על רצח רבין, חוג אורנים, תורת המחנות, "הווגנריזם" וכן הלאה, ככל שירשה הזמן

 א. רצח רבין היה רצח פוליטי

אין ברירה אלא להתחיל במובן מאליו, כי אולי זה לא מובן מאליו, ואם זה אולי לא מובן מאליו, אז זה לא מובן מאליו ואז אין ברירה אלא להתחיל ממה שאמור להיות מובן מאליו, שרצח רבין היה פוליטי

ב. מה זה פוליטיקה בכלל ובהקשר של רצח רבין בפרט (אפשר לדלג ישירות לסעיף ג' הנושא כותרת כמעט זהה)

ולפני שנתחיל נמשוך בכתפיים ונגיד עוד משהו מובן מאליו: כמעט כל מה שייכתב להלן, דורש הסבר והרחבה, והתוצאה היא שלמעשה ראוי היה לכתוב ספר על הנושא, וכמה ספרים כידוע נכתבו, אבל אם מישהו (אני למשל) רוצה שהדברים שהוא מנסה לומר ייכתבו באופן המדוייק ביותר להבנתו, אין לו ברירה אלא לכתוב את הספר בעצמו.

ומשיכת הכתפיים מסתברת מאליה: למי יש זמן לכתוב ספר, ולמי בכלל יש זמן ורצון (המייצר זמן) לקרוא ספר.

ולכן - בהנתן רשומה (מאמר) ארוכה למדי, שלמרות זאת איננה ספר - ברור שהדברים יהיו לא מספיק מדוייקים.

כמו למשל בתשובה על השאלה מה זה בכלל פוליטיקה, ולא פחות מכך לגבי שאלת ההמשך - הפוליטיקה בהקשר של רצח רבין.

ובכן, פוליטיקה - וכתבתי על כך רשומה לפני 16 שנים, ולא מזמן הקלטתי על כך פודקאסט צנוע מימדים (סוג של לא-ספר שקל יותר לייצר ועוד יותר קל לצרוך) - היא תחום העשייה האנושי במסגרתו בני אדם מעצבים, או מנסים לעצב, את סביבת החיים שלהם.

יופי של הגדרה. ממש תואמת לאופן בו מתייחסים לפוליטיקה בשיח הציבורי ("גועל נפש", "120 מתחת לאפס", "בלי פוליטיקאים לא היו מלחמות", "כל הפוליטיקאים מושחתים", "למה לי פוליטיקה עכשיו" ותמשיכו לבד דרך האשפה של 'ארץ נהדרת' ותעשיית הסאטירה לדורותיה שמעידה כמעט תמיד, יותר מכל, על תת הרמה של יוצריה, תת רמה העומדת ביחס הפוך לדימוי שלהם, מילא בעיני הציבור, אלא קודם כל בעיני עצמם. לא מזמן ראיתי את קיציס ברחוב... שפת הגוף שלו שידרה משהו בסגנון של 'אני ואיינשטיין בערך אותו הדבר או היינו הך').

ניתן להבין מהפיסקה הקודמת מדוע נכון יותר היה לכתוב על זה ספר, אבל כאמור למי יש זמן לכתוב (לי) ולמי יש רצון לקרוא (לאף אחד אז למה לי לכתוב על פוליטיקה עכשיו).

ובכן, מצוייד בהגדרה הנכונה - לא זו של הקיציס'ז - למהותה של הפוליטיקה, אפשר לעבור לענות בקיצור על שאלת ההמשך, לאמור: הפוליטיקה של רבין בזמן הסמוך להרצחו היתה סך כל הפעולות שלו - אבל של סובביו גם כן - לעצב, או לנסות לעצב, את סביבת החיים של האנשים (האזרחים) שסך כל רצונותיהם (דרך פתק בקלפי) העמידו אותו - על יסוד פרקטיקה ידועה בכינויה 'דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית' (כלומר כזו שלא בוחרים בה ישירות את ראש הרשות המבצעת, המוכרת יותר בכינויה הקצר 'ממשלה') - בראש ממשלת ישראל.

ג. אז מה זה פוליטיקה בכלל ומה היא בהקשר של רצח רבין בפרט 

רבין החל את תפקידו כראש ממשלה ביולי 1992. בין שאר הדברים שהוביל כראש ממשלה, או ליתר דיוק, בין שאר הדברים שביצעה הממשלה שהוא זה שעמד בראשה (כמו הגדלה עצומה בתקציב החינוך והתשתיות), עמד נושא היחסים עם הערבים לסוגיהם: לבנונים, סורים, ירדנים ופלסטינים.

עולה מכך שרצח ראש הממשלה רבין, נבע מאי שביעות רצון של רוצחיו מהתוכן של הפוליטיקה שלו.

ד. מה היה התוכן של הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני? (אפשר לדלג ישירות לסעיף ה' הנושא כותרת זהה)

והשואל שישאל ובצדק ישאל, מדוע ועל סמך מה יש כאן הפרדה בין הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני לבין, נגיד, ענייני חינוך, כלכלה או עתיד יחסי ישראל-סוריה שגם בהם עסקה ממשלתו וגם עליהם היה רבין אחראי מעצם היותו ראש ממשלה?? ובכן התשובה פשוטה בתכלית - אין ברירה אלא לעשות אנליזות בלעדיהן לא תתכנה סינטזות.

ככה זה ברפואה, ככה זה בהנדסת מכונות, ככה זה במוסכים, ככה זה כשמכינים ארוחת ערב שבת למשפחה: אמנם הארוחה היא ארוחה היא ארוחה וכל המשפחה היא משפחה היא משפחה וכל אחד חשוב יחיד ומיוחד ואין עליו כפארה, הנה בכל זאת אורז זה אורז ושניצל זה שניצל ויין זה יין, וגם יין זה לא סתם יין אלא יש בקבוק ויש פקק וכדי להוציא את השני מהראשון יש צורך בפותחן ואיפה הפותחן לעזאזל הנה מצאתי אותו אבל רבאכ הוא שבור מה עושים עכשיו איך נפתח את הבקבוק.

ובכן, הפוליטיקה של רבין לגבי הפלסטינים הוגדרה למרבה המזל על ידו, בדיוק חודש לפני שנרצח בנאום מפורסם בכנסת ב-5 באוקטובר 1995 (נאום שאפילו מרכז רבין, אותו גוש בטון שעלה כמה עשרות מליוני שקלים, כמעט כתבתי שקרים, לא הצליח למנוע את קיומו לנצח באתר הכנסת, הגם שהמרכז עצמו עשה וממשיך לעשות כל שהוא יכול - ויכולתו רבה בהנתן סוללת האחמ"ים שהקימה ומקיימת אותו - לשבש, כלומר לעוות, את מורשת רבין).

ברייקינג ניוז, בחיי. מיד אחרי שנכתבה הפיסקה הקודמת, ניגש הכותב לחפש את הנאום באתר הכנסת, והנה הוא מופיע בשלמותו גם באתר מורשת רבין!!! הפלא ופלא. שעל זה כתב מי שכתב כי "האמת היא בתו של הזמן". או כדברי מחברו של הספר המהולל אודות מקס ומוריץ, "הזמן רופא הכל, הוא עוד ירפא הכל". ברכות לפרנסי מרכז רבין שהחליטו לאמץ את האמת אודות מורשת רבין (מי יודע, אולי הם קיבלו את ההחלטה להפסיק לשקר בנושא זה גם בלחץ של אזרחים זוטרים כמוני).

ה. אז מה היה התוכן של הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני?

כדי להבטיח רוב יהודי של מדינה יהודית, מוכנה ישראל לאפשר הקמתה של 'רשות פלסטינית' שהיא תהיה תמיד פחות ממדינה. ישראל תמשיך לשלוט לא "רק" בירושלים (השלמה) אלא תמשיך ליישב את יהודה ושומרון ב"גושי התיישבות" והמודל לחיקוי הוא - מלים של רבין (אלו שניסו להסתיר בתיפלוצת הבטון שהוקמה לצורך הנצחת מורשתו) - "גוש קטיף".

ו. מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - מדוע רצחו את רבין?

יפה. זו שאלה מעניינת שחוקרי ההיסטוריה הפוליטית שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: כעס זעם ושנאה מזה, ועצירת דרך פוליטית מסויימת מזה.

ג'ון קנדי למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא היה אנטי-קומוניסט או משהו כזה, ולכן דמו בראשו. 

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח (וכבר מוסכם על כל מי שעוסק בנושא שלא מדובר ברוצח בודד אלא בקנוניה, מושג המוכר יותר כאחותו החורגת "קונספי רציה") הוזמן על ידי גורמים למיניהם שלא רוו נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של קנדי לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם הוא כל מה שקשור למלחמה הקרה, כמו למשל הבנות (גם אם בשתיקה) עם גורמים מתונים במוסקבה, כמו למשל פתיחת דף חדש ביחסים בין ארה"ב לכל מדינות אמריקה הלטינית, כמו למשל פעולות נחרצות כנגד המאפייה בארה"ב.

או יצחק רבין למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא כינה את מתיישבי הגולן 'פרופלורים', אמר שלחברון הוא יסע עם דרכון, וחמור מכל אלו - הוא לחץ את ידו של הארכי-רוצח יאסר ערפאת ועוד קיבל על זה פרס נובל לשלום.

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח הוזמן על ידי גורמים למיניהם, שלא רווח נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של רבין לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם קשור לסוגייה הפלסטינית.

ז. אז איך ניגשים בכלל לשאלה מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - איך נדע כיצד לגשת לשאלת רצח רבין?

יפה. זו שאלה מעניינת שחובבי ההיסטוריה שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: אלו שמובנות מאליהן לעומת אלו שלא יעלו על הדעת.

מה מובן מאליו במקרה של רבין? שיגאל עמיר, מתנחבל-משיחיסט-כהניסט, על רקע שטיפת מוח יסודית מטעם רבנים משיחיים קיצוניים, ניסה לעצור את 'תהליך אוסלו' באמצעות אקדח.

מה לא יעלה על הדעת? שיגאל עמיר, גם אם היה זה שהחזיק את האקדח שירה את הכדורים שהרגו את רבין, שירת במעשיו את אלו שעל פי האפשרות השנייה של הסעיף הקודם, רצו לעצור את קידום מדיניותו של רבין.

נניח לצורך הטיעון, שכל מי שנמצא איתנו בשלב זה של המסע, הסכים שהואיל וההרצח הוא פוליטי, הרי ששאלת המניע עוברת בשדה הפוליטי.

ואז, אם יש הסכמה על עניין חשוב זה, אפשר להתקדם הלאה, ולהציע שני הסברים למשמעות הרצח הפוליטי. האחד - אידיאולוגי 'נטו', לאמור: איש ארץ ישראל השלמה, ועוד כזה המחכה למשיח, מבין דבר (הסתה) מתוך דבר (הסתה), מצטייד באקדח, נוסע לכיכר מלכי ישראל, ומקווה שהשמירה על רבין תראה כמו מערכת הבטחון הישראלית ביום עבודה שגרתית (במלה אחת: שכונה). 

השני - פוליטי-מדיני, לאמור: יריביו של רבין (ותומכיו) בצמרת המדינית של ישראל, כמו אולי גם גורמים שאינם ישראלים, ראו בדאגה גדולה מאד את האפשרות שרבין יקדם רשות פלסטינית שאיננה מדינה, ריבונות מלאה של ישראל בירושלים, המשך מפעל ההתיישבות "כמו בגוש קטיף", וכפועל נגזר מכל זה - נקיטה בשיטת 'הסדרי הביניים' אותה עיצב וניסח יגאל אלון, האסטרטג הגדול ביותר של תנועת העבודה מאז בן-גוריון (והנה עוד סיבה שאותם אנשים שניסו במשך עשרות שנים, באמצעות תיפלוצת הבטון המוכרת בשם 'מרכז מורשת רבין', לשקר בעזות מצח לגבי מורשת רבין כפי שבאה לידי ביטוי בנאום הנזכר מה-5 באוקטובר 1995, הם בדיוק אותם אנשים העושים כל שביכולתם הגדולה לטשטש את מורשת אלון ולהשכיחה).

והנה כל הפיסקה הקודמת מסבירה שני דברים: א. מדוע אין ברירה אלא לכתוב בעניין ספר (והואיל והוא לא ייכתב ואם ייכתב לא ייקרא ואם ייקרא לא יובן ואם יובן יידחו מסקנותיו על הסף כי...) ב. מדוע סוג כזה של פרשנות לא מסוגל להתחרות בהסבר האידיאולוגי. כי אידיאולוגיה, מכל סוג, עולה על הדעת (ובזה כוחה, ולא בכדי היא נולדה מתוך המהפכה הצרפתית, הן כתופעה והן כמושג), ואילו הסבר היסטורי פוליטי-מדיני לא עולה על הדעת. אם בכלל, הדעת היא זו שאמורה לעלות עליו. וזה דורש שני דברים: אורך רוח ועבודה קשה. ותודה לסופר של ספר הספרים שהסביר לנו מדוע לא שעה העם אל משה.

ח. ומה קשורים חוג אורנים תורת המחנות הווגנריזם וכן הלאה, והאם הזמן מרשה לענות על ההבטחה שבכותרת

אז כן, בוודאי שהזמן מרשה, עובדה. ומי שהגיע עד כאן מוזמן לעשות את מה שיכול היה לעשות עד כאן: לשמוע או לחדול.

ובכן, חוג אורנים, תורת המחנות וחובבי השיטה ההיסטורית של יגאל וגנר, הם סוג של מושגים נרדפים. כי באורנים קם חוג אורנים שעל יסוד תלמודו של ההיסטוריון המלומד (מאד) והמבריק (מאד מאד) יגאל וגנר, פיתחו ועיצבו את 'תורת המחנות', שהיא ענף של המחשבה המארקסית, המשלב חיבור של שני מרכיבים מארקסיסטיים מובהקים: האחד - יש פער בין הגלוי לסמוי. השני - העולם מתנהל מתוך מאבק אינטרסים שברובו הוא חומרי, ומאבק זה הוא הוא הפוליטיקה וזירתה המרכזית היא לא בין קואליציה לאופוזיציה אלא בקרב קבוצה קטנה של מקבלי החלטות.

אקדים ואומר דבר והיפוכו: הדבר - שנים אני מכיר את התורה ואת נביאיה, ולצד ביקורת שכתבתי עליה, למשל כאן, אני עדיין משוכנע שאי אפשר שלא להעריך לפחות שני דברים לגביה ולגביהם - יושרה אינטלקטואלית קפדנית ולמדנות היסטורית עצומה. והיפוכו - מסתבר שגם למדנות קפדנית עשירה ועמוקה, וגם יושרה אינטלקטואלית נדירה, בוודאי במקומותינו, איננה חפה מהאפשרות ללקות בסנוורים תודעתיים, מהסוג שהפילוסוף המדיני הפרופ' אלחנן יקירה כינה לפני כ-20 שנה במלים "פרוורסיה אידיאולוגית", ואילו ההיסטוריון הפרופ' עזר גת כינה לא מזמן במלים "פיקסציה אידיאולוגית", כל זאת במסגרת מחקר אדיר שמטרתו לברר מדוע הן מתקיימות אותן פיקסציות, ומה אם בכלל אפשר לעשות. 

בקצרה מסביר לנו פרופ' גת כי הפיקסציה נשענת על מנגנון הישרדות אוולוציונית, כלומר היא אנושית-קיומית, ולכן השאלה (וזהו כבר ניסוח החביב עלי) היא לא האם לאדם יש פיקסציה אידיאולוגית, אלא מה תוכנה ומה הוא עושה עם זה. 

ובחזרה לחוג אורנים\וגנר\וגנריסטים\תורת המחנות, לא לפני שנציין כי לפי עדותם של מעט האישים שעדיין שותפים בחוג, לכל היותר יש או היה חוג שהתכנס באורנים ולכן נקרא 'חוג אורנים', וכי ללא ספק יש איש בשם יגאל וגנר, אבל אין דבר כזה לא וגנריזם ולא תורת המחנות. ניחא. מותר לאדם לומר על עצמו מה שהוא רוצה, לפעמים הדברים חופפים למציאות, לפעמים פחות. במקרה הזה פחות אבל ניחא.

כי מה שחשוב כרגע הוא לברר מה חושבים בחוג אורנים, או מה אומרת 'תורת המחנות' לגבי רצח רבין. ובכן, בקיצור, על פי התפיסה הזו, רבין נפל קרבן למאבק הפנימי בצמרת מקבלי ההחלטות, לגבי הידוע בציבור בכינויו "התהליך המדיני". 

לא זה הזמן להכנס לשאלת אחריותם (המוחלטת כפי שלמדתי עם השנים) של הפלסטינים לעצם קיומו של הסכסוך. כי כשעוסקים בפוליטיקה כפי שהיא, כלומר לא בשיבתה כעוד בית מדרש אידיאולוגי לבירורם של ערכים מוחלטים (וזה מה שעושים למשל במכינות קדם צבאיות וזה מה שעשו פעם ואולי גם היום בתנועות הנוער ובמעגל סביב המדורה לצד אוהלי ביתניה אי אז בלילות הקסומים של העלייה השלישית), אז השאלה המרכזית היא אחת ואחת בלבד: מה האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק.

ט. על מה התקיים הויכוח הפוליטי שעל ריקעו התבצע הרצח הפוליטי המוכר בשם 'רצח רבין'?

כך שאם הסכמנו שפוליטיקה היא תחום הדורש עיון בשאלה 'מה האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק', אז בהמשך להלצה ידועה, דיבורים על "שלום עולמי" הם עניינן של מלכות היופי ושל כוכבי הרוק המתכנסים באולפנים מצטיידים באזניות גדולות לופתים את המיקרופונים ומתנועעים בקצב וברגש מעושה יותר או פחות ושרים לשלום וגם ווי אר דע וורלעד וכן הלאה.

מה שנכון גם לכל דיבורי "העכשיו" שעכשיו (כבר שנתיים) תורם של אלו שחושבים שלצווח דה-מו-קרה-טיה או לצרצר באנגלית (ולא חלילה בערבית) ברינג דעם הום נאו וכמובן לשים את הקישקוש הצהוב הזה על התרמיל ועל האוטו ועל החליפה, ובכן כל אלו, וכל הדיבורים בשם "העם" (הפעם הוא "יחזיר את החטופים", אלא מה, עובדה, הם חזרו ואז ברור ש"העם" החזיר אותם, לא ככה?), הם לא פוליטיקה, לפחות לא עבור אלו - כמו כותב שורות אלו, או החברים הנכבדים של חוג אורנים - שמנסים לברר מה היא בכלל ומה היא בפרט (על יסוד הכלל אבל בלי להגזים במעבר מהכלל אל הפרט כי מה לעשות בני אדם וארועים שבני אדם מעורבים בהם, מה שמוכר בשם היסטוריה, הם גם כלל אבל גם פרט ולכן יש להזהר בקפיצות מהתיאוריה לפרקטיקה).

ובכן, פוליטיקה היא סך כל האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק, וסך כל האישים שבידיהם היכולת לקדם אפשרות כזו או אחרת, כלומר צמרת מקבלי ההחלטות. 

וכמובן שתמיד יש אפשרות שכל האישים בעלי היכולת יסכימו ביניהם על כל האפשרויות הריאלגיות העומדות על הפרק ואז הפוליטיקה תהיה עניין קל לניהול, אבל ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שמצב כזה כמעט אף פעם לא מתרחש.

והוא לא התרחש ולא התקיים ולא מתקיים גם כרגע בישראל, "חברה בעומס יתר" כהגדרתם הקולעת בת ה-35 של הסוציולוגים הראויים לשמם ליסק והורוביץ.

ובין השנים 1992 ל-1995 (ולמעשה מ-1974 וגם את 1974 אי אפשר להבין בלי 1967 ואת 1967 חייבים לשים בהקשר של מלחמת סיני ותוצאותיה הפחות מדוברות, וכמובן בהקשר של התפרקות מפא"י והקמת רפ"י לקראת הבחירות שהתקיימו ממש היום לפני 60 שנה), שני האישים המרכזיים שהתעמתו ביניהם לגבי האפשרויות הריאליות היו יצחק רבין ושמעון פרס. 

ואלו האפשרויות הריאליות שהשניים ראו (וכרגע אין שום חשיבות לאפשרות ששניהם טעו. זוהי חוכמה בדיעבד והיא הקטנה בין החוכמות או הגדולה בטיפשויות. חשוב מכך: לא כל טעות שווה בחשיבותה):  

1. תהליך ארוך מבוסס הסכמי ביניים בסופו הרשות הפלסטינית היא פחות ממדינה וישראל ממשיכה לשלוט ברוב השטח של יהודה ושומרון, כשהכתובת המרכזית לענייני הפלסטינים היא ירדן (דרך ועדה ירדנית-פלסטינית משותפת שקמה בעקבות 'ועידת מדריד' באוקטובר 1991). 

2. שלום עכשיו עם ערפאת, ואם זה אומר פינוי כל ההתנחלויות, אין מחיר שלא כדאי לשלם עבור שלום עכשיו ומזרח תיכון חדש ממש מעבר לפינה. ועל דרכו של שמעון פרס העיד אחד אבי גיל, שבתחילת זכרונותיו מצהיר על הערצתו העמוקה לשמעון פרס, מה שהופך אותו לעד מועדף על ידי היסטוריונים. 

י. עדות של רבין על הויכוח בינו לבין שר החוץ שמעון פרס (עוד פריט מידע שלשווא תחפשוהו באתר של אתר מורשת רבין אבל גם לא במרכז פרס לשלום, אלא מה, לא לשלום? בוודאי לשלום, תשאלו את ליאו מסי ואת נעמי קמפבל)

ב-12 בספטמבר 2003, במוסף 'סופשבוע' של מעריב, לרגל עשור לחתימה על 'הסכם אוסלו', הופיע המסמך הסודי-ביותר הבא (וכידוע, בישראל 'סודי ביותר' אומר שבעוד כמה דקות איזה רוננברגמן יקבל אותו בדוא"ל). חתום עליו ראש הממשלה יצחק רבין. 

"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א', 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות הנקודות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו', במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי טוניס לעקוף את השיחות בושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבו, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלשתינית. אנשי טוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום, ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלשתינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה בושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי טוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף".

ועם זה לא מספיק, הנה בעיתון 'הארץ' התפרסם ב-27 בינואר 1995, בעיצומה של מהומת אוסלו שתביא גם לרצח רבין, מידע שהופיע בשבועון הנצרתי 'אל סינארה', אודות ספר חדש בשם "תבשיל אוסלו", שראה אור בירדן, ובו כתב ממדוח נופאל, איש 'החזית הדמוקרטית' ומקורבו של ערפאת, כי"שר החוץ שמעון פרס ביקש מהנהגת אש"ף להכשיל את סבב השיחות התשיעי בין ישראל למשלחת הירדנית-פלשתינית בוושינגטון, כדי לאלץ את רה"מ יצחק רבין, להכיר באש"ף, ולאשר את ערוץ המו"מ האלטרנטיבי באוסלו. עוד טוען נופאל, כי פרס גילה מראש לאש"ף את הקנוניות שרקמו רבין ומזכיר המדינה האמריקני, שביקשו להכשיל את המו"מ באוסלו ולהחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ בוושינגטון, ולמנוע הכרה באש"ף".

י"א. ובחזרה לחוג אורנים ולפרשנות העולה משיטתו בעניין רצח רבין

חלק מרכזי בפיקסציה האידיאולוגית של 'תורת המחנות' תופס העניין הכלכלי, וממנו נגזרת פיקסציה נוספת: ההנחה שכמעט כל מה שקשור בדיפלומטיה אמריקנית מועיל בכלל ולמזרח התיכון בפרט (זאת לא כי האמריקנים חלילה צדיקים, או מלכות יופי, או מצווחים עכשיו תחת כל עץ מעל לכל גשר ובכל כיכר, אלא כי הם בדרך כלל יצרניים ועמלנים, והכוחות החיוביים בקירבם מעוניינים להפיץ את ערכי העמלנות והיצרנות ברחבי העולם כולו, או כפי שהגדיר זאת הנשיא וודרו ווילסון לפני כ-100 שנה: יש "להפוך את העולם בטוח יותר עבור הדמוקרטיה". עקרון מדיניות זה בהחלט ייושם לאורך המאה ה-20, ויוכיח הכור הגרעיני בשורק ולפני זה תכנית מרשל ששיקמה את אירופה עד ללא הכר תוך שנים בודדות).

ומכאן ברור שהשיחות בוושינגטון עליהן דיברו גם רבין וגם נופאל, הם המנוף לסיכוי למימוש דרכו של רבין, ולהפך: אוסלו איננה וושינגטון, לא היתה ולא תהיה, לא אז ולא היום (אולי בעתיד אחרי שהלווייתנים יאכלו את כל הנורווגים או לפחות את השבדים).

הואיל ורבין עשה כל שביכולתו לשבש את השיבוש שניסו (ובסוף הצליחו) לכפות עליו הצמד-חמד פרס את ביילין, כל שנותר היה לנסות ולהמשיך לשבש את שיבוש השיבוש של השיבוש, כי כך מתנהלת פוליטיקה.

וכן, ברור, חד משמעית. האפשרות לרצח פוליטי היתה ועודנה וקרוב לוודאי תמשיך להיות עוד אופציה על מדף שיבושי השיבושים ושיבושי שיבושי השיבושים.

כן, נכון, בדמוקרטיה הדיבור, וגם לרוב המעשה, הוא שיש להעדיף תמיד את ה-BALLOTS על ה-BULLETS (באנגלית זה נשמע נהדר), אבל תמיד יש רק בבית המקדש, ובית המקדש כבר לא קיים, ולכן אם לא הולך עם BALLOTS אז אין ברירה לעבור ל-BULLETS. 

עובדה. בארה"ב נרצחו כבר ארבעה נשיאים. את קנדי ניסו לרצוח לפחות 15 פעם לפני שהצליחו. רונלד רייגן יספר לכם על כמה נסיונות שהוא חווה, וכל נשיא אמריקני קם בבוקר כשהוא יודע שמישהו מתכוון לרצוח אותו, וכפי שאמרו הפרשנים לפני רצח מקינלי בספטמבר 1901, "רק פעימת לב אחת מפרידה בין סגן הנשיא טדי רוזוולט לבית הלבן".

וכן, ברור, חד משמעית, 'תורת המחנות' לוקחת בחשבון שרצח רבין, גם אם בוצע על ידי יגאל עמיר, ויש ספקות גם בעניין זה, מה לעשות, כך פועל המדע, בכל תחום, איפה שיש ספק יש ספק, ותיכף נגיע גם אליו, כי ספק לא עומד בפני עצמו, כי גם הספק כפוף לספק, בכל אופן, גם אם הרצח בוצע על ידי יגאל עמיר, ברור לחלוטין - או לכל הפחות סביר מאד מאד - שהרצח שירת את יריביו של רבין בממשלתו.

היטיב לסכם זאת דן מרידור בדברים שנשא בכנסת עם אישורה את ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס אחרי רצח רבין, לאמור: "התהיה זאת ממשלת המשך או ממשלת שינוי". 

כלומר מרידור, איש האופוזיציה הטכנית (להבדיל ממהותית, עוד עניין הדורש עוד פרק באותו הספר שלא ייכתב, ודי אם נזכיר שראש הממשלה רבין מינה ב-1975 את אריק שרון ליועצו הצבאי, ואילו ב-1982 שר הבטחון אריק שרון זכה לגיבוי מלא מצד חבר הכנסת מהאופוזיציה יצחק רבין במהלכיו לעקור מביירות את הנחש של אש"ף כהגדרת אלון עשור מוקדם יותר, וכי ראש הממשלה רבין הותיר בתפקידו את הדוס המתנחל אליקים רובינשטיין כראש המשלחת הישראלית לאותה וושינגטון שהוזכרה מקודם, רשימה חלקית), ובכן, מרידור, איש האופוזיציה, איש הליכוד, נוקט רטוריקה ברורה וחד משמעית לפיה ברור לו שברור לשמעון שברור לכולם שהוא יוביל קו הפוך לקו של רבין, אותו קו עליו הצהיר ואותו הגדיר באותו הנאום שמרכז הבטון על שם רבין ניסה עד לא מזמן להסתיר, לפיו ישראל תמשיך לשלוט ברוב יהודה ושומרון, ובירושלים המלאה, ותמשיך להקים התיישבות "כמו גוש קטיף" וכי הרשות תמיד תהיה לא יותר מרשות ואף פעם לא מדינה.

י"ב. ומה אני חושב על מה שחושבים אנשי תורת המחנות וגם מה אני חושב על מה שחושבים כמה אנשים על מה שחושבים אנשי תורת המחנות

הנה סוג של תמצית הויכוח שלי עם התיזה של 'תורת המחנות', שלא פעם, למרבה הצער, ככל שהעובדות המוכרות לכולנו פוגמות בתיזה, יש להם נטייה להעדיף את התיזה על העובדות.

אינני יודע מספיק על רצח רבין מבחינה פלילית-פורנזית כדי להעלות ספקות לגבי הגרסא הרשמית. מבחינתי הגרסא הרשמית תקפה עד שלא יוכח אחרת. ותיכף אסביר למה זה לא חשוב. או במלים אחרות, מה באמת חשוב. הנה ספוילר: הפוליטיקה. 

אבל לפני זה, הבטחתי לומר משהו על ספקות: ספק הוא חלק חיוני במחשבה האנושית. לא מזמן למדתי שביוונית יש שתי מלים לחשיבה. סקפסיס ונומיזו. 

מסקפסיס קיבלנו את הסקפטיות, ואין לי כוח לבדוק האם גם המלה ספק הגיעה אלינו מיוונית, או שמא שתי המלים הזהות במהותן וכמעט בצורתן הגיעו משפה אחרת. 

כך או אחרת, לחשוב פירושו להטיל ספק. נומיזו זה לתת שמות. כמו נומוס, שממנו נולדה המלה באנגלית NAME. והנה לנו הצד הנוסף של החשיבה: הקטגוריזציה, המיון, ההבחנה, כל מה שמצד אחד נוצר מהטלת ספק, ומצד שני מאפשר אותו.

לא מזמן פירסמתי ספר בשם 'לגופו של עניין' שכותרת המשנה שלו היא 'להקדים ידיעה לדיעה'. והנה לנו סגירת מעגל. ספק סתם הוא נחלתם של בטלנים בקאקאדמיה שבלי (או עם) משים פשוט הורסים אותה שיטתית יום יום מכאן ועד לערבות קליפורניה. יש האומרים שמדובר בעניין אבוד. כי ספק ללא נימוק הוא סתמי. והטלת ספק ללא עובדות שיגבו אותו, היא נזק נטו, גם לעניין וגם לספקנות הבריאה.

אבל גם סתם הטלת ספק בהטלת ספק מזיקה באופן דומה למדי. גם אם הטלת הספק בהטלת הספק נועדה לחסום על הסף כל אפשרות ש"לא עולה על הדעת", כמו האפשרות הנזכרת שבמסגרת מאבקי כוח בהנהגתה של מדינה, אפילו אם היא דמוקרטיה יציבה, נוקטים בעלי מדיניות מסויימת במפלט האחרון - רצח פוליטי - על מנת לבלום קידומה של מדיניות שנראית להם מוטעית מיסודה. 

התכוונתי לרצח קנדי כמובן, או לרצח לינקולן (שכידוע התכוון לקדם מדיניות של השלמה ופיוס עם מדינות הדרום, סיבה מצויינת לרצוח אותו, מנקודת מבטם של אנשים בצפון שרצו לשעבד את הדרום תוך שהם רוכבים על רגשות הזעם המוצדקים של רבים מאזרחי ארה"ב על עצם החלטתם השערורייתית לדעתם של אנשי הדרום לצאת למלחמת אזרחים).

י"ג. ומה נשאר בסוף? המציאות, כלומר הפוליטיקה, ועיון בה הוא הוא  העניין החשוב

כשכותבים, למשל כאן, שהנסיונות של הווגנריסטים להפחית מרבין את האחריות על אוסלו פוגעים במורשת רבין שסימנה הבולט היה היושרה הציבורית שלו, אולי מצילים במשהו את כבודו של רבין האיש, אבל פוגעים ישירות במאמצים לפענח את דרכו הפוליטית של רבין.

ודרכו הפוליטית של רבין היא הדבר המרכזי שעניין את רבין האיש שהחליט כשהחליט, יחד עם אלפי בני דורו, לוותר על קריירה אישית (הוא רצה להיות מהנדס מים, יגאל אלון יכול היה להיות פרופ' מזהיר באוקספורד).

ולכן, גם אם "הווגנריסטים" טועים בכל מה שהם אומרים (והם לא, אבל נגיד שכן), עדיפה דרכם על כל חלופה הבורחת מהמאמץ לברר את ההיסטוריה הפוליטית כפי שהיתה, ולא כפי שאמורה להיות אם שואלים את מלכות היופי, את הזמרים עם האזניות באולפנים, או את הרשג"דים בצופים, או את ראשי המכינות הקדם-צבאיות או כל אדם אחר שהטפת-ערכים-אמנותו.

אין פסול חלילה בהטפה לערכים, ובלבד שזוכרים שמה לעשות ובני אדם הם לא רק לא מלאכים, אלא שרובם ככולם סובלים מחוסר רצון להבין את נפתולי המציאות כלומר את דרכיה המוזרות, לא פעם הנלוזות, של הפוליטיקה.

ולכן תפקידו של כל מי שמנסה לעשות שימוש בזירה הציבורית כדי לומר את דעתו על הזירה הציבורית, להיות נאמן למהותה של הזירה הציבורית, שכל עוד היא מורכבת - וכמעט לעד היא תהיה מורכבת - מציבור שלא ממש רוצה להבין את נפתולי הזירה שלו, מהותה היא קודם כל, ותמיד (עד ימות המשיח) פוליטית.

 

על מודרניזם, פוסט מודרניזם, ניווט קרקעי, כוכב צפון ומה הלאה - ויכוח עם גרשון הכהן

 

כבר מזמן שיש לי עניין להתווכח עם גרשון הכהן, גם כי מרתק להתווכח איתו, אבל בעיקר כי הוא "העלה לי את הסעיף" כאשר הקשבתי לשיחה שלו אודות המודרניזם והפוסט-מודרניזם בפודקאסט הקיפוד והשועל

לכבוד יום הכיפורים האחרון פרסם פנחס יחזקאלי מאמר של גרשון הכהן, וזו הזדמנות מצויינת להגשים חלום קטן שלא הצליח להתממש: להתווכח עם גרשון הכהן בעניין המודרניות. קריאתי לגרשון לדיון פומבי בנושא, למשל אצל אורי מילשטיין, לא עלתה ולא קמה, והנה הודות לפנחס היקר, אפשר לעשות משהו בנדון, בכתב. אמנם מוגבל אבל יותר טוב מכלום. 

אקדים ואומר שאין לי שום ויכוח עם גרשון על המסקנות המעשיות ועל הדרכים הנכונות להתמודד עם המצב היהודי והישראלי, ובכמה מלים כדי להסיר ספק, אני מסכים עם גרשון ללא שום הסתייגות שהמצב במזרח התיכון, ואולי באנושות כולה, הוא תמיד דיאלקטי,תמיד נזיל, תמיד כרוך בהתאמת הכלים למציאות המשתנה, כמובן בהתאם לכוכב הצפון הערכי. 

יגאל אלון - דמות שמוערכת מאד על שנינו - נקט דימוי נחמד: הנווט הרגלי מביט על כוכב הצפון כדי לדעת לאן הוא אמור להתקדם, אבל אבוי לו אם הוא רק מביט על כוכב הצפון, שכן בדרך עצמה יש ערוצים ועצים וקירות וגדרות. ולכן מי שיביט על הנווט הרגלי ויראה שהוא הולך בזיגזג, עלול לחשוב שאין לו מושג לאן הוא הולך. 

ואחרי שפרסתי את עיקרי ההסכמות, הנה שורש הויכוח: גרשון מציג את המודרניות באופן דחלילי להחריד. אינני מומחה לכל מחשבת המערב אבל אני יודע בוודאות שהמודרניזם שאומץ למשל על ידי דיואי מזה, ועל ידי הרצל מזה, שונה באופן קיצוני מהאופן בו הוא מוצג על ידי גרשון בעקבות ישעיהו ברלין שהעלה מן האוב של ג'מבטיסטה ויקו שבסך הכל ניסה לומר לנו שהחיים מעט יותר מורכבים ממה שנטו לחשוב מדענים בזמנו שגילו את הפרספקטיבה ואת המתטמטיקה. 

אגב, אם מדברים על מתמטיקה ולוקחים את ד'קארט כביטוי מובהק למחשבה המודרניסטית: מה יותר דיאלקטי, גרשון היקר, מהחשבון הדיפרנציאלי שפיתח ד'קארט כאשר הביט ברוכבי האופניים החוצים גשרים תוך שהם מתקדמים גם לגובה וגם לרוחק? שאלה רטורית. 

הרצל למשל מילא מאות עמודים בכתיבה שהיא כל כולה דיאלקטיקה מודרניסטית הלוקחת מצד אחד את ההבטחות הערכיות של הליברליזם ואת ההבטחות החומריות של התיעוש מזה, ואת קשייה של האנושות לצעוד בנתיב ברור - אפרופו אותו נווט רגלי בלילה - פועל יוצא של עניינים כמו חברה תרבות ובעיקר פוליטיקה. עד כאן הערה על המודרניזם. 

ומכאן לנקודות הייחוס האהובות של גרשון - הפוסטמודרניזם ומחשבת חז"ל. 

ובכן, דבר אחד זה המחשבה היהודית המסורתית כפי שהתגבשה בעיקר על ידי חז"ל, במציאות חיים אנושית אחרת לחלוטין מזו המוכרת לנו כיום. חוכמתם גדולה ותבונה רבה יש ברעיונות כמו זה המופיע במשנה חגיגה פרק ח' הלכה א', אודות הדיאלקטיקה בין מצוות השבת במקרא (שהן הלכות מעטות) לבין "הררי"  ההלכות שהם יצרו (הררים התלויים בשערה), משנה שהיא המימוש הקונקרטי של האגדה המפורסמת בבבלי מנחות נ"ט נדמה לי, אודות מסעו המופלא של משה מהשמיים לימי רבי עקיבא ובחזרה לאלוהים שאומר לו "שתוק כך עלה במחשבה לפני". 

היפוכו, ה י פ ו כ ו המוחלט, ה מ ו ח ל ט של הדבר הוא במחשבה, או שמא יש לכתוב "במחשבה" (מרכאות כאן בתפקיד של אירוניה שוללת וארסית) של הפוסטמודרניזם בן זמננו, שהוא במלה אחת תועבה, ובכמה מלים 'מבוא לתמיכת הניו יורק טיימז ורוב הקאקאדמאים בישראל ובמקומות אחרים בזוועות של חמאס'. 

על השאלה מדוע גרשון מקפיד לרתום את הפוסטמודרניזם לסוסים של חז"ל, אין לי תשובה ברורה. אולי מתקיים כאן הפסוק הידוע 'הפוך בה והפוך בה' וגו'. אבל כיצד הוא לא מקפיד לראות את הברור מאליו, שרק, ואך ורק התועבה הפוסטמודרנית אחראית לא "רק" לכנופיות של "אינטלקטואלים" התומכות בזוועות של חמאס ובחיסול העם היהודי, כן, עד כדי כך, כן, גם בכירי עיתון השארץ מעוניינים לראות את העם היהודי נעלם, לא במשרפות כמובן אבל בוודאי כזהות לאומית "מודרניסטית" לא עלינו (כאן למרכאות תפקיד של ריפרור לשימוש של גרשון במושג הזה לגנאי, והרי אין ציוני יותר ממנו).

ובכן, הפוסטמודרניזם הוא התשתית לא "רק" לתמיכה בפלסטינאציזם ובגינוי וברדיפת היהודים המודרניסטים (במלה אחת: ציונים), אלא גם לשנאה העצמית שעלולה להביא לא עלינו לחורבן המערב כולו, מצרפת וגרמניה, עבור בשוודיה ובהולנד, וכמובן לארה"ב. 

לסיכום: אפשר ואולי מספיק לדון במצבה של ישראל לנוכח אתגרי ה7 באוקטובר, בכל החזיתות, כולל החזית של הניו יורק שיימז, הבלי-בלי-סי, הסי-אין-אין ובטאון חמאס בעברית היושב ברחוב שוקן, בכל האתגרים הללו לגופם. כאן תרומתו של גרשון עולה לדעתי על זו של כל אנליסט אחר, אולי להוציא את זו של עזר גת, אבל אין צורך לחלק ציונים כי יש  בארץ הזו לא מעט אנשים חכמים. 

אבל האומץ של גרשון לומר את הדברים ללא כחל ושרק, כמו למשל התובנה הארכי-חשובה שלו לפיה חיזבאללה תמיד בדרך לירושלים (ואז כל שנותר לנו להבין הוא שרק בידינו -  ולא בידי האום למשל, קל וחומר לבנון, ישות ערטילאית חסרת גוף ונשמה - למנוע ממנו להגיע לירושלים), או זו המראה מדוע התיישבות נרחבת היא לא מכשול לשלום אלא תנאי לבטחון שבלעדיו לא יתכן שלום, לא בלוקסמבורג וכמובן לא במקומותינו, ובכן האומץ הזה הוא נכס של ממש. 

אלא שאין צורך להמציא לשם תובנות אלו הבחנה חסרת שחר בין פוסטמודרניזם חז"ליסטי (כאמור מדובר בתרתי ד'סתרי גם היסטורית וגם מוסרית) לבין מודרניזם שלא קיים ולא התקיים ולא יכול להתקיים, שהרי המודרניזם נולד על רקע תמורות דיאלקטיות ומתוך כוונה להפיק מהן את המיטב, תוך מה שיגאל אלון הגדיר יפה "כלים שלובים".

אותם כלים שלובים שימשו את המודרניסט היהודי החשוב ביותר בדורות האחרונים: בנימין זאב הרצל, שכאמור ניגש למציאות תוך הבנת מורכבותה הדיאלקטית, דיאלקטיקה הנובעת מיחסי גומלין מורכבים מאד בין תרבות כלכלה חברה פוליטיקה ומדינאות. 

במונחי הנווט הרגלי שלנו, הרצל - וטוב נעשה אם נלך בעקבותיו בעניין זה - ידע למצוא באופן ברור את כוכב הצפון (עבור המישלפוקוז אין ולא יכול להיות דבר כזה שהרי הכל קונסטרוקציה בלה בלה) אך גם ידע שהדרך על הקרקע מחייבת זיגזגים. בידידות.

לימוד היסטוריה הוא לכל הפחות מרתק - סוג של פיצוי על עגמת הנפש הכרוכה בהבנת הנקרא, או - מי אמר ומתי את הדברים הבאים? צדקתם, אהוד אולמרט, קיץ 2006

א. מעשה שהיה כך היה.

ב-14 באוגוסט 2006 התכנסו נציגי העם בכנסת ישראל. יו"ר הכנסת, דליה חיוך צ'סר מצמרר איציק פתחה את המושב תוך שהיא מייחלת לכך שעם ישראל ידע להתאחד לא רק לנוכח חיזבאללה, והמליצה בחום שכולנו נתאחד וכן הלאה.

את רשות הדיבור קיבל ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהחל את דבריו בתזכורת להחלטת הממשלה שהביאה לפרוץ מלחמת לבנון הכי שנייה, לאמור:

"ההחלטה הזאת של ממשלת ישראל, שלא לעבור לסדר-היום, הדהדה ועוד תהדהד רבות בבירות העולם, קרובות אלינו ורחוקות מאתנו. היא הבהירה קבל עם ועולם, כי מדינת ישראל לא תספוג עוד כל פגיעה בריבונותה, לא תבליג עוד על שום פגיעה באזרחיה, וכן תגיב בעוצמה על כל פעולת טרור - מצפון או מדרום, ממזרח או מים; מכל מקום".

שעל כך נאמר נדמה לי בשיר השירים או בסיר הסירים: "וואלה", או בצרפתית voile

והנה קטעים נוספים מנאום ראש הממשלה, ואין צורך ולכן יש צורך לומר שכל הפרוטוקול של הישיבה הזו כמו של כל ישיבות כל כנסות ישראל לדורותיהן ולענייניהן הרי הן כתובות על ספר דברי הימים אשר במרשתת:

גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר נכנסה לתוקפה החלטת האו"ם מס' 1701. יש בהחלטה זו שורה של התחייבויות שאמורות לשנות מן היסוד את המצב בגבולנו הצפוני. בנאומי בכנסת ב-17 ביולי 2006, כמה ימים לאחר פרוץ המערכה, אמרתי ואני מצטט: "ובלבנון, ניאבק על כך שיקוימו התנאים שקבעה הקהילייה הבין-לאומית זה כבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול, בהחלטת שמונה המדינות המובילות בתבל – החזרת בני הערובה אהוד-אודי גולדווסר ואלדד רגב, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל דרום-לבנון, והוצאת ה"חיזבאללה" מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות מס' 1559". 

שעל כך אמר חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל) שלדעת חכמים גדולים הוא גם פשיסט גם נער גבעות וגם אנטי-ציוני את האמת הפשוטה: כלום לא קרה מזה. 

ראש הממשלה אהוד אולמרט המשיך:

ההחלטה מהווה הישג מדיני לישראל, אולם משמעותה חיונית לכל מדינות העולם החופשי הנאבקות בטרור העולמי. הקהילה הבין-לאומית כולה שותפה לתפיסה שיש לחסל את מדינת הטרור שקמה בתוך לבנון. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד, ובתמיכה של 15 המדינות החברות בה, החלטה היסטורית, שמבהירה כי ישנן ישראל ולבנון בלבד. אין יותר מדינה בתוך מדינה. אין יותר חסות של מדינה על ארגון טרור. ואין יותר ארגון טרור הרשאי לפעול מתוך לבנון כזרועו הארוכה של ציר הרשע, המשתרע מטהרן ועד לדמשק, מנצל את לבנון בחולשתה והופך אותה, את אזרחיה ואת תשתיותיה, לכלי שרת במלחמתו. סוף-סוף נקבעה הכתובת האחת והיחידה להתדיינות בגבולנו הצפוני, והיא ממשלתה הריבונית של לבנון. היא זו שתישא באחריות מלאה על כל שטחה, והמערכת הבין-לאומית כולה מחויבת לכך. 

שעל כך שוב הטריד הפשיסט נוער הגבעות הפוסט-ציוני-מימין אריה אלדד בהזכירו נשכחות ומודחקות: יצאנו מלבנון בפעם שעברה ולא קרה כלום. 

ושעל כך הזהירה אותו היו"ר דליה חיוך צ'סר מצמרר איציק: פעם ראשונה. פעם שנייה. 

ועל זה אפשר להוסיף לגופו של עניין, בדיעבד: פעם שלישית ופעם רביעית ופעם חמישית.

והנה ח"כ גלעד ארדן (אנטי-ציוני נודניק מהליכוד) שאל שאלת-תם: השאלה, אם הודענו גם ל"חיזבאללה" שהם לא קיימים יותר, או עוד לא הודענו.

שעל כך ענה לו נחרצות ראש הממשלה אהוד אולמרט: נעשה זאת ללא ליאות, ובכל הכלים העומדים לרשותנו, גלויים ונסתרים מן העין, כפי שנגזר גם מהחלטת מועצת הביטחון. 

והוסיף כבוד ראש הממשלה הודעה על צעד חשוב נוסף שנקט: מיניתי את עופר דקל, סגן ראש שירות הביטחון לשעבר, לנציג מיוחד מטעמי לתיאום הטיפול בהחזרת אודי, אלדד וגלעד הביתה. אתמול, בשעות הבוקר, לפני ישיבת הממשלה, נפגשתי עם משפחות החטופים ועדכנתי אותן על אודות ההסכם שהושג. משפחות גולדווסר, רגב ושליט, ראיתי את מכאובכם. קראתי את התסכול והציפייה במבט של בני רגב ואחיו, ראיתי את עיניה של קרנית גולדווסר, ואת המבע המיוסר על פניה של אביבה שליט. לבי יוצא אליכם, ואני יודע שכולנו, כל הכנסת וכל העם הזה, אתכם. הבטחתי לכם, וכך אעשה, כי אוביל באופן אישי את כל המהלכים ואהיה מעורב בכל הפרטים הקשורים להחזרתם של אודי, אלדד וגלעד הביתה. 

ואורי אנטי-ציוני-ימני-משיחיסט-פשיסט אריאל ממשיך להטריד: כמו שעשית במלחמה - - - 

וראש הממשלה לא נשאר חייב, הרי הוא אדם מאמין: אני מאמין שמימושה של החלטת האו"ם יוצר תנאים טובים להחזרתם. הקהילה הבין-לאומית כולה מחויבת לעניין זה. גם בנושא השבת הבנים וגם בנושא ההישגים המדיניים ראוי שנמתין מעט, ונשמור על מידה של ספקנות בריאה, זהירות ועירנות. מבחנה של ההחלטה הוא ביישום מדויק של כל סעיף מסעיפיה. אנו מתכוונים לעקוב אחרי יישומה מקרוב. אנחנו לא נעצום עיניים במקרה של הפרה, ונשמור לעצמנו את הזכות להגיב כפי שנמצא לנכון. 

שעל כך נאמר נדמה לי בשיר השירים או בסיר הסירים: "וואלה", או בצרפתית voile

ב. אז מה היה לנו

לפני 19 שנה, חיזבאללה אחד, 158 הרוגים, 3 חטופים, 15 מדינות שקיבלו "פה אחד (!!!!!!!!!!!!!!!)" החלטה "בינלאומית" שתביא סוף סוף לשלום-עכשיו (ולמצדה אחר כך).

את המספרים של ימינו כל אחד יודע, ואם קשה לזכור כל מה שצריך זה להוסיף אפס אחד למספר ההרוגים ושני אפסים למספר החטופים.

אבל "אנחנו" נמשיך לטמון את הראש בחול, לא ללמוד שום דבר, ולהמשיך לבלבל את המוח עם רעיונות מזהירים הנשענים על פרשנות פסיבדו-היסטורית להיסטוריה.

כמו למשל אחת ששמעתי אמש, לפיה ממשלת ישראל הנוכחית, בראשות הארכי-שטן ההוא שאסור לומר את שמו, מנהלת מדיניות אנטי-ציונית כי היא פועלת נגד חזונו של הרצל להשתלבות של ישראל במשפחת העמים בכלל ובמזרח התיכון החדש בפרט.

והנה לנו המהלך הציוני של אולמרט ב-2006, הרצל בשיאו ממש, משלב את ישראל גם במשפחת העמים (האו"ם החליט קפה עלית!!! וגם את החלטה 1559!!! VOILE), וגם במזרח התיכון החדש בו יש "רק לבנון אחת".

ג. אז מה יהיה לנו

אם נמשיך ככה בפעם הבאה נוסיף כנראה עוד אפס בשורת האבידות ועוד שניים בשורת החטופים. כי נהוג לומר במידה רבה של (עוד) הונאה עצמית, שהאויבים שלנו "לא טיפשים". לא, הם לא טיפשים, אבל אין צורך להיות חכם גדול כדי לגבש מדיניות ודרכי פעולה כשהאויב שלך (ישראל אם זה לא ברור) שב וחוזר וחוזר ושב ושב וחוזר וחוזר ושב ושב וחוזר ושב ושוב ושוב ושוב ושוב על אותן שטויות, המבוססות על אותם הבלים שמצטרפים להונאה העצמית הגדולה ביותר מאז המצאת ההונאות העצמיות

והעובדה - וזו עובדה - שההונאה העצמית הזו ("שלום" ו"מזרח תיכון חדש" וכמובן "שגשוג כלכלי ממתן את כולנו" שלא לומר על "בשני הצדדים יש קיצוניים" ואיך נשכח את "אז מה אתה מציע? לעולם לחיות על החרב?" ועוד כהנה וכהנה), ובכן, העובדה, וזו עובדה, שההונאה העצמית הזו מבוססת על ערכי השלום וההרמוניה של הנביאים, ערכים שעושים את העם היהודי למה שהוא ("ממציא המצפון" כהגדרת היטלר בהסבירו מדוע יש להשמיד את היהודים), אסור לה שתבוא על חשבון העובדה שיש עוד ערך עליון יהודי נוסף, ערך עליון בהרבה, והוא האמת.

ולכן לא במקרה סיכם את העניין הנביא זכריה בצירוף המלים האלמותי שרוב הישראלים מקפידים לשכוח כי הוא פוגם בתעשיית ההונאה העצמית שלהם, לאמור: "והאמת והשלום אהבו".

לא רק גם וגם, גם אמת וגם שלום, אלא קודם כל אמת, ורק אחר כך, אם בכלל, בוודאי ביחס למציאות (שעל חשיפתה אחראית מחלקת האמת), שלום.

ואין צורך לומר, כלומר יש צורך לשוב ולומר, ש"שלום" זה לכל הפחות מה שיש היום בין לוקסמבורג לצרפת וגרמניה, בוודאי לא מה שיש היום בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן.

ד. אז מה אתה מציע

אפשר ואין ברירה לשחק את המשחק המדיני. אבל בלי הונאה עצמית מהסוג שעולה מנאומו של אולמרט (ומבחינה זו אין שום הבדל בינו לבין כל קודמיו וכל אלו שבאו אחריו, מי יותר מי פחות והדברים ידועים). 

הקהילה הבינלאומית היא בלוף. אף חייל הולנדי ואף בן דוד של המטומטמת ההיא מסקנדינביה לא יכפה שום החלטה של המוסד המגוחך שהוא ללא ספק אומות אבל משום בחינה - חוץ מאשר שנאת ישראל - מאוחדות, ונאומים והכרזות בועידות דרמטיות עם בלי סוף עניבות ודגלים הם יופי טופי לטלוויזיה אבל יש בנטפליקס חומרים מעולים, שלא לדבר על ליגת האלופות.

אבל חשוב בהרבה יש להמשיך ולעשות את מה שהצעתי שבוע וחצי לאחר המלחמה או כפי שכתבתי לפני חמש דקות בשיחה עם חבר פייסבוק:

בהנתן המציאות כל מה שנותר לנו לעשות זה להמשיך לעשות את מה שבוודאות הצליח לנו ב150 השנים האחרונות - בניין האומה העברית בארצה. בניין הכלכלה, בניין החברה, בניין המדינה, בניין הבטחון וכן הלאה. הויכוח תמיד היה ותמיד יהיה על איך עושים את כל זה, אבל לפחות אמורה להתקיים הסכמה - ובמידה רבה היא מתקיימת - שחייבים להמשיך ולבנות. איפה? כמובן בכל מקום בארץ ישראל, כמובן בכל יהודה ובכל השומרון ובגולן ובבקעה ובנגב. וגם בקריות ובחיפה.

השנה ממשיכה ממש באוקטובר - חג שמח וכמה מלים על הרבה מלים של חוזה אורטגה אי-גאסט

 "הזמן הוא רופא גדול, הוא עוד ירפא הכל", שורה מתוך מקס ומוריץ האלמותי, סיפור מזעזע גם אחרי התרגום הצזוריאלי לעברית.

אבל לא עליהם רציתי להגג אלא על הנטייה האנושית המובנת, הגם שמוזרה שלא לומר מגוחכת, לייחס לזמן תפקיד פועל ופעיל, שהרי הזמן, לצד מה שהוא תעלומה פילוסופית ידועה, הוא לכל היותר מעטפת (אחת, ליד האקלים למשל) במסגרתה מתרחשים הדברים, קטנים כגדולים.

אבל זו דרכו של עולם, ובהמשך לשורה ידועה משיר יפה של סי היימן, "מלחמות כבר לא קורות בקיץ" או משהו כזה, אין אלא לקבל את אותה נטייה אנושית לייחס לזמן את מה שאין לייחס לו, כי הזמן, כמו האקלים, הוא המעטפת כאמור לעשייה האנושית, שהיא היא העניין, אבל מילא.

במה דברים אמורים? "השנה מתחילה באמצע ספטמבר" - כן, אני במוד של רפרנסים ספרותיים אסוציאטיביים, אף אחד לא מושלם - ואחרי ספטמבר בא אוקטובר.

אוקטובר האיום. זה של המחדלים. של ה-6 לפני 52 ושנים ושל ה-7 לפני שנתיים. אוקטובר השחור יכול להיות שחור עוד יותר אם נמצא - ואם נרצה בקלות נמצא - עוד אירועים שחורים באוקטובר. נו, בוודאי גם אתם נזכרתם בשנייה זו יחד אתי ביום ששי השחור של ה-24 באוקטובר נדמה לי 1929, יום נפילת הבורסה ועמה "התמוטטות הכלכלה העולמית כולה", אחת הקלישאות המגוחכות ביותר, שהיא מגוחכת עוד יותר כי היא כה נפוצה, גם בכתיבה של היסטוריונים, המלרלרלים בלמדנות זחוחה על "המשבר של 1929".

וסליחה שאני מתעכב לרגע בעניין זה, כי ההתעכבות חזקה ממני: ובכן, מילא אוקטובר, שלא לומר סוף אוקטובר, 1929, זה לא "1929" כולה. מילא. כי החשוב באמת הוא שההשפעה של המפולת ההיא לא היתה מיידית ולא היתה כוללת.

למשל הודו, למשל שבדיה, למשל ארץ-ישראל: שלושה מרחבים, כל אחד וחשיבותו ומשקלו, לא נפגעו כלל מהמשבר, שלמקומות אחרים, נגיד ארגנטינה, הגיע מאוחר יותר, לא לפני 1930.

אבל לא זה העניין אלא הייחוס המיתי-מיסטי מגוחך אך מובן של כוחות אפלים לחודשים או לימים או לשנים או למועדים. מישהו אמר פגאניות ולא קיבל? אז הנה, פגאניות פוסט-מודרנית, המצטרפת לרשימת חטאים ארוכה ומביכה של הפוסט-מודרנה.

אבל גם זה לא העניין, אלא אם כבר מקבלים את דפוס החשיבה של מקס ומוריץ, לפיו הזמן - למשל חודש אוקטובר - צופן בחובו כוונות ותכניות, מה תגידו על היארצייטים הבאים:

באוקטובר נולד בן-גוריון. טוב, אני מכיר כמה אנשים מ"ימין" ומ"שמאל" שמבחינתם לידתו של הלז חמורה מלידתו של מישהו אחר שנולד שנתיים וחצי כמעט בדיוק אחריו, כלומר באפריל אבל לא ב-1 באפריל.

אבל באוקטובר נולד גם יגאל אלון. עליו כבר קשה לומר מלים רעות, עם כי דרך אחרת להתמודד עם האתגרים המחשבתיים שהוא הציב לנו ושאין רלבנטים מהם עד לרגע זה ועד לעתיד הנראה לעין, הוא להתעלם ממנו.

ובאוקטובר הלך לעולמו, ממש כמעט כעת חי לפני 70 שנה, הפילוסוף הספרדי המבריק, חוזה אורטגה אי-גאסט, שבעברית הוא מוכר בעיקר בזכות ספרו המדהים בעוצמתו הנבואית 'מרד ההמונים', שהתפרסם ב-1929 (בזמן "המשבר" - כאן בא אמוג'י של אוי ואבוי וגעוואלד), אבל נכתב ב-1926 ו-1927, עובדה חשובה כי בין השאר מזהיר אורטגה מפני התלות הגוברת, שלא לומר מוחלטת, של "אירואמריקה" כהגדרתו, בטכנולוגיה.

בעצם רציתי לכתוב על אורטגה כי נהיה אוקטובר ופתאום חלפו 70 שנה, עוד מספר עגול שאנשים אוהבים, ע"ע חוני המעגל, אבל אז נזכרתי בהסתייגות שלי כהיסטוריון שמנסה להיות ראוי לשמו מסגידה למספרים עגולים וליארצייטיזמוס (אפילו אם מדובר בהוריך יקיריך עליהם השלום, כי תכל'ס אני חושב עליהם כמעט כל יום).

אבל מכיוון שאין לי ברירה אלא להיות חלק מציבור והואיל וציבור חושב כמו סי היימן ומקס ומוריץ, אז הנה, אוקטובר הגיע ועמו היארצייט לאורטגה, שבין השאר הסביר לנו בספר אחר שלו, meditacion de la tecnica, שלא תורגם לעברית ושהוא מבוסס על הרצאות שנשא אורטגה בארגנטינה ב-1931 שהאדם הוא פוטנציאל, שהוא לא הגוף שלו וגם לא הנפש שלו, אלא סביבה שהוא מתמודד ביחס לשני אלו, בדיוק כפי שהוא מתמודד עם הסביבה הגדולה יותר (האקלים למשל שאין טעם לצפות מיצורים דמויי אדם כמו ההיא משבדיה שלא ברור לי מדוע לא מאפשרים לה להתיישב בעזה היא וכל חבריה למשטי השלום המהוללים שהוא, האקלים, לא עובד אצלנו כפי שהוא לא עובד אצל הצנוניות והג'ירפות שמתמודדות עם אתגריו ולא מבלבלות את המוח שהן - הצנונית והג'ירפה, ולא נמוכות המצח משבדיה - בהחלט מפעילות).

אז כבוד לאורטגה שהסביר לנו בספרדית ובאופן מדוייק וממוקד יותר (תפקידה של הטכניקה בחיי האדם, ולא, האדם מבחינה זו הוא לא עוד בעל חיים שיודע להחזיק מקל) את מה שהסבירה היהדות, למשל בספר קשור-הזמן (סוכות) 'קהלת', שהאדם הוא פוטנציאל מימוש הכוונות והרצונות שלו, וכי הוא נהיה מה שהוא על פי תוצאות ההתמודדות הזו, עם שלל הסביבות בהן הוא נתון: היקום, האקלים, ההרים, העמקים, החיים, החיות, השכנים, השכנות, גופו ונפשו.

כל אלו אינם הוא, אלא הוא מה שיוצא מהתמודדות עמם.

כמו שלמשל מעידים סיפוריהם של בן-גוריון שנולד באוקטובר (אבל מת בדצמבר) או יגאל אלון שנולד באוקטובר (אבל מת בפברואר).

חג שמח.

כמו בכל שנה בסתיו - מנסים להבין את "המחדל" (של 1973)

 

ידידי ד"ר חנן שי, אחד שמבין הרבה יותר מדבר או שניים בענייני צבא בטחון אסטרטגיה וכן הלאה, פרסם מאמר חשוב נוסף בנושא המלחמה ההיא.

הנה המאמר שלו; 

https://www.hananshai.com/2025/10/73-23.html

והנה תגובתי:

שלום חנן. במאמרך אודות גולדה לא הזכרת ולו ברמז את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים, אי הפעלה מכוונת ומודעת מצידו של ראש אמ"ן, והרי כל הבטחוניסטים שאתה לועג להם במאמרך , דדו גלילי ואלון, אמרו שוב ושוב בועדת אגרנט ובזכרונותיהם (אני כתבתי על כך בספרי על אלון ), שעבורם אמצעים אלו היו "פוליסת הביטוח" של ישראל, שכן הפעלתם היתה מספקת את אותו זמן התארגנות וגיוס מספיקים, 48 שעות, שקרוב לוודאי היו מונעים את המלחמה או ללא ספק היו מבטיחים שהיא תראה אחרת לחלוטין. 

 באופן מוזר מפתיע ומאכזב, אתה  מצטרף בניתוח שלך המתעלם במכוון מאחד המרכיבים החשובים של הסיפור, לדעתי החשוב ביותר בפער מכל מרכיב אחר, להיסטוריונים גדולים כמו יואב גלבר ודן שיפטן, שמקפידים מסיבות בלתי ברורות (שגם לגביהן העליתי השערות בספרי על אלון), להתעלם מהפרשה הזו, של אי ההפעלה של פוליסת הביטוח של ישראל, אי הפעלה מכוונת, מוצהרת, ומנומקת בדיעבד, של ראש אמ"ן, איש אמונו של משה דיין, יריבם המדיני המר והעקרוני של גולדה גלילי ואלון.

 ברוח הניתוח שלך: כשם שמודיעין ואסטרטגיה לא מבססים על תחושות, כך היסטוריה בטחונית לא יכולה להתעלם מפוליטיקה המובן העמוק של המושג. גמר חתימה טובה.

והנה כאן מאמר מקיף שכתבתי בנושא:

https://davis.huji.ac.il/sites/default/files/davisinst/files/Udi_Manor_1.pdf

 ועל הפרשנות שאני מציע בו, חלים, כמו על כל פרשנות בכל נושא, שני כללים אפשריים, אולי שלושה:

1. טיעונים נגדיים המציעים פרשנות שונה על בסיס אותן עובדות ועובדות נוספות שלא הופיעו בפרשנות שלי

2. התעלמות (כי לממי אתה בכלל יבחוש בן שלולית(

3. אד הומינם (אתה? שמענו עליך שחצית פס לבן)

מי יכול להחליט לסיים מלחמה? רק מי שהחל בה

 ומי החל במלחמה הנוכחית?

אפילו לא חמאס, אלא האסלאם הרדיקלי.

הוא כולל את חמאס, אבל רק כעוד חוליה בשרשרת.

אחד החשובים בה היה המופתי.

אחריו ערפאת.

בהמשך אחמד טיבי מוחמד ברכה וכן הלאה.

וחמאס כמובן וחיזבאללה והחותים ומשמרות המהפכה בטהראן.

כל אלו החלו את המלחמה וממשיכים בה, מי שיכול יותר, מי שמפריעים לו, היהודים למשל באמצעות כלי בטחון למיניהם, פחות.

אבל הם ורק הם יכולים להחליט לסיים את המלחמה.

לא נתניהו, עוד פחות מכך טראמפ, אין צורך לומר על ליצני קפלן ודובריהם מהניו יורק שיימז ועד השארץ.

אלו החיים.

והמתים. 

וכל השאר הערות שוליים, כותרות, רעש, צלצולים ומעל כל אלו: הנטייה הקשה והמתמידה כל כך להונאה עצמית.

אז מה בינתיים? אין בעיה עם משחקי דיפלומטיה, אבל לא על חשבון הדבר האמיתי: המשך החלשת אויבינו. בעיקר בשפה שהם מדברים בה כבר 100 שנה ויותר.

מבט מפיידמונט ומחבל הדולמיטים הקסום

בהמשך לפוסט שכתבת ידידי שרון ורדי בו סיפר על חוויותיו באיטליה, בין השאר הוא גילה שכל אזרחי איטליה, לא משנה מה דעתם על העבר ועל ההווה של הזהות האיטלקית - שכן חלקם בכלל מאזורים שונים בהם דיברו בשפות אחרות וחלמו על ריבון אחר - כולם ללא יוצא מהכלל דיברו איטלקית וכיבדו את המדינה.

הנמשל ברור: יחי ההבדל הקטן בין איטליה לישראל.

שעל כך כתבתי את הדברים הבאים: האנלוגיה לאוסטרים של איטליה חשובה עוד סיבה, באמצעותה אפשר להבין את מצבנו בישראל.

כי האיטלקים ממוצא אוסטרי למשל, כך או כך, גם אם ישארו איטלקים החולמים באוסטרית או יחזירו עטרה ליושנה ויחזרו יחד עם הטריטוריה שלהם לאוסטריה, בכל מקרה הם לא יעלו על הדעת לשלול את עצם זכות קיומם של האיטלקים להגדרה עצמית כעם וכישות פוליטית הנושאת מדינה ריבונית.

וכל מה שכתבתי על המקרה האוסטרי-איטלקי, הפוך ב180 מעלות במקרה היהודי-ערבי. בעוד שיהודים מהרגע הראשון אחזו בתפיסת העולם האוסטרית-איטלקית (עיקרון וסטפליה: הזכות להגדרה עצמית והנכונות לחיות בשלום עם שכניך וקודם כל לכבד את עצם זכותם להגדרה עצמית), הנה הערבים, כל מנהיגיהם כמעט ללא יוצאים מהכלל, לא הכירו לא בעם יהודי, לא בקשר של העם הלא קיים הזה לארץ ישראל, ובוודאי לא לזכות ההגדרה העצמית של יהודים בצורה של מדינה ריבונית כמו איטליה, אוסטריה או מרוקו ומצרים.

זהו שורש הבעיה, ועד שלא נבין את שורש הבעיה נמשיך להסתובב במעגלי סימטריה שלא קימת ("קיצוניים משני הצדדים" בלה בלה), ולנהוג בהתאם. כי מי שלא מבין את הבעיה לא יכול למצוא לה פתרון, וזה עוד לפני שאנחנו מבינים שלא לכל בעיה יש פתרון.

ולא פחות חשוב: הטענה אודות עמדת כמעט כל המנהיגים הערבים ביחס לעם היהודי, לא רק עובדתית, לא רק היסטורית, אל גם אקטואלית והיא נכונה גם לגבי ההנהגה הערבית-ישראלית, ובמקרה הזה כמעט ללא יוצא מהכלל, לא טיבי לא עודה ובוודאי לא כל ההנהגה הלא רשמית, אקדמאים ערבים ישראלים, אנשי תקשורת, אישי ציבור, סופרים משוררים וכן הלאה.

כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, ממשיכים את העמדה האנטי-ציונית המקורית שניסח המופתי לפני כ100 שנה. כאמור, לא דעה, אלא ידיעה, לא עמדה, אלא תאור מציאות.

וכמובן שאין שום דרך להכריח בני אדם להביט במציאות. אדרבא, יש מספיק אישושים מעולם הפסיכולוגיה המסבירים באופן משכנע מדוע הנטייה של אנשים, בוודאי אנשים טובים שהיו רוצים לחיות בשלום עם עצמם ועם שכניהם, היא להתעלם מהמציאות ולשקר לעצמם.

זה - עוד לפני חלוקת רמת האשמה בין צה"ל לממשלה, בין הרמטכ"ל לראש הממשלה וכן הלאה - מסביר יותר מכל דבר אחר את מה שהתרחש ב7 באוקטובר, ומה שאיפשר אותו: הונאה עצמית רבתי שהקיפה לכל הפחות 95% מהישראלים, שלא לומר 99%.

למרבה הצער, כמעט כתבתי תדהמה, אבל למה לי לעשות את עצמי שאני מופתע, גם שנתיים אחרי ה7 באוקטובר רבים הישראלים - אמנם לא 99% אבל לפחות 25% - שלא למדו שום דבר והם ממשיכים לחפש את האויב בקרב הצד היהודי, והדברים ידועים.

אלו החיים.

שנה טובה. מי יתן ותהיה זו שנה של התקרבות של יותר ויותר אנשים לאמיתות הבסיסיות של חיינו. הדבר נחוץ לא חלילה כדי לשקוע ביאוש, יאוש אף פעם לא היה חלק מתכנית העבודה הציונית והיהודית, אלא בדיוק ההפך: כדי להבין מה אפשר וצריך וניתן לעשות. וכל זה אפשרי, אם בכלל, רק אחרי שמבינים את הבעיה. בהצלחה לכולנו. 

הדשא של השכן - כמה מלים על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של חאבייר מיליי בארגנטינה

 ההצלחה כידוע כה מדהימה, עד כדי כך שהאנליסטים של מה שמכונה כאן 'ימין כלכלי' לא יודעים את נפשם מרוב התפעלות (שזו צורה אולטרא מנומסת לומר משהו שביטוי עממי שמקומו לא יכירנו בימינו המהוגנים אומר באופן ציורי בהרבה).

מבחינתם "ההצלחה" של "התכנית הכלכלית" של מיליי היא מעבר לכל ויכוח. עובדה. האינפלציה ירדה ושירותי המדינה קוצצו. מה צריך יותר מזה חוץ מאשר להעמיק את המגמה, להרחיבה וליישמה כמובן בכל מקום בו רוצים את "הכלכלה הנכונה"?

אבל, מה לעשות, העובדות הפוכות לחלוטין, "אפילו" במשתנה המאד לא חשוב - האינפלציה.

אגב, למה במרכאות? כי "תכנית כלכלית" שמשמעותה חנק הפוטנציאל הכלכלי (המאד לא ממומש ולא רק באשמת צד אחד ובוודאי לא מיליי המציא את המציאות העגומה של הכלכלה) של ארגנטינה, זו לא תכנית כלכלית, אלא "תכנית כלכלית".

ולגבי המרכאות של "ההצלחה", נו, התפלא מהתוצאות רק מי שמאמין לדימויים ולסיפורי מעשיות.

הנה "ההצלחה" בכמה מלים בספרדית, שהופיעו כאן, אבל בעוד מקומות, עליהן חתום חוליאן בלחמר, עיתונאי-כלכלי ארגנטיני חשוב (ובארגנטינה העיתונאים הכלכליים הם ברובם אנשים שמבינים על מה הם מדברים, ובכל אופן וקודם כל הם מנסים לבסס את דבריהם על עובדות, קטע משונה, אני יודע, אבל אלו החיים, אף אחד לא מושלם) ומיד אחר כך התרגום:

Con más de 16.000 empresas cerradas, 250.000 empleos destruidos, salarios en baja del 9% y jubilaciones que retrocedieron un 25%, sostiene que el único punto de apoyo oficial es la desaceleración de la inflación. Sin embargo, relativiza ese logro: “Un 2% mensual sigue siendo altísimo”.

ובלשון קודש: 16,000 עסקים נסגרו, רבע מליון מקומות עבודה הלכו ואינם, ירידה של 9% בשכר, ירידה של 25% בפנסיות, ואינפלציה "נמוכה" של 2% בחודש (שזה כידוע הרבה יותר מ-24% בשנה, כי מי לא זוכר את שיעורי החשבון בכתה י"א, ריבית-ד'ריבית וכן הלאה).

ובהמשך המאמר של בלחמר ובמקומות אחרים, עוד מידע מאותו הסוג ובאותו הכיוון, המלמד על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי (שזו עוד הזדמנות להודות לו מקרב לב, באמת, על תמיכתו האמיצה והחד משמעית בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל ובמאבקה באשפה האנושית המוכרת בשם 'חמאס' ושותפיה מהארווארד ועד לרחוב שוקן, אבל לא זה הנושא כאן, וגם לא זו הסיבה שהוא נהיה נשיא, ולא זה המבחן שלו כנשיא).

על בעיית ארגנטינה כתבתי כאן, ודיברתי כאן, מוזמנים כמובן להעמיק ולנסות להבין, ואין צורך לומר שמדובר בסוג של ניתוח ומידע שמעריצי מיליי בארץ הקודש אולי מסוגלים אבל ללא ספק לא רוצים להבין.

אלו החיים.

עד כאן מעט יותר מ-60 שניות על הדשא של השכן.

האם "שכח מה זה להיות יהודי"? – לא בהכרח: עוד נסיון לפענח את 'תוגת השמאל'

     א.     אין צורך לומר

ולכן יש צורך לומר שהמלה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתאור בסיסי של מציאות מורכבת מאד, בערך כמו המלים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.

ולנמשל: 'שמאל' הוא תאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.

האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.

ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.   

      ב.     ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות

'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.

קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.

הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, העלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.

ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק: 1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני'.    

      ג.   מה היתה דרכו של המערך?  - "רעיונות מפא"י ההיסטורית"

ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.

מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.

יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.

מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.

ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').

וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה". ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהנתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').

רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.

את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.

מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.

ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.

המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות בטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).

הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הנצחון הגדול ביותר בנצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.     

      ד.      'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'

ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שייצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973, מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, ובהמשך הפך גח"ל לחל-טעם', ומאוחר יותר נטלו בוחרי הרשימה הזו את הפתק עליו רשומות האותיות 'מחל' (לימים קיבלו אותיות אלו משמעות ידועה: 'המחנה הלאומי').

המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי נצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.

לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).

הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.

וחישוב הזה לא הוליד רענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.

מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ בליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו נצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הנצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.

עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.

ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.

זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.

ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.

אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.

זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מלה אחת.

אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו  באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך - שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.

אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.

וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.

האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?      

       ה.     'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?

כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".

במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.

ומה שנכון לנצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.

אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.

כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.

מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).

מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.

כיצד תתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.

כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.

באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949: "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.

לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.

ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת: "ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות".        

         ו.     קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה

כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.

דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.

או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.  (אודי מנור, היסטוריון, חיפה)