א. הספר:
לפני
היות הציונות – לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל. ערך שמואל אלמוג, ראה אור
ב-1981. הנה לנו 'ארבעים שנה' כמיטב המסורת. אבל אלו רק הראשונים. אבל לפני זה, מה
זה הספר הזה בכלל. קובץ מאמרים, תשעה בסך הכל, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר, הוצאת
הספרים החשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית בארץ, ומכיוון שהיא עוסקת בהיסטוריה
יהודית והיא בארץ, היא החשובה ביותר בעולם.
תשעה
מאמרים, הצעיר ביותר ראה אור ב-1980, הותיק ביותר, כמה מפתיע, ארבעים שנה קודם
לכן. הנה כי כן, משהו שבכמה חוגי 'אקדמיה' בימינו לא באמת מסוגלים להבין, הישן לא
בהכרח ישן, החדש לא בהכרח חדש, ולא פעם הישן הוא החדש והחדש הוא כלום ושום דבר.
תשעה
מאמרים על פני קצת יותר מ-200 עמודים, כולם עוסקים במה שמתארת כותרת המשנה, לאמור
"לתולדות הרעיון הציוני ושאלת ארץ ישראל", וליתר דיוק בשאלה עד כמה היה
הרעיון הציוני מקובל או קיים בכלל ביהדות החופשית שצמחה בעידן החדש. לחובבי תקציר
המנהלים בסגנון 1:140 טוויטר, התשובה היא "כן".
מה זה
'העידן החדש'? כן, כמובן, המאה ה-19 ואילך. אבל שניים מהמאמרים מתייחסים למאה ה-18
ממש בכותרת המשנה שלהם, ובתוכן שלהם אחד המאמרים נודד אחורה למאה ה-16. אכן כן,
הנדידה אחורנית נוגעת יותר למחשבה ציונית כפי שעלתה אצל לא יהודים, אבל הנה עוד
הזדמנות לצאת מהארון: ציונות פירושה סך כל הרעיונות והמעשים הנוגעים לשיבת עם
ישראל לארץ ישראל על מנת לכונן בה לכל הפחות בית לאומי כחלק ממערכת מדינית רחבה
יותר, ובהנתן ההיסטוריה המדינית כפי שהתפתחה וכפי שמתקיימת, לכונן בה מדינה יהודית
דמוקרטית.
ומנקודת
המבט הזו, כלומר מה היא ציונות, לא רק שלא חובה להיות יהודי על מנת להיות ציוני,
ולא רק שעד היום – כולל בממשלת ישראל ולא רק הנוכחית – יש יהודים שאינם ציוניים,
כך יכולים להיות, ואמנם היו, והרבה לפני בלפור, צ'רצ'יל, טרומן ועוד כמה אישים
מפורסמים, לא יהודים שהם ציונים.
וברור,
גם לי ברור שללא הרתמות של יהודים לרעיונות ולמעשים הציוניים, ציונות תשאר לכל
היותר בגדר רעיון נכון שעלה ככזה לפחות במאה ה-17, מצד לא יהודים שהבינו גם הם
שללא מעורבות יהודית בנושא, לא תוגשם הציונות. בכל אלו ועוד עוסק הספר.
ב. מה
השאלה שמעסיקה אותך עכשיו, נודניק:
הנודניק זה אני אם זה לא ברור. כלל גדול בתורת השיח, אולי הכלל החשוב ביותר,
הוא שלפני שאתה מציע תשובה, תברר שבכלל יש שאלה.
מה
השאלה אם כך? מדוע אני כבר אחרי 400 מלים ועוד לא ניסחתי אותה? כי אני משוכנע שיש
מספיק מתעניינים שאולי לא שמחים להתחיל לקרוא מאמר שאורכו יהיה פי ארבע וחמש
מהמקובל, אבל שאין לי ספק ששאלת מקור הציונות מעניינת אותם, בכלל וביחס לשאלת
מהותה של הציונות בימינו המטורללים.
אז
המתעניין 'הרגיל' בציונות לא צריך את ההסבר הבא, והוא יכול להמשיך הלאה. החשדן מוזמן
לבדוק את הטיעון הבא, ואין ברירה אלא לנטוש את אזור הנוחות של 1981, שלא לומר המאה
ה-17, ולקפוץ למחר בבוקר: תוצאות הבחירות האחרונות הביאו להקמתה של ממשלה משונה
ביותר, משונה אפילו יותר מזו שקדמה לה. במרכזה עומד 'המחנה הלאומי', בראשו עומד מי
שגדל לא 'סתם' בבית ציוני אלא לאב שהיה מומחה לא קטן בענייני היסטוריה של הציונות,
אדם שעל פי שמועות לא רק שהוא לא טיפש בכלל (כוונתי לבנימין נתניהו אם זה לא ברור),
אלא שהוא איש ספר כנראה אפילו יותר – האם זה אפשרי? – משמעון פרס. שמועות נוספות
מתעקשות לומר שבשונה משמעון פרס שרק עשה את עצמו אינטלקטואל, נתניהו באמת מבין על
מה הוא מדבר.
והנה
האיש הזה שגדל בבית ציוני, שיש לו שכל, שיודע ציונות, שעומד בראש הידוע בציבור
'המחנה הלאומי', מייצר קואליצייה עם אנטי-ציוני כמו איתמר בן-גביר מזה, ועם
אנטי-ציוניים כמו חרדים של ש"ס ו'סתם' חרדים מזה.
והעולם
שותק. או ליתר דיוק עושה המון רעש. גם בניו יורק טיימס, גם בחדר האובאלי וגם ברחוב
שוקן, וכמובן ברשתות החברתיות וכן הלאה.
ומכאן
השאלה החוזרת ושבה ומתעקשת לקבל תשומת לב: מה זה לכל הרוחות ציונות. ומנקודת המבט
הזו, עיסוק מחודש בשורשי הציונות תוך הליכה אל התקופה של "לפני היות
ציונות", וזה שמו של הספר, די מתבקשת.
ג. אז
מה התשובה שלך, נודניק:
שוב,
הנודניק זה עדיין אני, והתשובה שלי ממשיכה להיות אותה תשובה למרות הכל, וכבר כתבתי
אותה למעלה, והנה היא בניסוח המקוצר החביב עלי ולא רק עלי, לאמור: מטרת הציונות
היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.
כן, כל
מרכיב ברביעייה הזו מאפשר תחום די רחב של פרשנות. כיצד אמור להראות 'הבית הלאומי'
מנקודת המבט של סדרי השלטון (הפרדת רשויות, אקטיביזם שיפוטי, הכותרות מהבוקר ועד
2024 לפחות)? מה תנאי הכניסה לעם היהודי (חוק השבות וכל זה)? איפה מסתיימת ארץ
ישראל מבחינה גיאוגרפית (בליטני ובהרי מואב) ומבחינה מדינית (איפה באמת)? ומה
נשאר? משפט העמים: איך הוא מסתדר עם בן-גביר ורעיונותיו שלא לדבר על סמוטריץ'
ותפיסותיו.
נו, שאלות קשות. גילוי נאות: לקיתי באופטימיזמוס-כרוניקוס,
כלומר בשילוב קטלני, חשוך מרפא, של נטייה שלא לראות לא צל ולא הרים, מה שבא על
חשבון יכולתי 'לזהות תהליכים', ולהיות חלק ממקהלת 'זאב! זאב ז'בוטינסקי! זאב זאב
ז'בוטינסקי' המוכרת יותר במלים 'פשיזם!' וכמובן 'גזענות!' וכיו"ב. באסה
רצינית. כמה בדידות אפשר להכיל? למה האמת עולה כל כך הרבה? אבל חמור מכך. מדובר
כאמור באופטימיזמוס-כרוניקוס, כשה'כרוניקוס' מתייחס הן לחשיכות המרפא והן לשורש
המחלה: הכרוניקה, כלומר ציר הזמן, כלומר ההשתעבדות שלי להיסטוריה בכלל ולעובדות העולות
ממנה בפרט.
אז מה
בכל זאת התשובה שלי לשאלת הציונות בכלל ומיקומה בקריית הממשלה הנוכחית בפרט? אכן
תמונות קשות. אכן הדבר הנכון היה לארגן ממשלה יציבה של כל הכוחות הציוניים באמת. ואת
בן-גביר וסמוטריץ', קל וחומר החרדים של ש"ס וה'סתם' חרדים, ללכת לעשות שיעורי
בית, ללמוד קצת ליב"ה, לעלות ארצה ולהצטרף למפעל הציוני כהגדרתו, וכל השאר –
בעיקר שאלת הפער בין גבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים לבין אלו המדיניים – יבוא על
מקומו כך או אחרת, כי לא הכל תלוי בציונים, בניגוד למה שלא מעט ציונים חשבו ('לא
חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים' – בענייני מים זה נכון, וחקלאות
ובריאות, בענייני התסבוכת האסלאמית של המוסלמים עם עצמם, כנראה טיפה פחות).
אבל עד
אז, עד שתקום ממשלה ציונית ראויה לשמה, אני מסרב להצטרף לתעשיית הפאניקה, בת דודה
ישירה של תעשיית השקרים.
ד.
תעשיית הפאניקה מבוססת על תעשיית שקרים
השקר
הגדול ביותר שאנשים טובים ממהרים להתחמם לסינוורו, הוא שקר הציונות כפונקציה של
דת, של הלכה, של אמונה בבורא עולם, כפונקציה של תרי"ג מצוות, בקיצור כתופעה שאין
כלום ואף ניגוד מוחלט יש בינה לבין מחשבה מודרנית, מדינית, פוליטית, פרוגרסיבית
(במובן המקורי של המושג, זה שהיה מובן מאליו עד לפני כחמישים ואולי עשר ואולי חמש
שנים, בכל אופן במאה ה-19 לא היה ספק לגבי משמעותו הפרוגרסיבית באמת).
כן,
בהחלט יכול אדם – יהודי או לא יהודי – לבסס את תפיסתו הציונית על דת, הלכה, אמונה
בבורא עולם וכל הג'ז הזה. אבל 'היא הנותנת' כפי שמותר היה לומר עד למהפכה
תרבותית-מאואיסטית ידועה שגם את שמה אסור לכמה מאיתנו לומר: מהרגע שאדם, יהודי או
לא יהודי, הגיע למסקנה הציונית, המסקנה הזו עמדה מעל לזהותו
הדתית-הלכתית-אמוניתבוראעולמית וכל יתר מרכיבי הג'ז ההוא.
כי
ציונות היא קודם כל מסגרת לפעולה כלל-יהודית (ויתר האזרחים שנגזר עליהם, מסכנים,
לחיות במחיצת רוב יהודי בבית לאומי לעם היהודי בחלק מפלסטין במשפט העמים חוץ מהעם
הפלסטיני וכנופיית מעריציו כאן שם ובכל מקום), פעולה הנשענת על הנחה, שהיא עובדה,
שיהודים שונים, כמו פינים או הונגרים שונים, שלא לדבר על יוונים, שהגם שהם יוונים,
הונגרים פינים או יהודים, הנה כל אחד מהם אוחז במחשבה שונה לגבי שאלות כמו זכויות
בעלי החיים, משבר האקלים, כלים חד פעמיים או האם ה-VAR קידם את הספורט או שלא.
גם אלו
שסבורים שציונות היא לא רק כלומר 'רק' מסגרת אלא ממש תוכן, יודעים, אם הם מפעילים
את השכל, שהכרזות כמו 'חברת מופת' גם הן לא יותר מאשר קריאת כיוון, כי מה לעשות
וכל אחד שחי כאן (או לא, כאמור לא חובה, גם אם זה הגיוני ורצוי, להיות אזרח ישראל
ואפילו לא חובה להיות יהודי כדי להיות ציוני), מפנטז פנטזיה שונה לגבי אופן יצירתה,
התהוותה, התגבשותה והתכוננותה של 'חברת מופת'.
אני למשל
מסתפק למאה השנים הבאות בשלושה יעדים: א. שאזרחי ישראל ילמדו לעמוד בתור. ב.
שאזרחי ישראל ילמדו לקחת איתם אשפה הביתה. ג. שנציגי אזרחי ישראל בכנסת ינסחו סוג
של אמנה חברתית שתביא לקיצו את המשבר הפוליטי החמור בו אנו נתונים כבר לפחות 15
שנה.
אני
מכיר אנשים שבלי סוציאליזם מוחלט לא יוצאים מהבית, וכמובן את יריביהם שמבחינתם
חברת מופת זה לפחות כיפה סרוגה על ראשו של כל פועל, ויש גם את אלו שרוצים מדינה
בלי אף מוסד הכופה את עצמו על האזרח כי חברת מופת לשיטתם זה הכלאה בין איאן ראנד
לאיזה אידיוט לא שימושי אחר, וכל זה רשימה חלקית של חזונות וחזיונות וחילזונות של 'חברת
מופת'. אה, כן, יש כאלו שרוצים להתעורר בוקר אחד ולגלות שאין בארץ הזו שחיתות
שלטונית. שהם בערך כמו אלו שמשוכנעים שעד שלא כולנו נהיה טבעונים, כולנו לא פחות
מגזענים נאצים מושחתים במקרה הרע, או במקרה הטוב שותפים לחברה שאפשר 'לזהות בה
תהליכים'.
כך או
אחרת, ולסיכום, כי הגיע הזמן לממש את ההבטחה הגלומה בכותרת – כל ארבעים שנה תחנה
מעניינת בתולדות הימים של "לפני היות הציונות" – ציונות היא מסגרת פעולה
למימוש ריבונות, והתלות שלה באמונה בבורא עולם, הלכה, תרי"ג וכן הלאה, לא רק
שלא הכרחית, ולא רק שלא סותרת את כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (במובן המקורי אין
לי ברירה אלא להדגיש בכל פעם, בתקופה מטורללת אנו חיים, מה לעשות), אלא שציונות לא
היתה מגיעה לשום מקום ללא כל מרכיבי המודרנה הפרוגרסיבים (שממילא לא סותרים את רוב
הערכים שאפשר למצוא במסורת ישראל).
ומכאן
שההנגדה בין נאורות לציונות, הנגדה שהיא מבוא לתעשיית הפאניקה, היא הנגדה שקרית.
או בקיצור, וזה כבר נכתב בכותרת לפרק זה: תעשיית השקרים היא הבסיס לתעשיית
הפאניקה.
אז
יאללה. הגיע הזמן לנוח. קצת היסטוריה.
ה.
תחנה ראשונה: ארה"ב הדנדשה ממש, 1784, תפילה בעברית להצלחת 13 המושבות:
כן,
ברור, נכתבה על ידי יהודים. 1784 כאמור, בדיוק מאה שנה לפני 'מצע פיטסבורג'
המהולל, שעד היום, בין אם באופן מוצהר (כמעט אף פעם לא) ובין אם לא (כי למה להסתבך
עם עומק היסטורי) משמש את כנופיית שונאי ישראל ממוצא יהודי, חלקם יושבים בקאקאדמיה
האמריקנית, אחרים ב-BDS, ועוד כמה מככבים בבית המקדש של 'הנאורות', אני לא יודע מה הכתובת
של הניו יורק טיימס.
מה זה
מצע פיטסבורג אתם שואלים מבלי לקפוץ רגע לויקיפדיה. בסדר, שיהיה. ממש בקיצור:
בפיטסבורג התכנסה כבר ב-1885 ועידת רבנים רפורמים והכריזה שציונות (הרצל עדיין למד
משפטים בשנה הזו, ומי שמע באמריקע על פינסקר) מנוגדת ליהדות ושיהדות היא רק אמונה
טהורה (עם עוגב וזה) ושכל מי שחושב אחרת ריאקציונר. טוב, זה נוסח טיפה שונה, אבל
בכל אופן נשמע מוכר, לא? רחוב שוקן זה לא בפיטסבורג ו-1885 זה לא 2023, אבל אלו
החיים.
אז לפני
שמפחידים אותנו תעשייני השקרים והפאניקה ב"נתק" עם יהדות ארה"ב כי
ככה וככה, הנה עוד פרק לא ידוע במורשת של היהדות המפוארת הזו, שאכן יש בה, כמה
מפתיע, גם כזה וגם כזה, גם כאלו וגם כאלו, ואם מדובר היה בטקסט שכתבו בברוקלין 770
או איפה שלא גר הרעבע, לא הייתי מטריח, כי הקטע הוא כאמור להנכיח ולהנגיש (תחי
העברית של המאה ה21!) קטעי מחשבות של יהודים פרוגרסיבים, שפרוגרסיביותם (במובן המקורי,
הטרום-טירלולי) לא רק שלא סותרת את תודעתם הלאומית, אלא להפך, ככל שזה תלוי בהם
היא תנאי לה. הנה:
"כשם
שנתת שלוש עשרה מדינות אמעריקא האלו לחירות עולם, כן תוציאנו שנית מעבדות לחירות.
ותתקע בשופר גדול לחירותינו, כמה שנאמר והיה ביום ההוא ויתקע בשופר גדול ובאו
האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' מהר הקודש בירושלים [...]
וישלח לנו כהן צדק והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ויהי נועם ה' עלינו ובא לציון גואל
במהרה בימינו וכן יהי רצון ונאמר אמן".
אמן.
ו.
תחנה שנייה: יוסף סלוודור, 1822
יוסף
סלוודור היה הכי לא 'ציוני' ואפילו לא 'יהודי' שאפשר להעלות על הדעת. מילא קיבל
חינוך כללי במונפלייר, העיר בה נולד ב-1796, עד כדי כך כללי שלא היתה לו שום בעיה
לסיים לימודי רפואה כבר בגיל 20, אלא שאבא שלו היה נשוי לנוצריה, וכך גם בני משפחה
אחרים, וגם כשהוא נקבר הוא ביקש לעשות זאת בבית קברות נוצרי עם טקס נוצרי וכן
הלאה, וכדי שרוגל אלפר יהיה מרוצה, הנה אפילו חינוך יהודי סלוודור לא קיבל, כלומר
הוא לא סבל מהדתה לא עלינו טפו טפו חמסה חמסה.
והנה
למרות כל המעלות הללו – אפס חינוך יהודי, משפחה סופר מתבוללת, ממש אדם למופת, נקי
מכל שמץ של רגרסייה גזענית כלומר נקי מציונות – סלוודור כתב (וכתב וכתב וכתב) שוב
ושוב על תפקידה של היהדות בכלל, ועל חשיבות תקומת ישראל בפרט, כחלק מתפיסת עולמות
המודרנית, הפרוגרסיבית (במובן המקורי וגו'), תפיסה שהמשיכה את ערכי המהפכה הצרפתית.
חוקרים
התווכחו ביניהם – שניים מהמאמרים בספר עוסקים ישירות בדמותו והשקפותיו של סלוודור –
על השאלה האם אכן הוא דיבר מפורשות על תקומה יהודית בארץ ישראל, או שכמו הוגים
לפניו ואחריו הוא ראה במושג 'התקומה' ערך רוחני מופשט.
מבלי
להכנס לשאלה מדוע בכלל יש להנגיד את שתי האפשרויות (כאמור, גם ציונים תקניים רוצים
לראות את מדינת היהודים הדמוקרטית גם יותר דמוקרטית וגם יותר יהודית, כל אחד עם
הבנתו לגבי ה'יותר' ולגבי 'היהודית' ו'הדמוקרטית' וכבר דיברנו על כך למעלה), לא זה
העניין. כי העניין הוא הבנתו של סלוודור 'מתבולל כשר למהדרין', שלמחשבה ולהיסטוריה
ולמורשת היהודית יש תפקיד מרכזי בהתפתחותו העכשווית של העולם המודרני.
איך? לא
זה המקום לעמוד על סבך הטיעונים, אבל למרבה המזל סביר להניח שאין אדם אחד (מתוך
השלושה) שקורא את הדברים האלו, שלא יודע שהמחשבה היהודית מראשיתה מזוהה עם שני
רעיונות סותרים לכאורה: הייחודיות הלאומית ('עם בחירה' ובבקשה להתאפק קצת עם
הגזענות!!! גזענות!!! תנו לה לנוח, וגם ל'תהליכים'), ואחדות הבריאה והאלוהות. או
בקיצור: המתח בין הפרטיקולרי לאוניברסלי.
והנה
סלוודור, גם סלוודור, אבל הייחודיות שלו היא שהוא עושה את זה על 'קרקע צחיחה' מבחינה
רעיונית (יחסית ליהדות גרמניה העשירה בתכנים ובמדע ובספרות וכן הלאה), לא רק שלא
רואה ניגוד בין השניים אלא שהוא טוען שוב ושוב שהאחד הוא תנאי לשני ולהפך. חזונו
לאנושות הוא לא עוד וריאציה מטומטמת של ג'ון לנון פינת המכון הישראלי לפסבדוקרטיה,
אלא 'ברית עמים', כלומר לא 'אינטרנציונל' במובן של ביטול (ואחרי זה השמדת)
הרעיונות הלאומיים בשם השקר של 'אחדות הפועלים', אלא 'אינטרנציונל' המבוסס על
'הנציונל' כלומר על הלאומיות.
וכל זה
לשיטתו תרומת המחשבה והקיום היהודי להיסטוריה האנושית. ולא שאין לו ביקורת וכן
הלאה, נו, זה ברור.
ז.
תחנה שלישית: 1862 – חיים לוריא הולך לקראת בטלני הישוב הישן
אני
בכל אופן לא ידעתי. אבל מסתבר שב-1862, השנה בה פרסם משה הס את ספרו הציוני הידוע
(שהרצל לא הכיר כי הפצת הספר של הס לא היתה משהו בלשון המעטה, כי הוא לא היה מהבראנז'ה
הנכונה), כבר פעלה בפרנקפורט של האודר מזה שנתיים אגודת התיישבות חקלאית שהוקמה על
ידי חיים לוריא. כן, האגודה לא הצליחה מי יודע כמה, אפשר לחשוב שפתח תקווה הצליחה
מיד ב-1878 (היא לא) או שהציונות של פינסקר ב-1884 (גם היא לא), ונסגרה ב-1864,
אבל לא זה הנושא כרגע, אלא האם יש סתירה מהותית בין רעיונות מתקדמים לבין ציונות.
התשובה
של חיים לוריא ושל כמה מאות יהודים ממרכז אירופה היתה שלילית כמובן – וזו הפואנטה,
מרכז אירופה, או מערבה, שם לכאורה אמורים לצמוח רק יהודים מתקדמים באמת, כאלו
שמבוקר עד ערב מפיצים רעל של שנאה עצמית ושקרים מעוררי פאניקה וחלקם קוראים לאחיהם
להצטייד בדרכונים אירופאים שם פועלים אחים אחרים שלהם תחת גלימה 'אקדמית' או
בארגונים כמו 'עושים בחילה'.
על
חשיבותה של ההתארגנות הזו אפשר ללמוד גם ביחס לעצמה, עניין שעוד רגע נביא טקסט קצר
שימחיש אותה, אבל גם על ידי התבוננות במתנגדיה הארצישראלים, ובעיקר מהקשבה
לטיעוניהם. הנה זה בקיצור: חיים לוריא את קומפני התכוונו לחולל תנועת התיישבות חקלאית
של יהודים. מתנגדיהם בירושלים זעקו מרה, וגם אם אמרו כלומר כתבו בעיתוני התקופה
אמת לגבי בעיית הבטחון בארץ שלא מסתדרת עם כוונות חקלאיות, הנה הטיעון המרכזי
והאמיתי היה צפוי כמו שטר של כסף על הדלפק: גיוס תרומות למפעל התיישבותי משמעותו
פגיעה בגיוס תרומות לצרכי סעד.
א-פרופו
הקואליציה של נתניהו. 1862, 2023, פוטייטו-פוטאוטו. בכל אופן, אם לחזור לענייני
לוריא, להלן מטרות "החברה לישוב ארץ ישראל" כפי שעולות בתקנון שהחברה
שהקים פרסמה בעיתונות היהודית:
1. "לייסד ולגדל בעזה"י
[הדתה-קרע-קרע!!!] בשלום קאלאניע גדולה ["קולוניאליזם" קרע-קרע!!] של
אכרים וכורמים בארץ הקדושה [הדתה-קרע-קרע!!!]. 2. אנשי הקאלאניע יתנו החלק העשירי
מתבואת הקרקע לעניים ולומדי תורה בא"י. 3. לתת לכסף מוצא [הון יסוד] – לקנות שדה
וכרם ולהיות לעזרה לאיכרים יקרים ועניים – יבוקש נדבות לב אחינו בני ישראל [אגף
התקציבים יקום מאה שנה מאוחר יותר]. 4. בכל שנה ושנה יתנו בני החברה חשבון מן
ההוצאה וההכנסה ובפרט בפני בני החברה הנאספים יחד ליום מועד, לישא וליתן במועצות
ודעה, אשר כל אחד השייך להחברה ישמיע עצתו ודעתו בדבר הזה. 5. השייך לבני החברה
הוא מי שנותן 10 רייכסטלר, או 2 רייכסטלר בכל שנה והמתחייב לשלוש שנים".
ח. ואחרי
זה 1902, ו-1942 ו-1982 ו-2022
ונמשכת
שיירה, מן המאה שעברה (וזו שלפני זה). 1902 – אלטנוילנד. התיישבות חקלאית
ותעשייתית נרחבת, מבוססת טכנולוגיה, פרוגרסיבית במובן המקורי של המלה, קואופרטיבית,
לא נטולת פוליטיקה, לא נטולת פוליטיקאים מעצבנים, אבל כאלו שנמצאים שם למרות הכל
ובכל מקרה לא על חשבון הכל או הרוב.
1942? תבחרו
בעצמכם. הקמת הפלמ"ח שנה קודם? כן, ברקע השמדת היהודים. גם מבחינת לא מעט
ציונים שביניהם, כפי שמעידים מכתבים ששרדו, הם היו בעורף וארץ ישראל היא החזית. כך
או אחרת, לא זה העניין.
ב-1942
בכל אופן, כבר לא היה ספק שאין שום סתירה בין קידמה לבין לאומיות, ובין לאומיות,
לבין אוניברסליות, ושאנושות ראויה לשמה היא כזו הרואה בזהויות החברתיות-תרבותיות
את יסודה ולא את סתירתה
ב-1982 אולי החל השיבוש הגדול שאנו עדים לו ב-2022: על שיבוש אחד עמדו ממש בזמן אמיתי האחים בלפור והרצל חקק, משוררים ירושלמים, שב-1983 פירסמו את הנבואה המדוייקת הזו:
דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי ציוני מול הליכוד
שזה, במספר אחד, 2022.
ט. 2062 כבר מעבר לפינה
אז
לקראת 2024 (מועד הבחירות הבאות), כדי שנוכל להמשיך את הדרך בה צעדו קודמינו –
שילוב ערכים כלליים ולאומיים לא כי זה מה שמצפים כמה גאונים בהאג או בג'יי סטריט
אלא כי זו המורשת היהודית כבר 3000 שנה בערך – כדאי לקחת את הנבואה של האחים חקק
ולהפוך אותה על הראש:
קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד יתכן רק על ידי נטישת דרכן של גישות המגמדות את רעיונות מפא"י ההיסטורית, והמאמצות קו אקטיביסטי-ציוני. דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו מבטיחות שהשמאל הציוני יהיה לכל היותר מפלגה זעירה. זה התנאי לחזרת קואליציה ציונית אמיתית לשלטון".
כי 2062 מעבר לפינה.
ואולי עוד פיסקה אחת מהספר, אם כבר נתנו לו כבוד - מתוך מאמרו של מיכאל גרץ, אחד מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, שבסוף מאמרו על מעברו של הס לציונות כפי שבאה לידי ביטוי בספרו 'רומי וירושלים', 1862, (לא, לא אנטישמיות, ולא, לא חיקוי פשטני של עצמאות איטליה, אלא תהליך של הסקת מסקנות מכשלון מהפכת 1848 והתקרבות לחוגים האוטופיסטים בצרפת, תוך דחיית המסקנות ההרסניות של מרקס והמרקסיזם והעדפת בנייה עליהן), כותב לסיכום את הדברים הבאים:
"תודעת הרציפות ההיסטורית, שעתידה לשוות צורה ייחודית לתנועה הלאומית היהודית, נתגבשה בתהליך תסיסה איטי, אשר כוח הדחייה של שנאת ישראל מילא בו תפקיד משני בלבד. הכריעו את הכף הכוחות הבונים של הזדהות עם ערכי ההגות בלבוש הסוציאליסטי מזה, ועם מורשת יהודית בלבוש מדעי מתחדש מזה".
כשם שלא החרדיות של ש"ס או של 'סתם' חרדים וחרד"לים וגזענים קטנים היא היסוד לציונות, כך גם החרדיות של שוקן ושל 'סתם' מנוולים מדופלמים היא לא תנאי לנאורות. הפוך גוטה, הפוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה