נצחון התמונה?? מדוע למרות עוצמתו ואיכותו הקולנועית של סרט כמו 'תמונת הנצחון' אסור לוותר על המאבק על מקומה של 'סתם' היסטוריה (מלים, טיעונים, הקשרים ושכל ישר))

א.      גילוי נאות

לא היתה לי שום כוונה לצפות בסרט 'תמונת הנצחון'. מדוע? כי ראיתי מספיק יצירות קולנועיות ישראליות וקראתי מספיק מאמרים שנכתבו על ידי מי שמשייכים עצמם ל'מחנה השלום' ופגשתי כבר הרבה מאד אנשים המהדהדים את התיזות של 'מחנה השלום' כך שיכולתי לנחש מראש מה יש בסרט הזה ששוב יקומם אותי כפי שעשו זאת יצירות אחרות.

בשתי מלים: סימטריה מזוייפת. בעוד שתי מלים: די למלחמות. בעוד שתים: אשמנו חטאנו.

ומסתבר, אחרי שנסיבות החיים הביאו אותי לראות את הסרט, שהדעה המוקדמת שלי היתה דלה במרכיביה, כי הסרט הזה הוא אולי השיא של כל המתואר לעיל, ביטוי מקומם במיוחד למה שהעיתונאי בן-דרור ימיני כינה באופן קולע בספר שפירסם לפני כבר שבע שנים: תעשיית השקרים.

ב. האמת בשירות השקר

שקרים אפשר להפיק בשתי דרכים ראשיות: האחת – לשקר במצח נחושה. 'כן הייתי' במקום ובשעה מסויימים למרות שלא, שקר שעשוי להתגלות כמועיל, והדברים ידועים. השנייה – לבסס טיעון על חצאי אמיתות.

אבל יש עוד דרך: לייצר שקר גם על בסיס חצאי אמיתות וגם על בסיס אמיתות שלמות. וזו הדרך בה הלך הסרט 'תמונת הנצחון'.

עוד לפני שמופיעה התמונה הראשונה על המסך, מקפיד היוצר לכתוב: 'מבוסס על ארועים אמיתיים'.

אכן כן, כמות האמת שיש בסרט הזה מרשימה מאד: היֹה הָיְתָה ארץ, היֹה היה קיבוץ ניצנים, היֹה היו  ערבים כפריים, היֹה היה מלך ושמו פארוק, היֹה הָיְתָה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, היֹה הָיְתָה מלחמה על הדרכים והיֹה הָיְתָה נסיעה בשיירות, היֹה היה נאום הכרזת המדינה של בן גוריון, היֹה הָיְתָה עלייה של יהודים צעירים מאירופה ומדרום אמריקה, היֹה הָיְתָה פרה בקיבוץ ניצנים, היֹה היה מבצע תינוק, היֹה הָיְתָה חטיבת גבעתי, היֹה היה אבא קובנר, ועוד ועוד ועוד ארועים אמיתיים הנזכרים ומופיעים בסרט. 

או בקיצור: הנה מוטלות עובדותינו שורה ארוכה ארוכה, מעיני העובדות עולה תמונת נצחון, המבוססת על 'ארועים אמיתיים'... האמנם??

ג. אז על מה הויכוח? לא, על זכותו של היוצר ליצור סרט ולא על זכותו של הצופה לראות בו מה שהוא רוצה ולא על השאלה האם מבחינה קולנועית מדובר בסרט מצויין (כי מבחינה קולנועית הוא מצויין)

ולפני שיצוץ לו שוב טיעון טיעוני הטיעונים: 'חופש היצירה' וממש מאחוריו בפלוגה המסייעת טיעון 'חופש הפרשנות', כי ל'כל אחד הזכות לקרוא את הסרט ולראות את הספר על פי הבנתו', נסכים מראש ובדיעבד ובאופן גורף ולנצח: אכן זכותו של היוצר ליצור מה שהוא רוצה. אכן זכותו של הצופה לראות ביצירה כל מה שבא לו, בין אם מה שבא לו שם או לא שם.

אבל לא על זה הויכוח. בחברה חופשית מותר לאדם לאסוף ממון, לכתוב תסריט, לבצע תחקיר (במקרה הזה "תחקיר", אני יודע, הייתי חלק ממנו, התקשרה אלי מישהו מהצוות, שאלה שאלות מעמיקות במיוחד שגילו הבנה מרשימה ביותר של כלום ושום דבר), מותר לו ללהק שחקנים, לשלב ביצירתו פורנוגרפיה-לייט ופסיבדו-פמיניזם, לייצר סימטריות מכל הסוגים, להבעיר אש, לייצר פיצוצים ולשלב ביצירה וויצים בסגנון מערכוני פורים בכתה י"א ככל אשר עולה על רוחו.

ובחברה חופשית מותר לאדם לשבת ולהתפעל מהתמונות על המסך, ומעבודת השחזור המדהימה (יש שם סצינה של פרימוס שנדלקת בו אש, ועוד אחת של B17 ופייפר של חיל האוויר!), הכוללת כלי רכב ונשק של פעם, ובגדים של פעם, ושקי חול של פעם, ודמויות המדברות בשלל מבטאים, ולהתפעל ולהתרגש ולצאת נפעם ולהמליץ לכל מי שלא ראה ש'ירוץ לראות', ולעבור לפרסומות.

גם אין ויכוח שסרט אחד תורם לעידוד התודעה ההיסטורית פי מאה או פי אלף או פי מאה-אלף מאשר כל ספר היסטוריה, כולל הספרים המקומיים כשלעצמם של הרינ"ה, רבנו יובל נח הררי.

אבל הויכוח קיים למרות כל ההסכמות הללו. כי הויכוח הוא על המסר של הסרט.

ד. אז מה המסר של הסרט – או: איך בכלל מבררים שאלה כזו?

לחיי הפרדקוסים: אם ליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה (ואין או לא אמור להיות ויכוח שליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה), ואם לצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות (ואין או לא אמור להיות ויכוח שלצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות), מאליה עולה השאלה האם בכלל אפשר לדבר על 'מסר של הסרט'?

כמו בכל מקרה אחר הקשור למציאות, המציאות מצילה אותנו גם מהפרדוקס הזה. ובמקרה הזה המציאות במובן מסוים מאד: היות האדם יצור מחפש ובורא משמעויות.

והואיל ומדובר בתכונה אנושית טבעית, המצטרפת לנטייה אנושית לנסות ולחיות חיים של צדק ושל מוסר (והרי לשם כך מחפשים ובוראים ויוצרים משמעות, כי בלעדיה אי אפשר לברור בין צדק לעוול, ובין סוגים שונים של מוסר), הרי שברור שאין ולא יכול להיות דבר כזה שלסרט, כל סרט, כולל מהיר ועצבני 23 (נכון לעכשיו אנו עומדים על 10 אבל סבלנות, גם ל-23 נגיע), לא יהיה מסר.

ולכן השאלה היא לא 'האם יש לסרט תמונת הנצחון מסר', אלא 'מה הוא המסר'.

וכן, ברור, יתכן לדבר על ריבוי מסרים. וכן, ברור, כל מסר ברשימת מרכיבי המסרים המרובים נתון לפרשנות. אבל שוב, על פי אותו עקרון אנושי-טבעי, גם על הפרשנות הזו אפשר וצריך להתווכח כפי שצריך לדון ולהתווכח על המסר של הסרט.

והויכוח יכול להתקיים בשתי דרכים: האחת – על בסיס מה שמרגיש לי לגבי הסרט. השניה – על בסיס מה שיש בו.

וכמובן שלרגש יש תפקיד, כי בייצור הרגש מבחנה של האמנות, כל אמנות.

וכמובן שבסרט יש הרבה מאד מרכיבים, אבל מה לעשות והאדם ניחן גם בתכונה חשובה מאד בלעדיה לא היינו מקיימים את הדיון הזה: היכולת להבחין בין עיקר לטפל.

וכמובן שמה שטפל בעיני מישהו, מרכזי בעיני מישהו אחר. תיק"ו משתק?? לאו דווקא.

כי גם  את העניין הזה אפשר לברר בשתי דרכים: האחת – לקדש את הדעה ולסגור אותה בפני ביקורת. השנייה – לנהל את הדיון באופן פתוח, כך שהויכוחים מתבררים, וגם כשלא מסכימים על עניין כזה או אחר, לפחות ניתן להגיע למסקנה על מה הויכוח.

ולסיכום: בהנחה שלסרט יש מסר, גם אם הוא בנוי משילוב של מרכיבים, ניתן לברר מה הוא המסר באמצעות התבוננות על מרכיבים מרכזיים בו, ואיסוף משמעויותיהם הספציפיות לכלל רעיון מרכזי אחד. וכשאין הסכמה על רשימת המרכיבים המרכזיים, מבררים מדוע אין הסכמה, מתוך כוונה להגיע להסכמה, כי כאמור הנחת היסוד היא שיש כאן מסר.

ה. יותר מסך כל מרכיביו – אז מה המסר של הסרט?

בקיצור:  הסוף למלחמות, מצעד האיוולת, מייק פיס נוט וואר וכן הלאה.

המסר הזה נבנה כאמור על שורה ארוכה של מרכיבים קטנים וגדולים, חזותיים וטקסטואלים, המסתכמים – מתוך חשש אולי שלצופה הלא-מספיק-רגיש ונבון הדברים לא היו ברורים – בשורה התחתונה המופיעה אחרי 'תמונת הנצחון': "מוקדש לכל הצעירים משני הצדדים שנפלו במלחמה". הציטוט מהזכרון אבל זה בערך המסר.

כמה דקות לפני כן, מופיע ציטוט לפיו "הפוליטיקה היא פוליטיקה, אבל החיים חשובים יותר".

מנקודת המבט הג'ון-לנונית הלעוסה-מאוסה-מעושה הזו, מסתברת כחיונית הפורנוגרפיה המביכה המלווה את הסרט לכל אורכו: מההקפדה שהשחקניות ילבשו מכנסונים קצרצרים ועד לסצינת הגרב על חוף הים וכמובן סצינת החליבה הבוטה במיוחד. לא פורנוגרפיה חלילה אלא שיר הלל לנעורים, ליופי, לאהבה.

על כל אלו יש להוסיף את הקבלת סיפור הרומן בין גיבורת הסרט למפקד הצבאי, לסיפור הרומן בין מתנדב האחים המוסלמים לבין הנערה הערביה החייכנית שמדי פעם עברה מהכא אל התם בדרכה מהבאר אל הכפר ובחזרה.

או נאומו של אחד החיילים – המוצגים משום מה כבוגרי בתי כלא וחבורות רחוב (והרי מדובר בלוחמי גבעתי שהחלו את שירותם עוד לפני הקמת המדינה וצה"ל, ולכן בהגדרה הם מתנדבים על כל המשתמע) – המדברר למעשה את המסר המעמיק והחדשני של הבמאי והתסריטאי: "למה להלחם אם אפשר לדבר".

איך לא חשבו על זה קודם – עד דצמבר 1947 -  הרצל וייצמן רופין מאגנס ארלוזורוב ברל ובן גוריון. 

חיילים אחרים, ניצולי שואה כמובן, מתנדבים לשמש כדוברי המסר של ישראל המיליטריסטית, זו שהסרט מנסה לחנך אותה באמצעות המסרים הנלבבים של ילדי הפרחים: "וכשיהודים והגרמנים היו באושוויץ הם אמורים היו לדבר? וניסית פעם לדבר עם ערבי?"

כדי שחלילה לא יוחמץ החיבור האמיץ בין שואה לתקומה, מדברים ביניהם הקשרית גיבורת הסרט ואחד החיילים – כדי שלא נחמיץ לרגע את עומק המסר מראה לנו המצלמה בנדיבות את המספר החקוק על זרועו – בגרמנית. 

וכמובן נאום השואה של הנמסיס "קובנר", הפוליטרוק (באספה מסבירה העולה החדשה בעלת המבטא הרוסי לידידתה העולה מארגנטינה, שמדובר בתפקיד צבאי הלקוח מהצבא האדום שמעמדו גבוה יותר משל כל מפקד אחר, שיא מופלא במיוחד של כתיבת נח בשבע שגיאות: המח"ט היה מעל לפוליטרוק, שהיה בסך הכל קצין חינוך, וכשסגנונו של קובנר נמאס על מפקד המרחב - יגאל אלון - הוא דאג להעבירו מתפקידו).

או ההמצאה שלא היתה ולא נבראה: הכפר הפלסטיני האומלל (המייצג את הפלסטינים האומללים כולם) שנושל מאדמתו על ידי חברי ניצנים (המייצגים את הציונות כולה). לא היה ולא נברא פעמיים: פעם אחת – כי ניצנים עמדה בבידוד לא-מזהיר: רק המחנה הבריטי הנטוש (הקמפ) מפריד בינה לבין כפרי חממה. פעם שניה – כי הציונות לא נישלה ולו ערבי אחד מאדמתו.

אבל הסימטריה המעושה מחייבת שקרים נפוצים חסרי בסיס, שמבחינת הידוע בציבור כ"מחנה השלום" אין אלא לשוב ולחזור ולחזור ולשוב עליהם כדי שיתקיים לגביהם מה שאמר – תחי האירוניה – גבלס, שר התעמולה הידוע.

וכמו כל סרט ראוי לשמו (ומבחינה קולנועית 'נטו' מדובר בסרט עשוי לעילא), הוא הולך וצובר תנועת קרשנדו: פיצוצים  ואש ועוד אש ותמרות עשן (המוסברות 'היסטורית' באופן מגוחך במיוחד: בקשה של פארוק מלך מצרים להשיג 'תמונת הנצחון' על 'הקולוניה' ניצנים לפני שהצבא המצרי חוזר הביתה – והרי הפלא הזה יתרחש כשבעה חודשים מאוחר יותר, ובין לבין יגיע צבא מצרי 'כידוע' לפאתי ירושלים).

ואז, כשהישוב מוכרע, והתגבורת לא מגיעה ("מסיבות פוליטיות" כמובן, שכמובן לא מסתדרות עם העובדה שרבע מ-17 הישובים שנפלו כמו ניצנים במלחמה הזו היו קיבוצים של 'השומר הצעיר'), והגופות נערמות בשוחות, מחליט סוף סוף אברהם המפקד להכנע.

בהיסטוריה כפי שקרתה (כן, יש דבר כזה), כניעת אברהם שוורצשטיין היתה בפני המפקד הצבא המצרי הסדיר. אבל העובדה הזו פוגעת באווירת הג'ומבייה של "מחנה השלום", כי עם קציני הצבא המצרי של 1948, ישבו קציני צה"ל 25 שנים מאוחר יותר בק"מ ה-101.

ולכן את שיאה של איוולת המלחמה אין לייצר מול קצין מצרי רשמי של צבא רשמי של מדינה שהיתה בין מקימי האו"ם, ארגון שנועד למנוע מלחמות ובמקומן לחפש פשרה דיפלומטית לשאלת ארץ-ישראל, בדיוק מה שהמצרים – כמו הערבים כולם – רצו למנוע בכל מחיר (כולל "הטבעת" החלוקה "בדם"), למרות שהם היו כאמור בין מקימי האו"ם. כל זה כמובן נסתר מעיניו הבוחנות של יוצר הסרט.

ולכן, במקום קצין מצרי סדיר הוא בוחר בלוחם האחים המוסלמים הפנאט, שכדי שלא נחמיץ את מהותו ומיהותו, הוא מצוייד בזקן עבות ובעיניים בורקות וחסרות סובלנות קודם כל כלפי הבמאי המצרי שנשלח "רק לתעד". אבל אפילו הוא הורג את המפקד אברהם בשוגג, כשהוא נכנס לרגע לפאניקה כי מישהו מאחור יורה כמה יריות.

סימטריה. המזוקנים שלהם מול הקובנרים שלנו. אם רק לא היו פנאטים 'משני הצדדים' יכלו כל האוהבים לממש את אהבתם.

תעמולה: כי מה פתאום קצין מצרי יבצע פשע מלחמה - רצח של מפקד שהרים דגל לבן (וכן, גם צה"ל ביצע פשעי מלחמה).

צילום התקריב הלפני-אחרון הוא על תמונותיהם של גיבורי מצרים המונחות על השידה בביתו של הגיבור החיצוני של הסרט, הבמאי המצרי המתבונן ומתפעל, המייצג כמובן את הבמאי והתסריטאי של 'תמונת הנצחון'. נאצר, קיסינג'ר, סאדאת. גיבורי השלום שמבחינה מהותית לא שינה מאומה בתפיסה הרווחת של המצרים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. 

מה שהיה ב-1942 (שלילת הציונות מיסודה בלי קשר לגודל השטח שביקשה לעצמה), נותר כפי שהוא 80 שנים מאוחר יותר. אין שום סימן שמשהו הולך להשתנות מבחינה זו – לא במצרים ובוודאי לא בקרב הפלסטינים משני צידי הירדן – בעתיד הנראה לעין.

הבמאי המצרי משמש כדוברו של הבמאי שלנו, גם כשהוא מעיד על עצמו שחידת הנערה המחייכת (וזו התמונה האחרונה של הסרט, 'תמונת הנצחון', נערה יפה מחייכת אל מול איוולת הלאומיות והפוליטיקה וכן הלאה), הביאה אותו ללמוד את הנושא ולחקור. כלומר "לחקור".

כי כפי שנכתב בתחילת הסרט, הוא "מבוסס על ארועים אמיתיים", השיטה היעילה ביותר כאמור, לייצר שקר חזק.

ו. היסטוריה גדולה, היסטוריות קטנות, תעמולה נבזית ושכל ישר

בשלב מוקדם מאד של הסרט, מנדב לנו הבמאי המצרי עוד תובנה מעמיקה ומקורית: ההיסטוריה הגדולה בנויה מהיסטוריות קטנות. אכן רעיון מקורי, חדשני, מעורר מחשבה ופורץ דרך.

או שאולי בעצם הסיפור פשוט בהרבה, לפחות במישור העקרוני: היסטוריה קטנה או גדולה היא קודם כל היסטוריה.

והיסטוריה היא פשוטו כמשמעו הסיפור המשוחזר עד כמה שניתן של עניין מסוים שהרתחש בעבר.

למשל מה עיקר סיפורה של  ניצנים בין דצמבר 1947 ליוני 1948 (או אפריל 1949 אם מוסיפים את חילופי השבויים בגבול).

וכדי להבין מה היה בניצנים בתקופה הזו - תקופת המאבק נגד הפלישה הערבית ובעד זכות הקיום של ישוב יהודי כחלק מבית לאומי יהודי על לפחות חלק מארץ ישראל - יש להגביה מבט, הרבה יותר ממה שמסוגלת לעשות מצלמת הרחף של במאי הקולנוע, ולקחת בחשבון כמה וכמה הקשרים ועניינים, ביניהם: 

המאבק הדיפלומטי של הנהגת הישוב בחודשים שקדמו להכרזת המדינה; מהותו של 'הקרב על הדרכים' שניהלו הערבים נגד הישוב היהודי והסיבה למאמץ הנגדי של היהודים לנהל נגד הערבים 'קרב על שטח'; יכולתו של כוח המגן לאסוף, להכין ולחלק נשק בתקופה שקדמה להכרזת המדינה, ומדוע מבחינה זו רק אחרי ההפוגה הראשונה (יולי 1948) החלו להשתנות מן היסוד כלי המלחמה שעמדו לרשות צה"ל; החסרונות הטקטיים של ניצנים ביחס לציר עזה-איסדוד; תפקידם של 'הדפים הקרביים' בנסיבות הקשות של המלחמה, לפחות עד אוקטובר 1948; המצב בחזיתות קרובות יותר ופחות (במקביל לחודשי המצור על ניצנים נהרג אחד מכל שני לוחמי 'הראל' בקרבות על הדרך לירושלים, הנה מוטלות 400 גופותינו שורה ארוכה ארוכה). 

רשימה חלקית בלעדיה לא תתכן היסטוריה. 

אבל כשהיסטוריה היא בסיס להטפת מוסר "שלומניקית" ריקה מתוכן, מבוססת על עיוותי עבר במקרה הטוב, שקרים בוטים במקרה השכיח, ובריאת סימטריה שלא היתה ולא נבראה משום בחינה, במקרה הרע אך המרכזי כל כך לסרט, הרי שלא מדובר לא בהיסטוריה גדולה, ולא בהיסטוריה קטנה, אלא בתעמולה נבזית.

והיא נבזית במיוחד כי כוונותיה טובות. כי מי נגד שלום? כולם בעד שלום. כולל היטלר שהניח שאחרי שיביס את הסובייטים ואת הבריטים יוכל להביא סוף סוף לשגשוגו של הרייך בן אלף השנים. בוודאי פארוק, להבדיל, היה בעד שלום, ובלבד שהוא לא יכלול קיומה של מדינה יהודית. וגם נאצר אחריו, בימים ההם קצין מצרי בצפון הנגב, שגם תמונתו כאמור על שולחן העבודה של הבמאי, ירצה לימים שלום וגם יבטיח שלום ושגשוג של סוציאליזם-ערבי, שניתן יהיה לבנות מיד אחרי השמדתה של ישראל.

והיא טפשית וריקה במיוחד מכיוון שהיא מעמידה את החיים מול הפוליטיקה. כאילו שפוליטיקה היא תוכן וכאילו שחיים הם תוכן. פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו האחים המוסלמים. וחיים יכולים להראות כמו אלו המאפיינים את המוני הכפריים במצרים באלפי השנים האחרונות.

אבל פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו אנשי התנועה הציונית דרך שלל ארגוניה, ביניהם תנועת הנוער הציוני, שתחת עקרון העל שלה שנוסח ב-1929 – "כל אחד בונה" – הגיעו צעירים מרחבי העולם היהודי, ועשו בדיוק את זה: כל אחד ואחת וכולם ביחד פשוט בנו חיים.

כדי להבין את כל זה, או קודם כל את זה, אין צורך להיות לא חכם גדול ולא ידען גדול. 

כל מה שצריך זה מנה סבירה של שכל ישר, וזוג עיניים שיביט על המציאות כפי שהיא, ולא דרך עדשות המצלמה.

 

 

אז מדוע התנועה החרדית אינה - כטענת מנהיגיה - המשך של המסורת היהודית אלא היפוך גמור שלה, ומה בכל זאת אפשר לעשות חוץ מלקדם פוליטיקה רעה או פאניקה ציבורית?

 א. כמה הבהרות

נקדים ונבהיר - תנועה חרדית זה דבר אחד, ואדם חרדי זה דבר אחר. יש קשר בין אדם חרדי לתנועה חרדית, אבל דיון היסטורי לא עוסק באדם מסוים, ובוודאי שאין בו משום כוונה 'להסית' או להטיל דופי בציבור שלם, שממילא, כפי שנראה להלן, הוא אולי 'ציבור' אבל הוא בוודאי לא 'שלם'.

ועוד הקדמה - הדיון שלהלן מתייחס בעיקר לשורשי התנועה החרדית כפי שהחלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, המאה השכוחה והחשובה ביותר בעת החדשה, עם כל הכבוד, ויש הרבה מאד כבוד, למאה ה-20, ועם מעט הכבוד, ויש מעט מאד כבוד, למאה ה-21.

ועוד אחת - במוקד הדיון תעמוד בעיקר שיטתו של החת"ם סופר, שנחשב על ידי החוקרים הרציניים בנושא כדמות המפתח להבנת התנועה החרדית. אין שום כוונה להקיף את כל הנושא. האיש חי כמעט 77 שנים, שאפילו בימינו זה הרבה זמן, קל וחומר לפני 200 שנה (הוא נולד ב-1762 בפרנקפורט, והלך לעולמו בפרשבורג, ברטיסלבה של ימינו, ב-1839).

ואחרונה - הואיל וברור שיש קשר בין תנועה לבין האנשים שמרכיבים אותה, והואיל ויש קשר בין היסטוריה רחוקה יחסית (200 שנה) לאקטואליה - אחרת לא הייתי מבזבז לא את הזמן שלי ועוד פחות מכך את של חמשת הקוראים של רשומה זו - חשוב להבהיר כבר כאן את אופי הקשר, כפי שאני מבין אותו, גם כהיסטוריון וגם כאזרח ישראלי חרד מהתשובות על השאלה לאן הולכת התנועה החרדית.

ב. אז לאן הולכת התנועה החרדית? התשובה בלתי אפשרית אם לא מבינים קודם מאין היא באה

ובכן, כפי שנגזר מהכותרת, התנועה החרדית היא שינוי דרמטי. היא לא המשך היהדות של פעם כפי ששוטים רבים מאמינים (רובם, אגב, חילונים גמורים!), אלא תמורה. התמורה הזו מתאפיינת בגישה השוללת עקרונית את המודרנה בכלל, ואת מימדיה הרעיוניים בפרט. הואיל ואי אפשר כמעט להמלט מהצד הטכני של המודרנה (חשמל, ביוב, תחבורה, קיצבאות ילדים, בטחון ומהפכה תעשייתית המאפשרת לייצר מזון אולטרא-כשר במחירים נמוכים), הדגש של התנועה החרדית הוא על שלילת המימד הרוחני של המודרנה (המדע, הלאומיות הפוליטית, שוויון בפני החוק, כפיפותם של כל הארגונים האזרחיים - כמו כל בתי הכנסת וכל מה שסביבם - לשלטון החוק, והחמור מכל אלו: השוויון העקרוני בין כל בני האדם).

מתוך כך קל להבין מדוע ההבחנה בין 'התנועה החרדית' ל'אדם החרדי' מובנת מאליה או אמורה להיות כזו: הואיל וקשה מאד לסמן את הגבול בין שני המימדים הללו של המודרנה, הרי שלא פלא שבני אדם חרדים שונים מנהלים את חייהם הממשיים באופנים שונים. ולכן מצד אחד יש 'תנועה חרדית' שניתן לאפיינה מבחינה עקרונית, ואילו מצד שני, בפועל, יש התנהגויות שונות, לא פעם מנוגדות.

ואמנם, כפי שכולנו מכירים מהמציאות הישראלית (ומדוגמאות נוספות ברחבי העולם, כלומר בכל המקומות בהם חיים חרדים), יש חרדים שמזדהים מכל בחינה - כולל שירות צבאי - עם הישראליות; יש חרדים שבפועל מתנהגים כישראלים גם אם לא ממהרים להכריז על כך ברבים; יש חרדים שבלית ברירה משתלבים יותר ויותר בישראליות כי כך נגזר מהמציאות הכלכלית בעיקר; ויש חרדים שככל שעולה שיעור החרדים משלושת הסוגים הראשונים (כלומר אלו שעוברים ישראליזציה למעשה ולהלכה ברמות כאלו או אחרות) כך הם מהדקים שורות, מגבירים קנאות, מסתגרים עוד יותר, עוטפים ילדות בנות 6 בשקים שחורים, וכן הלאה.

מדובר בתהליך. כמו כל תהליך היסטורי, אין שום דרך לדעת בוודאות לאן יגיע "בסופו", גם מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה "סוף". כמו תל-אביב ופוליטיקה, גם המציאות החרדית היא 'ללא הפסקה', יש בה רק פסיקים, לא נקודות.

ג. אז מה אפשר לעשות גם בידיעה שאי אפשר לחזות את העתיד?

העובדה המצערת שאין באפשרותנו לחזות את העתיד, אין פירושה שאין מה לעשות בהווה. ומה עושים בהווה? בגדול יש שתי אפשרויות: 

האפשרות האחת - לעשות כל מה שרק אפשר על מנת לשמור על הדימוי של התנועה החרדית כאילו מדובר על מקשה אחת, תוך כדי שימת דגש על ילדות הטליבאן והתפעלות מכל שטות שאומר נציג חרדי בכנסת ישראל (החוכמה האחרונה ששמעתי היא על אותו חבר כנסת גאון, ששיתף אותנו בגדולתו הנשענת על העובדה שהוא לא מתחנך על ברכי נועה קירל, ושאם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעניק לה בגדים). זו בדיוק דרכם של רוב אזרחי ישראל, אלו שנציגיהם יושבים בקואליציה ואלו שנציגיהם מאיישים את ספסלי האופוזיציה ואת הכיכרות ואת הגשרים ואת מדורי המאמרים ואם הייתי בפייסבוק לא הייתי מתפלא לראות שאת רוב רשומות הפייסבוק. 

לפני שנעבור לאפשרות השנייה, המומלצת בעיני כותב שורות אלו, ראוי לשים לב לתופעה המרתקת הזו: שיתוף הפעולה בין רוב האופוזיציה לרוב הקואליציה, שיתוף פעולה במרכזו בחירה מודעת (אלא אם מדובר בטיפשות, במאה ה-21 זו אפשרות סבירה לחלוטין, אצל כמה אנשים מדובר בערך מקודש) להביט רק על חלק מהתמונה, כל צד מסיבות מנוגדות:

קואליציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, שמשקלו האלקטוראלי מצדיק כל ויתור וכל סעיף בתקציב המדינה

אופוזיציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, כדי להעמיק את הפאניקה, כדי להדק את השורות, כדי שהגעוואלד ישמע חזק וצלול מקפלן ועד מרכז חורב ובחזרה.

ככה לא בונים חומה כבר אמר מי שאמר? אז הנה זה שוב: ככה לא בונים חומה

האפשרות השנייה - להפעיל את המדינה כדי לחזק את החרדים העוברים ישראליזציה ולהחליש את אלו המתנגדים לה עקרונית. ועד שהמדינה תופקד בידיים של אזרחים שמבינים את החכמה הקטנה והמובנת מאליה הזו - ובלבד שמפעילים את השכל הישר, זורקים את הציניות של נתניהו ואת הפאניקה-המעושה-המאוסה של אהוד ברק - הנה מה שיכול לעשות כל אזרח הרואה באפשרות השנייה את האפשרות היחידה: א. להפסיק את הפאניקה. ב. להפעיל את השכל. ג. לקרוא לדברים בשמם: ואת הקסם הזה - לקרוא לדברים בשמם - אפשר לעשות רק ואך ורק על בסיס הבנה היסטורית של התנועה החרדית ושל יחסיה עם המודרנה בכלל ועם הייצוג היהודי שלה - התנועה הציונית ומדינתה ישראל - בפרט.

ד. תקציר ההיסטוריה של התנועה החרדית - רשות הדיבור לחת"ם סופר 

נתחיל בשני המשפטים המוכרים לכל מי שעוסק בנושא, וגם לרבים מאלו ש'סתם' יצא להם לשמוע את המפורסם מבין השניים:

"חדש אסור מן התורה" קבע חת"ם סופר, ועוד לפני שניגש לברר למה הכוונה ומה ההקשר (ובלי הקשר אי אפשר להבין כוונה), נגיד את הדבר החשוב ביותר: התורה לא קובעת שום דבר לגבי איסור על חדש. אם בכלל, כפי שמלמד הפסוק מספר ויקרא "וישן מפני חדש תוציאו", אז התורה אומרת שחדש עדיף על הישן.

האם החת"ם סופר לא יודע את זה? בוודאי שכן. אבל זו בדיוק הנקודה. המייסד הלא רשמי של התנועה החרדית עושה בתורה כבשלו, באופן מהופך במקרה הזה, במודעות שלמה ומתוך כוונה חברתית-פוליטית, וזה הרי בדיוק מה שהופך את התנועה החרדית להיפוך גמור של המסורת היהודית, בניגוד גמור לטענת מנהיגיה, ובניגוד גמור למה שחושבים עליה די הרבה חילונים שנישבו בבורות.

המשפט השני פחות מוכר אבל עוצמתי פי כמה: "השומע ישמע והחודל יחדל". מדובר בצירוף מלים המופיע בספר יחזקאל, אבל כוונתו נובעת מהקשרו - וזה הזמן להסביר מה זה אותו 'חדש' שמככב במשפט המפורסם. ובכן, התשובה כבר נאמרה קודם לכן במאמר זה: חדש=מודרנה. במלים אחרות, הח"ם סופר אומר לנו את דעתו האישית ואת דעתו האישית בלבד, לפיה התורה אוסרת על המודרנה. וזו תמצית התנועה החרדית אם זה לא ברור, ואין בכך שום המשך למסורת היהודית אם זה לא ברור.

וכיצד העניין הזה מסביר לנו את המשפט השני? בפשטות: החת"ם סופר בעצם אומר שמי ש"ישמע" כלומר יבין את "המשמעות" של הציווי הכאילו-תורני "חדש אסור מן התורה", לא-יחדל להיות יהודי, ולהפך: מי שאיננו שומע שחדש אסור מן התורה, יחדל להיות יהודי.

והנה לנו העמדה החרדית העקרונית מאז הופעתה על במת ההיסטוריה כתופעה חדשה חסרת תקדים: יהודי הוא רק מי שהולך בדרכם של הרבנים והארגונים שהלכו בדרכו של חת"ם סופר. נקודה.

ה. ביקור קצר במקסיקו

מנהל בית ספר חרדי במקסיקו לא התבייש לומר לא מזמן לקבוצת מחנכים יהודים מקומיים את המשפט הבא: "מי שאיננו מחנך את ילדיו באופן בו אנו מחנכים בבית הספר הזה למעשה עוסק בג'נוסייד". נקודה. וכל מלה נוספת מיותרת, להוציא את כל שאר המלים שמתקיימות סביב המלים הללו, כמו למשל העובדה שאת הדברים הללו שמעתי ממנהל בית ספר חרדי אחר במקסיקו, שלדעתו העמדה הזו של עמיתו החרדי היא חסרת בסיס, מקוממת וראויה לכל גנאי.

מה שמחזיר אותנו לפרק השני במאמר זה. הנה מסתבר שלא צריך להרחיק לירושלים או להפליג עד בני ברק. אפילו במקסיקו הקרובה מכמה בחינות פי כמה ממאה שערים או מאלעד, מתקיים הנס הגלוי הזה: הנה לנו שני חרדים מבחינה סוציולוגית (מעיל שחור בשיא החום כביטוי לקפדנות הלכתית). אבל החיים זה לא רק, או בעיקר לא סוציולוגיה, אלא שילוב של תרבות ופוליטיקה. ובהתאם:

החרד האחד מתייחס בביטול מזלזל בלשון המעטה לכל מי שלא "שומע" כמוהו את ציוויו הסובייקטיבי והחדש של החת"ם סופר אודות האיסור חסר השחר מבחינה תורנית על החדש.

והחרד השני מתייחס בזעזוע לעמיתו לסוציולוגיה (ולפרקטיקה: שניהם מחנכים, שניהם בתפקיד ניהולי בכיר) ורואה בכל יהודי באשר הוא יהודי, שותף גם אם בר-פלוגתא.

ו. ובחזרה לפרשבורג, 1807

הימים ימי 'המלחמות הנפוליאוניות' שמבחינה רעיונית השאלה המרכזית שעמדה מעליהן היתה מה תפקידה, עתידה והשלכותיה של המהפכה הצרפתית על היבשת כולה, ובעצם על העולם כולו, כולל היהודים כמובן.

על רקע עניינים אלו עלתה באופן חריף שאלת הזהות היהודית. שליטים כמו נפוליאון ניסו לברר למי נתונה נאמנותם של יהודי צרפת, ליהודים או לצרפת. היהודים שהיו רגילים בשאלות מסוג זה, הסבירו בקלות שאין שום סתירה.

על השאלה האם נפוליאון השתכנע, לא נענה כרגע. כך או אחרת, מ-1815 הפך האיש המעניין הזה לעוד פרק בהיסטוריה. שאלת הנאמנות האזרחית לעומת זאת נותרה בעינה, והיא מעסיקה כמובן גם את הישראלים. כי מה לעשות ושאלת הנאמנות האזרחית היא שאלה חדשה חסרת תקדים, מה שמסביר מדוע ראו תומכי הרעיונות של המהפכה הצרפתית בחינוך את הגורם המרכזי שיבטיח, אם בכלל, תשובה סבירה לקונפליקט הנאמנות (המאפיין כל אזרח שנאמנותו הטבעית היא לבני משפחתו והנה הוא נדרש לתרום ל'כלל' מופשט שמורכב בין השאר מאוהדי בית"ר ומצביעי הרשימה הלא-משותפת, כמו גם מיטורללות ועוד ועוד).

ומכאן למעמדה העליון של מערכת החינוך בכל המדינות הדמוקרטיות, ומכאן ההבטחה (המקויימת בחלקה בכל מקום, לא רק בישראל), שהיא חייבת להיות חובה ולכן חינם.

ומכאן קצרה הדרך ללב העניין החינוכי: לימודי הליבה, לב החינוך. ומכאן קצרה הדרך להבין מדוע קל לאפיין את התנועה החרדית סביב השאלה הזו. כשנדרש החת"ם סופר לאופן בו התמודדו חכמי צרפת עם השאלות המקשות של נפוליאון ב-1807 (שאלת הנאמנות כאמור), הוא שיבח מצד אחד את האופן בו החכמים הללו התמודדו עם האתגר, אבל במכתב פרטי לאחד מהם, שהציג עמדה לפיה מן הראוי שיהודים ילמדו לימודים כלליים, כתב החת"ם סופר דברים ברורים והפוכים, לאמור:

"אם ילמדו בתחילת גדלם פשט המקראות וחוכמת החיצונים שהם חוץ לתורה, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהיא העיקר, כבר בחרו בהפקרא וכפרו בה' ותורתו". במלים אחרות, לחת"ם סופר היה ברור כי חינוך לפי שיטת המשכילים - קודם לימודי ליבה ואחר כך תורה - "יפרקו עול לגמרי".

והנה מכלל הלאו של חת"ם סופר מתבהרת במלוא עוצמתה תשובתו הנכונה של כל מי שחרד לעתיד מעמד החרדים בישראל ובכל מקום אחר: קודם פשט המקראות, במקביל חוכמת החיצונים, ובשעות הפנאי - או בכנסיית הבטלנות (במובן התלמודי), כלומר האוניברסיטה - הדרושים והתורה שבעל פה, שהיא לא העיקר, ממש לא.

כך או אחרת, "פריקת עול" לא תהיה כאן, כי אם יש משהו שלמדנו ב-200 השנים האחרונות, הוא ש"פריקת עול" באה תמיד מצד אלו, שכמו הרשע בהגדה של פסח, הוציא את עצמו מהכלל. 

ז. ולמה בכלל כל זה חשוב?

בעולם מתוקן, או בעולם בו רמת השיח היתה סבירה, לא היה צורך לשאול את השאלה הזו. ברור למה כל זה חשוב. כי כדי לדעת לאן הולכים יש לדעת מאין באנו, וליגאל אלון יש משפט יפה שכמעט כולם קצת טועים כשהם מצטטים אותו. אלון מציע שהעם 'יכיר' (ולא 'יזכור') את עברו, ומדובר בהבדל חשוב. כי הזכרון יכול להצמית, בעוד שהיכרות היא פשוט מה שהיא: היכרות.

כך או אחרת, בהנתן רמת השיח של המאה ה-21, אין ברירה אלא ללעוס עוד טיפה את העיסה הזו ולהסביר כי כל העניין הזה חשוב משתי סיבות מרכזיות, 1. פוליטית 2. תודעתית:

1. פוליטית: כי פוליטיקה היא בין השאר עניין של חלופות. 

חלופה א' מעדיפה לראות בחרדים גוש נוקשה אחד, בין אם לצרכי גיוס אלקטוראלי ובין אם לצרכי פאניקה והיסטריה הנחוצות לתחושת הצידוק העצמי שהוא מבוא לצדקנות שהוא בסיס לכלום ולשום דבר. 

חלופה ב' מעדיפה לראות בחרדים ציבור מורכב ומגוון, שכמו כל קבוצה חברתית, עובר תהליך רב-פנים, ומכאן שאפשר לנהוג כלפיו כך ואפשר אחרת. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע.

2. תודעתית: כי היא המשענת המרכזית של הפוליטיקה, שהיא אחת הזירות של השיח הציבורי, וברגעים מסויימים הזירה החשובה ביותר (כי דרכה מתקבעת לפרק זמן חשוב, שנה לפחות, זהותו של מקבל ההכרעות הציבוריות). ולכן, שוב, כמו בפוליטיקה גם באמא שלה - התודעה - יש שתי חלופות: 

האחת: להמשיך ולראות בחרדים לא רק גוש נוקשה אחד, אלא להמשיך ולחשוב שלמרות כל הדברים המשונים שמתלווים לתנועה הזו (מעיל באוגוסט), יש להודות לעצם קיומה שהרי אנשיה שומרים על היהדות האמיתית, עניין חשוב בכלל ובמדינה יהודית בפרט.  

השניה: להבין סוף סוף שהחרדים הם חידוש בדיוק כמו התנועה הרפורמית, או הבונד, או אחדות העבודה, עם כל ההבדלים הנחוצים בהשוואות הללו. ולכן בדיוק כשם שלא 'השומר הצעיר' או 'בני עקיבא' הם המודל שאין בלתו לאופן בו אמורה להראות החברה היהודית החדשה במדינת הלאום שלה, כך גם לא החרדיות היא המודל. חרדיות כזו או אחרת יכולה להיות והיא אמנם חלק מויכוח מתמשך שימשיך וימשך על דמותה הרצויה של המדינה ושל החברה. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע, אפשר כך ואפשר אחרת, ומנקודות מבט מסוימות (רפואת שיניים ציבורית חינם) יתכן מנהיג חרדי נאור יותר מהגדולה בפמיניסטיות הפרוגרסיביות (שסברה שאין זה עניינו של הציבור אפילו לא לשים פלואור במים, קל וחומר לעסוק בענייני רפואת שיניים).

ובעניין פעוט כמו עתידה של השן הטוחנת נסיים, כי החיים, מה לעשות, מורכבים גם מהזוטות הללו. 

תיזת 'השבטים' - בין סוציולוגיה, מיתולוגיה, פוליטיקה והיסטוריה

 א. סוציולוגיה (או פסיבדו-סוציולוגיה)

עיון זריז במרשתת יגלה שנאום השבטים שהותיר אחריו הנשיא החביב רובי ריבלין, הפך לסוג של נקודת ייחוס בלא מעט דיונים העוסקים בהווה, ובעיקר בעתיד של החברה הישראלית.

התיזה למי ששכח היא בערך כזו: החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים - חרדים, ערבים, דתיים-לאומיים וחילונים. לפי התיזה לכווולם יש מקום וכן הלאה, כי חלפה עברה התקופה בה כווולם אמורים היו להתיישר על פי הקריטריונים האולימפיים של השבט האשכנזי.

שמועות שלא בדקתי מספרות על תוספות של שבטים נוספים, לפיהן יש גם שבט של 'מליון רוסים', כלומר ישראלים שהם אינם יהודים על פי ההלכה, ושהם נמצאים כאן בתוקף 'חוק השבות' המקהולל, וכך או אחרת, מדובר ב'שבט' שבקושי מדבר עברית, ממשיך להנות ממיני מתיקה שאפשר לקנות בחנויות של 'רוסים' ('מיני מתיקה רוסים' זה אוקסימורון אבל לא נעסוק בעניין הזה הפעם, כי הזמן דוחק), וכן הלאה.

ועיון במרשתת יגלה שתיזת 'השבטים' מאפשרת אנלוגיות יצירתיות ומרהיבות, שאינן מתבססות על הבדלי צריכת ממתקים ונטיית לב לשונית כזו או אחרת, כלומר ענייני 'עדה' כאלו ואחרים, אלא על הבדלים בתפיסות פוליטיות. בהתאם, כך מציעה התיזה היצירתית, ישנם ארבעה שבטים: המלוכני, הליברלי, המשיחי ונטול הזכויות (הערבים אם זה לא ברור).

והנה תוספת שלי, המבוססת על ההגדה של פסח: ישנם ארבעה שבטים - השבט החכם, השבט התם, השבט הרשע והשבט שאיננו יודע לשאול.

עליו אפשר להוסיף את החמישי: השבט של אלו שעסוקים בלהמציא תמונת עולם דיכוטומית המבוססת על מושג 'השבט', שהוא, מה לעשות, בימינו בלי כל ספק, לא יותר ממיתוס.

אז עד כאן סוציולוגיה, או ליתר דיוק פסיבדו-סוציולוגיה, ומכאן נעבור למיתולוגיה.

ב. מיתולוגיה (או אובר-חוכם-מיתולוגיה)

מושג 'השבט' מקומו יכירנו מבחינה עניינית בתקופה בה האדם חי בעיקר בפורמט של לקט-ציד. אפשר להרחיב את חלותו הממשית של המושג הזה לתקופות טרום-מודרניות אחרות, כמו זו שאיפיינה את העולם הערבי ערב הופעתו של מוחמד, שאת מפעלו אפשר להגדיר מנקודת המבט הנדונה כאן, כמאמץ מרהיב להחריב בהצלחה מוגבלת מאד, את מנטליות השבט שהתבססה בעיקר על מיתוס של שבט.

המיתוס הזה שיחק תפקיד חשוב מאד ברוב תקופת קיומו של ההומו-סאפיינס, כלומר ב250 אלף השנים האחרונות, תלוי מי סופר, וזה לא באמת חשוב. כי שבט במובן הממשי, שימש כמסגרת לטיפוחם של מיתוסים נשעני-טבע, שתוארו היטב ביצירות ספרות כמו 'שבט דוב המערות', כותרת המדברת בעד עצמה: השבט הממשי, נשען לקיומו על כל מרכיביו במאבקי הקיום שלו עם הטבע, וכביטוי לתלות הישירה הזו בטבע, הוא רואה עצמו חלק ישיר ממנו, בדיוק כמו דובי המערות.

אבל ככל שהשתנתה צורת הארגון האנושית, הלך המיתוס הטבעי והתרחק אל השמיים (את דוב המערות החליפו יצורי דמיון כמו זאוס, שיווה, יהוה וכדומה), ואילו 'השבט' כמושג ממשי פינה את מקומו לשיטות ארגון אחרות למדי, שעם הזמן התפתחו ונהיו מדינות מבוססות היררכיה על בסיס לגיטימציה כזו או אחרת, בדרך כלל 'שמימית', עקרון שבלעדיו לא היתה מופיעה צורת הארגון המוכרת במאות השנים האחרונות: מדינה הנשענת על ריבונות העם.

שהיא הבסיס לאפשרות של מדינות דמוקרטיות במובן האמתי של המושג, כי כידוע גם הריבון של צפון-קוריאה בימינו, שלא לדבר על נשיא סוריה והנהגת איראן, יספרו לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, שגם הם מבססים את שלטונם העריץ על ריבונות העם.

מכאן, שכל דיבור על 'שבטים' במסגרתה של מציאות מודרנית - צפון-קוריאנית או דרום-קוריאנית, סורית, לבנונית או להבדיל ישראלית - הוא דיבור מיתולוגי במובן הרע של המושג, כלומר דיבור המנותק מהמציאות ושאת תפקידו אפשר להבין רק ואך ורק כחלק מהמשחק הפוליטי.

ג. פוליטיקה (או אנטי-פוליטיקה וגם פוסט-פוליטיקה).

נחזור רגע לנשיא החביב (באמת) רובי ריבלין. כנשיא הוא יודע שכוחו הפוליטי מוגבל. מוגבל על ידי החוקה הישראלית הקיימת (והיא בהחלט קיימת ולא זה המקום להסביר מדוע היא קיימת גם אם אפשר לקיימה אחרת כלומר לשפרה, לשכללה, לתקנה או לחסלה). אבל הואיל והנשיא ריבלין לא נולד מבחינה ציבורית כנשיא חסר כוח פוליטי ממשי, אלא כרוויזיוניסט קלאסי, ראוי לגשת לנאום השבטים שלו קודם כל מנקודת המבט הזו.

נתחיל מההתחלה: אין ספק לגבי כוונותיו הטובות של ריבלין. מבחינה זו הוא ממשיך את המסורת הרוויזיוניסטית: אין ספק, לי בכל אופן אין צל של ספק לגבי כוונותיהם הטובות של כל הרוויזיוניסטים שקדמו לריבלין, קודם כל אין לי ספק לגבי טוהר כוונותיו של ז'בוטינסקי. נדמה לי שאפילו יאיר נתניהו הוא ציוני פטריוט, והגם שאני נדהם מעצמי שאני כותב את זה, נדמה לי שעם כל תחושות הבחילה הטבעיות, הטיעון הזה לגבי הכוונות הטובות תופס גם לגבי יאיר נתניהו. ואם לגביו הוא תופס, בוודאי לגבי ריבלין.

מה הכוונות הטובות בתיזת השבטים? סובלנות, כבוד הדדי, נכונות לפשרה וכיו"ב ערכים ראויים שבלעדיהם לא תתכן דמוקרטיה.

אבל דמוקרטיה איננה עוד סוג של פנטזיה הרמונית, היא איננה עוד ביטוי לאוטופיזם תלוש, אלא היא שיטת ניהול קונפליקטים המניחה בדיוק מה שהיה כל כך קשה לכל הרוויזיוניסטים מיומם הראשון: קבלת כללי המשחק.

תזכורת קטנה-גדולה מהימים הראשונים של הפוליטיקה הרוויזיוניסטית: אחרי שהובס בבחירות ב-1933 44-14 על ידי מפא"י, ז'בוטינסקי לא ניגש חלילה להחליף את דרכו בת ה-11 שנים כבר, או לפחות חלקים ממנה, אלא הוא החליט להחליף את העם. יזכור עם ישראל את הקמת 'ההסתדרות הציונית החדשה', לא סתם באמצע החיים, אלא ב-1935, מהשנים הקשות ביותר לתנועה הציונית ולעם היהודי, שנה שהיתה רק מבוא למה שיגיע אחרי זה (מז'בוטינסקי שהלך לעולמו בקיץ 1940 נחסכה הידיעה המרה על גורל היהודים. אבל לפחות את פרוץ המלחמה שהוא טען במפורש שאין שום סיכוי שתפרוץ, כן, זו האמת ההיסטורית, הוא ראה גם ראה).

ובחזרה לעתיד: הרוויזיוניזם מסתכם אם כך קודם כל בהסתייגות עקרונית מכללי המשחק, גם כשאת המשחק מנהלים רוויזיוניסטים. ומדוע? כי אם הם יכבדו את כללי המשחק, ממילא יפסיקו להיות רוויזיוניסטים. ונכון לעכשיו, כל המנהיגים שיצאו מהמחנה הזה, להוציא אולי יצחק שמיר, תמיד העדיפו את הרוויזיוניזם על פני כללי המשחק (כי זו היתה תמיד דרכה של מפא"י והקוליציה שקמה סביבה בין 1933 ל-1977, וכמאמר שירת האיצטדיונים העמוקה מחקר: 'מי שלא קופץ אדום', כלומר כדי להיות רוויזיוניסט אני חייב להתנגד למאפיין המרכזי של היריב שלי. אני אוהד מכבי תל אביב אם זה משנה משהו מבחינת היכולת של הקורא להתמקד בעיקר - הנמשל - ולא בתפל - המשל).

ואם הבנו את העקרון הזה, מתברר 'נאום השבטים' של ריבלין, כפי שהוא מתברר היום, ככלי-עוקף-כללי-משחק יוצא מהכלל, כי הוא לא כולל 'החלפת עם', אלא 'רק' החלפת פרדיגמת התבוננות.

פרדיגמת ההתבוננות של 'תיזת השבטים' היא בקיצור בריחה מהמציאות באמצעות יצירת מצג שווא פסיבדו-סוציולוגי, אובר-מיתולוגי, שמשמעותה היא גם אנטי וגם פוסט פוליטיקה.

הפרדיגמה הזו, דווקא כי היא נהנית מניחוח של הערכים הנכונים, בכלל ובפרט כשהיא באה מפיו של אדם חביב, באמת אדם חביב, כזה שאפשר לדמיין היתקעות איתו באי בודד (הכוונה לריבלין אם זה לא ברור), נשענת על התבוננות א-היסטורית.

וא-היסטוריה שימשה תמיד, ובעת החדשה ביתר שאת, לאנטי כמו גם לפוסט פוליטיקה. דוגמא לאנטי-פוליטיקה סיפקו למשל הקומוניסטים ברפובליקת ווימאר. פוסט-פוליטיקה מספקים לנו הפסיבדו-פרוגרסיבים בימינו.

אלו ואלו דברי אלוהים רעים, רעים מאד מאד, כי הם מבוססים על בריחה שיטתית מההיסטוריה. 

ד. היסטוריה

'אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה'. את המשפט הנפלא הזה הציע ההיסטוריון הישראלי הדגול והמנוח יהושע אריאלי אי אז לפני 30 שנה ויותר.

ומה היא 'היסטוריה' במלה אחת יפה בעברית? 'תולדות'. כלומר כיצד דבר נולד מתוך דבר, וליתר דיוק דברים שונים נולדים מתוך דברים שונים ומולידים דברים שונים.

ואם יהושע אריאלי צודק, והוא צודק, והוא לא הראשון ולא היחיד שהגדיר היסטוריה באופן הזה, הרי שאין דבר כזה חברה שאין בה תולדות ואין טעם לדבר על תולדות של משהו מחוץ להקשר של חברה (כמובן שניתן ומותר ומעניין מאד לדבר ולבחון את תולדות משפחת החתולים או את משפחת המצליבים אבל שוב, רק בני אדם מתעניינים בתולדות החתול והחרדל, והנה שוב חזרנו לקביעה העקרונית של אריאלי: אפילו היסטוריה של חתולים אין מחוץ לחברה האנושית גם אם יש חברות אנושיות שלא מכירות את צמח החרדל השייך למשפחת המצליבים).

ומדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות (את יצירותיו של היסטוריון או 'היסטוריון' כמו תוקידידס או יוסף בן מתתיהו קראו רק בצמרת החברה, ולו מהסיבה הטריויאלית שרוב האנשים לא ידעו לקרוא. אך חשוב מכך: רוב האנשים, כמו רוב אנשי הצמרת, העדיפו עד לפני כמה מאות שנים את המיתוס, בעיקר בצורתו התיאולוגית, על פני כל צורת חשיבה אחרת, ודי אם נזכיר שגדול חכמי ימי הביניים בעולם היהודי, רבנו משה בן מימון, קבע כי לימוד היסטוריה הוא השחתת זמן)?

אז מדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות? כי במאות השנים האחרונות קצב התמורה החברתית ומימדיה השונים, המשונים, הצולבים והסותרים, הוא כה גדול שעל מנת להבין היכן אנו עומדים ולאן אולי כדאי לנו ללכת, אין לנו ברירה אלא להביט מאין באנו.

ומי שעושה את הטריק הפשוט הזה - להביט מאין באנו כדי להבין איפה אנו עומדים כדי להצליח אולי לגבש שביבי החלטות העונים על השאלה לאן כדאי ללכת - יודע דבר אחד בוודאות: אין 'שבטים'. יש חברה. חברה הולנדית, חברה קנדית, חברה יוונית, חברה יפנית, חברה ישראלית.

כל סיפור וההיסטוריה שלו. כיצד נהיתה הולנד הולנד, או יפן יפן או יוון יוון. וישראל כמובן. אם יש משהו שאין בישראל, בדיוק כפי שאין בבולגריה או בסרביה או באירלנד או ברוסיה וגם לא במצרים וגם לא בוויטנאם, זה 'שבטים'.

יש פלורליזם דה-פקטו, כלומר ריבוי תופעות וסגנונות ורגישויות וזהויות שונות ומשונות כאמור, וכאמור גם צולבות וסותרות. יכול אדם ישראלי להיות יוצא-מרוקו, ההולך לבית הכנסת בשבת ואחרי זה לים ואחרי זה לאצטדיון טדי, והוא מקפיד לטפח את חינוך הבנות שלו, כי הוא, לצורך העניין, אבו אל-בנאת, והוא ליברל גמור ביחס אליהן, כפי שאולי אבא צריך להיות, אבל בכל הקשור למצעד הגאווה בירושלים הוא מעקם את האף, והנה לנו רק דוגמא אחת.

יש בישראל בערך 9 מליון דוגמאות כאלו. ברגע נתון בערך מחציתם נקראים להכניס פתק למעטפה ואת המעטפה לקלפי, וכך נקבע הרכב בית המחוקקים לארבע (או לשלוש או לשנתיים הקרובות או לפעמים אפילו לפחות משנה). וזה הכל. האם ההצבעה איננה מבוססת על זכרונות, רגשות, תודעות משונות שחלקן מבוססות על מיתוסים כמו 'שבט' המסתכמות אצלנו (ולא רק אצלנו) על העקרון המרהיב 'מי שלא קופץ אדום'?

בוודאי שכן.

אבל זוהי תקלה שאין ויכוח שהיא תקלה. כלומר מנקודת מבטם של חובבי הדמוקרטיה, המשוכנעים כבר כ-150 שנה שככל שהאזרח יכיר טוב יותר את הסוגיות העומדות על הפרק, כך יעמיק וירצין השיח הציבורי, ובהתאם תגיע החברה הרלבנטית להישגים כאלו ואחרים, שישרתו את מקסימום האזרחים, תוך שמירת זכויות המינימום, עד לעונג הבא, או אז המינימום יהפוך למקסימום, או שלא, וחוזר חלילה.

אבל תוצאות הבחירות הנשענות על תיאולוגיית 'מי שלא קופץ אדום' אינן מעידות על המציאות, יותר מאשר האבק שמוסע לכאן פעם-פעמיים בשנה מהסהרה בתקופת חמישים ימי שינוי מזג האוויר המוכרים במושג הערבי 'חמסין' (ורוב התקופה נוחה ונעימה כידוע אך לא כזכור), מעיד על התחממות גלובלית.

כשהנשיא מדבר על הקצף שעל הגלים כאילו הוא מעמקי הים, הוא במקרה הטוב אומר שירה, כי אכן הקצף שעל הגלים הוא מחזה נאה לכל הדעות. במקרה הפחות טוב הוא תורם לטישטוש המציאות, לפגיעה ביכולת לנהל כאן דיון רציני על השאלה היכן אנחנו ולאן נרצה ללכת, שאלה שכאמור אי אפשר לענות עליה מבלי להפנות את המבט, אבל ברצינות, לשאלה מאין באנו.

ובמלה אחת: היסטוריה.

וביותר ממלה אחת: או היסטוריה המובילה להבנת מקומה הראוי של המיתולוגיה (בקולנוע ובספרות, ואיזה כיף זה לראות סרטים הנשענים על מיתוסים), ומשמשת בסיס רציני לסוציולוגיה (כל עוד סוציולוגים בארצנו מעמיקים - והם מעמיקים - את בורותם ההיסטורית, גם הסוציולוגיה שלהם היא פסבדו-סוציולוגיה אם לא למטה מזה), ומכאן להבנה היסטורית-חברתית (סוציולוגית) שמשרתת שיח פוליטי ראוי לשמו,

או נאום השבטים של ריבלין.  

לא 'חילוני' - ציוני! או: מה הבסיס הרעיוני היחיד להמשך המאבק על דמותה של ישראל (והמאבק החל לפני 144 שנה וימשיך לפחות עוד 144 שנה)

א.

העימות הישראלי בשאלת עתידנו, הביא לחזית הדיון את 'האופציה החילונית'.

לראשונה נתקלתי ברעיון להפוך את החילוניות לסקטור אצל שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני מאד מאד מעריך, מכל בחינה.

אחרי זה קיבלתי פמפלט מגושם שנכתב על ידי אשת אקדמיה מאונ' תל אביב.

גם הוא וגם היא הציעו כאמור להפוך את החילוניות לסקטור, ובאמצעות כוחו היחסי וכוחן של פשרות קואליציוניות, לשפר עמדות של הציבור החילוני ביחס לציבורים המנוגדים, בראשם 'המשיחי-מתנחלי' והחרדי כמובן.

לדעתי מדובר בטעות גדולה, גם מבחינה פוליטית, גם מבחינה מעשית אך עוד יותר מכך מבחינה תודעתית.

כפי שכבר נכתב בכותרת, הזהות הציונית היא הבסיס היחיד להמשך התמודדות נכונה על דרכה של ישראל (ודוקו: אינני כותב 'מדינת ישראל' אלא מכליל את המדינה, על שאלת יחסי הרשויות המגדירים אותה, בתוך מושג רחב המאפשר הכללת עניינים חשובים פי כמה מאופן מינוי השופטים, כמו למשל תרבות ישראל, החברה בישראל והכלכלה בישראל, וגם כמובן שכנותיה וסביבתה של ישראל).

ב.

מטרת הציונות היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

איך אמור להראות הבית הלאומי? שאלה במחלוקת.

כיצד מוגדר העם היהודי ואיך מצטרפים אליו? שאלה במחלוקת.

איפה מתחילה ומסתיימת ארץ ישראל? שאלה במחלוקת.

מה הוא 'משפט העמים' בכלל ובפרט ביחס לזמן בו נעשה לראשונה שימוש ציוני בו (1897)? שאלה במחלוקת.

ג.

זווית המבט שלי לגבי השאלות הללו היא יהודית-חילונית-אתאיסטית.

אני יהודי כי נולדתי יהודי. אינני מרגיש 'נבחר' ואין לי שום רצון 'לשכון לבדד' ומסיבות רבות - קודם כל הרכב המשמש אותי - אני ממש רוצה וגם נהנה להתחשב בגויים. 

ועל דרך החיוב: עם הזמן למדתי מה זה יהודי. אני שמח להיות יהודי, אני מבין לא מעט בעבר של היהודים, וגם קצת בהווה שלהם. 

הגאווה היהודית שלי הובילה אותי למקצוע שלי. אני היסטוריון. עוסק בתולדות העם היהודי. האמונה היהודית שלי היא היסטורית. וכאמונה היסטורית, היא חילונית-אתאיסטית.

אני אתאיסט כי אני יודע בוודאות מספיקה שכל גרסאות האלוהות הן המצאות אנושיות, וכל ההגדרות האנושיות למושג האלוהים מעידות רק ואך ורק על בני האדם, ועל ההבדלים ביניהם לגבי שאלות של מוסר אנושי, מוסר חברתי, מוסר בינלאומי.

וההבדלים הללו לגבי הבנת מושג האלוהים לא 'רק' מבדילה בין נוצרים למוסלמים, ולא 'רק' בין מוסלמים שיעים למוסלמים סונים, ולא 'רק' בין נוצרים אוונגליסטים לנוצרים קוויקרים, אלא - וזה מה שחשוב כרגע - בין יהודים חרדים ליהודים חרד"לים ליהודים בגבעת שמואל, אלו ואלו ואלו אם זה לא ברור, 'יהודים אורתודוכסים', כלומר מאמינים בין השאר וקודם כל במתן תורה, בהשגחה כללית ובמרכזיותה של ההלכה בחיי היום יום.

 ד.

אבל גם האתאיזם שלי, או החילוניות, אינן מכנה משותף ביני לבין חילונים דגולים כמו גדעון לוי, רוגל אלפר ושותפיהם. 

מכאן, שחילוניות איננה יכולה לשמש מכנה משותף מעשי אפילו - תיאורטי בוודאי שלא - בדיוק כפי שדתיות-אורתודוכסית (קל וחומר אחרת) יכולה לשמש כמכנה משותף אפילו לא לאלו שמצהירים לה אמונים.

כי מכנה משותף מעשי הוא בדיוק מה שהוא, נמדד במעשים. ובעולם המעשים, שר הבריאות יעקב ליצמן, גבר חרדי שוביניסט אנטי-ציוני (מעצם היותו חרדי) קרוב אלי בהרבה מאשר שרת הבריאות החילונית הפמיניסטית הליברלית יעל גרמן, כי ליצמן החשוך היה בעד הכנסת בריאות השיניים לסל הבריאות ואילו גרמן הנאורה התנגדה אפילו להפלרת המים.

מה לי כחילוני הגאה ביהדותו ולכן מעוניין בהכפלת ובשילוש אפילו של שעות הלימוד של מורשת יהודית (על בסיס היסטורי כי אין בסיס ראוי אחר), ולחילוני כמו אור קשתי שרואה בכל אלו הדתה במקרה הטוב, מבוא לפשיזם במקרה הרע? מנקודת המבט המעשית הזו, אני, כחילוני, קרוב בהרבה למיכה גודמן ולכל 'דתי' אחר הרואה בהתחדשות יהודית - הנשענת כמובן על לימוד המורשת היהודית (על בסיס היסטורי כי אין בסיס ראוי אחר) - עניין חשוב ומהותי.

או מה לי כחילוני איש המעמד הבינוני-בינוני לחילונים המתגוררים במגדלי עזריאלי מנקודת המבט המעשית של השיכון? האינטרסים שלנו מנוגדים בתכלית הניגוד: אני רוצה דיור ציבורי והפחתה דרמטית של מחירי הקרקע, ואילו הם רוצים את ההפך הגמור. מנקודת המבט הזו האינטרס שלי בתחום השיכון, עולה בקנה אחד עם זה של רוב מצביעי ש"ס.

ובאותו עניין: מה לי כחילוני עם חילונים מסוגם של אורי יוגב שרואים בשירות הציבורי גיבנת, תקלה, וצרה צרורה שיש 'לקצץ לקצץ לקצץ' בה עד כלות? והרי מבחינה זו אני נמצא בדיוק באותו המקום בו נמצאים רוב מצביעי הליכוד למשל, ולא רק הם כמובן, המבינים שישראל ללא שירות ציבורי חזק, יציב, בטוח במעמדו ולכן יעיל, היא ישראל חלשה, מקוטבת ומתנוונת.

ה. 

ואחרי שהבנו - אם רצינו להבין - שחילוניות (בדיוק כמו 'דתיות') היא משענת קנה רצוץ, וליתר דיוק לא משענת ולא שום דבר הדומה למשענת, לצורך המאבק על דמותה של ישראל, אין לנו אלא לשוב למקורות של ישראל הנוכחית, זו שמתגבשת כבר 144 שנים, חצי מהן לפני הכרזת המדינה, החצי השני אחרי ה' באייר תש"ח, והמקורות של ישראל הנוכחית הם הציונות.

אז מה זה ציונות? "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים" (תכנית באזל, 1897).

איך אמור להראות הבית הלאומי? שאלה במחלוקת. דעתי האישית היא שעל הבית הלאומי הזה לשאת צורה דמוקרטית, פרלמנטרית, מופרדת רשויות, מנוהלת על ידי אנשי ציבור הרואים במלאכתם שליחות ולא קרדום לחפור בו, אבל מבינים שהואיל ואנשים שונים רואים תמונות עתיד שונות, אין אלא לנהל את הבית הלאומי באמצעות פשרות קונסטרוקטיביות. ומתוך כך הם גם מבינים שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה בריאה הם כל אותם גורמים קיצוניים, רדיקלים, טהרנים, לא משנה מה צבעם, מה גודל הכיפה שיש להם על הראש, מה 'עומק' הז'רגון ""הפרוגרסיבי"" המפונפן שהם נוקטים בו, עד כמה הם עסוקים בסמליות השפה העברית וכן הלאה. או בקיצור: בית לאומי חייב להתנהל על פי גרסאות כאלו ואחרות של מרכז-מתון בכל תחום ובכל עניין.

כיצד מוגדר העם היהודי ואיך מצטרפים אליו? שאלה במחלוקת. דעתי היא שההגדרות הציוניות המקוריות, שראו בעם היהודי ציבור רגשי-תודעתי-תרבותי, היו נכונות בעבר והן נכונות גם לעתיד. או על דרך השלילה: אינני רואה שום יתרון ליהודי 'כשר' מבחינה הלכתית על פני יהודי 'לא כשר' שעלה מחבר מדינות העמים, בכלל ובפרט כשהעולה החדש מזדהה עם ישראל, בונה אותה במקצועו ומגן עליה בשירות צבאי, ואילו היהודי 'הכשר' משמיץ אותה, מפנה לה גב אבל מבלי שהוא שוכח ללקט את קצבאות הילדים (המרובים מדי) שלו. 

איפה מתחילה ומסתיימת ארץ ישראל? שאלה במחלוקת. דעתי היא כדעת התנועה הציונית ב-1919, לפיה גבולה הצפוני של ארץ ישראל הוא הליטאני, גבולה המזרחי עובר איפה שהוא בין הרי ירדן למסילה החיג'אזית, גבולה הדרומי הוא מיצרי טיראן וגבולה המערבי עמוק בתוך סיני. על בסיס התפיסה הגיאוגרפית היסטורית הזו אני מוכן לנהל כל מו"מ שמטרתו לא לספק את מצפונם המיוסר של 'חילונים' מסוגו של דוד גרוסמן, ועוד פחות מכך את האינטרסים של 'מחלקת המדינה' האמריקנית, אלא להגיע למנוחה ולנחלה עם השכנים, שנכון לעכשיו, רובם ככולם, בוודאי החשובים ביותר (הפלסטינים הישראלים, הפלסטינים בארץ ישראל המערבית והפלסטינים הירדנים, רוב הסורים, כל הכוחות שמנהלים בפועל את לבנון ורוב אוכלוסיית מצרים), ממשיכים לשלול את עצם זכות ההגדרה העצמית שלי, והרי זה - זה ולא אחר - שורש הסכסוך. כל עוד אלו תנאי הבסיס, ובהתאם לתנאים אחרים, התיישבות יהודית בארץ ישראל, בוודאי המערבית, לא רק לגיטימית אלא רצויה ומבורכת. כי ב-144 השנים האחרונות, ההתיישבות היהודית תמיד הביאה ברכה.

מה הוא 'משפט העמים' בכלל ובפרט ביחס לזמן בו שימש לראשונה את הציונים (1897)? שאלה במחלוקת. דעתי היא שאמנם יש להמשיך ולכבד ואף לטפח את האופטימיות שאיפיינה הוגי דעות במאה ה-19, הרצל ביניהם, לפיה הרמוניה בינלאומית לא רק רצויה אלא אפשרית ואף עומדת ממש בפני מימוש מוסדי ('חבר הלאומים' למשל, או ההכרזה על מלחמת העולם הראשונה כמלחמה שתביא לסופן של המלחמות כולן), אבל בפועל כדאי לזכור כי במאה ה-21, מאה המתאפיינת נכון לרבע הראשון שלה בהגמוניה מצמררת של פייק-ניוז, מכל הסוגים - בענייני סביבה, פמיניזם, כלכלה, חינוך, פוליטיקה וכן הלאה - אין ברירה אלא להתייחס לכל הרעיונות הנשגבים הקשורים בצירוף 'משפט העמים' בחשדנות ובזהירות. או בקיצור: לא ברור אם יש משפט, ללא ספק יש עמים. והעמים במאה ה-21, גדולים כקטנים, עשירים כעניים, רחוקים כקרובים, עסוקים בניהול ענייניהם בשילוב של כבדהו וחשדהו, ומה שנכון לאנדורה או להודו, לדרום-קוריאה או לארגנטינה, נכון פי כמה לישראל.

ו.

כל אלו התשובות שלי לשאלות שנגזרות מהגדרת הציונות. על השאלות האלו יש לדון. התשובות שלי אולי מוטעות (להוציא את היסוד העובדתי שיש בכולן, כי עם כל הכבוד לטירלולי המאה ה-21, בלי כבוד לעובדות ולשכל ישר, אי אפשר להגיע לשום מקום), אבל הן אפשרויות לגיטימיות. כך או אחרת, השאלות הללו הן הבסיס להמשך הויכוח על דרכה של ישראל.

לא 'חילוניות' (ובוודאי לא 'דתיות'). ציונות.

'שיקום', 'התארגנות מחדש', כלכלה ופוליטיקה – לתולדות פרשה היסטורית-כלכלית אחת מארגנטינה (מוקדש לאלו שרוצים להבין כלכלה מנקודת מבט היסטורית בכלל ובפרט אם הם מודאגים מהמצב בישראל וסבורים שהיא בדרך להיות ארגנטינה)

את המאמר הזה כתב חוליאן בלחמר, עיתונאי כלכלי החי וכותב בבואנוס איירס. תרגמתי והוספתי רקע. שלחתי ל'דבר ראשון', אכסניה מובנת מאליה לסוג כזה של חומר, אבל הסוציאליסטים של פסח האוספטר לא טרחו לענות אפילו כי כידוע פולחן אישיות כרוך גם בביטול אנשים לא חשוב מה התוכן.

 אחר כך הצעתי לאתר ''''סוציאליסטי''''' חדש המפרסם בין השאר תמונות רחפנים ומאמרים של הוגים פוסט-ציונים ידועים, אבל העורך שלו, על סמך "התייעצות עם מישהי מארגנטינה", החליט שאין קשר בין מה שהוא עצמו מאמין בו (סוציאליזם ראוי לשמו, כלומר כזה המתקן את המציאות ולא מסתפק רק בהפרחת קלישאות) לבין מה שכתוב במאמר הזה (ללמדנו שאם מישהו רוצה לבחון איכות תוכן מסויימת הקשורה בענייני קולינריה איטלקית למשל, עליו לבחון את התוכן עם איטלקי ולא עם אדם המבין בקולינריה. זו רמת השיח בימינו, זה מה יש).

 אם למי מהקוראים יש רעיון היכן בכל זאת לפרסם מאמר זה, כמובן מבלי להזכיר את שמי, מוזמן לקחת אותו כפי שהוא, ולהותיר רק את השם חוליאן בלחמר. ומי שיודע ספרדית מוזמן כמובן לקרוא את המאמר הזה במקור ומאמרים אחרים של בלחמר, עיתונאי ראוי לשמו.

(למאמר המקורי: https://carasycaretas.org.ar/2023/03/04/el-punto-de-partida-para-el-proyecto-peronista/)

 

רקע – תקציר תולדות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית בארגנטינה

תולדות הכלכלה בארגנטינה הן תולדות מאבק מתמשך בין שתי אסכולות של תיעוש, שתיהן התבססו על התיאוריות של אדם סמית ובראשן עקרון חלוקת העבודה. האסכולה הראשונה, 'העולמית', הניחה שעקרון חלוקת העבודה מיושם בקנה מידה גלובלי, ושהמסקנה לגבי ארגנטינה היא שעל ארץ זו לבסס את כלכלתה על יתרונה היחסי: ייצור  ויצוא חומרי גלם. 

בסוף המאה ה-19 מדובר היה בבשר ובחיטה, ואילו היום מדובר בבשר, סויה ולאחרונה ליתיום. האסכולה השנייה, 'המקומית', הניחה שעם כל החשיבות שיש לעושר הלאומי שנוצר מייצוא של חומרי גלם, עקרון חלוקת העבודה חייב להיות מיושם על ידי אזרחי ארגנטינה, תוך יצירת והרחבת השוק המקומי, כפי שהדבר התרחש בכל המדינות המתועשות בעולם: בריטניה במאה ה19, ארה"ב במאה ה19 וה20, דרום קוריאה במחצית השנייה של המאה ה20 וכן הלאה.

המאבק בין שתי האסכולות הכלכליות הללו נשא אופי תרבותי, חברתי ופוליטי כמובן. למשל את חוק הבחירות הכלליות מ-1912 יש להבין כנצחון חלקי של תומכי האסכולה השנייה. את הקמתה של המפלגה הסוציאליסטית בארגנטינה בסוף המאה ה19 יש להבין כעוד ביטוי של האסכולה הראשונה, שכן הסוציאליסטים הארגנטינים הראשונים, לא חשבו שיש בארגנטינה לתעשייה מקומית, וכי סוציאליזם פירושו חלוקה הוגנת יותר של עושר שנוצר וחייב להמשיך ולהיווצר על בסיס יצור ויצוא חומרי גלם בלתי מעובדים. 

המהפכה של חואן דומינגו פרון ב-1945 היא הביטוי המובהק ביותר של הצלחת האסכולה השנייה, האסכולה 'המקומית', לסלול את הדרך לתיעושה של ארגנטינה. בדיוק מנקודת המבט הזו יש להבין את ההפיכה הצבאית של 1955 כהצלחתם של הכוחות 'העולמיים'.

לפני חמישים שנה עמדו על כף המאזניים בארגנטינה שתי חלופות פוליטיות: זו הדמוקרטית, שמשמעותה החזרה הבטוחה של פרון לשלטון, או הדיקטטורית למעשה שהתבססה על זכות בחירה מוגבלת שהוציאה מכלל המפלגות המותרות את המפלגה הגדולה ביותר, מפלגתו של פרון. מדיניות זו היתה בתוקף מאז ההפיכה הצבאית ב-1955, אחריה יצא חואן פרון לגלות ארוכה.

1973

במישור הכלכלי, האפשרות הראשונה תאמה את המודל הכלכלי של הפרוניזם, במרכזו עקרון "ההרמוניה המעמדית", ששילב את העובדים שהאתאגדו ב'קונפדרציה הכללית של העבודה' (Confederación Generl de Trabajadores: CGT ), ואת היזמים הקטנים או  "הבורגנות הלאומית", שפעלו במסגרת 'ההתאגדות הכלכלית הכללית' (Confederación General Económica: CGE)  .  

שילוב זה של יזמים קטנים ופועלים מאוגדים היווה מבחינה אלקטוראלית רוב ברור. מהצד השני התארגנה החלופה הפוליטית-כלכלית על בסיס שיתוף פעולה בין 'האיגוד התעשייתי של ארגנטינה' (Unión Industrial Argentina :UIA)  ו'איגוד בעלי האדמות בארגנטינה' (Sociedad Rural Argentina: SRA) שייצגה את האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים, שעם השנים הרחיבו פעילותם הכלכלית לכיוון התיעוש שנשען מצידו על הון זר ועל מונופולים מכווני-יצוא, שהצליחו להשתלט גם על שוק העבודה המקומי ועל יזמים קטנים ובינוניים.

 ב-1973 נוצרה הזדמנות להצעדתה של ארגנטינה במסלול הראשון, זאת עם בחירתו של הקטור קמפורה לנשיא. קמפורה היה למעשה איש של פרון כבר מ-1971.  קמפורה התמודד על תפקיד הנשיא  כדי לעקוף את הווטו על השתתפותו של פרון בבחירות אשר נקבע כאמור ע"י הדיקטטורה הצבאית ב-1955. 

נצחונו של קמפורה סלל את הדרך בפני שובו של פרון מהגלות, ובכך פתח מחדש את האפשרות לקדם את הפרוייקט הכלכלי שייצג את האינטרסים של רוב האזרחים בארגנטינה.

כבר ב-30 במאי 1973, עבר 'החוק הלאומי לשיקום, שחרור לאומי וצדק חברתי', בתמיכתם של ראשי ארגון העבודה ה-CGT וראשי יזמי 'הכלכלה הלאומית', ה-CGE. במבוא לחוק הוסבר כי "ב-18 השנים האחרונות המדינה הייתה עדה לתהליך של חלוקת הכנסה לא הוגנת. 

העובדים השכירים שבימי ממשלת פרון נהנו מהכנסה לאומית של 50%, זוכים היום ל-36% בלבד". בנוסף מתח החוק ביקורת חריפה על הנוכחות הדומיננטית של ההון הזר, אשר "תרם לאוליגופוליזציה ומונופוליזציה של הכלכלה". בהמשך הבהיר נוסח החוק כי מטרתו היא "להחזיר את העובדים השכירים למקומם הראוי בהכנסה הלאומית, מקום שנגזל מהם".

 בשלב ראשון נקבעה תוספת כללית של 13 אחוז בשכר הממוצע ועד 20 אחוז לשכר המינימום. כמו כן הוחלט להוסיף 40 אחוזים לקצבאות המשפחה ו-28 אחוזים לפנסיות המינימום. 

במקביל הוסכם כי לאחר העלאות אלו יוקפאו למשך שנתיים השכר, ההטבות הסוציאליות, התקציבים הציבוריים, מחירי הבשר, הטקסטיל ומחירי מוצרי צריכה שיוצרו על ידי 570 חברות. להשלמת המהלך הוסכם גם כי לצד השעיית ההטבות לעובדים לאותן שנתיים, יופחתו שיעורי הריבית במטרה לחזק את המגזר היצרני.  

אבל הצעד הזה היה רק ​​ההתחלה. עם כניסתו  המחודשת לבית הנשיא,  השיק חואן פרון תוכנית תלת-שנתית 'לשיקום ושחרור לאומי 1974-1977', שהתבססה על מחקרים ודפי עבודה של ה-CGE,  בסיוע גוף של האו"ם בשם 'הפורום הכלכלי של אמריקה הלטינית והאיים הקריביים (Cepal)'. 

 דפי העבודה והמחקרים הקיפו את כל תחומי הכלכלה הארגנטינאית, החל מסחר בינלאומי ועד מדיניות ייעור.  התוכנית כללה הצעה לעשרים חוקים שכוונו להרחבת הצריכה הפנימית, יצירת זמינות רבה יותר של אשראי ציבורי ופרטי, הפיכת מערכת המס לפרוגרסיבית יותר, הסדרת סחר הדגנים והבשר, הלאמת  מערכת הבנקאות ויצירת חלופות ליבוא מכונות ותשומות בסיסיות, כמו פטרוכימיה, ברזל ופלדה.

אפקט גלברד

את המהלך הוביל כמובן פרון, שהביא לאישורו בקונגרס, אך האישיות המקצועית שניהלה את כל התכנית בפועל היתה  חוסה בר גלברד, יהודי שנולד בפולין ב-1917, ושהיגר לארגנטינה עם משפחתו ב-1930. בצעירותו התפרנס כרוכל רחוב, והצטרף לתנועה הקומוניסטית, אך שינה את עמדותיו הרדיקליות.

ב-1954 שימש גלברד כשר בלי תיק בממשלת פרון, זאת לאור הצלחתו הכלכלית הפרטית וכשרונו לארגן ב-1953 את ה-CGE, אותו ארגון של יזמים ואנשי עסקים ארגנטינאים קטנים ובינוניים, "הבורגנות הלאומית", שלעת הזאת, עשרים שנה מאוחר יותר, היוותה את ציר הפעולה של התכנית הכלכלית החדשה שנועדה להצעיד את ארגנטינה אל דרך המלך הדמוקרטית.

כפי שתיארה הביוגרפית שלו, מריה סיאונה, "גלברד היווה מודל לבורגנות הארגנטינאית: הוא לא הפסיק לפנות לתאגידים כדי להפעיל לחץ על הממשלה, הפעיל לובי כדי להתעשר, לחמוק ממס כדי להגן על רווחיו, לחפש הטבות או פרקטיקות מונופוליסטיות לטובת הרחבת החברות שלו (Aluar y Fate, האחת בתחום האלומיניום והשנייה בענף הצמיגים), וגם לא היסס לקבל עמלות עבור שירותיו הטובים. 

אבל בניגוד לבורגנות הגדולה, המונופולים התעשייתיים ובעלי האדמות הגדולים, שכבר בשנות ה-60' דבקה בפונדמנטליזם  של 'כוחות השוק', גלברד העדיף ליצור בריתות עם החברה האזרחית על פני העדפת ברית עם הצבא. הוא בחר להמר על התפתחות השוק הפנימי, לבקר את הריכוזיות של חלוקת העושר ואת אי השוויון, ולהגן על מודל של מדינה מתועשת פתוחה לכל. בניגוד ליריביו, בהימור של גלברד לא היו אי בהירויות או חשאיות”.

לדברי ג'יימס ברנן, חוקר באוניברסיטת הרווארד, "גלברד הצליח לבנות איפריה כלכלית שתפסה מקום חשוב בכלכלה. קשריו עם המדינה השתלמו בעבר והיו חיוניים לעתיד, [אך במקביל] גלברד והצוות הכלכלי שלו עסקו באמת ובתמים בהעלאת רמת החיים של העובדים, כחלק מפרויקט לפיתוח של קפיטליזם לאומי, שימנע מהפכה סוציאליסטית במדינה. הדאגה שלו לא הייתה רק לעשות עסקים טובים. 

כשדיבר על התנגדותו לליברליזם האנטי-לאומי והאנטי-חברתי, כמו גם על רצונו לבסס מודל הומניסטי של פיתוח כלכלי, לא היו אלו מלים ריקות". לא במקרה הפקיד פרון את משרד הכלכלה, עוד מימי קמפורה, בידי גלברד. צעד זה מובן לאור מקומו הכלכלי, ובהתאם לתפיסותיו של גלברד בנוגע לתעשייה של צריכה פנימית שעלו בקנה אחד עם הפרוניזם, שמצידו סבל ממתקפות קשות מצד ה-SRA וה-UIA, כמו גם מצידם של ארגונים אחרים של בעלי קרקעות ואנשי עסקים גדולים.

פרוניזם ללא פרון, ארגנטינה ללא גלברד

 אלא שהמהלך שתוכנן ונהול ע"י גלברד וה-CGE, נשען יתר על המידה על פרון. מותו של הנשיא ב-10 ביולי 1974, הביא במהרה להרס 'החוק לשיקום' ו'התוכנית התלת-שנתית'. המיתקפות מצד בעלי האדמות ואנשי העסקים הגדולים רק התחזקו כמובן: מ-1975 הם נהגו להתכנס במסגרת ה- Apege, 'מועצת העסקים והחברות'. אך חברו להם בביקורת הפרוניסטים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. הימין בטענה שכל התכנית של גלברד היא המשך ל"קומוניזם" הישן שלו, ואילו השמאל בטענה שתכניתו אינה אלא 'קפיטליזם רפורמי', העומד כמכשול למהפכה הסוציאליסטית. בנוסף, אחרי שנתיים של הקפאת שכר, הצטרפו לביקורת גם מנהיגי האיגודים המקצועיים שכבר לא יכלו לקבל את הקפאת השכר שהיוותה מרכיב מרכזי ב'חוק לשיקום'.

ללא גיבוי פוליטי ועם כלכלה שהגיבה באופן שלילי למותו של פרון, עליהם יש להוסיף את משבר הנפט העולמי, התפטר גלברד מתפקידו ב-19 באוקטובר 1974. את מקומו תפס אלפרדו גומז מוראלס, מי ששימש בעבר כשר הכלכלה אצל פרון ולעת הזאת שימש כנשיא הבנק המרכזי. כחצי שנה לאחר מכן יפרוש גם מוראלס מתפקידו, ואל הגה הכלכלה שבו הכוחות השמרנים בראשות בעלי הקרקעות הגדולים.

בתחילת 1975, בפגישה עם ידידים בפרובינציה שלו, קטמרקה, אמר גלברד: "לא יכולנו לחיות בשלום עם המצפון שלנו אם ברגע בו היינו אמורים לפעול, היינו שוב מנוצחים על ידי השחקנים הותיקים הרגילים, אלה שנלחמנו נגדם כל חיינו. תבוסה כזו היתה משפיעה על מאבקיו של הדור הבא".

החשש של גלברד היה מבוסס למדי: ב-1976 שוב הוכתה המדינה על ידי הפיכה צבאית. הסיבה הרשמית היתה התגברות האלימות הפוליטית, והתהליך כונה 'התהליך הלאומי להתארגנות מחדש' (el Proceso de Reorganizacion Nacional), במהלכו נרצחו על ידי השלטונות לפחות 10,000 אזרחים. 

אך אין להבין את ההפיכה הצבאית של 1976 מחוץ להקשר של מאבק האיתנים בין שתי האסכולות הנזכרות. המאבק ממשיך עד היום.

גלברד הלך לעולמו והוא בן 60, ב-4 באוקטובר 1977, למרבה האירוניה בוושינגטון, בירת ארה"ב. שנה קודם לכן, כחלק מ'ההתארגנות המחודשת', ביטלה הדיקטטורה האזרחית-צבאית את אזרחותו.

 

אבא, באמצע השבעה

מה יותר סמלי מזה שאני כותב את הדברים על המחשב של אבא ושהקובץ הראשון שנפתח כשביקשתי מהמחשב 'וורד' היה קטע מהזכרונות שכתב אבא על משפחת קורץ, קטע שהוא ביקש ממני לגזור מתוך מאה דפי הזכרונות שכתב, ושביחד תרגמנו מעברית לספרדית כדי לשלוח לבת דודה אינגריד בקנדה.

מה יותר סמלי מזה שאני רואה אם אני רוצה כמעט בכל דבר סמל, סימן, רמז, הקשר, חיבור לדברים שהיו, לדברים שדוברו, לדברים שנעשו. כי ככה אנחנו בני האדם, מדברים ועושים, מי יותר מזה ומי יותר מזה, ומי יותר מההוא ופחות מההוא, וכך או אחרת, דברים שהם מעשים, מעשים שהם דברים.

וכמה סמלי שהשפה העברית, אולי היא לא היחידה, אבל היא היחידה שאני מכיר שיודעת לחבר בעוצמה כזו בין דברים כTHINGS לבין דברים שהם saying  או words. ואין דוגמא עוצמתית יותר  מאשר הקשר המופלא שעושה השפה העברית בין 'נשימה' – הפעולה הראשונה והאחרונה שעושה אדם כאן על פני אדמה – לבין נשמה, שעל פי שמועות והשערות, גם של אבא, נשארת אתנו כך או אחרת גם אחרי לכתו של אדם.

או שילוב עוצמתי שמצא חן בעיני אבא, כי השמעתי לו אותו כמה פעמים, ברגעי חסד של הקשבה נקייה, בלי נוימרקטיזם משולח רסן לא פעם, מטופש גם אם משעשע ומצחיק: השילוב המבוסס על הטיות של הפועל ש.מ.ע. אני לא יודע, מעריך שלא, אבל אולי כשאבא נפרד מהעולם הוא חשב גם על המלים 'שמע ישראל'. 

סביר שלא. מורפיום וכן הלאה, שום דבר שאתם לא יודעים. אבל את המלים הללו אין יהודי שלא מכיר, ובוודאי אם גדל על ברכי משפחה יהודית מחוייבת כמו המשפחה שלו בארגנטינה, ואחרי זה המשפחה התנועתית (בנוער הציוני נתנו כבוד עצום למסורת, על פי הבנת אנשיה כמובן), ואחרי זה המשפחה הישראלית המאד מורחבת, והמשפחה הקיבוצית שלנו, כאן בניצנים (עד היום אני שומע בראש את נגינות השבת על הפסנתר של הדסה או אריה).

ובכן, ש.מ.ע נותן לנו 'שמע ישראל', בציווי. מה לשמוע? 'אדוני אלוהיך אדוני אחד'. מונותיאיזם בלשון לטינית מאוחרת בהרבה. עקרון הייחוד-איחוד-אחדות, 'מוניזם' בעוד מלה של בית מרקחת (כמו מורפיום, או דמוקרטיה). בכל שפה הרעיון פשוט: יש עקרון על העומד מעל עולמנו ובבסיסו. ולכן יש טוב מוחלט. ולכן תפקידו של האדם הוא לשאוף לטוב. כפי שנאמר במקורותינו על אהרון: אוהב שלום ורודף שלום וכמו אבא חביב על הבריות. או כמו שנאמר בסוף הקדיש: העושה שלום במרומיו וכן הלאה.

אבל ש.מ.ע נותן לנו גם את המלה 'משמעות', אותה 'חיה' עוצמתית המתרוצצת בנו, ודוחפת אותנו אחורה, קדימה ולצדדים, את אבא למשל היא דחפה מאולמות הלימודים בפקולטה לרפואה בבואנוס איירס עד לפלטפורמת הפלחה עליה נאלץ להניף חבילות קש בחום של 30 מעלות ו123 אחוזי לחות, כשחבר ותיק עוקץ אותו בשאלת השאלות עמה התמודדו אישים כמו בן גוריון, רחל המשוררת, טבנקין ואפילו ברל וברנר: 'נו חבר מנור, ואיך הציונות עכשיו?'

אז מה היה לנו עד כאן: ש.מ.ע כבסיס לציווי 'שמע!' וש.מ.ע כבסיס ל'משמעות', מותר האדם על החתול הלבן והאומלל שלא מבין מדוע את מקומו של האיש המזוקן והאיטי בעל הקול העמוק החליפו עשרות רבות, לפחות 200, רק בשלושת הימים הראשונים, שנכנסים ויוצאים, יוצאים ונכנסים, ומתעלמים ממנו, מיאו מיאו.

והמלה השלישית והאחרונה החייבת את חיי הנצח שלה לשורש ש.מ.ע היא כמובן מלת המילים בבית משפחת מנור, ולפניה מנסדורף וקופרפיש, וקורץ וכל מי ששכחתי ויסלח לי אבא, גם על זה יסלח לי אבא, רשימת חטאי כבן שני מתוסכל מהוד-סנדביצ'יותו (ובלב המלה סנדביץ' מסתתר לו ביצ' ולא פעם הייתי לאבא ולאמא ביצ'), אז יסלח לי אבא אם שכחתי את הרפפורטים משבדיה או את מי יודע מי מאיסלנד ואלסקה (ככל הנראה גם שם יש לנו קרובי משפחה).

אז מה היא מילת המילים של כל אלו שהשורש שלה הוא ש.מ.ע? כמובן 'משמעת'.

והנה לנו קיצור תולדות אבא, סבא, איש, יהודי, ציוני, ליברל, פרוגרסיב (במובן המקורי, הנכון והאמין של המלה הזו, פרטים נוספים אצל המחבר), חלוץ, מגשים, מצחיק מעצבן, אתך ולא-אתך, דוד אדולפו נוימרקט מנסדורף מנור: המאמץ לחיות חיים מלאים על פי עקרון-על אחדותי, חיים הנעים בעקבות החוט המשולש שלא יינתק: לשמוע, למשמע, להתמשמע. או בעברית תקנית יותר הדורשת מעט יותר מלים: להקשיב, ללמוד, להבין, לברר דברים תוך הבנת משמעותם מזה, והנגזרת המעשית שלהם, מזה. 

מעשים הדורשים משמעת. או בקיצור: שמע ישראל. או ליתר דיוק: שמע דוד מנור.

כמה סמלית העובדה שאת הכוונה שלי לסכם בכתיבה את מה שאמרתי בהלוויה, סיימתי בנדידה נוספת למקומות אחרים, או אחרים לכאורה, כי מה לעשות ואבא ראוי לכל המלים שכתבתי לו כאן עד כאן, מלים שלא נזכרו כלל בדברים שאמרתי לפני שהבטחנו לאבא מנוחה נכונה.

ובעצם מה זה משנה. כי את מה שאמרתי בהלוויה יכולתי לומר אחרת לגמרי, אחרת מבחינת התוכן כמובן, לא מבחינת המהות. 

כי מה שאמרתי בסככה שם בבית הקברות שלנו – אשמח להצטרף בבוא היום, לצורך העניין נכנה את המלים האלו שבין המקפים 'מבוא לצוואה שלי' – היו דברי זכרונות, נקודות חיים מסויימות, שאם להמשיך את הגיון עקרון האחדות המונותיאיסטי או לפחות המוניסטי כי אני, מה לעשות, לא תיאיסטי אלא אתאיסטי, הרי שכל הזכרונות הללו כפופים גם הם לעקרון העל של האחדות הדוד-מנורית על כל יופיה, עוצמתה, עומקה, הצלחותיה, כשלונותיה, מורשתה.

סיפרתי שם ביום ההלוויה על מפת הפרדס שהוא צייר. בשבעה למדתי מצביקה שפירר, חבר, אח של חבר. איש, שלא היו אלו עיגולים שצויירו בקו ישר אלא עיגולים שעקבו אחרי קו הגובה. כמה הגיוני. הרי כשם שבלי קמח אין תורה, וכשם שבלי מחוייבות במעשים לכלל-ישראל אין יהדות לא משנה מה גודל הכיפה וכמה ניענועים כבודו מייצר בעומדו מול הכותל, כך בלי מים אין עץ, ובלי עץ אין פרי, ובלי עץ ופרי אין פרדס.

וסיפרתי שם ביום ההלוויה על הזילזול המבטל של אבא להכיר בחשיבות שייחסתי למוזיאון קו האורך בגריניץ', אתר חשוב המספר את הסיפור המופלא החשוב כל כך לסיפורה של האנושות, של האנגלים, של לונדון, של התייר הישראלי הלא כל כך ממוצע. כמוני למשל. 

כי מה שעשה אבא למוזיאון גריניץ' זה מה שהוא עשה לכל זמר שלא עמד במדרגה של פרנק איי דיד איט מיי וויי סינטרה, או לכל זמרת שלא עמדה במדרגה של ברברה איזה אף מדהים עוד יותר מהרגליים סטרייסנד. ולכן על פי אבא אריק איינשטיין ואילנית ראויים לתואר 'זמרים', כל השאר חצי כוח. כי רק ככה וכן הלאה, הנחרצות, אתם יודעים, אריה אדלהייט היקר הזכיר אותה, ומה שחבריו של אבא ושל אריה חוו בקהילה, חווינו אנו במשפחה. לא פשוט.

וסיפרתי שם על הריצה לצומת הודייה. שעליה אמר אבא את מה שאמרה הפולנייה שהגיעה לגן חיות, ראתה ג'ירפה ואמרה 'אין חיה כזו', מה שלפחות מסביר מדוע עבור יהודי מזרח אירופה כל הטקסונומיה הזואולוגית מסתכמת בשתי מלים: 'א ווילדע חיה' (את המלה 'חיה' מבטאים jaie ובמקרה הזה ה-J תופסת אצלנו בעדה הדרונאנריקנית את תפקיד האות 'ח', ימחל לי שוב אבא וימחלו לי אחרים על חטאי). אבל אין הסבר לסירוב של אבא להכיר בריצה הראשונה שלי מניצנים לצומת הודייה וחזרה.

וסיימתי בזכרון האחרון, הנסיעה לביילינסון במהלכה גילינו את הצרה הקיבוצית המסוכנת לכל קהילה, לא משנה מה גודלה, 'עריצות הפרט', אותו איגואיזם צרוף הנשען על 'אתה בחרתנו', שמביא חברים לעבור על כללי המשחק של השימוש בחדר כושר, ובקנה מידה מעט גדול יותר, אין צורך לומר, הכל מופיע ברשתות החברתיות ובכבישים ובגבעת ר"ם בירושלים, לא רחוק ממוזיאון ישראל.

אבל הנסיעה זו לבילינסון נועדה לא להעמקת הידע במדע המדינה או העמקת הדאגה לקיבוץ ולמדינה, אלא לבדוק האם ד"ר ליאור פרל, הקרדיולוג, עדיין שולט בחומר, ומדוע יש פער כזה גדול בין מדידות לחץ הדם הממוצעות (באותו בוקר נמדדו לפחות 20 פעם) המומלצות על ידי ד"ר קרני, לבין מה שאומר השכל הישר של אבא – ומסתבר גם של ד"ר פרל – ומה אפשר לעשות עם הפער הזה. 

באמצע השבעה למדנו מד''ר קרני שהשכל הישר של אבא לא דייק, וחשוב מכך: שמגיע שלב בו כבר אי אפשר לשלוט בלחץ הדם. כך או כך, ד"ר פרל הבטיח שידבר עם ד"ר קרני. ואם הוא לא הספיק, לא נורא. כבר לא רלבנטי.

כי הלב של אבא החליט שדי, לא סוחב יותר, ואבא הסכים איתו כבר מראש, לפני לפחות שנתיים ואולי אפילו ארבע, שאם יבוא היום שללב לא תהיה את המשמעת להמשיך לעשות את הדברים שהלב אמור לעשות, לתרגם את מה שהנשימה עושה, מביאה את הדברים הנחוצים כמו למשל חמצן, אז גם הוא לא יתעקש. 

וד"ר טאופיק, וד"ר אל-שייך, אזרחי ישראל ערבים נאמנים גם למקצועם, גם לעמם וגם למדינתם, אישרו בחיוך ובאמפתיה ובמקצועיות את הדברים, והנה הנס התרחש גם במקרה שלהם. אבא, עטוף בקושי בפיג'מה המגוחכת של בית החולים, כולו מחורר בכל מיני צינרורים וחיבורים, הקסים גם אותם, כבש אותם. ואף אחד לא אמר 'הלאה הכיבוש' או 'הכיבוש משחית', אלא כולם אמרו תודה וביקשו עוד.

כן, אבא, ביקשנו עוד. גם אתה ביקשת עוד. ועוד ועוד. ולכן הגעת לגיל 90, והשארת מאחור קואלקייר-קאנטידד של זכרונות, ואהבה ללא גבול שאנחנו כאן באמצע השבעה מרגישים בערך 12 שעות רצוף, בכל יום, ואני ממשיך להרגיש בלילה, על המזרון, על הרצפה, כשהקירות מהדהדים אותך,  והתמונות של פיקאסו ושל הנכדים והנינים מביטות עלי ואומרות לי: 'לך בדרכך זו, גם יומך יגיע, הכל בסדר'.

הכל בסדר אבא. תודה. 

בפוליטיקה לקינו - בפוליטיקה נירפא

"בעבודה לקינו ובעבודה נירפא". כך נהג לומר א.ד. גורדון שמת לפני כמאה שנה. יועצים למיניהם יגידו את זה בימינו במלים המוכרות: 'הבעיה היא חצי מהפתרון'. ולגופו של ענייננו, שוב בפראפרזה על גורדון: "בפוליטיקה לקינו ובפוליטיקה נירפא". 

כי התקלה הציבורית הגדולה ביותר של ישראל ושל הישראלים, היתה וממשיכה להיות הניתוק בין החלום "להיות עם חופשי בארצנו", לבין ההכרח של פעולה פוליטית מתמשכת, מתמידה, סיזיפית ומדוייקת למימוש החלום הזה. אין קיצורי דרכים, והמאבק על הרפורמה הוא לא הסתערות על יעד אחד וזהו, אלא חלק מתהליך שהתחיל מזמן וימשיך עוד הלאה. 

ואת התהליך הזה אפשר לעשות טוב ואפשר לעשות חפיף. ועד עתה רוב הישראלים עשו אותו חפיף. כי הם התייחסו ורובם ממשיכים להתייחס לפוליטיקה כאל משחק סכום-אפס, או גרוע מכך, כאל משחק כדורגל. 'ניצחנו', 'הפסדנו', 'הבסנו', 'הובסנו'. החיים הציבוריים הם לא משחק סכום-אפס וגם לא משחק כדורגל, גם אם יש עניינים שהם מוחלטים, כמו למשל האם הכותל המערבי הוא נחלת הציבור כולו או שהוא זירת המשחקים של גורם יהודי אחד. 

יש עוד עניינים כאלו, אבל רובם, והמרכזיים שבהם, לא עונים להגיון של 'מי שלא קופץ אדום\צהוב\ירוק'. בפוליטיקה לקינו, כי לא הבנו, ברובנו, את הסתירה הפנימית המהותית שלה, סתירה שאין לה פתרון, כמו סתירת המצב האנושי בכללותו: 

מצד אחד אין פוליטיקה ללא ערכים וללא אידיאולוגיה וללא יושרה או צפייה ליושרה ולהגינות. או בשתי מלים של יגאל אלון: 'אתיקה בפוליטיקה'. 

מצד שני הפוליטיקה היא כמו תל אביב, עיר ללא הפסקה. אין בה נקודות, רק פסיקים. וחשוב מכל אלו: פוליטיקה היא אמנות האפשר. 

כלומר היא דורשת פשרות, כיפופי ידיים, הסתפקות במועט מבחינה ערכית וכל שאר הדברים המרצפים את הדרך הארוכה של ההיסטוריה הפוליטית, כאן שם ובכל מקום. ועם הסתירה הזו – מלים גבוהות ומעשים נמוכים – חייבים ללמוד לחיות. 

ועד עתה, לפחות ארבעים שנה, 'שני הצדדים' לא הבינו אותה, את הסתירה, התעלמו ממנה, ובכל רגע נתון מצאו עצמם פעם בצד 'המנצח' ופעם בצד 'המפסיד', פעם בצד 'המתנשא', פעם בצד 'המשפיל', פעם אלו הואשמו שהם 'הורסים את הדמוקרטיה' או 'בוגדים במדינה', ופעם האחרים. 

אפשר להמשיך במסלול המוכר הזה, אבל כל מי שיודע משהו על שינוי, יודע שחזרה על 'עוד מאותו הדבר' מבטיחה בדיוק את זה: את אותו הדבר, כשרק הצבע משתנה. 'ככה לא בונים חומה', ולא 'רק' חומה, אלא שום דבר, גם לא את התנאים ל'להיות עם חופשי בארצנו'. 'אז מה אתה מציע?' א. נשימה ארוכה. ב. כבוד לתוצאות הבחירות. ג. תשומת לב מיוחדת לסתירה הנזכרת בין המלים הגבוהות למעשים הנמוכים. ד. בפוליטיקה לקינו, בפוליטיקה נירפא. 

ולסיום ציטוט בן 40 שנה בדיוק, אבל בדיוק, מוגש באהבה לכל האנשים 'מהצד שלי'. כתבו אותו האחים הרצל ובלפור חקק, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". 

ודוק: אם האחים חקק צודקים, דמוקרטיה ללא צמד חלופות ראויות לשמן, כלומר כאלו שיודעות לשלב אידיאולוגיה ופוליטיקה באופן מקיף הכולל הכל (וזו היתה דרכה של מפא"י), היא דמוקרטיה לקויה. ובפראפרזה לפראפרזה: בדמוקרטיה לקינו, בדמוקרטיה נירפא.