האוניברסיטה המשודרת

במרוצת השנים הצטברו אצלי על המדף 44 ספרים מהסידרה המהוללת הזו, שראשיתה אי אז בשנות ה-70', ושלמעשה ממשיכה פרוייקט ותיק יותר, בן כ-500 שנה, מאז תקופת הרנסנס, בליבו הרעיון, הרצון, השאיפה, לקדם ידע רחב ובסיסי בכל תחום ותחום.

בעידן של 'פייק ניוז', של מאמרי המערכת של 'הארץ' מזה ושל קו המערכת של 'ישראל היום' מזה, של פסיבדו-היסטוריונים כמו פפה, חומסקי וחיות אחרות, האתוס הרנסנסי הזה נשמע כמעט כמו עיוות שכל שלא לומר דברים חמורים יותר.

ויש כמובן את התפוצצות הידע בלה בלה, עניין אובייקטיבי מצד אחד, נראטיבי (במובן המעופש של המלה המעופשת הזו) מצד אחר (שהרי כפי שכבר הצעתי לפני כמה שנים בספרי 'השקפה אופטימית' לא כל ידע מתיישן ויש דברים יסודיים שאפשר וצריך לדעת).

ואת כל זה הרי ידעו מייסדי 'האוניברסיטה המשודרת' ובכל זאת החליטו נוע לנוע, כי החלופה - פייק ניוז, הפצת שקרים באמצעות חצאי אמיתות ובורות עקרונית בשם 'נראטיב' התפוצצות הידע - גרועה בהרבה.

דבר אחד אי אפשר לקנות בשום חנות ספרים: זמן. הזמן נע בעיקביות קדימה, והוא למעשה המשאב המתכלה היחיד. אין שום דרך למחזר ולשחזר אותו, וכל שעה אבודה היא שעה אבודה. והזמן היא הסיבה ש-44 הספרים הללו, רובם ככולם זכו לעיון עם קנייתם אי אז לפני 10 ו20 ו30 ואולי אפילו כמעט 40 שנה, המשיכו לעמוד על המדף ולצבור אבק.

כנראה בשביל זה, גם בשביל זה, המציאו את הקייץ. אמנם כבר מזמן הפכתי את הקריאה לתחביב המרכזי שלי ולפני שנתיים המצאתי לעצמי דת חדשה לפיה עלי לקרוא לפחות ארבעה ספרים בחודש (והמעקב מלמד שאני עומד על ממוצע של 6.3), אבל בקייץ הזה החלטתי לתת תשומת לב מיוחדת ל-44 הספרים הללו.

איך? כפי שהם מסודרים על המדף. ומיותר לומר שהם ממש לא מסודרים. לא לפי תחום ולא לפי היקף ולא לפי מחבר ולא לפי א-ב אלא סתם כך, הם צמודים זה לזה כחבורת קופים ביער, או כקבוצת תפוחי אדמה בסופר, פשוט לפי עצם מהותם החיצונית: ספרים מסדרת האוניברסיטה המשודרת.

הטכניקה פשוטה למדי: הספר הראשון מצד שמאל היה הספר הראשון שאחזתי בידי. במקרה מדובר היה בספר מעניין במיוחד: 'טוב ורע בהגות היהודית' מאת שלום רוזנברג הגדול. אבל אין הנחות. מחשבת ישראל, ביולוגיה, פיסיקה גרעינית ותולדות האיסלאם. הכל חשוב באותה המידה. לצורך התרגיל כמובן.

כי מאז שרובם של הסיפרונים הללו הפכו לרכוש שעבר ממדף למדף, מעיר לעיר, מבית לבית ואיך שהוא תמיד ידעו לשמור על מקומם הראוי בחדר העבודה שלי, למדתי כמה דברים. גם לימדתי כמה דברים. אפילו הרשיתי לעצמי לתרום עוד כמה אלפי עמודים מודפסים, בערך 500 בצורה של כ-25 מאמרים אקדמיים ועוד בערך 2500 בצורה של עשרה ספרים.

ולכן, כפי שאמר הרקליטוס האפל אודות מספר הפעמים שאנו נכנסים לאותו הנהר (התשובה היא בין אחד לאפס), המפגש המחודש עם 44 ספרי האוניברסיטה המשודרת הוא ממקום אחר לחלוטין.

אין לי תשובה ברורה על השאלה מדוע בחרתי במקצוע ההיסטוריה. עצם ניסוח השאלה מוטעה ומוטה. כי לא בחרתי. המון מקריות היתה כאן, בכלל לגבי התחום ובפרט לגבי המסלול, כלומר 'הקריירה'. תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, שני ושלישי בחיפה, מזל גדול בהתקבלות לעבודה במוסדות אקדמיים, ורק מאז שפירסמתי את ספרי על יגאל אלון אני מרשה לעצמי לכנות עצמי 'היסטוריון'.

מצד שני אני זוכר את עצמי מאז גיל 15 מתעניין בהיסטוריה. גם כי גדלתי בישוב רווי היסטוריה כאובה, בחברה קיבוצית מאד מודעת לעברה, ועסוקה לפיכך בהקנייתו לדורות הבאים. זכורות לי התמונות בבית ההנצחה שלנו (במקומות אחרים מוסד כזה נקרא בפשטות 'בית העם' או 'בית התרבות'!!!): צלליתה של האנייה שבתאי לוז'ינסקי, חיוכו של שמוליק המא"ז במפגשו עם קצין בריטי, 'הקאמפ' הסמוך לישוב, ועוד ועוד.

ואחר כך, בשנות ה-20 לחיי, העמקתי את היכרותי עם העבר היהודי. שוב, כמו בשלב הראשון, בין גיל 15 לגיל 18, כמחנך בחינוך הבלתי פורמלי. באופן אינטואיטיבי הבנתי בשני השלבים הללו את מה שלימים אבין מקצועית ובאמצעות המון מלים: שלזהות האנושית יש תשתית מילולית ורעיונית הנשענת באופן חזק מאד על תודעת העבר ועל הבנתו. או בקיצור: יהודי תמיד מתייחס להיסטוריה.

השאלה היא כמובן איך. על בסיס ידע או על בסיס קלישאות שקורא אצל 'האנשים החושבים' או אצל הטוקבקיסטים למיניהם. מבחינתי היתה זו שאלה רטורית שיצרה מוטיבציה אדירה שרק הולכת ומתגברת משום מה (כי אני לא נהיה צעיר יותר!) לכסות כמה שיותר תחומי ידע הקשורים להיסטוריה האנושית בכלל וליהודית בפרט.

והשאר כמו שאומרים, היסטוריה... זכורה לי תקלה קטנה אחת בראשית לימודי באוניברסיטה הפתוחה. חשוב לי להדגיש שבניגוד למה שאדם נורמלי עושה - מברר מה אפשר כדאי וראוי ללמוד במוסד הנפלא הזה - אני הלכתי כמו שהלכתי באלף תחומים אחרים, בעיקבות הלב ובעיקר בעיקבות האינטואיציה.

הקורס הראשון שלמדתי היה 'מבוא לתולדות המזרח התיכון בעת החדשה' מאת חגי ארליך. תענוג גדול היה לי לרכוש לפני כמה חודשים  (לרכוש ולקרוא כמובן...) את ספרו החדש שמהווה למעשה המשך ישיר לקורס מופלא שכתב לפני כ-30 שנה.

אבל הקורס השני היה 'מבוא למאקרו כלכלה'... למה בחרתי בו? שוב. אינטואיציה ומבלי לדעת ביטוי להזדהות עם הפרוייקט הגדול של הרנסנס. כי מדריך וחבר קיבוץ וציוני ואזרח חייב לדעת כלכלה. אני עדיין מאמין בזה וגאה בידע הכלכלי שרכשתי (חבל שלא ציידתי עצמי ביותר סבלנות לשמוע את ההבלים של כלכלנים רשמיים ומקצועיים כמו השוטה הנקלה עומר מואב שממשיך להסביר לנו שחוקי הכלכלה הם חוקי טבע ושכפי שאי אפשר לדחוף מים במעלה הגבעה כך אי אפשר להתערב בחוקי ההיצע והביקוש. כנראה הוא לא שמע על המצאת המשאבה, אחת הטכנולוגיות הישנות ביותר הנמצאות איתנו כבר בערך 6000 שנה).

נשברתי אחרי רבע קורס. לא עזרה לי היכולת הסגפנית המוכחת שלי (פעם שאל אותי מישהו, אחרי שסיפרתי לו על כמה מהמנהגים שלי 'מתי אני שוכב על מיטת מסמרים'). היה זה הקורס היחיד מאז ומעולם שהתחלתי ולא סיימתי. אז לא ידעתי להגדיר מה בדיוק היתה הבעיה, אבל היום (כלומר כבר 20 שנים לפחות) אני כמובן יודע: התלישות. הניתוק המוחלט, מוחלט לגמרי, בין התיאוריה לבין המציאות. מדע שלם המבוסס על שני שקרים מצמררים: האחד - שבעולם יש מחסור (אין מחסור), השני - שיש דבר כזה 'הומו אקונומיקוס'. ושקרים נוספים כמו 'נגישות הידע הכלכלי' ושאר הבלים.

מה שמחזיר אותי ל-44 הספרונים... כל אחד ואחד מלאכת מחשבת. כן, פה ושם יש שגיאות הקלדה. לא נורא. גם הגרפיקה של שנות ה-70 פחות מוצלחת מזו של שנות ה-90. בסדר. אבל לא זה העניין. העניין הוא העניין. המפגש עם כל ספרון חיובי ומעניין, אבל אין שוויון ביניהם, אלא היררכייה ברורה.

בראש הרשימה כל מה שעוסק בדברים כפי שהיו, בתאור האפשרויות שעמדו בפני אנשים ומה הם בחרו בכל צומת. בקיצור: היסטוריה גם אם מכנים זאת בשמות אחרים. כמו למשל 'סגנונות בפרשנות ימי הביניים' או 'תפיסת הנס במקרא'. שלא לדבר על 'מיעוטים במזרח התיכון'. אבל אין ספר חשוב יותר מ'כיצד צמחה תרבות המערב' מאת שלמה נאמן הענק, ספרון שהוא למעשה תקציר ספרו הענק שעסק בנושא.

במקום השני עיון במבנה היקום והטבע. מתורת הרבייה ועד לפרקים נבחרים במבנה היקום. מרתק, למרות שבדרך כלל אני ממשיך לא להבין את הרוב כפי שלא הצלחתי להבין את הדברים כשקראתי אותם לראשונה אי אז.

במקום השלישי פילוסופיה. תמיד חשדתי במחשבה המופשטת לשמה. 'דרכי החירות' של סארטר נשמעים נהדר אם שוכחים שסארטר תמך בקומוניזם והזדהה עם דוקטרינות של טרור. 'טוב ורע בהגות היהודית'? נחמד מאד ואף מרתק. אבל החיים הם קצת יותר מאשר עיון בהתמודדותו של איוב עם צרות שנפלו על ראשו.

החיים, כך מסתבר גם מקריאה עליהם מכמה זוויות, הם מה שאנחנו עושים איתם בכל נקודת זמן. כן, נשמע כמו קלישאה אבל מה זה נכון ומדוייק.

שיתופיסט

"ספורט הוא הזירה בה אנו מכתירים אבירים", אומרת דמות בסדרה אמריקנית מעניינת, העוסקת בעולמם של מיליארדרים. "אתה אינך מהמעמד המלכותי" ממשיכה הדמות לומר לגיבור הסדרה המעוניין לרכוש קבוצת כדורגל בליגת ה-NFL, "אתה ברון שודד". וככזה, אין לו זכות לרכוש קבוצת כדורגל למרות שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז.

את הפרק הזה ראיתי ממש לאחר סיום קריאת הספר שכותרתו היא כותרת רשומה זו. לכאורה, מה יכול להיות רחוק יותר מהעולם המתואר על ידי לילך רון, בתו המוכשרת והחכמה (איך לא) של אמרי רון, הוא 'השיתופיסט' הנזכר בכותרת, לבין גיבורי הסדרה 'מיליארדים'.

לא רק לכאורה, למעשה. אכן מדובר בשני עולמות שונים ומנוגדים. אבל יש בכל זאת מכנה משותף אחד: בשני העולמות הללו האנשים רוצים גיבורים, רוצים אבירים, רוצים להתגאות בהם, מתביישים במי שאיננו גיבור, איננו אביר, איננו מוסרי מספיק.

אכן, מערכות הערכים של ניו אינגלנד ושל משמר העמק מהופכות למדי. קל למצוא כמה מכנים משותפים, כמו למשל כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות, ועוד ועוד.

אין לזלזל במכנה המשותף הזה, שכן הוא משמעותי מאד. הוא מנוגד למשל בתכלית הניגוד למערכת המוסר של האסלאם בימינו (ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח על הגיוון שיש בעולם המוסלמי בימינו, כי פשוט אין. אולי היה, אולי יהיה, היום, במטותא, אין) או של רוב רובו של העולם הערבי, הדוחה את כל הרשימה שהוזכרה לעיל: כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות.  באופן דומה המכנה המשותף הזה מנוגד לשיטה הסובייטית ולמה שנשאר ממנה בצפון-קוריאה ובמקומות דומים אחרים.

אבל ההבדל חשוב לא פחות: הדרך להשגת הערכים ההומניסטיים הללו מנוגדת לחלוטין. באחת מקודשים אבירי המיליארדים, בשנייה אבירי השיתוף והסולידריות החברתית הכלכלית-מעשית-מוחשית (כי 'סולידריות' מופשטת ומוצהרת ומדוקלמת ונשגבת אפשר למצוא גם אצל 'המיליארדרים').

ומי שיקרא את הספר 'שיתופיסט' שראה אור לא מזמן בהוצאת הקבוץ המאוחד, יוכל להבין לעומק כיצד חי ופעל, ועל מה ביסס את חייו ואת פועלו האביר הגדול ביותר שהיה לשיתופיזם בדור האחרון. אני לא מגזים ולא נוקט אחרי מות קדושים אמור ודברי אינם מבטאים סוג של הכאה מהופכת על חטא היותי עוזב קבוץ, מן הסתם מאלו שהיו מאכזבים את אמרי עד מאד, כי כגודל הציפיות גודל האכזבות.

אולי עוד אשוב לאופן בו אני רואה עצמי, ממשיך לראות את עצמי, חלק  מהשיתופיזם, גם אם ללא כל ספק לא מגיע לי תואר אביר. כי במרכז הרשומה הזו עומד אמרי רון, שבתו לילך כאמור לעיל, עשתה עמו - ועמנו - חסד עצום ויצירתי דרך כתיבת סיפורו בגוף ראשון, כולל תאור המוות שלו, כולל תאור ההלוויה.

השיתופיזם של אמרי היה מדוייק למדי. קשה לחשוב על טעות אחת אפילו שהוא עשה בחייו הציבוריים. הטעות האישית שהוא עשה נזכרת לאורך הספר כולו: משפחתו של אמרי שלמה מחירים כבדים על היותו האביר המושיע של השיתופיזם בישראל. לילך כותבת את הדברים ללא כחל ושרק גם אם הם עטופים בהרבה מאד אהבה. ואיך לא. איך אפשר שלא לאהוב את האיש המופלא הזה, שכל כולו אהבת אדם ואמת ויושר ואומץ. אביר.

הספר הולך בעיקבות חייו כולם, בשיטה של פלאשבקים מרתקים, כששאלת הבריאות ובגידת הגוף מרחפת מעל פני תהום, כשכמו בכל סדרה אמריקנית למרות שאתה יודע את הסוף - במקרה הזה אמרי הלך לעולמו בגיל 77 - אתה מרותק כל הזמן ומקווה שאולי בכל זאת הסוף יהיה שונה.

אגב, לפני שאשכח, ואת המחשבה שריחפה תוך כדי קריאת הספר אני חייב לפרוק עכשיו, כי אסור להשאיר אותה לסוף, כי היא אירונית, שלא לומר צינית. כהרגלי אלך מעט סחור סחור. בספר נזכר לא פעם דורון נדיב, שיתופיסט בעצמו ומבחינות מסויימות ראוי לגלימת האביר. זכורה לי התנצחות חריפה עמו בשאלת שעוני החשמל שלפחות אז (כעשר שנים, כשעוד הייתי חבר עין השופט) היה חופשי במשמר העמק דבר שהוציא אותי מדעתי. דורון בעקשנותו מעוררת הכבוד לכשעצמה, שב והסביר לי חזור והסבר שהדרך להתמודד עם בזבזני החשמל היא לא דרך הפרטת החשבונות, אלא על ידי חינוך.

לא רק שלא השתכנעתי אז אלא שאני עדיין משוכנע - והתחום החדש העולה של הכלכלה ההתנהגותית שכבר יצר כמה וכמה פרסי נובל ומחשבה מבריקה מהסוג שיש בפריקונומיקס - שיש לא מעט תחומים שאין שום בעיה בהפרטתם, ושלא רק שהפרטה במקרים הללו לגיטימית ויעילה, אין בינה לבין שלילת השיתופיזם ולא כלום.

והנה אני מגיע למחשבה הרעה שליוותה אותי בקריאת הספר. הרי מי הרג את אמרי? הלב שלו. ומי הרג את הלב שלו? הסיגריות. וסיגריות, בהרבה מאד קיבוצים, היו מוצר חופשי כמו ניירות טואלט גפרורים שרוכים חשמל ומים. אינני מעיז לשאול את דורון נדיב האם עדיין הסיגריות במשמר העמק הם מוצר חופשי שמא הוא יגיד לי שכן, ואז אצטרך לשלוף את אמרי מהקבר ולומר לו האם הוא עדיין חושב שאולי כדאי היה ליצור תמריץ שלילי שמשמעותו במקרה של אמרי הן עוד 15 שנה של יצירה שיתופיסטית.

אבל זו  לא הבעיה היחידה במשנתו של אמרי כפי שמוצגת בספר. כמה הייתי רוצה אבל לשבת עם אמרי ולשמוע ממנו תשובה ברורה על שאלת החולייה החסרה בין שיתופיזם בסגנון קבוצות הבחירה ומשמר העמק (עם כל ההבדלים הנובעים מרב דוריות ומהיקף הפעילות הכלכלית וכן הלאה), לבין חברה אנונימית-קפיטליסטית-דורסנית-חזירית.

אמרי הלך לעולמו, בגלל הסיגריות החופשיות כדאי לשוב ולהזכיר, ואת התשובה נאלץ להמשיך לתת בעצמנו ולהתווכח עליה. בעניין הזה נראה לי שהייתי ממשיך להיות חלוק על אמרי ועל הקו שהוא ייצג, קו דיכוטומי מדי, קו שגם לא התיישב עם פועלו האדיר בתחום הלאומי-ציבורי. אני לא מקבל את הטענה שרק בקיבוץ תתכן סולידריות חברתית (וזה עוד לפני שבדקנו את רמת הסולידריות בקבוצים לא מעטים, כולל שיתופיים וכולל עירוניים) ושהחברה העירונית היא בהכרח מנוכרת דורסנית וכן הלאה. גדלתי על ברכי האתוס של שבתאי לוז'ינסקי, אותה אני מעפילים שהגיעה לחוף ניצנים אי אז ב1947 אם אני זוכר טוב, וכשהגיעו הבריטים לעצור את העולים הם השליכו את תעודותיהם לאש - כפי שעשו חברי ניצנים - ועל השאלה 'מי אתה' הם ענו 'יהודי מארץ ישראל'

אז אני 'יהודי מארץ ישראל' וככזה אני מוצא ציונות בניצנים, משמר העמק, תמוז ועין השופט, אבל גם בירוחם, שדרות, תל אביב (כן!! תל אביב!!), יקנעם חיפה ואריאל. וכן, אני יודע שיש יהודים בארץ ישראל שמשאת נפשם היא להיות מיליארדרים ולעטות גלימת אביר נוצצת של כסף זהב ו-15 דקות תהילה במדורי הרכילות, אבל יש גם יהודים בארץ ישראל שרוצים בדיוק את ההפך, כמו אמרי.

ואמרי אמר ועשה. והספר הנפלא הזה, הרגיש כל כך, העמוק, המרתק, העשיר במבע ובתוכן, הנוגע, העדין, המחויך רוב הזמן, מספר את סיפורו הציבורי-פוליטי של האיש, ותחנות חייו הם תחנות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ישראל. הכל תמצאו שם. את הליבלריזציה של ראשית ימי הליכוד, את האינפלציה התלת ספרתית, את הספסרים של הבורסה, את הטירוף של משיחיות הכסף הקל, את תכנית הייצוב, את השקרים של המערכת הבנקאית, את המניפולציות המכוערות פרי מוחם הקודח - איך לא - של אישי ציבור מהתנועה הקיבוצית עצמה, שהצמיחה מתוכה, איך לא. את הגרועים שב'מיליארדריסטים'.

חשבתי שאתן כמה דוגמאות באשר לכל אלו או לפחות לגבי חלק מהם. הכי חביבה עלי היא פרשת דוח פרוקצ'יה שאף אחד כמעט לא זוכר אותו, אותו דוח שהפיק משרד עורכי הדין של פרוקצ'יה שתמורת מיליון שקל (שאמרי דאג לגייס באמצעות מיסוי מיוחד בגובה של 18 אלף שח מכל קיבוצי השומר הצעיר) הוכיח את מה שלחלק מהאנשים היה ברור כבר אז עוד לפני בדיקה שיטתית ויקרה (מליון שקל), שבמקרים רבים הבנקים הונו את הקיבוצים ושבמקרים רבים לא פחות הבנקים הם אלו שחייבים כסף לקיבוצים ולא להפך.

אז הנה נתתי דוגמא אחת, חיובית. והנה אחת שלילית: גם עדינותה המדוייקת של לילך שהקפידה כבת אבירים לשמור על כבודם של יריבי אביה ומפעל חייו, לא יכולה להכהות את עוקצם של רשעים גמורים מסוגם של יוסי שריד וגדעון לוי, כן, אותו מנוול (מלה שלי ולא של לילך!) שעשו שימוש נבזי בערכים הנזכרים של הנאורות: חופש ביטוי, חופש התארגנות וכן הלאה. את תועבת השקרים של מי שניכס לעצמו כבר לפני 30 שנה ויותר את התואר הנכבד והמחייב 'שמאל' נצטרך לחקור באופן שיטתי יום אחד. 'שיתופיסט' יהיה אחד המקורות המועילים. אבל לפני זה כנראה שאקדיש מבט ממוקד בדמותו המרתקת של משה עמר, חבר כנסת שכוח שלא זכה לעניין תקשורתי, כי אם יש את הג'ורה של יוסי שריד, מדוע לטרוח להקשיב לחבר כנסת חרוץ חכם ושקט?

אז הנה הבאתי שתי דוגמאות ועל כל האחרות תקראו בעצמכם בספר הזה, שאת שבחיו המרובים כבר כתבתי כאן, ושאם אוסיף זה עלול להשמע דביק מדי.

חדשות טובות לסיום: מתאור מפגשיו הרבים של אמרי עם גורמי ציבור שאינם קשורים ישירות לתנועה הקיבוצית - פקידי מנהל ואוצר, חברי כנסת, עורכי דיו ושופטים ועוד ועוד - עולה תמונה ברורה למדי: כל מי שפגש את אמרי ראה בו אביר. אמרי בוודאי היה מבטל את דברי מיניה וביה. אבל אמרי למרבה הצער כבר לא איתנו. דרך דבריה של לילך עליו עולה בכל אופן אצלי תמונה ברורה מאד. אמרי היה אביר השיתופיזם, והעובדה שרבים וטובים ומעולים שפעלו במערכת הציבורית ראו בו אביר היא חדשות טובות מאד.

50 שנה לפעולת כראמה, 40 שנה למבצע ליטאני ושנה אחת לספר מעצבן במיוחד (חגי ארליך, המזרח התיכון)

ב-21 במארס 1968 התחוללה פעולת כראמה. את הפרטים תוכלו ללקט בויקיפדיה או באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. לא היתה זו הצלחה צהלית מדהימה בלשון המעטה אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא ההקשר, וכבר יותר ממאתיים שנה ההקשר הגדול הוא עתידו של האזור המכונה מאז תחילת המאה ה-20 'המזרח התיכון', ובמסגרת ההקשר הרחב הזה ההקשר הקונקרטי יותר מבחינתי הוא עתידו של העם היהודי בכלל ובאזור הזה בפרט, והנה שוב יש לנו הקשר בן מאתיים ויותר (עתידו של העם היהודי) ובן כ-100 שנה (מקומו של העם הזה במזרח התיכון).

כנ"ל לגבי מבצע ליטני שבמקרה התקיים בדיוק עשר שנים לאחר פעולת כראמה, ושגם הוא בדומה לפעולה ההיא לא היה הצלחה צהלית מרהיבה בלשון המעטה אבל שבדיוק כמו פעולת כראמה השאלה הנכונה לשאול לגביו היא למה, מה, מדוע ובעיקר אז מה למדנו ומה הלאה.

שאלו בדיוק השאלות שעמדו גם לנגד עיניו של פרופסור אמריטוס חגי ארליך, מומחה מוביל בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שהיה לי את הכבוד לפתוח את לימודי התואר הראשון שלי, כמעט בדיוק לפני 30 שנה, בקורס שהוא כתב ('מבוא למזרח התיכון בעת החדשה').

בכותרת הגדרתי את ספרו במלים 'מעצבן במיוחד'. מהפיסקה הקודמת ניתן ללמוד בלי ספק שכולי תודה והערכה לחגי ארליך. איך זה מסתדר? אדרבא... הספר מעצבן דווקא בשל ההערכה העצומה שיש לי כלפי מחקריו.

אבל לפני שנגיע לארליך, כלומר לספרו, מלה וחצי על כראמה וליטאני: בשני המקרים מדובר בדיוק באותו הסיפור - מקומו של אש"ף במרחב, או ליתר דיוק עד כמה מוכנה ישראל - או ליתר דיוק גורמים בישראל - לאפשר או לא לאפשר לארגון הטרור הזה להצית את המזרח התיכון בלהבות הידועות והמוכרות של הז'אנר הזה: פיגור, אלימות, דיכוי, ריאקציה. או במלה אחת: המופתי.

מי שלא זוכר מי היה המופתי, מוזמן להציץ בויקיפדיה. ב-1968 המופתי כבר מזמן היה גוויה פוליטית אבל הפוליטיקה שלו נהנתה מחיים טובים מאד, כי יאסר עראפת, אחד מתלמידיו של המופתי, החייה אותה בכשרון רב. ערפאת הציג עצמו ואת ארגונו (פת"ח, לימים הגורם המרכזי באש"ף) כגורם היחיד שלא סבל 'נכסה' כלומר לא הובס ביוני 1967.

את מה שאיבד נאצר בעיני הציבור הערבי הרחב, קיבל ערפאת: הערצה לא פעם עיוורת למחוייבותו הבלתי מתפשרת להביס את הישות הציונית, לשחרר את פלסטין, ולהקים בין המדבר לים - על חורבותיהן של ירדן וישראל, שתי מדינות שהן תוצר הקולוניאליזם הבריטי האימפריאלי - 'מדינה חילונית דמוקרטית', בה יחיו כולם בצוותא, כולם חוץ מכל יהודי שהגיע לכאן אחרי הצהרת בלפור.

אחלה תכנית, תודו, מי יודע, אולי האמנה הפלסטינית של אש"ף היוותה מקור השראה לשירו הידוע של ג'ון לנון 'אימאג'ן', המדבר כידוע גם הוא על עולם חילוני-דמוקרטי מהמדבר ועד למדבר. לצורך העניין נגיד שלנון היה נביא-העל של חזון-אוניברסלי זה, וערפאת היה קבלן הביצוע לפחות בחבל הארץ המסויים שלנו.

אחלה תכנית, חוץ מזה שלא הישראלים ולא הירדנים היו מוכנים לקבל אותה. מכאן המאמץ הישראלי לבעוט את ערפאת מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ומכאן המאמץ של ירדן לבעוט את ערפאת מהגדה המזרחית לדרום לבנון, ומכאן - דרך מבצע ליטאני ואחר כך מלחמת לבנון המשוקצת אך למרות דברי השולל של יערי את שיף מלחמה צודקת ונכונה מאין כמותה (שאמנם - כמו כראמה ליטאני ועוד כמה אפיזודות צבאיות, נוהלה צבאית באופן בעייתי בלשון המעטה) - הרצון של ישראל לבעוט את ערפאת מביירות לטוניס.

מכאן גם למהות צעדם של ביילין את פרס לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור, ולהחזיר את ערפאת מטוניס לרמאללה.

סיכום ביניים: 1968 - השלב הראשון ששיאו ב'ספטמבר הוורוד' (מבחינת ירדן ומבחינת הגורמים הפרוגרסיבים בממשלת ישראל, כלומר גוש גולדה-גלילי-אלון)= גירוש ערפאת מירדן. 1978 - השלב הראשון ששיאו במצור על ביירות ארבע וחצי שנים מאוחר יותר (לשר הבטחון שרון ייעץ אז חבר הכנסת איש האופוזיציה יצחק רבין, ע"ע 'להדק להדק')=גירוש ערפאת מלבנון אל פינה שכוחת אל בצפון אפריקה.

אף פעם לא מאוחר ואף פעם לא מיותר להזכיר את משפטו המפורסם - אך הלא מופנם מספיק - של פון קלאוזביץ: 'המלחמה (כלומר פעולת כראמה או מבצע ליטאני או כל פעולת טרור או כל מניעה של פעולה כזו וכמובן מלחמות כמו לבנון וכן הלאה) איננה אלא המשך המדיניות (הנתונה במחלוקת בין מקבלי ההחלטות וזו הסיבה שעבור אלון ספטמבר 1970 הוא 'ורוד' ואילו עבור שר הבטחון דיין הוא 'שחור') באמצעים אחרים' (כמו שלום או מלחמה, כמו מו"מ חשאי באוסלו בניגוד לעמדת ראש הממשלה תוך חתירה בלתי נלאית נגדו, ועוד)

הנה קלאוזביץ שוב, בלי תוספות פירושים ודוגמאות: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. מכאן שאם ה(עוד)גרמני חכם אחד צודק, הרי שפעולות כמו כראמה, מבצעים כמו ליטאני וכן הלאה, יש לבדוק מנקודת מבט מדינית קודם כל (ואפשר להסתפק בה, גם אם בהחלט מעניין ללמוד על המימד הצבאי או הפסיכולוגי או התרבותי או הגסטרונומי, שהרי ההוויה האנושית מרובת פנים ומגוונת היא, ועדיין, יש חשוב ויש חשוב יותר).

מנקודת מבט מדינית, כלומר ביחס לשאלה מה רוצה להשיג מנהיג זה או אחר, מה מטרותיו, מה סדר היום שלו, מה ערכיו, מה חזונו, מה תפיסת עולמו.

מה שסוף סוף מחזיר אותנו לספרו המעצבן במיוחד של חגי ארליך. חשוב להדגיש: לא רק שהספר ראוי לקריאה, הוא קריא מאד, קצר יחסית (298 עמודים), בהיר, מעניין, עשיר בידע, וחף מתקלות עריכה והגהה. אמנם היה נחמד להוסיף פה ושם מפות וכמה תמונות אבל באמת שמדובר מכל הבחינות כמעט בספר מעולה.

אבל רק כמעט. כי הוא לוקה בדיוק במה שמצופה מהיסטוריון בכיר ומנוסה וידען כל כך. לומר אמירה העולה בקנה אחד עם העובדות (המרובות מאד) שהביא. אבל ארליך נמנע מכך. יש לי השערות מדוע, והן צפויות ומשמימות, ובמלה אחת: 'פוליטיקה'. במובן הלא מאד טוב של המלה. זוהי כמובן השערה. אבל אומר אותה בכל זאת: למיטב הבנתי הנשענת גם על האופן בו חלק מהדברים מוצגים בספר, ארליך מחוייב - כמו רבים וטובים באקדמיה הישראלית - לסוג מסויים של מסר, שבמקרה המינימלי עושה מאמץ עילאי להציג את בעיות המזה"ת באופן סימטרי ('כולם אשמים באותה המידה', 'קיצוניים יש בשני הצדדים' ושאר ירקות מסוג זה), ובמקרה הלא-מינימלי פשוט 'שבוי בנראטיב' של מחנה ידוע שככל שהוא לומד (ומלמד) יותר, כך הוא מבין ואומר פחות. כולנו מכירים את אלו שממשיכים לטעון בלהט שאילו רבין או אחריו נתניהו או אחריו ברק היו מחזירים את הגולן לסוריה, לא רק שהיה שלום ('לנגב חומוס בדמשק' בלה בלה) אלא שמלחמת האזרחים במדינה האומללה הזו היתה נמנעת. במלים אחרות, על ראשו של חתן פרס ישראל הטרי מאות אלפי הרוגים ומליוני פליטים. משעשע.

ארליך מתאר את מצבו במונחים חביבים עלי, כי גם אני הספקתי לחוות את מה שהוא מתאר בנוסטלגיה (מוצדקת במקרה הזה): הטיולים השנתיים בטיולית. אם הייתי יודע איך מצרפים תמונה לרשומה הזו הייתי מדביק כאן את תמונת הכריכה של הספר המדובר ואז הצעירים שביניכם היו מבינים מיד למה הכוונה ומה משמעות הדימוי: בתמונה נשקף הנוף הנצפה מאחוריה של הטיולית - משאית להובלת מטיילים - מבלי שהנוסעים מסוגלים לראות מה יש קדימה.

הנמשל ברור: ההיסטורין, חגי ארליך במקרה הזה, יכול לספר לנו לכל היותר מה היה. ואמנם ב-298 עמודי הספר, ובאמצעות חלוקתה ל-13 "מיפנים", מתאר לנו ההיסטוריון הבקיא את ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז מוחמד ועד דעאש פינת ארדוגן. "13 המיפנים" הם במלים אחרות "13 צמתים" בהם עבר על האזור שינוי בולט. למשל, פלישת נפוליאון ב-1798. למשל, מלחמת העולם הראשונה. למשל, מלחמת ששת הימים. למשל, מלחמת המפרץ הראשונה. ולבסוף, דה סו קאלד (ענד איט איז אינדיד קוואייט קאלד): האביב הערבי.

ארליך מתאר ומתאר ומתאר, ומי שכמוני יודע פה ושם פרק היסטורי באופן מעמיק יותר מהממוצע (ויש שלושה פרקים כאלו שאני מכיר טוב יותר מהממוצע: ראשית הציונות, 1967-1977, 1981-1993) עולה בקלות על המקומות שבהם ארליך מורח ומטייח, אבל זה בסדר, כי מדובר בספר שמתחיל ונגמר ובפחות מ-300 עמודים אמור להתייחס ברצינות ל-1400 שנים כמעט. בקיצור, המריחות והטיוחים נסלחים. גם המקומות הלא מעטים בהם ארליך מנסה למכור את הסימטרייה הקדושה של 'מחנה השלום', לפיה כאמור ב'שני הצדדים יש קיצוניים' בלה בלה. באמת נסלח.

מה שלא נסלח הוא ההתחכמות הלא הכרחית לפיה הואיל ואנו יושבים בטיולית ומביטים על העבר והעתיד נסתר, הרי שהכל אפשרי, הכל פתוח, מי יודע מה יקרה. בכלל ובפרט שבעמוד האחרון כותב ארליך כי "כל המרשמים ...כבר נוסו. הליברליזם הפרלמנטרי, הסוציאליזם החילוני, הרוחניות האסלאמית".

"הליברליזם הפרלמנטרי"??? איפה בדיוק? ומה זה "הסוציאליזם החילוני"?? האם 'סוציאליזם' - חילוני או לא חילוני ומה בדיוק תפקיד התיבה 'חילוני' בהקשר הזה (אין לה שום תפקיד) - הוא 'סוציאליזם' כי כמה דיקטטורים כמו נאצר או חבריו בסוריה הכריזו על הדיקטטורה שלהם כעל 'סוציאליזם'?

מי אני שאשאל את ארליך את השאלות הללו. הוא יודע את התשובות עליהן טוב אולי יותר מכל אחד כאן שמדבר וכותב עברית. אבל למרות שאת העובדות הוא יודע, הדברים המעצבנים במיוחד הללו נכתבו, ולא סתם, אלא בעמוד האחרון, העמוד אותו בדרך כלל קוראים אלו שאין להם זמן או רצון לקרוא את כל אלו שבאו קודם.

פיסקה אחת אחרי ארליך מעיז להציץ לעתיד ומציין "תמורה משמעותית שיש בה אולי קרן של תקווה: לפני שנות דור לערך היו נשים צעירות רק כחמישית מתלמידי האוניברסיטאות במרחב הערבי והאסלאמי. אולם היום השתווה מספרן של הסטודנטיות, ואף של בוגרות התואר הראשון לזה של הגברים. זו אולי המהפכה החברתית והתרבותית העמוקה ביותר מאז ראשית האסלאם. היא מתנהלת בשקט, כמעט בלי משים, אך אין ספק באשר לעוצמתה".

כפתור ופרח. או שמא חזיז ורעם. או אולי גם וגם. אני צריך להזכיר לארליך שאין קשר הכרחי בין השכלה אקדמית לשגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם? הוא עצמו כתב על אחד, בן לאדן, איש משכיל למדי. הוא עצמו ציין את השפעת האוניברסיטאות על עלייתם של מנהיגים לאומניים, כוחניים, אלימים.

ידע הוא כוח אבל כוח יכול לשמש למגמות מנוגדות. ומשכיל כמו ארליך שלא מקפיד על התובנה הזו איננו תורם מאומה להבנת המציאות, גם במימד העבר שלה ועוד פחות לגבי אפשרויותיה לעתיד לבוא.

על פי הגיונו התמים, או שמא המיתמם של ארליך, נוסעי הטיולית הרואים מאחוריהם מדבר יבש, אולי עומדים בכל רגע להכנס לאזור גשום וקר, ולהפך. הנמשך חמור בהרבה מהאבסורד שיש במשל הטיולית ובמטיילים שכרגע אוכלים אבק במדבר סיני אבל הנה בעוד רגע הדרך תעבור בסמוך לקרחונים או בשלג כבד. הקורא אמור להניח שמתוך שלטון הטרור של טהראן תצמח לפתע סוציאל-דמוקרטיה פינית או פלורליזם סובלני מהסוג המוכר בדרום אמריקה.

אכן, 'הכל יכול לקרות' ו'האדם מתכנן ואלוהים צוחק' ו'החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תכניות' ועוד ועוד קלישאות חביבות לעטיפות של מסטיק בזוקה, אבל לא לחיבור שמטרתו לתת דין וחשבון על המזרח התיכון, מאין בא ולאן הוא אולי הולך, ממש, אבל ממש אולי.

בדיוק מנקודת המבט הזו יש טעם לחזור ולהביט על כראמה 1968, על ליטאני 1978, ועל כל תאריך עגול ויובלי אחר, או כל תאריך אחר שאיננו עגול ואיננו יובלי, עד כדי כך שלא זכה להכנס לפנתיאון של הויקיפדיה, ומי בכלל זוכר ואמור לזכור אותו.

כי מנקודת מבטו של האדם השואף לאנושיות נאורה, מבחנו של כל מעשה, של כל ארוע, של כל תהליך ושל כל תרחיש, הוא עד כמה הוא תורם לפיתוחו ולטיפוחה של מציאות בה מתקיימים שגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם.

נדמה לי שמי שיזכור את הכלל הפשוט הזה ויקרא שוב את ספרו של ארליך, יכול די בקלות לתת לעצמו תשובות ברורות למדי באשר לנוף הנשקף מהצד השני של הטיולית. הכל אפשרי כמובן, אבל כדי שהאפשרות החיובית (במונחי שגשוג סובלנות וכן הלאה) היא זו שתגבר, כדאי ליצור עבורה תנאים של חיבה. ובינתיים, ותוך כדי, וכפי שעשתה ישראל בכראמה, בליטאני ובעוד מאות מקרים אחרום, יש לעשות את המוות למי שתכניתו הפוליטית היא מוות. 

ירושלים בירת ישראל - וגם סיפור עממי מוכר ולפעמים מצחיק

האריה מלך החיות קם בבוקר וחש שיעמום
הוא קרא מיד ליועצו הבכיר, השועל, והודיע לו כי הוא משועמם
'מה הבעיה' אמר השועל, 'בוא נלך להרביץ לשפן, תאמין לי זה יפיג את שעמומך מלכי הרם'
'אבל מה פתאום נרביץ לשפן?' שאל האריה. אחרי הכל, מלך אמור להיות מוסרי.
'סמוך עלי' אמר השועל, 'אני היועץ שלך, לא?'
אמרו ועשו.
דפק השועל על דלתו של השפן. השפן הנרגש שהציץ מחלונית ההצצה ראה את האורחים הנכבדים ומיד שאל 'מה אפשר לעשות בשבילכם'.
'למה אין לך כובע ב'? שאל השועל והוא והמלך החלו להכות בהתלהבות את השפן.
כשפג השיעמום חזרו האריה והשועל לארמון, והשפן הלך ללקק את פצעיו.
למחרת, אותו הדבר. שוב המלך משועמם, שוב הוא שואל את השועל מה לעשות, שוב השועל מציע ללכת להכות את השפן לצורך הפגת השיעמום, שוב המלך תוהה באיזו עילא ולמה וכמה ושוב השועל אומר לו 'סמוך עלי', ושוב הם ניגשים ושוב הם דופקים על הדלת.
השפן שכבר למד את הלקח, אחרי שהציץ בחלונית בדלת וראה מי האורחים, מיהר לחבוש כובע ב', ופתח את הדלת לרווחה.
'למה יש לך כובע ב?' הרעים המלך בקולו והוא והשועל החלו להכות את השפן הקטן עד שהשיעמום פג שוב.
ושוב, למחרת, האריה משועמם וכו' והשועל אומר לו וכו' והאריה שואל על מה ולמה וכו' והשניים הולכים וכו' ודופקים בדלת וכו'. והשפן וכו' מציץ וכו' ופותח את הדלת.
'תגיד', אומר השועל, 'יש לך סיגריות?'
השפן שכבר למד את הלקח, שואל: 'עם פילטר או בלי פילטר?'
'למה אין לך כובע ב?!' צועקים האריה והשועל על השפן וקורעים אותו במכות.

עד 1878 או אולי עד הקמת 'השומר' ב-1908, בכל אופן עד מתי שהוא בתקופה ההיא, היהודים היו בעיני הערבים 'ילדי המוות'. משמעות המעמד החברתי הזה היתה פשוטה: אם ערבי ראה יהודי והתחשק לו, הוא היה מכה אותו. יותר, פחות, עד מוות, עד זוב דם, לא משנה, ילד כאפות הוא ילד כאפות.

מ-1908 ועד 1929 היהודי החל לפתע להתארגן להגנה עצמית, ואז התלוננו הערבים על כך שהיהודים מתארגנים להגנה עצמית, ושכל עוד הם מתארגנים להגנה עצמית אז 'תחזיקו אותי תחזיקו אותי, כי אני לא אחראי על מעשי' כלומר האלימות שאני עומד להפעיל כנגד היהודים היא בגלל שהיהודים לא רוצים שאני אפעיל עליהם אלימות.

בין 1929 ל-1936 כפי שהסביר לנו פרופ' הלל כהן, הערבים החלו לחשוד ביהודים שהם רוצים להיות יותר מאשר סתם מיעוט מוכה ולכן האופן בו הם תפסו את הכוונות היהודיות היא הסיבה המוצדקת לדעתו של כהן ולדעת הערבים עליהם הוא דיבר לשחוט 135 יהודים בשבוע אחד ב-1929 ואחר כך לתמוך בעמדה הבריטית שראתה בעצם הפירוש שנתנו הערבים לכוונות היהודיות סיבה טובה לרסן את היהודים בכוונות שלהם לבנות לעצמם בית לאומי.

אחרי 1936 ובעיקר מ-1939 הבריטים הסיקו את המסקנה הפשוטה לפיה עצם עלייתם של יהודים לארץ מרגיזה את הערבים ולכן היא מקור לאלימות ולכן המסקנה היא לרסן את העלייה היהודית ואחר כך לבטל אותה לגמרי.

ב-1947 הזהירו הערבים שאם תתקבל הצעת החלוקה הם ישטפו את הארץ הזו בדם (של יהודים) והרמז היה ברור: אל תעיזו לחלק את הארץ ולהכיר בזכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מפלסטין כי אחרת אנחנו לא אחראים למעשינו.

תמשיכו את הרשימה לבד.

סליחה שאני נשמע כמו אפרים קישון או כמו הקריקטוריסט דוש, בתחומים מסויימים - כמו בדיחות לא מצחיקות על בעלי חיים ועקרונות המוסר הבינלאומיים הפשוטים והנקיים ביותר(זכות ההגדרה העצמית של האירים, הקטלונים, ההונגרים, הארמנים, הדרוזים, הכורדים, הפלסטינים וגם, סליחה, באמת סליחה, היהודים)- אני ממש איש מערות פרימיטיבי. מה שמגיע לאיקס מגיע ל-Y. ואחריות ואקאונטבליטי יש לדרוש מכולם. גם מאלו שנחשבים למשועממים כרוניים ושבמקרה יושבים על כמה בארות של דינוזאורים מומסים ועל כמה צמתים גיאוגרפיים.

אז עכשיו ארדוגן, 2בסולם היטלר, והטרוריסטים המזוקנים של טהראן מבטיחים את התחזקות הטרור (וזה הרי פרוייקט החיים שלהם, כלומר המוות, מאז 1979) כי נשיא אחד משונה למדי אמר את מה שכל אדם בר דעת (כולל אלו שכתבו את הקוראן, אגב) יודע כבר כמה אלפי שנים, והוא שירושלים היא עיר מיוחדת במינה עבור היהודים.

בסיפור העממי הזה השועל והאריה חזרו הביתה אחרי שלושה מהלכים. בסיפור ההיסטורי המשעשע לא פחות שאנו חיים בתוכו כבר 138 שנה בערך, הסוף לא נראה לעין. זה מה יש חברים. לא לשכוח שמאז 1878 היהודים הצליחו לעשות בארץ הזו כמה דברים בלשון המעטה. גם לחבוש כובע ב', גם להסיר אותו מדי פעם, גם לעשן עם ובלי פילטר וגם - וזה לא פחות חשוב - לייצר דלתות עם חלוניות הצצה. אף פעם אי אפשר לדעת מי בא לבקר, בשביל מה, ועד כמה הוא משועמם.

100 שנה למהפכה הרוסית - כמה מחשבות על הרצאה אחת במושב אחד בכנס אחד שהתקיים היום

בהזדמנות אחרת אכתוב על הכנס כולו. ברור לקורא שזו צורה לומר שקרוב לוודאי שלעולם לא אכתוב על הכנס כולו. למה? כי למי יש זמן לכתוב ולקרוא. וחוץ מזה, עם כל הכבוד למושבים ההיסטוריים של הכנס - וכהיסטוריון וכציוני-סוציאלדמוקרט בוודאי שיש לי כבוד למושבים ההיסטוריים - את מאמץ הכתיבה (שלי) והקריאה (שלך) ראוי להקדיש למושב שעסק באקטואליה.

אקטואליה? לא ממש. כלומר כן, אבל כזו הנשענת על היסטוריה מטבע הדיון על מורשת המהפכה הרוסית בת ה-100. ליתר דיוק המושב האחרון של הכנס (שהיה מוצלח מאד יש לומר, קודם כל ברמת העירנות והנוכחות של באי המכללה שאת שמה ואת כתובתה אני שומר כרגע במערכת) התמקד בקשר שבין המורשת הזו לבין האקטואליה בכלל וזו הישראלית בפרט.

שלושה דוברים היו במושב האחרון. שלושתם ריתקו את הקהל. שלושתם תרמו תרומה אמפירית ורעיונית ראויות לשמן. שלושתם היו רהוטים, חדים ובהירים. שלושתם יכולים היו להמשיך ולדבר בנושא באופן רהוט ומעורר מחשבה עוד שעות רבות.

דברי שבח כאלו הם כמובן מבוא לדברי ביקורת. ואמנם, את רוב הרשימה הזו שאני מנסה לקוות שתהיה קצרה אבל איך שהוא אני חש שהיא תהיה פחות קצרה ממה שהייתי רוצה, אקדיש לתיזה שהועלתה באחת ההרצאות, תיזה שבלשון העממית השגורה בימינו היא לא פחות מאשר הזוייה. ולא כי אין בה יסודות של ממש. ולא כי היא איננה מכוונת למקום הנכון (לדעתי) אליו אני (והאחראי על התיזה) רוצים לראות את החברה הישראלית (ולא רק הישראלית) הולכת אליו.

לא. התיזה שהועלתה כוונותיה טובות ורצויות, וטוב שנבראה משלא נבראה. אבל גם תיזה מבורכת מבחינה פוליטית, עשויה, כלומר עלולה להיות הזויה מכל בחינה אחרת. והואיל והכנס היה כנס רעיוני, ולא למשל פגישת פסגה של ה-G20 או של ועדת הכספים או של הקבינט הכלכלי או של כל גוף קובע מדיניות אחר, הרי שמבחנה של התיזה הוא קודם כל ובעיקר, רעיוני. ומבחינה רעיונית מדובר בתיזה חסרת שחר, בלשון המעטה.

והיא חסרת שחר דווקא מכיוון שהיא מבוססת על כמה קביעות נכונות ומוסכמות על כל מי שעוסק ברצינות בנושא הזה:
א. שיש בעולם אי-שוויון.
ב. שאי-השוויון הזה איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.
ג. שאי-השוויון הזה עלול להזיק לדמוקרטיה והוא בהחלט מזיק לדמוקרטיה.
ד. שיתכן אחרת.
ה. שסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית.
ו. שמהפכה תעשייתית פירושו במונחיו של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טוויסט שסיר המרק מלא, ושבדרך בין הילד הרעב לסיר המלא עומדת השררה המייצרת מחסור באופן כוחני.
ז. שהכוחנות הזו משרתת אינטרסים של מעמד צר מאד.
ח. שחלק מהותי בפעולה של המעמד הזה בימינו הוא ליצור תודעה ניאו-ליברלית לפיה לא יתכן אחרת אלא קפיטליזם קפיטליזם קפיטליזם.
ט. שחלק מהותי בפעולה של המעמדות המנושלים-מנוצלים הוא לזכור ולדעת ולהבין את המכניזם הזה על מנת לשנותו ושהדרך לעשות כן היא לוותר על נוסטלגיה ומנטליות של עובדים סוציאליים, ואימוץ התובנה עליה עמד כבר מארקס, לפיה הקפיטליזם סובל מסתירה מהותית בין אופיו המחוברת של הייצור, לבין האידיאולוגיה של התחרות. סתירה זו הופכת את הקפיטליזם למערכת לא-יעילה מעצם הגדרת מושג היעילות, שכן היא פועלת באופן מהותי נגד עצמה.
י. שעצם היותו של המכניזם הזה (הקפיטליזם) מעוות ומלא סתירות מקובל אפילו על הממשלות הניאו-ליברליות בימינו, כפי שניתן ללמוד מעצם העובדה שהן אלו שמפעילות מנגננוני פיקוח כמו המפקח על ההסדרים או הרשות לניירות ערך.
י"א. שעוד הוכחה למודעות של הניאו-ליברלים עצמם למגבלות השיטה הלכאורה נפלאה שלהם הוא גליון של 'האקונומיסט', התנך, הברית החדשה והקוראן של הליברליזם הקפיטליסטי, שראה אור ב-2012 והסביר שאי-השוויון הוא הבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה בימינו.

כפתור ופרח. מארקס לא היה מתאר זאת טוב יותר, אם כי הוא תיאר זאת לא רע בכלל, ולא רק הוא, וזה לא מאד חשוב. כי הבעיה היתה ביישום של כל התורה הזו שיש מעט מאד לומר עליה, לכאורה, חוץ מאשר כל מה שיש וצריך לומר עליה, למעשה. וביישום הכוונה כמובן להשלכות של התיזה הזו על ישראל. הסכיתו ושמעו, ותאמינו לי שמעתי והבנתי ואני רק מדווח, כלומר בשלב זה רק מדווח.

"אי השוויון" הסביר בעל התיזה (השם והתואר שמורים במערכת), " הוא פרקטיקה מוכוונת המיוצרת על ידי מעמד בעלי עניין לטובתם ולטובת עושרם". אל תתרשמו מהמרכאות. הדברים אמנם מוקלטים אבל לא אצלי. קרוב לוודאי שהניסוח המדוייק היה מעט שונה, אבל הרעיון הוא בדיוק זה. הואיל ו"אי השוויון" הוא "פרקטיקה" או 'מדיניות" הרי שהיא תוצר של פעולה מודעת שתוצאותיה ידועות: נזקים לסביבה, לדמוקרטיה, לקיום האנושי, לכלכלה כמובן, ליעילות וכן הלאה.

בהקשר הישראלי התיזה מיושמת באופו הבא. אתם יושבים? יופי. גם אני. הנה זה: "בין 1948 ל-1967 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון. מדינת רווחה לא היתה כאן אלא מדינת סעד מפולחת שפעלה לטובת אליטות מסויימות (האשכנזים) על חשבון כל השאר. מ-1968 עד 1977 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית מהסוג שיש במדינות סקנדינביה בימינו". עד כאן היסטוריה ומכאן למסקנה הפוליטית (הנכונה כאמור לפחות בכוונותיה): את סעיף ט' לעיל (שינוי המכניזם הקפיטליסטי) יש לעשות גם על יסוד הבנה יסודית של הכשל הקפיטליסטי כפי שהתגלע מראשיתו על ידי מארקס ואחרים, וגם על יסוד דוגמאות משרות מוטיבציה כמו שבדיה של ימינו וישראל של 1977-1968.

קהל לא קטן ישב באולם. קרוב לוודאי שכל מי שישב ולא ישן ולא שלח הוראות קנייה ומכירה לבורסה, שמע את התיזה ההיסטורית המפוארת הזו, אבל אם לשפוט על פי שוויון הנפש בו היא התקבלה, כנראה שאף אחד לא עמד על הפירכה המהותית ביותר בתיזה המופלאה הזו, ואולי היתה זו רק עייפות או אולי היכרות עם הדובר וההנחה שאין שום סיכוי להזיזו מעמדתו. כך או אחרת, הפירכה פשוטה להפליא והיא בנויה על שתי שאלות רטוריות:
1. מדוע ממשלות העבודה שפעלו אחרי 1968, שמבחינות רבות היו ממשלות המשך לממשלות מפאי שפעלו עד 1968, החליטו לפתע לשנות את מדיניותן?
2. מדוע ממשלות מפאי שעד 1948 נאבקו ברוויזיוניסטים ובגורמים אחרים ליצור כאן תנועת עבודה מרשימה למדי, החליטו פתאום דווקא ב-1949 לאמץ 'הגיון ניאו-ליברלי' כפי שמקובל לומר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי'?

שתי השאלות הרטוריות הללו הן רטוריות כי אין להן שום תשובה מניחה את הדעת. במקום להתמודד עם השאלות הללו גם אם לא הועלו מצידו של הקהל, בעל התיזה קבע בפסקנות שבין 1949 ל-1967 אי השוויון יוצר באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל.

הבה נזכיר לציבור הקוראים שבשנת 1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים. אין צורך אולי להזכיר את עלויות המלחמה שזה עתה הסתיימה. אולי כדאי להזכיר את הבידוד המדיני שנכפה על ישראל בזכות שכניה המלבבים, שעד 1965 היוו את ביתם של כ-900 אלף יהודים שעזבו את עיראק, תימן, מרוקו, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה, לבנון ולוב לא פעם עם 20 לירות שטרלינג בכיס. נזכיר כי לפחות עד 1953 מאות אלפי אזרחים ישראלים חיו באוהלים. אם אזכיר את החורף של 1950 (ירד שלג בתל אביב, הייתם מאמינים?? גם אני לא. אבל זה מה שהיה) תגידו שאני סנטימנטליסט. ואתם כמובן צודקים. אף אחד לא מושלם.

כך או אחרת, 15 שנה מאוחר יותר כבר לא היתה בארץ מעברה אחת. ב-1963 שיעור האבטלה עמד על פחות מ-3%. קצב הצמיחה של ישראל היה מהגבוהים בעולם. רק גרמניה ויפן התחרו בה. ב-1964 נפתח המוביל הארצי. באותה תקופה הושלמו פרויקטים תשתיתיים רבים. הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח ומאות מושבים. ב-1962 חצתה האוכלוסיה היהודית של ישראל את קו 2 המליון.

אבל כשהמטרה היא 'לגבש את המחנה הסוציאל-דמוקרטי' אין שום בעיה למכור לציבור הבור אגדה על אי-שוויון שנוצר בכוונת מכוון, ויש לומר את הדברים במהירות ובפסקנות על מנת למנוע מהציבור הבור לעמוד על רגליו האחוריות ולשאול את השאלה של הילדה מגדות ושל הילד מבגדי המלך החדשים, וואט דה פאק. או בעברית: למה? למה לשר האוצר קפלן, ולשר האוצר אשכול, ולשר האוצר ספיר, ולשר השיכון יוספטל, ולשר התחבורה כרמל, ולשר העבודה אלון, ולראש הממשלה אשכול, ולשר החינוך ארן, למה להם לייצר באופן מלאכותי אי-שוויון???????

הייתי מוסיף עוד 40 סימני שאלה אבל הרעיון ברור. כלומר הוא לא. לא ברור מדוע כל כנופיית המפאיניקים הזו ושותפיהם באחדות העבודה ובמפם הקטנה החליטו להתעלל במרוקנרז וברומני גנב שתי לירות סחב ובעיראקי פיג'מה ובתימני חלקי חילוף לתוניסאים, וחוללו אצלם אי-שוויון מובנה. לא תשתיות, לא ישובים, לא חינוך, לא בריאות, לא עבודה, לא כלום. אי-שוויון. וכמובן לא ברור מדוע כנופיית המפאיניקים הזו שב-1968 הפכה יחד עם רפי ואחדות העבודה למפלגת העבודה ושנה אחר כך יחד עם מפם למערך, מדוע פתאום, איזה חמסין היה, מה בדיוק קרה שלפתע הם החליטו להיות סוציאל-דמוקרטים.

אבל כמו בכל סדרת בלשים טובה, לפעמים צריך להכניס איזה רשע לאקספוזיציה על מנת שהבלש יוכל להפגין את יכולותיו ואז מכלל הפעולה האנטי-קרימינלית אתה למד על היכולת. אז הנה גם כאן, כדי לקחת דוגמא לא 'סתם' מהסקנדינבים שהרי להם אין מלחמות ואין חמסינים, אלא ממש מהישראלים של פעם - אבל לא מנתניהו או מרבין2 אלא מאשכול גולדה ורבין1 - אז צריך להמציא את הפושעים של שנות החמישים והששים כדי שאפשר יהיה לקחת דוגמא מהסוציאל-דמוקרטיה שפתאום צנחה לכאן מכוכב סיריוס או מגלקסיית שביל הבבל"ת.

עד כאן פירכה אחת. ועכשיו בקיצור, לשנייה. אחד הדוברים במושב הזה הסביר באופן שלא דרש ממנו שום מאמץ - כי ככה זה כשאומרים דברים שמסתדרים עם השכל הישר של הציבור גם אם הוא בור - שהקפיטליזם מאד יעיל בייצור סחורות ומוצרים, אלא שהואיל ומטרתו העיקרית של הקפיטליזם הוא רווח, הרי שאם רווח עומד מעל לכל שיקול אחר, התוצאה עלולה להיות פגיעה בסביבה, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובערכים של סולידריות.

אין מה לומר על הטענה הזו חוץ מזה שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה. אלא שכדי ליצור ויכוח במקום בו אין ויכוח, הדובר בעל ההזוייזה (תיזה הזויה בשפה שאני נהנה להמציא מדי פעם, תודו שכסילופון זה חידוש לא רע בכלל), הסביר שהטעות היסודית של קודמו היא בדיוק שם, כלומר טענתו שהקפיטליזם מייצר ביעילות מוצרים. "לא", קבע משכתב ההיסטוריה, "הקפיטליזם איננו יעיל", ואז הוא הסביר את מה שכתוב לעיל בסעיף ט', כלומר שאי היעילות היא מהותית כי היא נובעת מהפער בין האופי המחוברת של הייצור לבין האתוס של התחרות האינדיבידואלית.

שעל כך נאמר שגם יובל נח הררי אפשר לכתוב בשבע שגיאות. סתירה בין שני מרכיבים מהותיים של מערכת מסויימת אין פירושה חוסר יעילות אלא כמו שלמשל מלמדת כל משפחה, או קבוצת בייסבול, מתח שיכול להיות הרסני אבל גם יכול להיות מפרה מאד. משפחה בנויה על סתירה מהותית בין רצונו של כל פרט בה להרגיש שייכות, לבין רצונו לבטא את עצמו ולשמור על האותנטיות שלו. על כך עמד ברונו בטלהיים ועמדו אחרים, וכל מי שמתנסה ביחסים חבריים עם יותר מבן אדם אחד, יודע במה מדובר אז אפשר לעבור הלאה. ריאל מדריד למשל. מצד אחד בלי רונלדו היא פחות מצד שני ברור גם לרונלדו שבלי איסקו ושאר החברים הוא לא יכול להיות רונלדו.

ובקפיטליסטית: המתח בין המימד המחוברת של הכלכלה לבין האתוס האינדיבידואליסטי שלה יכול להיות עניין הרסני אבל רוב הזמן הוא עניין פורה והדברים לכל מי שיש בו גרם אחד של הגינות היסטורית, ידועים. באשר ליעילות במובן אליו התכוון הדובר הראשון, נו, אפילו בעל ההזוייזה הסכים מבלי שהוא שם לב לכך, אולי, כאשר בעצמו הביא באופן משכנע ומפרה את משל הסיר של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טווויסט. "כי מה מסמל סיר המרק אם לא את השפע?" שאל רטורית בעל ההזוייזה? בדיוק. קפיטליזם ייצר וממשיך לייצר שפע. נקודה.

האם ניתן לייצר עושר ושפע באופן שאיננו קפיטליסטי? בוודאי שכן. איך בדיוק? הדוגמאות רבות ובעל ההזוייזה עצמו הביא כמה. אבל מכאן ועד לטעון שהקפיטליזם איננו יעיל במובן המוכר, המרחק עצום ובלתי עביר, אלא אם המטרה כאמור ליצור תודעה כוזבת במקום התודעה הכוזבת. ותודעה כוזבת היא כוזבת גם אם המטרה שלה רצויה ומבורכת (ישראל סוציאל-דמוקרטית).

הערה אחרונה באמת: אני משער שבעל ההזוייזה יסכים לטענה הבאה הנגזרת מדבריו: הואיל וסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית (טענה נכונה מאד עם כל הכבוד לסוציאליזם שיש לכאורה בתלמוד בקוראן או במערות האדם הקדמון) אזי ברור שגם אי-השוויון המאפיין את הכלכלה במאתיים השנים האחרונות קשור למהפכה התעשייתית. אבל ההיסטוריה לא החלה במהפכה התעשייתית, והאנושות נכנסה אל המהפכה הזו כששובל של אי-שוויון טרום-תעשייתי משתרך מאחוריה. ומדובר באי-שוויון של עוני מנוול. של מחסור, של רעב וקור עד מוות. של כל מה שאיפיין את החברה האנושית עד לפני בערך 200 שנה ושסוכם באופן קולע כל כך על ידי הובס, כשאמר שהחיים היו קצרים, מגעילים ואלימים.

אי-שוויון טרום תעשייתי כזה היה מנת חלקם של רוב העולים שעלו ארצה בשנות החמישים. לא בן-גוריון ייצר אותו על מנת ש-70 שנה מאוחר יותר אפשר יהיה לשבת בכנס רעיוני ולבנות תיזות שכוונתן ברוכה אך דרכן סוגה בקוצים ובדרדרים ושלכן בסופו של חשבון היא לא מבטיחה אפילו צעד קטן אל גן העדן הסוציאל-דמוקרטי אלא מצעד בטוח ושאנן אל מחוזות ההונאה העצמית.

לקראת יום השנה ה-40 לביקור סאדאת (בדיוק בעוד שבוע) - מבט מחודש על ספר שכתב כמאל חסן עלי

בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: 

א. לגיטימיציה לעצם קיומו של יריבך כפי שהוא תופס אותו. 

ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. 

או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים).

ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך "השלום". כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל עם המדינאים נביאים מצרים. כלומר הלוואי וכל עם היה 'אגואיסט' (כפי שלכאורה לימד אדם סמית), כלומר יהיה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה דעא"ש אובמה.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית, ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. 

במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אדרבא, ספרו של כמאל חסן עלי, שיחסית לחלופות הלוואי והיו עוד כמוהו, מביא בערבית (שתורגמה עבורנו לעברית) את כל מכלול הטיעונים האנטישמיים, מהיוזמות היהודיות להשתלט על העולם, עבור בהצגת היהודים כאוחזים בכל התכונות הרעות (ערמומיות ותככנות למשל, והתנגדות שיטתית לשלום, וכמובן רדיפת בצע - המניע היהודי-ישראלי המרכזי של ישראל לרצות בשלום), וגמור בטיעון-טיעוני-הטיעונים: הציונות היא כלי בידי האימפריאליזם המערבי.

עוד דיון כלכלי-פוליטי (גם כי אני מלמד השנה קורס בנושא וגם כי מזמן לא כתבתי משהו בעניין הזה)

תקציר הפרקים הקודמים: כלכלה נחשבת לעניין מסובך ומשעמם. עם זאת, לפחות מאז קייץ 2011 יש הסכמה שמדובר בעניין חשוב. איך מתגברים על הפער בין החשיבות לשיעמום המסובך? לדעתי האישית והלא קובעת, באמצעות התרגיל המחשבתי המשמש אותי כבר בערך 20 שנה, והמוכר בשם 'תרגיל החפץ'.

הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):

א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו.  סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.

עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.

אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.

איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.

מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.

על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.

באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.

ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.

היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.

היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.

ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.

מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.

אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון

היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.

ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.

ועכשיו תורנו.