אני מבין ללבם של הסטודנטים אם כי אני מצטער שהם כמו כל הציבור בישראל חושבים שאפשר לקיים מציאות נקייה...
כולם רוצים לנסוע בכבישים אבל בלי פקקים, כולם רוצים שתל אביב תהיה עיר ללא הפסקה אבל מתעצבנים מזה שיש תורים במסעדות ובקולנוע ובים, וכן הלאה. כשעובדי הנמלים שובתים, במי הם פוגעים? נכון. ביצואנים וביבואנים ובכל הציבור. והרופאים? נכון, בחולים ולא בבריאים. ועובדי רשות שדות התעופה? נכון, באלו שרוצים לנסוע. וכן הלאה.
הפניית הזעם של אלפי סטודנטים כלפינו מובנת אבל לא מוצדקת בעיני, היא מעידה עד כמה הידרדרה החברה הישראלית שהיתה פעם מופת למחשבה חברתית ולסולידריות, והיום הפכה לאוסף של אנשים שמודדים הכל במונחים של שרות לקוחות.
אם אתה מזדהה כפי שכתבת עם מאבקנו ואתה חושב שהוא נכון וראוי, הרי שכל מה שכתבת אחרי זה לא עולה עם הצהרה זו בקנה אחד. אז תחליט אם כן או לא. אם לא, אז בסדר. אם כן, אתה מוזמן להפנות את הזעם שלך או של אלפי הסטודנטים למקום הנכון: למדינת ישראל שנוקטת כנגדנו סחבת בלתי נסבלת, תוך שהיא משלמת לנו משכורות מגוחכות. איך? כיתבו לחברי כנסת, למשרד האוצר, לקירות הפייסבוק של שר האוצר, שר החינוך, ראש אגף תקציבים וכן הלאה.
אפשרות שנייה, שבו בשקט. וכמובן שאם טוב לכם לזעום ולכעוס עלינו, תכעסו ותזעמו עלינו. אני יודע שבפעם הבאה שתהיה שביתה של רופאים, אחיות, מורות, עובדי רשות שדות התעופה, עובדי הרכבת וכן הלאה, עם כל הנוחות אשתדל מצידי לזכור מי הם שותפי, מי יריבי, ואיך יש למדוד את הדברים במציאות המורכבת בה אנו חיים.
אם יש כשלון מוחלט למרצים במכללת לחינוך, הרי שהוא מתבטא בעצם חוסר היכולת של סטודנטים שעומדים להיות מחנכים בישראל, להבין חברה אזרחית מה היא, מאבק עובדים מה הוא, סנקציות כחלק ממאבק עובדים, מהותה של העבודה המאורגנת, מהותם של הסכמי עבודה קיבוציים, משמעותה של מדיניות ההפרט-ומשול בה נוקטת המדינה כבר 30 שנה, וכן הלאה.
אבל כרגע אי אפשר להשלים את החסר, ולכן כל שנותר הוא אחת משתיים והנגזרת מכך: או לתמוך או להתנגד לעיצומים.
אם תומכים, הרי שיש להפנות את הזעקה למי שגרם לעיצומים מלכתחילה – מדינת ישראל כלומר משרדי האוצר והחינוך. אם מתנגדים לעיצומים מסיבה כלשהיא, שמענו, בסדר, אנחנו רגילים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה