פנינו לאן? נסיון לסכם בקיצור תובנות מבוססות היסטוריה, לפי נושאים מרכזיים

 

א. פנינו לאן – ביטחונית: תובנת היסוד היא ששורש הסכסוך איננו לא שטחים ולא עוול כזה או אחר(הנכבה, הפליטים וכיו"ב), אלא עצם עצמו של הרעיון הציוני (בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים). הואיל והערבים הרשמיים, אלו שמובילים דעת קהל, אלו שמנהלים מדיניות ואלו שמסבירים אותה, משוכנעים מעל לכל ספק שכל מרכיבי הציונות יסודם בשקר (אין עם יהודי, אין ליהודים העכשוויים קשר לארץ ישראל, אין זכות למדינת לאום, משפט העמים הוא כסות מניפולטיבית ושיקרית לקולוניאליזם ולאימפריאליזם), הרי שהמסקנה הבטחונית חייבת לקחת בחשבון את המשך העוינות הערבית בשלל כלים ושיטות. 

אין זה אומר ש'אין חדש תחת השמש'. להפך: כפי שהסבירו זאת מנהיגים ציוניים למיניהם (הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, יגאל אלון ואחרים), כל אחד בדרכו ודגשיו, בניין האומה היהודית עומדת במרכז הדרך להקטנת העוינות ואולי למיגורה המוחלט (כלומר הגעה למצב של הכרה מהותית בזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל). תפיסה זו איננה שוללת כמובן 'תהליך מדיני', כלומר את הכלים הדיפלומטיים, והיא בוודאי לא עומדת בניגוד לצעדים כמו הסכמי "השלום" עם מצרים וירדן, או 'הסכמי אברהם', אך כל הצעדים הללו חייבים לעמוד בביקורת קפדנית. 

אין לטפח לגביהם אשליות (הבאות למשל לידי ביטוי באמצעות הצגתם כ'שלום', או בדיבורים על 'יש לעשות הכל' כדי להגיע ל'שלום' וכיו"ב אמירות סרק מסוכנות), ואסור להן לבוא על חשבון תפיסת בטחון מרחבי מהסוג שיגאל אלון היה המדויק ביותר במנסחיו (באמצעות המלים 'גבולות בני הגנה' או 'עומק אסטרטגי'). 

 

ב. פנינו לאן – כלכלית: מפעל בניין האומה הציוני דרש מהרגע הראשון שלו 'כלים שלובים', כלומר 'פלורליזם רעיוני ומבני' , גישה שראשון מנסחיה היה הרצל, שכתב ב'מדינת היהודים' גם בשבח התכנון המרכזי, גם בשבח הבעלות הציבורית על תשתיות חיוניות, גם על חשיבותה הקריטית של יזמות וחופש פעולה כלכלי, גם על יתרונותיה של הטכנולוגיה לטובת קידום יעדים כלכליים וערכים חברתיים, גם על מרכזיותו של המדע, גם על חשיבותה של אמונה ('אם תרצו אין זו אגדה'). 

המציאות הוכיחה את נכונות גישתו של הרצל, שיושמה בפועל מאז ראשית ההתיישבות הציונית (1878), למרות תמורות דרמטיות בנקודות זמן ידועות (החשובה בהן: 'תכנית הייצוב' ב-1985 על כל מה שבא אחריה, בעיקר 'חוק ההסדרים' המפקיע מידי נציגי ציבור כלי דמוקרטי מרכזי בשם תפיסות זרות לציונות ולכלכלה הרציונלית 'משולבת הכלים' גם יחד). היעדים הלאומיים של ישראל היו תמיד כאלו שנדרש מאמץ ציבורי להשיגם: התיישבות, תשתיות לאומיות (מים, אנרגיה, קרקע, אקולוגיה) בניין כוח צבאי, פיזור אוכלוסין, סולידריות חברתית, מערכות רווחה (חינוך, בריאות, אבטלה, פנסיה). 

היסטורית יעדים אלו הושגו בשילוב-כלים מגוון למדי: יוזמה פרטית, מפעלים היסתדרותיים, יוזמות ממשלתיות. כך גדל שטח העיבוד החקלאי ויכולת התפוקה שלו עשרות מונים; כך הפכה ישראל את גורל המים שלה; כך פתרה את בעיית האנרגיה שלה; כך קלט הישוב והמדינה אוכלוסייה עצומה בגודלה (בוודאי ביחס לנקודת המוצא: 24 אלף יהודים בלבד ב-1878!) ועוד יותר מכך במגוונה העדתי – יהודים הגיעו ארצה מעשרות מדינות כשהם מדברים עשרות שפות, והנה נוצרה כאן חברה מתפקדת. כל מה שהיה נכון בעבר ממשיך להיות נכון היום ביתר שאת. היעדים הלאומיים לא רק שלא הסתיימו, אלא שעל הקבועים (כי כל הזמן יש לעבוד על תחזוקת הקיים בכל תחום) התוספו חדשים, בראשם בטחון מזון והרחבת מוטת הריבונות הישראלית קודם כל על שטחים שאין מחלוקת לגבי היותם בריבונות ישראלית (נגב, גליל, שטחי C). 

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת תודעה שקרית לפיה ישראל הגיע לעוצמתה הכלכלית רק אחרי שכלכלתה שוחררה ל'כוחות השוק'. שקר זה משרת אג'נדות חינוכיות המתקיימות כבועה, גם ביחס להיסטוריה האמיתית של הכלכלה בארץ ישראל, וגם ביחס למתרחש במדינות מפותחות בעולם כולו: אין ולא תתכן כלכלה חופשית לחלוטין. אין מדינה שהממשלה לא מעורבת בכלכלה שלה ברמה כזו או אחרת. רוב המדינות המשמשות לישראל כנקודת ייחוס (OECD) רואות בחקלאות ובקרקע נכסים לאומיים.

 

ג. פנינו לאן – דמוגרפית: בניגוד גמור לרוח הנכאים ששורה בעולם כבר מאז שהכלכלן דוד ריקרדו ניבא את סופה של האנושות כתוצאה של פער בלתי אפשרי לסגירה בין הגידול הדמוגרפי בטור הנדסי לעומת הגידול במשאבי הצריכה בטור חשבוני, העובדות מלמדות שאין שום בעיה לכדור הארץ לשאת בקלות גם אוכלוסייה של 12 מיליארד בני אדם לפחות. 

מן הבחינה הזו ישראל היא בבחינת מקרה בטל בשישים, וכך גם לגבי העם היהודי. אבל לא רק בחנוכה כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, אלא גם בענייני דמוגרפיה. המתרחש בישראל מבחינה זו אמור להיות המודל שחייב לעמוד לנגד עיניהם של תושבי כל המדינות הנהנות כמו ישראל מחברה ומפוליטיקה המבוססות על ליברליזם: גידול קבוע באוכלוסייה בשיעור של יותר מ-2% בשנה, לא 'רק' באוכלוסייה מיוחדת (החרדית) אלא לאורך ולרוחב החברה כולה. 

העובדה ששטחה של ישראל קטן ומוגבל, לא אמורה להפוך למנוף לדכא גידול דמוגרפי. אתגרי פיזור האוכלוסין אמיתיים ויש לגשת אליהם באותה גישה שבנתה את הכלכלה בארץ הזו, מימי הרצל ואילך: תכנון, יוזמה פרטית ציבורית קהילתית ואחרת, תוך שילוב-כלים נחוץ, לגופו של עניין ומקרה (כי התיישבות בנגב איננה זהה להתיישבות בשומרון; ואתגריה האורבניים של חיפה אינם זהים לאלו של באר שבע). 

יש לזכור שכבר ב-1922 קבעו 'מומחי' הספר הלבן שלארץ הזו יש 'כושר קליטה כלכלי מוגבל', ובהתאם רצו לווסת את העלייה היהודית (תוך התעלמות כמובן מההגירה הערבית, התעלמות המלמדת על היסוד הפוליטי-הלא-ענייני של הנחת היסוד אודות מגבלות כושר הקליטה הכלכלי). היה זה בימים בהם חיו בארץ פחות ממליון בני אדם: כ-800 אלף ערבים וכ-100 אלף יהודים. היום חיים בשטחי המנדט לא פחות מ-15 מליון בני אדם. 

השאלה הדמוגרפית לפיכך היא המשך של השאלה הכלכלית, וכשם שאת הכלכלה יש לנהל בשלל כלים-שלובים המתכנסים לפיתוח ממשי המאפשר השגת שלל יעדים לאומיים, כך גם את הדמוגרפיה, אותה יש לראות כ'נמען' של הפעולה הכלכלית, שהרי הכלכלה נועדה לשרת את החברה. 

 

ד. לאן פנינו – חברתית: החברה הישראלית, כהמשך של החברה הישובית, מתאפיינת בהטרוגניות עצומה. יש הרואים בה איום, יש הרואים בה שיטה, יש הרואים בה ברכה. אך קודם כל יש לראות בהטרוגניות עובדה. 

הרואים בה איום חוששים מאובדן המכנה המשותף. לדעת הקיצוניים בקרבם החברה בישראל מזמן עברה את נקודת האל-חזור באשר ליכולתה לגבש מכנה משותף, ומסקנתם היא שיש לחזק את המערכות הממלכתיות שאינן תלויות ישירות בבחירות (כלומר מערכת המשפט) כך שהן תקבענה מה הוא המכנה המשותף. 

הרואים בה שיטה מדברים על '12 השבטים' מהם מורכבת החברה בישראל, תוך שהם מציעים כותרות לשבטים הללו: 'רוסים', 'ערבים', 'חרדים', 'אשכנזים' וכיו"ב. לכאורה מדובר בגישה המכבדת פלורליזם ומקדמת אותו, אך למעשה מדובר בגישה ריאקציונית שכמו במקרה של הכלכלה, מנסה לכפות על המציאות הדינמית צורת מחשבה המנוגדת למהות הדינמית: עולה מרוסיה איננו 'רוסי', זאת עוד לפני שנזכרים בעובדה ש'רוסיה' (כמו מרוקו או תימן וגם פולין וגרמניה) היא ארץ מספיק גדולה מכדי לייחס לכל יהודי שהגיע ממנה שורה ברורה של תכונות קבועות. 

חשוב מכך: המציאות הדינמית מייצרת צורות מחשבה ותכונות חברתיות חדשות, ומסדרת את המוכרות בשלל דרכים מגוונות. מכאן, שיהודי שעלה מרוסיה למשל, נושא עמו את עברו והרגליו, אך הללו נמצאים במגע רציף ודינמי עם אלו של זולתו. 

'שבטים' לא קיימים לא במובן הזה ועוד פחות מכך במציאות החברתית היומיומית: אנשים מחליפים מקומות מגורים; אנשים משתנים עם הגיל ועם מצב כלכלי ומשפחתי; אנשים מפתחים ומטפחים גישות תרבותיות בהתאם להבנתם את המציאות, והדברים ידועים ומוכרים לכל אדם באשר הוא. הדיבורים על 'מרוקאים' או 'תימנים' או 'יקים' הם דיבורי סרק חסרי כל משמעות מעשית, אפילו לגבי הדור הראשון של העולים מהארצות הנ"ל או מארצות אחרות, להוציא אולי לתקופת חיים קצרה וראשונית. 

מכאן שהגישה הרואה בהטרוגניות ברכה, רואה את הברכה לא בסטטיות של מרכיבי ההטרוגניות אלא בדינמיקה שלהן. עצם העובדה שאנשים הולכים מצד אחד כשהם נושאים בגאווה כזו או אחרת את מוצאם, אך מצד שני מתחברים ומתקשרים עם אנשים בעלי עבר-מוצא שונה (יותר או פחות), היא סוד ההצלחה היחסית המוכחת של החברה הישראלית. 

דיבורים על 'קווי שבר' או על 'שסעים' בלתי הפיכים כביכול, הם פרי הסתכלות שטחית במקרה הטוב, אינטרסנטית-פוליטית במקרה הרע. בפועל החברה הישראלית כמו כל חברה חופשית ודינמית אחרת, מתפתחת כל הזמן לכיוון החיובי, לצד בעיות ידועות המאפיינות את המציאות המודרנית מעצם טיבה המתירני (הלא הוא הצד הנוסף של הליברליזם היקר לרוב המוחלט של האזרחים): סטייה, פשיעה, אלימות, בריונות כביש ועוד, שורה של עניינים ובעיות שגם בהם יש לטפל בשילוב-כלים שסוף ריבוי מעשיו בהרבה מאד מחשבה תחילה.

 

ה. פנינו לאן - למי ראוי לתת את הכח הפוליטי להוביל? בדמוקרטיה התשובה על השאלה הזו קבועה וברורה מאליה: סך כל הבחירות של 'רצון העם'. 

בשיטה הפוליטית הנהוגה בישראל המתאפיינת בייצוגיות שכמעט אין למעלה ממנה, יתרונה הוא גם חסרונה: יתרון הייצוגיות הוא ב'תחושת הבית' שהיא נותנת לאזרחים שאף אחד מהם כמעט לא יכול להתלונן על כך שסותמים את פיו בשלל שיטות, כמו למשל שרטוט מניפולטיבי של אזורי בחירה, או השיטה הפדרלית בארה"ב ובעוד מקומות, המעניקה לקבוצה קטנה של תושבי אלסקה בדיוק את אותו הכוח בסנט שיש לעשרות מליוני תושבי קליפורניה. 

חסרון הייצוגיות הוא בעובדה שכל ממשלה בישראל, ועוד לפני ייסוד המדינה, היא ממשלת קואליציה. גם בימי השיא של שלטון מפלגה אחת – 1969, שנה בה זכה המערך ב-56 מנדטים – מדובר בקואליציה, שהרי המערך היה חיבור של מפלגת העבודה עם מפ"ם, ואילו מפלגת העבודה היתה קואליציה של כוחות מנוגדים בתנועת העבודה: רפ"י מזה, אחדות העבודה מזה, ובתווך מפא"י, מפלגה שהיא עצמה קואליציה. 

על כל אלו יש להוסיף את הקואליציה בפועל עם מפלגות אחרות, והתוצאה כאמור היא ממשלת קואליציה שיכולת המשילות שלה נמוכה יותר מזו של ראש הרשות המבצעת בשיטה הפדרלית (הנשיא), הגם שכפי שראינו בשנים האחרונות, הפרדת הרשויות 'החדה והחלקה' שנוהגת השיטה הפדרלית, אפשרה לא פעם ולא פעמיים לרשות המחוקקת לשתק לחלוטין את פעולת הרשות המבצעת. כדבר הזה לא ייתכן בשיטה הפרלמנטרית וראוי לזכור זאת. 

כל עוד לא משתנה השיטה בישראל, זו תהיה המציאות. לא רק שאין טעם להתלונן עליה או לקלל אותה, אלא כדי להפיק ממנה את המיטב יש להפנות את שאלת 'פנינו לאן' לא לנציגי הציבור הנוכחיים או לאלו שיחליפו אותם, או את חלקם, אלא לגורם שבידיו הכוח הפוליטי: הציבור עצמו. 

כל עוד הציבור בישראל ברובו לא מבין את שיטת הבחירות, וממשיך למשל לדבר במונחים של 'גושים' או במונחים פרסונליים, כך נציגי הציבור מגיבים לתפיסה המעוותת הזו על ידי כך שהם מעוותים אותה עוד יותר. 

במלים אחרות, במקום להעמיק את השימוש ביתרונות הייצוגיות וכורח הקואליציה (קודם כל בתפיסה חיובית של נשמת אפה של הייצוגיות הקואליציונית: חיפוש מכנים משותפים וראיית הפשרה לא כתקלה אלא כערך דמוקרטי שאין גדול ממנו!!), השיח הפוליטי של הציבור (הלא הוא הגורם שהכוח הפוליטי הראשוני מופקד בידיו!!) מרחיק את היעדים הללו – הרחבת מכנים משותפים ומציאת פשרות המשרתות, ולו באופן חלקי, את רוב הציבור. 

התוצאה היא לנגד עינינו - שיח הקצנה שנזקו כפול: הוא גם מלבה את אש העויינות (שמלכתחילה מאפיינת בני אדם מעצם היותם בני אדם, ובחברה דינמית והטרוגנית, רוויית אתגרים בטחוניים ואחרים על אחת כמה וכמה), והוא גם מחליש את השלטון הנבחר, לא משנה מה הרכבו (ובכך מביא עוד ועוד אזרחים לחפש פתרונות על ואל דמוקרטיים, כמו חיזוק הרשות השופטת, העדפת הכרעותיהם של פקידי אוצר, וכמובן הצעות אנטי-דמוקרטיות בעליל כמו חידוש רעיון המלוכה, דיבורים על מדינת הלכה וכיו"ב). 

לסיכום הסוגייה הפוליטית: דרושה העמקה והרחבה של חינוך אזרחי בליבו שילוב של תובנות ממדע המדינה (שיטות בחירות במבט השוואתי) והיסטוריה של העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל.