המעגל הושלם.
בית ברל הפך מעוז הפוסט-ציונות האוטו-אנטישמית מצד "שמאל".
מרכז רבין עסוק בלהסתיר את מורשת רבין לגבי עתיד יהודה ושומרון וחשיבות ההתנחלויות.
בית יגאל אלון הפך את יגאל אלון למדרה-תרזה של מעגלי שיח שלום עכשיו מצדה אחר כך.
בית בן גוריון הפך מרכז פולקלור במקרה הטוב, מכון לפיטפוטי 'אלו ואלו' במקרה השכיח.
את מרכז ההדרכה באפעל מכרו לקבלני נדל"ן.
גבעת חביבה היא מזמן טנק החשיבה של אחמד עודה ואיימן טיבי: שלילת עצם זכות ההגדרה העצמית של יהודים בארצם.
ועכשיו בית הפלמ"ח מעניק את הפרס על שם יגאל אלון, לא סתם 'לפקודה תמיד אנחנו', לא רק 'גבולות בני הגנה', לא רק ציונות שורשית שאיננה מתנצלת ואיננה מוגבלת לקוים ירוקים, לא רק אלון שדיבר על פורעי חוק במונחי 'אלטלנה', אלא אלון - בניגוד גמור לכסיל מזהה התהליכים שמדבר על עצמו כעל ממשיך דרכו, אבל מדבר מאחורי גבה של ממשלת ישראל (אלטלנה כבר אמרנו?) עם שר החוץ של האמירויות על האפשרות של הצבת חיילים לא-ישראלים ברצועת עזה - הסביר שוב ושוב ושוב ושוב כי בטחון ישראל הוא באחריות ישראל ובאחריות ישראל בלבד.
ואחר כך מתפלאים האנשים הטובים האלו (באמת אנשים טובים) למה מ-56 מנדטים ב1969 המחנה שלהם ירד ל-5 או ל-6 מנדטים היום.
באמת מוזר.
כתבת:
השבמחק" ... ואחר כך מתפלאים האנשים הטובים האלו ( ...) למה מ-56 מנדטים ב1969 המחנה שלהם ירד ל-5 או ל-6 מנדטים היום.
באמת מוזר."
-----------
איני משוכנעת שרובם "טובים", אך ידוע לי בוודאות שרבים מהם משכילים, שיקבלו נקודות רבות במבחני איטליגנציה. סביר בעיני להניח שרק מיעוט קטנטן מתוכם סובל מנטיות אובדניות.
מכאן שמאוד מסקרן אותי לדעת מהו ההסבר שאתה נותן להתמדתם בדרך המובילה להתרסקותם הפוליטית. לנסיונותיהם לפגוע, כמידת יכולתם, במדינה שבה הם, ילדיהם ונכדיהם חיים. כלומר לנסיונותיהם לנסר את הענף עליו הם עצים יושבים.
מאוד אשמח אם תרדיש רשומה לתעלומה קשה זו.
אשתדל. בינתיים מוזמנת להקשיב להסבר של אודי ורטמן שכתב על זה ספר
מחקקמיליה, האנונימי זה אני כמובן... משהו השתבש במערכת...
השבמחקלא קראתי את הספר. (אשמח להפניות)
השבמחקאך מצאתי ביקורת אחת עליו. אם כי מהצד שמאמין שניתן לשקם את אמון הציבור בתהליך אוסלו, ולהחזיר את מפלגת העבודה, המרכזית מדי (לטעמו), אל מקומה הראוי בשמאל. גם בעזרת שת'פ עם חד'ש. (מצ'ב קטע מהביקורת).
התרשמתי, אולי בטעות, שאודי ורטמן מעניק משקל גבוה לסכסוכים הפנים מפלגתיים. טענה שאינה יכולה להסביר איך מנהיגי מפלגה, שלרובם לא אמורים להיות נטיות אובדניות, מתקוטטים עד הרס מושא תאוותיהם.
אין בכך גם הסבר מספק על נכונותם. ונכונות מצביעיהם ותומכיהם, להרוס את המדינה ולפגוע בה. (אולי פרט להערה שנכדו של מנהיג פועלים חיפאי בחר לעבוד דווקא בדרום ווילס. כלומר שאותו אורי ורטמן כבר ירד מהארץ).
קטע מביקורת על הספר:
השבמחק" ... ספרו החדש של אורי ורטמן, נכדו של משה ורטמן שהיה ח"כ מטעם מפא"י ובמשך שנים רבות מראשי מועצת הפועלים בחיפה, חוקר במרכז לאסטרטגיה רבתי ישראל ומרצה באוניברסיטת דרום ויילס – "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992" מתאר את תולדות מפלגת העבודה ב-30 השנים האחרונות. הספר הוא במידה ניכרת כתב קינה על אובדן מפלגה שסבו מילא בה תפקיד מרכזי. כך נכתב בפתח הדבר לספר: "סיפורה של מפלגת העבודה הוא אחד הסיפורים העצובים ביותר בפוליטיקה הישראלית".
המחבר שואל: "האם הסיבה לקריסת מפלגת העבודה אכן טמונה בהתמוטטותו של תהליך אוסלו, שהמפלגה הייתה מזוהה עמו? או אולי מפלגת העבודה קרסה מפני שהציבור הישראלי זז ימינה בדעותיו בעוד היא שברה שמאלה?". אך לדעתי הסיבה לקריסה איננה שהציבור זז ימינה בדעותיו אלא שמפלגות המרכז-שמאל התפרקו מערכיהן ומנכסיהן.
הספר מתחיל בימיה הטובים האחרונים של מפלגת העבודה, בבחירות 1992, אז זכתה בלא פחות מ-44 מנדטים (מספר לא יאמן של מנדטים בהשוואה לימינו). זאת 15 שנים לאחר שהתאוששה מההפסד הצורב בבחירות 1977 למפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין ואיבדה את בכורתה בפוליטיקה הישראלית. היו אלה ימיה הסוערים של ממשלת רבין השנייה שחוללו שינויים בחברה הישראלית אך הסתיימו ברצח רבין ובהפסד צורם בבחירות 1996. ממשלת נתניהו הראשונה קמה אז הודות ליתרון זעום על יריבו שמעון פרס. נתניהו, כזכור, לקח חלק בהסתה נגד רבין, אם כי כיום הוא מתנער מכך.
החלק הארי של הספר עוסק בדינמיקה הפנים-מפלגתית שהובילה לקריסתה ולהיעלמותה: קרבות פוליטיים מתוקשרים, תככים ומזימות. שמה של מפלגת העבודה הפך שם נרדף לסיאוב פוליטי ולסכינאות במידה רבה בגלל ראשיה. יו"רים רבים הובילו את מפלגת העבודה בין שנת 2000 עד לסופה של המפלגה ב-2024 עם הקמתה של מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. זו מחקה את מרצ והעבודה יחדיו. מדוע ראשי מפלגת העבודה היו כה פזיזים ונחרצים? נדמה כי יצר הנקמנות הכריע את המפלגה.
מפלגות המרכז לא הוכיחו את עצמן
קריסתה של מפלגת העבודה הייתה פנימית וחיצונית כאחת. העבודה התנתקה מהחברה הישראלית והחברה הישראלית התנתקה ממפלגה שאיבדה את דרכה המדינית והכלכלית. ניסיונותיה של העבודה להמציא עצמה מחדש עלו שוב ושוב בתוהו והציבור התרחק ממנה, או אולי נכון יותר לומר – מהדינמיקה הפנים-מפלגתית הרעילה. מנהיגיה התפזרו לכל עבר והקימו התארגנויות פוליטיות זעירות. חלקם עזבו את הפוליטיקה, ואחרים – כמו חיים רמון – הצטרפו לעליהום של נתניהו נגד מערכת המשפט. המפלגות היורשות – מפלגת עם אחד של עמיר פרץ שהוקמה ב-1999; מפלגת קדימה שקמה ב-2006; וסיעת עצמאות של אהוד ברק שהוקמה ב-2011 – לא הוכיחו את עצמן. גרוע מכך, הן הזיזו את המפה הפוליטית ימינה. ..."
שלום קמיליה. קודם כל תודה על הציטוטים ממחקרו של ורטמן. בסך הכל אני די מסכים לניתוח שלו. אבל לפתע נזכרתי בקטע שאני מצטט בלי הרף מאז שנתקלתי בו אגב מחקר שפירסמתי לפני כעשור, אודות אגודת הכפרים וכיצד עיתונות "השמאל" גינתה את הנסיון לקדם אפשרות של הנהגה פלשתינאית יותר חיובית (כי מבחינת "שמאל" ידוע במקומותינו, רק נציגים 'אותנטיים' ראויים לתואר הנהגה פלשתינאית וסימנו של 'האותנטי' הוא אם הוא רוצח יהודים ומעודד רצח יהודים ומסמן את רוצחי היהודים כגיבורים לאומיים. אין צורך לומר באיזו עיתון קודמה האג'נדה הזאת הגם שאת השארץ של אש"ף טיהרו באותם ימים - תחילת שנות ה-80' - גם האידיוטים השימושיים בידיעות אחרונות ובדבר), ובכן, הנה הציטוט, פרי עטם של האחים הרצל ובלפור חקק, 1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". מי אמר שאין משוררים בעלי כוח נבואה בימין...
השבמחקנראה שזהו נושא שאנו מצליחים לגעת רק בשוליו.
השבמחקכיצד, לדוגמא, התקבעו בשמאל הישראלי התפיסות שככל שהפלסטיני (בן העם הילידי המדוכא?) רצחני ואלים יותר כלפי יהודים אזי הוא אותנטי יותר + חובתנו להגיע להסדרים פורמלים + ההסדרים אמורים להחתם *רק* עם שיאני האותנטיות?
תפיסות שכאלו לא רווחו, בשנות הארבעים / החמישים / השישים, אפילו בקיבוצי מפ'מ. בקיבוצים שאמנם הניפו את דגל "אחוות העמים" אך מיקמו אותו רק במקום השלישי. אחרי הציונות (במקום הראשון) ואחרי הסוציאליזם (במקום השני). אם ראוי לצטט את עיתונם "על המשמר".
אגב, קיים מעין המשך לדיון זה בתגובות האחרונות ברשומה הלפני אחרונה של י.ד.
https://yuddaaled.wordpress.com/2025/08/17/%d7%a6%d7%9c%d7%9e%d7%95-%d7%9b%d7%a6%d7%9c%d7%9e%d7%a0%d7%95-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%9d/
שאלה מצויינת. נראה שהדרך לתשובה מקיפה חייבת לכלול שלושה עניינים, לא לפי סדר חשיבות: א. השפעת 'ילדי הפרחים' וכל הזבל התודעתי שהם ייצרו בשנות ה60, על מייק לאב נוט וואר וכן הלאה, והבלים שעד היום אני שומע מאנשים שללא ספק יש להם שכל, לאמור: 'לא עונים באלימות על אלימות'. נשבע לך אני מכיר כאלו. אנשים נורמטיביים לחלוטין שממשיכים לחשוב כמו הליצנים שכתבו את מכתב השמיניסטים ב1970, ואני מצטט, שעם "קצת רצון טוב מצד ישראל יהיה שלום". ב. הפיכת נושא השטחים לסוגייה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית, דבר שהוביל מצד אחד לגישה של זרם מרכזי בימין ובשמאל של אנשים שמבינים שאין פתרון פשוט, ושלכן אי אפשר לעשות שום דבר דרמטי אלא להמשיך להתנהל במציאות באופן הכי פחות גרוע שאפשר, ומצד שני לגישות מוקצנות של רצון לטרנספר ערבים מצד ימין, ושלום עכשיו מטורלל מצד שמאל. ג. הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת אופוזיציה, שהטראומה שהיתה כרוכה במהפך הביאה גורמים רבים מדי בתוכה לאמץ את הקו שהאחים הרצל ובלפור חקק זיהו ב1983: הפיכתה של התנועה שבנתה את המדינה ושלכן ידעה להבחין בין חשוב לחשוב יותר ובין עיקר לתפל ובין מציאות לבדיון, לסוס של תנועת שלום עכשיו, תנועה מטורללת כמעט מיומה הראשון (אפרופו טענות בשמאל על 'משיחיות' בימין... מה יותר משיחי - במובן של תלוש מהמציאות ומסוכן - מהתביעה ל'שלום עכשיו'???).
מחקהערה אחרונה: זה לא שהתפיסות הנזכרות "התקבעו בשמאל הישראלי", אלא שסוג מסויים של שמאל צעקני, דומיננטי בזכות היותו בעל מונופול כמעט על השיח הציבורי, כלומר אנשי תקשורת, אקדמיה וסופרים, הוא הוא שהפך למרכזיים ולמייצגי השמאל את הטיעונים הנבובים הללו בשבח 'שלום של אמיצים' (כלומר נסיגה חד צדדית) והחובה לעשות הסכמים עם נציגי 'האותנטיות' (וכמובן זיהוי הרוצחים המתועבים של אש"ף, ומאוחר יותר של חמאס כמייצגי האותנטיות).
שאר בעלי הסנטימנט השמאלי פשוט לא מצאו כתובת מאורגנת ויציבה, וזה מסביר את הופעתן התורנית של מפלגות ותנועות שמייצגות סוג של שמאל מאוזן ואחראי יותר, אלא שאופי המערכת האלקטוראלית בישראל הביא אותן להתחרות זו בזו, כי בכל רגע נתון עמדה לדיון שאלת הפרסונה, כלומר מי ינהיג את הכוח הפוליטי שבהגדרת הרצל ובלפור חקק אמור היה להביא 'אקטיביזם ציוני' מול זה שהציע הליכוד. ולא שהליכוד הוא מקשה אחת כמובן, אבל הרעיון ברור.
ותודה על ההפניה
תתביישו אולי ברצונכם להעניק פרסים ישראלים גם לרוצחים אנסים של אזרחים שעדיין כלואים ומעונים במנהרות? לכו לאירן תקבלו שם עמוד תלייה חינם.
מחקנזכרתי בספרון שמתייחס לנקודות ב' וג' שהעלת.
השבמחקבעיקר להיבט המשיחי - חילוני בציונות בכלל ובתהליך אוסלו / פנטסיות המזה'ת החדש בפרט.
הפיתוי המשיחי של להט גולן.
בעת כתיבת הספר היה דוקטורנט שמאלני, באוניברסיטת תל אביב.
אם עדין לא קראת, ותצליח להשיגו (בחנויות יד שניה?) - מאוד מאוד מומלץ לקראו.
הוא טלטל את כל עמדותיי הפוליטיות.
מצ'ב מאמר ביקורת על הספר.
השבמחקדווקא מצד ימין.
אך מבהיר לא רע במה עוסק להט גולן + מבקר אותו.
https://www.google.com/amp/www.zeevgalili.com/2004/04/314%3famp=1
תודה רבה! המושג 'משיחיות', עוד לפני שנכנסים לדיון כזה או אחר, מאד מאד מתעתע. יש בו לפחות שלושה מימדים העומדים כל אחד בפני עצמו וערבובם זה בזה הכרחי כמובן אך מסבך את התמונה: א. משמעותו בתיאולוגיה היהודית. ב. תפקידו כמבטא כמיהה לתיקון עולם. ג. תפקידו כמבטא טירלול תלוש הזוי ומסוכן. אלו כאמור שלושה דברים שונים. אצל בן גוריון למשל, הדיבורים על 'חברת מופת' היו המשך של מה שהוא תפס כתיאולוגיה היהודית, אבל בשום אופן המעשים שהוא יצר ביחס לדיבורים על 'חברת מופת', לא היו לא מטורללים ולא תלושים. היפוכו של דבר אצל האוחזים בעמדה 'משיחית' כמו שלום-עכשיו או להבדיל ליברטריאניות-עכשיו. שני הרעיונות המסוכנים והתלושים הללו, אחד בשדה המדיני-בטחוני והשני בשדה הכלכלי-מדיני, מבטאים כמובן רעיונות תיאולוגיים ראויים (וגר זאב עם כבש, איש תחת גפנו ותחת תאנתו), ומבחינה זו יש בהם אבק של סעיף ב', אבל הם בכל זאת ראויים להכנס לרשימת הדוגמאות של סעיף ג' בשל המימד המעשי שלהם, שהוא תלוש ולכן מסוכן.
מחקהתזה של להט גולן מכתירה את הוגי תהליך אוסלו ומקדמיו כמשיחים חילוניים (להבדיל ממשיחיות דתית). להבדיל גם ממאמצים רציונלים, ומחוברים למציאות לקידום חזון גדול (כדוגמת החזון הציוני / חזון תיקון עולם וכדומה. כלומר כמשיחיות מטורללת, הזויה ומסוכנת - שאליה התייחסת בסעיף 3 שלך.
השבמחקהוא השתמש במספר קריטריונים בכדי להגדיר תופעה כ"משיחיות חילונית", ואז הוכיח (באמצעות המוני פרסומים, נאומים וציטטות) שכל הקריטריונים הללו פעלו בקרב מקדמי תהליך אוסלו. כולל אצל המשיח שמעון פרס.
בזמנו תמכתי, בהתלהבות רבה, בתהליך אוסלו. אך מאוחר יותר (גם, אם כי לא רק, בהשפעת ספרו של גולן) נאלצתי להודות שגם אני נסחפתי בלהט תנועה שסרבה להשלים עם מציאות לא קלה לעיכול והעדיפה להתמכר לחזיונות שווא.
קטע מהביקורת של גלילי על הספר:
השבמחקהקריטריונים להגדרת תנועה כמשיחית:
" ... שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
· גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
· שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
· אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.
מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.
" שינוי ההיסטוריה"
מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .
וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .
" קפיצה מעל לתהום"
ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).
אחת מסיסמאות שחום עכשיו
אחת מסיסמאות שלום עכשיו
תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .
ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .
הוויתור על העבר
להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.
הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .
אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.
המרוץ לגלובליזציה
הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.
אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .
החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.
" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .
משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל ..."
תודה קמיליה. גם אני האמנתי במשיחיות אוסלו, על כל מרכיביה המניכאים: טובים ורעים, טקסטים ואישים קדושים, קרבנות וטקסים, כל החבילה. למזלי התחלתי להכיר בשלהי שנות ה90 אנשים חכמים כמו מנחם מילסון ויגאל כרמון, ובנוסף נדחפתי על ידי סטודנטים חפצי דעת לעסוק בנושא הסכסוך, נושא שידעתי עליו מעט מדי, בכלל וביחס להיותי מרצה להיסטוריה בפרט. ובערך מאז התהליך הולך ונמשך לכיוון אחד בלבד: האחראים היחידים לידוע בכינויו המעוות 'הסכסוך הישראלי-ערבי' או 'היהודי-פלסטיני', כינוי המניח מיניה וביה סימטריה כלשהיא, הם הערבים והערבים בלבד, מהרגע הראשון של חידוש ההתיישבות היהודית של יהודים בארצם המוכרת ככזו "אפילו" על ידי הדתות המשמשות את הערבים כולם (נצרות ואסלאם), ועד לעתיד הרחוק מאד הלא-נראה לעין. ומכאן, הואיל וליהודים אין שום צד ושום אחריות לידוע בציבור בשם 'הסכסוך' (מלבד עצם קיומם כמובן, מה שמסביר מדוע הערבים ברובם ותומכיהם מעיתון השארץ ועד לניו יורק טיימז ושלוחיהם של שני סוכני התרעלה המתועבים הללו ברחבי העולם החופשי כולו, ובעיקר במה שידוע בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', מבקשים בדיוק את זה: חיסול הקיום הציבורי היהודי החופשי, הריבוני, הלאומי), ובכן, הואיל וזה המצב, כל שנותר ליהודים הוא להמשיך ולבנות את ארצם ולהגן על יקיריהם המנסים לבנות בה חיים ושעצם הצלחתם לעשות כן רק מגביר את שנאת הערבים ואת תמיכת החלאות של השארץ והניו יורק טיימז ושלוחיהם ברחבי העולם החופשי כאמור לעיל. או בקיצור: בבנין ציון ננוחם. ואיפה זה ציון? מהליטני עד אילת, ומהמדבר העירקי עד לים התיכון, ועד לפחות קו אל עריש אילת. זו ארץ ישראל. מתי יהודים ישבו בכל המרחב הזה? אולי אף פעם, אבל זו המגמה, זה האופק, אין בלתו. או ממש בקיצור: היפוכו המוחלט של הגיון אוסלו.
מחק