בין 2015 ל-2026 (עם פזילות ל-1949 ול-1969), או, שוב, מוסר הכוונה או מוסר האחריות (ותודה לרבין שהזכיר לנו, או לפחות ניסה להזכיר, שאין לנו מדינה ספייר)

 כרגיל בפייסבוק, לא פעם תגובה לתגובה ראויה להפוך לפוסט, אז הנה, מוקדש לחברות ולחברים (שאני מאד אוהב ובעיקר להזכר בימינו הטובים בתיכון), להם ולחברותיהם ולחבריהם החדשים (אותם איני מכיר כמובן), שיחדיו מצטרפים למחנה גדול מאד (אך לא גדול מספיק), שכבר שלוש שנים בערך מקיים מחאות כנגד הממשלה, לא משנה מה קורה מסביב, כן 7 לא 7 באוקטובר, כן איראן לא איראן, כן חיזבאללה לא חיזבאללה, כן הארווארד וBBC וכן הלאה.

הנה מתקרבות הבחירות, לכל המאוחר בעוד 9 חודשים. ועד אז נמשיך כולנו או חלקנו לצעוק ולמחות ולבכות ולתלות שלטים יצירתיים בראש חוצות ועל עכוזי האוטובוסים וכן הלאה, אבל אז, לרגע קסום אחד, תשקוט ותשתוק הארץ למשך כ-12 שעות, וישמע רק הקול העדין של איוושושי המעטפות הצוללות לתוך הקלפיות, ואז, אחרי לילה כזה או אחר, נתעורר למציאות אלקטוראלית חדשה, והרעש יתחדש, והצעקות והצווחות והקללות והיבבות וההשמצות, כמו לפני 4 שנים, כמו לפני 40, כמו לפני 100, כמו בכל רגע בו קיימו יהודים בחירות לקביעת דמות הנהגתם לשנים הקרובות.

ואז, בבוקר שאחרי הלילה הקסום, תעלה מאליה השאלה, שאלת-נקודה-סינגולרית פשוטה חדה וברורה, שהתרחשה כבר בעבר הלא רחוק, 2015, והיא עומדת לשוב ולהתרחש בעוד כמה חודשים מיד אחרי הבחירות

בידיעה וודאית שאף מפלגה לא תזכה ב61 מנדטים, ולמעשה ברור שאף מפלגה לא תעבור את ה30, ולכן, על מנת להגיע ל61, תהיה חובה ליצור קואליציות, ואז השאלה החדה הצלולה והברורה תהיה זו - האם חבורת המחאה, הכוללת ואולי נשלטת על ידי אגף הצעקות הצווחות הסרבנות והשנאה העצמית, תבין שבהנתן 20 מנדטים אפילו לדמוקרטים (וזו כמובן הפרזה מפליגה אבל לצורך הטיעון הבה נתפרע); והואיל ו20 זה פחות מ61 , השאלה תהיה פשוטה חדה וברורה (ולכן כדאי להתחיל לחשוב עליה כבר כרגע):

האם ממשיכים את ההגיון של מוסר הכוונה (צעקות ומחאות וצדקנות) או מאמצים את מוסר האחריות (וזה אומר פשרה עם מי שכרגע מוצגים כאויבים בוגדים משיחיים מטורללים גזענים וכן הלאה).

ב-2015 אגב, כשלמחנה הציוני (השם המכובס למפלגת העבודה, היום מכבסים אותה עם דמוקרטיה, אני בעד מפלגת העבודה ובלבד שהגיונה ומצעה מנוסחים במלים של אשכול, גולדה, גלילי, אלון ורבין, ולא של המטורללת הורסת השפה העברית ועלובות נפש מסוגה, כמו זו היושבת היום בכנסת ובין השאר מפיצה את עלילת הדם אודות ילדי תימן) היו 24 מנדטים, ולליכוד היו 30, ההחלטה של אבירי מוסר הכוונה היתה ללכת לאופוזיציה "כדי לבנות את הכוח".

כולנו יודעים איך זה נגמר: במקום ששלי יחימוביץ תהיה שרת האוצר, המשרד החשוב הזה נפל בידי הגאון הרמ"כ, רבנו משה כחלון, ובמקום שמשרד החוץ יהיה בידי, נגיד, בוז'י הרצוג הוא נמסר לידי אביגדור ליברמן, וחשוב מכך - "בניין הכוח" הגיע לשיאו במערכות הבחירות הבאות, כשרק חובב נתונים כמוני יכול היה להשתעשע לרגע אחד ולומר שהנה תנועת העבודה הציונית חוזרת לעצמה: ב-1949 היו לשני אגפיה 65 מנדטים; ב-1969 56 מנדטים, והנה גם ב-2022 או 2019 (אפשר לשאול את רבנו גוגל או את אשתו ויקי) היו להם 6 ו-5. עקביות!!!

וכבר אמר מי שאמר את מה שיש לומר על ללמוד מההיסטוריה או רק לחזור עליה, אם כפארסה ואם כטרגדיה. אלא שכך או כך, הפארסה או הטרגדיה עלינו, כי איך אמר רבין, זה שהמרכז הנושא את שמו עושה הכל על מנת לשבש ולעוות את המורשת שלו, כי המורשת של רבין לא מסתדרת עם האג'נדה של הליצנים שהשתלטו על מפלמת הבטון שם ליד רכבת האוניברסיטה? "אין לנו מדינה ספייר".

או בעברית-וובריאנית: מוסר האחריות ולא מוסר הכוונה. בפיכם ובלבבכם לעשותו, כי לא בשמים היא. בהצלחה.