48 שנים ל-4 באוקטובר, היום בו לא גוייסו מילואים כי מישהו דאג להפסיק את הזרם בסניף המרכזי של האמצעים המיוחדים

 

טוב, היום 4 באוקטובר, סוג של 48 שנים למלחמה ההיא, או ליתר דיוק, מנקודת המבט המשמשת אותי במאמץ המסובך להבין את העבר, את הספירה למלחמה ההיא יש להתחיל לא ב-6 לאוקטובר אלא 48 שעות קודם לכן, למשל ב-4 לאוקטובר, המועד האחרון (ביחס למה שהתרחש בפועל: המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר) לגיוס המילואים, כלומר לאי-גיוסם.

ובעניין זה כתבתי לפני רגע לקולגה, היסטוריון רציני מאד, שגם הוא קרא את הספר 'רהב' מאת יואב גלבר, וגם הוא כמו אלו שקראוהו, או לפחות חלקים ממנו (המקרה שלי, אני לפחות מודה בזה), התרשמו מאד מטיעוניו של גלבר שנסכם אותם כאן בשני משפטים:

א. ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.

ב. הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם. תוספת שלי: ועדיין היה עדיף צבא טיפש וגדול ב-6 באוקטובר על פני צבא טיפש וקטן.

הטענה הזו שלי לא מצאה חן בעיני אותו עמית אלמוני, השם והכתובת וגו', והוא ענה מה שענה, והנה תגובתי על תגובתו לדברי:

על כך שהצבא נכשל בהכנות למלחמה אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל השאלה שנותרה פתוחה, ושגלבר מטייח אותה, מסיבות שאני רק יכול לנחש ושאשר מאפיינות את רוב הכתיבה על מלחמות בארץ, היא מדוע לא גוייסו מילואים.

למרבה הצער גלבר מסכם את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים והשפעתם על קבלת ההחלטות בתחום קריטי זה, במלים 'העניין נותר פתוח'. כן, עניין 'קטן' בלשון המעטה, להבנתי, ושוב, סליחה על האירוניה, מה לעשות ואני מצפה מגדולי ההיסטוריונים שלנו, וגלבר הוא ללא ספק אחד כזה, לדעתי בשלישייה המובילה אם לא יותר מזה, שיתמודדו עם הקושייה הזו, מדוע לא גוייסו מילואים, באופן הלוקח בחשבון את כל האפשרויות.

האירוניה ('עדיף צבא טיפש וגדול על פני צבא טיפש וקטן') תפקידה להקפיד ולטעון שגיוס המילואים היה קריטי לא רק במחשבתו של סמל במילואים אהוד מנור (אני אם זה לא ברור) אלא בעיני צמרת מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביושבם על המדוכה ממש כעת חיה לפני 48 שנים בדיוק.

מבחינתם, כלומר מבחינת גולדה, גלילי, אלון ודדו, האמצעים המיוחדים היו 'פוליסת הביטוח' כהגדרתם שלהם. ומכאן לטענתי שנראית לי סבירה לחלוטין ושאותה הצגתי כשאלה רטורית כי לי אין ספק לגבי התשובה, והנה זה באופן קטגורי:

עדיף שב-6 באוקטובר היה יושב צבא מילואים לא מאומן ולא חכם ושמפקדיו לא קראו ספרים (אחת הטענות של גלבר, וגם היא נכונה ונוקבת ומשמעותית כשלעצמה) ושחלק מהטנקים שלהם לא מספיק מזוודים ושחלק ממצבריהם לא טעונים וכן הלאה, על פני המצב שהיה בפועל ב-6 באוקטובר, מכיוון שלא גוייסו מילואים.

בספרי על יגאל אלון הצעתי תיזה המסבירה את הדברים מנקודת מבט 'קלאוזביצית', והנשענת על ההיסטוריה הארוכה היחסית של הנפשות הפועלות, בין השאר של משה דיין (האנטיתיזה של אלון מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת), שכבר מ1957 לכל המאוחר הניח (דיין) שתי הנחות שהשלימו זו את זו:

א. שאלת הבטחון היסודי של ישראל אסור לה שתשען על צבא רגיל אלא על הרתעה גרעינית גלויה.

ב. אין שום חשיבות לשטחים, בכלל ובפרט כקלף מיקוח לתהליך מדיני שהוא לא האמין בו מסיבות השמורות עמו ושגם הן דורשות דיון רציני ולא פולקלוריסטי.

מנקודת המבט הזו - כך טוענת התיזה שלי - 'המחדל' של דיין-זעירא איננו 'מחדל' אלא מדיניות והיא המשיכה את ההצעה של פרס ב-1 ביוני 1967 למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ביטול העמימות על ידי פצוץ של מתקן גרעיני שירתיע 'אחת ולתמיד' את מצרים (ויחסל מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שעליו עמל אשכול ב-1964 וב-1965 ושקיבע עד לרגע זה ממש את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב).

זו התיזה שהצעתי. מה שיש לעשות במדע זה או לקבל את התיזה או להפריך אותה תוך התייחסות לא לגופו או לדרגתו או ליפי בלוריתו או כיעורה של אדם, אלא לכל העובדות הרלבנטיות המשמשות את התיזה, והצעת הסבר אחר שלוקח בחשבון את העובדות, כל העובדות הרלבנטיות, גם אלו שלא מופיעות בתיזה שלי (כי מה לעשות אני לא יודע הכל וביחס לגלבר אני לא יודע כמעט כלום).

את זה נכון לעכשיו אף אחד לא עשה.

למה? תשובה פשוטה היא 'ככה'. תשובה אחרת נתן סנט אקזופרי בספרו הידוע בקטע העוסק בתוכן הטורקי שלא התלבש כפי שצריך לפני שהודיע לקהילת המדענים על כוכבית חדשה שגילה.

תשובה אחרת יכולה להיות הנטייה של ההיסטוריה הישראלית להפריד בין הצבאי לבין המדיני תוך התעלמות מוחלטת לפעמים מההיבט המדיני. דוגמא לכך היא רב המכר של עמירם אזוב, צליחה, ספר מעולה מבחינה מקצועית - האיש היסטוריון קפדן מאד - אך שלשווא יחפש המחפש ולו מלה אחת שאינה עוסקת בכל מה שאיננו צבא.

ספרו של אזוב הוא הצד המקצועי של הנטייה הציבורית 'העממית' יותר, לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדרה המהוללת 'שעת נעילה' (שגם אם תכבו עלי סיגריה לא אצפה בה).

הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, שהן תמיד, כמו בכל מלחמה בכל מקום בוודאי במאתיים השנים האחרונות, מדיניות ומדיניות בלבד.

משה דיין, 1973 - או: "טירוף דעת אבסולוטי, שיקול דעת מדיני אינפנטילי, האנשים האלה פסולים מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות"

 

לקראת היום הנורא, יומא, המהווה עבור רבים הזדמנות לשוב ולעיין בכל מיני דרכים בתולדותיה של המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, הנה כמה מלים על מי שכבר מזמן הפך לגיבור המרכזי שלה, משה דיין.

גילוי נאות, אינני ממעריצי דיין, בלשון המעטה. לא 'רק' כי כתבתי ביוגרפיה על יגאל אלון, אלא להפך, כתיבת הספר על יגאל אלון היא המשך למה שאני עושה כבר יותר מ-30 שנה (הסמינריון הראשון מ-1989): כתיבת היסטוריה על מנת לנסות ולהבין פרקים ממנו, והעיסוק הזה הוא שמביא אותי למסקנות למיניהן, כולל זו הרואה במשה דיין את יצרן הנזק המדיני החמור ביותר לישראל עד הופעתו של נתניהו.

אלון סיכם את דעתו על עמדתם של דיין ושל שותפו הראשי, שמעון פרס, במלים "טירוף דעת אבסולוטי". דברי אלון נסובו בעניין הגרעין, שכפי שאסביר להלן הוא-הוא הנושא המרכזי גם ב-1973 וגם ב-1967 וגם מעט לפני ובעצם עד היום. אלון היה כמו רוב הנהגת המדינה לפניו ואחריו בעד מדיניות העמימות, ואילו דיין ופרס רצו לבטלה ולהכריז על ישראל כעל מעצמה גרעינית, דבר שהיה מביא ללא ספק לגירעונו של האזור. נזכיר למי ששכח ששמעון פרס התנגד להפצצת הכור בעיראק. כור גרעיני בעיראק היה מפנה את הדרך לביטול העמימות. פרס היה גם ראש הממשלה בתקופת פרשת ואנונו, ותעשו לבד את החשבון מה משמעות העובדה שיהושע-פרוע כזה שעבר בדימונה מסתובב בעולם ומספר לכולם מה יש בדימונה. אם זה לא ברור, מרדכי ואנונו היה שליח לטובת אותו 'טירוף דעת אבסולוטי' במלים של אלון: ביטול העמימות.

אלון המשיך והסביר כי "בנוסף לחוסר האחריות של משטרים בלתי יציבים ערביים, איזון גרעיני נוטל מאיתנו את העדיפות הצבאית שיש לנו היום", כלומר עדיפות בצבא קונוונציונלי, זה שניצח בסופו של דבר גם ב-1973. "אני חושב את זה," סיכם אלון, "לשיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה מלעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות". 'האנשים האלה' אם זה לא ברור, הם משה דיין ושמעון פרס.

תגידו שאלון טועה והם צודקים? אין שום בעיה. זכותו של כל אדם לדעתו ועמדתו. השאלה תמיד היא ביחס למה קובעים עמדות. ובמקרה הזה השאלה היסודית היתה שאלת הבטחון היסודי.

אלון ושות' (גלילי, אשכול, גולדה, רבין ועוד רבים וטובים) סברו שבטחונה של ישראל חייב להתבסס מצד אחד על גבולות בני הגנה, ובמקביל על איכות צבאית קונוונציונלית בים ביבשה באוויר ובמודיעין, ושני אלו - שני הפרמטרים הבטחוניים - הם היסוד שאין בלתו לכל תהליך מדיני שמטרתו האחת והיחידה היא להבטיח קיום למדינת ישראל, ושלכן אין הוא נמדד, התהליך המדיני, במלים מפוצצות כמו 'מזרח תיכון חדש', אלא בנכונות של משטרים במדינות ערב לכבד את ריבונות ישראל, ואם אפשר אז גם לקיים כמה שיותר יחסים כלכליים, תרבותיים וכן הלאה. לא 'שלום של אמיצים' אלא 'שלום של חכמים'.

דיין ופרס לעומת זאת לא האמינו בתהליכים מדיניים אלא כשאלו נכפו עליהם ואז הם כפו את דעתם ודרכם על התהליך המדיני שנכפה עליהם. כך היה ב-1977 וכך היה ב-1993. הם גם לא האמינו לא בשטחים (פרס נהג להסביר כבר בשנות ה-50' שבעידן הטילים אין שום חשיבות לשטח, כבר אז הוא היה מבריק ומרחיק ראות כידוע) וגם לא בצבא קונוונציונלי. מסקנתם היתה שהתשובה היסודית לשאלת הבטחון היסודי של ישראל הוא גרעין צבאי גלוי.

במהלך 1964 התקיימו שיחות בין ממשלת ישראל בראשותו של אשכול לבין ממשלת ארה"ב, ובמרץ 1965 התקבל 'מזכר ההבנות' שבין השאר הגדיר את עקרון העמימות הגרעינית וקבע שמכאן ואילך ארה"ב תיקח על עצמה לספק לישראל נשק קונוונציונלי. זה היה הרגע בו נולדו רשמית 'היחסים המיוחדים' בין ארה"ב לישראל. אסכולת אלון-אשכול ניצחה.

על השאלה הזו התפלגה המערכת הפוליטית ב-1965, וכך נוצרה המפלגה שסללה את הדרך לכל 'המפלגות השלישיות' מאז ועד היום וכנראה לנצח: רפ"י, מפלגת הקידמה והמדע, או בעברית פחות מכובסת: מפלגת הגרעין הגלוי. מולה עמד המערך הזוגי, שנבנה על מפא"י (מינוס דב"ג דיין ופרס ועוד כמה חסידים נלהבים שלהם) ועל אחדות העבודה, או באישית, אשכול ואלון (וספיר וגלילי ועוד אנשים מוכשרים).

תוצאות הבחירות בנובמבר 1965 היו חד משמעיות: 45 למערך, 10 לרפ"י שהלכה לאופוזיציה. אלא ששם, באופוזיציה, לא קורה כלום, ולמרבה מזלו של דיין החליט נאצר במאי 1967 להזיז 80 אלף חיילים מצרים לסיני. המשבר שנוצר ולובה באמצעות לובה אליאב וצדיקים אחרים בתמיכת העיתונים למיניהם, הביא לביטול-דה-פקטו של הכרעת הבוחר ב-1965 ולהקמת ממשלת ליכוד לאומי ששר הבטחון החדש שלה היה משה דיין.

משה דיין עצמו סיכם את המהלך במלים האלה: "היו דרושים 80 אלף חיילים מצרים בסיני כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל". "להחדיר אותי". גלילי כינה את המהלך במלה אירופאית מוכרת ושכיחה במקרים כאלו: "פוטש".

כל זה קרה בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני. ב-1 ביוני חבר הכנסת שמעון פרס הציע לממשלת ישראל דרך שר הבטחון החדש, לארגן פיצוץ גרעיני איפה שהוא בדרום ובכך להרתיע את המצרים. משמעות יישום ההצעה של פרס היתה אחת ויחידה: קיבוע לנצח של הסכסוך, הנצחת ישיבתו של צבא מצרי גדול שעה נסיעה מאיצטדיון טרנר, וביטול היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל.

הצעתו של פרס כידוע לא נבדקה אפילו, והמלחמה ב-1967 התנהלה והסתיימה על פי העקרונות של אסכולת אלון-אשכול בניהולו של רבין שפעל אחרת מכפי שהורה לו שר הבטחון שלשיטתו על צה"ל היה להעצר 30 ק"מ מהתעלה, לא לשחרר את הגדה המערבית ובשום אופן לא להתעסק עם סוריה. תוצאות המלחמה כידוע היו הפוכות ב-180 מעלות: לא גרעין, כן שטחים, בדרום במרכז ובצפון.

עתה החל הפרק המדיני ששיאו ב-1973. והנה סוף סוף אנו מגיעים בדלת הראשית לאוקטובר האיום ההוא. לא מזמן ראה אור ספר שכולנו ציפינו לו, הספר השלישי בטרילוגיה של יואב גלבר, העוסק בתולדות המלחמה הזו. הספר אכן ראה אור וכצפוי מדובר בספר מעולה אבל למרבה הצער הוא מזניח לחלוטין, את כל מה שהוזכר עד כאן, כאילו לא היה בין 1957 ל-1964 ויכוח פנימי בין שתי אסכולות, כאילו לא קרה כלום ב-1965, כאילו לא היה 'מימד גרעיני' למלחמת ששת הימים.

ספרו של גלבר הופיע תחת הכותרת 'רהב' ורובו ככולו ניתוח הכשלים התפיסתיים בכל התחומים הרלבנטיים למלאכת המלחמה ואין ולא יכול להיות ויכוח שגלבר צודק בכל מה שהוא כותב על 'הרהב' שאחז בכל המערכת כמעט.

אבל התעלמות ממרכיבי עבר מרכזיים השייכים לתחום קריטי בלשון המעטה, היא עבירה חמורה על הכלל המפורסם שקבע קלאוזביץ': המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים.

גלבר מתעלם מהמימד המדינאי החשוב ביותר הקשור בשמו של דיין: חתירתו הבלתי נלאית להעמיד את בטחון ישראל על הרעיון "האינפנטילי" כהגדרת אלון, גרעין גלוי.

וכאן אנו מגיעים לשאלת ההפתעה, או ההפתעה כביכול, שאלת 'האמצעים המיוחדים' ויחידה 848 שלא הופעלה, ושעצם התעקשותו של אלי זעירא לומר שהיא כן, כשהיא למעשה לא, מעידה על חשיבותה של היחידה והתפיסה והשאלה, ועל השאלה הזו כתב גלבר שהשפעתה "נותרת פתוחה", שזה כמו לומר אחד משניים: או שלי, גלבר, אין אומץ לעסוק בה, או שלי, גלבר, אין עניין לעסוק בה.

אבל מה לעשות שמנקודת מבט של מקבלי ההחלטות, ממשלת ישראל בכלל והקבינט הבטחוני בפרט, שאלת האמצעים המיוחדים היתה מבחינתם 'פוליסת ביטוח' כפי שהם הגדירו זאת, והנתונים המודיעיניים שהם היו אמורים לאסוף היו קריטיים בהחלטה האם לגייס מילואים ובדיוק מתי.

האמצעים לא הופעלו, המלחמה פרצה בהפתעה, כוחות צה"ל עמדו בפני שוקת שבורה שנבעה גם מ'רהב' אבל לא רק מ'רהב' אלא מהונאה שחולל ראש אמ"ן, המינוי של דיין ושותפו לתפיסה המדינית-בטחונית, ואז אחרי יומיים הציע דיין בדיוק מה שהציע פרס ב-1 ביוני 1967: לבצע איתות גרעיני, כלומר לאיים בנשק גרעיני.

מה היתה התוצאה של איתות גרעיני כזה? בדיוק. הקפאת המצב בחזיתות וביטול היחסים המיוחדים עם ארה"ב.

ממשלת ישראל לא דנה אפילו בהצעת 'חורבן הבית השלישי' של דיין (ואני מרשה לעצמי, בעקבות בתו של דיין, יעל, לפקפק באגדות על מצב רוחו וכן הלאה. מדובר במדינאי ולא בשמיניסט לפני בגרות בלשון), והמלחמה הסתיימה במתכונת הקונוונציונלית: עוד שטחים למיקוח ובסיס לתהליך המדיני שהחל בשיחות בקילומטר ה-101 ונמשך תחת אותה אסכולה עד הסכמי הביניים ב-1 בספטמבר 1975. כל זה בתיווך אמריקני כהמשך ישיר להסכמות של 1965.

דיין מצידו לא הניח לרגע לנסות לבטל את העמימות הגרעינית גם כשהיה חבר כנסת בספסלים האחוריים. את מקומו בממשלה כשר בטחון תפס שמעון פרס שלצד מאמציו הבלתי נלאים לחבל בתהליך המדיני שניהלו מצרים וישראל בתיווך אמריקני עד לחתימה על הסכמי הביניים הנזכרים ב-1975, חתר באופן לא פחות בלתי נלאה לבסס קשרים עם המדינה המצורעת דרום אפריקה, שבדיוק כמותו חתרה באופן בלתי נלאה לרכישת יכולת גרעינית.

אז זה הסיפור על משה דיין, לא כל הסיפור, אבל הסיפור הרלבנטי ל-1973. כן, מה לעשות, כדי להבין את 1973 יש לנדוד לכל הפחות עד 1965, ולמעשה עד 1949. המעוניין לפענח חידה היסטורית אין לו ברירה אלא לעסוק בהיסטוריה. לא בפולקלור למרות הפיתוי, לא במיתוסים למרות ההרגל, לא בזוטות למרות הקושי לוותר על התענוג.

על הפרוטוקולים של זקני ציון - עליהם ועליהם כמשל: כמה מלים על הספר 'השקר מסרב למות' מאת הדסה בן-עתו, מהדורה שנייה 2006

 

מצד אחד לא מתאים דווקא בראש השנה לקלקל את מצב הרוח אם התייחסות לספר חשוב ביותר שסיימתי לקרוא ושלמרבה בושתי לא שמעתי עליו ורק בזכות מבצע של דביר-זמורה-ביתן, ספרים ב-10 ש"ח (נדמה לי שהמבצע עוד בתוקף), התוודעתי אליו.

מצד שני הואיל וראש השנה הוא זמן מומלץ במסורת שלנו לחשבון נפש, אז למה לא. לא אנסה לקבוע על מי החובה לקיים חשבון נפש בנושא, ומה סוג חשבון הנפש, כלומר האם הוא חשבון פרטי, ציבורי, חברתי, לאומי, כלל-אנושי.

כך או כך, בהנחה שלא רק אני לא שמעתי על הספר הזה, אלא עוד שניים מאלו שיקראו את הפוסט הזה, בכל מקרה שווה לומר על הספר הזה כמה דברים.

כותרת המשנה מגדירה אם הנושא, 100 שנות פרוטוקולים של זקני ציון. למעשה יותר מ-100, ליתר דיוק לפחות 116 מאז שנעשה שימוש בתועבה הזו לראשונה, רוסיה 1905.

כך או כך, העניין הוא לא 'רק' הפרוטוקולים' כשלעצמם - נושא מוזנח לחלוטין במערכת החינוך הישראלית, ל ח ל ו ט י ן!!! - אלא הפרוטוקולים כביטוי לתופעה רחבה ורווחת בהרבה, גם בארץ הקודש כמובן, תופעה שאני נדרש אליה לא פעם מסיבות מקצועיות ואישיות גם יחד: יצירת טיעון המבוסס על שקרים הנשענים על חצאי אמיתות והיקשורן לעניין 'מובן מאליו' שאין להרהר אחריו שעצם קיומו הוא ההוכחה לטיעון.

הדוגמא המוכרת בימינו בעשור האחרון הוא התועבה של ילדי תימן-אקאטמפוקוסטן. ההקשר שאין להרהר אחריו הוא שחבורת אשכנזים מפאיניקים שבנתה את המדינה הזו לא רק סחרה בילדים תימנים אלא מצליחה עד היום לשמור את האמת בכלל ובפרט באמצעות ארבע ועדות חקירה שעשו כאילללו הן חוקרות כשלמעשה הן העמיקו את השקר.

דוגמא אחרת היא עולמן המופלא של תלונות שווא לאינספור מעולם המגדר, כשהפעם ההקשר שאין להרהר אחריו הוא שבמשך 250 אלף שנים עולם פטריארכלי שולט בנשים, מדכא אותן וכן הלאה.

וכמובן מגדלי התאומים והמוסד, הכרישים האוטומטיים בים סוף והמוסד, וכן הלאה.

ותכנית ד' והנכבה וגזילת הרכוש הפלסטיני ב-1948 כמובן. פפה ושות' יסבירו לכם אם לא הבנתם איך התנועה הציונית בכלל ובן-גוריון בפרט, עשה את כל הטריקים כדי לגרום לפלסטינים לאבד את ארצם ואת רכושם.

והכחשת השואה, ספורט מרתק במיוחד, הנשען על מבנה הטיעון הבא: היהודים השולטים בתקשורת ובפינננסים, רוטשילד וכן הלאה, לא רק המציאו את השואה שלא היתה ולא נבראה (הגם שיהודים בהחלט מצאו את מותם בין 1939 ל1945, אבל לא רק הם, הרי במהלך המלחמה נהרגו 60 מליון בני אדם. אושוויץ? נו, מחנה עבודה. כן, לא היה כיף וגם מזון לא היה בשפע אבל גם לא באנגליה ובוודאי לא ברוסיה. ציקלוןB? המצאה יהודונית), אלא הצליחו להפיק מהשקר שני הישגים גדולים מאד: מדינה על חשבון הפלסטינים, ופיצויים על חשבון גרמניה (וכפועל יוצא על חשבון אירופה כולה ולמעשה על חשבון העולם כולו, מש"ל).

ועל מה מתבססת הכחשת שואה? רובר פוריסון, זה שהמציא את הפטנט, נהג להסתובב עם 200 ק"ג מסמכים. אלו כמובן לא כללו, כלומר דחו על הסף, כל עדות של יהודי, וכל עדות או מרכיב משפטי שקשור למשפטי נירנברג ('את ההיסטוריה כותבים המנצחים' נוהגים גם כמה מהקולגות שלי לצטט בנפיחות עצמית כאילו גילו את אמריקה כשלמעשה מדובר בעוד שטות בלתי נסבלת. במקרה של מכחישי השואה היא פועלת יופי: מי ניהל את משפטי נירנברג? נו, 'המנצחים', כלומר היהודים). קל וחומר למשפט אייכמן או לכל פריט מידע השוכן ביד-ושם, המוסד העליון של השקר היהודי אודות השואה.

הפרוטוקולים הם עוד מאותו הדבר. קדם להם משפט דרייפוס המהולל. בספר אחר שלא זה הזמן לתאר אותו, ולא 'רק' כי הוא מקיף כ800 עמודים, מסופר כיצד נבנה 'תיק דרייפוס' שבשיאו הכיל 1000 מסמכים. אלף!!! מסמכים!!! אלא שכל מסמך נועד לכסת"ח את השקר של זה שקדם לו. אבל יצרני התיק, כלומר רוקחי השקר, ידעו שמהרגע שיש תיק, כלומר 'תלונה', הרי עצם קיומו.מה היא הוכחה לפשע. נכון? לא נכון. אז מה? אז כלום.

"לבסוף", כותבת הדסה בן עתו (עמ' 340), מידע נחוץ עליה תספק הרבנית ויקי או רייב גוגל, "מן הראוי לציין אפיזודה אחת שאיננה זקוקה לשום הסבר: בשנת 2003 נפתחה מחדש לציבור הרחב ספריית אלכסנדריה המפורסמת, ששופצה למהדרין במימון של אונסקו [...] בארון הזכוכית שהוצב במוזיאון [...] והוקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, הוצגו זה ליד זה הקוראן, הברית החדשה וספר תורה. ליד ספר התורה הוצב תרגום המקורי הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, שעל עטיפתו מתנוסס מגן דוד מוקף על ידי נחש. מנהל המוזיאון, ד"ר יוסף זאידן, כשנשאל על כך הסביר שליהודים ולציונים הפרוטוקולים עולים בחשיבותם על ספר התורה, שכן הם מייצגים את החוקה האמיתית שלהם, את דרך חייהם. רק בהתערבות של אונסקו [...] הוסר ספר הפרוטוקולים מארון הזכוכית, מעשה שזכה לביקורת קשה בעיתונות המצרית כמעשה בלתי פטריוטי וככניעה לציונים".

2003. מצרים. ארוע תרבותי. ספרייה וזה. 2003. ואנחנו ממשיכים לפטפט עצמנו לדעת על 'שלום עם מצרים'. הסכם בטחוני? יופי. הסכמי גז? מעולה. סיוע טכנולוגי? בכיף. שלום?? די עם השקרים.

ובחזרה להדסה בן עתו, עוד קטע אחד (עמ' 296) וחוזרים לחגוג, יום יפה היום, המשפחה עוד רגע מגיעה: "לוסלי הסתכל בשופט כדי לראות אם תפס את השיטה. כמה חכם, אמר. באופן כזה יכול כל אחד לפרסם הודעה פומבית, ללא כל הוכחות, שחברים בארגון פלוני הם פושעים ותת אדם. כל מה שעליו לעשות כדי למנוע הגשת תביעה נגדו, הוא להודיע שהוא מוכן לאפשר לקרבן להתגונן".

שנה טובה. אני מציע סימן לבדוק אם תשפ"ב תעמוד בצפיות: עד כמה האמת תהיה נקודת ייחוס בדיון ציבורי כלשהוא, בכל רמה. לומר שאני אופטימי? נו, אני יהודי, יש לי ברירה??

5782 לבריאת העולם?? מה, היהודים הם כאלו בורים?

 

עם פרוס השנה העברית החדשה, כמה מלים על נושא סתום במקצת, הגורם מבוכה לאנשים חושבים (באמת) או לחליפין נסתר מעיניהם של אחרים.

מה פתאום 5782 שנה לבריאת העולם??? איך זה שדווקא היהודים, שמתוכם יצאו יחסית הכי הרבה חתני פרס נובל בכלל ובפיזיקה בפרט, ודי אם נזכיר את איינשטיין, איך זה שהם ולא נגיד חבורת דרי מערות בהרי האקאטמפוקוסטן, מדברים על בריאת העולם לפני פחות מ-6000 שנה, כשהמדע מדבר על כ-13.7 מליארד שנה???

ובכן, הבעיה היא לא 'חרדים חשוכים' ומעריציהם (המסורתיים, החילוניים ועוד, לא מעט אנשים טובים שממשיכים לומר את השטות לפיה 'מזל שיש חרדים ככה מישהו שומר את היהדות האמיתית) שאין טעם לשמוע לדבריהם כי הם 'חשוכים' (בלא מעט דברים הם אכן חשוכים, בלי מרכאות), והפתרון הוא לא להתפלפל ולהסביר שששת ימי הבריאה הם כל אחד, מה בדיוק, 2.28 מיליארד שנה.

הפתרון, ככל שיש בהיסטוריה פתרונות מוחלטים, פשוט ובעצם מסובך בהרבה. למה פשוט? כי יש להפנות את תשומת הלב מהמספר הזה - 5782 - כאילו הוא מתאר אמת מדעית (מוטעית באופן מביך), ולהפנות אותו לעניין אחר לחלוטין, נקרא לו במלה אחת 'תרבותי' ובקצת יותר מלים, רעיוני, ערכי, מוסרי.

ולמה מסובך? כי כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים, כולם רוצים מלים פשוטות שלא אומרות לי שום דבר. כלומר אמת או שקר, התורה צודקת או טועה, ואם היא צודקת אז עברו 5782 שנה מבריאת העולם ואם עברו 13.7 מיליארד שנה אז ברור שכל דבר אחר שכתוב בתורה הוא שטות וכל דיבור על התורה הוא הדתהבלהבלה.

נדמה לי ששלמה גרוניך נותר מתוסכל עוד יותר אחרי שגילה שאת השיר המדהים הזה, שירים בשני אקורדים, הוא כתב כהרגלו במורכבות מוזיקלית מרהיבה, ולמרות הפופולריות שלו הרבה אנשים החמיצו את הפואנטה.

אז אם לגרוניך מותר תיסכול, גם לי. וכפי שהוא פרסם שירים, בהרבה יותר משני אקורדים, הנה גם אני אפרסם את הרשומה הזו, שהולכת ומסתבכת.

נתחיל מעובדה לא מוכרת מספיק: בכל התורה, בכל 929 פרקי התנ"ך, אין איזכור של מניין לבריאת העולם. נקודה. אין. ציר הזמן הארוך ביותר שיש בתנ"ך הוא 480 השנה ליציאת מצרים ששלמה מזכיר עם חנוכת הבית הראשון. מילא מדובר במספר סמלי, 480 הוא מכפלה מפוארת של 12 וכן הלאה, כך או אחרת, שלמה מונה ליציאת מצרים.

הלאה. כשהחשמונאים משדרים לאחור 'הר הבית בידינו', הם מציינים את התאריך המדויק, 25 לחודש התשיעי שנת 148. למה?? לשטרות. וואס איז דאס מניין השטרות? בדיוק מה שיידיש לגרמנית, רק הרבה קודם: שימוש יהודי במכשיר תקשורת רווח. במקרה של היידיש לצורך שפה, במקרה של יהודה המכקבי.ת, לצורך אמירה מדוייקת בנוגע לארוע חשוב.

מה זה מניין השטרות, כלומר מה שנת האפס שלו? אתם יושבים הר הבית בידינו חיסלנו את המתייוונים והמתייונות (ה-ו האחרונה בשורוק)? כן, מניין שראשיתו בנצחון בית סלווקוס על בית תלמי. כן. מה לעשות. הארוע הכי יהודי-טהור בין שיבת ציון להולדת ישוע, מצויין על ידי המשחררים המטהרים באמצעות לוח שנה יווני טהור.

הלאה. במצבות או במסמכי גניזה ניתן למצוא מניינים אחרים שיהודים נוקטים בהם. למשל כך וכך שנים מאז חורבן הבית (השני). רק בימי הביניים אנו מוצאים בסוג-של-לפתע מניין לבריאת העולם. יפה. עכשיו אנחנו מדברים ביזנס.

סיכום ביניים. יהודים לא עושים שימוש במניין לבריאת העולם עד בערך תקופת הגאונים, ואם אני טועה במאתיים שנה פלוס מינוס, הטעות הזו זניחה. אגב, עד ימינו יהודים עושים שימוש הן במניין השטרות (אצל זקני תימן, אלו שלא הצליחו לסחור בהם, מדובר במניין מובן מאליו) והן במניין לחורבן הבית (ולפני 73 שנה הצטרף מניין נוסף, כך וכך שנים לתקומת ישראל בארצו).

אז מאיפה או למה השימוש במניין לבריאת העולם, ועל סמך מה? אלו כמובן שתי שאלות נפרדות. למה השימוש? בגלל הויכוח עם הנוצרים. על מה הויכוח? על שאלה קטנה: המשיח. הגיע או לא הגיע. הגיע? אתה נוצרי. לא הגיע? אתה יהודי. ואיך מוכיחים היהודים שהמשיח לא הגיע? על סמך מסורות של העת העתיקה לפיהן המשיח יגיע אחרי 6000 שנה. מדוע 6000? כי זה שבוע אלוקי.ת של 1000 שנים בכל יום אלוקי.ת ובסך הכל 6000 שנה.

ואז, כדי להוכיח שאין מצב שישוע הוא המשיח, כל שנותר הוא לחשב את השנים מבריאת העולם. ספויילר: הידיעות על המידע הנחוץ לצורך פיתוח תורת האבולוציה (פורסמה על ידי דארווין ב-1859) או על הרדיואקטיביות של גרעין כדור הארץ (לא לפני סוף המאה ה-19) והשלכות שני גופי ידע אלו על גיל כדור הארץ (4.5 מיליארד שנים) או על גיל היקום (13.7 כאמור), עדיין לא היו מוכרות לחז"לינו, מה לעשות והשטות שהכל כתוב כבר בתורה שחזתה הכל לא ראויה אפילו למטבע הלשון החביבה עלי עד לזרא: הבל הבלים ורעות רוח.

ולכן, כשניגשים חז"לינו לחשב כמה שנים עברו מבריאת העולם, כל מה שעומד לרשותם הוא כל סוג של כרוניקה הניתנת לאיסוף ולחישוב לאחור, כמו למשל כמה שנים עברו מפולמוס קיטוס (ידוע בשם מרד התפוצות, 116 לספירה) עד לשחרור בית המקדש על ידי בניו של מתתיהו, כלומר להפך, וזה בדיוק 280 שנה, ואז להמשיך ברברס לשיבת ציון ומשם לחנוכת מקדש שלמה ומשם ליהושע ומשם לזקנים ומהם למשה רבנו וממנו ליוסף וממנו ליעקב ליצחק ולאברהם וממנו למתושלח ואז לאדם הראשון ואז עושים סיכום והתוצאה היא בתוספת השנים שעברו מאז החישוב הראשון, נגיד לפני 1700 שנה, 5782 שנה.

שני אקורדים זה לא, מה לעשות, תודה לשלמה המלך ולשלמה גרוניך, אבל ככה, מה לעשות, מבררים קושיות בהיסטוריה.

מיותר (?) לציין שמבחינת חז"ל העובדה שבזמנם עברו רק 3400 שנה בערך מבריאת העולם היא (עוד) הוכחה שהאיש ההוא, יש"ו, כלומר ישוע, לא היה משיח. מש"ל.

עד כאן בעניין הזה. ועכשיו לעניין נוסף, אולי החשוב ביותר. כי אמרנו שמדובר לא בשאלה של אמת מדעית, כלומר האם 13.7 מליארד או 5782 שנה, אלא בשאלה מוסרית, רעיונית, עקרונית או כל מלה אחרת מהמשפחה הנאה הזו.

ובכן, מה משמעות מניין השנים לבריאת העולם? נקודת מוצא אוניברסליסטית מוחלטת. כי בריאת העולם זה בריאת הכל. אדמה, מים, רוח ואש או טבלת היסודות של שיעורי הכימיה, וכמובן יצורים כמו גל גדות ויאיר נתניהו וכמובן איימן עודה ואפילו רוגל אלפר.

להבדיל למשל ממניין שנים להולדת ישוע. או מניין שנים להגירתו של מוחמד ממדינה למכה. בשלושת המקרים, 'שנת האפס' היא דרך לומר משהו בעל משמעות: כל מה שהיה קודם לא חשוב או פחות חשוב או ראוי להתעלמות או לגינוי או לרדיפה. החצי השני של המשפט הוא בערך תקציר תולדות הנצרות והאסלאם.

ובתרבות היהודית על פי ההגיון הזה? שתי אפשרויות. או שמה שבא לפני הבריאה פחות חשוב - אלוהים אם זה לא ברור - או שמה שבא לפני הבריאה לא חשוב - אלוהים אם זה לא ברור.

כך או אחרת, המניין לבריאת העולם הוא עמדה מוסרית לפיה מה שחשוב ומה שקובע זו ההוויה, שמו המפורש כידוע של אלוקינו, מה שמסדר באופן מוחלט את התיזה: אלוהי היהודים נברא בצלם ההווייה, כלומר בצלם המציאות הממשית.

חג שמח חברות וחברים. שנה טובה. א-פרופו משמעויות: טובה. לא שמחה. טובה. לא כי שמחה זה רע. אבל שמחה שאיננה מבוססת על טוב, הלכה השמחה, בטלה השנה. ולהפך.

דרכו של רבין והפתרון הריאלי היחיד לסכסוך ("ריאלי" אין פירושו משהו שעומד להתממש כמובן)

 

מדי פעם שואלים אותי למה אני מתכוון כשאני אומר שאני עומד מאחורי דרכו של רבין, האמיתית, לא זו שנמכרת בנזיד עדשים על ידי חבורת מעקמי האמת (בגימטריה זה יוצא 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב שמדובר בשקרנים, בכל זאת, אנשים נפלאים, מחנה השלום וכן הלאה).

מה היא דרכו האמיתית של רבין? ב-1974 הוא אמר בנאום ההכתרה שלו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה שבין המדבר (עיראק) לים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה יהודית ומדינה ערבית. ב-1995 הוא חזר על הדברים מהכיוון ההפוך, על דרך השלילה, כשדיבר במפורש על חובתה של ישראל להחזיק בבקעת הירדן במובן הרחב של המושג, וכי הרשות הפלסטינית איננה ולא תהיה מדינה. על הדרך, באותו הנאום, חודש לפני שנרצח, הוא דיבר גם בשבח ההתנחלויות בכלל ובפרט העלה על נס את ההתיישבות היהודית באזור רצועת עזה כמופת לעוד התיישבות יהודית בגדה המערבית.

אז אחרי שאמרנו את כל זה - ובעוד כחודשיים נאלץ שוב לחזור על הדברים כי חבורת מעקמי האמת אודות מורשת רבין (בגימטריה 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב 'שקרנים' כי בכל זאת אנשים מופלאים יש שם בחבורה המופלאה הזו, אחד אחד, א.חת א.חד.ת) - עולה השאלה שמפנים אלי מדי פעם (ולא, אינני דובר לא של רבין ולא של אף אחד אלא רק של האמת ההיסטורית כפי שאני מצליח לשים על החמקמקה הזו את ידי עיני ליבי ובעיקר את ראשי): נו, איך זה אמור להיראות?

אז הנה התשובה האופטימית:

באמצע שנות ה-70', בתקופה שחוסיין היה מספיק חזק, בארה"ב ישב שר חוץ עם ראש על הכתפיים, והליצן של הבוטנים עדיין לא הזיק את נזקיו החמורים שעד היום כל המזרח התיכון 'אוכל' אותם בכיף (הכוונה אם זה לא ברור לג'ימי קרטר האוויל).

בתסריט הכי אופטימי, חוסיין מגיע להבנות עם הפלסטינים הרבים שבאותה תקופה עדיין העדיפו אותו על פני ערפאת וכנופיית הרוצחים שלו (שכידוע רצחה יותר פלסטינים מאשר יהודים וככה זה תמיד עם כל 'תנועת שחרור' מהסוג הזה).

על פי אותן הבנות שחוסיין ב-1972 קרא להן 'פדרציה', נוצרים יחסים פוליטיים חדשים ומאוזנים יותר בין עמאן לבין רמאללה, כלומר בין הגדה המזרחית לגדה המערבית. כך או אחרת, אופי היחסים הללו הוא 'בעיה פנימית' של הערבים, ואם להשען על ההגיון של 'אגודות הכפרים' (כתבתי עליהם ספר בהוצאת כרמל, 2012) אז היחסים הללו מאוזנים למדי כשהמטרה היא ליישם באופן שיטתי ומקיף את תפיסת העולם החיובית של וואצפי א-תל למשל, שבשורה התחתונה שמה לנגד עיניה את חיזוקה של ירדן ושיגשוגה של החברה הירדנית באמצעות פיתוח הכלכלה, החינוך, החברה האזרחית וכן הלאה, צעדים שאגודות הכפרים עשו בקנה מידה קטן אך משמעותי במעט השנים שהן התקיימו (1983-1978 ברוטו, נטו 1981-1982).

ישראל מצידה ממשיכה בשלה כפי שעשו בוניה ומייסדיה מאז 1878 וביתר שאת מאז 1948 ('בניין אומה'), כשהפעם, ממזרח לה, מדינה ירדנית-פלסטינית יציבה, משגשגת והמקיימת שלום-אמת עמה. איפה בדיוק הגבול בין שתי המדינות האלו? לשיטתם של אלון ורבין, הבקעה לכל אורכה, מבית שאן ועד ערד, היא בריבונות ישראלית.

ירדן לעומת זאת, חזרה לריבונות מלאה על הגדה המערבית פחות הביקעה. את הקשר בין שתי הגדות מאפשר פרוזדור הרץ מרמאללה ועד עמאן, ומרמאללה עד בית לחם וחברון וכן הלאה. ירושלים כמובן בריבונות ישראלית מלאה, תוך שימור מעמדם של הערבים במקומות הקדושים להם, ושימור זכותו של כל אדם בעולם לבקר בחופשיות בירושלים, לא משנה מה צבע עורו דתו או אתאיסטיותו, כפי שזה מובן מאליו בכל ההכרזות של האו"ם אבל כפי שזה הצליח להיות מיושם לאורך כל ההיסטוריה, כולל זו של המנדט, רק ואך ורק תחת ריבונות ישראל מאז 1967.

הואיל ומדובר בשלום אמת, בין שתי המדינות הללו יש לא רק שיתוף פעולה כלכלי מלא כפי שלמשל נכתב בהצעת החלוקה של 1947, אלא גבולות פתוחים המאפשרים תנועה של קרובי משפחה של משפחת מג'אלי למשל היושבת בירדן, אצל משפחת מג'אלי היושבת בנצרת (העיתונאי המופלא נזיר מג'אלי יושב בנצרת ומשפחתו המורחבת בירדן אם זה לא ברור).

ומה שנכון לערבים נכון גם ליהודים: ישובים יהודים בגדה המערבית (בלשון זמננו 'התנחלויות', מושג שיש לומר היום בעיקום פרצוף ובעווית של גועל נפש גידונלויסטי עמוק) שמעוניינים להמשיך להתקיים על אדמת האבות של ארץ ישראל (והיא אכן אדמת האבות של ארץ ישראל), ימשיכו לעשות זאת תחת דגל ירדני-פלסטיני, בדיוק כפי שסכנין ממשיך להיות ישוב ערבי תחת דגל ישראל. הואיל ומהמשוואה הזו, תסריט חיובי אני מזכיר, הוצאה החוצה כנופיות הטרור למיניהן, בין אם מנהיגיהן חולפים חליפות ועונבים עניבות ובין אם סמרטוט ירוק מקשט להם את הזקן הדרמטי, הרי שכל בעיות הבטחון המהותיות נעלמו, וכל מה שיש לכוחות הבטחון הפנימי לעשות הוא לעצור ערסים משני העמים החוצים צמתים ברמזור אדום, חותכים מימין ומשליכים אשפה ברבים. זה התסריט. החיובי כמובן.

באמצע שנות ה-70' הוא לא היה רחוק ממימוש. עדות על כך הביא אחד מאויביו הגדולים ביותר של התסריט הזה, משה דיין, אוהד ידוע של אש"ף ואביו הרוחני של 'החתרן הבלתי נלאה' שב-1993 יביא על רבין את 'תהליך אוסלו', כלומר שוב את ערפאת של אש"ף.

בכל אופן, ב-29 בנובמבר 1974, נאם דיין בבר-אילן נאום תגובה להחלטת רבאט לפיה רק לאש"ף יש זכות לייצג את הפלסטינים (החלטה שמשמעותה מלחמה לנצח). בין השאר אמר מי שהיה אז חבר כנסת על הגדר מטעם המערך והמנטור של שר הבטחון והחתרנות הבלתי נלאית פרס (שעמל מצידו על חבלה שיטתית בתהליך המדיני בין ישראל למצרים שלמרות חתרנותו הבלתי נלאית הבשיל לכלל 'הסכמי הביניים' של ספטמבר 1975), את הדברים האלה:

"צְדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני אירועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט לייפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו משא ומתן על נסיגה מהגדה כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של משא ומתן עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל העניין. ישראל לא מנהלת משא ומתן והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו".

בין ירדן לפלסטין - היסטוריה ואקטואליה

עוד יומן קריאה. אשר ססר, פרופ' אשר ססר בשבילנו, יושב באונ' תל אביב ולפני שאני שוכח אספר שלפני כשנה הוא יצא בסדרת הרצאות מעולה במיוחד המקיפה את תולדות המזרח התיכון וכל מי שרוצה להחכים מעט או אפילו הרבה, מוזמן לחפש את הסדרה הזו ביוטיוב. 'צהרי יום ד' נדמה לי קראו לזה אבל לא משנה, קל מאד למצוא תחת 'אשר ססר, המזרח התיכון'. ססר מבטאים כך: Susser

ב-1984 ראה אור הספר הזה פרי עטו, ותחת הכותרת 'בין ירדן לפלסטין' מביא ססר מצד אחד את סיפורו המרתק של וואצפי א-תל, ירדני חכם מאד ומוכשר שנרצח על ידי חברי 'ספטמבר הורוד' בנובמבר 1971 בקאהיר, ומצד שני את סיפור הטנגו המרתק שחבל שהבדיחות שבו על חשבוננו, בין הפלסטינים בכלל ואש"ף בפרט, לבין ירדן בכלל ובית המלוכה ההאשמי בפרט.

דעתי, כרגיל דעת מיעוט, מה שלא אומר שהיא דעת טעות, היא שהטנגו הזה נמשך גם ברגעים אלו, כלומר כל אלו שיודעים לדקלם בעל פה את נאום הפרישה של חוסיין מענייני הגדה המערבית אי אז ב-1988 ומצביעים עליו כעל 'הוכחה' שכבר אין לירדן שום עניין בגדה המערבית, מילא מדברים שטויות, הם פשוט מביכים את עצמם.

די אם נזכיר שתהליך אוסלו שהפודל-ביילין כפה בשליחותו של החתרן הבלתי נלאה פרס על רבין ב-1993, נועד קודם כל לחבל בשיחות שהתקיימו בוושינגטון בין ישראל לבין 'המשלחת הירדנית-פלסטינית'. נו, אז אם ב-1988 "נותקה הזיקה" בלה בלה, איך זה שישראל דנה בתיווך האמריקנים עם משלחת "ירדנית-פלסטינית"??

לא זו אף זו: בהסכם "השלום" בין ישראל לירדן מ-1994, נשמרת לירדן זכות חזקה על הר הבית, שזו גרסא נוספת של סיפור העם הידוע המוכר בשם 'המסמר של ג'וחא'. אם מישהו לא מכיר, הוא מוזמן לשאול. כן, שלומי, אני זוכר ששאלת, אשתדל לזכור להרחיב בנושא.

אבל גם אם טועים אני ועוד בערך 13 אנשים שמשוכנעים כמו רבין בשעתו (גם ב-1974 וגם ב-1995) שאין ולא יתכן שום פתרון (אם בכלל יתכן פתרון) לסכסוך אלא בחלוקת הארץ שבין המדבר, לא הירדן, המדבר, לים, לשתי מדינות (כלומר שהפתרון הפלסטיני הוא חלק מירדן בצורה כזו או אחרת של גבולות הקבע הכוללים מצידה של ישראל את הבקעה "במובן הרחב של המושג" כפי שאמר זאת רבין שלמד את הנושא מיגאל אלון), נותרת שאלת זיקת ירדן לגדה המערבית פתוחה, למרות אותו נאום מפורסם ולמרות אותם גאונים שממשיכים לחשוב שהטו-סטייט-סלושן א-לה-אובמה-ביבי הוא באמת פתרון יישים.

ומי שרוצה להבין את שורשי הזיקה הזו, מומלץ לו לעיין בספרו המעולה הזה, העשיר כל כך בפריטי מידע המסודרים על ציר זמן והמקבלים משמעות בזכות הסברים מעולים להקשרים בקני-מידה שונים, של אשר ססר.

ההקשרים כוללים, לא לפי הסדר ובוודאי לא לפי חשיבות (המשתנה ממקרה למקרה), עניינים כמו הליגה הערבית, המתח בין "מהפכנים" (נאצר למשל) ו"מלוכנים" (חוסיין למשל), המלחמה הקרה, האסלאם הפנדמנטליסטי (כן, כבר אז), ישראל לפני ואחרי 1967, ועוד ועוד.

הפרטים המרובים מלווים את סיפורו של א-תל שהספיק להיוולד בירדן בינואר 1919, כמה חודשים אחרי יגאל אלון, ושבערך מגיל 20 שרת את הציבור, אם כאיש צבא ואם כמדינאי. הטנגו שרקד עם חוסיין מרתק במיוחד, כי חלק מסוד ההצלחה הירדנית הוא בהפרדה שבין ראש הממשלה הירדני, א-תל למשל, לבין המלך יר"ה הנתפס כסוג של קדוש והמצדיק את מקומו הן בשייכות לשושלת ההאשמית שזכתה לשמור על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם עד שנזרקה מסעודיה ב-1924, והן בהיותו נצר למנהיגי 'המרד הערבי' (1916), ארוע מכונן לשיטתו של בית המלוכה הירדני.

מבחינתנו כמובן הטנגו המרתק ביותר הוא סוג של פולקה או ריקוד בו יש שלושה משתתפים: ישראל, אש"ף, ירדן. כי את הטנגו שניהלו ערפאת וחוסיין קל להבין יחסית: שניהם הסכימו ששתי הגדות של הירדן הן אותה ארץ, ושבשתי הגדות האלו יושבים פלסטינים שאין ביניהם שום הבדל כי הם שייכים לאותה קבוצה תרבותית-חברתית וגם כלכלית, וש"הישות הציונית" היא אימפריאליזם קולוניאליסטי שיש לחסלו ולהעבירו מן העולם.

על יסוד ההסכמות החשובות האלו, קל להבין את ההבדל החשוב ביותר: מי ישלוט בפלסטין שעל שתי גדות הירדן זו שלנו זו גם כן? ערפאת "המהפכני" או חוסיין "המלוכני"? הואיל ועל השאלה הזו אפשר לתת רק תשובה אחת המוציאה את השנייה - או ערפאת או חוסיין - לא 'רק' קיבלנו את מלחמת האזרחים ששיאה המפורסם הוא 'ספטמבר הורוד' (ידוע בכינויו 'שחור' כי הוא אכן שחור מנקודת מנקודת מבטם של אנשי אש"ף ואוהדיהם: סוריה, עיראק, ברית המועצות, משה דיין ו90% מכתבי השטחים בידיעות אחרונות, דבר וכמובן הארץ האחד והיחיד), אלא קיבלנו את הטריאנגו, כלומר המשולש הארצישראלי במהדורה השנייה שלו: ירדן-אש"ף-ישראל.

ישראל כידוע (???) מקיימת יחסים בטחוניים עם ירדן כבר מ-1963. שישים ושלוש. כן, לפני אקיבוש וכן הלאה. מדוע? כי לירדנים היה ברור שכל פעולת טרור המתבצעת משטחם היא עניינם גם אם היעד של המחבלים הוא לרצוח יהודים. מנקודת המבט הזו, ארועי 1970 מובנים מאליהם. ישראל לקחה חלק חשוב מאד במניעת המזימה של סוריה לפלוש לירדן בתואנה של סיוע למחבלים של אש"ף, כשלכולם היה ידוע כבר אז כפי שזה ברור היום, שאם סוריה היתה יכולה היא היתה מחסלת את המדינה הירדנית ומשתלטת על השטח.

שיאו הפחות מפורסם של עניין 1970 הסתיים ממש היום לפני 50 שנה. באוגוסט 1971 השלימה ממשלת ירדן - וואצפי א-תל כבר אמרנו? - את מהלך חיסולו של האל-קעידה ("הבסיס") של אש"ף בירדן. בספטמבר 1970 הגיע לשיא המימד הצבאי, אבל באוגוסט 1971 המימד המדיני, החשוב פי כמה, תמיד ובכל מקרה ולנצח. בחודש הזה דאגה ממשלת ירדן לסגור כל ארגון וכל מוסד וכל מועדון הקשור לאש"ף שנדד באותה תקופה צפונה ומה שהבטיח אך נכשל לעשות לירדן, הצליח בגדול בלבנון.

כי זאת יש להבין: אמנת אש"ף שנוסחה פעם אחת ב1964 ופעם שניה ב1968 מדברת במפורש ובמוצהר וכעניין המובן מאליו שעקרון 'המהפכה המתמדת' מכוון לא רק כנגד "הישות הציונית", זה ברור מאליו, מדובר ביהודים כלבים בני מוות, אלא כנגד כל, כל ממשלה ערבית, ע ר ב י ת, שעושה סימנים של נכונות לפשרה, ולו באופן עקיף, פשרה דה-פקטו, כמו זו שבאה לידי ביטוי ביחסים הבטחוניים בין ירדן לישראל כבר מ-1963, עם "היישות הציונית".

א-תל הבין את העניין הזה יותר טוב מכל אחד אחר לפניו ואחריו. ולא במקרה. ססר מקפיד להזכיר פעמיים במהלך הספר המעולה הזה, שא-תל היה אחד מהבודדים שבהנהגה הערבית שדחה על הסף את הבכיינות הפלסטינית והערבית בכלל על תבוסת 1948 כאילו נבעה מקונספירציה רב-ראשית א-לה-פרוטוקולים-של-זקני-גוריון, אלא היא פועל יוצא של חוסר ארגון, חוסר כשרון, חוסר הבנה של מה ההבדל בין דיבורים למעשים.

א-תל כמובן התנגד בחריפות להצטרפותה של ירדן למלחמת ששת הימים, הגם שכפי שססר מראה באופן משכנע, לחוסיין לא היתה שום ברירה, כי הרחוב הפלסטיני שהעריץ כמובן את הדחליל שהצליח להבהיל אפילו את עצמו - נאצר - לא היה מאפשר לו לעמוד מנגד.

שתי מסקנות ביניים הנשענות כמובן על כ-37 שנות פרספקטיבה:

א. בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, ערבית ויהודית. מה יהיה הגבול ביניהן? מי יודע. אפילו כלומר "אפילו" חוסיין שהקפיד לפטפט את פיטפוטי ה"אף שעל" הערביים השגורים והשדופים, כלומר "אפילו" הוא שדיבר על "שחרור פלסטין במלואה", דיבר ואף פעל במגמה של הסדרי ביניים שיכולים להמשך - כמו המציאות הנוכחית שמצחיק אותי בכל פעם לשמוע לגביה ש"ככה אי אפשר להמשיך" (נו, מה לעשות ועובדה שכן???) - הרבה מאד זמן.

ב. הפוליטיקה הערבית על כל מרכיביה ללא יוצא מהכלל - ודוקו: הפוליטיקה כתבתי ולא התרבות ולא האנשים ולא החברה הגם שברור שהפוליטיקה היא פועל יוצא של כל אלו אבל בכל זאת אני מקפיד להדגיש, הפוליטיקה הערבית - היא כל דבר חוץ מאשר לחפש מוצא חיובי קודם כל כלפי האנשים אותה היא מנהלת. כן, וואצפי א-תל דיבר ואף פעל לטובת שיפורה של ירדן והפיכתה למקום ראוי יותר לתושביה (בעיקר סביב 1962), אבל הואיל וירדן, כמו ישראל, לבנון, סוריה, מצרים, זימבבווה, בלגיה דנמרק ואפילו ניו זילנד, קשורה לסביבה שלה, הרי שכל צעד לשיפור המצב הפנימי שאיננו נשען או זוקק לשיפור היחסים עם השכנים, תמיד ובהכרח יוותר חלקי (הדבר נכון היסטורית אפילו למקרה של ארה"ב). ומבחינה זו, ספרו של ססר הוא רקוויאם עגום למדינאות ערבית נוגה בלשון המעטה, שהציר המארגן שלה הוא לא איך לעשות עולם טוב יותר, כלומר מזרח תיכון טוב יותר, אלא איך לשמור על הכסא.