יום ראשון, 18 ביוני 2023

¿rendiremos a la victoria de la imagen?

 por qué a pesar del poder y la calidad cinematográfica de una película como 'La imagen de la Victoria' no se debe abandonar la lucha por el lugar de la historia, o sea la composición de palabras, argumentos, contextos y sentido común

 I. introducción

 No tenía intención de ver dicha película ¿por qué? Porque he visto suficientes obras cinematográficas israelíes de esta índole, y he leído suficientes artículos escritos por quienes se asocian con el 'Campamento de la paz', por ende ya conozco suficiente las tesis del 'Campamento de la paz', como para saber de antemano el argumento de la película. No tuve ganas de frustrarse otra vez, más allá del hecho que conozco bastante bien la historia de la batalla de Nitzanim, por ser historiador.

 ¿Cuál es la tesis del 'Campamento de la paz'? En dos palabras: simetría falsa. En otras tres: basta de guerras. En otras tres: es nuestra culpa. En otras tres: es nuestro pecado.

 Y resulta que, después de que las circunstancias de la vida me llevaron a ver la película, mi opinión preconcebida era muy limitada, porque esta película es mucho peor de lo que yo esperaba. Quizás es la culminación de todo lo descrito antes, una expresión especialmente escandalosa de lo que el periodista israelí Ben-Dror Iamini, llamó acertadamente en un libro que publicó hace siete años: La industria de las Mentiras.

 

II. La verdad al servicio de la mentira

 Las mentiras se pueden producir de dos maneras principales: 1. mentir con la frente determinada. 'Sí, estuve' en un lugar y momento determinados aunque no lo estaba. Todos usamos este tipo de mentiras, que a veces son necesarias. 2. basar un argumento falso en verdades a medias o en verdades fuera de su contexto.

 Pero hay otra forma: 3. producir una mentira tanto sobre la base de medias verdades como sobre la base de verdades completas. Y la película en discusión utilizo la misma.

 Incluso antes de que aparezca la primera imagen en la pantalla, el director se asegura de escribir: 'Basado en hechos reales'.

 De hecho, la cantidad de Verdades reales en esta película es muy impresionante: Verdad, hubiera existido un país. Verdad, hubiera existido el Kibutz Nitzanim. Verdad, hubiera existido árabes rurales. Verdad, hubiera existido un rey llamado Faruk. Verdad, hubiera existido una decisión de la ONU aconsejando la partición de Eretz Israel. Verdad, hubiera habido una guerra en los caminos. Verdad, hubiera habido viajes en caravanas. Verdad, Ben-Gurion declaró el Estado. Verdad, había inmigración de jóvenes judíos de Europa y del América de Sur. Verdad, habría habido una vaca en el Kibutz Nitzanim. Verdad, habría habido la Operación Tinok (rescatando a los bebes en el 17 de mayo de 1948). Verdad, habría estado la Brigada Givati, Abba Kovner, y así sucesivamente muchísimas otras Verdades.

 

III. Entonces, ¿de qué se trata la crítica mía? No, no se trata del derecho del director a hacer una película y no del derecho del espectador a ver lo que quiere en ella, y tampoco de la cuestión de si desde un punto de vista cinematográfico es una película excelente (porque desde un punto de vista cinematográfico es excelente)

 Y antes de que vuelva a presentar 'el argumento de los argumentos de los argumentos': 'libertad de creación' y detrás de él el argumento de 'libertad de interpretación', ya que 'todos tienen derecho a leer la película y ver el libro según su entendimiento' - Estoy de acuerdo sin restricciones algunas que el director puede crear lo que quiere, y que el espectador tiene derecho a ver en la obra lo que quiera, contradecir a sí mismo, argumentar lo que le antoje a argumentar, etc etc etc.

 Pero de eso no se trata el debate. En una sociedad libre a una persona se le permite recolectar dinero, escribir un guion, hacer una investigación (en este caso una "investigación", lo sé, yo fui parte de ella, alguien del equipo me llamó, preguntó preguntas muy "profundas" que revelaron una comprensión extremadamente impresionante de una profunda típica ignorancia), se le permite elegir actores, combinar pornografía ligera y pseudofeminismo en su trabajo, producir simetrías de todo tipo, encender un fuego, producir explosiones, y combinar en el trabajo chistes al estilo de las parodias de Purim de grado 11 tanto como pueda.

 Y en una sociedad libre uno puede sentarse y admirar las imágenes en la pantalla y el increíble trabajo de restauración (¡hay una escena de un Primus prendiéndose fuego, y otra de un B17 y de una avioneta de verdad!), que incluye vehículos y armas del pasado, y ropa del pasado, y sacos de arena del pasado, y personajes que hablan en una variedad de acentos, y asombrarse y emocionarse y salir recomendarlo a cualquiera que no lo haya visto, que '¡corre a ver la peli YA!'.

 Tampoco hay debate de que una película contribuye al fomento de la conciencia histórica cien o cien mil veces más que cualquier libro de historia, incluidos los libros de actual rockstar de la historia, nuestro venerado Rabino Yuval Noah Harari.

 Pero el debate existe a pesar de todos estos acuerdos. Porque el debate es sobre el mensaje de la película, p sea su argumento.

 

IV. Entonces, ¿cuál es el mensaje de la película? O: ¿cómo podemos o debemos acercar esa pregunta?

 Vaya las paradojas: si al director se le permite crear lo que quiere (y no hay dudas que el director puede crear lo que quiere), y si el espectador puede decir lo que quiere sobre la obra (y no hay duda de que el espectador puede opinar lo que quiere), ¿es posible hablar del 'mensaje de la película'?

 Como en cualquier otro caso relacionado con la realidad, la realidad también nos salva de esta paradoja. Y en este caso la realidad en un sentido muy específico: El hecho real que el ser humano siempre busca y crea significados y mensajes.

 Siendo un rasgo humano natural, que sirve como pauta humana muy conocida, de intentar vivir una vida justa basada en moralidad (y para ello buscamos y creamos sentidos y mensajes, porque sin estos es imposible distinguir entre justicia e injusticia, y entre diferentes tipos de moralidad), está claro que no hay, ni puede haber ni una película, incluida Fast and Furious 23, que no tendrá uno u otro mensaje.

 Por ende, la pregunta no es '¿acaso la película Imagen de la Victoria tiene un mensaje', sino 'cuál es el mensaje' de la misma?

 Y, por supuesto, es posible hablar de múltiples mensajes. Y, obviamente, cada mensaje está sujeto a interpretación. Pero insisto: de acuerdo con el mismo principio humano-natural, una u otra interpretación puede y debe ser debatida.

 El debate puede ser realizado en dos maneras: 1. Sin argumentos necesarios, es decir, sobre los sentimientos principalmente. 2. Con argumentos basados en los componentes existentes en la película.

 Y, por supuesto, la emoción tiene un papel preponderante, ya que de eso trata el arte, todo tipo de arte. Pero el papel de la emoción no contradice el hecho que la gente está buscando argumentos y mensajes, que acompañan los sentimientos.

 Obvio: en la película hay muchos componentes y cada uno puede servir para armar el argumento. Pero eso no contradice la capacidad que tiene cada persona: distinguir entre componente más o menos importantes.

 Obvio: lo que es importante para uno, puede ser irrelevante para el otro. ¿Entonces, ahora sí que chocamos una pared? No necesariamente.

 Porque este asunto también se puede aclarar de dos maneras: 1. Santificar la opinión y cerrarla a la crítica. 2. Conducir la discusión de manera abierta, consiguiendo así dos metas: llegar a un acuerdo, y entender y aclarar de que temáticas o asuntos el debate queda empatado, es decir irresuelto.

 Resumiendo: suponiendo que la película tiene un mensaje, incluso si está construido por una combinación de componentes, es posible averiguar cuál es el mensaje, observando sus componentes centrales. Y si no hay acuerdo cuales son los componentes centrales, se puede y DEBE seguir averiguar cuáles son, basando en la película, ya que la premisa básica es que aquí la misma tiene mensaje.

 

V. ¿Cuál es, pues, el mensaje de la película Imagen de la Victoria?

 En síntesis: Basta con las guerras, Make Peace Not War, Imagen, etc.

 Como se mencionó, este mensaje se basa en una larga serie de elementos visuales y textuales, pequeños y grandes, que se resumen en el fin de la película, por si por las dudas el espectador no es suficientemente inteligente: "Dedicado a todos los jóvenes de ambos bandos que cayeron en la guerra".   

Unos minutos antes, aparece una cita según la cual “la política es la política, pero la vida es más importante”.

Desde este punto de vista John Lennoninista superficial que es nada más que un insulto a la inteligencia resulta fundamental la vergonzosa pornografía que acompaña a la película: desde la insistencia en que las actrices usen pantalones cortos hasta la escena de los calcetines en la playa y, por supuesto, la especialmente descarada escena del ordeño de la vaca. Porque de punta de vista de los Hipies, todas estas escenas NO son pornografía, Dios me libre, sino un himno a la juventud, a la belleza, al amor.

A todo ello hay que añadir la historia paralela de la novela entre la heroína de la película y el comandante militar de Nitzanim, a la historia de la novela entre el voluntario de los Hermanos Musulmanes y la sonriente jovencita árabe, que de vez en cuando pasaba de aquí para allá en la pantalla.

 O el discurso de uno de los soldados judíos, que por ninguna justificación histórica están presentados como graduados de prisiones y pandillas callejeras (eran combatientes de Givati ​​que comenzaron su servicio antes del establecimiento del estado, así que por definición eran voluntarios), que dice “Para qué pelear si se puede hablar”, que innovación… no es el soldado que propone esta idea tan brillante, sino el director, hablando por el mencionado 'Campamento de la paz'… ¿Cómo no pensaron en esto antes, hasta diciembre de 1947, Herzl, Weizmann, Rupin, Magnes, Arlozorov, Berl, Golda y Ben Gurion? Por las dudas, y vale la redundancia, debo aclarar que todos estos personajes hicieron todo lo posible para evitar la guerra.

 Otros soldados, sobrevivientes de la Shoah por supuesto, representan a la supuesta Israel militarista, el que la película trata de educar a través de las filosofías de los hippies, que dicen lo opuesto: "¿Y cuando los judíos y los alemanes estaban en Auschwitz, se suponía que debían negociar?, ¿Habéis tratado alguna vez de hablar con un árabe?"

 Para no perdernos la conexión entre la Shoah y la Resurrección, la heroína de la película y uno de los soldados están hablando entre ellos - para que no perdamos la profundidad del mensaje por un momento, la cámara nos muestra generosamente el número grabado en su brazo - en alemán.

 Y por supuesto el discurso basado en el legado de la Shoah departe de la némesis de Nitzanim y del Movimiento Hanoar Hatzioni, el gran personaje del Hashomer Hatzair, Aba Kovner, el politruck… en la asamblea, la ola jadasha del acento ruso, le explica a su amiga, la ola jadasha de Argentina, que politruk es un puesto militar tomado del Ejército Rojo, cuyo estatus es superior que la de cualquier otro comandante… otra distorsión total de la verdad, más allá del comportamiento erróneo de Kovner.

 O la mentira sobre la supuesta desafortunada aldea palestina (que representa a todos los supuestos desafortunados palestinos) que fue despojada de su tierra por Nitzanim (que representan al sionismo). En este caso es una doble mentira: 1. Nitzanim estaba aislada, y a su lado solo un campamento británico abandonado. 2. el sionismo no despojó ni a un solo árabe de su tierra.

 Pero la simetría fingida requiere mentiras sin fundamento, que desde el punto de vista de lo que se conoce como el "campamento de la paz" no tienen más que repetir y repetir y repetir y repetir para que lo que ocurra lo que Goebbels nos enseñó: mentira repetida tres veces se transforma en verdad.

 Y como cualquier película digna de su nombre (y desde un punto de vista netamente cinematográfico, esta es una película magníficamente hecha), se desarrolla en un movimiento crescendo: explosiones y fuego y más cambios de fuego y humo conquistando la colonia judía. La explicación de la batalla ofrecida en la película es particularmente ridícula: fue una solicitud del Rey Faruk de Egipto para obtener la 'imagen de la victoria', antes de que el ejército egipcio regrese a casa. Pero la batalla en cuestión termino en 7 de junio de 1948, mientras el ejército egipcio volverá a su país no antes de Febrero de 1949, y como se sabe, o debería saber un director filmando una película "basada en hechos reales", este ejército no solo invadió un terreno que no tiene nada que ver con El Cairo sino el mismo llegará a las afueras de Jerusalén.

 Luego, cuando cae Nitzanim porque no llegan los refuerzos ("por razones políticas" propone la película obviamente, negando el hecho de que una cuarta parte de los 17 asentamientos que cayeron igual como Nitzanim en esta guerra, fueron kibbutzim del 'Hashomer HaTsair'), y los cuerpos son amontonados en las trincheras, Avraham el comandante finalmente decide rendirse.

 En la historia como realmente sucedió (sí, existe tal cosa "historia realmente sucedida", no todo es "narrativas" o "opiniones"), la rendición de Avraham Schwartzstein fue ante el comandante del ejército regular egipcio. Pero este hecho daña el argumento ideológico del "Campamento de la Paz", porque con los oficiales del ejército egipcio de 1948, los oficiales de las FDI se sentaron 25 años después en el kilómetro 101, realizando el primer paso a la paz firmado en 1979.

 Por lo tanto, el colmo de la locura de la guerra no puede producirse frente a un oficial egipcio, de un ejército oficial de un país que fue uno de los fundadores de las Naciones Unidas, una organización diseñada para prevenir guerras y en su lugar buscar arreglos diplomáticos, como la fue la Plan de Partición, la cual fue rechazada por TODO el mundo árabe, que prometían a evitar una solución diplomática a toda costa, incluso el "ahogarla en sangre" si hará falta. Todo esto, por supuesto, está oculto a las miradas del director, que nos aseguró antes del primer Frame que la película está "basada en hechos reales".

 Por ende, el enfrentamiento final del comandante Avraham no puede ser como paso en la verdadera historia (sí, existe tal cosa "historia verdadera", no todo es "narrativas" o "opiniones"), y nuestro director pone en lugar del oficial egipcio regular, un fanático luchador de la Hermandad Musulmana, quien, para que no nos perderemos en dudas, está equipado con una barba espesa y ojos chispeantes que transmiten intolerancia, en primer lugar, hacia el egipcio director que fue enviado "sólo para documentar". Pero incluso el fanático barbudo mata al comandante Avraham por error, cuando entra en pánico por un momento porque alguien desde atrás dispara varios tiros.

 Viva la simetría... los barbudos fanáticos de ellos contra nuestros pelados kovners... Si tan solo no hubiera fanáticos 'en ambos lados', todos los amantes podrían realizar su amor.

 Pero de hecho se trata de pura propaganda: ¿Por qué un oficial egipcio cometería un crimen de guerra: el asesinato de un comandante que levantó una bandera blanca? (y sí, las FDI también cometieron crímenes de guerra en 1948, eso es lo que pasa habitualmente en guerras… por ende la cuestión es quien provoco la misma. La verdad histórica es muy simple y no tiene nada que ver con simetría: los árabes y solo los árabes).

 La penúltima imagen es de las fotos de los héroes de la paz de 1979, colocadas en la casa del director egipcio, quien por supuesto representa a nuestro director: Kissinger y Sadat realmente fueron héroes asegurando la paz, pero no se debe omitir el hecho que esta paz no cambio para nada la percepción predominante de los egipcios hacia el sionismo y el Estado de Israel.

 Los mismos conceptos acerca del sionismo aceptados en Egipto en 1942 (su total negación sea el tamaño del territorio que reclamaban los judíos), siguen siendo los mismos 80 años después. Lamentablemente no se nota señales de que algo está por cambiar a este respecto, ni en Egipto y ciertamente tampoco entre los palestinos a ambos lados del Jordán.

 El director egipcio hace de vocero de nuestro director, cuando se testimonia a sí mismo que el misterio de la jovencita sonriente (y esta es la última imagen de la película: una hermosa mujer sonriente ante la locura del nacionalismo y la política), lo llevó a estudiar el tema e investigar. O mejor dicho, "investigar".

 

VI. Gran historia, pequeñas historias, nefasta propaganda y sentido común.

 En una etapa muy temprana de la película, el director egipcio nos brinda otra visión profunda y original: la gran historia se construye a partir de pequeñas historias. De hecho, una idea original, innovadora, estimulante y sin antecedentes.

 O tal vez, principalmente, todo eso es, o debe ser mucho más simple: la historia, pequeña o grande, es, o debe ser, ante todo historia.

 Y la historia es literalmente el relato mejor posible reconstruido, de un determinado asunto que se suscitó en el pasado.

 Por ejemplo, la historia de Nitzanim entre diciembre de 1947 y junio de 1948 (o abril de 1949 si se suma el intercambio de prisioneros en la frontera).

 Y para comprender lo sucedido en Nitzanim durante este período (el período de la lucha contra la invasión árabe y a favor del derecho de los judíos gozar de un hogar nacional en al menos una parte de la Tierra de Israel), hay que entender el contexto, un esfuerzo que requiere mucho más de lo que nuestro director se esforzó de hacer.

 He aquí una lista de contextos y cuestiones necesarios:

La lucha diplomática de los líderes sionistas en los meses anteriores a la declaración de estado;

La esencia de la 'batalla en los caminos' librada por los árabes contra el asentamiento judío y la razón del contra esfuerzo de los judíos para librar una 'batalla por el territorio' contra los árabes;

La capacidad de los judíos para recolectar, preparar y distribuir armas en el período anterior a la declaración del estado, y por qué solo después de la primera tregua (julio de 1948) las FDI comenzaron a gozar de ventaja militar relativa;

Las desventajas tácticas de Nitzanim en relación con el eje Gaza-Isdud;

El rol de los "papeles de combate" distribuidos por los "politruks", Kovner en este caso, en las difíciles circunstancias de la guerra;

La situación en otras frentes (paralela a los meses del sitio de Nitzanim, uno de cada dos combatientes de la 'Brigada Harel' murió en las batallas en el camino a Jerusalén: 400 en total).

 Y se trata de una lista parcial, pero sin la cual no se puede entender la historia tal como había sucedido.

 Pero cuando el pasado esta utilizado para crear una historia vacía, basada en distorsiones del pasado en el mejor de los casos, y en mentiras puras en el caso más común, construyendo una simetría falsa, entonces no es ni gran historia ni pequeña, sino nada más que una nefasta propaganda.

 Y es especialmente desagradable porque sus intenciones son buenas. Porque ¿quién está en contra de la paz? Todos están por la paz. Incluyendo a Hitler, quien asumió que después de derrotar a los soviéticos y los británicos y liquidando a los judios, negros, homosexuales, gitanos y la música Jazz, finalmente podría lograr la prosperidad del Reich de los mil años.

 Igualmente Faruk, que no era para nada un Hitler, estaba a favor de la paz, siempre que no incluyera la existencia de un estado judío. Igualmente Nasser, que remplazo a Faruk en 1952 utilizando un golpe de estado. En 1948 Nasser era un oficial egipcio en el norte de Neguev, cuya imagen, como se mencionó, también está en el escritorio del director. Nasser también es parte del campamento de la paz, ya que la paz garantizará la prosperidad del socialismo árabe, que será construido inmediatamente después de la destrucción de Israel.

 Y el argumento de la película es especialmente tonto y vacío porque enfrenta la vida con la política. Como si la política o la vida es un contenido fijo... Y no las son: La política puede ser como la implementada y difundida por los Hermanos Musulmanes desde 1928 hasta mañana, y la vida puede parecerse pobre y sin horizonte ninguno como la conocen las masas en Egipto en los últimos miles de años.

 Pero la política puede ser como la implementada y difundida por los miembros del movimiento sionista a través de su multitud de organizaciones, entre ellas el Movimiento Hanoar Hatzioni, que por lo menos en 1929 sus fundadores estaban seguros de que "todos construyen", es decir que cada uno y todos Juntos deben construir condiciones para una vida digna, prospera, con futuro.

 Para comprender todo esto, no es necesario ser ni un gran sabio ni erudito.

 Todo lo que se necesita es una dosis razonable de sentido común y un par de ojos que miren la realidad tal como es, y no a través de las lentes de la cámara.

 

יום ראשון, 11 ביוני 2023

נצחון התמונה?? מדוע למרות עוצמתו ואיכותו הקולנועית של סרט כמו 'תמונת הנצחון' אסור לוותר על המאבק על מקומה של 'סתם' היסטוריה (מלים, טיעונים, הקשרים ושכל ישר))

א.      גילוי נאות

לא היתה לי שום כוונה לצפות בסרט 'תמונת הנצחון'. מדוע? כי ראיתי מספיק יצירות קולנועיות ישראליות וקראתי מספיק מאמרים שנכתבו על ידי מי שמשייכים עצמם ל'מחנה השלום' ופגשתי כבר הרבה מאד אנשים המהדהדים את התיזות של 'מחנה השלום' כך שיכולתי לנחש מראש מה יש בסרט הזה ששוב יקומם אותי כפי שעשו זאת יצירות אחרות.

בשתי מלים: סימטריה מזוייפת. בעוד שתי מלים: די למלחמות. בעוד שתים: אשמנו חטאנו.

ומסתבר, אחרי שנסיבות החיים הביאו אותי לראות את הסרט, שהדעה המוקדמת שלי היתה דלה במרכיביה, כי הסרט הזה הוא אולי השיא של כל המתואר לעיל, ביטוי מקומם במיוחד למה שהעיתונאי בן-דרור ימיני כינה באופן קולע בספר שפירסם לפני כבר שבע שנים: תעשיית השקרים.

ב. האמת בשירות השקר

שקרים אפשר להפיק בשתי דרכים ראשיות: האחת – לשקר במצח נחושה. 'כן הייתי' במקום ובשעה מסויימים למרות שלא, שקר שעשוי להתגלות כמועיל, והדברים ידועים. השנייה – לבסס טיעון על חצאי אמיתות.

אבל יש עוד דרך: לייצר שקר גם על בסיס חצאי אמיתות וגם על בסיס אמיתות שלמות. וזו הדרך בה הלך הסרט 'תמונת הנצחון'.

עוד לפני שמופיעה התמונה הראשונה על המסך, מקפיד היוצר לכתוב: 'מבוסס על ארועים אמיתיים'.

אכן כן, כמות האמת שיש בסרט הזה מרשימה מאד: היֹה הָיְתָה ארץ, היֹה היה קיבוץ ניצנים, היֹה היו  ערבים כפריים, היֹה היה מלך ושמו פארוק, היֹה הָיְתָה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, היֹה הָיְתָה מלחמה על הדרכים והיֹה הָיְתָה נסיעה בשיירות, היֹה היה נאום הכרזת המדינה של בן גוריון, היֹה הָיְתָה עלייה של יהודים צעירים מאירופה ומדרום אמריקה, היֹה הָיְתָה פרה בקיבוץ ניצנים, היֹה היה מבצע תינוק, היֹה הָיְתָה חטיבת גבעתי, היֹה היה אבא קובנר, ועוד ועוד ועוד ארועים אמיתיים הנזכרים ומופיעים בסרט. 

או בקיצור: הנה מוטלות עובדותינו שורה ארוכה ארוכה, מעיני העובדות עולה תמונת נצחון, המבוססת על 'ארועים אמיתיים'... האמנם??

ג. אז על מה הויכוח? לא, על זכותו של היוצר ליצור סרט ולא על זכותו של הצופה לראות בו מה שהוא רוצה ולא על השאלה האם מבחינה קולנועית מדובר בסרט מצויין (כי מבחינה קולנועית הוא מצויין)

ולפני שיצוץ לו שוב טיעון טיעוני הטיעונים: 'חופש היצירה' וממש מאחוריו בפלוגה המסייעת טיעון 'חופש הפרשנות', כי ל'כל אחד הזכות לקרוא את הסרט ולראות את הספר על פי הבנתו', נסכים מראש ובדיעבד ובאופן גורף ולנצח: אכן זכותו של היוצר ליצור מה שהוא רוצה. אכן זכותו של הצופה לראות ביצירה כל מה שבא לו, בין אם מה שבא לו שם או לא שם.

אבל לא על זה הויכוח. בחברה חופשית מותר לאדם לאסוף ממון, לכתוב תסריט, לבצע תחקיר (במקרה הזה "תחקיר", אני יודע, הייתי חלק ממנו, התקשרה אלי מישהו מהצוות, שאלה שאלות מעמיקות במיוחד שגילו הבנה מרשימה ביותר של כלום ושום דבר), מותר לו ללהק שחקנים, לשלב ביצירתו פורנוגרפיה-לייט ופסיבדו-פמיניזם, לייצר סימטריות מכל הסוגים, להבעיר אש, לייצר פיצוצים ולשלב ביצירה וויצים בסגנון מערכוני פורים בכתה י"א ככל אשר עולה על רוחו.

ובחברה חופשית מותר לאדם לשבת ולהתפעל מהתמונות על המסך, ומעבודת השחזור המדהימה (יש שם סצינה של פרימוס שנדלקת בו אש, ועוד אחת של B17 ופייפר של חיל האוויר!), הכוללת כלי רכב ונשק של פעם, ובגדים של פעם, ושקי חול של פעם, ודמויות המדברות בשלל מבטאים, ולהתפעל ולהתרגש ולצאת נפעם ולהמליץ לכל מי שלא ראה ש'ירוץ לראות', ולעבור לפרסומות.

גם אין ויכוח שסרט אחד תורם לעידוד התודעה ההיסטורית פי מאה או פי אלף או פי מאה-אלף מאשר כל ספר היסטוריה, כולל הספרים המקומיים כשלעצמם של הרינ"ה, רבנו יובל נח הררי.

אבל הויכוח קיים למרות כל ההסכמות הללו. כי הויכוח הוא על המסר של הסרט.

ד. אז מה המסר של הסרט – או: איך בכלל מבררים שאלה כזו?

לחיי הפרדקוסים: אם ליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה (ואין או לא אמור להיות ויכוח שליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה), ואם לצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות (ואין או לא אמור להיות ויכוח שלצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות), מאליה עולה השאלה האם בכלל אפשר לדבר על 'מסר של הסרט'?

כמו בכל מקרה אחר הקשור למציאות, המציאות מצילה אותנו גם מהפרדוקס הזה. ובמקרה הזה המציאות במובן מסוים מאד: היות האדם יצור מחפש ובורא משמעויות.

והואיל ומדובר בתכונה אנושית טבעית, המצטרפת לנטייה אנושית לנסות ולחיות חיים של צדק ושל מוסר (והרי לשם כך מחפשים ובוראים ויוצרים משמעות, כי בלעדיה אי אפשר לברור בין צדק לעוול, ובין סוגים שונים של מוסר), הרי שברור שאין ולא יכול להיות דבר כזה שלסרט, כל סרט, כולל מהיר ועצבני 23 (נכון לעכשיו אנו עומדים על 10 אבל סבלנות, גם ל-23 נגיע), לא יהיה מסר.

ולכן השאלה היא לא 'האם יש לסרט תמונת הנצחון מסר', אלא 'מה הוא המסר'.

וכן, ברור, יתכן לדבר על ריבוי מסרים. וכן, ברור, כל מסר ברשימת מרכיבי המסרים המרובים נתון לפרשנות. אבל שוב, על פי אותו עקרון אנושי-טבעי, גם על הפרשנות הזו אפשר וצריך להתווכח כפי שצריך לדון ולהתווכח על המסר של הסרט.

והויכוח יכול להתקיים בשתי דרכים: האחת – על בסיס מה שמרגיש לי לגבי הסרט. השניה – על בסיס מה שיש בו.

וכמובן שלרגש יש תפקיד, כי בייצור הרגש מבחנה של האמנות, כל אמנות.

וכמובן שבסרט יש הרבה מאד מרכיבים, אבל מה לעשות והאדם ניחן גם בתכונה חשובה מאד בלעדיה לא היינו מקיימים את הדיון הזה: היכולת להבחין בין עיקר לטפל.

וכמובן שמה שטפל בעיני מישהו, מרכזי בעיני מישהו אחר. תיק"ו משתק?? לאו דווקא.

כי גם  את העניין הזה אפשר לברר בשתי דרכים: האחת – לקדש את הדעה ולסגור אותה בפני ביקורת. השנייה – לנהל את הדיון באופן פתוח, כך שהויכוחים מתבררים, וגם כשלא מסכימים על עניין כזה או אחר, לפחות ניתן להגיע למסקנה על מה הויכוח.

ולסיכום: בהנחה שלסרט יש מסר, גם אם הוא בנוי משילוב של מרכיבים, ניתן לברר מה הוא המסר באמצעות התבוננות על מרכיבים מרכזיים בו, ואיסוף משמעויותיהם הספציפיות לכלל רעיון מרכזי אחד. וכשאין הסכמה על רשימת המרכיבים המרכזיים, מבררים מדוע אין הסכמה, מתוך כוונה להגיע להסכמה, כי כאמור הנחת היסוד היא שיש כאן מסר.

ה. יותר מסך כל מרכיביו – אז מה המסר של הסרט?

בקיצור:  הסוף למלחמות, מצעד האיוולת, מייק פיס נוט וואר וכן הלאה.

המסר הזה נבנה כאמור על שורה ארוכה של מרכיבים קטנים וגדולים, חזותיים וטקסטואלים, המסתכמים – מתוך חשש אולי שלצופה הלא-מספיק-רגיש ונבון הדברים לא היו ברורים – בשורה התחתונה המופיעה אחרי 'תמונת הנצחון': "מוקדש לכל הצעירים משני הצדדים שנפלו במלחמה". הציטוט מהזכרון אבל זה בערך המסר.

כמה דקות לפני כן, מופיע ציטוט לפיו "הפוליטיקה היא פוליטיקה, אבל החיים חשובים יותר".

מנקודת המבט הג'ון-לנונית הלעוסה-מאוסה-מעושה הזו, מסתברת כחיונית הפורנוגרפיה המביכה המלווה את הסרט לכל אורכו: מההקפדה שהשחקניות ילבשו מכנסונים קצרצרים ועד לסצינת הגרב על חוף הים וכמובן סצינת החליבה הבוטה במיוחד. לא פורנוגרפיה חלילה אלא שיר הלל לנעורים, ליופי, לאהבה.

על כל אלו יש להוסיף את הקבלת סיפור הרומן בין גיבורת הסרט למפקד הצבאי, לסיפור הרומן בין מתנדב האחים המוסלמים לבין הנערה הערביה החייכנית שמדי פעם עברה מהכא אל התם בדרכה מהבאר אל הכפר ובחזרה.

או נאומו של אחד החיילים – המוצגים משום מה כבוגרי בתי כלא וחבורות רחוב (והרי מדובר בלוחמי גבעתי שהחלו את שירותם עוד לפני הקמת המדינה וצה"ל, ולכן בהגדרה הם מתנדבים על כל המשתמע) – המדברר למעשה את המסר המעמיק והחדשני של הבמאי והתסריטאי: "למה להלחם אם אפשר לדבר".

איך לא חשבו על זה קודם – עד דצמבר 1947 -  הרצל וייצמן רופין מאגנס ארלוזורוב ברל ובן גוריון. 

חיילים אחרים, ניצולי שואה כמובן, מתנדבים לשמש כדוברי המסר של ישראל המיליטריסטית, זו שהסרט מנסה לחנך אותה באמצעות המסרים הנלבבים של ילדי הפרחים: "וכשיהודים והגרמנים היו באושוויץ הם אמורים היו לדבר? וניסית פעם לדבר עם ערבי?"

כדי שחלילה לא יוחמץ החיבור האמיץ בין שואה לתקומה, מדברים ביניהם הקשרית גיבורת הסרט ואחד החיילים – כדי שלא נחמיץ לרגע את עומק המסר מראה לנו המצלמה בנדיבות את המספר החקוק על זרועו – בגרמנית. 

וכמובן נאום השואה של הנמסיס "קובנר", הפוליטרוק (באספה מסבירה העולה החדשה בעלת המבטא הרוסי לידידתה העולה מארגנטינה, שמדובר בתפקיד צבאי הלקוח מהצבא האדום שמעמדו גבוה יותר משל כל מפקד אחר, שיא מופלא במיוחד של כתיבת נח בשבע שגיאות: המח"ט היה מעל לפוליטרוק, שהיה בסך הכל קצין חינוך, וכשסגנונו של קובנר נמאס על מפקד המרחב - יגאל אלון - הוא דאג להעבירו מתפקידו).

או ההמצאה שלא היתה ולא נבראה: הכפר הפלסטיני האומלל (המייצג את הפלסטינים האומללים כולם) שנושל מאדמתו על ידי חברי ניצנים (המייצגים את הציונות כולה). לא היה ולא נברא פעמיים: פעם אחת – כי ניצנים עמדה בבידוד לא-מזהיר: רק המחנה הבריטי הנטוש (הקמפ) מפריד בינה לבין כפרי חממה. פעם שניה – כי הציונות לא נישלה ולו ערבי אחד מאדמתו.

אבל הסימטריה המעושה מחייבת שקרים נפוצים חסרי בסיס, שמבחינת הידוע בציבור כ"מחנה השלום" אין אלא לשוב ולחזור ולחזור ולשוב עליהם כדי שיתקיים לגביהם מה שאמר – תחי האירוניה – גבלס, שר התעמולה הידוע.

וכמו כל סרט ראוי לשמו (ומבחינה קולנועית 'נטו' מדובר בסרט עשוי לעילא), הוא הולך וצובר תנועת קרשנדו: פיצוצים  ואש ועוד אש ותמרות עשן (המוסברות 'היסטורית' באופן מגוחך במיוחד: בקשה של פארוק מלך מצרים להשיג 'תמונת הנצחון' על 'הקולוניה' ניצנים לפני שהצבא המצרי חוזר הביתה – והרי הפלא הזה יתרחש כשבעה חודשים מאוחר יותר, ובין לבין יגיע צבא מצרי 'כידוע' לפאתי ירושלים).

ואז, כשהישוב מוכרע, והתגבורת לא מגיעה ("מסיבות פוליטיות" כמובן, שכמובן לא מסתדרות עם העובדה שרבע מ-17 הישובים שנפלו כמו ניצנים במלחמה הזו היו קיבוצים של 'השומר הצעיר'), והגופות נערמות בשוחות, מחליט סוף סוף אברהם המפקד להכנע.

בהיסטוריה כפי שקרתה (כן, יש דבר כזה), כניעת אברהם שוורצשטיין היתה בפני המפקד הצבא המצרי הסדיר. אבל העובדה הזו פוגעת באווירת הג'ומבייה של "מחנה השלום", כי עם קציני הצבא המצרי של 1948, ישבו קציני צה"ל 25 שנים מאוחר יותר בק"מ ה-101.

ולכן את שיאה של איוולת המלחמה אין לייצר מול קצין מצרי רשמי של צבא רשמי של מדינה שהיתה בין מקימי האו"ם, ארגון שנועד למנוע מלחמות ובמקומן לחפש פשרה דיפלומטית לשאלת ארץ-ישראל, בדיוק מה שהמצרים – כמו הערבים כולם – רצו למנוע בכל מחיר (כולל "הטבעת" החלוקה "בדם"), למרות שהם היו כאמור בין מקימי האו"ם. כל זה כמובן נסתר מעיניו הבוחנות של יוצר הסרט.

ולכן, במקום קצין מצרי סדיר הוא בוחר בלוחם האחים המוסלמים הפנאט, שכדי שלא נחמיץ את מהותו ומיהותו, הוא מצוייד בזקן עבות ובעיניים בורקות וחסרות סובלנות קודם כל כלפי הבמאי המצרי שנשלח "רק לתעד". אבל אפילו הוא הורג את המפקד אברהם בשוגג, כשהוא נכנס לרגע לפאניקה כי מישהו מאחור יורה כמה יריות.

סימטריה. המזוקנים שלהם מול הקובנרים שלנו. אם רק לא היו פנאטים 'משני הצדדים' יכלו כל האוהבים לממש את אהבתם.

תעמולה: כי מה פתאום קצין מצרי יבצע פשע מלחמה - רצח של מפקד שהרים דגל לבן (וכן, גם צה"ל ביצע פשעי מלחמה).

צילום התקריב הלפני-אחרון הוא על תמונותיהם של גיבורי מצרים המונחות על השידה בביתו של הגיבור החיצוני של הסרט, הבמאי המצרי המתבונן ומתפעל, המייצג כמובן את הבמאי והתסריטאי של 'תמונת הנצחון'. נאצר, קיסינג'ר, סאדאת. גיבורי השלום שמבחינה מהותית לא שינה מאומה בתפיסה הרווחת של המצרים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. 

מה שהיה ב-1942 (שלילת הציונות מיסודה בלי קשר לגודל השטח שביקשה לעצמה), נותר כפי שהוא 80 שנים מאוחר יותר. אין שום סימן שמשהו הולך להשתנות מבחינה זו – לא במצרים ובוודאי לא בקרב הפלסטינים משני צידי הירדן – בעתיד הנראה לעין.

הבמאי המצרי משמש כדוברו של הבמאי שלנו, גם כשהוא מעיד על עצמו שחידת הנערה המחייכת (וזו התמונה האחרונה של הסרט, 'תמונת הנצחון', נערה יפה מחייכת אל מול איוולת הלאומיות והפוליטיקה וכן הלאה), הביאה אותו ללמוד את הנושא ולחקור. כלומר "לחקור".

כי כפי שנכתב בתחילת הסרט, הוא "מבוסס על ארועים אמיתיים", השיטה היעילה ביותר כאמור, לייצר שקר חזק.

ו. היסטוריה גדולה, היסטוריות קטנות, תעמולה נבזית ושכל ישר

בשלב מוקדם מאד של הסרט, מנדב לנו הבמאי המצרי עוד תובנה מעמיקה ומקורית: ההיסטוריה הגדולה בנויה מהיסטוריות קטנות. אכן רעיון מקורי, חדשני, מעורר מחשבה ופורץ דרך.

או שאולי בעצם הסיפור פשוט בהרבה, לפחות במישור העקרוני: היסטוריה קטנה או גדולה היא קודם כל היסטוריה.

והיסטוריה היא פשוטו כמשמעו הסיפור המשוחזר עד כמה שניתן של עניין מסוים שהרתחש בעבר.

למשל מה עיקר סיפורה של  ניצנים בין דצמבר 1947 ליוני 1948 (או אפריל 1949 אם מוסיפים את חילופי השבויים בגבול).

וכדי להבין מה היה בניצנים בתקופה הזו - תקופת המאבק נגד הפלישה הערבית ובעד זכות הקיום של ישוב יהודי כחלק מבית לאומי יהודי על לפחות חלק מארץ ישראל - יש להגביה מבט, הרבה יותר ממה שמסוגלת לעשות מצלמת הרחף של במאי הקולנוע, ולקחת בחשבון כמה וכמה הקשרים ועניינים, ביניהם: 

המאבק הדיפלומטי של הנהגת הישוב בחודשים שקדמו להכרזת המדינה; מהותו של 'הקרב על הדרכים' שניהלו הערבים נגד הישוב היהודי והסיבה למאמץ הנגדי של היהודים לנהל נגד הערבים 'קרב על שטח'; יכולתו של כוח המגן לאסוף, להכין ולחלק נשק בתקופה שקדמה להכרזת המדינה, ומדוע מבחינה זו רק אחרי ההפוגה הראשונה (יולי 1948) החלו להשתנות מן היסוד כלי המלחמה שעמדו לרשות צה"ל; החסרונות הטקטיים של ניצנים ביחס לציר עזה-איסדוד; תפקידם של 'הדפים הקרביים' בנסיבות הקשות של המלחמה, לפחות עד אוקטובר 1948; המצב בחזיתות קרובות יותר ופחות (במקביל לחודשי המצור על ניצנים נהרג אחד מכל שני לוחמי 'הראל' בקרבות על הדרך לירושלים, הנה מוטלות 400 גופותינו שורה ארוכה ארוכה). 

רשימה חלקית בלעדיה לא תתכן היסטוריה. 

אבל כשהיסטוריה היא בסיס להטפת מוסר "שלומניקית" ריקה מתוכן, מבוססת על עיוותי עבר במקרה הטוב, שקרים בוטים במקרה השכיח, ובריאת סימטריה שלא היתה ולא נבראה משום בחינה, במקרה הרע אך המרכזי כל כך לסרט, הרי שלא מדובר לא בהיסטוריה גדולה, ולא בהיסטוריה קטנה, אלא בתעמולה נבזית.

והיא נבזית במיוחד כי כוונותיה טובות. כי מי נגד שלום? כולם בעד שלום. כולל היטלר שהניח שאחרי שיביס את הסובייטים ואת הבריטים יוכל להביא סוף סוף לשגשוגו של הרייך בן אלף השנים. בוודאי פארוק, להבדיל, היה בעד שלום, ובלבד שהוא לא יכלול קיומה של מדינה יהודית. וגם נאצר אחריו, בימים ההם קצין מצרי בצפון הנגב, שגם תמונתו כאמור על שולחן העבודה של הבמאי, ירצה לימים שלום וגם יבטיח שלום ושגשוג של סוציאליזם-ערבי, שניתן יהיה לבנות מיד אחרי השמדתה של ישראל.

והיא טפשית וריקה במיוחד מכיוון שהיא מעמידה את החיים מול הפוליטיקה. כאילו שפוליטיקה היא תוכן וכאילו שחיים הם תוכן. פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו האחים המוסלמים. וחיים יכולים להראות כמו אלו המאפיינים את המוני הכפריים במצרים באלפי השנים האחרונות.

אבל פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו אנשי התנועה הציונית דרך שלל ארגוניה, ביניהם תנועת הנוער הציוני, שתחת עקרון העל שלה שנוסח ב-1929 – "כל אחד בונה" – הגיעו צעירים מרחבי העולם היהודי, ועשו בדיוק את זה: כל אחד ואחת וכולם ביחד פשוט בנו חיים.

כדי להבין את כל זה, או קודם כל את זה, אין צורך להיות לא חכם גדול ולא ידען גדול. 

כל מה שצריך זה מנה סבירה של שכל ישר, וזוג עיניים שיביט על המציאות כפי שהיא, ולא דרך עדשות המצלמה.

 

 

יום ראשון, 28 במאי 2023

אז מדוע התנועה החרדית אינה - כטענת מנהיגיה - המשך של המסורת היהודית אלא היפוך גמור שלה, ומה בכל זאת אפשר לעשות חוץ מלקדם פוליטיקה רעה או פאניקה ציבורית?

 א. כמה הבהרות

נקדים ונבהיר - תנועה חרדית זה דבר אחד, ואדם חרדי זה דבר אחר. יש קשר בין אדם חרדי לתנועה חרדית, אבל דיון היסטורי לא עוסק באדם מסוים, ובוודאי שאין בו משום כוונה 'להסית' או להטיל דופי בציבור שלם, שממילא, כפי שנראה להלן, הוא אולי 'ציבור' אבל הוא בוודאי לא 'שלם'.

ועוד הקדמה - הדיון שלהלן מתייחס בעיקר לשורשי התנועה החרדית כפי שהחלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, המאה השכוחה והחשובה ביותר בעת החדשה, עם כל הכבוד, ויש הרבה מאד כבוד, למאה ה-20, ועם מעט הכבוד, ויש מעט מאד כבוד, למאה ה-21.

ועוד אחת - במוקד הדיון תעמוד בעיקר שיטתו של החת"ם סופר, שנחשב על ידי החוקרים הרציניים בנושא כדמות המפתח להבנת התנועה החרדית. אין שום כוונה להקיף את כל הנושא. האיש חי כמעט 77 שנים, שאפילו בימינו זה הרבה זמן, קל וחומר לפני 200 שנה (הוא נולד ב-1762 בפרנקפורט, והלך לעולמו בפרשבורג, ברטיסלבה של ימינו, ב-1839).

ואחרונה - הואיל וברור שיש קשר בין תנועה לבין האנשים שמרכיבים אותה, והואיל ויש קשר בין היסטוריה רחוקה יחסית (200 שנה) לאקטואליה - אחרת לא הייתי מבזבז לא את הזמן שלי ועוד פחות מכך את של חמשת הקוראים של רשומה זו - חשוב להבהיר כבר כאן את אופי הקשר, כפי שאני מבין אותו, גם כהיסטוריון וגם כאזרח ישראלי חרד מהתשובות על השאלה לאן הולכת התנועה החרדית.

ב. אז לאן הולכת התנועה החרדית? התשובה בלתי אפשרית אם לא מבינים קודם מאין היא באה

ובכן, כפי שנגזר מהכותרת, התנועה החרדית היא שינוי דרמטי. היא לא המשך היהדות של פעם כפי ששוטים רבים מאמינים (רובם, אגב, חילונים גמורים!), אלא תמורה. התמורה הזו מתאפיינת בגישה השוללת עקרונית את המודרנה בכלל, ואת מימדיה הרעיוניים בפרט. הואיל ואי אפשר כמעט להמלט מהצד הטכני של המודרנה (חשמל, ביוב, תחבורה, קיצבאות ילדים, בטחון ומהפכה תעשייתית המאפשרת לייצר מזון אולטרא-כשר במחירים נמוכים), הדגש של התנועה החרדית הוא על שלילת המימד הרוחני של המודרנה (המדע, הלאומיות הפוליטית, שוויון בפני החוק, כפיפותם של כל הארגונים האזרחיים - כמו כל בתי הכנסת וכל מה שסביבם - לשלטון החוק, והחמור מכל אלו: השוויון העקרוני בין כל בני האדם).

מתוך כך קל להבין מדוע ההבחנה בין 'התנועה החרדית' ל'אדם החרדי' מובנת מאליה או אמורה להיות כזו: הואיל וקשה מאד לסמן את הגבול בין שני המימדים הללו של המודרנה, הרי שלא פלא שבני אדם חרדים שונים מנהלים את חייהם הממשיים באופנים שונים. ולכן מצד אחד יש 'תנועה חרדית' שניתן לאפיינה מבחינה עקרונית, ואילו מצד שני, בפועל, יש התנהגויות שונות, לא פעם מנוגדות.

ואמנם, כפי שכולנו מכירים מהמציאות הישראלית (ומדוגמאות נוספות ברחבי העולם, כלומר בכל המקומות בהם חיים חרדים), יש חרדים שמזדהים מכל בחינה - כולל שירות צבאי - עם הישראליות; יש חרדים שבפועל מתנהגים כישראלים גם אם לא ממהרים להכריז על כך ברבים; יש חרדים שבלית ברירה משתלבים יותר ויותר בישראליות כי כך נגזר מהמציאות הכלכלית בעיקר; ויש חרדים שככל שעולה שיעור החרדים משלושת הסוגים הראשונים (כלומר אלו שעוברים ישראליזציה למעשה ולהלכה ברמות כאלו או אחרות) כך הם מהדקים שורות, מגבירים קנאות, מסתגרים עוד יותר, עוטפים ילדות בנות 6 בשקים שחורים, וכן הלאה.

מדובר בתהליך. כמו כל תהליך היסטורי, אין שום דרך לדעת בוודאות לאן יגיע "בסופו", גם מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה "סוף". כמו תל-אביב ופוליטיקה, גם המציאות החרדית היא 'ללא הפסקה', יש בה רק פסיקים, לא נקודות.

ג. אז מה אפשר לעשות גם בידיעה שאי אפשר לחזות את העתיד?

העובדה המצערת שאין באפשרותנו לחזות את העתיד, אין פירושה שאין מה לעשות בהווה. ומה עושים בהווה? בגדול יש שתי אפשרויות: 

האפשרות האחת - לעשות כל מה שרק אפשר על מנת לשמור על הדימוי של התנועה החרדית כאילו מדובר על מקשה אחת, תוך כדי שימת דגש על ילדות הטליבאן והתפעלות מכל שטות שאומר נציג חרדי בכנסת ישראל (החוכמה האחרונה ששמעתי היא על אותו חבר כנסת גאון, ששיתף אותנו בגדולתו הנשענת על העובדה שהוא לא מתחנך על ברכי נועה קירל, ושאם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעניק לה בגדים). זו בדיוק דרכם של רוב אזרחי ישראל, אלו שנציגיהם יושבים בקואליציה ואלו שנציגיהם מאיישים את ספסלי האופוזיציה ואת הכיכרות ואת הגשרים ואת מדורי המאמרים ואם הייתי בפייסבוק לא הייתי מתפלא לראות שאת רוב רשומות הפייסבוק. 

לפני שנעבור לאפשרות השנייה, המומלצת בעיני כותב שורות אלו, ראוי לשים לב לתופעה המרתקת הזו: שיתוף הפעולה בין רוב האופוזיציה לרוב הקואליציה, שיתוף פעולה במרכזו בחירה מודעת (אלא אם מדובר בטיפשות, במאה ה-21 זו אפשרות סבירה לחלוטין, אצל כמה אנשים מדובר בערך מקודש) להביט רק על חלק מהתמונה, כל צד מסיבות מנוגדות:

קואליציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, שמשקלו האלקטוראלי מצדיק כל ויתור וכל סעיף בתקציב המדינה

אופוזיציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, כדי להעמיק את הפאניקה, כדי להדק את השורות, כדי שהגעוואלד ישמע חזק וצלול מקפלן ועד מרכז חורב ובחזרה.

ככה לא בונים חומה כבר אמר מי שאמר? אז הנה זה שוב: ככה לא בונים חומה

האפשרות השנייה - להפעיל את המדינה כדי לחזק את החרדים העוברים ישראליזציה ולהחליש את אלו המתנגדים לה עקרונית. ועד שהמדינה תופקד בידיים של אזרחים שמבינים את החכמה הקטנה והמובנת מאליה הזו - ובלבד שמפעילים את השכל הישר, זורקים את הציניות של נתניהו ואת הפאניקה-המעושה-המאוסה של אהוד ברק - הנה מה שיכול לעשות כל אזרח הרואה באפשרות השנייה את האפשרות היחידה: א. להפסיק את הפאניקה. ב. להפעיל את השכל. ג. לקרוא לדברים בשמם: ואת הקסם הזה - לקרוא לדברים בשמם - אפשר לעשות רק ואך ורק על בסיס הבנה היסטורית של התנועה החרדית ושל יחסיה עם המודרנה בכלל ועם הייצוג היהודי שלה - התנועה הציונית ומדינתה ישראל - בפרט.

ד. תקציר ההיסטוריה של התנועה החרדית - רשות הדיבור לחת"ם סופר 

נתחיל בשני המשפטים המוכרים לכל מי שעוסק בנושא, וגם לרבים מאלו ש'סתם' יצא להם לשמוע את המפורסם מבין השניים:

"חדש אסור מן התורה" קבע חת"ם סופר, ועוד לפני שניגש לברר למה הכוונה ומה ההקשר (ובלי הקשר אי אפשר להבין כוונה), נגיד את הדבר החשוב ביותר: התורה לא קובעת שום דבר לגבי איסור על חדש. אם בכלל, כפי שמלמד הפסוק מספר ויקרא "וישן מפני חדש תוציאו", אז התורה אומרת שחדש עדיף על הישן.

האם החת"ם סופר לא יודע את זה? בוודאי שכן. אבל זו בדיוק הנקודה. המייסד הלא רשמי של התנועה החרדית עושה בתורה כבשלו, באופן מהופך במקרה הזה, במודעות שלמה ומתוך כוונה חברתית-פוליטית, וזה הרי בדיוק מה שהופך את התנועה החרדית להיפוך גמור של המסורת היהודית, בניגוד גמור לטענת מנהיגיה, ובניגוד גמור למה שחושבים עליה די הרבה חילונים שנישבו בבורות.

המשפט השני פחות מוכר אבל עוצמתי פי כמה: "השומע ישמע והחודל יחדל". מדובר בצירוף מלים המופיע בספר יחזקאל, אבל כוונתו נובעת מהקשרו - וזה הזמן להסביר מה זה אותו 'חדש' שמככב במשפט המפורסם. ובכן, התשובה כבר נאמרה קודם לכן במאמר זה: חדש=מודרנה. במלים אחרות, הח"ם סופר אומר לנו את דעתו האישית ואת דעתו האישית בלבד, לפיה התורה אוסרת על המודרנה. וזו תמצית התנועה החרדית אם זה לא ברור, ואין בכך שום המשך למסורת היהודית אם זה לא ברור.

וכיצד העניין הזה מסביר לנו את המשפט השני? בפשטות: החת"ם סופר בעצם אומר שמי ש"ישמע" כלומר יבין את "המשמעות" של הציווי הכאילו-תורני "חדש אסור מן התורה", לא-יחדל להיות יהודי, ולהפך: מי שאיננו שומע שחדש אסור מן התורה, יחדל להיות יהודי.

והנה לנו העמדה החרדית העקרונית מאז הופעתה על במת ההיסטוריה כתופעה חדשה חסרת תקדים: יהודי הוא רק מי שהולך בדרכם של הרבנים והארגונים שהלכו בדרכו של חת"ם סופר. נקודה.

ה. ביקור קצר במקסיקו

מנהל בית ספר חרדי במקסיקו לא התבייש לומר לא מזמן לקבוצת מחנכים יהודים מקומיים את המשפט הבא: "מי שאיננו מחנך את ילדיו באופן בו אנו מחנכים בבית הספר הזה למעשה עוסק בג'נוסייד". נקודה. וכל מלה נוספת מיותרת, להוציא את כל שאר המלים שמתקיימות סביב המלים הללו, כמו למשל העובדה שאת הדברים הללו שמעתי ממנהל בית ספר חרדי אחר במקסיקו, שלדעתו העמדה הזו של עמיתו החרדי היא חסרת בסיס, מקוממת וראויה לכל גנאי.

מה שמחזיר אותנו לפרק השני במאמר זה. הנה מסתבר שלא צריך להרחיק לירושלים או להפליג עד בני ברק. אפילו במקסיקו הקרובה מכמה בחינות פי כמה ממאה שערים או מאלעד, מתקיים הנס הגלוי הזה: הנה לנו שני חרדים מבחינה סוציולוגית (מעיל שחור בשיא החום כביטוי לקפדנות הלכתית). אבל החיים זה לא רק, או בעיקר לא סוציולוגיה, אלא שילוב של תרבות ופוליטיקה. ובהתאם:

החרד האחד מתייחס בביטול מזלזל בלשון המעטה לכל מי שלא "שומע" כמוהו את ציוויו הסובייקטיבי והחדש של החת"ם סופר אודות האיסור חסר השחר מבחינה תורנית על החדש.

והחרד השני מתייחס בזעזוע לעמיתו לסוציולוגיה (ולפרקטיקה: שניהם מחנכים, שניהם בתפקיד ניהולי בכיר) ורואה בכל יהודי באשר הוא יהודי, שותף גם אם בר-פלוגתא.

ו. ובחזרה לפרשבורג, 1807

הימים ימי 'המלחמות הנפוליאוניות' שמבחינה רעיונית השאלה המרכזית שעמדה מעליהן היתה מה תפקידה, עתידה והשלכותיה של המהפכה הצרפתית על היבשת כולה, ובעצם על העולם כולו, כולל היהודים כמובן.

על רקע עניינים אלו עלתה באופן חריף שאלת הזהות היהודית. שליטים כמו נפוליאון ניסו לברר למי נתונה נאמנותם של יהודי צרפת, ליהודים או לצרפת. היהודים שהיו רגילים בשאלות מסוג זה, הסבירו בקלות שאין שום סתירה.

על השאלה האם נפוליאון השתכנע, לא נענה כרגע. כך או אחרת, מ-1815 הפך האיש המעניין הזה לעוד פרק בהיסטוריה. שאלת הנאמנות האזרחית לעומת זאת נותרה בעינה, והיא מעסיקה כמובן גם את הישראלים. כי מה לעשות ושאלת הנאמנות האזרחית היא שאלה חדשה חסרת תקדים, מה שמסביר מדוע ראו תומכי הרעיונות של המהפכה הצרפתית בחינוך את הגורם המרכזי שיבטיח, אם בכלל, תשובה סבירה לקונפליקט הנאמנות (המאפיין כל אזרח שנאמנותו הטבעית היא לבני משפחתו והנה הוא נדרש לתרום ל'כלל' מופשט שמורכב בין השאר מאוהדי בית"ר ומצביעי הרשימה הלא-משותפת, כמו גם מיטורללות ועוד ועוד).

ומכאן למעמדה העליון של מערכת החינוך בכל המדינות הדמוקרטיות, ומכאן ההבטחה (המקויימת בחלקה בכל מקום, לא רק בישראל), שהיא חייבת להיות חובה ולכן חינם.

ומכאן קצרה הדרך ללב העניין החינוכי: לימודי הליבה, לב החינוך. ומכאן קצרה הדרך להבין מדוע קל לאפיין את התנועה החרדית סביב השאלה הזו. כשנדרש החת"ם סופר לאופן בו התמודדו חכמי צרפת עם השאלות המקשות של נפוליאון ב-1807 (שאלת הנאמנות כאמור), הוא שיבח מצד אחד את האופן בו החכמים הללו התמודדו עם האתגר, אבל במכתב פרטי לאחד מהם, שהציג עמדה לפיה מן הראוי שיהודים ילמדו לימודים כלליים, כתב החת"ם סופר דברים ברורים והפוכים, לאמור:

"אם ילמדו בתחילת גדלם פשט המקראות וחוכמת החיצונים שהם חוץ לתורה, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהיא העיקר, כבר בחרו בהפקרא וכפרו בה' ותורתו". במלים אחרות, לחת"ם סופר היה ברור כי חינוך לפי שיטת המשכילים - קודם לימודי ליבה ואחר כך תורה - "יפרקו עול לגמרי".

והנה מכלל הלאו של חת"ם סופר מתבהרת במלוא עוצמתה תשובתו הנכונה של כל מי שחרד לעתיד מעמד החרדים בישראל ובכל מקום אחר: קודם פשט המקראות, במקביל חוכמת החיצונים, ובשעות הפנאי - או בכנסיית הבטלנות (במובן התלמודי), כלומר האוניברסיטה - הדרושים והתורה שבעל פה, שהיא לא העיקר, ממש לא.

כך או אחרת, "פריקת עול" לא תהיה כאן, כי אם יש משהו שלמדנו ב-200 השנים האחרונות, הוא ש"פריקת עול" באה תמיד מצד אלו, שכמו הרשע בהגדה של פסח, הוציא את עצמו מהכלל. 

ז. ולמה בכלל כל זה חשוב?

בעולם מתוקן, או בעולם בו רמת השיח היתה סבירה, לא היה צורך לשאול את השאלה הזו. ברור למה כל זה חשוב. כי כדי לדעת לאן הולכים יש לדעת מאין באנו, וליגאל אלון יש משפט יפה שכמעט כולם קצת טועים כשהם מצטטים אותו. אלון מציע שהעם 'יכיר' (ולא 'יזכור') את עברו, ומדובר בהבדל חשוב. כי הזכרון יכול להצמית, בעוד שהיכרות היא פשוט מה שהיא: היכרות.

כך או אחרת, בהנתן רמת השיח של המאה ה-21, אין ברירה אלא ללעוס עוד טיפה את העיסה הזו ולהסביר כי כל העניין הזה חשוב משתי סיבות מרכזיות, 1. פוליטית 2. תודעתית:

1. פוליטית: כי פוליטיקה היא בין השאר עניין של חלופות. 

חלופה א' מעדיפה לראות בחרדים גוש נוקשה אחד, בין אם לצרכי גיוס אלקטוראלי ובין אם לצרכי פאניקה והיסטריה הנחוצות לתחושת הצידוק העצמי שהוא מבוא לצדקנות שהוא בסיס לכלום ולשום דבר. 

חלופה ב' מעדיפה לראות בחרדים ציבור מורכב ומגוון, שכמו כל קבוצה חברתית, עובר תהליך רב-פנים, ומכאן שאפשר לנהוג כלפיו כך ואפשר אחרת. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע.

2. תודעתית: כי היא המשענת המרכזית של הפוליטיקה, שהיא אחת הזירות של השיח הציבורי, וברגעים מסויימים הזירה החשובה ביותר (כי דרכה מתקבעת לפרק זמן חשוב, שנה לפחות, זהותו של מקבל ההכרעות הציבוריות). ולכן, שוב, כמו בפוליטיקה גם באמא שלה - התודעה - יש שתי חלופות: 

האחת: להמשיך ולראות בחרדים לא רק גוש נוקשה אחד, אלא להמשיך ולחשוב שלמרות כל הדברים המשונים שמתלווים לתנועה הזו (מעיל באוגוסט), יש להודות לעצם קיומה שהרי אנשיה שומרים על היהדות האמיתית, עניין חשוב בכלל ובמדינה יהודית בפרט.  

השניה: להבין סוף סוף שהחרדים הם חידוש בדיוק כמו התנועה הרפורמית, או הבונד, או אחדות העבודה, עם כל ההבדלים הנחוצים בהשוואות הללו. ולכן בדיוק כשם שלא 'השומר הצעיר' או 'בני עקיבא' הם המודל שאין בלתו לאופן בו אמורה להראות החברה היהודית החדשה במדינת הלאום שלה, כך גם לא החרדיות היא המודל. חרדיות כזו או אחרת יכולה להיות והיא אמנם חלק מויכוח מתמשך שימשיך וימשך על דמותה הרצויה של המדינה ושל החברה. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע, אפשר כך ואפשר אחרת, ומנקודות מבט מסוימות (רפואת שיניים ציבורית חינם) יתכן מנהיג חרדי נאור יותר מהגדולה בפמיניסטיות הפרוגרסיביות (שסברה שאין זה עניינו של הציבור אפילו לא לשים פלואור במים, קל וחומר לעסוק בענייני רפואת שיניים).

ובעניין פעוט כמו עתידה של השן הטוחנת נסיים, כי החיים, מה לעשות, מורכבים גם מהזוטות הללו. 

יום רביעי, 24 במאי 2023

תיזת 'השבטים' - בין סוציולוגיה, מיתולוגיה, פוליטיקה והיסטוריה

 א. סוציולוגיה (או פסיבדו-סוציולוגיה)

עיון זריז במרשתת יגלה שנאום השבטים שהותיר אחריו הנשיא החביב רובי ריבלין, הפך לסוג של נקודת ייחוס בלא מעט דיונים העוסקים בהווה, ובעיקר בעתיד של החברה הישראלית.

התיזה למי ששכח היא בערך כזו: החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים - חרדים, ערבים, דתיים-לאומיים וחילונים. לפי התיזה לכווולם יש מקום וכן הלאה, כי חלפה עברה התקופה בה כווולם אמורים היו להתיישר על פי הקריטריונים האולימפיים של השבט האשכנזי.

שמועות שלא בדקתי מספרות על תוספות של שבטים נוספים, לפיהן יש גם שבט של 'מליון רוסים', כלומר ישראלים שהם אינם יהודים על פי ההלכה, ושהם נמצאים כאן בתוקף 'חוק השבות' המקהולל, וכך או אחרת, מדובר ב'שבט' שבקושי מדבר עברית, ממשיך להנות ממיני מתיקה שאפשר לקנות בחנויות של 'רוסים' ('מיני מתיקה רוסים' זה אוקסימורון אבל לא נעסוק בעניין הזה הפעם, כי הזמן דוחק), וכן הלאה.

ועיון במרשתת יגלה שתיזת 'השבטים' מאפשרת אנלוגיות יצירתיות ומרהיבות, שאינן מתבססות על הבדלי צריכת ממתקים ונטיית לב לשונית כזו או אחרת, כלומר ענייני 'עדה' כאלו ואחרים, אלא על הבדלים בתפיסות פוליטיות. בהתאם, כך מציעה התיזה היצירתית, ישנם ארבעה שבטים: המלוכני, הליברלי, המשיחי ונטול הזכויות (הערבים אם זה לא ברור).

והנה תוספת שלי, המבוססת על ההגדה של פסח: ישנם ארבעה שבטים - השבט החכם, השבט התם, השבט הרשע והשבט שאיננו יודע לשאול.

עליו אפשר להוסיף את החמישי: השבט של אלו שעסוקים בלהמציא תמונת עולם דיכוטומית המבוססת על מושג 'השבט', שהוא, מה לעשות, בימינו בלי כל ספק, לא יותר ממיתוס.

אז עד כאן סוציולוגיה, או ליתר דיוק פסיבדו-סוציולוגיה, ומכאן נעבור למיתולוגיה.

ב. מיתולוגיה (או אובר-חוכם-מיתולוגיה)

מושג 'השבט' מקומו יכירנו מבחינה עניינית בתקופה בה האדם חי בעיקר בפורמט של לקט-ציד. אפשר להרחיב את חלותו הממשית של המושג הזה לתקופות טרום-מודרניות אחרות, כמו זו שאיפיינה את העולם הערבי ערב הופעתו של מוחמד, שאת מפעלו אפשר להגדיר מנקודת המבט הנדונה כאן, כמאמץ מרהיב להחריב בהצלחה מוגבלת מאד, את מנטליות השבט שהתבססה בעיקר על מיתוס של שבט.

המיתוס הזה שיחק תפקיד חשוב מאד ברוב תקופת קיומו של ההומו-סאפיינס, כלומר ב250 אלף השנים האחרונות, תלוי מי סופר, וזה לא באמת חשוב. כי שבט במובן הממשי, שימש כמסגרת לטיפוחם של מיתוסים נשעני-טבע, שתוארו היטב ביצירות ספרות כמו 'שבט דוב המערות', כותרת המדברת בעד עצמה: השבט הממשי, נשען לקיומו על כל מרכיביו במאבקי הקיום שלו עם הטבע, וכביטוי לתלות הישירה הזו בטבע, הוא רואה עצמו חלק ישיר ממנו, בדיוק כמו דובי המערות.

אבל ככל שהשתנתה צורת הארגון האנושית, הלך המיתוס הטבעי והתרחק אל השמיים (את דוב המערות החליפו יצורי דמיון כמו זאוס, שיווה, יהוה וכדומה), ואילו 'השבט' כמושג ממשי פינה את מקומו לשיטות ארגון אחרות למדי, שעם הזמן התפתחו ונהיו מדינות מבוססות היררכיה על בסיס לגיטימציה כזו או אחרת, בדרך כלל 'שמימית', עקרון שבלעדיו לא היתה מופיעה צורת הארגון המוכרת במאות השנים האחרונות: מדינה הנשענת על ריבונות העם.

שהיא הבסיס לאפשרות של מדינות דמוקרטיות במובן האמתי של המושג, כי כידוע גם הריבון של צפון-קוריאה בימינו, שלא לדבר על נשיא סוריה והנהגת איראן, יספרו לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, שגם הם מבססים את שלטונם העריץ על ריבונות העם.

מכאן, שכל דיבור על 'שבטים' במסגרתה של מציאות מודרנית - צפון-קוריאנית או דרום-קוריאנית, סורית, לבנונית או להבדיל ישראלית - הוא דיבור מיתולוגי במובן הרע של המושג, כלומר דיבור המנותק מהמציאות ושאת תפקידו אפשר להבין רק ואך ורק כחלק מהמשחק הפוליטי.

ג. פוליטיקה (או אנטי-פוליטיקה וגם פוסט-פוליטיקה).

נחזור רגע לנשיא החביב (באמת) רובי ריבלין. כנשיא הוא יודע שכוחו הפוליטי מוגבל. מוגבל על ידי החוקה הישראלית הקיימת (והיא בהחלט קיימת ולא זה המקום להסביר מדוע היא קיימת גם אם אפשר לקיימה אחרת כלומר לשפרה, לשכללה, לתקנה או לחסלה). אבל הואיל והנשיא ריבלין לא נולד מבחינה ציבורית כנשיא חסר כוח פוליטי ממשי, אלא כרוויזיוניסט קלאסי, ראוי לגשת לנאום השבטים שלו קודם כל מנקודת המבט הזו.

נתחיל מההתחלה: אין ספק לגבי כוונותיו הטובות של ריבלין. מבחינה זו הוא ממשיך את המסורת הרוויזיוניסטית: אין ספק, לי בכל אופן אין צל של ספק לגבי כוונותיהם הטובות של כל הרוויזיוניסטים שקדמו לריבלין, קודם כל אין לי ספק לגבי טוהר כוונותיו של ז'בוטינסקי. נדמה לי שאפילו יאיר נתניהו הוא ציוני פטריוט, והגם שאני נדהם מעצמי שאני כותב את זה, נדמה לי שעם כל תחושות הבחילה הטבעיות, הטיעון הזה לגבי הכוונות הטובות תופס גם לגבי יאיר נתניהו. ואם לגביו הוא תופס, בוודאי לגבי ריבלין.

מה הכוונות הטובות בתיזת השבטים? סובלנות, כבוד הדדי, נכונות לפשרה וכיו"ב ערכים ראויים שבלעדיהם לא תתכן דמוקרטיה.

אבל דמוקרטיה איננה עוד סוג של פנטזיה הרמונית, היא איננה עוד ביטוי לאוטופיזם תלוש, אלא היא שיטת ניהול קונפליקטים המניחה בדיוק מה שהיה כל כך קשה לכל הרוויזיוניסטים מיומם הראשון: קבלת כללי המשחק.

תזכורת קטנה-גדולה מהימים הראשונים של הפוליטיקה הרוויזיוניסטית: אחרי שהובס בבחירות ב-1933 44-14 על ידי מפא"י, ז'בוטינסקי לא ניגש חלילה להחליף את דרכו בת ה-11 שנים כבר, או לפחות חלקים ממנה, אלא הוא החליט להחליף את העם. יזכור עם ישראל את הקמת 'ההסתדרות הציונית החדשה', לא סתם באמצע החיים, אלא ב-1935, מהשנים הקשות ביותר לתנועה הציונית ולעם היהודי, שנה שהיתה רק מבוא למה שיגיע אחרי זה (מז'בוטינסקי שהלך לעולמו בקיץ 1940 נחסכה הידיעה המרה על גורל היהודים. אבל לפחות את פרוץ המלחמה שהוא טען במפורש שאין שום סיכוי שתפרוץ, כן, זו האמת ההיסטורית, הוא ראה גם ראה).

ובחזרה לעתיד: הרוויזיוניזם מסתכם אם כך קודם כל בהסתייגות עקרונית מכללי המשחק, גם כשאת המשחק מנהלים רוויזיוניסטים. ומדוע? כי אם הם יכבדו את כללי המשחק, ממילא יפסיקו להיות רוויזיוניסטים. ונכון לעכשיו, כל המנהיגים שיצאו מהמחנה הזה, להוציא אולי יצחק שמיר, תמיד העדיפו את הרוויזיוניזם על פני כללי המשחק (כי זו היתה תמיד דרכה של מפא"י והקוליציה שקמה סביבה בין 1933 ל-1977, וכמאמר שירת האיצטדיונים העמוקה מחקר: 'מי שלא קופץ אדום', כלומר כדי להיות רוויזיוניסט אני חייב להתנגד למאפיין המרכזי של היריב שלי. אני אוהד מכבי תל אביב אם זה משנה משהו מבחינת היכולת של הקורא להתמקד בעיקר - הנמשל - ולא בתפל - המשל).

ואם הבנו את העקרון הזה, מתברר 'נאום השבטים' של ריבלין, כפי שהוא מתברר היום, ככלי-עוקף-כללי-משחק יוצא מהכלל, כי הוא לא כולל 'החלפת עם', אלא 'רק' החלפת פרדיגמת התבוננות.

פרדיגמת ההתבוננות של 'תיזת השבטים' היא בקיצור בריחה מהמציאות באמצעות יצירת מצג שווא פסיבדו-סוציולוגי, אובר-מיתולוגי, שמשמעותה היא גם אנטי וגם פוסט פוליטיקה.

הפרדיגמה הזו, דווקא כי היא נהנית מניחוח של הערכים הנכונים, בכלל ובפרט כשהיא באה מפיו של אדם חביב, באמת אדם חביב, כזה שאפשר לדמיין היתקעות איתו באי בודד (הכוונה לריבלין אם זה לא ברור), נשענת על התבוננות א-היסטורית.

וא-היסטוריה שימשה תמיד, ובעת החדשה ביתר שאת, לאנטי כמו גם לפוסט פוליטיקה. דוגמא לאנטי-פוליטיקה סיפקו למשל הקומוניסטים ברפובליקת ווימאר. פוסט-פוליטיקה מספקים לנו הפסיבדו-פרוגרסיבים בימינו.

אלו ואלו דברי אלוהים רעים, רעים מאד מאד, כי הם מבוססים על בריחה שיטתית מההיסטוריה. 

ד. היסטוריה

'אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה'. את המשפט הנפלא הזה הציע ההיסטוריון הישראלי הדגול והמנוח יהושע אריאלי אי אז לפני 30 שנה ויותר.

ומה היא 'היסטוריה' במלה אחת יפה בעברית? 'תולדות'. כלומר כיצד דבר נולד מתוך דבר, וליתר דיוק דברים שונים נולדים מתוך דברים שונים ומולידים דברים שונים.

ואם יהושע אריאלי צודק, והוא צודק, והוא לא הראשון ולא היחיד שהגדיר היסטוריה באופן הזה, הרי שאין דבר כזה חברה שאין בה תולדות ואין טעם לדבר על תולדות של משהו מחוץ להקשר של חברה (כמובן שניתן ומותר ומעניין מאד לדבר ולבחון את תולדות משפחת החתולים או את משפחת המצליבים אבל שוב, רק בני אדם מתעניינים בתולדות החתול והחרדל, והנה שוב חזרנו לקביעה העקרונית של אריאלי: אפילו היסטוריה של חתולים אין מחוץ לחברה האנושית גם אם יש חברות אנושיות שלא מכירות את צמח החרדל השייך למשפחת המצליבים).

ומדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות (את יצירותיו של היסטוריון או 'היסטוריון' כמו תוקידידס או יוסף בן מתתיהו קראו רק בצמרת החברה, ולו מהסיבה הטריויאלית שרוב האנשים לא ידעו לקרוא. אך חשוב מכך: רוב האנשים, כמו רוב אנשי הצמרת, העדיפו עד לפני כמה מאות שנים את המיתוס, בעיקר בצורתו התיאולוגית, על פני כל צורת חשיבה אחרת, ודי אם נזכיר שגדול חכמי ימי הביניים בעולם היהודי, רבנו משה בן מימון, קבע כי לימוד היסטוריה הוא השחתת זמן)?

אז מדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות? כי במאות השנים האחרונות קצב התמורה החברתית ומימדיה השונים, המשונים, הצולבים והסותרים, הוא כה גדול שעל מנת להבין היכן אנו עומדים ולאן אולי כדאי לנו ללכת, אין לנו ברירה אלא להביט מאין באנו.

ומי שעושה את הטריק הפשוט הזה - להביט מאין באנו כדי להבין איפה אנו עומדים כדי להצליח אולי לגבש שביבי החלטות העונים על השאלה לאן כדאי ללכת - יודע דבר אחד בוודאות: אין 'שבטים'. יש חברה. חברה הולנדית, חברה קנדית, חברה יוונית, חברה יפנית, חברה ישראלית.

כל סיפור וההיסטוריה שלו. כיצד נהיתה הולנד הולנד, או יפן יפן או יוון יוון. וישראל כמובן. אם יש משהו שאין בישראל, בדיוק כפי שאין בבולגריה או בסרביה או באירלנד או ברוסיה וגם לא במצרים וגם לא בוויטנאם, זה 'שבטים'.

יש פלורליזם דה-פקטו, כלומר ריבוי תופעות וסגנונות ורגישויות וזהויות שונות ומשונות כאמור, וכאמור גם צולבות וסותרות. יכול אדם ישראלי להיות יוצא-מרוקו, ההולך לבית הכנסת בשבת ואחרי זה לים ואחרי זה לאצטדיון טדי, והוא מקפיד לטפח את חינוך הבנות שלו, כי הוא, לצורך העניין, אבו אל-בנאת, והוא ליברל גמור ביחס אליהן, כפי שאולי אבא צריך להיות, אבל בכל הקשור למצעד הגאווה בירושלים הוא מעקם את האף, והנה לנו רק דוגמא אחת.

יש בישראל בערך 9 מליון דוגמאות כאלו. ברגע נתון בערך מחציתם נקראים להכניס פתק למעטפה ואת המעטפה לקלפי, וכך נקבע הרכב בית המחוקקים לארבע (או לשלוש או לשנתיים הקרובות או לפעמים אפילו לפחות משנה). וזה הכל. האם ההצבעה איננה מבוססת על זכרונות, רגשות, תודעות משונות שחלקן מבוססות על מיתוסים כמו 'שבט' המסתכמות אצלנו (ולא רק אצלנו) על העקרון המרהיב 'מי שלא קופץ אדום'?

בוודאי שכן.

אבל זוהי תקלה שאין ויכוח שהיא תקלה. כלומר מנקודת מבטם של חובבי הדמוקרטיה, המשוכנעים כבר כ-150 שנה שככל שהאזרח יכיר טוב יותר את הסוגיות העומדות על הפרק, כך יעמיק וירצין השיח הציבורי, ובהתאם תגיע החברה הרלבנטית להישגים כאלו ואחרים, שישרתו את מקסימום האזרחים, תוך שמירת זכויות המינימום, עד לעונג הבא, או אז המינימום יהפוך למקסימום, או שלא, וחוזר חלילה.

אבל תוצאות הבחירות הנשענות על תיאולוגיית 'מי שלא קופץ אדום' אינן מעידות על המציאות, יותר מאשר האבק שמוסע לכאן פעם-פעמיים בשנה מהסהרה בתקופת חמישים ימי שינוי מזג האוויר המוכרים במושג הערבי 'חמסין' (ורוב התקופה נוחה ונעימה כידוע אך לא כזכור), מעיד על התחממות גלובלית.

כשהנשיא מדבר על הקצף שעל הגלים כאילו הוא מעמקי הים, הוא במקרה הטוב אומר שירה, כי אכן הקצף שעל הגלים הוא מחזה נאה לכל הדעות. במקרה הפחות טוב הוא תורם לטישטוש המציאות, לפגיעה ביכולת לנהל כאן דיון רציני על השאלה היכן אנחנו ולאן נרצה ללכת, שאלה שכאמור אי אפשר לענות עליה מבלי להפנות את המבט, אבל ברצינות, לשאלה מאין באנו.

ובמלה אחת: היסטוריה.

וביותר ממלה אחת: או היסטוריה המובילה להבנת מקומה הראוי של המיתולוגיה (בקולנוע ובספרות, ואיזה כיף זה לראות סרטים הנשענים על מיתוסים), ומשמשת בסיס רציני לסוציולוגיה (כל עוד סוציולוגים בארצנו מעמיקים - והם מעמיקים - את בורותם ההיסטורית, גם הסוציולוגיה שלהם היא פסבדו-סוציולוגיה אם לא למטה מזה), ומכאן להבנה היסטורית-חברתית (סוציולוגית) שמשרתת שיח פוליטי ראוי לשמו,

או נאום השבטים של ריבלין.  

יום חמישי, 6 באפריל 2023

לא 'חילוני' - ציוני! או: מה הבסיס הרעיוני היחיד להמשך המאבק על דמותה של ישראל (והמאבק החל לפני 144 שנה וימשיך לפחות עוד 144 שנה)

א.

העימות הישראלי בשאלת עתידנו, הביא לחזית הדיון את 'האופציה החילונית'.

לראשונה נתקלתי ברעיון להפוך את החילוניות לסקטור אצל שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני מאד מאד מעריך, מכל בחינה.

אחרי זה קיבלתי פמפלט מגושם שנכתב על ידי אשת אקדמיה מאונ' תל אביב.

גם הוא וגם היא הציעו כאמור להפוך את החילוניות לסקטור, ובאמצעות כוחו היחסי וכוחן של פשרות קואליציוניות, לשפר עמדות של הציבור החילוני ביחס לציבורים המנוגדים, בראשם 'המשיחי-מתנחלי' והחרדי כמובן.

לדעתי מדובר בטעות גדולה, גם מבחינה פוליטית, גם מבחינה מעשית אך עוד יותר מכך מבחינה תודעתית.

כפי שכבר נכתב בכותרת, הזהות הציונית היא הבסיס היחיד להמשך התמודדות נכונה על דרכה של ישראל (ודוקו: אינני כותב 'מדינת ישראל' אלא מכליל את המדינה, על שאלת יחסי הרשויות המגדירים אותה, בתוך מושג רחב המאפשר הכללת עניינים חשובים פי כמה מאופן מינוי השופטים, כמו למשל תרבות ישראל, החברה בישראל והכלכלה בישראל, וגם כמובן שכנותיה וסביבתה של ישראל).

ב.

מטרת הציונות היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

איך אמור להראות הבית הלאומי? שאלה במחלוקת.

כיצד מוגדר העם היהודי ואיך מצטרפים אליו? שאלה במחלוקת.

איפה מתחילה ומסתיימת ארץ ישראל? שאלה במחלוקת.

מה הוא 'משפט העמים' בכלל ובפרט ביחס לזמן בו נעשה לראשונה שימוש ציוני בו (1897)? שאלה במחלוקת.

ג.

זווית המבט שלי לגבי השאלות הללו היא יהודית-חילונית-אתאיסטית.

אני יהודי כי נולדתי יהודי. אינני מרגיש 'נבחר' ואין לי שום רצון 'לשכון לבדד' ומסיבות רבות - קודם כל הרכב המשמש אותי - אני ממש רוצה וגם נהנה להתחשב בגויים. 

ועל דרך החיוב: עם הזמן למדתי מה זה יהודי. אני שמח להיות יהודי, אני מבין לא מעט בעבר של היהודים, וגם קצת בהווה שלהם. 

הגאווה היהודית שלי הובילה אותי למקצוע שלי. אני היסטוריון. עוסק בתולדות העם היהודי. האמונה היהודית שלי היא היסטורית. וכאמונה היסטורית, היא חילונית-אתאיסטית.

אני אתאיסט כי אני יודע בוודאות מספיקה שכל גרסאות האלוהות הן המצאות אנושיות, וכל ההגדרות האנושיות למושג האלוהים מעידות רק ואך ורק על בני האדם, ועל ההבדלים ביניהם לגבי שאלות של מוסר אנושי, מוסר חברתי, מוסר בינלאומי.

וההבדלים הללו לגבי הבנת מושג האלוהים לא 'רק' מבדילה בין נוצרים למוסלמים, ולא 'רק' בין מוסלמים שיעים למוסלמים סונים, ולא 'רק' בין נוצרים אוונגליסטים לנוצרים קוויקרים, אלא - וזה מה שחשוב כרגע - בין יהודים חרדים ליהודים חרד"לים ליהודים בגבעת שמואל, אלו ואלו ואלו אם זה לא ברור, 'יהודים אורתודוכסים', כלומר מאמינים בין השאר וקודם כל במתן תורה, בהשגחה כללית ובמרכזיותה של ההלכה בחיי היום יום.

 ד.

אבל גם האתאיזם שלי, או החילוניות, אינן מכנה משותף ביני לבין חילונים דגולים כמו גדעון לוי, רוגל אלפר ושותפיהם. 

מכאן, שחילוניות איננה יכולה לשמש מכנה משותף מעשי אפילו - תיאורטי בוודאי שלא - בדיוק כפי שדתיות-אורתודוכסית (קל וחומר אחרת) יכולה לשמש כמכנה משותף אפילו לא לאלו שמצהירים לה אמונים.

כי מכנה משותף מעשי הוא בדיוק מה שהוא, נמדד במעשים. ובעולם המעשים, שר הבריאות יעקב ליצמן, גבר חרדי שוביניסט אנטי-ציוני (מעצם היותו חרדי) קרוב אלי בהרבה מאשר שרת הבריאות החילונית הפמיניסטית הליברלית יעל גרמן, כי ליצמן החשוך היה בעד הכנסת בריאות השיניים לסל הבריאות ואילו גרמן הנאורה התנגדה אפילו להפלרת המים.

מה לי כחילוני הגאה ביהדותו ולכן מעוניין בהכפלת ובשילוש אפילו של שעות הלימוד של מורשת יהודית (על בסיס היסטורי כי אין בסיס ראוי אחר), ולחילוני כמו אור קשתי שרואה בכל אלו הדתה במקרה הטוב, מבוא לפשיזם במקרה הרע? מנקודת המבט המעשית הזו, אני, כחילוני, קרוב בהרבה למיכה גודמן ולכל 'דתי' אחר הרואה בהתחדשות יהודית - הנשענת כמובן על לימוד המורשת היהודית (על בסיס היסטורי כי אין בסיס ראוי אחר) - עניין חשוב ומהותי.

או מה לי כחילוני איש המעמד הבינוני-בינוני לחילונים המתגוררים במגדלי עזריאלי מנקודת המבט המעשית של השיכון? האינטרסים שלנו מנוגדים בתכלית הניגוד: אני רוצה דיור ציבורי והפחתה דרמטית של מחירי הקרקע, ואילו הם רוצים את ההפך הגמור. מנקודת המבט הזו האינטרס שלי בתחום השיכון, עולה בקנה אחד עם זה של רוב מצביעי ש"ס.

ובאותו עניין: מה לי כחילוני עם חילונים מסוגם של אורי יוגב שרואים בשירות הציבורי גיבנת, תקלה, וצרה צרורה שיש 'לקצץ לקצץ לקצץ' בה עד כלות? והרי מבחינה זו אני נמצא בדיוק באותו המקום בו נמצאים רוב מצביעי הליכוד למשל, ולא רק הם כמובן, המבינים שישראל ללא שירות ציבורי חזק, יציב, בטוח במעמדו ולכן יעיל, היא ישראל חלשה, מקוטבת ומתנוונת.

ה. 

ואחרי שהבנו - אם רצינו להבין - שחילוניות (בדיוק כמו 'דתיות') היא משענת קנה רצוץ, וליתר דיוק לא משענת ולא שום דבר הדומה למשענת, לצורך המאבק על דמותה של ישראל, אין לנו אלא לשוב למקורות של ישראל הנוכחית, זו שמתגבשת כבר 144 שנים, חצי מהן לפני הכרזת המדינה, החצי השני אחרי ה' באייר תש"ח, והמקורות של ישראל הנוכחית הם הציונות.

אז מה זה ציונות? "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים" (תכנית באזל, 1897).

איך אמור להראות הבית הלאומי? שאלה במחלוקת. דעתי האישית היא שעל הבית הלאומי הזה לשאת צורה דמוקרטית, פרלמנטרית, מופרדת רשויות, מנוהלת על ידי אנשי ציבור הרואים במלאכתם שליחות ולא קרדום לחפור בו, אבל מבינים שהואיל ואנשים שונים רואים תמונות עתיד שונות, אין אלא לנהל את הבית הלאומי באמצעות פשרות קונסטרוקטיביות. ומתוך כך הם גם מבינים שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה בריאה הם כל אותם גורמים קיצוניים, רדיקלים, טהרנים, לא משנה מה צבעם, מה גודל הכיפה שיש להם על הראש, מה 'עומק' הז'רגון ""הפרוגרסיבי"" המפונפן שהם נוקטים בו, עד כמה הם עסוקים בסמליות השפה העברית וכן הלאה. או בקיצור: בית לאומי חייב להתנהל על פי גרסאות כאלו ואחרות של מרכז-מתון בכל תחום ובכל עניין.

כיצד מוגדר העם היהודי ואיך מצטרפים אליו? שאלה במחלוקת. דעתי היא שההגדרות הציוניות המקוריות, שראו בעם היהודי ציבור רגשי-תודעתי-תרבותי, היו נכונות בעבר והן נכונות גם לעתיד. או על דרך השלילה: אינני רואה שום יתרון ליהודי 'כשר' מבחינה הלכתית על פני יהודי 'לא כשר' שעלה מחבר מדינות העמים, בכלל ובפרט כשהעולה החדש מזדהה עם ישראל, בונה אותה במקצועו ומגן עליה בשירות צבאי, ואילו היהודי 'הכשר' משמיץ אותה, מפנה לה גב אבל מבלי שהוא שוכח ללקט את קצבאות הילדים (המרובים מדי) שלו. 

איפה מתחילה ומסתיימת ארץ ישראל? שאלה במחלוקת. דעתי היא כדעת התנועה הציונית ב-1919, לפיה גבולה הצפוני של ארץ ישראל הוא הליטאני, גבולה המזרחי עובר איפה שהוא בין הרי ירדן למסילה החיג'אזית, גבולה הדרומי הוא מיצרי טיראן וגבולה המערבי עמוק בתוך סיני. על בסיס התפיסה הגיאוגרפית היסטורית הזו אני מוכן לנהל כל מו"מ שמטרתו לא לספק את מצפונם המיוסר של 'חילונים' מסוגו של דוד גרוסמן, ועוד פחות מכך את האינטרסים של 'מחלקת המדינה' האמריקנית, אלא להגיע למנוחה ולנחלה עם השכנים, שנכון לעכשיו, רובם ככולם, בוודאי החשובים ביותר (הפלסטינים הישראלים, הפלסטינים בארץ ישראל המערבית והפלסטינים הירדנים, רוב הסורים, כל הכוחות שמנהלים בפועל את לבנון ורוב אוכלוסיית מצרים), ממשיכים לשלול את עצם זכות ההגדרה העצמית שלי, והרי זה - זה ולא אחר - שורש הסכסוך. כל עוד אלו תנאי הבסיס, ובהתאם לתנאים אחרים, התיישבות יהודית בארץ ישראל, בוודאי המערבית, לא רק לגיטימית אלא רצויה ומבורכת. כי ב-144 השנים האחרונות, ההתיישבות היהודית תמיד הביאה ברכה.

מה הוא 'משפט העמים' בכלל ובפרט ביחס לזמן בו שימש לראשונה את הציונים (1897)? שאלה במחלוקת. דעתי היא שאמנם יש להמשיך ולכבד ואף לטפח את האופטימיות שאיפיינה הוגי דעות במאה ה-19, הרצל ביניהם, לפיה הרמוניה בינלאומית לא רק רצויה אלא אפשרית ואף עומדת ממש בפני מימוש מוסדי ('חבר הלאומים' למשל, או ההכרזה על מלחמת העולם הראשונה כמלחמה שתביא לסופן של המלחמות כולן), אבל בפועל כדאי לזכור כי במאה ה-21, מאה המתאפיינת נכון לרבע הראשון שלה בהגמוניה מצמררת של פייק-ניוז, מכל הסוגים - בענייני סביבה, פמיניזם, כלכלה, חינוך, פוליטיקה וכן הלאה - אין ברירה אלא להתייחס לכל הרעיונות הנשגבים הקשורים בצירוף 'משפט העמים' בחשדנות ובזהירות. או בקיצור: לא ברור אם יש משפט, ללא ספק יש עמים. והעמים במאה ה-21, גדולים כקטנים, עשירים כעניים, רחוקים כקרובים, עסוקים בניהול ענייניהם בשילוב של כבדהו וחשדהו, ומה שנכון לאנדורה או להודו, לדרום-קוריאה או לארגנטינה, נכון פי כמה לישראל.

ו.

כל אלו התשובות שלי לשאלות שנגזרות מהגדרת הציונות. על השאלות האלו יש לדון. התשובות שלי אולי מוטעות (להוציא את היסוד העובדתי שיש בכולן, כי עם כל הכבוד לטירלולי המאה ה-21, בלי כבוד לעובדות ולשכל ישר, אי אפשר להגיע לשום מקום), אבל הן אפשרויות לגיטימיות. כך או אחרת, השאלות הללו הן הבסיס להמשך הויכוח על דרכה של ישראל.

לא 'חילוניות' (ובוודאי לא 'דתיות'). ציונות.