40 שנה למלחמת יום כיפור - הצעה לסדר: על מה יש לשים את הדגש בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!)

ואחרי ששקע במקצת האבק שהתרומם לנוכח מבול הכתבות, הסרטים, המאמרים, ההתכנסויות, ההרצאות, המפגשים והשיחות על הכתבות הסרטים המאמרים הכנסים וההרצאות על 40 שנה למלחמת יום כיפור, הנה נסיון קטן ואולי לא-לא-חשוב לעשות סדר ולהציע הצעה לסדר.

הנסיון לעשות סדר כוונתו להבחין בין ז'אנרים שונים בז'אנר-העל שנקרא 'מלחמת יום כיפור'. מן הסתם הרשימה שאציע איננה מלאה אבל היא ללא ספק סוג של נקודת מוצא. מילות הקוד הן: 'הקרבות'; 'המחדל'; 'הקונספציה'; 'האמצעים המיוחדים'; 'העורף'; 'הגבורה'; 'עמק הבכא'; 'העיניים של המדינה'; 'תפקוד הממשלה'; 'מלחמות הגנרלים'; 'הרכבת האווירית'; 'הצליחה'; 'אפריקה'; 'הקילומטר ה-101'; 'היהירות-השאננות-הזחיחות'; 'שיקום הגאווה שהוביל לתהליך המדיני'.

רשימה חלקית מן הסתם שאפשר לכנס אותה לשלושה ענפים מרכזיים: ההיבט הפסיכולוגי-חברתי (האחראי על פי החוכמה המקובלת ל'קונספציה', ל'מחדל' ול'החמצת הצעות השלום'); ההיבט הצבאי; וההיבט המדיני. קל לראות שהנושא החשוב היחיד בכל הסיפור הזה – הסיפור הפוליטי – נעדר כמעט לחלוטין. ולא בכדי. החברה הישראלית כמו חברות דמוקרטיות אחרות, ממעיטה בדיון פוליטי ראוי לשמו משתי סיבות לפחות: האחת סובייקטיבית – פוליטיקה נתפסת כעניין 'מסריח' שאדם המכבד את עצמו לא עוסק בה. השנייה אובייקטיבית – פוליטיקה היא אכן תחום העיסוק האנושי המסובך והקשה ביותר לפיענוח (הרבה יותר קל להבין את תורת הקוורקים, מה היא מחלת הסרטן או כיצד משגרים טיל לירח. אפילו יחסי גברים ונשים קלים יותר להבנה יחסית לפוליטיקה).

התוצאה נראתה לנגד עינינו מבעד לענני האבק שהתרוממו במסגרת ארועי '40 שנה למלחמת יום הכיפורים'. סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד. והשכול והאלמנות והיתומים והשכול. והטראומה והאופוריה שקדמה לטראומה והמחדל שהביאה האופוריה שהביאה להתעלמות מ'הצעות השלום של סאדאת' וכן הלאה וכן הלאה. אכן כן. נושאים חשובים. חברה חופשית חייבת לכבד את זכרון חלליה וגיבוריה. אכן כן. המלחמה הארורה ההיא, בשל אופן פריצתה בעיקר, זימנה אינספור ארועי גבורה שתמיד מתלווים להם סיפורי שכול ואובדן ומוות. שהרי כבר אמר מי שאמר, שכאשר מבצע צבאי מתנהל למופת על פי התכנון המקורי והמדוקדק, לא רק שאף אחד לא ידע עליו (חוץ מאלו שביצעוהו) אלא שלא יתלווה אליו שום צל"ש שכן לא נוצרה שום הפתעה שלא הביאה לשום תקלה שלשם פתרונה הדחוף צריך היה בגבורה שבדרך כלל מסתיימת בצל"ש ובהעלאת דרגה לאחר המוות ההירואי.

אפשר להפליג ולהפליג בדיון על מה שחסר אפילו במה שיש. למשל העובדה שמעטים שמים אליה לב, שמספר הקרבנות הישראלים במלחמה הארורה הזו היה יחסית דומה למספר הקרבנות במלחמה המפוארת שקדמה לה (כ-100 ביום). מבחינה זו יש לברך על התחזקותם הצנועה בינתיים של הקולות המציינים את העובדה שמבחינה צבאית מדובר בנצחון ישראלי חד משמעי. בכלל ובפרט לאופן בו החלה המלחמה. אפשר כאמור להפליג ולהפליג בכל הנושאים הללו, אבל כל מילה נוספת שתושקע בתת-הז'אנרים של הדיון במלחמה הזו, באה על חשבון המאמץ המוזנח לנסות ולפענח את הפוליטיקה שקדמה לה.

קוי יסוד לדיון הפוליטי החסר: א - ישראל נכנסה למלחמת ששת הימים מכיוון שעשר שנים קודם לכן היא נסוגה מסיני ללא הסכם מדיני; ב- זו בדיוק הסיבה שאחרי מלחמת ששת הימים קיבלה ממשלת ישראל החלטה, שהנסיגה הבאה תהיה רק על בסיס הסכם מדיני שבליבו הכרה ערבית בעצם קיומה של מדינת ישראל. לא 'קיבוש' ולא 'איטנכלויוט' ולא שום דבר מהדברים המשמשים את הכסילים המכנים עצמם כבר כמה עשרות שנים בשם המתנשא והיהיר 'מחנה השלום' (איך אומרים 'מחנה השלום' בשבדית? מישהו יודע?); ג – סאדאת לא הציע שום דבר מהסוג המופיע בסעיף הקודם. בין אם מסיבות של חולשה פנימית בין אם מסיבות אחרות, סאדאת לא הציע הצעת שלום מהסוג שממשלת ישראל סברה שהיא תנאי לתהליך מדיני ראוי לשמו. נקודה. ד – לנוכח הקפאון המדיני, ברור היה (כמו באלפי מקרים בהיסטוריה) שפריצתו תבוא באמצעים צבאיים. ה – המוכנות של צה"ל לאפשרות של 'אופציה צבאית' מצד הערבים, נשענה (ולא מאז 1968 אלא מאז 1948) על צבא מילואים. ו – הואיל וצבא מילואים יקר מאד גם כלכלית וגם חברתית (וגם פוליטית), שאלת גיוסו הפכה להיות שאלה ממשלתית מרכזית. ז  - על רקע הבעיה הזו, פותחו 'האמצעים המיוחדים' שמטרתם היתה לאפשר לממשלה להכריע את הכף: לגייס או לא לגייס מילואים. ח – גיוס של מילואים 48 שעות לפני 6 באוקטובר, היה משנה את דפוסי המלחמה ואולי מונע אותה לחלוטין.

עד כאן רקע לדיון הפוליטי החסר. לפני שנאמר עליו מילה קטנה אחת, ובמסגרת חובת הביקורת העצמית, יש להציב עוד שתי חלופות לכל הרקע הזה. האחת היא משהו בסגנון הזה: הואיל וציונות היא קולוניאליזם ושלוחה של האימפריאליזם, כל מה שמעניין את הממשלות הציוניות מאז ומעולם הוא התפשטות. הצלחת הציונים ביוני 67' לממש את היצר שלהם, הביא אותם לזחיחות השחצנית שממילא אפיינה אותם גם באופן בו התייחסו לעדות המזרח, לנשים, לילדים וללהט"בים. העונש על החטא היה 'הקונספציה' שהביאה ל'מחדל' וכל השאר היסטוריה (המתממשת על פי פרדיגמה אנטי-ציונית זו עד עצם היום הזה: סרבנות השלום של ברק-אולמרט-נתניהו). השנייה היא משהו בסגנון הזה: כל הערבים אותו הדבר. נגזר עלינו 'לאכול חרב' עד קץ הימים. האלימות הערבית המתבססת על שנאת האסלאם את היהדות (ואת כל מי שאיננו מוסלמי על פי מתכונת כזו או אחרת) באה לידי ביטוי כבר מהפוגרום בפורים ביפו ב-1908. ההתנפלות הזו של ערבים על יהודים ביום חגם (פורים 1908, כיפורים 1973) מלמדת על שנאת העומק הבלתי ניתנת למיגור. מש"ל.

המשותף לשתי החלופות הללו, שיהיו מי שירצו לכנותן בשמות הלא מדוייקים 'פוסט-ציונות' ו'אולטרא-ציונות', הן סלידתן מדיון פוליטי. כי דיון פוליטי בנוי על חלופות ממשיות הנתונות למימוש ברגעים היסטוריים קונקרטיים. ושתי החלופות הללו הרי נמצאות מעבר להיסטוריה, בממלכה הבטוחה והנעימה של המיתוס וההפשטה, שהתוצר הפסיכולוגי הישיר שלהן היא תחושת צדקנות וקתרזיס המאפיינת כידוע פוסט ואולטרא ציונים גם יחד, כל אחד בדרכו כמובן. במלים אחרות, אין הרבה הבדל בין הצדקנות השטחית של הכתבים המדיניים של העיתון לאנשים חושבים, לבין הצדקנות הלא פחות שטחית של יריביהם המתרוצצים בגבעות השומרון. אכן כן, קואליצייה משונה יש כאן, והיא לא חד פעמית והיא לא הראשונה מסוגה בהיסטוריה.

ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר סוף סוף לחזור לדיון הפוליטי החסר. השאלה היחידה שיש לשאול – ולי אין עליה תשובה מספקת ועדיין לא שמעתי תשובה מספקת אבל העובדה שבזמן נתון אין תשובה מספקת איננה מבטלת את האפשרות שתשובה מספקת כזו אף אם תתמהמה בוא תבוא – היא מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. 'האמצעים המיוחדים' יש לשוב ולהדגיש, היו 'שובר השוויון' באמצעותו אמורה היתה הממשלה – שעל פי כל העדויות אכן התלבטה קשות אם כן אם לאו – לגייס את המילואים 48 שעות ולחסוך ים של דמעות ודם. הנה השאלה שיש לשוב ולשנן ב-40 השנים הקרובות: מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. בז'רגון של שלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, השאלה הזו יכולה גם היא להשמע כך: מי נתן את ההוראה. כאמור, ההוראה שלא-להפעיל-את-האמצעים-המיוחדים.

בניגוד גמור לפסיבדו-היסטוריון יגאל קיפניס, חביבו של 'מחנה השלום' הפוסט-ציוני (במובן שתואר לעיל על הזחיחות האימפריאליסטית הציונית ששילמה על חטא היוהרה בעונש המחדל והחידלון של קו בר לב), ומי שמפיץ את "העובדה" לפיה 'האמצעים המיוחדים' הופעלו גם הופעלו (וזהו שקר גמור!),  ההיסטוריון אורי בר-יוסף, למיטב ידיעתי ההיסטוריון הרציני ביותר שחקר את 'המחדל' ו'הקונספציה', הציע הסבר לפיו 'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו כי מי שאמור היה לתת את ההוראה להפעילם, אלי זעירא, ראש אמ"ן, לקה בסוג של שיגעון פסיכוטי. עם כל הכבוד, זהו לא הסבר פוליטי. הוא בהחלט יתכן אבל הוא לא משכנע. הנה כיוון אחר, משכנע וללא ספק פורה יותר: אלי זעירא היה בין השאר ראש לשכתו של משה דיין, כלומר איש אמונו; משה דיין היה ידוע בתפיסותיו המדיניות השונות מאלו של יתר עמיתיו לצמרת המדינה: יגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר; בהנחה שאת התפיסות המדיניות יש לממש באמצעים פוליטיים (הכוללים כפי שהסביר לנו החבר קלאוזביץ לפני 200 שנה גם את האמצעים המלחמתיים), הרי שאת שורשי הסיפור של אוקטובר 1973, יש לחפש במחלוקת המדינית בצמרת של מדינת ישראל.

אלו שיעורי הבית ל-40 השנים הבאות. בקיצור, השאלה היא 'מי נתן את ההוראה' שלא-להפעיל את 'האמצעים המיוחדים'. האם העיסוק בשאלה זו חייב לבטל את העיסוק בשכול, בגבורה, בעורף, בהפתעה, בחידלון, בנצחון וכן הלאה? אדרבא: פיענוח החידה הפוליטית תעניק לכל אלו פשר חדש ומשמעותי שלא 'רק' יכבד את הנופלים אלא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שכמו כל דמוקרטיה חופשית אחרת, מתנהלת באופן פוליטי. סיכויי התחזקותה של הדמוקרטיה הישראלית (כמו של כל דמוקרטיה אחרת) עוברים בשדה הלא-חרוש והמאד-לא-מעובד של השיח הפוליטי. לא בשמים היא. לא בשמים של הצדקנות וההלקאה העצמית (איך אומרים 'צדקנות והלקאה עצמית' בשבדית?) ולא בשמים של 'הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב'.

זו לא השיטה, טמבל

כן, אצל מומחי הפולקלור הקשור בשמי, אין ספק שהכותרת של הרשומה הזו היא עוד ביטוי לפה הגדול שלי. "טמבל". מי בכלל עושה שימוש במילה כזו, בפרט ובכלל.

אבל זה לא אני. לא הפעם. הפעם זה גם לא 'סתם' בלוג. אלא ממש ספר. מכובד ורציני (מאד). וכאמור זה לא אני. אלא חברת הכנסת לשעבר (לצערי) ד"ר למדע המדינה לשהווה עינת וילף, שיחד עם ידיד מפעם, עתידן חכם ושנון בשם צבי ביסק, חתומה על ספר שראה אור ממש לא מזמן (לכל היותר חצי שנה יען כי הוא נושא את הספרות '2013' בדף הראשון שלו).

NEWSROOM AND RINOS

לא יודע מה אתכם אבל אני מחובבי סדרות הדרמה, בין אם הן תוצרת בריטניה, בין אם תוצרת ארה"ב, ואני יודע שגם במקומות אחרים יודעים את המלאכה, אפילו בדנמרק, ארגנטינה וארץ הקודש. קשה לי לדרג אפילו ביני לבין עצמי איזו סדרה 'טובה' יותר, 'בורגן' או 'בדרך לקנדלפורד', 'סופרנו' או 'האישה הטובה'. אבל מנקודת מבט של תיאוריה פוליטית-יישומית, אין ספק שסדרת השנה, לדעתי בכל אופן, ואולי יותר מכך, היא 'ניוזרום' (באנגלית זה נראה יותר טוב: Newsroom), פרי יצירתו של ארון סורקין, מי שחתום על סדרה משובחת במיוחד, 'הבית הלבן'.

"מילשטיין ואני - תרגיל בהיסטוריוגרפיה" או: תגובה ארוכה, בינונית, קצרה וקצרה מאד לספר שערורייתי שראה אור לא מזמן

אורי מילשטיין פירסם לא מזמן (2013) ספר על קרב ניצנים וליתר דיוק על הפוליטיקה שלו. לדעתי זהו ספר איום ונורא, למרות שעל פי המקובל במקומותינו, הואיל ואני בן ניצנים, אני אמור להצטרף לשורת מוחאי הכפיים והמריעים לאומץ ליבו של ההיסטוריון החתרן אורי מילשטיין, ששוב שחט עוד פרה קדושה שגדלה ברפת של מפאי-מפם. בפועל אני סבור שמדובר לא רק בשערורייה היסטוריוגרפית, אלא בתקלה מוסרית חמורה.

על הצד האפל של הירח המואר – או: כמה הערות על טולקין בעיקבות קריאת הביוגרפיה שלו

אין לי ספק שאני שייך לקבוצה המתכווצת והולכת של אלו ששמעו את שמעו של טולקין קודם בזכות ספריו ורק אחר כך בזכות הסרטים הנפלאים של פיטר ג'קסון. דווקא מופלאותם של הסרטים מבטיחה שהפער יגדל. ואם הפער הזה נכון למקרה של היצירות עצמן, הוא בוודאי נכון לביוגרפיה של טולקין שנכתבה על ידי המפרי קרפנטר. 

ושוב פעם 'למה לי פוליטיקה עכשיו'?

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? לא כי כל מה שאומרים על הפוליטיקה איננו נכון. אכן, זהו מחוז החפץ של לא מעט מושחתים. אכן, זהו אחד המחוזות המביכים ביותר מבחינת הפער בין הוד-מנופחותו של מאן-דהוא, לבין מה שהוא שווה בעיני האזרחים. בלי ספק, הפוליטיקה מרוחה בדרך כלל אינספור שכבות של מלים ריקות, סיסמאות, הכרזות, הצהרות וכיוצא באלו. וגם כשהיא משיגה משהו מועיל – גשר, מחלף, בית חולים, בית ספר, הסכם שלום, 40 שנות גבול שקט ברמת הגולן ועוד זוטות כגון אלו – זה תמיד על תנאי, תמיד חלקי, תמיד ניתן לפרשנות שמאחורי הדבר הנפלא (בית ספר, הסכם שלום, קליטת עולים) יש 'אינטרסים' רחמנא ליצלן, שהגרוע בהם, הנקלה והמגונה ביותר הוא כמובן הכיסא. עד כאן עוד מניפסט אנטי-פוליטי המסתכם בתובנת העומק הרווחת בימינו: 'פוליטיקה זה גועל נפש'. 

הצעה לסדר - עוד משהו קטן על פסח

היה מוצלח מאד אילו משרד החינוך היה מוסיף יחידת חובה במערכת החינוך, לא יותר מ-4 שעות בכל שנה, בה ילמדו ילדי ישראל מה היא ההגדה בכלל ומה הלב שלה בפרט: המדרש על ארמי אובד אבי.