עוד על פרשת אלטלנה - בעיקבות עוד יום עיון בנושא

הדברים שלהלן ממשיכים מסעיף ז' כי הם ממשיכים דיון אחר שהופיע (בגרסאות שונות) כבר לפני שלוש שנים, בבלוג הזה, כאן.

ז. תוספת בעיקבות עוד יום עיון על אלטלנה מטעם 'לשתף עצמנו'

כפי שיש לעשות אם רוצים חברה מעט בריאה יותר, זימנו אנשי 'לשתף עצמנו' יום עיון בנושא. מה כבר אפשר להספיק ביום עיון? מה שאפשר להספיק בכמה שעות: ביקור בחוף ויתקין בו עדיין עומדים על מכונם שרידי המזח שאמור היה לשמש את פריקת האנייה, ושהוקם עשרות שנים קודם לכן לטובת יצוא האבטיחים למצרים; ביקור בבית הקברות שם נטמנו חלליה הראשונים שלה הפרשה; ושמיעת הרצאות מפי מומחים לנושא (שרון ורדי, אודי מנור, זיו מאור), לטובת הבנת השתלשלות הארועים, משמעויותיהם והוויכוח עליהן.

שרון ורדי , המייסד והמנהל של 'לשתף עצמנו', לקח על עצמו את מלאכת תיאור עיקרי ההשתלשלויות, בדילוגים מתחייבים מהרצל, דרך נורדאו, דרך 'תכנית החלוקה', ומשם לצרפת ומשם לויתקין ומשם לים ובחזרה לויתקין ומשם לתל אביב ומשם ל'תותח הקדוש'.

את הרצאת 'המשמעות' הראשונה נתו כותב שורות אלו, בעל הבלוג, המוכר גם בתואר 'פרופסור' ושחשוב מכך הוא - כלומר אני - היסטוריון המאמין גם בצדקת הדרך הציונית (ולכן 'היסטוריון ציוני', כזה שלא יוציא מפיו לא את המלים 'הגירה' כתחליף ל'עלייה', לא את 'פלשתינה' כתחליף לארץ-ישראל, ולא את 'עוטף עזה' כתחליף 'למערב הנגב', או 'שער הנגב', או 'מעלה הבשור' או 'חבל מגן' או 'מועצה אזורית אשכול', או 'שדרות וישוביה' או 'נתיבות וישוביה', או כל צירוף מכבד אחר המגדיר את המעשה הציוני לא על פי קן הצרעות של רוצחי רעתה).

אין טעם וצורך לחזור על עיקרי הדברים שהצגתי ביום העיון הזה, שכן הם מופיעים קודם כל כאן, אבל גם בהרצאת היוטיוב הזו. אם בכל זאת לרכז מסר אחד מרכזי, ובכן הוא כפול:

א. מעשיהם של אנשי האצ"ל - רובם ככולם אזרחי מדינה ריבונית וחלקם הגדול חיילי צה"ל מגוייסים ובמדים!! - הם שורה ארוכה של אלימות מופגנת מוצהרת ושנעשתה בכוונה תחילה, ושלכן ככאלו מצדיקים מראש כל פעולה של רשויות המדינה כנגדם.

ב. הדרך הנכונה להבין את התנהלותו של מנחם בגין בפרשה, היא פוליטית-אלקטוראלית: ב-15 במאי הוא הכריז על סיום השלב המחתרתי של האצ"ל ופתיחתו של השלב הפוליטי-ממלכתי-פרלמנטרי (דרך 'תנועת החירות' שבמרכזה מפלגה בעלת שם זה, לימים המרכיב המרכזי של 'הליכוד'). אלטלנה נכפתה עליו על ידי אלו מאנשי התנועה - קודם כל בצרפת אבל גם בישראל - שלא הסכינו עם ההכרזה על סיום השלב המחתרתי, ובהנתן הכאוס שנוצר קודם כל בחוף ויתקין ובאחריות בלעדית של אנשי האצ"ל, החליט בגין למנף את המשבר לצורך גיוס הון פוליטי (וכך עשה כמובן גם בן גוריון, וכך גם אחרים - אנשי מפ"ם, או גרינבוים איש 'הציונים הכלליים', כי זו דרכה של פוליטיקה פרלמנטרית דמוקרטית: כל משבר יש למנף לצורף מיקסום ההון הפוליטי שלך).

 

ח. סקירת דברי עו"ד ואיש התקשורת זיו מאור

זיו מאור הציג את תפיסתו לגבי האירוע, מבלי להסתיר כלל את רצונו ללמוד (וללמד) ממנו לגבי המתרחש במקומותינו בשנים האחרונות. קודם כל הוא העלה פקפוקים מנומקים לגבי עצם ערכם של שני הספרים בעלי אותה הכותרת 'אלטלנה', שראו אור ב-1978, האחד על ידי איש השמאל "שונא הימין" כהגדרתו אורי חברנר, והשני על ידי איש הליכוד ומקורב מאד לבגין שלמה נקדימון, זאת מכיוון שהם ראו אור ב-1978, שנה אחרי 'המהפך', כשריח חריף של פוליטיקה עולה מהם.

מאור לא שלל עקרונית את ערכם המחקרי, אבל כאמור העמידם בספק, תוך שהוא מעדיף - אם בכלל - את ספרו של נקדימון מכיוון שבניגוד לברנר ששימש כסגן מפקד הפלמ"ח בזמן אמיתי וגילה כאמור עוינות תהומית ו"שחורה" (כהגדרת מאור) כלפי 'הצד השני', נקדימון שם את הדגש על המאבק הפנימי בתוך 'השמאל' (ומאור התקשה מאד להוציא מפיו את המלים: 'ממשלת ישראל', או 'הממסד'', או כל ביטוי דומה אחר שתפקידו לתאר את הדברים כפי שהיו: בן-גוריון עמד בראש ממשלה זמנית שקיבלה את אמון הבוחרים כמה שנים קודם לכן, ביחס לנסיבות מדיניות דומות למדי שהתקיימו מ-1944 ועד להכרזת המדינה).

ואכן, לשיטת נקדימון - שכאמור לעיל הכריז על אותו סקופ מרטיט אודות "הגילוי" של פרס על אוזנו של בגין ב-1971 לגבי "ההטעיה" של גלילי את בן-גוריון (לולא אותה הטעיה לא היתה מתחוללת כלל הפרשה) - הנושא המרכזי לא היה חלילה הסרבנות, העריקה, המרידה וכן הלאה מצד האצ"ל לשעבר ולשהווה, אלא דווקא החתרנות 'הבולשביקית' של השמאל של מפ"ם.

וזו התיזה המרכזית שהציג מאור בדבריו, תוך שהוא מצביע על השאלה המתבקשת: האם היתה בכוונת האצ"ל להשתלט על המדינה.

 תשובתו של מאור על שאלה זו שלילית וחד משמעית, וההוכחה היא הממלכתיות המובהקת של האצ"ל (כלומר של חירות) גם במהלך המלחמה וגם אחרי 1949 ולאורך כל הדרך. שאלה זו חשובה לדעתו כי רק אם אצ"ל אמנם התכוון לעשות הפיכה, הרי שרק אז יש צידוק לפעולות הקשות שנקט 'השמאל' (כלומר ממשלת ישראל, כאמור, למאור היה קשה לעבור מתיאור אידיאולוגי לתיאור פשוט של המציאות: היתה זו החלטת ממשלה לעצור את אלטלנה כך או אחרת). והואיל וברור שאצ"ל לא התכוון לבצע הפיכה, הרי שכל הפעולות שננקטו נגדו אינן מוצדקות.

 חשוב מכך: לשיטתו של מאור טעה בגין טעות חמורה כש"הרכין ראש" כהגדרתו, וכי היה עליו להורות לאנשיו "להשיב אש" כדי להראות פעם אחת ולתמיד שיש מעשים שלממשלה אסור בשום אופן לעשות (אלא אם יש לה צידוק ראוי, וכאמור צידוק כזה לא היה).

 כשהוא מצוייד בטיעון החזק הראשון - לא היתה כוונה לפוטש מצד האצ"ל - הוא ניגש לטיעון העיקרי, שמטרתו לצעוד בעיקבות נקדימון (ושמעון פרס) ולהסיר את האחריות מעל כתפי בן גוריןן (כאמור לעיל בניגוד גמור לעדותו העצמית של בן גוריון!), זאת באמצעות עיבוי הטיעון לפיו ראש הממשלה הזמנית הוטעה על ידי גלילי.

 לצורך כך הלך מאור והפליג למחוזות האידיאולוגיה. תוך שהוא נשען על פרשנות טיפוסית (כלומר תלושת או לפחות מעוטת-הקשר) של פרשנים מסוגו של נקדימון לאידיאולוגיה של 'השמאל' ("כפי שנולד מתוך המהפכה הצרפתית": 'שוויון' של כל בני האדם, רעיון, אגב, שמופיע בספר בראשית פרק א'), ותוך שהוא מביא בפירוט יחסי את תפיסתו הבולשביקית למדי של יעקב ריפתין, "השמאל של השמאל של מפ"ם", הסביר מדוע הגיוני מצידם של סוציאליסטים להתנות את זהותם הלאומית בחשבונות גלובליים של הסיכוי של 'שמש העמים' (הלא הוא סטלין) להוביל מהפכה 'מעמדית' ברחבי העולם, כזו שתביא סוף סוף קץ לדיכוי הפועלים ולניצולם.

 ריפתין צוטט על ידי נקדימון ובעקבותיו על ידי מאור כאומר, שאין לאפשר למדינה לפרוק מתנועת הפועלים את נשקה (כלומר, למשל, לפרק את הפלמ"ח), ולכן ניתן להסיק שריפתין הביט על אלטלנה מתוך הפנטזיה המהפכנית שלו. רוצה לומר שאילו לתנועת הפועלים היתה אלטלנה, קרוב לוודאי שהיא היתה מבצעת הפיכה, והואיל והאלטלנה היא בידי 'הפשיסטים', יש לעשות הכל (למשל להטעות את בן גוריון) על מנת להשמידה ועל הדרך להציג את הימין כחותר לפוטש ובכך להכפישו (כפי שנעשה למשל בימי רצח ארלוזורוב: על ידי הכפשת הימין ברצח, זכה 'השמאל' בנצחונו האדיר ב-1933).

 מאור היה הגון מספיק כדי לומר את הידוע לכל: "אי אפשר" כך ניסח את הדברים, "למתוח את השמיכה של ריפתין עד בן גוריון", אבל כן במידה מסויימת עד גלילי.

 מאור הוסיף עוד כמה שאלות רטוריות, כמו למשל אם האצ"ל התכוון לעשות הפיכה מדוע לו להודיע לממשלת ישראל על הגעת האנייה? בכלל ובפרט שהנשק שעל האניה היה רק חלק זעום מהנשק ששר החוץ הצרפתי בידו הבטיח (וקיים) לספק בהמשך?

 וכאמור, טיעון המחץ המותח ביקורת דווקא על בגין על כך שלא הורה לאנשיו להשיב אש.

 

ט. תגובת 'היסטוריון ציוני' על חלק מדברי זיו מאור

 א. פקפוקו של מאור באמינות ספרו של ברנר מוצדק לכל היותר - אם בכלל ולדעתי באופן מוגבל ביותר - לצד 'המדיני' של הספר, שכותרת המשנה שלו היא "מחקר מדיני וצבאי". שהרי העובדות המפורטות שמביא ברנר במחקרו לא היו עומדות לרשות המתעניינים אלא בצורה ספורדית, שכן הם מופיעים בצורה כזו או אחרת בנאומו של בגין, בזכרונות של אנשי הזמן, ביומנו של בן גוריון ובעוד מקורות. אמינותו של ברנר איננה דורשת הוכחות אלא אם מניחים שהוא בדה את אלפי העובדות שהוא מביא בספרו, ואז כמובן כל מדע ההיסטוריה מתמוטט, וזיו מאור לגמרי לא שם.

 ב. ההוכחות על הממלכתיות למופת של 'החירות' אחרי מאי 1948 לא עולות בקנה אחד לא עם הנאומים הנזכרים לעיל של בגין ושל אנשי אצ"ל אחרים, בימים ובשבועות שאחרי הארוע, ועוד פחות מכך עם תגובת 'חירות' להסכם השילומים, ששיאם בהשלכת רימון לבניין הזמני של הכנסת בירושלים. כך או אחרת, זוהי חכמת-בדיעבד מובהקת. שהרי העניין הוא הנכונות למעבר משלב 'המחתרת' לשלב 'הפוליטי-פרלמנטרי-ממלכתי': אצל בגין ככל הנראה הנכונות היתה גבוהה יחסית, אצל פאגלין שואפת לאפס, ובין ה-9 ש ל בגין ל-0 של יריבו הגדול פאגלין, מתפזרים אלפי אנשי האצ"ל לשעבר, בכלל ובפרט כשיש משבר דרמטי כמו הגעת האניה לחופי הארץ בעיצומה של הפוגה.

 ג. תביעתו של מאור - בדיעבד כמובן - לירי מצד אנשי אצ"ל-לשעבר (חלקם כאמור במדי צה"ל) על אזרחי מדינתם, נעשתה גם נעשתה. את האגדה על בגין כאילו מנע "מלחמת אחים" יש לראות כחלק מההון הפוליטי שרצה לייצר, ואמנם ייצר. אילו לא ירו אנשי האצ"ל-לשעבר לא היתה מתחוללת הדרמה, וממילא לא היו נהרגים שלושה חיילי צה"ל ונפצעים ומוכים עשרות ואולי מאות, ואלפי אזרחים לא היו עומדים בסכנת חיים.

 ד. אילו כל מה שרצו אנשי האצ"ל-לשהווה (בצרפת, אלו שעמדו על 0 בסולם הנכונות לעבור משלב המחתרת לשלב הפרלמנטרי) היה להביא נשק ארצה, שהרי לטענת מאור הם לא התכוונו כלל לבצע פוטש, מה הפריע להם למסור את האניה כולה על נשקה לאנשי הרכש של ישראל שישבו באירופה והשיגו נשק פי עשרה ופי מאה מאשר "השיגו" אנשי האצ"ל (שהרי הנשק ניתן במתנה חינם אין כסף על ידי שר החוץ הצרפתי, מה שלא הפריע כמובן לאחר מעשה לאנשי האצ"ל-לשעבר להגיש חשבון הוצאות לממשלת ישראל, עוד אחת מהעובדות שמביא ברנר במחקרו 'המפוקפק' לכאורה)? ואם לא 'עוד באירופה' למסור את האנייה (שהרי מפעיליה בצרפת התנגדו לעבור לשלב הפרלמנטרי תוך שהם ממשיכים לפנטז על שטיפת חופי הארץ השלמה וטאטואה מכל תומכי החלוקה, אולי כולל 'אפילו' יהודים), אז אם הגעתה לחופי הארץ (שזה בדיוק מה שדרשה ממשלת ישראל, דרישה שאין טעם לדרוש אותה שהרי היא מובנת מאליה?).

 ה. לבסוף: ריפתין. אכן האיש האמין באמונה שלמה בביאת המשיח סטלין והוא אף סבר שהוא לא יתמהמה ולא היה לו ספק שהוא יבוא. אבל הוא וגם כמה מאות חברים אחרים בשומר הצעיר קמו בכל בוקר לעבודת בניין האומה והארץ, ועם כל הכבוד לכמה כותבי מאמרים ב''המשקיף'' הם תרמו בתחום זה פי כמה, ולכן את האמונות המשיחיות שלהם במשיח סטלין, עם כל הגועל שיש בדבר, גועל מוצדק שאכן העלה את חמתם של אלפי אנשי שומר צעיר אחרים שסלדו מסטלין הרבה לפני הגילויים המפורסמים ב1956, יש לראות כעוד ביטוי של מחשבה משיחית שאיפיינה וממשיכה לאפיין יהודים. אחד מאמין בסטלין, השני בבא-סאלי, השלישי באיאן ראנד, הרביעי בביטקוין, החמישי בישועת השם כהרף עין. המבחן האזרחי פשוט ביותר: האם קם אדם בבוקר לעבודתו תוך שהוא מקפיד לקחת אחריות על עצמו ועל סביבתו, כן או לא. לא 'רק' ריפתין עמד במבחן הזה, אלא תנועת העבודה כולה, והדברים ידועים, כי לולא קמו בכל בוקר לעבודתם לא היינו מנהלים את הדיון הזה, כי כידוע רוב כוחם של הרוויזיוניסטים היה ברקלמציה ובדקלמציה כלשון הימים ההם, או בלשון ימינו: בדיבורים ובהצהרות ובהכרזות.

 ו. ובאמת לסיום: הרעיון שבני אדם כולם שווים מופיע כאמור בספר בראשית פרק א', ולא בכתבי רוסו, ולא אצל מארקס, אלא במלים הנשגבות "בצלם אלוהים ברא אותו", כי בורא עולם - כך מחשבת עם ישראל מראשיתו - ברא עולם לכל באי עולם, ולא רק ליהודים ובוודאי לא רק לאנשי "המעמד" (למי ששכח: הכינוי של אנשי האצ"ל את עצמם). וכמובן, שאין שום סתירה לא בין רעיון שוויון ערך האדם שמקורו כאמור בספר בראשית, לבין המאבק של עמים לחירותם, כולל - ובמקרה הזה קודם כל - מאבקו של העם היהודי לחירותו. השאלה היתה אז (בימי משה וגם בימי בן גוריון ובגין) וגם היום: איך. התשובה על דרך השלילה: לא בכוח הסרבנות, לא בכוח האלימות, לא בכוח חציית הקווים המוסכמים לניהול אי ההסכמות. על זה התפוצצה פרשת אלטלנה, היא והאנייה וכל מה שבא אחרי כן.

  

 

 

ושוב, על רקע התמונות והקולות: מדינה אחת (דרוזית) לעם אמיתי אחד (דרוזי) וכרגיל: אמור לי מה את.ה אומר.ת על אלון ואומר לך מי את.ה

  

ושוב אין צורך לומר, שזו צורה לומר שאין ברירה לשוב ולומר, שמוטת כנפי השיח האקטואלי היא קודם כל פונקציה של רוחב עומק והיקף ההבנה של האקדמיה, ובמקרה של אלון הרי מדובר על ההפך הגמור: לא רוחב, לא עומק ולא היקף הבנה, עד כדי כך שהאוחזים בעליבות התודעתית והעיונית הזו בכל הנוגע לאלון ולמורשתו, לא "רק" זכו בפרס ישראל, אלא זכו לגדל ממשיכי אובדן-דרך שבחלקם משמשים כבעלי טורים בנפוצים בעיתונינו.

והנה עכשיו, כלומר מאז אוקטובר 2023, מהלומות המציאות כה חזקות, שאפילו הנביבות הרדודה של האקדמיה לא מצליחה לעמוד בפניה, וכל מי שרוצה סוף סוף להתמודד עם המציאות על שורשיה ההיסטוריים, מרגיש חופשי לעשות זאת, ובלבד שהוא מעז לשלב את השכל בהילוך ראשון.

שמח וגאה להיות בין הבודדים שבכל הנוגע למורשת אלון - עליה חל העקרון אמור לי מה אתה אומר עליה ואומר לך מה אתה שווה כחוקר, כהיסטוריון וכחתן (או כלת) פרס ישראל - ידעתי להביט על המציאות עוד לפני שהיא הכתה בנו מכה כמעט אנושה.

והרי אילו היו מממשים בישובי הדרום קמצוץ מהדברים שכתב אלון ב'מסך של חול' ב-1959 אודות חשיבותה של ההגנה המרחבית ועל תפקידו של כל ישוב ושל כל מתיישב בהגנה על עצמו ועל ישובו ומכאן על אזורו ועל מדינתו, ככל הנראה לא היינו ממשיכים למנות כך וכך ימים לאסון החטופים הנמקים היכן שהם נמקים.

ובחזרה לכותרת הרשומה הזו: רעיון המדינה הדרוזית וחשיבותה כשלעצמה וכחלק מיישום תפיסת עולם מתקדמת באמת (שערכה עומד ביחס הפוך ל'קידמה' של שלום-עכשיו, הנכדה עקומת המוח של 'חרב היונה' והבלים דומים אחרים מבית החרושת של הפסיבדו-היסטוריוגרפיה ששלטה כאן ללא מיצרים עד לא מזמן).

הנה הדברים, עמ' 89-107:

הפודקאסט 'היסטוריה עכשיו' ממשיך לייצר גם עכשיו שאלות בהיסטוריה ושאלות על עכשיו

 תקציר הפרקים הקודמים: לפני כמעט שנתיים העליתי לאוויר את הפודקאסט 'היסטוריה עכשיו' שנמצא ליד עוד דברים שאני עוסק בהם כהיסטוריון.

מסתבר למרבה הפלא שיש עניין בסוג כזה של תכנים.

ושתבינו: מדובר בפודקאסט עם אפס פירוטכניקה, שכל כולו דיבור מונוטוני בקולי הערב, פרק פרק ועוד פרק, כל אחד בן 45 דקות, בסך הכל ארבע 'עונות', על פי קו התפתחות היסטורי, כלומר בכפוף לציר הזמן.

והנה מדי פעם אני מקבל בזכות הפודקאסט הזה שאלות מעניינות.

והפעם שתי שאלות הקשורות לידוע בציבור בשם 'הסכסוך':

האחת קשורה ל'עסק הביש' ובליבה תהיה האם יש מקום לסימטריה בהתבוננות על טרור שנקטה ישראל כנגד שכנותיה (והרי, כזכור, ואם לא אז ויקיפדיה תזכיר, 'עסק הביש' היה בראשיתו פעולת טרור ישראלית על אדמת מצרים,

השנייה מכוונת אקטואליה יותר, והיא תוהה לגבי המושג 'בלתי מעורבים', כשגם הפעם הנטייה לסימטריה ברורה למדי.

והנה התשובות, כרגיל, ארוכות, מסורבלות, משעממות מוות, מי שרגיל לקרוא 140 תווים באינסטוש, שידפדף הלאה. 

    א.     אין סימטריה, אפילו לא בטבע (בכל אופן לא בהכרח)

עקרונית בלי קשר לשום נושא שהעלית, הנטייה האנושית לחפש סימטריות מובנת, 'אנושית', משרתת לא מעט צרכים אבולוציוניים וחברתיים, אבל היא לא יותר מגישה פרשנית.

גם אם יוכיחו לך או לי באמצעות מיליארד דוגמאות לסימטריה בטבע, עדיין אומר לך את הקביעה העקרונית ההיא, שעולה בקנה אחד עם טיעוניהם של כל החוקרים בתחום חקר המוח והתודעה האנושית.

כך או כך, בני אדם (וקרוב לוודאי שכל בעל חיים אחר, בוודאי אינטליגנטי לפחות כמו עכבר) חייב לעשות שימוש בתבניות כי אחרת אי אפשר למיין ולארגן ולמשמע מידע, ובלי מישמוע המידע אי אפשר לקבל החלטות, ובלי קבלת החלטות אי אפשר להתמודד עם מצבים.

אבל תבנית היא תבנית היא תבנית. אי אפשר בלעדיה, יש להשמר ממנה, לעובדה ולשומרה, לבנות ולהיבנות ממנה ואותה וחוזר חלילה. 

   ב.     בוודאי שאין סימטריה בידוע-בציבור בשם 'הסכסוך'

ומכאן לשאלה שלך: אין שום סימטריה בין הצדדים לסכסוך הידוע בכינויו השונים: ישראלי-ערבי, יהודי-ערבי, יהודי-פלשתינאי, ישראלי-פלשתינאי וכל צמד-חמד דומה כזה או אחר.

הסיבה היחידה  - ה י ח י ד ה - לקיומו של הסכסוך היא עמדת הערבים כלפי היהודים: שלילת עצם זכותם היהודים להגדרה עצמית, קל וחומר על 'אדמה ערבית'. נקודה.  

     ג.      כיצד היהודים יכולים לפתור את הסכסוך? על ידי שיהפכו כולם לג'ון-לנונז

כמובן שניתן לומר שבידי היהודים להביא את הסכסוך לסיומו על ידי כך שהם יבטלו את עצמם. ובכן, רעיון לגיטימי, שכידוע ניסו להגשימו שלוש פעמים בעבר, ומנסים להגשימו בהווה:

לנין וסטאלין שהכירו בקיומם של יהודים אבל סברו שמדובר בתקלה היסטורית שחובתה לעבור מן העולם.

היטלר שהכיר בקיומו של עם יהודי אבל סבר שיש להשמידו.

וג'ון לנון וליצנים דומים אחרים שסבורים שבאמצעות שיר מרגש כזה או אחר כל בני האדם יהיו רק בני אדם, זאת תוך התעלמות שלהיות בן אדם זה להיות משהו: אירי, סלובקי, יפני, קוריאני, יווני, וגם, נעבעך, יהודי. 

עד כאן לגבי נסיונות העבר למחיקת היהודים (ובכך למנוע מראש את הסכסוך הנזכר). היום יש חזרה לשילוב של הרעיונות הללו, המובלים על ידי קואליציה משעשעת במיוחד, הכוללת את רוב כותבי המאמרים בעיתון לאנשים חושבים, שעור ניכר של "אקדמאים" ב"אקדמיה" הישראלית, ארגונים כמו BDS, אנשי מעלה נאורים כמו נשיאות "האקדמיה" בארה"ב, המטורללים עם הכאפיות שצווחים מה שצווחים על הריבר והסי, וכמובן קבלני הביצוע שלהם: חותים, איראנים, מצרים ופלסטינים (שכל, אבל כ ל סוגי ההנהגה שלהם, כל אחת ושיטתה, שוללים את עצם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו: מאיימן עודה שעושה זאת דרך הכנסת, דרך עודה בשאראת שנהנה מאכסניית העיתון של BDS וחמאס בעברית, ומשם לסינוואר ויורשיו מזה, ונסאראללה ויורשיו מזה וכן הלאה וכן הלאה).

המשותף לכולם הוא עקרון פשוט אחד: אין יהודים>אין סכסוך.

הם כמובן צודקים, אלא שאם ליהודים אין מקום בעולמנו, מדוע שיהיה מקום לארמנים כורדים מארונים ו... פלסטינים? 

יתכן והם צודקים בטענתם שהיהודים הם חלאת המין האנושי. יש לכך לא מעט הוכחות: עובדה היא שמדובר בעם ששיעורו בכלל האנושות הוא שברי הפרומיל ובכל זאת הוא מחזיק בכ-25% מפרסי הנובל; עובדה היא שישראל היא המקום היחיד בעולם בו אוכלוסיית העצים רק גדלה, זאת לאחר שהושמדה כמעט כליל על ידי המוסלמים למיניהם - בדואים, פלחים ועות'מנים; עובדה היא שישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בניצול פוטנציאל המים, ועוד שורה ארוכה של דוגמאות המוכיחות מעל לכל ספק שיהודים הם חלאת המין האנושי.

שהרי ידוע כי בימינו להיות צדיק זה נגיד להיות כמו גאונת הדור התינוקת המפגרת משבדיה, הסמל לבטלנות העלובה של מיליניאלז שלא יודעים להבחין בין תקע לשקע וכל אומנותם זה להעלב אם חלילה פונים אליהם בשפה מגדרית לא הולמת,

וכמובן שגיבורי האנושות בימינו הם רוצחי תינוקות של אחרים, העושים שימוש בתינוקות שלהם כדי לרצוח את שכניהם.

ובכן, כאמור, יתכן והם צודקים לגבי היות היהודים חלאת המין האנושי.

אלא שלמרבה הצער, יהודים ברובם מסרבים לשתף פעולה עם תכנית השלום הגדולה של האנושות, ולכן, משום מה, הם רוצים להמשיך ולהתקיים. 

    ד.      השלכות התעקשות היהודים לסרב לתכנית השלום של ג'ון לנון

לצורך המשך התקיימותם הבינו אחדים מהיהודים שהדרך המשמעותית והרצינית ביותר למימוש כוונתם הזדונית להיות-הם, היא חידוש ממלכתיותם בארצם, ארץ-ישראל. וב-150 השנים האחרונות הם עושים זאת תחת דגל אותו הגדירו כ"ציונות".

תקוותם היתה שהואיל והם - בני ישראל - מוכרים ככאלו, וארצם - ארץ ישראל - מוכרת ככזו 'אפילו' בברית החדשה ובקוראן, הנה תהליך שיבתם לארצם יתקיים ללא הפרעה ואולי אפילו בתמיכה ובעידוד (כפי שאכן התקיים אצל לא מעט נוצרים ופה ושם מוסלמים, כמו המלך פייצל המפורסם שחתם על הסכם ברוח כזו בינואר 1919).

אבל הם טעו, ובמקום מחיאות כפיים מהשכנים הם קיבלו וממשיכים לקבל מקלחת אינסופית של ברזל, מלים, חרמות, שקרים וכן הלאה.    

   ה.     כיצד להבין אם כך את 'עסק הביש'

שזו בכלל היתה השאלה. ובכן, הפעולות שנקטה ישראל ב-1954 והידועות בכינוי 'עסק הביש' אולי היו טיפשיות מבחינה אסטרטגית, והן בוודאי היו עלובות מבחינה מבצעית, אבל הדרך הנכונה להבין אותן היא לחזור לשאלה שעליהן התכוונו אותן פעולות (שכללו גם את האניה בת-גלים) לענות.

ומה היתה השאלה? מה על היהודים לעשות ביחס למחוייבות הערבית להשמיד את מדינתם ואת זהותם ואת זכות קיומם.

כאמור, תשובת ההתאבדות העצמית לטובת "השלום" לא היתה מקובלת כבר אז על רוב היהודים, ולכן, אלו מהם שלקחו חלק במפעל התחייה הלאומית שלהם, הבינו שעליהם להגן על עצמם.

ומכאן ברור שכל פעולה שעושה ישראל - גם אם היא מוטעית אסטרטגית (כלומר היא תשובה עקרונית גרועה) וגם אם היא גרועה מבחינה מבצעית וגם אם היא מביכה מבחינה מוסרית (כי היה נחמד מאד אילו יהודים וערבים ויוונים ויפנים היו עסוקים, נגיד, בלהמציא דיסקונקיז, לפתור בעיות מים ולקדם את חקר הסרטן, אה, כן, גם ערבים מסוגלים לזה, אתה הרי זוכר שהם המציאו את האלגברה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איך שכחנו להזכיר), ובכן כל פעולה בטחונית שעושה ישראל נובעת מהעובדה הלא-סימטרית הנזכרת, והנה זה שוב, כי לאנשים (בעיקר אם הם טובים) יש נטייה לשכוח את הדברים היסודיים ביותר:

בעוד ישראל מצהירה על נכונותה ורצונה לחיות בשלום עם שכניה, קרובים ורחוקים, מהרגע הראשון של קיומה, ועוד קודם לכן, מרגע הקמת התנועה שהביאה להקמתה, ועוד קודם לכן, מרגע היווצרות תפיסת העולם האנושית באמת המוכרת בשם יהדות, הנה כל שכניה, רחוקים (בהרווארד ובאנקרה) וקרובים (בעזה ובחיפה ובגליל ובאום אל פחם וברמאללה) מצהירים על ההפך הגמור: אין עם יהודי, אין לו קשר לארץ-ישראל, מדינת ישראל איננה לגיטימית מהריבר טו דה-סי. 

    ו.        ועוד כמה מלים על "שלום"

ואחרי שהבנו – כך יש לקוות – את סיבת הסכסוך ואת חובתה של ישראל לנקוט בשלל דרכים כדי להגן על עצמה (כולל שימוש בעקרון המוכר לכל מאמן כדורגל וכדורסל: 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', במונחים אסטרטגיים קוראים לזה – 'מלחמת מנע' שבמקרה הנדון אין מוצדקת ממנה, כי ישראל מיומה הראשון ועד היום נמצאת במצב לוחמה שנכפה עליה על ידי השכנים הערבים במרחב הערבי כמעט כולו).

וכל השאר הן הערות שוליים, חשובות, אבל שוליות ביחס לדבר המרכזי. הערות שוליים יכולות לכלול – והן אכן כללו – מאמצים ראויים ופוריים של יהודים ולא-יהודים להפחית את להבות הסכסוך. משום מה מכנים שתי הצלחות ידועות בתחום זה בשם "שלום", כשפעם מדובר על "הסכם השלום עם מצרים" ופעם אחרת על "הסכם השלום עם ירדן".

והרי לא מדובר ב"שלום", לא על פי משמעות המלה בכל שפה שעולה על הדעת, ו'אפילו' לא במונחים בסיסיים ביותר של הדדיות, של רצון טוב, של רוח טובה, של נכונות לפיוס. שום דבר מאלו לא מתקיים לא במצרים ולא בירדן והדברים ידועים ומי שמכחיש אותם מעיד לא על המציאות אלא על קשייו בהיכרות עמה. 

    ז.       ומה לגבי המושג "בלתי מעורבים"?

 המושג "בלתי מעורבים" על פי הבנתי הוא מושג טכני, שנועד להקטין את החיכוך עם אוכלוסייה שאיננה מחזיקה נשק. אבל אי אפשר להתחיל דיון במושג כלשהוא במימד הטכני שלו. כי כמו בעניין 'עסק הביש', או בכל עניין של זן ואמנות אחזקת הלא-משנה-מה, הכל מתחיל בתמונה הרחבה והכללית.

מבחינה זו ברור לחלוטין, למשל, שמבחינה 'טכנית' זוג איכרים ברוסיה בזמן הפלישה הנאצית ב1941 הם 'בלתי מעורבים' במובן הזה שהם לא מחזיקים בנשק. אבל מבחינה מהותית הם מעורבים ועוד איך. כך חשבו שני הצדדים, כך חשבו (ופעלו) גם הם. גם ב-1812 אגב, אז בערך החל עידן המלחמות הטוטאליות.

נעיר הערה קטנה הדורשת דיון נפרד, בהזדמנות אחרת: המלחמות בימינו הן טוטאליות הגם שיחסית מספר הנפגעים בנפש נמוך מאד ביחס למלחמות של העת העתיקה.

'הטוטאליות' בצד הישראלי-יהודי מביאה למשל למחאות נגד המלחמה, או בעד המשך המלחמה, או לדיבורים על נזקיה הכלכליים של המלחמה או לכל היבט אחר.

כלומר המלחמה היא טוטאלית במובן הזה שבשונה מהמלחמות של האצילים והמלכים בימי הביניים היא מעניינת את כולנו, כולל את החרדים שעצם התנגדות רובם לגיוס לצבא היא התייחסות למלחמה כעניין שאמור לעניין אותם, והוא אכן מעניין.

כך גם לגבי הערבים הישראלים, אמנם בצורה אחרת: עצם החשדנות כלפיהם מזה, או אי שירותם הצבאי מסיבות ידועות מזה, והנושא דורש הרבה יותר כמובן. לא כרגע.

ומה שנכון לצד היהודי-ישראלי בוודאי נכון לצד הפלסטיני. אדרבא, שיטת המלחמה של חמאס וחיזבאללה ושות' מחייבת נוכחות קבועה של 'בלתי מעורבים' שמשמשים מבחינתם מגן אנושי מרובע:

1. מבצעית-טקטית (בתי חולים וגני ילדים כאתרי שיגור);

 2. סביבתית-חברתית (משל הדגים והים);

 3. לוגיסטית (הספקה הומניטרית פירושה שישראל מתדלקת ומזינה את רוצחיה אזרחיה).

 4. מדינית-מוסרית (על ידי הצגת ישראל כתוקפן, וכן הלאה).

מכאן שבמקרה של הפלסטינים, הדרך הנכונה להביט על הדברים היא זו: אין ולא יכולים להיות פלסטינים "בלתי מעורבים" אלא אם הם נמצאים בכל מקום חוץ מאשר ברצועת עזה.

למה הדבר דומה? ל-6 מליון אוקראינים שברחו מארצם בגלל המלחמה, ואז, אם לחזור למקרה של זוג האיכרים ב1941, שעליהם עוד אפשר לומר שהם "מעורבים" על פי עקרונות המלחמה הטוטאלית, הנה האוקראינים שהגיעו לכל מקום שהוא מחוץ לאוקראינה, עליהם אפשר לומר סוף סוף שהם "בלתי מעורבים".

ומה שנכון לאוקראינים נכון פי כמה לגבי הפלסטינים, שהרי רוב האוקראינים היו מעוניינים בחיי שקט ושלווה כמו רוב הרוסים, תוך שהם מכבדים את זכות קיומם ההדדי, מה שלא מתקיים בשום צורה ובשום רמה ברחוב הפלסטיני.

כלומר גם כשמליון עזתים יעברו לקטאר, למצרים, לטימבקטו או ללוב, הם ימשיכו בחרושת השנאה שלהם כלפי היהודים ומדינתם, ולכן גם אז הם יהיו בבחינת "מעורבים", הגם שברמת-נזק קטנה בהרבה, שכן בזמן שהם ישבו בקטאר או במצרים וכן הלאה, הם לא יוכלו לשמש כמגן אנושי לחמאס, או כסביבה טבעית, וכן הלאה. 

    ח.     לסיכום, כך או אחרת, אין סימטריה

כאמור בפרק התיאורטי, סימטריה היא לכל היותר אפשרות בטבע, ובכל מקרה היא תבנית.

במקרה של 'הסכסוך', אין  ולא היתה סימטריה. אך הואיל ולרוב האנשים קשה עם עובדת אי קיומה ההכרחי של סימטריה (שהרי כידוע "לכל מטבע שני צדדים" ו"האמת עוברת באמצע"! אז זהו, שלא. למטבע יש גם נפח והאמת עוברת בכל מקום בו אין שקר ולהפך), ובכן, בהנתן תנאי-תודעה אלו, אין פלא שהבלבול גדול.

במקרה הפחות גרוע הבלבול מביא להשוואות לכאורה לגיטימיות בין "טרור" ישראלי לטרור ערבי, ובמקרה הגרוע מאד הוא מביא לכך שישראל והיהודים הופכים בעיני מליוני מבולבלים, כולל בישראל ובעולם היהודי, מקרבן לתוקפן, או מהפתרון לבעיה.

 

אתמול נפגשנו במקרה ולמרות שהאוטובוס נסע מהר הספקנו לנהל שיחה קצרה על רגולציה

 הכרנו בנסיבות רעיוניות. הוא הגיע לשמוע אותי מדבר על פרקים בתולדות עם ישראל בעת החדשה.

משם זה המשיך בהתכתבויות פה ושם. שנינו שונים למדי. אני מבוגר ממנו בערך פי שלוש, חילוני-אתאיסט, קיבוצניק במקור ובנשמתי, והוא גדל בבני ברק.

אבל שנינו  יהודים מארץ ישראל וזה כנראה מספיק, הגם שבפקולטות לסוציולוגיה ובעיתונות לאנשים חושבים היסטריים  ומלאי שנאה חושבים אחרת.

מפה לשם ההרצאות ההן על תולדות עם ישראל הסתיימו. יש המתכננים לסיים גם את תולדות ישראל אבל מה לעשות שעם ישראל חי.

אני כאן בצפון העצל, והוא נדד לארצות הים, לבדוק אפשרות של ביזנס. אולי הוא שמע בילדותו של הפתגם העממי של יהודי השטייטל: 'למות בין יהודים - פרנסה בין הגויים'.

והנה לפתע פגישה חצי פגישה ליד התחנה לא לבדנו עמדנו  בכל זאת עיר ללא הפסקה ואנשים בה רבים וחלקם נוסעים כמונו מהכא אל התם.

אז התיישבנו ואחרי ששאלתי 'מה אתה עושה כאן הרי אתה אמור להיות בענייני ביזנס בארצות הים', ולאחר שענה לי שהוא 'גילה שזה קשה מאד כי באירופה יש מלא רגולציה', הוא שאל אותי 'מה דעתי על רגולציה' ורמז שהוא זוכר שאני קיבוצניק (את זה הוא לא אמר, הוא רק חשב) ושלכן 'אני בטוח בעד'.

ואני כהרגלי עניתי את התשובה המפוהקת והמשעממת אך מה לעשות הנכונה שלי, "לגופו של עניין". או במלה אחת: 'תלוי'.

את תשובת המחץ 'מה שתלוי מתייבש ונופל' הוא לא הכיר, ואם הכיר התעלם כי מיד הוא תקף באמצעות דוגמא לנזקי הרגולציה.

"הנה אמריקנים" כך הוא אמר בהתלהבות, "בונים בתים מעץ. מהר, ברוחב לב, שלוש קומות ומרתף". ואני הוספתי: "וברבע מחיר".

"וברבע מחיר" הוא אישר והמשיך את ההשוואה המתבקשת: "ואילו כאן? דורשים לבנות מבלוקים ומבטון כדי שבית יחזיק 300 שנה ומה אכפת לי 300 שנה לא אני לא בני ולא נכדי נחיה עד אז".

הוא רווק, את זה לא אמרתי, לא שאלתי על בת זוג או משהו, כי זה לא מנומס, אבל ילדים עדיין אין. כמעט המשלתי לו את המשל התלמודי המפורסם על ההוא שנוטע עץ חרובים, אבל האוטובוס טס מרמזור לרמזור, ורגע הפרידה התקרב, ועדיין לא הספקנו לדסקס ולו כזית את עניין הרגולציה.

"ובכן" אמרתי לו, "מחירי הדיור בישראל תלויים קודם כל במחיר הקרקע, וסמוך עלי, זה כתוב בכל המקורות ההיסטוריים, ככה זה כבר בערך 100 שנה. ומי שאחראי למחירי הקרקע המאמירים והממאירים בארץ הוא מנהל מקרקעי ישראל שכל מה שמעניין את העומדים בראשו, וכך הם אמרו במפורש לאדם אמין מאד שאני מכיר אישית, זה להעביר לאוצר בכל שנה 20 מיליארד שקל, וכל דבר אחר פשוט לא מעניין אותם".

במלים אחרות, במקרה הזה, הרגולציה רעה, רעה מאד. אבל היא לא מיותרת אלא מנוהלת על ידי אנשים שלמרות כיפתם הסרוגה הם לא סתם אנטי-ציונים דה-פקטו, אלא ממש מסייעים יום יום להרחבת ההתיישבות הערבית ולדיכוי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ובאשר לפערים במחיר העץ לעומת מחיר הבטון, לא זה העניין, ואין מה לבוא בטענות לקבלנים שאמורים להרוויח, כי כמו בעלי דוכני פלאפל גם להם יש משפחות, וממילא מחיר הדיור מגולגל על האזרחים שאין להם ברירה אלא לחיות בתוך דירות.

"אז אתה בעד או נגד רגולציה?" הקשה ידידי הצעיר, שעדיין לא כתבתי אם הוא חרדי או לא כי הוא אמנם התנייד תחת כפה שחורה אבל אני כבר לא סגור על הסממנים הללו, ובכל אופן מה זה משנה, יהודי מארץ ישראל וזה מה שחשוב, ואני יהודי אחר מארץ ישראל מנהל אתו שיחה.

"תלוי. לגופו של עניין" חזרתי, ועיניו ביקשו דוגמא. "הנה לדוגמא" נעניתי לעיניו הטובות, "קמח מלא. כידוע לך קמח לבן הוא למעשה סוכר טהור ולכן מי שאוהב לחם, כדאי לו לאכול לחם האפוי מקמח מלא".

המתנתי להסכמה על עצם נכונותה של הטענה הזו, ולשמחתי הוא הנהן בתוקף, כאומר 'תן גז נפוליאון' (שזה רפרנס תרבותי לסרט אריסטוקאטס מאולפני וולטר דיזניי, מי שמכיר מכיר ומי שלא לא), 'תן גז כי עוד מעט אתה יורד'.

אז ויתרתי על ההפלגות והרחקות העדות והפיתולים בהם אני נוהג לתבל את רעיונותי המופלאים, והמשכתי ישירות לפאנצ': "ובכן" אמרתי, "הואיל וגרגר חיטה מתפרק במהלך הטחינה שלו למאות מרכיבים, הצירוף המילולי 'קמח-מלא' יכול להיות בפועל הרבה מאד דברים, כולל לא-קמח-מלא".

ידידי המשיך באותו הנהון הסכמה מזרז. שמחתי בלבי והמשכתי: "ולכן ישבו חכמים מתחום התזונה והדגן וקבעו כללים מה הוא ומה הוא לא קמח-מלא, לתפארת עם ישראל ובריאותו. ואז ב-2022 החליט משרד הכלכלה בו יושבים גאונים מהסוג המאכלים את פורום קהלת ומוסדות דומים אחרים המייצרים בורות מלומדת עם עניבות ותיקים מעוצבים מעור, שמה שנכון לאירופה בתחום תקינת המזון טוב גם לישראל".

זה המקום להזכיר לשלושת הקוראים, שמשרד הכלכלה, כמו כל ממשלת ישראל מאז 2022, הוא לתפארת המחנה הלאומי. 'לאומי' במקרה הזה זה לא חלילה ישראל, אלא אירופה.

אבל זה כלום, כי זה - 'מחנה לאומי' - זה סתם ענייני כבוד וזהות ומלים יפות לעשות בהן קרדום לחפור בו קברים לבוגדים מהסססססמול המתועב של מפא"י.

כי הדבר החשוב הוא - כולנו יושבים? - שבאירופה אין, אני חוזר - אין - אין תקן לקמח מלא.

אז משרד הכלכלה של המחנה הלאומי החליט לאמץ את התקן הלא-קיים של אירופה בענייני קמח-מלא, ולבטל מיניה וביה את התקן שקבעו חכמי ישראל בתחום הדגן והתזונה לגבי מה הוא ומה הוא לא קמח-מלא.

ולתפארת גם מדינת ישראל גם המחנה הלאומי (ופורום געלת וצדיקים גאונים דומים אחרים כמו הליצנים שלא מזמן פתחו ערוץ כלכלה בטלוויזיה).

רגע לפני שירדתי מהאוטובוס, חזר ידידי למקורותינו המשותפים ואמר לי כמה הוא אהב לשמוע אותי בהרצאות ההן ועוד יותר מכך בפודקאסט על תולדות העם היהודי.

אכן, תולדות אלו בהחלט מהווים נחמה בכלל ובפרט ביחס למוטציות שהתפתחו בעם ישראל, לתפארתו ולאיוולתו גם יחד.

ובבניין ציון, ולגופו של עניין, ננוחם. 

פעם זה היה 'רק' כספים - היום זה דם. כך או אחרת, היינו הך ואותו הדבר. הזמן עבר ואף אחד לא למד כלום: היהודים בשלהם, ואויביהם גם

 

 "השליטים הבינו כי היהודים בארצות הגולה לא יפקירו את אחיהם שבארץ. הם המשיכו איפוא להפעיל לחץ, באמצעים שונים ואכזריים, כדי לסחוט מהם כספים. הפער בין הצריכה להכנסה נשאר גדול, ומעגל הקסמים הזה לא נסגר לעולם". 

צדק של גויים - מתוך 'דברי ישראל בתוגרמה - חלק א', עמ' 42 (ואפשר להחליף המעשייה בסיפור המפורסם על המלך ועל השועל ועל השפן ועל הכובע-ב' ועל הסיגריה עם ובלי פילטר)

 צוה המלך ויעבירו קול במחנה לאמר: איש לא יהא רשאי לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות הלילה ולמעלה (כמובן לפי החשבון בארצות הקדם, לאמר משחשכה) ואפילו לקנות לחם או כל מאומה, וגם למוכרים צוה לאמר: לא ימכרו לשום אדם בלילה דבר קטון או גדול...

 ויואל המלך לנסות את עבדיו ואת המוכרים, אם עוברים על מצות המלך, ובנשף בערב יום באישון לילה ואפלה התחפש המלך וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני נשיו עמו. ויקר מקרהו ויבא על שער יהודית שהיתה אושפזיכנית והיתה מוכרת יינות שמנים וסלתות, לא תחסר כל בה. 

ויבא המלך ואנשיו אל האשה הלילה, ויסובו על הבית, מתדפקים על הדלת, ויען המלך ויאמר: פתחי לי, אחותי רעיתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה, השקיני מעט מים כי צמאתי, מכרי כיום את לחמך לי. ותען האשה לאמר: לא אוכל לעבור את מצות המלך והיא לא תצלח. 

ויוסף המלך לדבר ויתחנן לה לאמר: דלתיך לאורח תפתחי, איש עני אנכי ובביתי אין לחם ושמלה, כי עתה באתי מן השדה בערב... ספחני נא לחם ויין, באי עשי כדברי אם נא מצאתי חן בעיניך. ותען האשה ותאמר: לך מעלי, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני? 

ויוסף המלך לדבר: אם כן איפוא זאת עשי, פתחי החלון קדמה וירי לי משם מעט לחם... הגמיאיני נא מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי... ואני אתן את שכרך. כמו פתן חרש יאטם אזנו, אטמה אזנה משמוע. ותרם ימינה ושמאלה אל השמים ותשבע בחיי העולמים כי לא תתן לו מאומה דבר קטן או גדול, וחוטא המלך חומס נפשו, חמת מלך מלאכי מות, מי יאמר לי מה תעשה? וכהנה רבות עשה. 

וירא המלך כי האשה טובת שכל ולא נפתית לתת לו מאומה. והנה לא שמעה עד כה, ויאמר המלך בלבו: אשה יראת המלך היא תתהלל ויהללוה בשערים מעשיה, ויוציא המלך אבן אדומה ויתו על דלתות השער להכירה בשובו ויסר וילך... 

ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את היהודית ואת אשר עשתה, וישלח איש מלפניו אל מקום פלוני אלמוני תחנותי, ושם תראה דלת אחת חקוקה בשעה מסומנת על המשקוף, ושם האשה אושפיזכנית, והביאה אצלי. וילך האיש ויבא את האשה, ותעמד לפני המלך ותשתחו אפים ארצה. 

ויען המלך אליה וידבר אתה קשות, ויאמר: שמעי נא האשה הנצבת עמדי בזה, ותאמר: דבר, כי שומעת שפחתך. ויאמר: אי מי זה את? ותאמר: יהודית אנכי. ויאמר: הלא שמעתי כי היהודים רחמנים גומלי חסדים הם, ומדוע שחת רחמיך ולא חמלת על העני הקורא אליך בנשף בערב יום, מכרי לי פתח לחם ואסעדה, ולא שמעת לקולו ולא שמת על לבך, ותשלחי אותו ריקם, ולא חמלת על עניו ועל רישו, ולא טעם לחם או כל מאומה, והוא עיף ויגע ולא יראת אלהים, ועתה דעי נא וראי כי רעתך רבה. כאחת הנבלות עשית, כי תראי ערום ולא רחמתהו ומרעב מנעת לחם, גדול עונך מנשוא. 

אז ענתה היהודית לאמר: חלילה לשפחתך מעשות זאת, ומי בכל עבדיך רחמנים וגומלי חסדים כיהודים? אל ישם המלך בלבו דבר, כי לבעבור היותו תוגר (האורח) ח"ו עשיתי כן... הלא באזננו צוית: איש ואשה אל ימכרו בלילות. מה פשעי ומה חטאתי? 

ויאמר: גם אני ידעתי, החשי... שלום לך אל תראי, ידעתי כי לבעבור שמע מצותי עשית את הדבר הזה, ברוך טעמך וברוכה את... לכי לביתך ואני אצוה עליך. ויצו המלך את עבדיו הסופרים ויצא דבר מלכות ומלפניו ויכתב... לתת ליהודית הנ"ל עשרים לבנים ביום מדי יום ביומו... יען כי נמצאת נאמנת בחק המלך ודתו, ולא נטתה ימין ושמאל".

אחד מ-300 אלף: 'יומן קריאה' על 'נפוליאון לוינסנט קרונין, 1971 (תרגום לעברית: 1991) - ותודה לאלון, לנתניהו וליוני רכטר

      א.   אחד מ-300 אלף

לקראת סיום קריאת הביוגרפיה על נפוליאון, פרי עטו של המלומד הבריטי, בוגר אוקספורד, וינסנט קרונין (1924-2011), שאלתי את ידידי החבר קופיילוט, כמה ספרים נכתבו על נפוליאון. התשובה היתה שככל הנראה כ-300 אלף ספרים, יותר מאשר על כל דמות היסטורית אחרת, כולל 'אפילו' על ישוע.

נדהמתי. כי תחושת הגאווה שהחליפה את תחושת הבושה על כך שאני מתקרב לשנתי ה-25 כהיסטוריון מקצועי רשמי (למעשה אני תופס עצמי כהיסטוריון לא יותר מ-15 שנה, אבל זה כבר סיפור אחר) ועד לקריאת הספר הזה לא קראתי על נפוליאון שום דבר מסודר, התחלפה במשיכת כתפיים של תמיהה מהולה בייאוש.

למה בושה זה ברור. שהיסטוריון מקצועי לא יקרא שום דבר מסודר על נפוליאון. ולמה גאווה? כי הספר הזה קשה מאד לקריאה, לא רק כי הוא משתרע על פני 416 עמודים, אלא כי סגנונו נובע ממטרתו המוצהרת, והנה ציטוט מהכריכה האחורית המסביר אותה באופן צלול: "יש בספר פחות נביחות תותחים כי זו ביוגרפיה של האיש ולא של התקופה הנפוליאונית". ומה יש בו? לא מעט תרבות, וקמצוצי פסיכולוגיה לא מעטים, והמון חברה והנדסה וכלכלה, וגם הומור ותיאטרון ואהבה גברית-נשית והורית-ילדית. וגם "נביחות תותחים".

ולמה תמיהה מהולה ביאוש? כי גם אם אקרא את הספר השני על נפוליאון, עדיין היחס בין 2 ל-300 אלף לא מאד שונה מ-1 ל-300 אלף. זה מה יש. שוב נפלה עלי תחושת ה'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו'. במקרה של נפוליאון, זה יהיה משהו באזור של 1 ל-300 אלף.     

   ב. על צירופי מקרים ומבוא להשוואות היסטוריות (לאו דווקא 'זיהוי תהליכים', חוכמה השמורה לאדירי-שכל באמת)

אלו מכם שמאמינים בהשגחה פרטית כלומר דוחים על הסף את הצירוף המילולי 'צירופי מקרים', מחייכים מתחת לשפם ורואים קשר ברור בין המתרחש בימים אלו – הימים בהם נתניהו כותב פרק מרהיב בהיסטוריה של עם ישראל (אוי כמה קשה לחלק מהאנשים שעיניהם חלפו הרגע על שורת המלים הזו! סליחה. מה לעשות, אני היסטוריון ולא עובד אצל אף אחד אלא רק אצל שר האמת ואלוהי ההגינות) - לבין העובדה שאמש סיימתי לקרוא את הביוגרפיה האדירה הזו.

יעזור לי לומר שנפלתי על הספר במקרה, אבל ממש ולגמרי במקרה? שלב ההוכחות: מכירים את הפינות הללו ברחבי מרכז תל-אביב אליהם מגיעים כל מיני חפצים, ממשחקי ילדים ועד נעלים משומשות, מכוסות אימייל ועד ספרים? אז שם מצאתי את הספר, מה יותר צירוף מקרים מזה?

כך או אחרת, הנה משהו שעשיתי ממש באותו הזמן לגמרי לא-במקרה כלומר כמתבקש מהמצב: דיברתי במשך 84 דקות על משנתו המדינית-בטחונית של אחד, יגאל אלון, יש כמה רחובות וחברת דלק על שמו, וכנופייה שלמה של 'אקדמאים' מבולבלים שעד היום לא מצליחים להבין איך איש מחנה השלום מדבר על ארץ ישראל השלמה, ואיך איש מחנה השלום לא מעריך כהוא זה טקסים בשטוקהולם ומעדיף עליהם הסכמי ביניים ועומק אסטרטגי, ואיך איש מחנה השלום ידע לנצל כל משבר בטחוני לטובת שיפור ושדרוג מעמדה המדיני של ישראל, ואיך איש מחנה השלום עסק בזוטות כמו חקיקת עבודה, מדיניות קליטה, אוניברסיטה פתוחה והסכם כלכלי עם השוק המשותף. הרי לשיטתם איש מחנה השלום אמור קודם כל להתבייש שהוא יהודי, להתנצל על זהותו הציונית, לבקש סליחה מהערבים על עצם העובדה שהוא נושם, ולתחוב את לשונו כמה שיותר עמוק לעכוזם של 'הנאורים' בניו-יורק-טיימז פינת הרווארד, וכמובן להשחית עד בלי הכר את השפה העברית ולזהות תהליכים ולתאר תחביבים של חיילי צה"ל.

וכשקראתי אצל קרונין את הקטעים הנענים להבטחתו להמעיט ב"נביחות תותחים" ולכתוב על "האיש", חשבתי גם על יגאל אלון וגם על בנימין נתניהו, לא חומר מוצלח למשחק החביב 'מצא את ההבדלים' (כי הם רבים מדי ולכן אין כאן שום רבותא).    

    ג.  על אסטרטגיה ועל חוסן חברתי: מנפוליאון דרך נתניהו עד אלון ובחזרה

כי נפוליאון (כמו נתניהו ואלון, מבחינה זו אין הבדל) לא אהב מלחמות. על פי קרונין הוא אפילו כעס על כך – ובעיקר על האנגלים הנכלוליים שלא בחלו בשקרים מוחלטים על מנת לערער את מעמדו באירופה – שכל פועלו החברתי והמדיני עמד בצל האילוץ לצאת למלחמות. נפוליאון העיד על עצמו בערוב ימיו (5 שנותיו האחרונות עברו עליו בחור מארץ החורים: האי סנט הלנה שאפילו הגוגל-מאפס מתקשה לאתר), כי הוא נלחם "60 קרבות". את רובם ניצח, וכמה חבל שדווקא את ההוא בווטרלו הפסיד.

תולדות אירופה במאה ה-19 יכולות היו להראות לגמרי אחרת. קחו למשל את הקטעים הבאים המלמדים על מעשיו של נפוליאון כראש מדינה, בזמן שאויביו עסוקים בלהתאושש מתבוסותיהם ולהתארגן לעוד נסיון לשמור על מצב הדברים הטרום-מודרני בכוח:

"כאשר מונה לקונסול ראשון. מוצא נפוליאון בקופת החוץ בדיוק 167,000 פרנקים במזומן, וחובות שהסתכמו ב-474 מליונים. המדינה היתה מוצפת בשטרות כסף חסר ערך כמעט, ומשכורותיהם של משרתי הציבור לא שולמו זה עשרה חדשים. [...] נפוליאון גייס שני מליוני פרנקים בגנואה, שלושה מליונים מבנקאים צרפתים, ותשע מליונים ממפעל הגרלות. בעזרת כסף זה הדף את פשיטות הרגל בחדשים הראשונים, ובאותו זמן ניסה להשיג מימון סדיר [...]  הוא הקים גוף משותף של 840 פקידים, שתפקידם להטיל ולגבות מיסים. מכל פקיד תבע מקדמה בשיעור של חמשה אחוזים [...] באותו זמן הבטיח לקרוא את הכיכר היפה בפריס על שם המחלקה שתשלם הראשונה את מיסיה במלואם (כיכר הוואזו) [...]

לאחר שהשליט סדר בענייניה הכספיים של צרפת, פנה נפוליאון לחוק והמשפט [...] למעשה, לא היה דבר שאפשר לכנותו חוק צרפתי: רק חוקים איזוריים רבים ומאות בתי משפט אוטונומיים [...] מאז 1789 הסתבך החוק עוד יותר בעקבות 14,400 צווים, שרבים מהם סתרו חוקים קודמים. נפוליאון כתב כי צרפת היא 'אומה עם 300 ספרי חוקים אבל בלי חוק' [...] נפוליאון רצה לשלב את זכויות האדם עם כל הדברים הטובים שבחוק הצרפתי הישן [...] נפוליאון הורה למומחים: 'אני נותן לכם ששה חדשים לצור חוק אזרחי' [...] אחר כך נדונה הטיוטה נקודה אחר נקודה במועצת המדינה, כשנפוליאון יושב ראש בחמישים ושבע ישיבות, יותר ממחצית הישיבות שנערכו בסך הכל [...] ואלו העקרונות שעוגננו בחוק: שוויון לכל בפני החוק, קץ לזכויות ולחובות הפאודליות, קדושת הקניין, נישואים כפעולה אזרחית ולא דתית, חופש המצפון והחופש לבחור בעיסוק [...] המהפכה הגבירה את כוחה של המדינה על חשבון המשפחה, ונפוליאון רצה לתקן את אי האיזון בעזרת חיזוק המשפחה, בעיקר ראש המשפחה, וזאת משום שראה במשפחה את המגן הטוב בביותר לחלשים ולחסרי הזכויות. היה זה נפוליאון שהכניס סעיף המכריז כי הורים חייבים להאכיל את ילדיהם [...]" (186-184).

אבל לא 'רק' בצרפת אלא בכל מקום בו שלטה המדינה הזו, בראש ובראשונה הטריטוריה שלימים – בזכות רעיונות המהפכה (לאומיות ליברלית) – תהפוך לאיטליה:

"[...] ללוקה וטוסקנה הביא שכלולים [...] בדלמטיה שם קץ לענישה לא אנושית, כמו מלקות והטבעת אות קלון [...] הוא מצא בדלמטיה שבילי עיזים, אבל לא דרכים ראויות לשמן [ו] בנה את הדרכים האמיתיות הראשונות של דלמטיה [...] מינה 'מגן לאסירים' שידאג למזונם של האסירים, יטפל בתלונות ויבטיח את שחרורם של אנשים שתקופות המאסר שלהם הסתיימו [...] בספליט חוסלה השערוריה של בית היתומים, גטו חסר חלונות שבו היה רק ​​מינקת אחת לכל חמישה או שישה פעוטות דמויי שלדים. בעשור שהסתיים ב-1806 נותרו רק ארבעה מתוך 603 היתומים שבו בחיים [...] דנדולו (שליח נפוליאון) בנה מעון חדש במנזר נטוש וסיפק צוות מתאים. ב-1808 עלה שיעור ההישרדות ליותר מ-50 אחוזים".

גם "בפריס תיקן נפוליאון את המצב המזעזע של בתי היתומים, שם הצטופפו יחד מבלי להתחשב בגיל, מין או סוג מחלתם. הוא שם קץ גם למנהג לכבול את המטורפים בידיים וברגליים למיטות: הוא הקים שני מעונות לחולים חשוכי מרפא ומעון אחר להכשרת חרשים אלמים". (253)

לגבי התקופה ההיא, לא מפתיע כי "המיעוט החושב (כך קרונין) [...] קידם בברכה את הסדר ואת הצדק ואת השיפורים, והיה זה סמל לגישה כולה כאשר הפרופסורים של אוניברסיטת לייפציג החליטו ב־23 ביולי 1808 כי בעתיד, בתוך האוניברסיטה, יכונו הכוכבים בחגורת אוריון ובחרבו בשם כוכבי נפוליאון. גתה, שבתור שר ידע בעצמו על מה הוא מדבר, חשב כי עבודתו היצירתית של נפוליאון בקיסרות עולה לדרגת גאונות. 'כן, כן, ידידי הטוב!' אמר לו אחד מאנשי נפוליאון, 'אין צורך לכתוב שירים ומחזות כדי להיות יצירתי: יש גם יצירתיות של מעשה, שלעתים קרובות נמצאת בדרגה גבוהה הרבה יותר' [...]." (255)

ומסכם קרונין: "הקיסרות היתה עתידה להתקיים רק עשר שנים, אך הרעיונות שמאחוריה קיימים עד עצם היום הזה. קודקס נפוליאון ועקרונות הממשל העצמי הפכו לחלק ממרקמה של יבשת אירופה, ולהוציא ספרד, לא העז עוד שום מלך להשיב על כנן את הזכויות הפיאודליות שנפוליאון ביטל. בפורטוגל היה זה נפוליאון שסלל את הדרך לחוקה הליברלית של 1821; אפילו בספרד היה עקרון החופש הדתי שלו עתיד לפעול כמתסיס ליברלי: הוא הונהג באופן זמני ב־1869 בזמן עוצרותו הנאורה של פרנסיסקו סֵרָאנו, ובשינויים קלים הפך לחוק ב־1966. אולם היה זה בחצי הכדור המערבי שהפלת השושלות הספרדית והפורטוגזיות על ידי נפוליאון הפיקה את התוצאות המרשימות ביותר. בימי חייו של נפוליאון, ובמידה רבה בהשפעת העקרונות שיישם בקיסרות שלו, עתידות מקסיקו, קולומביה, אקוואדור, ארגנטינה, פרו וצ'ילה להשיג עצמאות. לבסוף, בעידוד האחדות הלאומית והממשלה הייצוגית, תרם הקיסר נפוליאון יותר מכל אדם אחר ליצירת המדינות המודרניות של גרמניה ואיטליה, אף שלא היה עד להן בחייו". (255)

וכן הלאה וכן הלאה. ולא 'רק' בזמן שהיה קיסר שמוטת כנפיו הקיפה את רוב אירופה והמנהל שלו היה אחראי על כ-70 מליון בני אדם (אוכלוסיית צרפת מנתה ב-1800 כ-30 מליון אשה ואיש), אלא גם בגלות הראשונה שלו (9 חודשים) באי אלבה הסמוך לאיטליה, וגם בגלות האחרונה שלו בחור ההוא בסנט הלנה. האיש פשוט לא הפסיק לשפר, לעשות, לתקן, לקדם, לבנות חברה, לבנות אומה.

נראה לי שלפחות אחד משני הקוראים מתחיל לזהות את הדמיון מבחינה זו בין נפוליאון לאלון, ואת ההבדל העצום מבחינה זו בין נפוליאון לנתניהו. אבל עוד חזון למועד, יש לנו עוד כמה עניינים לטפל בהם.     

    ד.    פרקים קטנים שלא נזכרו בספר (אולי עוד סיבה להתחיל לחפש את 299,999 הספרים האחרים?)

קרונין לא טיפל בכמה נושאים חשובים. אין לי טענות, רק מציין עובדה. ברור מאליו תגידו, כי כמה אפשר לכסות ב-416 עמודים (ויש גם כמה תמונות).

ובכל זאת, כהיסטוריון של העם היהודי, הפתיעה אותי העובדה שקרונין – הגם שהוא מתייחס ליחסו החיובי מאד של נפוליאון ליהודים – לא מזכיר כלל את פרשת 'הסנהדרין', שהנה כאן מתחת קישור לערך הלא מאד מדוייק עליה ,אבל זה-מה-יש, בויקיפדיה. 

מדוע הפרשה חשובה? לא כי היא מבוא לאנטישמיות כפי שנטו להציגה כמה היסטוריונים יהודים, אלא כי היא דוגמא נהדרת נוספת לקושי של נפוליאון להתמודד עם בנין אומה במציאות של מלחמות בלתי פוסקות. מה קשורים היהודים? נו, כמה מפתיע: הם מואשמים בגביית רבית גבוהה מדי על ידי איכרים – שבנוסף לתרומתם לבטחון-מזון הם גם אלו שהתגייסו בהמוניהם ובהתלהבות לצבא שהסיכוי לההרג במסגרת פעילותו גדולה מאד מאד!. נפוליאון רוצה להסדיר באותה הזדמנות גם את תנאי האשראי לחקלאות (עד היום יש אנשים שלא מבינים בכלל במה מדובר כי הם משוכנעים ש"כוחות השוק" הם התשובה לכל), גם את חובות הקהילה היהודית וגם את השתלבותם של יהודים כפרטים במאמץ בניין האומה הצרפתי, הקשור גם בכלכלה וגם בשירות צבאי. ומי שפיספס אותי לרגע, כתבתי על צרפת בתחילת המאה ה-19 ולא על ישראל ממש ברגעים אלה.

אבל 'לאקונה' משמעותית היא החמצתו את קרב אל-עריש, שצבא נפוליאון חייב היה לבצע בדרכו לעכו. ומעשה שהיה כך היה, ושוב, אני מדבר על 1799: מודיעין לקוי הביא את נפוליאון למסקנה שהוא יכול לשלוח לאל-עריש כוח חלוץ קטן יחסית, שאחרי שיכבוש את העיר יבטיח את אספקת המים לצבא הממהר בדרכו צפונה. ובכן, במקום שהקרב ימשך לכל היותר יום-יומיים הוא נמשך יותר משבוע. התוצאה היתה דרמטית: צבא נפוליאון איחר להגיע צפונה, ואת התותחים שאמורים היו להגיע למצור על עכו דרך הים, שתו לו הבריטים, וכל השאר היסטוריה: תבוסה במצור על עכו, נסיגה לא נעימה כל הדרך למצרים, הגבעה הצרפתית בחיפה, וכן הלאה.

ולבסוף מה שבכלל לא נזכר הוא הסמל שוביין, זה שעל שמו התפתח מושג שהתגלגל מנאמנות ללא סייג למנהיג ולאומה, ומשם למשמעות הפוכה של נאמנות של טיפשים שלא חושבים, ומשם – כך נשים בשנות ה-60' – לגברים שלא חושבים איך לנהוג עם נשים, ובקיצור: שוביניזם.

שוביין המקורי בכל אופן היה איכר פשוט שעלה לדרגת סמל, ונאמנותו למנהיגו הכריזמטי נבעה מכך שהכריזמה שלו לא נשענה על גינונים (ואני מדבר על נפוליאון אם זה לא ברור) אלא על יחס 'בגובה העיניים' לכל צרפתי (וגם ללא-צרפתים הרבים מאד שהזדהו עם עקרונות המהפכה: לאומיות ליברלית למי ששכח, אבל כזו שמקפידה על בניין אומה אחרת היא סתם מלים באוויר או בטוויטר), כזה שאנשים מוכנים ללכת אחריו עד לסוף העולם ומעבר לו, אפילו עד מוסקבה (ומי שהצליח, גם בחזרה).    

      ה. במקום סיכום: כמה מלים על אסטרטגיה, זהירות, סבלנות, מלחמה, שלום, בניין אומה, נפוליאון, אלון, נתניהו (ועלי מוהר ויוני רכטר)

אז מה היה לנו. נפוליאון כאסטרטג, כאיש צבא ומלחמה, קצין תותחנים שמיומו הראשון על ספסל הלימודים גילה צמא בלתי פוסק לידע ידע ידע ועוד ידע. כי עובדות ונתונים הם הבסיס לכל פעולה. 

אבל כל המלחמות שלו – והרי שמו מופיע תמיד בצירוף 'המלחמות הנפוליאוניות' – היו לטובת השלום, ושלום אין פירושו טקסים בשטוקהולם ואימוץ גישה המתנצלת על עצם הקיום של אומה כזו (צרפתית) או אחרת (יהודית), אלא שלום פירושו שגשוג כלכלי ובטחון בדרכים ומנהל תקין ובקיצור כל מה שיגאל אלון ידע להכניס בספרו 'מסך של חול', ספר המתחיל בטענה שאזרחיה של מדינה החיה במצב בטחוני בעייתי חייבים להתעניין בבטחון, אבל כשיתעניינו בבטחון יגלו למרבה הפלא שבטחון לא יתכן ללא חוסן לאומי וחוסן לאומי הוא צירוף מילולי נרדף לבניין אומה.

מה שמוביל אותנו לנתניהו. מנקודת המבט של האסטרטגיה המדינית והבטחונית, ללא ספק 8 אם לא למעלה מזה בסולם נפוליאון. אבל מנקודת המבט של בניין אומה, נו, קצת פחות. הוא וכל הממשלות שלו שהתייחסו לפריפריה מכל הסוגים (כי לא מדובר במושג שהוא רק גיאוגרפי) כאל סרח עודף, תוך שהם בונים – ובצדק – על שני עניינים שלהם לא היתה שום תרומה להם, כממשלות:

 1. המקדמות האדירות של כל ממשלות העבודה (בין אם כגורם מוביל ובין אם כשותף בכיר) לבניין אומה עד 1995, למרות נזקי 'תכנית הייצוב' ההרסנית של שמעון פרס.

 2. הנטייה היהודית לסולידריות על בסיס לאומי, יסוד היסודות של החוסן הלאומי, לא משנה עד כמה ממשלות ישראל יחמיצו את המשאב הזה, או – כשיטת נתניהו – יחללו אותו באמצעות ליבוי מחלוקות פנימיות ללא צורך (והעובדה – וזו עובדה – שיש גם 'צד שני' הפועל כך, איננה משנה את העובדה – וגם זו עובדה – שממשלה היא ממשלה היא ממשלה, קל וחומר ראש ממשלה: האחריות עליו תמיד גדולה יותר, אחרת הוא לא ראש ממשלה)

ואין בכך חלילה לטעון שלא המשיך להתקיים בניין אומה מ-1995, אלא שהוא נעשה כך שחלק מהתוצאות ההרסניות שלו מוכרות לכל מי שמביט במציאות הישראלית. או במלים אחרות: אפשר יותר והרבה יותר טוב. ונפוליאון יוכיח, או אשכול.

ולבסוף, מלה טובה על נתניהו כאסטרטג, דווקא לאור הביוגרפיה של נפוליאון, הפעם כן במימד "נביחות התותחים": קרונין מראה כמה פעמים עד כמה חוסר הסבלנות של נפוליאון היה בעוכריו, גם בעניינים אישיים, וגם בעניינים שלשמם יצא למשל עד מוסקבה, כי כדי להשיג שלום באירופה הוא נאלץ לצאת למלחמה עד שם. כן, נשמע פרדוקס אבל אלו החיים. לא יבינו זאת רק פציפיסטים שהם לענייני בטחון מה שליברטריאנים הם לענייני כלכלה (אלו ואלו פרזיטים חסרי חוליות שלמרבה המזל הם מיעוט מבוטל משתי הבחינות החשובות – כמותם ואיכות טיעוניהם).

ובכן כפי שכולנו יודעים בזכות היטלר וסטאלין, 'גנרל חורף' הוא שהביס את נפוליאון ב-1812. אלא שקרונין טוען ואין סיבה שלא להשתכנע מהטיעון, שאילו נפוליאון היה מגלה יותר איפוק, ופשוט יושב לו במוסקבה (או מה שנשאר ממנה כי הרוסים שחררו אלפי אסירים וציידו אותם בחומר שריפה כדי להבעיר את העיר כולה. אבל עשירית ממנה נותרה על כנה), הוא יכול היה להשלים את המהלך באביב 1813: להכניע את הצאר הרוסי ולקבע שלום אירופי לדורות.

אם כך היה עושה נפוליאון, היה מתקיים בו במהופך מה שאלון אמר ב-1949 – ניצחנו את המלחמה והשגנו את השלום (כי אלון אמר 'ניצחנו את המלחמהה והפסדנו את השלום'. למה? כי במקום להכתיב תנאים למצרים המובסת התיישבנו לדון אתה ועם שותפותיה בשביתות נשק שלמעשה הנציחו את מצב המלחמה).

ומה הקשר לנתניהו? נו, הנה שוב יציאה מסוכנת שלי מהארון: ההתאפקות שלו לצורך בניין אסטרטגיה (קצת פחות בניין אומה אבל בסדר, האזרחים עשינו זאת בשביל עצמנו), בניין כוח ובעיקר חיפוש הזדמנות נכונה לעשות את מה שאף אחד לא האמין שהוא יעשה – פגיעה קשה בראש התמנון בטהראן – היא בדיוק מה שהיה על נפוליאון לעשות במוסקבה 1812.

וגם בווטרלו 1815, שם אמנם הגנרל ני החמיץ הזדמנות להכות את הבריטים (או את הפרוסים, תבדקו לבד), מה שהיה מבטיח שוב את הצלחתו של נפוליאון עד אז: להכות בכל פעם בגורם אחר המהווה חלק מקואליציה מסוכנת: קודם בחמאס, אחר כך בחיזבאללה, אחר כך בחות'ים, ואז שוב בחמאס ואז באיראן.

אופס, התבלבלתי, טוב, הבנתם. וכן, מה לעשות שהיסטוריונים חולים במחלה חשוכת מרפא בשם 'היסטוריטיס בדיעבדיס', שהסימפטום החמור ביותר שלה הוא הפיתוי לחכמה שבדיעבד. כי מי יודע בזמן אמיתי את אמנות ההבחנה בין סבלנות ואיפוק לבין לקיחת היוזמה כדי 'לתפוס את הרגע' שאולי עוד רגע יחלוף לו בלי שוב? האם 'זהירות' איננה אלא 'פחדנות' ו'הססנות' ולהפך?

ש(גם) על כך כתב לנו עלי מוהר הגאון שיר שהלחין גאון עצום לא פחות, יוני רכטר, ומי שהגיע עד כאן מגיעה לו מנוחה בדמות השיר הנפלא הזה: אל תמהר. אין לי ספק שנפוליאון – וגם קרונין – היו אוהבים אותו כמוני.