברים כל אחד טוב מקודמו, לסגת באלגנטיות מפרוייקט דימונה: קנדי לוחץ, אין כסף, יש משבר פוליטי (פרשת לבון הגיעה אז לשיאה), מלחמה קרה, מה יהיה עם המצרים, יש להזהר מברה"מ, ועוד ועוד.

בפועל מעלה המחקר באופן חד משמעי שאשכול המשיך את דרכו של בן-גוריון בקניית זמן ובשמירה על ריבונות ישראל בכל הקשור לפרוייקט דימונה, אבל מצד שני לא היתה לו שום בעיה לסחור במטבע 'העמימות' תמורת העמקת המחוייבות האמריקנית בתחום הקונוונציונלי. 

בנקודה זו חשוב להבהיר כי קנדי לא הפסיק להצהיר על מחוייבות אמריקנית לבטחונה של ישראל, אבל אשכול, כיהודי שהגיע מהשטעטל, כשלידו אדם מעשי ומדוייק כמו גלילי ואדם מעמיק הבנה בטחונית ומדינית כמו אלון, דחה את המלים היפות (באמת ומאוד) של קנדי ושל עוזריו (הם אפילו ידעו לכעוס היטב על פקידי משרד החוץ האמריקני, באותה תקופה ועוד קודם וגם אחרי, מאד מסוייגים מישראל מסיבות מובנות ששימשו את הבריטים עד 1948), רצה לתרגם מלים למעשים, ומעשים מבחינתו היו טנקים ומטוסים. 

המחקר מראה כיצד גם ביחס לדרישה זו, שאמורה היתה לשמח את הבית הלבן שכן תמורת מטוסים וטנקים אולי קל היה לשכנע את ישראל לרדת מפרוייקט דימונה, נקטו האמריקנים מדיניות מפתיעה לכאורה, אבל רק לכאורה: לטענתם, התחייבות אמריקנית להספקת נשק לישראל גם היא פירושה מנקודת מבט ערבית 'הפרת איזון' ולכן הסכימה ארה"ב רק לתווך בעיסקאות סיבוביות  (כמו זו שמומשה אחרי 1964: גרמניה מעבירה טנקים אמריקנים ישנים לאיטליה שמשפצת אותם ומוכרת לישראל ובתמורה מעבירה ארה"ב טנקים חדשים לגרמניה).

אשכול, בניגוד גמור למחנה 'רק-לא-ביג'י', הגם שזכה לקיתון שופכין מצידם של אבירי רפ"י המפונפנים, המשיך מול ארה"ב את הקו הנוקשה של בן-גוריון, ואת התוצאה, ("על פי מקורות זרים" בלה בלה), מכירים כולנו ("על פי מקורות זרים" בלה בלה).

בנקודה אחת אין שום הבדל בין העלייה הראשונה לעלייה השנייה - תגובה ציונית הולמת לתיזה חביבה של פרופ' מוסטפה כהבא

 

פרופ' מוסטפה כהבא לימד אותי (לא ישירות, לא זכיתי להיות סטודנט שלו, אני מתכוון לדברים שהוא אומר וכותב) שלהבדיל מאנשי העלייה השנייה, שהגיעו הנה עם לבוש, מנטליות, רעיונות ותרבות שונים ומנוכרים למקומיים 'הילידים', הנה אנשי העלייה הראשונה ידעו עברית, לבשו כאפיות, רכבו על סוסים וניסו להשתלב במרחב.

מההבחנה הזו אנו אמורים להסיק את המסקנה הבאה: העלייה השנייה, שמתוכה צמחו מנהיגי הציונות - בן גוריון הוא כמובן הדוגמא המובהקת ביותר - היא זו שאחראית לסכסוך, שהוא פרי הניכור, ''ההתנשאות'' (המלה הזו צועדת כבר שנים, כמו דורטמונד וליברפול, בצמרת הליגה של המלים המתועבות עלי), ובעיקר ''הלאומנות'' (מלת מפתח אצל אינטלקטואלים פרוגרסיבים במקומותינו, בעיקר אנשי 'המגזר' שמנגידים כידוע ליברליזם, שלא לומר סוציאליזם, עם לאומיות, ובכך מבטלים בהנף פיטפוט אופייני מאתיים שנות היסטוריה אירופית, אבל הם ממדעי החברה ולכן מותר להם לא לדעת כלום ושום דבר בהיסטוריה, אדרבא, זו מעלה מנקודת מבטם) שהביאה העלייה השנייה.

נו טוף, סליחה מוסטפה כהבא ושות', מה לעשות ואם לשפוט על פי עובדות היסוד הקשורות להתיישבות בעלייה הראשונה, או במלים אחרות, ההיסטוריה של המושבות הראשונות, 28 במספר, כפי שמובאות למשל בספרו של רן אהרונסון, 'לכו ונלכה', ספר שאיננו עוסק כלל בסכסוך אלא מביא לפי תומו את תולדותיהן של המושבות כחלק מהצעות לטיולים וסיורים 'בעיקבות ראשונים', אז מה לעשות ולמרות שאולי הם ידעו טיפה יותר ערבית מבן-גוריון וברל, ולמרות שהם לא היו סוציאליסטים, אדרבא, הם היו ברובם יהודים שומרי מצוות ומסורת, ולמרות שהם לא היו "לאומנים" לא-עלינו, ולמרות שלא רק שהם לא דיברו על "עבודה עברית" הם הקפידו להעסיק ערבים בכל ענפי המשק ובכל מישורי הכלכלה, ובכן, מה לעשות ובכל סיפור של כל מושבה מופיעה עובדה שמסכמת בקיצור את שורש הסכסוך: עוינותם השיטתית והעמוקה של ערבים להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

תיאוריה טובה פרופ' כהבא, באמת כל הכבוד, אין ספק שזה משרת כמה וכמה קופי-קאטס שעסוקים בלשקר לעצמם, אבל מבחנה של תיאוריה, בעולם מתוקן לפחות, ואפשר להסתפק בסתם עולם הגון, הוא במפגשה עם המציאות.

ובמפגש הזה, מה לעשות, אין שום הבדל בין עלילותיהן של באר-טוביה, מוצא, הר טוב, גדרה, כפר תבור, אילניה, זכרון יעקב, עתלית וכן הלאה, לבין אלו של דגניה, תל חי, תל יוסף, וכן הלאה.

כל ההפרש בין ימינו לבין הימים ההם הוא בשני מישורים ובשני מישורים בלבד: הכמות והאיכות. כמות היהודים ואיכות הכלים המאפשרים להם להמשיך ולעשות מה שהחלו עושים כאן יהודים מאז העלייה הראשונה ועד מחרתיים בבוקר.

20 התייחסויות ל-20 התייחסויות: בעיקבות ביקורו של ח"כ אברהם כץ-עוז באום אל-פחם

 מספר חבר הכנסת לשעבר אברהם כץ-עוז, איש מנוסה וחכם, את הדברים הבאים: "אחרי  המהומות  החלטתי לבדוק ולשמוע את  הערבים עצמם ולא את הפרשנים היהודיים. נסעתי לאום אל פחם  לשמוע  ידידים שלי .להלן  התוצאה -זה מה  שהם אמרו לי".

רגע. עכשיו תורי. מה עשיתי אני? לקחתי את כל אחת מ-20 הנקודות שרשם כץ-עוז בביקורו באום אל-פחם, והצעתי 'תגובה ציונית הולמת' או מה שמכונה בשפת האקדמאים, 'ביקורת'. אבל לא כמו רוב האקדמאים בימינו בתחום הנדון – 'מדעי החברה והרוח' – שמבינים 'ביקורת' כ"להגיד את ההפך" ואם אפשר אז בצדקנות שתבטיח את ההזמנה לכנס הבא בפרינסטון, אצלי 'ביקורת' היא לשים דברים בהקשרם, וכמובן להניח שלא פעם עדות אותנטית של מישהו היא לא רק סבירה אלא ממש ממש נכונה.

במלים אחרות, ובניגוד למה שבדרך כלל מלמדים באקדמיה ב-30 השנים האחרונות, אולי יותר, 'ביקורת' אין פירושה בהכרח להפריך טיעון, אלא לא פעם להפך: לחזק אותו.

דוגמא פשוטה: שנים רבות עמלו 'ביקורתיסטיים' לנפץ את "המיתוס" לפיו במלחמת 48' (הם חייבים לעשות שימוש בכינוי הזה של מלחמת העצמאות אחרת לא יזמינו אותם לכנס בברקלי) היהודים היו 'מעטים מול רבים'. לצורך כך הם ינתחו כל קרב בין ה-15 במאי 48' לינואר 49' ויוכיחו שברוב המקרים הצד היהודי נהנה מעדיפות מספרית.

אדרבא, הם יספרו לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, שסדר הכוחות הערבי בסוף המלחמה היה נמוך בהרבה מסדר הכוחות של צה"ל, שבשיאו הגיע ל-100 אלף חיילים. הכל נכון (לא בדיוק, אבל נניח), אלא מה? אין בכל אלו משום הפרכת "המיתוס" שאיננו "מיתוס" אלא אם "מיתוס" הוא מה שהיה במקורו: סיפור חזק המעודד את הנפש ומספק משמעות.

כמו כל סרט אפי, כמו סדרת ההוביט וכדומה, או ספרות כמו 'הטרילוגיה הקהירית', 'תמול שלשום' וכן הלאה. האם זה משנה במקרה של עגנון אם באמת היה כלב שהסתובב ועליו צבועות האותיות 'בלק'.

בענייני היסטוריה כמובן שיש חשיבות קריטית לעובדות, אבל עובדות, כמו תמונות, לא מדברות בעד עצמן. החיטוט בכל קרב לא משנה את התמונה הכללית, ומה לעשות ו"הנראטיב הציוני" (עוד צירוף חשוב שיש לבטא בבוז אם רוצים להגיע לכנס בהארווארד) הוא בול האמת ההיסטורית: ישוב של 650 אלף איש, תוך כדי שהוא קולט 100 אלך עולים, ניצח כמה צבאות שנשענו על דמוגרפיה של כמה עשרות מליונים, צבאות שנבנו במיטב הציוד המערבי (הבריטי) וכן הלאה.

אז אחרי שהבנו את המתודה, אפשר לגשת לנושא. אז כאמור, כל נקודה היא דברים ששמע כץ-עוז מידידיו באום אל-פחם, ואחריה 'תגובה ציונית הולמת' מצידי, כלומר התייחסות, מחשבות, תוספות, תהיות. איך אומר מודי בר-און? 'תבלו'.

 

1. "אחרי מלחמת השחרור לקחו לנו את רוב הקרקעות והפעילות החקלאית הצטמצמה מאד". שווה לבדוק את הטענה ברמה העובדתית, אבל לגבי הפעילות הכלכלית, כך חברים היה בכל העולם, הפעילות החקלאית הצטמצמה מאד מבחינת מספר האנשים שעבדו בחקלאות וכך גם אופי החקלאות וטוב שכך. ארה"ב בראשיתה היתה אומה של חקלאים (95% מ-4 מליון תושבים) שהאכילו את עצמם. היום 2% מ-335 מליון האמריקנים מאכילים חצי עולם. קוראים לזה מודרניזציה, ועוד נשוב לכך.

2. "נוצרו הרבה מאד בעיות כלכליות". בהמשך להערה על נק' 1: אדרבא. מזל שאום אל-פחם הפסיקה להשען על חקלאות מסורתית, כי אז הבעיות הכלכליות היו גדולות פי כמה.

3. "כתוצאה מההסתכלות על היהודים והישגיהם, ירד מאד מספר הלידות אצל הערבים, והשאיפה ללימודים גדלה מאד". בול. קוראים לזה מודרניזציה.

4. "חלק גדול של הציבור אומר ומתכוון שהוא רוצה להיות ישראלים בני דת איסלם (כמו היהודים בארה"ב)". אומר, מתכוון ומצביע לאימן עודה. במקרה הטוב.

5. "המפלגות הציוניות לא נתנו ייצוג מספיק ומבטא  את צורכי המוסלמים". יש מצב. אבל כנראה בגלל שהן 'מפלגות ציוניות' והציונות באה לפתור את הבעיה היהודית תוך כדי שמירה על זכויות האזרח של הלא-יהודים (כך חשב הרצל וכך כתב בלפור וכך כתוב ב-181), וכל עוד המוסלמים בחלקם המשמעותי מספיק (גדול? חצי? מי יודע. כי גם כאן לא הגודל קובע אלא המשקל) לא מוכנים לקבל את המטרות הציוניות, הגיוני שהמפלגות הציוניות לא יתנו מספיק ייצוג לצרכי המוסלמים. איך מתקנים? מקבלים את האמנה החברתית היסודית של המדינה הזו. עוד חזון למועד אם לשפוט על פי מסמכי החזון. זוכרים?

6. "בשוק העבודה הישראלי שואלים 'מה שימך? מאיפה אתה? והאם היית בצבא?' ולא נותנים עבודה לצעירים אפילו אם הם בעלי השכלה אקדמית. אצל הצעירים זו הבעיה העיקרית". זו בהחלט בעיה. הפתרון החלקי אבל פתרון בכל זאת הגם שחלקי: יזמויות הייטק במגזר הערבי. יש כבר יותר מניצנים משמעותיים בכיוון. בעיה נוספת: הרמה האקדמית האמיתית של בוגרי המגזר באקדמיה. סוד כמוס שאף אחד כמעט לא מדבר עליו, למרות שכולם מדברים עליו.

7. "אין קשר בין העירוניים, לכפריים ולבדואים, כל קבוצה עם הבעיות שלה". כן, זה בוודאי נכון ומשקף את התרבות המסורתית. מודרניזציה לא עולה בקנה אחד עם סקטוריאליות מהותנית.

8. "המוסלמים לא יכולים לקבל את זה שלמשטרה שבאה אליהם יש מפקד הומו כשר משטרה - זה מטריף את דעתם". חשבתי על אמוג'י בתור התייחסות אבל לא הצלחתי למצוא כזה.

9. "הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, פעיל ואף קוצר רווחים. בסופו של דבר הוא חלק מהאחים המוסלמים וגם חלק מהחמאס, והיהודים בטיפשותם לא מבינים ולא מגבילים את פעילותם של שני הפלגים  צפוני ודרומי שהם מיעוט אבל צעקני". אכן כן. רק שנדמה לי שבאום אל-פחם במשך שנים רבות שלטה התנועה האסלאמית לא כפי שחמאס כבש את הרצועה – בכוח – אלא דרך הקלפי.

10. "המשטרה יודעת בדיוק אצל מי ואיפה נמצא כל נשק אבל אין לה ענין לאסוף אותו כי היא מעדיפה שערבים יהרגו אחד את השני". וכולנו יודעים בדיוק איזו כותרת תתנוסס בראש העיתון לאנשים חושבים וברחבי המגזר ביום שהמשטרה תחליט למצוא את הנשק שלצורך הטיעון נניח שהיא אכן יודעת "בדיוק אצל מי ואיפה".

11. "המשטרה לא עוצרת משתפי פעולה שידועים לכל". יש לתהות כמה תלונות הוגשו למשטרה נגד משתפי פעולה כאלו ואחרים. אגב, נדמה לי שהצירוף הזה – 'משתפי פעולה' – שמור בכלל לעניינים הפוכים.

12. "יש חשד שיש הסכמים בין המשטרה לבין ארגוני הפשע המוסלמים". בהחלט סביר. עכשיו הבה נברר למה: אולי כי מה שכתוב בהערה לנק' 11 נכון (לא מגישים תלונות)? בנוסף: המשטרה סובלת מחולשה מהותית – כל שוטר חייב להזדהות, קל מאד למצוא איפה הוא גר ולהפעיל עליו 'פרוטקשן' ("אנחנו יודעים איפה אשתך עובדת ואיפה הילד שלך לומד"). מה עושים? התגייסות המונית של ערבים למשטרת ישראל+שיתוף פעולה מבצעי ומודיעיני של המשטרה עם גורמי אכיפה אנונימיים במהותם (חיילי צה"ל).

13. "הצלחתו של מנצור עבאס נובעת מהיחלשותו של הפלג הצפוני". חדשות טובות? רעות? מה בדיוק ההבדל בין עבאס לפלג הצפוני מבחינת האתוס שהוא מציג לערביי ישראל?

14. "מנהל מקרקעי בישראל מתנכל לכל הערבים ומנסה בכל הכוח לגזול עוד אדמות". ברוכים הבאים לרמ"י, הגוף הפועל באופן שיטתי נגד כל אזרחי מדינת ישראל.

15. "המנהל לא נותן אישורי בניה, והורסים כל בניה לא חוקית. הצפיפות גוברת מאד". "בנייה לא חוקית". לייק. צפיפות?? נכון. חשבתם לבנות לגובה? עניין תרבותי?? על קהיר וכפר מנדא שמעתם?

16. "הבנקים מגבילים את הערבים במתן הלוואות יותר מאשר את היהודים". ברוכים הבאים לממלכת ההון-הפיננסי. כל עוד 'כוחות השוק' פועלים בתחום הרגיש ביותר בכלכלה המודרנית – השליטה על האשראי – שיקול הדעת של 'כוחות השוק' יפעל בצורה מכאנית: הלוואה תנתן ביחס לצפיות לגבי כושר החזר. כל מי שעובד מול גורמים במגזר הערבי יודע שאמינות היא לא תמיד התכונה המובילה.

17. "לדעתם יוסי כהן והמוסד שלו, יודעים הכל, אבל לא רוצה לפתור שום בעיה, הערבים ממליצים להביא את יוסי כהן לוועדת חקירה ממלכתית". מעניין. אשמח ללמוד עוד. לא ברור לי במה מדובר, אבל אם מישהו יודע משהו, שיגיד. איף יו סי סמסינג, סיי סמסינג.

18. "הערבים רוצים להיכנס לעבודה בממסדים ובפקידות מכל הסוגים בישראל, להייטק, לצבא   ולשרות חובה". ובתחומים מסויימים – מערכת הבריאות – זה עובד לא רע. בתחומים אחרים יש בעיות תרבותיות, ובאחרים בעיות עקרוניות מצד ערבים שלא רוצים למשל לשרת את 'הכיבוש' במוסדות כמו פרקליטות, משטרת ישראל וכדומה.

19. "הם לא מחפשים דו קיום, הם מחפשים שילוב ושיתוף מלא". אמן ואמן כן יהי רצון.

20. "אנחנו אזרחים ישראלים עם תעודת זהות כמו כולם, נכון שיש לנו משפחות בגדה ובירדן, אבל אנחנו דואגים לעצמנו, שהם ידאגו לעצמם". לא אמין אבל שיהיה.

    

 

Soberania Nacional - La Unica Respuesta, El Unico Criterio

 

La decisión sobre el alto el fuego es correcta, pero su prueba está en la forma en que Israel se comportará en el futuro, ante una violación del alto el fuego. La política de Netanyahu hacia Hamas en Gaza ha sido un rotundo fracaso, trayendo esta guerra sobre nosotros. La política de moderación y de abstencion quebró, al igual que fracaso la política estilo mafia, es decir tratar de comprar la tranquilidad con maletas de dólares en billetes mandadas de Qatar.

El default comenzó en marzo de 2018. La previa ronda de 2014 creó un factor disuasorio que llevó a tres años y medio de silencio. En marzo de 2018, Hamás comenzó a examinarnos, calentando la frontera; Comenzando con los desfiles de "retorno", continuando con la unidad de hostigamiento que operaba de noche a lo largo de la frontera y principalmente - el terror incendiario. La respuesta israelí fue muy restringida.

La moderación le dio permiso a Hamas para infringir nuestra soberanía y prender fuego a nuestros campos. Esto llevó a una escalada, a "rondas" que terminaron en un desafortunado alto el fuego que no incluyó los incendios provocados.

La pandemia creó una pausa de un año, pero incluso en ella, Hamas disparó "accidentalmente" cohetes contra Israel, e Israel "contuvo", tragando la mentira de "organizaciones insurgentes" que el Hamas no sabe quienes son.

Hace unas semanas, los "goteos" regresaron al oeste del Negev y se reanudó el incendio provocado y continuó la contención. El ataque con misiles a Jerusalén fue fruto de esta política fracasada y cobarde.

Ahora se debe tomar una línea completamente diferente. la moderación ya no puede ser el camino, y la hipótesis según la cual Hamas aprovechara la moderación israelí y los dollares de qatar para mejorar la vida de sus ciudadanos, resulto como una mentira mas de parte de este organización que la única diferencia entre el y el partido nazi, es en el poder militar que gozaba Hitler y la debilidad que sufrían en aquel entonces los judíos y no solo los judíos.

la política que Israel debe adoptar enseguida es de "ley de encendido como ley de cohetes", y que un cohete a cualquier lado en territorio israelí es como un cohete dirigido a Jerusalén o a Tel Aviv. La violación de la soberanía es una violación de la soberanía y cualquier violación de la soberanía de Israel dará lugar a un ataque severo y doloroso.

Pero incluso eso no es suficiente. Como hemos visto, Hamás está aprovechando los períodos de tranquilidad para intensificarse. No nos lo podemos permitir. Por lo tanto, Israel debe frustrar el continuo armamento de Hamas.

No menos importante es el tema del Monte del Templo, que ha estado bloqueado para los judíos desde que comenzó la ultima ronda. Esto puede haberse entendido en medio de los combates, pero esta decisión debe anularse de inmediato. Hamás no debe poder jactarse del logro de bloquear el Monte del Templo a los judíos.

Si hamas quiere pintar su comportamiento mafioso en términos religiosos, Israel no puede mirar al otro lado. No solo los musulmanes tienen que ver con jerusalem, sino los judíos. En realidad, fueron los judíos que han transformado este remoto e insignificante lugar a un sitio religioso para decenas o centenares de religiones de todo tipo. Hamas no son los dueños ni de la verdad ni mucho menos de jerusalem.

 

Este cultura de mentiras es tan conocida, que tan pronto como comenzó la campaña, se podría determinarse con certeza: al final de la campaña, Hamás declarará la victoria.

Hamas ha tenido logros, el principal de ellos la capacidad de perseverar en disparar casi con toda su fuerza hasta el último minuto, incluidos muchos lanzamientos de cohetes paralelos, incluidos cohetes de largo alcance.

Pero los logros de las FDI fueron enormes: destruyeron la infraestructura subterránea de comando y control, destruyeron la mayor parte de la infraestructura de lanzamiento y cohetes, mataron a muchos terroristas y frustraron gran parte del comando de Hamas y la Jihad Islámica y destruyeron los hogares de otros, frustrando los intentos sorpresa de Hamas en el aire y en el mar.

Es una lastima que muhamad Daf e yjie Sinuar siguen respirando, es es una mala noticia tanto por Israel como por el pueblo palestino.  Pero no es tan fácil encontrar cada cobarde que en nombre de allá manda niños a las calles mientras el esta escondido en palacios de hormigon subterranos.

La exitosa operación quirúrgica, basada en una inteligencia excelente y precisa, resultó en un mínimo de lesiones casuales para los no involucrados. Esta es otra derrota para Hamas, que convierte a los ciudadanos de Gaza en un escudo humano y trata en cada conflicto de arrastrar a Israel al máximo daño a civiles, mujeres y niños; Lo que les sirve como arma explicativa y como combustible para la incitación continua y la legitimidad para la agresión continua.

en una guerra entre un ejército y una organización terrorista no puede terminar en nocaut. La cuestión quien triunfo será respondida solo en el futuro. Hamas va a seguir mejorando la vida de sus activistas a las expensas de la vida de su pueblo, y mientras idiotas útiles en el occidente van a apreciar el hamas como un legitimo ente, va a seguir para siempre. En este sentido hamas es invencible.

Pero de punto de vista israelí, el calculo es otro.  Después de la Segunda Guerra del Líbano del 2006, la mayoría de los isralies estaban seguros que fue un fracaso. El maldito Nasrallah, que por las fanttasias shiitas vendio el bien estar de los libaneses que su mayoría no tiene ni quiere saber nada con iran y el nasaralismo cruel, siguió respirando y transmitiendo sus discursos Arrogantes y pomposos contra Israel, los judíos y el occidente.

Pero en realidad nasarala quedo con el dicho y no con el hecho, y el hecho es que desde 2006 israel a gozado de 15 años de tranquilidad en la frontera del norte, que solía ser una pesadilla desde los años setenta. Por tanto, la cuestión como termino esta ronda con el hamas, se midara en estos términos, tranquilidad, y no en términos si daf o sinuar siguen vendiendo sus mentiras a su propio pueblo y a sus idiotas útiles en el occidente, algunos de ellos ciudadanos isralies que escriben a menudo en el diario pro hamas, Haaretz.

Por ultimo, el desafio mas grande es el problema de la quinta columna, es decir aquellos miles y miles de ciudadanos israelíes que no solo identifican con el hamas, sino niegan totalmente el estado de Israel.

Los disturbios que experimentamos son el resultado de un fracaso prolongado, de al menos una década de colapso de la seguridad interna y la inacción frente al terrorismo agrícola, las armas ilegales, el saqueo de armas y municiones en los campamentos de las FDI, la construcción ilegal en el sector árabe , etc.

Ahora el gobierno tendrá que afrontarlo. Debería usar como en cualquier otro caso, tanto el palo como la zanahoria como dice un refran local. Zanahoria es decir una mejora económica. Palo, es decir, aplicando la dimensión fundamental de cualquier estado moderno que merece este nombre, la soberanía. No solo en símbolos como la bandera y el himno y los discursos solemnes, sino de hecho. Hecho y derecho.

Porque Creo Que Netanyahu no debe ser nuestro Primer Ministro (No, No por ser incapaz. EL ES muy capaz)

 

No soy alarmista, nunca creí en los alarmistas. En hebreo: Toda la charla sobre el final del Estado de Israel, no me convence) si nos retiramos y si anexamos si perdemos las elecciones o si ganamos ).

 

Un país con 9 millones de ciudadanos y un PNB como Israel y otras capacidades tienen más fuerza que los políticos, y en este sentido me puedo imaginar al partido que apoyo sentado en la oposición durante unos años más y viceversa.

 

Tampoco soy de los que ven a Netanyahu como un contratista en serie de fracasos, ni acepto la afirmación de que él tiene la culpa de todo lo malo que está sucediendo aquí (y algo bastante malo está sucediendo aquí).

 

Estoy convencido de que debe renunciar a su cargo, por razones más profundas de lo que normalmente se usa contra el.

 

El sionismo no despegó y el estado no surgió para que personas como Netanyahu fueran grandes estrellas públicas, sin mencionar primeros ministros. Al contrario, es todo lo contrario de lo que pretendían los primeros sionistas, los de izquierda y los de derecha.

 

De hecho: el sionismo habló tan alto ideológicamente, que a lo largo de los años esta palabra, 'sionismo', se ha convertido en sinónimo de una charla motivacional (que hace un entrenador antes de un partido importante), un signo de 'cabeza grande ', y viceversa A una palabra que se pone entre comillas para disminuir algo y burlarse de él.

 

¿Por qué es importante? Para mí al menos como ciudadano que dedica gran parte de su tiempo al estudio (y enseñanza) del sionismo, está claro que nunca será posible alcanzar el alto nivel de visión sionista, la que algunos de los grandes líderes sionistas centrales llamaron "sociedad ejemplar".

 

No creo en la posibilidad de una sociedad ejemplar. En este momento me alegraría ver un poco menos de matones en la carretera y un poco menos de basura en los parques y las calles. Por el momento, esto parece una tarea muy grande, casi imposible. Soy minimalista, pero de aquí a renunciar por completo a luchar por una vida pública más digna, la distancia es grande.

 

Y si hay una persona cuyo estilo, sus palabras, sus acciones, su espíritu, sus métodos, su conducta, sus caprichos, y en toda su vida publica aporta lo contrario a todo lo que incluso a minimalistas como yo les gustaría ver aquí, es Benjamín Netanyahu.

 

No me refiero a sus logros, ni a los que se derivaron de su talento (no se debate, al menos en la vertiente diplomática) ni a los que se derivaron de que se sentó a la cabeza de un sistema que en muchos aspectos funciona casi por sí mismo (el sistema de defensa y sus ramas, por ejemplo). Más bien, estoy dispuesto a afirmar ya aquí que no tengo ninguna duda de que habian primeros ministros peores que él.

 

Ese no es el punto. El asunto es completamente diferente, mucho más preliminar. Que estamos haciendo aqui. ¿Para qué nos reunimos? Mi respuesta es bastante simple: no para realizar una sociedad ejemplar, no hay que exagerar, pero al menos una sociedad que intenta actuar según códigos de credibilidad, honestidad, equidad, respeto mutuo, responsabilidad, integridad.

 

En general y especialmente si se trata de funcionarios electos. Nótese a la sencillez de este concepto: El funcionario elegido es ante todo eso. Elegido por el público para participar en asuntos públicos. Sirve al público. Si es un funcionario anónimo elegido para un comité de licitaciones por un ministerio del gobierno supervisado por la ley y dirigido por un ministro electo, o si es un primer ministro.

 

Y de un funcionario público, de cualquier electorado, se espera más. Siempre un poquito más. Más a escala humana, por supuesto, más no medido en la escala de una 'sociedad ejemplar', porque así como una sociedad ejemplar es imposible, no existen personas ejemplares, pero se debe hacer lo mínimo o al menos hacer un esfuerzo a hacerlo.

 

Netanyahu es lo opuesto a todo eso, desde el primer día que lo recuerdo irrumpiendo en la arena pública, presentando su supuesto glorioso libro 'How the West Can Win', que no es mas que una colección de clichés huecos sobre formas de eliminar el terrorismo, y hasta la actual campaña electoral.

 

No odio a Netanyahu igual como no adoro ni a Herzl, Weizman, Ben Gurion o Rabin. Admirar una persona contradice tanto el sionismo como a la democracia. Nunca es tarde rever aquella línea maravillosa del himno nacional: 'ser un pueblo libre en nuestro país'. Quien quiera ser libre no puede admirar a nadie. Ni Herzl, y mucho menos Netanyahu.

 

La realidad en el caso de Netanyahu es todo lo contrario. Netanyahu, que se presenta a sí mismo como un defensor del sionismo, confía en la admiración ciega de un público que lo ve como una especie de rey. Es un público unido en una coalición de supuestos 'marginados' que sigue viéndose pobre y desfavorecido, olvidando que desde 1977 su partido, el Likud, ha estado en el poder casi sin parar.

 

Bibi lloriqueando. Todos contra él. Y los que no están en su contra, si alguien dice una crítica, se convierte en un traidor, un instigador, un mentiroso y un conspirador, una amenaza y un peligro para el país, etc.

 

Lo frustrante en esta situación es que todo este lloriqueo de Bibi se basa en núcleos de verdad. De hecho: bastantes figuras públicas, los más decididos eran miembros de su propio partido como Arik Sharon, querrían que desapareciera de la arena pública. Bastantes periodistas lo desprecian y están dispuestos a decir de él todas las tonterías y todas las mentiras y toda la distorsión y toda la manipulación de tonterías como el estilo de hablar de su esposa o de su estúpido hijo, que realmente es una vergüenza para todos los padres. Si bien todo eso puede ser verdad, no tiene nada que ver con el juego político, es decir – YO creo que DEBE NO TENER nada que ver con la vida publica.

 

Es mas. No tengo ninguna duda, sin conocer suficientemente el material, de que hay personas que están enojadas con Netanyahu que se sientan en lugares aún más importantes que los medios de comunicación o el centro del Likud, por ejemplo en la Fiscalía del Estado, por ejemplo, o en la policía.

 

No sé todo, pero sé lo suficiente de política moderna para saber que todo es posible, todo lo incluye todo. Entonces, ¿cuál es el problema? Que el adulto responsable, el Primer Ministro, se espera, de DEBE esperar, que actúe como tal.

 

¿Mienten los medios? No desacredite a todos los medios, porque sin medios no hay democracia y sin democracia no hay sionismo, ni de Herzl, ni de Jabotinsky, ni de Begin. ¿Hay figuras públicas que te están socavando de la coalición o de la oposición? Actúe de manera responsable y respetuosa, incluso si algunos de ellos no son dignos de respeto.

 

El actual primer ministro no es un cobarde como dicen algunos, ni es necesariamente estresante como afirman otros. La cobardía para uno es un juicio prudente para el otro. Yo prefiero un juicio cuidadoso sobre un “coraje” vacío.

 

Pero Netanyahu no está ahí. Ni un juicio cuidadoso ni una tendencia a comprometerse lo guían, incluso si en la prueba del resultado ciertamente muestra bastante juicio y bastante capacidad para comprometerse.

 

El no esta ahí. Se encuentra en un lugar de constante manipulación, de intentar infligir en todo momento un lodo de falta de respeto a su oponente o a alguien que para el caso se presenta como su oponente. Como el comisario de policía, como el fiscal general, como todos los que intentan respetar le herencia de Jabotinsky, que solía decir que "todo bastardo es un rey", o sea que la democracia sionista significa ante todo la igualdad entre todos los miembros del pueblo.

 

La realidad es que debido a que Netanyahu se considera  y sus ciega hinchada y barra brava lo considera un rey, actúa como un bastardo.

 

Netanyahu logro crear una atmósfera donde quien no lo apoya inequívocamente, debe llenarse la boca de agua, o  recitar la página oficial de los mensajes de Santo BIBI. Cualquiera que trata de presentar otra idea para Israel que no es de BIBI, lo presentan como un traidor. Todo lo hecho en la arena pública — arte, medios, académia, etc.— se mide con una sola pregunta: si es partidario de BIBI o es un traidor.

 

Netanyahu ya no tiene confianza al público que el mismo pretende de liderar. Netanyahu ha perdido la fe en el sistema. Netanyahu no cree en el gobierno que encabeza, ni en el partido detrás de él, ni en los líderes que pueden seguir su camino, no se confía de nada ni de nadie. Por tanto, no puede ser, no es digno de ser, un líder.

 

Y a la pregunta de cómo las personas que se consideran leales al 'campo nacional' continúan demostrando a este hombre una lealtad ciega sin el menor atisbo de autoconciencia, y sin la capacidad de decir una sola palabra de crítica o desaprobación, no se como responder, o mas bien, prefiero no poner las conocidas palabras sobre el papel.