א. עץ החרות
"עץ החרות מושקה בדמם של מהפכנים". את המשפט המעצבן הזה, אבל הנכון כל כך, היסטורית ויותר מכך, אמר תומס ג'פרסון בימים המבולבלים של אחרי הצלחת מלחמת העצמאות האמריקנית (1783) ולפני קבלתה של החוקה (1791).
על מי הוא אמר את המשפט הזה? על חבורה של משוחררי צבא אמריקני שלא מצאו את עצמם ב'יום שאחרי', כעסו על 'הממסד', שברו, צעקו, ירו, התפרעו והפחידו את 'הציבור'. ג'פרסון, מאבות האומה נזכיר למי ששכח, סירב להבהל מקצת רעש וחסימות כבישים, ואמר את מה שאמר.
למי הוא אמר את המשפט הזה? לאלו שמרוב בהלה ביקשו 'יד חזקה' יותר נגד 'המתפרעים'. לא. ג'פרסון לא היה אנרכיסט. ממש לא. מי שכתב בימי חייו הארוכים אמנם יותר מ-20,000 מכתבים (ולא מדובר היה ב'חחח', אימוג'י או לייק, אלא במכתבים שלא מעט מהם התשרעו על פני שלושה וארבעה וגם חמישה עשר עמודים), היה כל דבר חוץ מאנרכיסט. הוא היה כל כך בורגני שלא פלא שלימים נודע שהוא קיים יחסים עם השפחה שלו, שחורה כמובן. אף אחד לא מושלם, גם לא ג'פרסון.
ומה משמעות המשפט הזה? שהדרך לחירות עוברת לא פעם דרך מהמורות. ואין סיבה לפחד. ולא צריך להבהל, ואת קלקלותיה של הדמוקרטיה, כלומר של החירות, יש לתקן בעוד דמוקרטיה. את המשפט הזה אמר ג'פרסון אחר, מוכר בשם אייברהם לינקולן.
אז לא להבהל חברות וחברים. זה לא כל כך נעים לראות כביש סגור, כולנו ממהרים הביתה, לכולנו יש חיים, גם לפקידי האוצר, הכוח הטמיר והנעלם לכאורה האחראי יותר מכל גורם אחר בארץ, ביי-פאר כמו שאומרים באמהרית, לצמצום החירות ולחבלות הקשות בדמוקרטיה הישראלית, אבל עץ החירות מה לעשות מושקה גם בדמם של מהפכנים, אם כי יש דרכים נוספות - מי כמו ג'פרסון קשישא לימד אותנו כמה - לטפח את עץ החרות (חרות או חירות?? אין לי מושג)
ב. אגדה עממית
אלוהים ברא את העולם. ואז הוא ברא את האדם. האדם הראשון יצא לו לבן ואלוהים התאכזב. הוא ניסה שוב ויצא לו הפעם אדם שחור. הוא היה מעט מרוצה יותר אבל הוא לא רצה שהאדם יהיה כל כך שחור. הנסיון השלישי הצליח: האדם יצא שחור בהיר, חום עמוק, מתוק, נעים לעין. אלוהים חייך. וישבות אלוהים מכל מלאכתו.
זהו עיבוד שלי לאגדה עממית, 'מיתוס בריאה' בלשון חכמים, הרווחת בקרב אתיופים, כולל היהודים שבהם.
האווירה קשה מדי מכדי שאתחיל להסביר את חשיבותה של האגדה הזו, שהיא אמיתית לגמרי כלומר היא באמת אגדה שמספרת סיפור בריאה כמו כל תרבות ראויה לשמה, לארועי העשורים האחרונים הכוללים בין השאר את הסיפור הלא פשוט כך מסתבר של קליטת יוצאי אתיופיה בישראל.
ולמי שלא הבין מוזמן לשאול יהודי יוצא אתיופיה מה דעתו על העולים האתיופים המוכרים בכינוי 'פלאשים'.
ג. מזל
הכי קל זה לומר 'גזענות'. איזה מזל שיש 'להם' צבע שונה. השוטרים לבנים, האשכנזים לבנים, אפילו המרוקאים לבנים, חלקם ממש לבנים, יותר מחלק מהאשכנזים אפילו, ואילו אנחנו 'האתיופים', שחורים. ומכיוון שמקובל בעולמנו המתוקשר שהשחורים דפוקים או ליתר דיוק נדפקים על ידי הלבנים, ככה זה בארה"ב וארה"ב כידוע זה 'עולמנו', הרי שהנה קיבלנו את הגרסא המקומית של 'הגזענות'.
איזה מזל שיש כזה הבדל ברור בצבעים. הכל מסתדר. כל שחור הוא מסכן, לא משנה מה מצבו הממשי, וכל לבן הוא גזען, לא משנה כמה מלים טובות של הזדהות הוא יגיד, או ישתוק, או יחליף נושא או ידבר על הנושא.
ג'ורג' אורוול כתב על זה ספר: חוות החיות. החזירים (נו אופנס אוניברסלי, אני לא מתכוון לאף אחד ספציפי אבל פוטנציאלית לכל אחד שתקוע בסעיף המזל) סידרו לנו עולם פשוט. איזה מזל שהכל כל כך פשוט. שתי רגלים - רע. ארבע רגלים - טוב. ספור רגלים ותדע מי הטובים ומי הרעים.
רגלים, צבע עור, מספר השדיים מתחת לצוואר. הכל כל כך פשוט. איזה מזל.
ד. שכל
ומי שהגיע עד לכאן - כי כבר בסעיף א' יש מספיק חומר מרשיע להוכיח שאני כל מה שכתוב בשורה האחרונה של סעיף ג' (גזען, קפיטליסט-חזיר, שוביניסט, ואם הגעתי עד כאן למה לא להוסיף ציוני-פשיסט? אז יאללה. גם ציוני-פשיסט) - מוזמן לחשוב על האפשרות המפתיעה לעשות שימוש בשכל.
השכל הישר אומר כמה דברים פשוטים בתכלית (לתיאור) ומסובכים בתכלית (לביצוע).
כל עלייה היא משבר. נקודה.
עלייה מארץ שהציוויליזציה שלה נמצאת מאתיים שנה אחורה קשה פי כמה. נקודה
למשל: בציוויליזציה הטרום-מודרנית אין ולא קיים מושג כמו 'דחיינות' כי מושג הזמן גמיש ומקרי. היפוכו של דבר בציוויליזציה מודרנית. ומי שלא להבין מה משמעות הטיעון הזה אז או שהוא באמת לא מכיר את המציאות או שהוא עושה את עצמו.
עלייה שמורכבת מאנשים שחלקם באו למשל מקזבלנקה וחלקם מהרי האטלס, אבל כולם נחשבים 'אתיופים' (כלומר 'מרוקאים'), סובלת מפער בין דימוי לבין מציאות, מה שמקשה גם על הנקלטים וגם על הקולטים לגבש מפות מציאות טובות ומועילות.
'הממסד' פועל בתערובת של רצון טוב, רצון רע, אטימות, בירוקרטיות (שהיא לא מושג נרדף לאטימות ולא פעם היא מעלה גדולה מאד כי בירוקרטיה בנויה על עקרון השוויון העיוור!!!), קמצנות (טבעית מצד אחד וניאו-ליברלית פקידית-אוצרית מצד שני), טעויות (כי כשלא עושים לא טועים), הצלחות (שהן תמיד חלקיות).
'אתיופים' (כמו 'מרוקנים' או 'רומנים') הם בסופו של דבר וקודם כל פרטים המקבלים בכל רגע הכרעות לכאן או לכאן או לשם או לשם. הנסיבות יכולות להיות נדיבות יותר או פחות, אבל עובדה היא שיש כאלו שעל בסיס אותן נסיבות הגיעו לכאן, ואילו אחרים הגיעו לשם.
וכל הפיסקה האחרונה איננה נמצאת שם כדי להקל על משיכת הכתפיים ולומר 'זה מה יש'. להפך. כדי לשנס מתניים ולהמשיך לעשות ולתקן.
"עץ החרות מושקה בדמם של מהפכנים". את המשפט המעצבן הזה, אבל הנכון כל כך, היסטורית ויותר מכך, אמר תומס ג'פרסון בימים המבולבלים של אחרי הצלחת מלחמת העצמאות האמריקנית (1783) ולפני קבלתה של החוקה (1791).
על מי הוא אמר את המשפט הזה? על חבורה של משוחררי צבא אמריקני שלא מצאו את עצמם ב'יום שאחרי', כעסו על 'הממסד', שברו, צעקו, ירו, התפרעו והפחידו את 'הציבור'. ג'פרסון, מאבות האומה נזכיר למי ששכח, סירב להבהל מקצת רעש וחסימות כבישים, ואמר את מה שאמר.
למי הוא אמר את המשפט הזה? לאלו שמרוב בהלה ביקשו 'יד חזקה' יותר נגד 'המתפרעים'. לא. ג'פרסון לא היה אנרכיסט. ממש לא. מי שכתב בימי חייו הארוכים אמנם יותר מ-20,000 מכתבים (ולא מדובר היה ב'חחח', אימוג'י או לייק, אלא במכתבים שלא מעט מהם התשרעו על פני שלושה וארבעה וגם חמישה עשר עמודים), היה כל דבר חוץ מאנרכיסט. הוא היה כל כך בורגני שלא פלא שלימים נודע שהוא קיים יחסים עם השפחה שלו, שחורה כמובן. אף אחד לא מושלם, גם לא ג'פרסון.
ומה משמעות המשפט הזה? שהדרך לחירות עוברת לא פעם דרך מהמורות. ואין סיבה לפחד. ולא צריך להבהל, ואת קלקלותיה של הדמוקרטיה, כלומר של החירות, יש לתקן בעוד דמוקרטיה. את המשפט הזה אמר ג'פרסון אחר, מוכר בשם אייברהם לינקולן.
אז לא להבהל חברות וחברים. זה לא כל כך נעים לראות כביש סגור, כולנו ממהרים הביתה, לכולנו יש חיים, גם לפקידי האוצר, הכוח הטמיר והנעלם לכאורה האחראי יותר מכל גורם אחר בארץ, ביי-פאר כמו שאומרים באמהרית, לצמצום החירות ולחבלות הקשות בדמוקרטיה הישראלית, אבל עץ החירות מה לעשות מושקה גם בדמם של מהפכנים, אם כי יש דרכים נוספות - מי כמו ג'פרסון קשישא לימד אותנו כמה - לטפח את עץ החרות (חרות או חירות?? אין לי מושג)
ב. אגדה עממית
אלוהים ברא את העולם. ואז הוא ברא את האדם. האדם הראשון יצא לו לבן ואלוהים התאכזב. הוא ניסה שוב ויצא לו הפעם אדם שחור. הוא היה מעט מרוצה יותר אבל הוא לא רצה שהאדם יהיה כל כך שחור. הנסיון השלישי הצליח: האדם יצא שחור בהיר, חום עמוק, מתוק, נעים לעין. אלוהים חייך. וישבות אלוהים מכל מלאכתו.
זהו עיבוד שלי לאגדה עממית, 'מיתוס בריאה' בלשון חכמים, הרווחת בקרב אתיופים, כולל היהודים שבהם.
האווירה קשה מדי מכדי שאתחיל להסביר את חשיבותה של האגדה הזו, שהיא אמיתית לגמרי כלומר היא באמת אגדה שמספרת סיפור בריאה כמו כל תרבות ראויה לשמה, לארועי העשורים האחרונים הכוללים בין השאר את הסיפור הלא פשוט כך מסתבר של קליטת יוצאי אתיופיה בישראל.
ולמי שלא הבין מוזמן לשאול יהודי יוצא אתיופיה מה דעתו על העולים האתיופים המוכרים בכינוי 'פלאשים'.
ג. מזל
הכי קל זה לומר 'גזענות'. איזה מזל שיש 'להם' צבע שונה. השוטרים לבנים, האשכנזים לבנים, אפילו המרוקאים לבנים, חלקם ממש לבנים, יותר מחלק מהאשכנזים אפילו, ואילו אנחנו 'האתיופים', שחורים. ומכיוון שמקובל בעולמנו המתוקשר שהשחורים דפוקים או ליתר דיוק נדפקים על ידי הלבנים, ככה זה בארה"ב וארה"ב כידוע זה 'עולמנו', הרי שהנה קיבלנו את הגרסא המקומית של 'הגזענות'.
איזה מזל שיש כזה הבדל ברור בצבעים. הכל מסתדר. כל שחור הוא מסכן, לא משנה מה מצבו הממשי, וכל לבן הוא גזען, לא משנה כמה מלים טובות של הזדהות הוא יגיד, או ישתוק, או יחליף נושא או ידבר על הנושא.
ג'ורג' אורוול כתב על זה ספר: חוות החיות. החזירים (נו אופנס אוניברסלי, אני לא מתכוון לאף אחד ספציפי אבל פוטנציאלית לכל אחד שתקוע בסעיף המזל) סידרו לנו עולם פשוט. איזה מזל שהכל כל כך פשוט. שתי רגלים - רע. ארבע רגלים - טוב. ספור רגלים ותדע מי הטובים ומי הרעים.
רגלים, צבע עור, מספר השדיים מתחת לצוואר. הכל כל כך פשוט. איזה מזל.
ד. שכל
ומי שהגיע עד לכאן - כי כבר בסעיף א' יש מספיק חומר מרשיע להוכיח שאני כל מה שכתוב בשורה האחרונה של סעיף ג' (גזען, קפיטליסט-חזיר, שוביניסט, ואם הגעתי עד כאן למה לא להוסיף ציוני-פשיסט? אז יאללה. גם ציוני-פשיסט) - מוזמן לחשוב על האפשרות המפתיעה לעשות שימוש בשכל.
השכל הישר אומר כמה דברים פשוטים בתכלית (לתיאור) ומסובכים בתכלית (לביצוע).
כל עלייה היא משבר. נקודה.
עלייה מארץ שהציוויליזציה שלה נמצאת מאתיים שנה אחורה קשה פי כמה. נקודה
למשל: בציוויליזציה הטרום-מודרנית אין ולא קיים מושג כמו 'דחיינות' כי מושג הזמן גמיש ומקרי. היפוכו של דבר בציוויליזציה מודרנית. ומי שלא להבין מה משמעות הטיעון הזה אז או שהוא באמת לא מכיר את המציאות או שהוא עושה את עצמו.
עלייה שמורכבת מאנשים שחלקם באו למשל מקזבלנקה וחלקם מהרי האטלס, אבל כולם נחשבים 'אתיופים' (כלומר 'מרוקאים'), סובלת מפער בין דימוי לבין מציאות, מה שמקשה גם על הנקלטים וגם על הקולטים לגבש מפות מציאות טובות ומועילות.
'הממסד' פועל בתערובת של רצון טוב, רצון רע, אטימות, בירוקרטיות (שהיא לא מושג נרדף לאטימות ולא פעם היא מעלה גדולה מאד כי בירוקרטיה בנויה על עקרון השוויון העיוור!!!), קמצנות (טבעית מצד אחד וניאו-ליברלית פקידית-אוצרית מצד שני), טעויות (כי כשלא עושים לא טועים), הצלחות (שהן תמיד חלקיות).
'אתיופים' (כמו 'מרוקנים' או 'רומנים') הם בסופו של דבר וקודם כל פרטים המקבלים בכל רגע הכרעות לכאן או לכאן או לשם או לשם. הנסיבות יכולות להיות נדיבות יותר או פחות, אבל עובדה היא שיש כאלו שעל בסיס אותן נסיבות הגיעו לכאן, ואילו אחרים הגיעו לשם.
וכל הפיסקה האחרונה איננה נמצאת שם כדי להקל על משיכת הכתפיים ולומר 'זה מה יש'. להפך. כדי לשנס מתניים ולהמשיך לעשות ולתקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה