ישראלי? עברי? יהודי? - מה זה באמת משנה (כל עוד עוסקים בתכנים ולא מקווים שמלה אחת תעשה בשבילנו את העבודה, כי היא לא)

 

       א.      אז מה העניין בכלל?

מדי פעם פונה אלי מישהו בהצעה מהפכנית: נפסיק לקרוא לעצמנו יהודים, ואז נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

כי 'יהודים' לא כוללים את הדרוזים למשל, קל וחומר את הערבים, ולעומת זאת, 'ישראלים' בהחלט כן.

שלא לדבר על הבונוס המופלא: 'יהודים' הם הרי החרדים. והואיל והם מתנגדים למדינה ולציונות ולמודרניות וכן הלאה, שיישארו הם עם התואר המיושן 'יהודי', ואילו אנחנו, בני ובנות העם 'העברי', נכריז בזאת על התנתקותנו מהעבר היהודי המשמים המיוצג על ידי השטריימל החרדי, ובא לציון, קודם כל במובן של ציוני, גואל.

ומי לא זוכר (כנראה שאף אחד לא זוכר אבל זו רטוריקה חביבה לשאול רטורית מי לא זוכר) את רשימת העותרים שהצטרפו לפרופ' עוזי אורנן לפני כמה וכמה שנים בבקשה לשנות את רישום לאומיותם מ'יהודי' ל'ישראלי'. בג"צ הוא הרי הפתרון לכל בעיה (בוודאי עבור אנשי 'שמאל' ידועים).

ובכן, צר לי לקלקל את המסיבה. כל כמה שיש למלים חשיבות, אבל קצת בניגוד לתיזה פוסט-מודרנית נבובה נוספת, לפיה 'מלים בוראות מציאות' (הן לא. תפקידן לתאר מציאות וגם את זה הן עושות בקושי), הבעיות הכרוכות באופי החברה הישראלית ותרבותה, ובעיקר בהקשרה של שאלת 'הזהות', לא תקבלנה מענה קל על ידי שינוי במונחים, זאת עוד לפני שעונים ב'לא' בלמד-רבתי על השאלה המתבקשת, האם רוב הישראלים ממוצא יהודי מוכנים בכלל לשקול למחוק את המושג 'יהודי' מהדיון בזהותם.

לא, הם לא מוכנים, גם בלי נימוקים היסטוריים ואחרים, כי מה לעשות ו'יהודי' הוא לב ליבה של זהותם. 

              ב.     זהות היא רק זהות, כלומר היא נקודת מוצא לדיון, היא לא סוף פסוק אלא תחילתו

ואחרי שאנחנו 'יהודים' או 'ישראלים' או 'עברים' או 'כנענים' – ואני כרגע משחק את המשחק של העוזי-אורננסקז המייחלים לפתרון באיבחת בג"צ – המציאות נותרת בעינה.

והיא עתירת שאלות ובעיות ואתגרים וקושיות, וכולן ללא יוצאות מהכלל נושאות אופי ציבורי כזה או אחר, ולכן הן, מה לעשות, פוליטיות.

ולמען הסר ספק: מבחינתי לא רק שלמושג 'פוליטיקה' אין רק קונוטציות שליליות, אלא שגם אם הפוליטיקה מאוסה לא פעם בצורתה ובתכניה, היא פעילות מרכזית בהוויה האנושית המודרנית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט.

ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.

כך או כך, ברור שאם כל אחד מאיתנו רוצה דברים מעט שונים מזולתו, אין לו ברירה אלא לנקוט בפוליטיקה על מנת להשיגם. ואין צורך לומר (שזו צורה לומר שיש לשוב ולומר) שבמציאות פלורליסטית (והמציאות האנושית היא תמיד ולתמיד פלורליסטית), אין, לא היה ולא יהיה פתרון שיניח את דעת כולם.

העוזי אורננקס תמיד יהיו לא מרוצים, וחולמי החלומות האוטופיסטיים ימשיכו ליצור אתי קשר ולנסות לשכנע אותי שאנחנו כאן בישראל בכלל לא יהודים, שהרי כבר הרמב"ם לפני כ-1000 שנה היה בכלל 'צוּפי' בהשקפתו ושלכן אין דבר וחצי דבר בין יהדות ימי הביניים ליהדות זמננו, בכלל ובפרט לגבי זו היושבת בטח (סוג של בטח) במדינתה העברית העצמאית, ויוכיחו דברי הנבואה הקשים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (ואת כל הטענה ההיסטוריוזופית הזו זכיתי לשמוע השבוע מפיו של מלומד שטרח להתקשר אלי ולנסות לצרף אותי לרשימת מביני העבר והווה היהודיים).      

       ג.      מה ניתן ללמוד מהעבר על נסיונות מהעבר לפתור בעיות על ידי המנעות מהן, זאת באמצעות בחירה במלה אחת שתעשה את העבודה

ובכן, בעבר הלא רחוק והמאד רלוונטי, זה של המאה ה-19, קמו יהודים (או ליתר דיוק, כדי לתת להם כבוד: בני אדם מודרניים ממוצא יהודי) חרוצים והציעו לפתור את בעיית הזהות והמהות וההווה והעתיד של בני עמם באמצעות שימוש במושגים אחרים: 'איזארליטה' היה אחד, 'היברוז' היה אחר, והמשותף לשניהם הוא העמדת הזהות של 'האיזראליטים' או 'ההיברוז' על 'קונפסיה', כלומר 'אמונה' במובן הנוצרי של המושג: אחיזה בסך כל 'עיקרי אמונה', כן, קצת כמו ה-13 של הרמב"ם, אבל בתקופה שלו – בימי הביניים – ל-13 העיקרים הללו התלוותה 'יד חזקה' של תרי"ג מצוות מעשיות, היפוכו של דבר אצל 'האיזראליטים' ו'ההיברוז'.

ומעשה שהיה כך בערך היה: ב-1860 קם לו בצרפת ארגון המוכר לתלמידי ישראל בשמו העברי המכובס, 'כל ישראל חברים', או בקיצור 'כי"ח'. אלא שהכביסה הצחורה הזו מסתירה את עומק משמעותו של המושג אשר שימש את מקימי הארגון החשוב הזה, שבצרפתית נקרא 'אליאנס איזראליט אוניברסל'. בניגוד לגרסא העברית הסתמית ("כל ישראל חברים"), כל מילה בשם הצרפתי משמעותית:

'אליאנס' - כלומר ברית של אנשים המחוייבים לפעולה (במקרה הזה פרוגרסיבית במהותה שכן מקימי הארגון הציבו שתי מטרות לפניהם: א. לשפר את היהודים – לשפר, בלי מרכאות של הקטנה פוסט-קולוניאלית מזוייפת – באמצעות מערכת חינוך. ב. להגן על היהודים במקרים שהם יירדפו ככאלו: כיהודים);

איזראליט – כלומר 'יהודי' אבל בלי לנקוט בשם המפורש 'ז'ואיפ', שנשא עימו את כל מטעני העויינות הנוצרית-יהודית מהעבר הקרוב. זאת ועוד: מחויבותו של הארגון לפעול למען 'ז'ואיפים' במקומות אחרים באה לרמוז גם להם שהגיע זמנם להגדיר עצמם כ'איזראליטים' (שימו לב שוב למטרת החינוך במגמה של שיפור בלי מרכאות פוסט-מודרניסטיות אוויליות);

'אוניברסל' – גם כי המסרים החינוכיים והדיפלומטיים נשענו על מיטב המסורת הפרוגרסיבית של ההשכלה, אך גם כדי להתמודד עם צרפתים קנטרנים שעלולים יהיו (ואכן קנטרנים כאלו היו גם היו) לסנוט ביהודים ש-70 שנה אחרי האמנציפציה הנה הם שוב מתארגנים באופן בדלני.       

             ד.      מפריז של המאה ה-19 לארגנטינה של המאה ה-20

בשלהי האלף הקודם (כמה דרמטי ומסעיר לכתוב את המלים הללו!!!) זכיתי לשמש במשך שנתיים כשליח לקהילת קורדובה שבצפון ארגנטינה. משרד העלייה, אשר שימש אותי ואת קודמי, היה ממוקם במתחם של הקהילה שכלל כמובן בית כנסת יפה מאד ובית ספר תיכון.

וכיצד קראו למרכז היהודי הזה? 'סנטרו-אוניון-יסראליטה'. למרות שמדינת ישראל כבר היתה קיימת כשהוקם המרכז הזה, ולמרות נטייתם הציונית המובהקת של רוב אם לא כל אנשי הקהילה החביבה הזו, למילה 'איסראליטה' יש את המשמעות 'הצרפתית' הנזכרת, כלומר יש להבינה כמושג שמטרתו מצד אחד לומר בפה מלא "אנחנו יהודים", אך באותה נשימה להוסיף ולהזכיר "אנו יהודי האמנציפציה" כלומר ארגנטינים נאמנים בעלי 'זהות יהודית'.

אבל איזו מין 'זהות יהודית'? כאן בא לעזרתנו המושג 'קונפסיה' שמשמעותו-הוראתו מקביל בערך למושג 'תיאולוגיה' או 'עיקרי אמונה' או כל הגדרה דומה אחרת. ומה החידוש תגידו? והרי כל מושג 'דתי' נוגע ב'תיאולוגיה' וב'עיקרי אמונה'?

ובכן, זהו בדיוק. שלא. במקרה של היהודים בכל אופן. שהרי אותם יהודים שהחל בסוף המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19 וגם בימינו כמובן, רואים עצמם כארגנטינים או קנדים או אוסטרלים או אנגלים או יאנקים נאמנים, אך גם כיהודים כלומר כ'איזראליטים', ביקשו לממש את 'איזראליוטם' החדשה באופן כזה (רפורמי וקונסרבטיבי) או אחר (ניאו-אורתודוכסי) ולשם כך נזקקו למערכת חדשה של 'אמונות ודעות' (כלומר: קונפסיה) שמטרתה להסביר את היהדות חסרת התקדים הזו (כן, גם הניאו-אורתודוכסית וגם החרדית עונה על ההגדרה הזו: חסרת תקדים) גם לסביבתם וגם לעצמם.

אם כך תפקידה של ה'קונפסיה' היה לתת פשר 'דתי' למהפך שעברו היהודים: 'היהדות' המסורתית נבנתה על הפרדה שיטתית ומטריאלית בין יהודי לסביבתו; אלא שמאז 1776\1789 היהודי (כמו כל שכניו) הוא אזרח; ומכאן שאין אלא להגדיר מחדש את יהודיותו של היהודי (הרוצה להמשיך להיות יהודי והרי היו רבים שויתרו על זהותם היהודית!)

והתוצאה: פחות הלכות, פחות טקסים, פחות היבדלות, או באופן חיובי: יותר התקרבות, יותר דימיון, יותר מכנים משותפים (עוגב, תפילה בשפת המקום וכן הלאה). אז מה בכל זאת יבדיל בין 'האיזראליט' לנוצרי (ולא חלילה 'גוי'!!!)? האמונה, כלומר הקונפסיה (או בגרסא אחרת: persuasion).     

              ה.     ומה עם ה'היברוז'???

מהותית, הסיפור די דומה. המושג 'היברוז' תפס מקום בעגה הציבורית בארה"ב, לא פעם כמרכיב מרכזי ברצף מלים מביך אולי בימינו, אבל תקני לחלוטין במאה ה-19: 'די היברו רֵייס', כלומר 'הגזע היהודי'.

כי 'היברו' היה המושג ששימש את האמריקנים באופן רשמי, שכן החוקה שלהם מחייבת אותם מסיבות ידועות (בחירות וכן הלאה) לקיים מפקדי אוכלוסין. ובהתאם לגישה שרווחה במאה ה-19, המפקד התייחס גם למוצא של האמריקני הספציפי, וכך נימנו במפקדים הללו גם בני אדם שהשתייכו ל'היברו רייס', כלומר היו במלה אחת 'היברוז'.

כמו אצל 'האיזראליטים', גם כאן מדובר במושג שמצד אחד מודה שיש חיה כזו – 'עם יהודי' או 'קבוצת אנשים המזדהים כקרובים זה לזה והקוראים לעצמם 'יהודים' – ומצד שני מנסה לקבור או לפחות להשכיח את היחסים העכורים שעד לא מזמן היו לבני הקבוצה הזו (או 'הגזע' בלשון של חלק מהשיח במאה ה-19) עם זולתם.

אנקדוטה משעשעת: במסגרת סדרת הטלוויזיה החביבה 'חשיפה לצפון', שם התסריטאי בפיו של אחד מגיבורי הסדרה, אסטרונאוט טקסני בגמלאות את המושג הזה, כשהוא מתייחס למוצאו של הגיבור המרכזי בסדרה, הרופא הנרגן שהגיע לצפון הרחוק מניו-יורק המעתירה, בה חיו אז כפי שחיים היום וכפי שחיו כבר מתחילת המאה ה-20 בערך שני מליון יהודים (ולא 'היברוז' ולא 'איזראליטים').   

             ו.        האם יצאנו חכמים יותר מהעיון ההיסטורי הזה? כן – ובלבד שנמשיך לעיין בה

קרוב לוודאי שלא ממש. אבל אולי בכל זאת דבר אחד ניתן ללמוד מהעבר: הכישלון לרבע את מעגל הזהות היהודית המודרנית באמצעות מושגים חדשים-ישנים.

עם כל הכבוד לחלוצי המתמודדים עם סוגיית הזהות היהודית המודרנית, אין טעם לחזור על הנסיונות הנאיביים, שלא לומר הפאתטיים, של יהודי האמנציפציה במאה ה-19,  לרבע מעגלים באמצעות מלה דרמטית אחת.

מה כן נחוץ? קודם כל הבנת מצב הצבירה האנושי כבר 250 אלף שנה בערך: האדם הוא גם דומה לזולתו וגם שונה. הוא גם יחיד אבל גם שייך לציבור, לעדה, לשבט, לעם, לאומה, ללאום.

ההיסטוריה האנושית היא סך כל היחסים בין הקודקודים הללו: יחיד, קבוצת השייכות שלו, שאר קבוצות השייכות שלו.

המאה ה-19 חשובה ודרמטית כי בה התבססה התובנה לפיה היחסים הללו יכולים להיות פחות אלימים. התובנה הזו הביאה בין השאר וקודם כל להתארגנותן של מדינות לאום דמוקרטיות.

אבל מדינות הלאום הדמוקרטיות לא פותרות את שאלת הזהות ולא פותרות את אזרחיהן מלהמשיך ולעסוק בפוליטיקה הנגזרת משאלת הזהות.

ועם כל הכבוד לבג"צ, גם בעניין הזה הוא לא הכתובת, לא אמור להיות הכתובת, לא מסוגל להיות הכתובת.

הכתובת היא כמו הגבול בענייני בטחון, בלב כל חייל, וכל חייל במדינה דמוקרטית הוא קודם כל אזרח.

אפשר להבין לליבם של העוזי-אורננקעס שנמאס להם להיות מזוהים באמצעות אותה המלה – 'יהודי' – עם הב-גבירקעס, אבל אדרבא, הפקרת המושג 'יהודי' לאנשים העושים בו שימוש המנוגד לא פעם (יש האומרים תמיד) לרוחו המקראית ולמהותו החז"לית, היא הפקרה מזיק (שלא לומר פושעת).

מסתבר שבמשרד הפנים יש רשימה הכוללת 137 'זהויות אתניות'. אין צורך בעוד אחת שתצורף בהוראת בג"צ או תנומק במוחו הקודח של מלומד כזה או אחר, שיוכיח באותות ובמופתים שאימוץ בשורת ברדיצ'בסקי היא הדרך לגאולת ישראל (ומדינת 'ישראליה').

אין מפלט מהפוליטיקה. אין אלא להמשיך ולהתקוטט על תכני 'מדינת הלאום היהודית'. צעד ראשון והכרחי הוא העמקת והרחבת ההיכרות עם העבר היהודי.