קללת בלעם, או: מדוע 'העולם של אתמול' לשטפן צוייג הוא שיר הלל לציונות ההרצליאנית וכיצד ניתן אולי לעשות שימוש באלגיה של צוייג לצורך שיפור המערכת החיסונית של ההומו-פוליטיקוס במאה ה-21

 תקציר מנוהלים (כי 'מנהלים' הם אלו שלא מתלוננים על מחסור בזמן, ואילו אלו שתמיד אין להם זמן והם דורשים לקבל תקציר, 'מנוהלים' ולא 'מנהלים'): ספרו האלמותי (באמת) של צוויג, 'העולם של אתמול - זכרונות של בן אירופה', מבכה, כפי שניתן להבין מכותרתו הראשית והמשנית גם יחד, את העולם המופלא, העל-לאומי, 'האירופאי' , שממנו נהנו כולם, או ליתר דיוק בני מעמדו של צוויג (מעמד בינוני-גבוה++), עד שהוחרב פעמיים, בשתי מלחמות עולם נוראיות. מכאן למסקנה המתבקשת, שבני האור הם תמיד אוניברסליסטים, ואילו כל מי שכמוני למשל, דוגל בלאומיות (לא רק ציונית, אלא בכלל), הוא ריאקציונר חשוך. אלא שזוהי קריאה שטחית בלשון המעטה בספרו של צוויג, כי התמונה העולה ממנו, גם ממנו, שאין שום סתירה הכרחית בין כלליות לייחודיות, ושבכל מקרה לא כל כלליות היא מתכון לטוב וליושר ולהגינות ולאנושיות.

א.

צוויג, נזכיר למי שלא זוכר, או לא הספיק לדלג לויקיפדיה, שנולד בשלהי 1881 בווינה, החליט לשים קץ לחייו בעיר הנופש פטרופוליס, ברזיל, ב-22 לפברואר 1942, כשהוא בן 61 וקצת. את הספר השלים -  או אולי כתב במלואו, לא מאד חשוב - בגלות ברזיל שלו, הגלות האחרונה, לשם נמלט מאנגליה, לשם נמלט מאוסטריה, שב-1934 הפסיקה להיות רפובליקה עצמאית (הגם שהסיפוח המפורסם התרחש 'רק' ב-1938).

חכמים ומוכשרים ממני כתבו כבר כמה וכמה דברים על צוויג בכלל ועל התיזה המהוללת שלו בפרט, שמסתכמת פחות או יותר במה שאיפשר את הטיעון הבא: פעם, עד 1914, כולנו היינו אחים ואחיות, נסענו לכל מקום בלי דרכון ובלי למלא "מאות טפסים" כפי שהגדיר זאת צוויג בספרו, 'כולנו' כלומר לפחות 'האירופאים', הגם שצוויג עצמו שכבר מספיק לטייל לכל מקום "בלי דרכון" ובלי "טפסים" ובלי שוטרי מכס, כולל לאמריקה הצפונית ולהודו, מבין ש"אירופה" איננה סוף פסוק, וכי אפילו על אדמת ארגנטינה הרחוקה (גם לשם הוא הגיע) גדלה תרבות עולמית, כלל-אנושית.

או בקיצור: אוניברסליזם קוסמופוליטי - טוב. לאומיות\גזע\זהות פרטיקולרית - רע. (צוויג החרוץ בדרך כלל גם על פי הספר הזה וגם על פי עדויות מומחים נוספות שלא כמוני מכירים היטב את שלל יצירתו, לא מקפיד להבחין בין לאומיות, לאומנות, פרטיקולריזם וגזע, ועל הבעיה הזו נעמוד עוד רגע).

ב.

כפתור ופרח. מה יש עוד לומר? לדלג ישר לתיזה ההזויה של טאוב על 'הנייחים והניידים' ולהעמיק את שטחיותה המשמימה באמצעות התבוננות העומק של אחד מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה ה-20 (הסופרלטיב לא שלי, וממילא אין לי זכות עמידה בסוגיות כאלו, אני רק מצטט אחרים, מביני עניין, ואם לשפוט על פי הצלחתו של צוויג, לא 'רק' בגרמנית אלא בשלל השפות אליהן תורגמה יצירתו, אז ככל הנראה אכן אחד מגדולה הסופרים במחצית הראשונה של המאה ה-20)?

ממש לא. לא רק כי התיזה אודות הנייחים והניידים היא שטות ותו לאו, סוג של שעשוע אינטלקטואלי המזכיר לי שעשועים משמימים אחרים כמו 'תורת המחנות' מזה, והתיזות המופלאות של המחנה 'הפרטה הפרטה' הסוציאל-דמוקרטי מזה, אלו ואחרות מהדורות חיוורות של 'חוות החיות' לאורוול, אלא כי מה לעשות ובמסגרת 340 עמודי הספר של צוויג ניתן למצוא - כמו בכל היצירות הנפלאות הראויות לשמן - דבר והיפוכו.

או כפי שמובטח כבר בכותרת של המאמר הזה: "קללת בלעם, או: מדוע 'העולם של אתמול' לשטפן צוויג הוא שיר הלל לציונות ההרצליאנית וכיצד ניתן אולי לעשות שימוש באלגיה של צוייג לצורך שיפור המערכת החיסונית של ההומו-פוליטיקוס במאה ה-21".

ג.

נתחיל מהחצי השני, הדחוף יותר. 'שיפור המערכת החיסונית של ההומו-פוליטיקוס במאה ה-21' הוא צו עליון. כי נכון לעכשיו, הרבע הראשון של המאה הזו מתגלה כשיחזור של טירלולים ישנים, אחד מהם מתואר באמנות על ידי צוויג (עמ' 239):

"מתוך אהבת המרד לשמה מרדו בכל צורה קיימת, אפילו ברצון הטבע, בקוטביות המינים. הבנות קיצרו את שערן עד שלא ניתן להבחין בין 'ראש הנער' שלהן לבין ראשי הנערים האחרים. הצעירים גילחו את זקנם כדי להיראות נשיים יותר, וההומוסקסואליות והלסביות היו באופנה לא מתוך דחף פנימי אלא במחאה נגד צורות האהבה התקינות, החוקיות, הנושנות.  כל צורת ביטוי של החיים טרחה להיראות קיצונית ומהפכנית, וכמובן גם האמנות. הציירים החדשים הצהירו כי כל מה שיצרו רמברנדט, הולביין וולאסקז עבר זמנו, ופתחו בניסויים קוביסטיים וסוריאליסטיים פראיים. היסוד המובן, המקובל, הושמץ בכל תחום: הלחם במוזיקה, הדמיון בדיוקן, המובנות בלשון.  ה' הידיעה סולקה, התחביר הוצב על ראשו, אנשים כתבו בסגנון מברקי עם מילות קריאה מפולפלות. כל ספרות שאינה אקטיביסטית, כלומר שלא עסקה בתיאוריה פוליטית, הושלך לפח [...] ככל שהיה אדם צעיר יותר, ככל שלמד פחות, כן היה מקובל יותר בזכות היעדר קשרים עם המסורת [...] אולם בתוך קנרבל פראי זה לא ראיתי שום חיזיון טראגי-קומי יותר ממראה אינטלקטואלים רבין מבני הדור הישן, שמתוך אימתם למצוא את עצמם פתאום במאסף ולהיחשב 'לא-אקטואליים', איפרו את עצמם בחיפזון מיואש באיזו פראות אמנותית, וניסו לדשדש בצעד מגושם וצולע בעיקבות אחרים בסמטאות הצדדיות ביותר [...]"

הדברים נכתבו לפני יותר מ-80 שנה אם זה לא ברור. אבל צוויג שאמנם לא לוקה בתופעות הללו, לא תורם הרבה לשאלה 'אז מה כן'. כי לאורך ספרו כולו מרחפות ארבע מלים שמופיעות ממש כך לקראת סופו (338): "ברח, אמרתי לעצמי, שכח".

לאן לברוח? למחוזות הספרות 'הטהורה', היא היא 'האירופה' שבמסגרתה אין מקום לגבולות, דרכונים, מכס וזהות פרטיקולרית.

ומה לזה ולפוליטיקה? נו, זה הרי שורש העניין. כי ספרו של צוויג, בדיוק כפי שאמור להרגיש כל אדם המאמין בעולם של כבוד הדדי, שלום ושגשוג, מצביע שוב ושוב על הכוחות החזקים הפועלים להרס העולם 'האירופי' הנעים שצוויג וידידיו נהנו ממנו ברחבי היבשת (אך בעיקר בין וינה לפריז) עד 1914.

הנה בדרכו לכנס סופרים בארגנטינה, על אניה שהפליגה ב-1936 מנמל סאות'האמפטון, הוא מתפלא על עצירתה בעיר ויגו שבצפון ספרד – שכן אלו הימים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד – וחוזה בתופעה מצמררת: בכיכר העיר עומדים ממתינים לתורם כמה מאות איכרים אפורים ומרופטים, ואחרי זמן קצר הם נכנסים לתוך בניין העירייה ועולים על משאיות חדשות כשהם חמושים מכפראש עד רגלאצבע (היה לי פעם ספר כזה, מוזמנים לחפשו במרשתת), ולבושים כמובן במדים שחורים ומצוחצחים, כיאה לחיילים חדשים בצבאו של המורד הגנרליסימו פרנקו. ושוב מדייק צוויג, כשהוא כותב (312-313):

"נבהלתי. איפה כבר ראיתי מראה כזה? תחילה באיטליה ואחר כך גם בגרמניה! שם ופה נמצאו פתאום המדים ההדורים והמשאיות והמקלעים החדשים. ושוב שאלתי את עצמי: מי מספק את זה, מי משלם את מחיר המדים החדשים, מי מארגן את הצעירים האנמיים האלה, מי מפעיל אותם נגד השלטון הקיים, נגד הפרלמנט הנבחר, נגד נציגותם העממית והחוקית? עד כמה שידעתי היה אוצר המדינה בידי הממשלה החוקית, וכן היו בידיה מחסני הנשק. המשאיות והנשק הובאו אפוא מחוץ לארץ, ואין ספק שהועברו את הגבול מפורטוגל הסמוכה. אך מי הביא את כל זה, מי שלים? פעל כאן כוח חדש שביקש להגיע לשלטון [...]".

בדיוק שטפן, בדיוק. הפוליטיקה לא עובדת רק לכיוון אחד, וכדי להבין את חשיבות ומשמעות התיאור הזה של המשאיות, המקלעים והאיכרים בעיר ויגו, יש לוותר ולדחות בחדות פטפוטים מהסוג שחוקר הספרות גלילי שחר הוסיף לספר הנפלא שלך, ב'אחרית דבר' הריקה, אך האופיינית לימינו, ביניהם הטיעון המגוחך, שממילא אתה, שטפן, לא היית מקבל אותו כתמצית דבריך, כאילו אתה, שטפן צוויג סבור כי "בכוח ההגיון, האיפוק והוויתור על האלימות, אפשר היה להציל את אירופה" (349).

לא. שוב ושוב מתאר צוויג את הציבור הרחב המקבל את כללי המשחק, הנותן אמון כמו האנגלים בספטמבר 1938 בהסכמים וברצון טוב (325), ומולו מיעוט קטן אך נחוש, הפועל על פי כלליה של "טכניקה חדשה של אי-מוסריות צינית מודעת" (328).

הספר של צוויג רצוף בביטויי געגוע ל"עולם של אתמול" על רוחו הטובה ו"תור הזהב של הבטחון" (12), ואין מה לבוא בטענות על זעקות השוד והשבר על חורבנו. אלא שלא 'רוח וינה' היא הדרושה לצורך 'שיפור המערכת החיסונית', אלא ההתבוננות המדוייקת, זו המתמקדת בטכניקות של 'אי-המוסריות הצינית המודעת', המובילה מדוכן הנואמים, דרך המאמרים בעיתונות ההמון עד לכיסים ספציפיים של בעלי עניין ספציפיים הרוכשים משאיות ומקלעים ומדים ספציפיים ודואגים לצייד בהם אנשים ספציפיים שללא חינוך פוליטי לא יבינו על מה ולמה הם הופכים מסתם איכרים לכנופיית טרור שמביאה את הרפובליקה בספרד למשל לסופה העגום ב-1939, ומבטיחה שלטון דכאני לעוד כמה עשרות שנים.

או בקיצור: בשום פנים ואופן לא "שכח וברח", אלא "הבט, הבן, נתח, הסבר".

ד.

ולנקודה היהודית כמובן, שהיא החלק הראשון של הכותרת, לאמור: קללת בלעם, או: מדוע 'העולם של אתמול' לשטפן צוויג הוא שיר הלל לציונות ההרצליאנית.

נתחיל ממקום נוח ונעים מאד. שבעה עמודים, מעמוד 88 ועד עמוד 94, מוקדשים למפגש של צוויג עם הרצל. מילא מרגש, מילא מחכים, מילא עמוק. כי הספרות של צוויג, שוב, על פי מקורות יודעי דבר, היא קודם כל מרגשת, מחכימה ועמוקה. הרצל, אם זה לא ברור, יוצר מהעמודים האלה גדול עוד יותר משהוא יוצא בכל תאור אחר שלו שזכיתי לקרוא, ועל הרצל קראתי לא מעט. מה תגידו למשל על הקטע הנפלא הזה (93):

"באתי אליו כעבור חודשים אחדים. המחלה שהתחילה אז לכפוף את קומתו, הפילה אותו פתאום, וכך ניתן לי ללוותו לבית העלמין. יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה ווינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד, במרווחי זמן ארוכים מאד. בבית העלמין השתררה מהומה. רבים מדי פרצו פתאום אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים מתוך ייאוש פראי שהגיח, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות. הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי, שלא ראיתי כמותו מעולם בשעת קבורה, ולא שבתי לראות מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם המליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו".

אבל חשוב מכך. דמותו של הרצל גדולה עוד יותר מכפי שהיא כבר גדולה כי היא היתה גדולה ויותר משהיא גדולה כי צוויג כתב עליה, כי בדיוק אותו צוויג מתייחס לא פעם, אמנם בהקשר הכלל-אירופי, בבוז תהומי במקרה הטוב, בארסיות מבוהלת במקרה השכיח, לכל מה שהציונות מייצגת: הלאומיות, הזהות הפרטיקולרית, ההצטמצמות. והנה לנו השניות הנפלאה הזו, שמי שמחמיץ אותה בכלל, ובפרט במקרה של מורשת-צוויג (וכך עלה בידו של גלילי שחר הנזכר לעיל, האחראי על 'אחרית הדבר'), מחמיץ את עוצמתה של ההתבוננות הנכונה ב"עולם של אתמול", פשוטו כמשמעו ותרתי משמע.

צוויג פגש את הרצל במסגרת ניסיונותיו להתקדם במסלול חייו הספרותי. צוויג בן ה-20 ניגש בחרדת קודש למשרדו של הרצל בעיתון 'נויה פרייה פרסה', והתפלא והתרגש ושמח לגלות שהרצל, העורך הספרותי של מדור 'הפיליטונים' (מאמרי דעה שנונים במונחי ימינו), לא רק ששקע בקריאת המאמר שהגיש לו צוויג, ולא רק שאהב אותו אלא הודיע לו מניה וביה על פרסומו.

כמה שנים קודם לכן כבר ידע צוויג על הציונות, שכן כנער בן 15 שקרא כל מלה מודפסת הוא הכיר את 'מדינת היהודים' שראה אור ממש כעת חיה לפני 127 שנים. צוויג הכיר גם היטב את הלעג שהיה מנת חלקו של הרצל בווינה בכלל ו'היהודית' בפרט, אבל היטיב לעמוד על הבעיה האמיתית של התנועה הציונית:

"כל עוד הרעיון חלומי וצורותיו מעורפלות, היה בוודאי הרגע המאושר בחייו הקצרים של הרצל. אך משהתחיל לקבוע את המטרות במרחב המציאות, לכנס את הכוחות, הבין מה מפורר עמו בין העמים והגורלות השונים. כאן הדתיים ושם החופשיים, כאן הסוציאליסטים ואילו שם היהודים הקפיטליסטים, וכולם מתחרים זה בזה בכל השפות שבעולם, וכולם מסרבים לציית לסמכות אחת" (90)

בדיוק שטפן, בדיוק. והנה זה שוב: הפוליטיקה. אין ממנה מנוס. והקושי הגדול במקרה של הרצל, גם במקרה של הרצל, שאת 'הציות לסמכות אחת' אפשר לעשות בשיטת מוסוליני-פרנקו-סטלין-היטלר (גרסאות נוספות של 'חוות החיות'), אבל רצוי כמובן לעשות על פי העקרונות הליברלים, על שלל אפשרויותיהם (מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה, מדינת סעד, רפובליקה, פרלמנטריזם קונסטיטוציוני וכן הלאה, ובלבד שמקבלים את כללי המשחק).

ואת כל זה תוך כדי התקדמות ב"שטח המציאות" (כי בעיה יהודית היתה גם היתה באירופה, גם באירופה, בימים בהם חי ויצר שטפן צוויג), ותוך התמודדות עם כאלו המעדיפים לפעול בשיטות של "טכניקה חדשה של אי-מוסריות צינית מודעת".

ובעניין הזה יש לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו: לא רק היטלרים למיניהם נוקטים בטכניקה הזו, אלא גם אישים הפועלים במערכת דמוקרטית מוסדרת וסדירה, וכתבתי על כך בכמה הזדמנויות כשניסיתי לעמוד על סוד קסמם של מדינאים כמו משה דיין, שמעון פרס ובנימין נתניהו. לא חסרו גם בימי ראשית הציונות מדינאים כאלו, רובם הסתופפו במחנה 'הרביזיוניסטי', צרה שכידוע נחסכה מהרצל, אך לא מממשיכי דרכו.

ה.

 הערה אחרונה על "שטח המציאות". ושוב, רשות הדיבור לשטפן צוויג, השוהה באנגליה ממש בימים בהם מוכרזת מלחמת העולם, ועד שתתחיל מגיעים לחופיה פליטים למיניהם, כולל למשל זיגמונד פרויד (באחד מביקוריו מתלווה לצוויג צייר ספרדי בשם סלבדור דאלי שמספיק לצייר את 'פני המוות' של פרויד):

"חמישים מעונים אלה [קבוצת פליטים שהגיעו לאנגליה] אינם אלא רסיס, חיל חלוץ זעיר של ארמיה נוראה בת חמישה, שמונה ואולי עשרה מליון יהודים [...] עם שלם שגורש, שאסרו עליו להיות עם, ואף על פי כן עם שזה אלפיים שנה אינו מבקש אלא שלא יאלץ לנדוד, שיוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה רגועה, שלווה" (334-335).

צוויג עצמו כותב בהזדמנות אחרת (307), כשמבטו מופנה אל עצמו ואל מצבו הנואש, כי "העדר מולדת" הוא "מצב מחריד". ההקשר, שוב - והפוסט-ציונים במחוזותינו שוב יפטפטו את עצמם לדעת בענייני 'סוף הלאומיות', 'הפוסט-מודרניזם' ו'הגלובליזציה המשחררת' – הוא משברו האישי של צוויג, איש שבצעירותו נסע עד הודו "בלי דרכון" ובניו יורק עשה עצמו מהגר שבכיסו "שבעה דולרים" (154) המחפש (ומוצא בקלות) עבודה, כי אף אחד לא שואל אותו לשמו, מוצאו, עברו ואמונותיו. 'העולם של אתמול' כבר אמרנו?

אבל זו עוצמתה של 'קללת בלעם'. הרי ממה נפשך שטפן, הרצל כתב את מדינת היהודים, הרצל מסר את נפשו על קטטות עם סוציאליסטים, דתיים, קפיטליסטים, חופשיים שרבו ביניהם "בכל השפות" בדיוק כדי שיהודי, כל יהודי, לא רק בן של תעשיין עשיר בווינה, יוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה רגועה, שלווה".

ו.

הערה אחרונה באמת. כי צוויג מתמודד ישירות עם האפשרות הזו, היהודית-לאומית, אמנם התמודדות עקיפה, אבל ישירה לגמרי. הנה, אני בטוח שכמוני תבינו לבד:

"אולם הצד הנורא ביותר בטרגדיה היהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות [...] כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם, הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם [...] אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה, לא היתה להם אמונה משותפת [...] ולאחר שהתמזגו בעמים השונים כבר לא הבינו היהודים זה את זה. צרפתים, גרמנים, אנגלים, רוסים היו, ולאו דווקא יהודים" (335)

לפתע, שטפן, יש זהויות? יש "צרפתים, גרמנים, אנגלים, רוסים", אבל "לאו דווקא יהודים"? ואיך "התכנית הפשוטה והברורה של ווילסון" (315), שאתה חוזר ומשבח אותו כמה פעמים, תתאפשר ללא הכרה במציאות (ומדובר במציאות, לא ב'הבניה' ולא ב'קונסטרוקציה' ולא ב'נראטיב' ולא בשום פטפוט פוסטי אחר) האנושית, אנושות המורכבת מאינספור (גלנר נקב פעם במספר 8000) קבוצות אתניות? ובמה זכותם של יהודים ירודה מזו של ארגנטינים וברזילאים?

אבל זה לא הכל, כי הקושייה של צוויג לנוכח "ארמיית הפליטים" היהודית, איננה מסתיימת שם: "רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים...את הפרופסורים לפילוסופיה... את זמרות הקונצרטים, את הנגידים והדלפונים, הציונים  והמתבוללים, האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים [...] – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה [...] אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? [...] אפילו פרויד, הגאון הצלול ביותר בזמן הזה, שעמו הרביתי לשוחח בימים ההם,\ לא ראה כל דרך, לא ראה כל הגיון בטירוף הזה" (335-336)

ותשובתו של צוויג, כמה מפתיע, תיאולוגית משהו: "אולי טמונה המשמעות האחרונה של גורל היהודים, בגלל הישרדותם המסתורית, בחזרה מתמדת על שאלתו הנצחית של איוב את האלוהים, כדי שלא תשכח עלי אדמות" (336).

גם הרצל נזקק פה ושם לתיאולוגיה, או לפחות לשימוש במושג הנוח והלא מחייב: אלוהים. תשובתו של הרצל לקושייה היתה מהופכת לחלוטין לזו שהציע צוויג כשמחזה הפליטים היהודים באנגליה אחז במחשבתו עד כדי כך שהוא עצמו שכח את מה שחווה באירופה ב'עולם של אתמול' ואת מה שאיחל לה שתחזור להיות אחרי המלחמה: "אירופה מאוחדת שחלמנו עליה" שתקום על פי "תוכניתו הנהדרת של וילסון", ש"רחובות כל הערים רעמו מתשואות" לנשיא האמריקני ולתכניתו, העולה, מה לעשות, על כך הצהיר אפילו וילסון, בקנה אחד עם התכנית הציונית הקטנה. וכה כתב הרצל ביומנו ב-14 ביוני 1895:

“בארץ המובטחת, שבה מותר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל כפופה, מבלי להיות משום כך בלבד לקלסה. מקום שבו נוכל סוף־סוף לחיות כאנשים חופשיים על הקרקע שלנו… מקום שבו נזכה גם אנו לכבוד בתורת גמול בעד מעשים גדולים… כך שקריאת־הלעג ‘יהודי!’ תהא למלת־הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה, כמו המוני כל עמי־התרבות. כך שעל־ידי מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל התפקידים, שכיום הם עוד מעבר לאופקנוּ. כי אלוהים לא היה מקיים את עמנו בחיים זמן רב כל־כך, אילו לא היתה מיועדת לנו עוד תעודה בתולדות האנושות”.

ואילו צוויג לא היה כה קצר רוח ומיואש מעובדת היותו כבר בן יותר מ-60, הוא היה זוכה ורואה גם אירופה מאוחדת, וגם את מדינת היהודים מתמודדת ב"שטח המציאות", תוך שבוניה בונים תשתית לחיים משותפים, וכללים לתיקוני קלקוליהם. מתקיים באזרחי ישראל, בינתיים בכל אופן, המשפט המסיים את ספרו של צוויג: "כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים".  

שלום תמורת שלום - או: מדוע רק מנקודת מבט שמאלית דווקא יש צידוק מוחלט לישיבת והתיישבות יהודים בכל ארץ ישראל

 שלום תמורת שלום, כי ככה זה אמור להיות וכך אכן זה מתקיים בכל מקום בעולם בו בני אדם נהנים מחיי שלום.

אין מדינה נפרדת נטולת שחורים בארה''ב ואין מדינה נטולת בוליביאנים או קוריאנים בארגנטינה.

כשם שלכל שחור זכות לשבת בכל מקום בארה''ב או בריטניה, כך לכל יהודי זכות לשבת באוסטרליה או בפינלנד.

הזכות לשבת בגרמניה או בצ'ילה, של כל אדם, מותנית בקיום כללים וקבלתם על כל הנוגעים בדבר, הוותיקים מפעילי הכללים, והחדשים המעוניינים להצטרף אליהם.

במקומות בהם אין חוק, על הירח שהנגישות אליו מעט מסובכת, או בקוטב הצפוני שם קשה להשיג שירותי צילום מסמכים ודומינו פיצה, זכותו של אדם לשבת בהם ממילא איננה תלויה אלא ביכולתו למצוא לעצמו כלי קיום והתבססות. בהצלחה לאמיצים.

אבל ביהודה ושומרון למשל, שם הכללים אינם מוסכמים על כל בני האדם היושבים שם, מסיבות ידועות, אין דרך אחרת חוץ מאשר שימוש מושכל בכול על מנת להבטיח את מה שמובן מאליו בכל מקום אחר.

שלטון החוק הוא עקרון העל הנוהג בתקופתנו, והוכחה לכך היא דווקא מצידם של עברייני-על כמו הנאצים, שאת פשעיהם האיומים ניסו להצדיק בז'רגון חוקי.

אבל הם לא היו חלק מהמחנה הגדול של השמאל, שעמדת יסוד היסודות שלו, ממנה נגזרות כל מסקנותיו בכל נושא העולה על הדעת, היא שוויון ערך האדם. כל אדם, בכל נושא, תמיד, מראש ולמפרע.

שוויון ערך האדם גוזר למשל את זכותו של אדם, כל אדם, לבקר בכל מקום, הטאג' מהאל מערת המכפלה הותיקן גראונד זירו או הר הבית, ואפילו במרכז רבין, לבקר על פי הכללים הנהוגים במקום, אם זה מה שהוא רוצה לעשות.

כל גישה אחרת ממנה נגזר ההפך, היא או גזענית או טכנית. כלומר אם איני יכול להכנס לכל פינה בותיקן, ואיני יכול להכנס לכל פינה בותיקן, הרי שזה מסיבה טכנית, ולא כי אני יהודי או ישראלי.

הגורם המפעיל את הכללים, מדינת ישראל במקרה של הר הבית, יכול למנוע ממני לבקר בהר הבית אבל למניעה הזו יש רק ואך ורק סיבה טכנית.

כי הואיל ומדינת ישראל גם היא נאמנה לעקרון העל של השמאל, כי היא דמוקרטיה, וכי דמוקרטיה לא יכולה שלא להתבסס רק ואך ורק על יסוד היסודות של השמאל, שיוויון ערך האדם, כל אדם, בכל נושא, הרי שמניעה מסיבה אחרת לביקור בהר הבית שאיננה טכנית, הרי שהיא גזענית. ודמוקרטיה לא יכולה להיות גזענית.

ומה שנכון לביקור תיירותי במקדשים בתאילנד, במעגלי האבן בסטונהג' או באיי הפסחא, ובמערת המכפלה ובהר הבית, נכון בדיוק על פי אותו הגיון שמאלי, לכל הנוגע להתיישבות בתאילנד, בבריטניה, בצ'ילה ובארץ ישראל. 

המעוניין להתיישב כאזרח בצ'ילה, יתכבד ויבדוק מה הכללים. אינני מכיר את חוק ההתאזרחות הצ'ילני אבל הואיל ואני יודע בוודאות שצ'ילה גם היא מתבססת על עקרון העל השמאלי הנזכר, הרי שברור לי שחוק ההתאזרחות הצ'ילני שוויוני, שקוף וברור ויישים. האם הוא כולל כמו חוק ההתאזרחות השוויצרי מסלול מכשולים לא פשוט? יתכן. אבל בכל מקרה מדובר במסלול מכשולים טכני, ולא גזעני.

ניתן לטעון שכל עוד אין כללים שוויצרים-צ'ילנים ביהודה ושומרון, וללא ספק אין כללים מוסכמים כאלו מסיבות ידועות - הגזענות הפלסטינית שהיא המשך ישיר לגזענות הערבית - ראוי שלא להתיישב באזורים אלו עד שיוסדרו כללים מוסכמים כאלו, כלומר עד שהערבים הפלסטינים יאמצו את עקרון העל של השמאל.

אבל מסקנה כזו, כל כמה שעשויה להשמע נכונה, גם היא אינה אלא מסקנה טכנית ולא עקרונית ויש להכריז עליה ולהכיר בה ככזו.

אבל איו בה שום הגיון מוצק שכן ההימנעות מהתיישבות בכל פינה ביהודה ושומרון איננה מיושמת על ידי אלו שמראש דוחים התיישבות כזו מצידם של בני אדם בעלי הכרה יהודית.

כלומר במציאות בה אין סטטוס קוו אז אין סטטוס קוו. פעם חשבו אנשים רציניים וטובים, שבאמצעות מתיחת קו גבול ריבוני מוסכם יווצרו תנאים להדדיות בין יהודים לערבים. הויכוח היה על מקומו של גבול כזה: על קו 1906, קו חסר הגיון שהפך את מצרים למדינה דו-יבשתית, על קו 1924 שפיצל באופן מלאכותי את הגליל לשני מחוזות נפרדים שכן גבולו הטבעי של הגליל הוא נהר הליטאני, על הקו הירוק שלא היה אלא סידור מקומי שהתבסס על כמה עמדות עיראקיות שננטשו ב1949, וכן הלאה.

כל הגישה הזו לא הוכיחה עצמה כידוע. אין שלום לא בין ישראלים למצרים, לא בין ישראלים ללבנונים, לא בין ישראלים לירדנים, בוודאי לא בין ישראלים לפלסטינים בעזה או ביהודה ושומרון.

הסידור הטכני הנקרא 'שלום' המתקיים כסידרו בין מדינת ישראל לבין השלטון הזמני, תמיד זמני ועל תנאי, במצרים ובירדן, תורם ללא ספק לקיומו ולמימושו של עקרון העל השמאלי, שוויון ערך האדם, כל אדם, בישראל במצרים ובירדן 

בלבנון כל זה מתקיים תחת סידור טכני הידוע בשם 'הרתעה צבאית' הנשענת מצידה על זכרון שיעי מספיק ארוך בן 17 שנים עוד מעט, זכרון המקבל זריקות חיזוק בדמותן של הפצצות עומק בסוריה פעם בשבועיים או פעמיים בשבוע, לפי הצורך.

כך גם לגבי יהודה ושומרון. עד שיתקיים חזון השמאל, שהנגזרת המדינית שלו היא שלום תמורת שלום, כמו זה שמתקיים בין בלגיה הקטנה לגרמניה הגדולה ששחטה את בלגיה פעמיים תוך שלושים שנה לא מזמן, עד אז אין שום דרך אחרת חוץ מאשר להמשיך ולהבטיח בכוח את שלומם של כמה שיותר בני אדם החיים במה שידוע בציבור הרחב בכינוי הגיאוגרפי 'הגדה המערבית'.

כל מסקנה עקרונית אחרת איננה אלא נגזרת של גזענות.

מי זה ''שכח מה זה להיות יהודי ''? התשובה העולה מעיון בשלושה קטעים של חז''ל: מדרש תרי''ג, משנה על הלכות שבת, בבלי מנחות על המפגש של משה ורבי עקיבא

 הטיעון העולה בפירוש מהטקסט בתלמוד הבבלי מסכת מכות כ''ג-כ''ד , הוא שהחכמים המשתתפים שם בדיון, בסך הכל מנסים להמשיל טיעון מהמשנה בו מודה חנניה בן עקשיא לאלוהים על כך שהוא הרבה לנו תורה ומצוות.

מילא אלוהים לא הרבה ולא לא-הרבה, בני אדם שמים עליהם מצוות (נחמיה פרק ט' אם אני זוכר טוב), מה שחשוב הוא שהם פשוט זורמים עם הצירוף 'הרבה לנו מצוות' ופשוט זורקים מספרים שעולים אצלם מתוך פסוקים או עניינים אחרים.

הראשון מסביר שתרי''ג זה 613 שזה 365 ימות השנה (בשנה העברית זה לא 365 אבל לא משנה כרגע) ו248 אברים בגוף האדם. השני הולך איתו אבל אומר ד613 זה ת+ו+ר+ה חוץ מזה שתור''ה זה 611 (תבדוק) ואז יש להוסיף 2 כדי להגיע ל613.

ואז האחרים הולכים הפוך: מחפשים מספר קטן שאומר הרבה. אחד מסביר למה 11, האחר למה 7, ואז 5, ו-3 ובסוף כמובן 1: צדיק באמונתו יחיה.

כי הרעיון האדיר של חז''ל, שכמעט אף דתי בימינו לא רוצה לבדוק, הוא שחיים של אמונה באים לידי ביטוי במעשים, והחיים כוללים הכל, לא רק מזוזות, הזמן בין שניצל לשוקו וועדת הכספים של הכנסת.

על השאלה כיצד קיבל המספר הזה קדושה גדולה יותר משיש למשה או לאלוהים ואפילו לביבי, יש לענות בהזדמנות אחרת.

באשר למשנה חגיגה: כותבי הטקסט טוענים במפורש, שההלכות שהם קובעים בשלושה תחומים שהם מזכירים, אחד מהם שבת, קשורים למקרא, עליו הם נשענים, בדיוק כפי שהר ניתן להרים באמצעות שערה.

דימוי שלהם. לא שלי. שלהם. ואם למישהו יש ספק, הם כותבים במפורש טיעון כמותי: מקרא מועט והלכות מרובות. במלים אחרות הם מכריזים על עצמם כעל יוצרי מערכת חדשה לחלוטין של נורמות וכללים.

למה? כי הם הבינו שזו משמעותה של לקיחת אחריות ובניגוד לאלו הטוענים שהם ממשיכי דרכם (המציאות הפוכה ב180 מעלות כמובן), הם מבינים שתפקיד הנהגה במצב משברי, דורש רוחב יריעה, אומץ, יצירתיות וכל שאר התכונות שלשווא נחפש בקרב 99.99% מאלו שמכריזים על עצמם כעל 'היהודים האמיתיים'.

לגבי הקטע במסכת מנחות, חז''ל מציגים שם את משה רבנו גם כנקודת ייחוס אבל עוד יותר כמנהיג שבמציאות החדשה (מבחינתם, אחרי חורבן הבית השני, וזה המשבר אליו התייחסתי קודם), הוא לא עומד בשיעור קומתו של רבי עקיבא, כי בקטע הנזכר משה פשוט לא מבין מה אומר רבי עקיבא, הגם שעקיבא מכריז על עצמו כעל ממשיך את 'תורת משה מסיני', כשלכולם ברור שלו ברור שלכולם ברור שהוא עושה כלומר יוצר מערכת חדשה כפי שהוסבר לעיל.

הטרגדיה של ימינו היא שאין ולו 'דתי' אחד שיהיה מסוגל לומר על עצמו או על התנועה שלו כי היא ממשיכה את רבי עקיבא שממשיך לשיטתו את משה, אבל שבפועל הוא או התנועה שלו מייצרת כלים חדשים שרבי עקיבא, קל וחומר משה, לו היו מגיעים לביקור בתקופתנו, לא היה להם מושג איך להתחיל להבין אותה.

היה איש כזה, אגב, לא במקרה הוא היה חילוני גמור, ולא במקרה רוב ממשיכי דרכו היו חילוניים גמורים כמוהו, הוא והם ידעו לקרוא נכון את המשבר של העם היהודי ולהציע מערכת נורמות חדשה ויעילה. עד כדי כך שהיא מסוגלת להגן ולפרנס גם יהודים שאין להם מושג מציאות ואחריות מה הן.

לאיש הזה קראו הרצל, לתנועה שהקים קראו 'ציונות', ומי שהמשיך דרכו היו חילוניים גמורים כמו וייצמן, בן גוריון, אשכול, גולדה, אלון ועוד.

לא במקרה חרדים היו ועודם אנטי ציונים אדוקים. או כפי שהגדיר זאת המוציא והמביא שלהם, הם אלו שאם לשפוט על פי מורשת חז''ל, ''שכחו מה זה להיות יהודים".

מהי משמעות הביטוי היהודי המפורסם "נעשה ונשמע"? למה הוא כל כך חשוב? האם לא תמיד עדיף להסתמך על ידע ומידע ולקבל החלטה מושכלת?

אכן כן. כמעט תמיד, אבל לא תמיד, עדיף לחשוב לפני מעשה, שגם על זה יש פסוק, כמעט לכל דבר יש פסוק, סוף מעשה במחשבה תחילה.

הדבר העצוב באמת הוא שעשרות דורות, מליוני יהודים, והאמת הפשוטה והיפה סביב הצירוף 'נעשה ונשמע' לחלוטין לא מוכרת, הגם שהיא כתובה שחור על גבי לבן בספר הספרים, ולא רק שאין חובה להיות חכם גדול כדי להכיר אותה, אלא שיש בה בדיוק את המורכבות האנושית שכולנו מיישמים בכל יום.

מדוע לפעמים טוב לעשות בלי לחשוב? כי למשל אם אומרים לי 'אל תמשיך לצעוד בשביל הזה כי יש בסופו תהום' (או שיטפון), הדבר הנכון הוא לא לצעוד בשביל, והדבר הלא נכון הוא ללכת ולבדוק האם אולי מי שאמר לי לא לצעוד, טעה

כך גם לגבי עישון או צחצוח שיניים. זה נכון, נקודה. אין שום הגיון בלחכות עד גיל חמישים בלי לצחצח שיניים ולעשן תוך כדי, כי אולי הכלל הזה של לצחצח שיניים ולא לעשן לא חשבו עליו מספיק.

עד כאן בעניין המחשבה והמעשה מהצד של לעשות בלי לחשוב. הצד השני ברור באותה מידה. לא מתחתנים לפני שחושבים, כך גם לגבי בחירת מקצוע, רכישת דירה וגם לגבי משהו שבא לי לומר ובמחשבה נוספת עדיף שלא.

כל זה מופיע בספר שמות ובכפיל שלו, ספר דברים. בספר שמות, לפני 'הנעשה ונשמע', מתנהל מו''מ ארוך בין העם שרוצה לעשות, ובין אלוהים שרוצה שהעם ישמע, בתיווכו של משה שמציע את 'הנעשה ונשמע'.

כשמשה מסכם את המסע במדבר, בספר דברים, הוא מתמצת את המהלך בצירוף — כולנו יושבים? - 'ושמענו ועשינו'. כלומר קודם לחשוב ולחפש משמעות, אחר כך לעשות.

נקודה. הכל בעניין זה, שם. ולא, בתורה לא כתוב הכל וכל מה שכתוב בתורה נכתב על ידי בני אדם, ובמקרה הזה מתוך הבנה וחוכמה אנושית מדוייקת.

ואז באו חז''ל, וכרגיל טישטשו ובמקרה הזה טימטמו עשרות דורות של מליוני יהודים, שבתיווך של גננות ומורים גרועות ובורים, בנושא הזה בכל אופן, סתמו את הגולל ואת השכל בהותירם את 'נעשה ונשמע' תלוש מכל הקשר.

ואז הגיע מי שהגיע, יוסל'ה בר ציון ז''ל, שבתיקון ליל שבועות אי אז לפני כארבעים שנה לימד אותי את האמת בהקשר הזה, ומאז אני לא מחמיץ הזדמנות להנאיר את הציבור, בהקשר הזה.

הסיכוי שלי מול הנזק של חז''ל בנושא הזה אפסי. אז מה? אז כלום. שהרי גם על זה יש פסוק, 'כל המציל נפש אחת ' וגומר.

תשובה על שאלה שנשאלתי: " מה אומר המשפט 'האדם הורס את כדור הארץ?' מה ההבדל בין שטפונות, רעידות אדמה, שריפות וסופות להם מה שהאדם עושה?"

 

תשובה מעט מורכבת ברשותך… האדם הוא היצור היחיד שידוע עליו בוודאות שיש לו מצפון, מוסר ומערכת בקרה עצמית. התכונה הזו מצד אחד מאפשרת לו להגיע להישגים ללא השוואה לכל יצור אורגני אחר, כמו למשל לייצר חומרים אנאורגניים, כמו פלסטיק למשל, שמצד אחד מאפשרים לו חיים טובים בהרבה. מצד שני פוגעים בטבע באופן לא פעם בלתי הפיך. מצד שני התכונה הזו גורמת לו להמציא דתות, שהמשותף לכולן למיטב ידיעתי (אינני מכיר את כל הדתות אבל מכיר מספיק את הדתות המרכזיות), הוא מערכת נקיפות מצפון בליבה תודעת החטא.

המצב כיום הוא שמצד אחד האדם הגיע להישגים מדהימים בתחום היכולת שלו לארגן לעצמו את הסביבה, כך שיוכל להתמודד ביתר יעילות מול פגעי הטבע שהזכרת, ומצד שני למרות שבדרך כלל רוב בני האדם כבר לא מקבלים את המערכות המסורתיות של נקיפות המצפון של הדתות הקלאסיות (שבדרך כלל נשענו על תחושות קשות כנגד יצריו של האדם: מזון, נוחות, מין), לא מעט מהם מאמצים את אותה תפיסת עולם בדיוק, אבל הפעם תחת כסות של סיסמאות כמו 'משבר האקלים' ו'התחממות כדור הארץ'.

כלומר בדיוק כפי שחווה אשמה בגירוש מגן העדן, היורשות של חווה, והיורשים של אדם, אשמים בהרס גן העדן. במלים אחרות, הדת החדשה של 'הסביבה' משכפלת את אותו הדפוס: כשם שהאדם וחווה אחראים בלעדיים על גירושם מגן העדן, כך האדם אשם בלעדית ב'משבר האקלים' וב'התחממות הגלובלית', וכשם שהדתות הקלאסיות יצרו מערכת שלמה של טקסים וטקטסים הנשענים על תודעת החטא האנושי המוחלט, כך דת 'הסביבתיזם' מייצר מערכת שלמה של טקסים וטקסטים כאלו.

מדובר במצב מגוחך ומעציב, כי בדיוק כשם שתודעת החטא המסורתית מנעה מהאדם לממש את יכולתו הגבוהה ליצור הבחנות והבחנות משנה, הנחוצות לשם זיהוי בעיות לשם התמודדות איתן, כך גם הדת הנוכחית עושה בדיוק את אותו הדבר.

מה שחרר את האדם למסע המדעי-טכנולוגי המופלא שלו, שכולם, כוווווולם, כולל נביאי הזעם 'הסביבתיסטים' נהנים ממנו? ויתור הדרגתי על תודעת החטא, והחלפתה בשימוש מושכל בתודעה, בשכל, בעיניים, בראש, בידע.

ומה שנכון לעבר נכון לדעתי גם להווה ולעתיד. תודעת החטא מיותר לחלוטין. אין ספק שיש בני אדם מנוולים שפגעו וממשיכים לפגוע בסביבה ביודעין בלי להתחשב לא בזולתם ועוד פחות מכך בדורות הבאים. אבל מדובר בתופעה יחסית זניחה, כי עצם קיומו של מערך טכנולוגי משוכלל הוא אינטרס כלל-אנושי ועולה בקנה אחד עם הציווי העליון של הטבע האורגני, מצנוניות ועד גי'רפות, מחתולים ועד חזירי בר בחיפה, מאבטיחים ועד ללוויתנים: להתמודד עם הסביבה הרגועה והפראית (רעידות אדמה וכן הלאה) גם יחד.

הצלחתו של האדם היא שוב מקור לתוכחה מצד נביאי הזעם של דת 'הסביבתיזם', בדיוק כשם שהכנסייה הקתולית גינתה את החיים הטובים שהיו לאיכרים באירופה במאה ה-12 לצורך הדוגמא.

אני מניח שהטיעון ברור, והגיע הזמן לסכם, כלומר לענות על השאלה: אז מה אתה אומר? מה אתה מציע?

ובכן, אמרתי במפורש: חלק מהמערכת הטכנולוגית הלגיטימית כשלעצמה כולל נזקי סביבה חמורים. פלסטיק זו הדוגמא הטובה ביותר כי היא יום יומית, מוכרת ומובנת מאליה משני צדיה (גם כגורם נזק וגם כצורך שאי אפשר בלעדיו, לא יעזור לאף אחד שום פיטפוט… ראיתי לא מזמן נער צעיר קנאי של דת הסביבתיזם הולך בתל אביב ובידו שלט 'פאק פלסטיק'. הנעלים, החולצה, התחתונים, הסמרטפון והרב קו שלו, רשימה חלקית, כווווולם עשויים בפלסטיק. המשמעות המעשית של השלט שהוא הניף, שלפחות הצבע בו עשה שימוש לצורך כתיבת הסיסמא הדתית הנעלה שלו גם הוא מפלסטיק, היא 'פאק מי'. האירוניה היא שאפילו מעשה הפאק החביב על כמה מאיתנו, מתבצע לא פעם על מיטה שגם היא כוללת פלסטיק בכמויות ידועות, ואפשר להמשיך עם הטיעון הזה עד מחר. הנה זה ממש בקיצור ובגדול: שליש מתעשיית הנפט נחוצה לפלסטיק. כלומר גם ביום בו נפיק אנרגיה 100% מתחדשת ו-0% מנפט, גם אז נזדקק לפלסטיק. הלאה).

ובכן, אחרי שהבנו - אם הבנו, חלק מהותי בדתות קנאיות הוא להקפיד ולא להבין כי הבנה משמעותה תבונה ותבונה לא פעם מנוגדת לאמונה - שפלסטיק גם מזיק וגם אי אפשר בלעדיו, אז אם מוותרים על תעשיית רגשי האשם וההלקאה העצמית ונבואות הזעם וכן הלאה, אפשר להבחין בין נחוץ למיותר, בין ייצור למיחזור, בין המוכר למה שאפשר להמציא בעתיד הקרוב באותה שיטה בה הומצאו דברים בעבר הרחוק והקרוב: שכל, תבונה, יצירתיות.

או במלים אחרות: זיהום סביבה ניתן למיגור. עם הזמן באמצעות מעבר לאנרגיות מתחלפות. אבל עם הזמן ולא בסיסמאות ריקות. עד שנתחבר ביו-אס-בי לשמש, וזה עניין של זמן, האנרגיה הכי בטוחה, הכי זמינה, הכי נקייה היא כמובן אנרגיה גרעינית. והפלא ופלא, הכנסייה הקתולית של 'הסביבתיסטים המטורללים' (כתס"מ) לא אוהבת את הפתרון הזה או פתרונות דומים אחרים, כי אם יש משהו שכנסיות לא סובלות זה פתרונות המשחררים את האדם מהדינמיקה של ההלקאה והשנאה העצמית.

איך כתוב בתורתנו הקדושה (אמנם בכוונה אחרת אבל לא משנה, הטקסט היפה הוא טקסט יפה)? לא בשמים היא, בפיך ובלבבך לעשותו. אכן כן, הנזקים שהאדם עושה לטבע הפיכים, לא בשמים היא, אבל כדי שהפה ילך למעשים הנכונים, יש לשחרר את הלב מנזקי הקנאות 'הסביבתיסטית המטורללת', שאין מסוכנת ממנה.

ותרעש הארץ (כל) ארבעים שנה (בערך) – או: מבט מחודש על 'מבשרי הציונות' בעקבות קריאה מחודשת בספר מאד ישן ועל הדרך התייחסות לנושא 'סוף הציונות החילונית' עליו מכריזים נביאי העיתון לאנשים חושבים ומדקלמי דפי המסרים שלהם

 

א. הספר:

לפני היות הציונות – לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל. ערך שמואל אלמוג, ראה אור ב-1981. הנה לנו 'ארבעים שנה' כמיטב המסורת. אבל אלו רק הראשונים. אבל לפני זה, מה זה הספר הזה בכלל. קובץ מאמרים, תשעה בסך הכל, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר, הוצאת הספרים החשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית בארץ, ומכיוון שהיא עוסקת בהיסטוריה יהודית והיא בארץ, היא החשובה ביותר בעולם.

תשעה מאמרים, הצעיר ביותר ראה אור ב-1980, הותיק ביותר, כמה מפתיע, ארבעים שנה קודם לכן. הנה כי כן, משהו שבכמה חוגי 'אקדמיה' בימינו לא באמת מסוגלים להבין, הישן לא בהכרח ישן, החדש לא בהכרח חדש, ולא פעם הישן הוא החדש והחדש הוא כלום ושום דבר.

תשעה מאמרים על פני קצת יותר מ-200 עמודים, כולם עוסקים במה שמתארת כותרת המשנה, לאמור "לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל", וליתר דיוק בשאלה עד כמה היה הרעיון הציוני מקובל או קיים בכלל ביהדות החופשית שצמחה בעידן החדש. לחובבי תקציר המנהלים בסגנון 1:140 טוויטר, התשובה היא "כן".

מה זה 'העידן החדש'? כן, כמובן, המאה ה-19 ואילך. אבל שניים מהמאמרים מתייחסים למאה ה-18 ממש בכותרת המשנה שלהם, ובתוכן שלהם אחד המאמרים נודד אחורה למאה ה-16. אכן כן, הנדידה אחורנית נוגעת יותר למחשבה ציונית כפי שעלתה אצל לא יהודים, אבל הנה עוד הזדמנות לצאת מהארון: ציונות פירושה סך כל הרעיונות והמעשים הנוגעים לשיבת עם ישראל לארץ ישראל על מנת לכונן בה לכל הפחות בית לאומי כחלק ממערכת מדינית רחבה יותר, ובהנתן ההיסטוריה המדינית כפי שהתפתחה וכפי שמתקיימת, לכונן בה מדינה יהודית דמוקרטית.

ומנקודת המבט הזו, כלומר מה היא ציונות, לא רק שלא חובה להיות יהודי על מנת להיות ציוני, ולא רק שעד היום – כולל בממשלת ישראל ולא רק הנוכחית – יש יהודים שאינם ציוניים, כך יכולים להיות, ואמנם היו, והרבה לפני בלפור, צ'רצ'יל, טרומן ועוד כמה אישים מפורסמים, לא יהודים שהם ציונים.

וברור, גם לי ברור שללא הרתמות של יהודים לרעיונות ולמעשים הציוניים, ציונות תשאר לכל היותר בגדר רעיון נכון שעלה ככזה לפחות במאה ה-17, מצד לא יהודים שהבינו גם הם שללא מעורבות יהודית בנושא, לא תוגשם הציונות. בכל אלו ועוד עוסק הספר.

 

ב. מה השאלה שמעסיקה אותך עכשיו, נודניק:

 הנודניק זה אני אם זה לא ברור.  כלל גדול בתורת השיח, אולי הכלל החשוב ביותר, הוא שלפני שאתה מציע תשובה, תברר שבכלל יש שאלה.

מה השאלה אם כך? מדוע אני כבר אחרי 400 מלים ועוד לא ניסחתי אותה? כי אני משוכנע שיש מספיק מתעניינים שאולי לא שמחים להתחיל לקרוא מאמר שאורכו יהיה פי ארבע וחמש מהמקובל, אבל שאין לי ספק ששאלת מקור הציונות מעניינת אותם, בכלל וביחס לשאלת מהותה של הציונות בימינו המטורללים.

אז המתעניין 'הרגיל' בציונות לא צריך את ההסבר הבא, והוא יכול להמשיך הלאה. החשדן מוזמן לבדוק את הטיעון הבא, ואין ברירה אלא לנטוש את אזור הנוחות של 1981, שלא לומר המאה ה-17, ולקפוץ למחר בבוקר: תוצאות הבחירות האחרונות הביאו להקמתה של ממשלה משונה ביותר, משונה אפילו יותר מזו שקדמה לה. במרכזה עומד 'המחנה הלאומי', בראשו עומד מי שגדל לא 'סתם' בבית ציוני אלא לאב שהיה מומחה לא קטן בענייני היסטוריה של הציונות, אדם שעל פי שמועות לא רק שהוא לא טיפש בכלל (כוונתי לבנימין נתניהו אם זה לא ברור), אלא שהוא איש ספר כנראה אפילו יותר – האם זה אפשרי? – משמעון פרס. שמועות נוספות מתעקשות לומר שבשונה משמעון פרס שרק עשה את עצמו אינטלקטואל, נתניהו באמת מבין על מה הוא מדבר.

והנה האיש הזה שגדל בבית ציוני, שיש לו שכל, שיודע ציונות, שעומד בראש הידוע בציבור 'המחנה הלאומי', מייצר קואליצייה עם אנטי-ציוני כמו איתמר בן-גביר מזה, ועם אנטי-ציוניים כמו חרדים של ש"ס ו'סתם' חרדים מזה.

והעולם שותק. או ליתר דיוק עושה המון רעש. גם בניו יורק טיימס, גם בחדר האובאלי וגם ברחוב שוקן, וכמובן ברשתות החברתיות וכן הלאה.

ומכאן השאלה החוזרת ושבה ומתעקשת לקבל תשומת לב: מה זה לכל הרוחות ציונות. ומנקודת המבט הזו, עיסוק מחודש בשורשי הציונות תוך הליכה אל התקופה של "לפני היות ציונות", וזה שמו של הספר, די מתבקשת.

 

ג. אז מה התשובה שלך, נודניק:

שוב, הנודניק זה עדיין אני, והתשובה שלי ממשיכה להיות אותה תשובה למרות הכל, וכבר כתבתי אותה למעלה, והנה היא בניסוח המקוצר החביב עלי ולא רק עלי, לאמור: מטרת הציונות היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

כן, כל מרכיב ברביעייה הזו מאפשר תחום די רחב של פרשנות. כיצד אמור להראות 'הבית הלאומי' מנקודת המבט של סדרי השלטון (הפרדת רשויות, אקטיביזם שיפוטי, הכותרות מהבוקר ועד 2024 לפחות)? מה תנאי הכניסה לעם היהודי (חוק השבות וכל זה)? איפה מסתיימת ארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית (בליטני ובהרי מואב) ומבחינה מדינית (איפה באמת)? ומה נשאר? משפט העמים: איך הוא מסתדר עם בן-גביר ורעיונותיו שלא לדבר על סמוטריץ' ותפיסותיו.

 נו, שאלות קשות. גילוי נאות: לקיתי באופטימיזמוס-כרוניקוס, כלומר בשילוב קטלני, חשוך מרפא, של נטייה שלא לראות לא צל ולא הרים, מה שבא על חשבון יכולתי 'לזהות תהליכים', ולהיות חלק ממקהלת 'זאב! זאב ז'בוטינסקי! זאב זאב ז'בוטינסקי' המוכרת יותר במלים 'פשיזם!' וכמובן 'גזענות!' וכיו"ב. באסה רצינית. כמה בדידות אפשר להכיל? למה האמת עולה כל כך הרבה? אבל חמור מכך. מדובר כאמור באופטימיזמוס-כרוניקוס, כשה'כרוניקוס' מתייחס הן לחשיכות המרפא והן לשורש המחלה: הכרוניקה, כלומר ציר הזמן, כלומר ההשתעבדות שלי להיסטוריה בכלל ולעובדות העולות ממנה בפרט.

אז מה בכל זאת התשובה שלי לשאלת הציונות בכלל ומיקומה בקריית הממשלה הנוכחית בפרט? אכן תמונות קשות. אכן הדבר הנכון היה לארגן ממשלה יציבה של כל הכוחות הציוניים באמת. ואת בן-גביר וסמוטריץ', קל וחומר החרדים של ש"ס וה'סתם' חרדים, ללכת לעשות שיעורי בית, ללמוד קצת ליב"ה, לעלות ארצה ולהצטרף למפעל הציוני כהגדרתו, וכל השאר – בעיקר שאלת הפער בין גבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים לבין אלו המדיניים – יבוא על מקומו כך או אחרת, כי לא הכל תלוי בציונים, בניגוד למה שלא מעט ציונים חשבו ('לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים' – בענייני מים זה נכון, וחקלאות ובריאות, בענייני התסבוכת האסלאמית של המוסלמים עם עצמם, כנראה טיפה פחות).

אבל עד אז, עד שתקום ממשלה ציונית ראויה לשמה, אני מסרב להצטרף לתעשיית הפאניקה, בת דודה ישירה של תעשיית השקרים.

 

ד. תעשיית הפאניקה מבוססת על תעשיית שקרים

השקר הגדול ביותר שאנשים טובים ממהרים להתחמם לסינוורו, הוא שקר הציונות כפונקציה של דת, של הלכה, של אמונה בבורא עולם, כפונקציה של תרי"ג מצוות, בקיצור כתופעה שאין כלום ואף ניגוד מוחלט יש בינה לבין מחשבה מודרנית, מדינית, פוליטית, פרוגרסיבית (במובן המקורי של המושג, זה שהיה מובן מאליו עד לפני כחמישים ואולי עשר ואולי חמש שנים, בכל אופן במאה ה-19 לא היה ספק לגבי משמעותו הפרוגרסיבית באמת).

כן, בהחלט יכול אדם – יהודי או לא יהודי – לבסס את תפיסתו הציונית על דת, הלכה, אמונה בבורא עולם וכל הג'ז הזה. אבל 'היא הנותנת' כפי שמותר היה לומר עד למהפכה תרבותית-מאואיסטית ידועה שגם את שמה אסור לכמה מאיתנו לומר: מהרגע שאדם, יהודי או לא יהודי, הגיע למסקנה הציונית, המסקנה הזו עמדה מעל לזהותו הדתית-הלכתית-אמוניתבוראעולמית וכל יתר מרכיבי הג'ז ההוא.

כי ציונות היא קודם כל מסגרת לפעולה כלל-יהודית (ויתר האזרחים שנגזר עליהם, מסכנים, לחיות במחיצת רוב יהודי בבית לאומי לעם היהודי בחלק מפלסטין במשפט העמים חוץ מהעם הפלסטיני וכנופיית מעריציו כאן שם ובכל מקום), פעולה הנשענת על הנחה, שהיא עובדה, שיהודים שונים, כמו פינים או הונגרים שונים, שלא לדבר על יוונים, שהגם שהם יוונים, הונגרים פינים או יהודים, הנה כל אחד מהם אוחז במחשבה שונה לגבי שאלות כמו זכויות בעלי החיים, משבר האקלים, כלים חד פעמיים או האם ה-VAR קידם את הספורט או שלא.

גם אלו שסבורים שציונות היא לא רק כלומר 'רק' מסגרת אלא ממש תוכן, יודעים, אם הם מפעילים את השכל, שהכרזות כמו 'חברת מופת' גם הן לא יותר מאשר קריאת כיוון, כי מה לעשות וכל אחד שחי כאן (או לא, כאמור לא חובה, גם אם זה הגיוני ורצוי, להיות אזרח ישראל ואפילו לא חובה להיות יהודי כדי להיות ציוני), מפנטז פנטזיה שונה לגבי אופן יצירתה, התהוותה, התגבשותה והתכוננותה של 'חברת מופת'.

אני למשל מסתפק למאה השנים הבאות בשלושה יעדים: א. שאזרחי ישראל ילמדו לעמוד בתור. ב. שאזרחי ישראל ילמדו לקחת איתם אשפה הביתה. ג. שנציגי אזרחי ישראל בכנסת ינסחו סוג של אמנה חברתית שתביא לקיצו את המשבר הפוליטי החמור בו אנו נתונים כבר לפחות 15 שנה.

אני מכיר אנשים שבלי סוציאליזם מוחלט לא יוצאים מהבית, וכמובן את יריביהם שמבחינתם חברת מופת זה לפחות כיפה סרוגה על ראשו של כל פועל, ויש גם את אלו שרוצים מדינה בלי אף מוסד הכופה את עצמו על האזרח כי חברת מופת לשיטתם זה הכלאה בין איאן ראנד לאיזה אידיוט לא שימושי אחר, וכל זה רשימה חלקית של חזונות וחזיונות וחילזונות של 'חברת מופת'. אה, כן, יש כאלו שרוצים להתעורר בוקר אחד ולגלות שאין בארץ הזו שחיתות שלטונית. שהם בערך כמו אלו שמשוכנעים שעד שלא כולנו נהיה טבעונים, כולנו לא פחות מגזענים נאצים מושחתים במקרה הרע, או במקרה הטוב שותפים לחברה שאפשר 'לזהות בה תהליכים'.

כך או אחרת, ולסיכום, כי הגיע הזמן לממש את ההבטחה הגלומה בכותרת – כל ארבעים שנה תחנה מעניינת בתולדות הימים של "לפני היות הציונות" – ציונות היא מסגרת פעולה למימוש ריבונות, והתלות שלה באמונה בבורא עולם, הלכה, תרי"ג וכן הלאה, לא רק שלא הכרחית, ולא רק שלא סותרת את כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (במובן המקורי אין לי ברירה אלא להדגיש בכל פעם, בתקופה מטורללת אנו חיים, מה לעשות), אלא שציונות לא היתה מגיעה לשום מקום ללא כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (שממילא לא סותרים את רוב הערכים שאפשר למצוא במסורת ישראל).

ומכאן שההנגדה בין נאורות לציונות, הנגדה שהיא מבוא לתעשיית הפאניקה, היא הנגדה שקרית. או בקיצור, וזה כבר נכתב בכותרת לפרק זה: תעשיית השקרים היא הבסיס לתעשיית הפאניקה.

אז יאללה. הגיע הזמן לנוח. קצת היסטוריה.

 

ה. תחנה ראשונה: ארה"ב הדנדשה ממש, 1784, תפילה בעברית להצלחת 13 המושבות:

כן, ברור, נכתבה על ידי יהודים. 1784 כאמור, בדיוק מאה שנה לפני 'מצע פיטסבורג' המהולל, שעד היום, בין אם באופן מוצהר (כמעט אף פעם לא) ובין אם לא (כי למה להסתבך עם עומק היסטורי) משמש את כנופיית שונאי ישראל ממוצא יהודי, חלקם יושבים בקאקאדמיה האמריקנית, אחרים ב-BDS, ועוד כמה מככבים בבית המקדש של 'הנאורות', אני לא יודע מה הכתובת של הניו יורק טיימס.

מה זה מצע פיטסבורג אתם שואלים מבלי לקפוץ רגע לויקיפדיה. בסדר, שיהיה. ממש בקיצור: בפיטסבורג התכנסה כבר ב-1885 ועידת רבנים רפורמים והכריזה שציונות (הרצל עדיין למד משפטים בשנה הזו, ומי שמע באמריקע על פינסקר) מנוגדת ליהדות ושיהדות היא רק אמונה טהורה (עם עוגב וזה) ושכל מי שחושב אחרת ריאקציונר. טוב, זה נוסח טיפה שונה, אבל בכל אופן נשמע מוכר, לא? רחוב שוקן זה לא בפיטסבורג ו-1885 זה לא 2023, אבל אלו החיים.

אז לפני שמפחידים אותנו תעשייני השקרים והפאניקה ב"נתק" עם יהדות ארה"ב כי ככה וככה, הנה עוד פרק לא ידוע במורשת של היהדות המפוארת הזו, שאכן יש בה, כמה מפתיע, גם כזה וגם כזה, גם כאלו וגם כאלו, ואם מדובר היה בטקסט שכתבו בברוקלין 770 או איפה שלא גר הרעבע, לא הייתי מטריח, כי הקטע הוא כאמור להנכיח ולהנגיש (תחי העברית של המאה ה21!) קטעי מחשבות של יהודים פרוגרסיבים, שפרוגרסיביותם (במובן המקורי, הטרום-טירלולי) לא רק שלא סותרת את תודעתם הלאומית, אלא להפך, ככל שזה תלוי בהם היא תנאי לה. הנה:

"כשם שנתת שלוש עשרה מדינות אמעריקא האלו לחירות עולם, כן תוציאנו שנית מעבדות לחירות. ותתקע בשופר גדול לחירותינו, כמה שנאמר והיה ביום ההוא ויתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' מהר הקודש בירושלים [...] וישלח לנו כהן צדק והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ויהי נועם ה' עלינו ובא לציון גואל במהרה בימינו וכן יהי רצון ונאמר אמן".

אמן.

 

ו. תחנה שנייה: יוסף סלוודור, 1822

יוסף סלוודור היה הכי לא 'ציוני' ואפילו לא 'יהודי' שאפשר להעלות על הדעת. מילא קיבל חינוך כללי במונפלייר, העיר בה נולד ב-1796, עד כדי כך כללי שלא היתה לו שום בעיה לסיים לימודי רפואה כבר בגיל 20, אלא שאבא שלו היה נשוי לנוצריה, וכך גם בני משפחה אחרים, וגם כשהוא נקבר הוא ביקש לעשות זאת בבית קברות נוצרי עם טקס נוצרי וכן הלאה, וכדי שרוגל אלפר יהיה מרוצה, הנה אפילו חינוך יהודי סלוודור לא קיבל, כלומר הוא לא סבל מהדתה לא עלינו טפו טפו חמסה חמסה.

והנה למרות כל המעלות הללו – אפס חינוך יהודי, משפחה סופר מתבוללת, ממש אדם למופת, נקי מכל שמץ של רגרסייה גזענית כלומר נקי מציונות – סלוודור כתב (וכתב וכתב וכתב) שוב ושוב על תפקידה של היהדות בכלל, ועל חשיבות תקומת ישראל בפרט, כחלק מתפיסת עולמות המודרנית, הפרוגרסיבית (במובן המקורי וגו'), תפיסה שהמשיכה את ערכי המהפכה הצרפתית.

חוקרים התווכחו ביניהם – שניים מהמאמרים בספר עוסקים ישירות בדמותו והשקפותיו של סלוודור – על השאלה האם אכן הוא דיבר מפורשות על תקומה יהודית בארץ ישראל, או שכמו הוגים לפניו ואחריו הוא ראה במושג 'התקומה' ערך רוחני מופשט.

מבלי להכנס לשאלה מדוע בכלל יש להנגיד את שתי האפשרויות (כאמור, גם ציונים תקניים רוצים לראות את מדינת היהודים הדמוקרטית גם יותר דמוקרטית וגם יותר יהודית, כל אחד עם הבנתו לגבי ה'יותר' ולגבי 'היהודית' ו'הדמוקרטית' וכבר דיברנו על כך למעלה), לא זה העניין. כי העניין הוא הבנתו של סלוודור 'מתבולל כשר למהדרין', שלמחשבה ולהיסטוריה ולמורשת היהודית יש תפקיד מרכזי בהתפתחותו העכשווית של העולם המודרני.

איך? לא זה המקום לעמוד על סבך הטיעונים, אבל למרבה המזל סביר להניח שאין אדם אחד (מתוך השלושה) שקורא את הדברים האלו, שלא יודע שהמחשבה היהודית מראשיתה מזוהה עם שני רעיונות סותרים לכאורה: הייחודיות הלאומית ('עם בחירה' ובבקשה להתאפק קצת עם הגזענות!!! גזענות!!! תנו לה לנוח, וגם ל'תהליכים'), ואחדות הבריאה והאלוהות. או בקיצור: המתח בין הפרטיקולרי לאוניברסלי.

והנה סלוודור, גם סלוודור, אבל הייחודיות שלו היא שהוא עושה את זה על 'קרקע צחיחה' מבחינה רעיונית (יחסית ליהדות גרמניה העשירה בתכנים ובמדע ובספרות וכן הלאה), לא רק שלא רואה ניגוד בין השניים אלא שהוא טוען שוב ושוב שהאחד הוא תנאי לשני ולהפך. חזונו לאנושות הוא לא עוד וריאציה מטומטמת של ג'ון לנון פינת המכון הישראלי לפסבדוקרטיה, אלא 'ברית עמים', כלומר לא 'אינטרנציונל' במובן של ביטול (ואחרי זה השמדת) הרעיונות הלאומיים בשם השקר של 'אחדות הפועלים', אלא 'אינטרנציונל' המבוסס על 'הנציונל' כלומר על הלאומיות.

וכל זה לשיטתו תרומת המחשבה והקיום היהודי להיסטוריה האנושית. ולא שאין לו ביקורת וכן הלאה, נו, זה ברור.

 

ז. תחנה שלישית: 1862 – חיים לוריא הולך לקראת בטלני הישוב הישן 

אני בכל אופן לא ידעתי. אבל מסתבר שב-1862, השנה בה פרסם משה הס את ספרו הציוני הידוע (שהרצל לא הכיר כי הפצת הספר של הס לא היתה משהו בלשון המעטה, כי הוא לא היה מהבראנז'ה הנכונה), כבר פעלה בפרנקפורט של האודר מזה שנתיים אגודת התיישבות חקלאית שהוקמה על ידי חיים לוריא. כן, האגודה לא הצליחה מי יודע כמה, אפשר לחשוב שפתח תקווה הצליחה מיד ב-1878 (היא לא) או שהציונות של פינסקר ב-1884 (גם היא לא), ונסגרה ב-1864, אבל לא זה הנושא כרגע, אלא האם יש סתירה מהותית בין רעיונות מתקדמים לבין ציונות.

התשובה של חיים לוריא ושל כמה מאות יהודים ממרכז אירופה היתה שלילית כמובן – וזו הפואנטה, מרכז אירופה, או מערבה, שם לכאורה אמורים לצמוח רק יהודים מתקדמים באמת, כאלו שמבוקר עד ערב מפיצים רעל של שנאה עצמית ושקרים מעוררי פאניקה וחלקם קוראים לאחיהם להצטייד בדרכונים אירופאים שם פועלים אחים אחרים שלהם תחת גלימה 'אקדמית' או בארגונים כמו 'עושים בחילה'.

על חשיבותה של ההתארגנות הזו אפשר ללמוד גם ביחס לעצמה, עניין שעוד רגע נביא טקסט קצר שימחיש אותה, אבל גם על ידי התבוננות במתנגדיה הארצישראלים, ובעיקר מהקשבה לטיעוניהם. הנה זה בקיצור: חיים לוריא את קומפני התכוונו לחולל תנועת התיישבות חקלאית של יהודים. מתנגדיהם בירושלים זעקו מרה, וגם אם אמרו כלומר כתבו בעיתוני התקופה אמת לגבי בעיית הבטחון בארץ שלא מסתדרת עם כוונות חקלאיות, הנה הטיעון המרכזי והאמיתי היה צפוי כמו שטר של כסף על הדלפק: גיוס תרומות למפעל התיישבותי משמעותו פגיעה בגיוס תרומות לצרכי סעד.

א-פרופו הקואליציה של נתניהו. 1862, 2023, פוטייטו-פוטאוטו. בכל אופן, אם לחזור לענייני לוריא, להלן מטרות "החברה לישוב ארץ ישראל" כפי שעולות בתקנון שהחברה שהקים פרסמה בעיתונות היהודית:

 1. "לייסד ולגדל בעזה"י [הדתה-קרע-קרע!!!] בשלום קאלאניע גדולה ["קולוניאליזם" קרע-קרע!!] של אכרים וכורמים בארץ הקדושה [הדתה-קרע-קרע!!!]. 2. אנשי הקאלאניע יתנו החלק העשירי מתבואת הקרקע לעניים ולומדי תורה בא"י. 3. לתת לכסף מוצא [הון יסוד] – לקנות שדה וכרם ולהיות לעזרה לאיכרים יקרים ועניים – יבוקש נדבות לב אחינו בני ישראל [אגף התקציבים יקום מאה שנה מאוחר יותר]. 4. בכל שנה ושנה יתנו בני החברה חשבון מן ההוצאה וההכנסה ובפרט בפני בני החברה הנאספים יחד ליום מועד, לישא וליתן במועצות ודעה, אשר כל אחד השייך להחברה ישמיע עצתו ודעתו בדבר הזה. 5. השייך לבני החברה הוא מי שנותן 10 רייכסטלר, או 2 רייכסטלר בכל שנה והמתחייב לשלוש שנים".   

 

ח. ואחרי זה  1902, ו-1942 ו-1982 ו-2022

ונמשכת שיירה, מן המאה שעברה (וזו שלפני זה). 1902 – אלטנוילנד. התיישבות חקלאית ותעשייתית נרחבת, מבוססת טכנולוגיה, פרוגרסיבית במובן המקורי של המלה, קואופרטיבית, לא נטולת פוליטיקה, לא נטולת פוליטיקאים מעצבנים, אבל כאלו שנמצאים שם למרות הכל ובכל מקרה לא על חשבון הכל או הרוב.

1942? תבחרו בעצמכם. הקמת הפלמ"ח שנה קודם? כן, ברקע השמדת היהודים. גם מבחינת לא מעט ציונים שביניהם, כפי שמעידים מכתבים ששרדו, הם היו בעורף וארץ ישראל היא החזית. כך או אחרת, לא זה העניין.

ב-1942 בכל אופן, כבר לא היה ספק שאין שום סתירה בין קידמה לבין לאומיות, ובין לאומיות, לבין אוניברסליות, ושאנושות ראויה לשמה היא כזו הרואה בזהויות החברתיות-תרבותיות את יסודה ולא את סתירתה

ב-1982 אולי החל השיבוש הגדול שאנו עדים לו ב-2022: על שיבוש אחד עמדו ממש בזמן אמיתי האחים בלפור והרצל חקק, משוררים ירושלמים, שב-1983 פירסמו את הנבואה המדוייקת הזו:

דרכו של המערך          מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי ציוני מול הליכוד

 שזה, במספר אחד, 2022.

 ט. 2062 כבר מעבר לפינה

אז לקראת 2024 (מועד הבחירות הבאות), כדי שנוכל להמשיך את הדרך בה צעדו קודמינו – שילוב ערכים כלליים ולאומיים לא כי זה מה שמצפים כמה גאונים בהאג או בג'יי סטריט אלא כי זו המורשת היהודית כבר 3000 שנה בערך – כדאי לקחת את הנבואה של האחים חקק ולהפוך אותה על הראש:

  קו אקטיביסטי-ציוני  מול הליכוד יתכן רק על ידי נטישת דרכן של גישות המגמדות את רעיונות מפא"י ההיסטורית, והמאמצות  קו אקטיביסטי-ציוני. דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו מבטיחות שהשמאל הציוני יהיה לכל היותר מפלגה זעירה. זה התנאי לחזרת קואליציה ציונית אמיתית לשלטון". 

כי 2062 מעבר לפינה.

ואולי עוד פיסקה אחת מהספר, אם כבר נתנו לו כבוד - מתוך מאמרו של מיכאל גרץ, אחד מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, שבסוף מאמרו על מעברו של הס לציונות כפי שבאה לידי ביטוי בספרו 'רומי וירושלים', 1862, (לא, לא אנטישמיות, ולא, לא חיקוי פשטני של עצמאות איטליה, אלא תהליך של הסקת מסקנות מכשלון מהפכת 1848 והתקרבות לחוגים האוטופיסטים בצרפת, תוך דחיית המסקנות ההרסניות של מרקס והמרקסיזם והעדפת בנייה עליהן), כותב לסיכום את הדברים הבאים:

"תודעת הרציפות ההיסטורית, שעתידה לשוות צורה ייחודית לתנועה הלאומית היהודית, נתגבשה בתהליך תסיסה איטי, אשר כוח הדחייה של שנאת ישראל מילא בו תפקיד משני בלבד. הכריעו את הכף הכוחות הבונים של הזדהות עם ערכי ההגות בלבוש הסוציאליסטי מזה, ועם מורשת יהודית בלבוש מדעי מתחדש מזה".

כשם שלא החרדיות של ש"ס או של 'סתם' חרדים וחרד"לים וגזענים קטנים היא היסוד לציונות, כך גם החרדיות של שוקן ושל 'סתם' מנוולים מדופלמים היא לא תנאי לנאורות. הפוך גוטה, הפוך.

"The State of Israel was established on the lands of the Arabs" - know what to reply to a common lie

First of all, one must ask: which 'Arabs' are we talking about? The whole 'Arab nation' including Irak and Tunisia? If so, then why not claim that every country that was once under Arab control was established 'on Arab land', including half of Hungary, half of Austria, and half of Spain?

Well, assuming that this false statement refers to the 'Arabs' who lived in the territory that today is under the control of the State of Israel, one must first start by distinguishing between two types of land ownership: personal ownership on the one hand, and political sovereignty on the other. Another important question is which "lands" are we talking about?

Regarding personal-proprietary ownership, it is a well-known fact that by 1900 most of the land was registered in the name of very few Arabs, who for obvious reasons (money) decided to sell them to the highest bidder (the Jews that would pay anything for miserable lands). In other words, until 1948 Jewish settlement, which covered only 7% of the territory of today’s Israel, was carried out only and exclusively on lands purchased from private landowners, most of them Arabs, or on state lands controlled by the British Mandate, but handed over to the British by the League of Nations with the stated aim that these state lands must be used for Jewish settlement, as part of the effort To establish a 'national home for the Jewish people', meaning a Jewish state, which will, of course, protect the rights of all citizens.

Regarding political sovereignty: until the beginning of the Mandate, and from 1516, the entire Land of today’s Israel was the political property of the Ottoman Empire. It is nice and fun to chit-chat about the Indian wisdom or the one written in Leviticus, according to which there is no such thing as land ownership, because “The land must not be sold permanently, because the land is mine and you reside in my land as foreigners and strangers” (Leviticus, 25:23).

sure thing. Everything belongs to no one because everyone and everything stems from our creator God all mighty. Yet in the meantime, for all kinds of reasons, human organizations called for example “states” have sovereign ownership of countries, as well as human organizations, called for example “households” have the right to hold a house, Indian or Leviticus deep and moving wisdom notwithstanding.

And as well as human organizations, called for example “households” have the right to handout their hold of a house to another household, so do states, albeit in this latter case, sometimes war is the reason for this or that shift in ownership, but war always terminates with an agreement among parties.

This happened for instance in late 18th century in north America, and in the early 19th century in south America. insteas of a Great British Kingdom’s control over North America, the U.S and Canada were established. And so was also the case in 1919, when the Austro-Hungarian Empire disintegrated, its lands passed to human organizations called 'states' such as Hungary, Austria and Czechoslovakia. When the Ottoman Empire fell apart, its lands were transferred to new-established people's organizations called states such as Egypt and Turkey, and later to new-established states such as Lebanon, Syria, Jordan, and, god forbid, Israel.

In short, just as Turkey does not belong to the "Arabs" or Lebanon belongs only to some certain "Arabs”, so the State of Israel today sits on territory that once belonged to the Ottoman Empire, later to the League of Nations, and later to the Jewish people.

Interim summary: from the two points of view mentioned, the argument according to which the State of Israel sits entirely on the lands of the Arabs, is a complete and utter lie.

But to all that has been said, another very important issue must be added. What "lands" are we talking about? Was all the territory that is under Israeli sovereignty today "land" in the common sense? definitely not.

Here are the facts that many try not to recognize, to forget, or to erase: before Zionists began to settle this land, most of it was not only empty (in 1878 there were at most 360,000 people living in the Land of Israel, with no more than 350 settlements, covering no more than 20% of the todays’ Israeli territory), but Most of the lands were not suitable for human habitation.

In other words, Zionism was (and still is) the main factor, in most cases the only factor, thanks to which arable land increased. How so? because Zionism, in complete contrast to the traditional Muslim approach, which treats reality as dictated by the hands of heaven, assumed the opposite and acted accordingly: unsuitable lands can be cultivated; If there is not enough water here or there, humans must look for a solution: collect, improve, desalinate, save and purify water. And last but not least: thanks to Zionism, all inhabitants of the land under dispute, enjoy today the Sine Quo Non for human life and justice: security. One must read 19th travelers' descriptions of the situation in this land (try Henry Baker Tristram for instance), in order to appreciate this aspect.

So demography and geography speak for themselves: before Zionism began to develop this land, about 360,000 people lived there, in miserable conditions and with a life expectancy of no more than 40 years. Today, more than 13 million people live in this country, enjoying human conditions that some 140 years ago were impossible to even imagine.

Only Jewish sovereignty over this land made this "miracle" possible, and every lie that is told, even, or especially with the dignified aim of "promoting peace" is nothing more than a lie, and it certainly does not promote peace, nor does it add respect to those who spread it.