'ביקורתיות זה לומר את ההפך' - קטע מתוך ספרו המעולה של ג'רי מולר, האינטלקטואלים והשוק (הפרק על הרברט מרקוזה) ממנו ניתן ללמוד על שורשי האיוולת הזו

נקדים ונעתיק את הקטע בו מסכם מולר את דעתו על מורשת מרקוזה, הנביא הגדול של 'השמאל החדש', אותו זרם רעיוני שהחליף את ההתמקדות במתחים המעמדיים בפיטפוט אינסופי על 'הדיכוי התרבותי' שיש במודרנה, 'הניכור', 'החד מימדיות' וכל החבילה המוכרת עד היום.

"מרקוזה" כתב מולר (עמ' 412), "ניסח את אי הנחת המעורפלת שפעפעה בלב האנשים ששגשגו מבחינה כלכלית במדינת הרווח הקפיטליסטית, אך כתביו, להביל מאלה של קיינס, היו חסרי תועלת, ופחות מכך, למי שחיפש פתרונות מוסדיים מוחשיים. ביסודו, מרקוזה לא התעניין כלל במוסדות, אם כלכליים או פוליטיים. למעשה, כפי שמציין אלסטר מקינטייר, אחד ממבקריו החריפים ביותר, היום, הביקורת של מרקוזה התייחסה לניסיון רק כמגבלה על היכולת לדמיין אפשרויות עתידיות".

ובארבע מלים עדכניות שהפכו בחוגים מסויימים למנטרה ולנייר לקמוס (הלנו אתה או לצרנו): 'כניעה להגיון הניאו ליברלי'.

במלים אחרות, מרקוזה - והדברים נכונים גם לרבים מממשיכיו המודעים והפחות מודעים - התייחס למציאות כאל מטרד.

ולהלן מורשתו כפי שתאר אותה מולר: זו, המורשת, "האריכה ימין אחריו, וביקורתו פעפעה אל תוך החברות הקפיטליסטיות המתקדמות בדרכים שונות. מרקוזה ... שימש דגם לאינטלטקטואלים צעירים יותר שטיפסו במעלה ההיררכיה האקדמית ומיסדו את [התפישה לפיה  למדנות אינה עניין אובייקטיבי, ועוד פחות מזה האמונה ש'משימתו העיקרית של מורה מועיל היא ללמד את תלמידיו לזהות עובדות לא נוחות כלומר עובדות שאינן נוחות לדעות המפלגה שלהם'.

"חוקרים רבים בתחום מדעי הרוח והחברה פנו במקום זאת לאמונה ש'כל הבחירות הן בחירות פוליטיות, שכל עניין אינטלקטואלי משרת מטרה חברתית כלשהיא'... הדגם של הפרופסור כאינטלקטואל ביקורתי, המשחרר את קהלו מסוג כזה או אחר של תודעה כוזבת, מוסד בתוך כמה מגמות אקדמיות, ובראש ובראשונה בלימודי ספרות וסוציולוגיה".

כך הפכה "התמחות בתיאוריה ביקורתית דרישה במשרות אקדמיות בתחום הספרות, הסוציולוגיה והשדה המשגשג של 'לימודי תרבות' "

או בקיצור: זהו תקציר תולדות הגאונות לפיה ביקורתיות היא לומר את ההפך, לצאת נגד 'הממסד' ולנקוט רטוריקה רדיקלית.

ספר גרוע חשוב ומצויין: כמעט 3000 מלים על ספרה של רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: חלק ב' (1948-1918), הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

א.

בשורה התחתונה הספר הזה טוב שנברא משלא נברא, אבל אם כבר נברא כספר ראוי היה לעשות מאמץ לכתוב אותו כספר. ומדוע? כי מדובר באחד מספרי העיון הגרועים והמרושלים ביותר שקראתי, ואני קורא לא מעט כאלו (וגם כתבתי כמה).

אז מדוע טוב שנברא משלא נברא? כי מדובר בספר התורם כמה טיעונים טובים לויכוח פוליטי הנמשך כבר כמה דורות, ויכוח שאין שום סימן שהוא עומד לחלוף מן העולם: הויכוח על זכותו הישיבה בארץ הזו, שורש השורשים של הסכסוך היהודי-ערבי.

מדובר בספר פוליטי בוטה. לא בסגנונו. אדרבא, הוא כתוב כל כך גרוע שניתן לומר שאין לו סגנון כלל. הוא ספר פוליטי בוטה במסר שהוא רוצה למסור. המסר ברור למדי, והוא גם מבוסס ואמין: כשם שיהודים היגרו לארץ הזו, כך גם ערבים. בסוף המאמר הזה אתייחס לשאלה עד כמה הטענה הזו חשובה (וחשיבות נמדדת ביחס לטענות ולעובדות אחרות). אבל לכשעצמה אין לי ספק שהיא חשובה.

ב.

כיאה לקורא הממוצע, זה שתמיד סובל מפער בין מה שהיה רוצה לבין מה שמסוגל באמת לקרוא, ניגש קודם כל לכריכה האחורית, המרכיב הנקרא ביותר של כל ספר המתפרסם בדורות האחרונים (חוץ אולי מהכותרת שבמקרה הזה גם היא מדברת בעד עצמה).

האופי הפוליטי של הספר מוצג שם ללא שום היסוס: "התנועה הלאומית הפלסטינית" כתבה רבקה שפק-ליסק על גב הספר, "ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים-הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הותיקה של ארץ ישראל, 'פלסטין' בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ".

אל מול הטיעון הפוליטי האנטי-ציוני הזה, המשמש כידוע את אויבי מדינת ישראל לסוגיהם, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם, בערבית, בעברית, באנגלית ובצרפתית, מציגה שפק-ליסק את מסקנת הספר:

 "אחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל-פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטיפטוף אטי, ומשלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם". זאת ועוד: "בה בשעה" שהשלטון הבריטי נקט מדיניות שמטרתה היתה "שלא להפריע למהגרים הערבים להכנס לארץ [...] את העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים".

ג.

את הטענה הזו מוכיח הספר באמצעות נתונים שמטרתם להצביע על כל אחד ממרכיביה: נתונים ישירים ועקיפים על הגירה ערבית לארץ ישראל; נתונים על התפתחותה הכלכלית של הארץ והפיכתה בשל כך לכוח מושך מהגרים; נתונים עקיפים וישירים על מדיניות הממשל הבריטי. ההגיון העיוני מוצק ואיתן, והוא נשען על מחקרים שחלקם מתייבשים על המדפים כבר עשרות שנים.

מדובר במחקרים עליהם חתומים חוקרים רבים, ביניהם שמות גדולים, כמו סרג'יו דלה-פרגולה, רוברטו בקי, יהושע פורת, גבריאל שפר, גד גילבר, יעקב מצר, יהושע בן אריה, נחום גרוס, גדעון ביגר, דן גלעדי ואחרים צנועים ומפורסמים אולי פחות, כמו עמוס נדן, ארנון מדזיני, ג'ואן פיטרס, דבורה ברנשטיין, אמיר בן פורת ועוד ועוד.

הספר מביא נתונים גם מתוך הדינים והחשבונות של ועדות החקירה למיניהן, כמו זו שהנהיגו אלו משיעורי ההיסטוריה שלנו בתיכון: הייקרפט, הופ-סימפסון, שאו, פיל, הועדה האנגלו-אמריקנית וכמובן UNSCOP, אבל גם דוח"ות של ועדות ציוניות מתקופות שונות, כמו הדו"ח של פועלי-ציון מ-1918 או הדו"ח של הסוכנות מ-1937.

על כל אלו יש להוסיף פרטי מידע  המופיעים באתרי האינטרנט של 'הצד השני', כמו האתר של העיר אום-אל-פחם, אתרי אינטרנט של ארגוני זכרון פלסטיניים, קטעי עיתונות מתקופת המנדט, עדויות של אישי ציבור ערבים, וכדומה.

כפתור ופרח, אלא שכמעט אף פעם אין הפנייה מדוייקת לאף מקור, והקורא החרוץ לא ימצא אינדקס, ואפילו לא רשימה ביבליוגרפית מסודרת בסופו של הספר, אלא רק בסופו של כל פרק, ובחלק ניכר של המקרים אופן הצגת הפריטים חלקית.

ד.

הספר כתוב בסגנון יבשושי, הוא לוקה בחזרות מרובות, ולא פעם לא ברור מדוע הוצג נתון כזה או אחר, שכן בניגוד לחוכמה עממית, לא תמונה ולא עובדה ולא נתון 'שווים אלף מלים'. עובדות ונתונים יש להסביר. מצד שני, לא פעם ההסברים לנתונים הסטטיסטיים לא מובנים כי צריך לדעת להסביר סטטיסטיקה, ומדובר בפגם חמור כי הספר לא מפסיק להתייחס לסטטיסטיקה, האמא הגדולה של הדמוגרפיה, האחות הבכירה של הפוליטיקה.

הספר לוקה לא פעם גם בשימוש בעייתי במילות חיווי חיוניות. למשל לכתוב שחוקר זה וזה (שמעוני למשל) "קובע" שבתקופה העות'מאנית שיעור האנאלפאביתים היה ככה וככה. מה זאת אומרת 'קובע'? זו דעה? זו מסקנה? זה סיכום של ממצאים? או שאנשים ידעו קרוא וכתוב או שהם לא ידעו. או שמדדו את הנתון או שלא מדדו. חוקר אחר 'קבע' שהעלייה הראשונה היתה משנה זו עד שנה זו והעלייה השנייה משנה זו עד שנה זו. "קבע"? הרי זו מוסכמה היסטוריוגרפית ידועה.

בספר לא מעט ליקויי הבנה היסטורית, כמו למשל בטענה לפיה 'העלייה החמישית' "לא היתה עלייה ציונית". טענה כזו נשענת על הבנה שטחית של הציונות לפיה 'ציונות' היא נחלת אלו שמוכנים לאכול משבת לשבת כף חרובים, לישון על הארץ ולחפור בורות ולייבש ביצות. מילא טענה זו חסרת שחר מבחינת הבנת מהותה של הציונות כתנועה שעסקה גם ב'גאולה' וגם ב'הצלה', היא סותרת טענה אחרת לפיה התנועה הציונית "לא השיגה את מטרתה: ליצור רוב יהודי בארץ", בין השאר בשל העובדה ש"העם היהודי לא עלה בהמוניו". והנה כשהוא עולה בהמוניו הוא מואשם באי-ציוניות.

דוגמא נוספת היא בנתון לפיו כ-16% מתושבי 'יהודה ושומרון' היו יהודים. האם ברורה למחברת הבעיה בשימוש במושג הגיאוגרפי הזה שהיה שונה בהוראתו בתקופת הישוב מאשר בימינו (כך למשל ראשון לציון היתה ממושבות יהודה וזכרון יעקב ממושבות השומרון)?

ועוד אחת מיני רבות מסוג זה: הנתון לפיו "עד 1939 הוקמו 55 ישובי 'חומה ומגדל' ", מבלי לציין את נקודת הפתיחה (והיסטוריה, מה לעשות, היא גם עניין של תאריכים).

ומה דעתכם על המשפט הבא, המתייחס לרעיון שעלה כבר במאי 1940 "לבדוק את ההיסטוריה של כל כפר ערבי 100 שנים אחורה" על מנת לעמוד על מקורותיו הדמוגרפיים של כל אחד מהם, כחלק מהמאבק נגד הטיעונים הערביים: "הפרוייקט לא בוצע" כתבה שפק-ליסק, "כנראה בשל חילוקי דעות, אבל הדיון עליו שיקף את חילוקי הדעות בקרב המנהיגות היהודית". מה היה הדיון? מה היו הטיעונים? מה הוא בדיוק שיקף? תעלומה.

 ה.

אכן תמונות קשות. יהיו שיפסלו כבר עכשיו את הספר כלא ראוי להתייחסות כלל, ובדין הנוקב את ההר הפורמליסטי. אכן כן: לו מדובר היה בסמינריון בתואר הראשון הוא היה זוכה לציון נכשל, ואין להעלות על הדעת את אישורו כדוקטורט (שכן הספר הוא בהיקף של דוקטורט – אפילו מבלי להזכיר את הכרך הראשון).

אבל כאמור לעיל בפתיחת הדברים, אם הספר כבר הודפס מסיבות השמורות להוצאת ידיעות אחרונות (ניחוש אחד בלבד, והתשובה המוסמכת בידי מר עמיחי ברהולץ, "העורך הממונה" של הספר), טוב שהודפס כי מבעד לצורתו המוזרה, עולה תמונה ברורה למדי: בניגוד למה שאוהבים לספר יוצרי דעת הקהל הפלסטינים ובניגוד גמור לטענה שהושמעה על ידי שלטונות המנדט, גם ערבים היגרו לארץ, ולא 'רק' יהודים.

למען הסר ספק – וחבל שהעובדה הזו לא מופיעה בספר (אם כבר אז כבר) – המופתי הנוכחי של ירושלים, השיח' עכרמה סעיד צברי, אמר למצלמה במסגרת הסרט הדוקומנטרי 'קללת אדריאנוס' (2014), כי "פלסטין היא אחת הארצות הקדומות בעולם ותושבי פלסטין הם ממוצא ערבי, הידועים ככנענים". עוד הוסיף המדען המוסלמי הבכיר הזה, כי "ההיסטוריונים הוכיחו שפלסטין קיימת מאז שנת 7500 לפני הספירה ולא 6000 לפנה"ס כפי שאומרים, 7500 לפנה"ס, כלומר מאז הוכר האדם הראשון בכדור הארץ". מעתה אמור, אדם הראשון היה פלסטיני, רק לא ברור אם השתייך לפת"ח או לחמאס. הקורא המתעניין בתמליל של הסרט כולו, מוזמן לפנות אלי ל: udimanor@gmail.com

באשר לטענה הבריטית: שלטונות המנדט, מסיבות ידועות שהוצגו כבר בהרבה ספרים ומאמרים, חלקם נזכרים גם בספר הזה, התעקשו לומר כי 96% מהריבוי באוכלוסייה הערבית בארץ מקורו טבעי (ירידה בשיעור התמותה ועלייה בתוחלת החיים) ורק 4% מקורו בהגירה, שלטענתם הסתכמה לאורך התקופה כולה באלפים בודדים (הפרש בין כניסות – בדרך כלל לצרכי עבודה- ליציאות).

על פי הנתונים המוצגים בספר התמונה שונה באופן מהותי: חצי מהערבים המוסלמים (כרבע מליון בני אדם) ש"ירשו" הבריטים מהעות'מנים ב-1917 הגיעו ארצה במהלך המאה ה-19, ובתקופת המנדט נוספו עליהם עוד כ-300 אלף נפש. חלקם הלכו לערים גדולות (יחסית) כמו יפו וחיפה, אחרים הצטרפו לישובים קיימים, אחרים הקימו כפרים חדשים.

ו.

על מנת להוכיח טענה זו, בנתה שפק-ליסק טיעון פשוט והגיוני, המהווה את פרקי הספר: בפרק הראשון מציג הספר את "קווי המדיניות של שלטון המנדט" ובמהלכו חוזר הקורא על דברים מוכרים כמו הצהרת בלפור, הסכם וייצמן-פייסל, כתב המנדט, אבל גם סוגיות כמו 'המדיניות הכלכלית', 'המדיניות הקרקעית',  ומדיניות ההגירה. ככלל שפק-ליסק שייכת לקבוצת ההיסטוריונים הטוענים שהבריטים מעלו בתפקיד שקיבלו על עצמם.

הפרק השני עוסק ב"מצבה הכללי של האוכלוסייה הערבית" ושאלת המחקר שהתשובה עליה ברורה מראש, היא "האם היה שיפור". כן, היה שיפור, למרות ששפק-ליסק מציגה גם את עמדתם של אלו הסבורים שהשיפור היה חלקי ושלא כל שכבות האוכלוסייה נהנו ממנו במידה שווה. במסגרת הפרק מופיע מידע חשוב הנשען על היסטוריונים כלכליים כמו יעקב מצר ונחום גרוס, ממנו עולה שאת רוב המסים שלמו היהודים ואת רוב השימוש במסים השקיעו הבריטים בערבים.

מי שכמוני מאמין בצדק החלוקתי הנשען על מיסוי פרוגרסיבי, אמור לברך על המידע הזה, אלא שכידוע בכל הקשור ליחסי יהודים וערבים בארץ הזו, שיקול הדעת הכלכלי-חברתי תופס מקום נמוך למדי במסכת הטיעונים, ומכאן שלמידע הלכאורה טריוויאלי הזה – כי בעולם מתוקן ברור שמי שיש לו יותר משלם יותר כספים לציבור וצורך אותם פחות ומי שיש לו פחות משלם פחות לציבור וצורך ממנו יותר – יש ערך פוליטי-תודעתי.

הפרק השלישי עוסק בהגירה הבדווית לארץ. לא מיותר להזכיר שההפרדה בין בדווים לשאר הערבים איננה המצאה ציונית נוספת ולא עוד מזימה של מפא"י לקיים כאן 'הפרד ומשול' (כידוע מפא"י המציאה את הדרוזים תוך כדי שהיא מוכרת ילדים תימנים לכל דורש). הערבים עצמם – בדווים ואחרים – הבחינו בין הקבוצות וכמובן שהבדווים עצמם ובתוך עצמם הקפידו לעשות זאת. ובכן, על פי ניתוחים שונים מגיע פרק זה למסקנה שלפחות 50 אלף בדווים היגרו ארצה בשלהי התקופה העות'מנית, ויתכן כי המספר קרוב יותר ל-100 אלף.

הפרק הרביעי הוא למעשה לב ליבו של הספר. כותרתו היא "ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ (1945-1919) והוא בנוי משלושה חלקים: ההגירה בשלהי התקופה העות'מנית, ההגירה לאזורי התיישבות יהודית בתקופת המנדט, והרכב וגודל אוכלוסיית המהגרים המוסלמים בתקופת המנדט.

בחלק השני של החלק השלישי מופיעים פריטי מידע הלקוחים מאתרי האינטרנט הנזכרים כמו גם מ"הכרזת נציג חמאס בעזה מה-23 במארס 2012", קטע מפורסם למדי באורך של 99 שניות, המתרוצץ ביוטיוב בכתובת הזו, ושדבריו הרלבנטיים מבחינת הנושא מופיעים החל מהשנייה ה-45: "כל פלסטיני בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים – בין מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר [...] באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה [...] אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

את הדברים אמר שר הפנים של חמאס אותה תקופה, פאתחי חאמד. אלא שכחלק מהרשלנות מעוררת הפלצות לא פעם של הספר הזה, בעמוד 195 בו מצוטטים הדברים במלואם, הם מיוחסים לא לשר הפנים של חמאס, אלא ל"שר הפנים המצרי". הוצאת ידיעות אחרונות, או שמא ידיאוט עכרונוט, אם כבר.

הפרק החמישי שהוא גם הארוך ביותר, מיותר לחלוטין כי כל כולו חזרות מעיקות ומתישות על דברים שנכתבו כבר קודם וגם על חלקם חזרה המחברת שוב ושוב וחבל. אפילו כותרתו של הפרק הזה – "ההיסטוריונים ושאלת ההגירה הערבית והמוסלמית" מוטעית, כי במהלכו מוצגים נתונים וטיעונים שמקורם בממשלת המנדט, בעיתוני התקופה, בהצהרות של אישי ציבור וכן הלאה, כלומר אנשים שאינם היסטוריונים ואינם מתיימרים להיות היסטוריונים.

אבל בהמשך למה שכבר נכתב כאן: אם הפרק החמישי בכל זאת נכתב, למרות שהוא מיותר, הבה נפיק ממנו את המיטב. התועלת המרכזית בפרק הזה היא ההתמודדות המוצלחת למדי של שפק-ליסק עם התיזה של ההיסטוריון-הדמוגרף האמריקני ג'סטין מקארתי (התיזה מופיעה כבר בפרקים קודמים!), אחד מההיסטוריונים הבולטים שניסו להוכיח שהריבוי הערבי בארץ ישראל מקורו טבעי "וכי ההגירה הערבית לארץ היתה זניחה". שפק-ליסק לא ממציאה כלום והיא רק מציגה את טיעוניהם של דמוגרפים מומחים כמו רוברטו בקי ואחרים, מהם עולה המסקנה שמקארתי הציג טיעונים לא משכנעים.

הפרק הששי שב על מה שכבר נכתב במבוא ותאר את "ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה". עובדות ונתונים ונתונים ועובדות, בלי שום הסבר מדוע נדרש הקורא לעיין בהם או מה בכוונתם לומר. למרבה המזל הפרק הזה מקיף בסך הכל 16 עמודים, כולל רשימת המקורות.

בין העמודים 320-311 מופיע "סיכום התיזה של הספר" ובו תשעה סעיפים: "העדפת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה; פעולות ממשלת המנדט לפיתוח הארץ; נסיגה מההתחייבות להקמת בית לאומי; העדפת האינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית; משקלו של הריבוי הטבעי בגידול האוכלוסייה; משקלה של ההגירה המוסלמית; השקעות ההון של היהודים ופעולת הפיתוח של הבריטים; אפשרויות התעסוקה לפועלים ערבים".

מבנה הטיעון ברור למדי: ארץ ישראל הפכה בזכות השקעות של יהודים ובריטים למקור משיכה לערבים מהאזור. הגירתם התקיימה גם לצרכי עבודה (במחנות צבא ובמפעלים וכחלק מהשגשוג הכלכלי שתרמו לו יהודים בזכות השקעות בסכום מצטבר של 153 מליון ליש"ט) וגם לצרכי התיישבות. הבריטים שקיבלו מנדט על ארץ ישראל לטובת הקמתו של הבית הלאומי תוך שמירה על זכויות המקומיים, לא הצליחו לשמור על האיזון בין התחייבויותיהם הכפולות ומאינטרסים אימפריאליים הכריעו את הכף לטובת הערבים. בתחום ההגירה הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בעובדה ש"חיל הספר העבר-ירדני, שפיטרל לאורך הגבולות  עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ".

ז.

בסופו של הספר שני נספחים. האחד מוכיח את מה שכולם יודעים כבר מזמן: בירושלים היה רוב יהודי מוצק לכל הפחות משנת 1800. לא נטריח את שפק-ליסק בקושייה המתבקשת הזו: אם עולי העלייה החמישית לא הגיעו מסיבות 'ציוניות', מה נגיד על 'הישוב הישן' בהקשר הזה? הפרק האחרון של המאמר הזה יחזור לפוליטיקה וליחסים הלא פשוטים שלה עם האמת.

אבל לפני כן, כמה מלים על הנספח השני המופיע בסופו של הספר: מדובר במאמר רהוט ובנוי לתלפיות (ניגוד צורם לצורתו של הספר כולו) מאת שאול ברטל, ד"ר להיסטוריה, סא"ל במילואים ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת, המתאר בהתאם לכותרתו את "הלאומיות הערבית משלהי התקופה העות'מאנית ועד סיום המנדט".

בין השאר טוען ברטל על סמך תיעוד שבראשיתה היתה הלאומיות הערבית 'ערבית' ולא 'פלסטינית', וכי הבעיה של הלאומיות הזו היתה לא היהודים לכשעצמם אלא הציונות בכלל והצהרת בלפור בפרט. בין השאר מצטט ברטל עצומת מחאה נגד הצהרת בלפור ממארס 1920 בה היה כתוב בי "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ מלפני הכיבוש [הכיבוש הבריטי] הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי". ברטל מסיק "מתוכן הדברים כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל". הגם שלא מדובר במסקנה הכרחית, אין ספק שרוח הדברים חיובית למדי.

תמונה כמעט אידילית זו – כשנה קודם לכן, בינואר 1919, חתמו וייצמן ופייסל על ההסכם המפורסם שהיום ניתן רק לחלום עליו ולא בהקיץ – השתנתה מן היסוד בסופו של העשור: לנוכח הצהרתו של וייצמן על נכונות הציונים לפצות ערבים "בגין אדמתם", הגיב העיתון 'פלסטין', שלדעת ברטל "ייצג באותה עת את דעת הקהל הערבית", בין השאר במלים אלו:

"איזו הבנה אתם מצפים עם העם שאותו אתם מנסים לסלק מארצו, בטענה שזוהי ארץ ישראל? האם יכולה להיות הבנה בין תוקפן לקורבנו? בין בעל בית לפורץ הנכנס לביתו? בין הנרצח לרוצח שדם מטפטף בין אצבעותיו? [...] הוי יהודים תמימים, שמעו את מילתם האחרונה של הערבים. שום הבנה ביניכם ובינינו איננה אפשרית מבלי שתבוטל הצהרת בלפור [...] מי שניסח בשמו את ההצהרה היו הוזים. לפיכך הם למעשה הפושעים העיקריים האשמים בשפך דם יהודים וערבים. בעבר בהווה ובעתיד, בארץ זו הקדושה למוסלמים ולנוצרים". 12 בספטמבר 1929, היום לפני תשעים שנה, כנראה שגם היום בעוד תשעים שנה. מי יודע.

ח.

הספר פוליטי כאמור. אבל בניגוד למה שניתן ללמוד מרוב עיתונאי ימינו, אין ה'פוליטיקה' מושג נרדף לחוסר ענייניות, למניפולציה, לכוחנות ולשקר. פוליטיקה מראשיתה אי אז בימי הפוליס היוונית ועוד קודם לכן, עניינה עיצוב המציאות והתודעה הקשורה לעיצוב המציאות.

ומבחינה זו ספרה הכה גרוע מכל כך הרבה בחינות של רבקה שפק-ליסק, הוא ספר חשוב מאד. ברור לחלוטין שאם הוא היה מקיף רק 150 ולא 350 עמודים הוא היה משיג את מטרתו ביתר יעילות. אבל אין בוכים על דיו שנשפך, וכל שנותר בפרק הזה הוא להתייחס לפוליטיקה אליו מתייחס הספר הזה.

לגופו של סכסוך יש לומר בפשטות, שמנקודת זמן מסויימת, כל החשבון הדמוגרפי הזה מיותר לחלוטין. אילו היהודים היו ממשיכים להיות מיעוט מבוטל של מגלגלי עיניים לשמיים, מצפי-גאולה-משיחית הנשענים על כספי חלוקה וכן הלאה, ממילא לא היינו מקיימים את הדיון הזה. אבל מהרגע שהאוכלוסייה היהודית חצתה קו מסויים, הרי שהפיכת הציבור היהודי למסה קריטית הפכה אותו מיניה וביה לגורם פוליטי שהדרך היחידה להתעלם ממנו הוא להשמידו. זו כידוע היתה תכניתו של המופתי, וכפי שניתן להיווכח היא לא עלתה יפה.

היהודים הגדירו את הקו הזה במונחים מעורפלים של 'רוב' או של 'רבים', שתי מלים 'המתכתבות' עם המלה 'ריבונות' העומדת בשורש המושג המעורפל 'בית לאומי'. אבל על מהות העניין ניתן לדעתי להסיק דווקא מנקודת המבט הערבית: ההתנגדות הערבית לעלייה יהודית עוד מימי העלייה הראשונה מלמדת שמבחינתם אותה 'מסה קריטית' היתה מקופלת בסיסמא הציונית הותיקה: 'מעולה לעולה כוחנו עולה'. מכאן ההתנגדות השיטתית והעקרונית לעלייה יהודית, עוד בימים שהיא היתה לא יותר מ'אינפילטרציה' (הסתננות) כמלה הביקורתית ששימשה את הרצל.

אבל בדיוק את אותו הטיעון יש לומר לגבי הציבור הערבי. בין אם המושג 'פלסטיני' הופיע מאוחר יותר, ובין אם השלטונות הבריטיים היו מתעלמים באורח פלא משיקוליהם האימפריאליים, ומקפידים על הגבולות ולא מאפשרים כניסתם של 300 אלף ערבים, האם זה היה משנה את העובדה היסודית עמה התמודדו כל המתמודדים בשנים 1947-1945, קרי קיומם זה לצד זה של שני עמים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים בתחום הדמוגרפי?

התשובה היא לא בלמד רבתי. בין אם היו בארץ בקיץ 1947  מליון יהודים ו'רק' 750 אלף ערבים, האם המסקנה הפוליטית של ועדת UNSCOP היתה שונה? האם במציאות אנושית של תודעה לאומית ואינטרסים לאומיים יש דרך אחרת חוץ מאשר חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום? גם כאן, התשובה היא לא בלמד רבתי. 

על שאלת הגבולות אפשר להתווכח. אני בכל אופן בדעתו של יצחק רבין אותה הציג בנאום ההכתרה שלו ב-3 ביוני 1974: בין המדבר (לא בין הנהר, נהר הירדן, המדבר, המדבר העיראקי-ירדני) לבין הים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד: יהודית וערבית (ירדנית-פלסטינית). נכון לעכשיו התכנית הזו אפשרית בדיוק כמו כל תכנית אחרת.

ובחזרה למישור התודעה: בין אם הדברים הקשים שראו אור בעיתון 'פלסטין' לפני תשעים שנה ייצגו את 'כל' דעת הקהל הפלסטינית בין אם לאו, אין דרך לרבע את המעגל כפי שמנסה לעשות – מסיבות טובות ללא ספק – ההיסטוריון הלל כהן: לא היתה סימטריה לא בהבנה העצמית של כל אחת מהתנועות הלאומיות, לא ביחסה לזולתה, לא ביחסה למערכת הבינלאומית, לא בתרומתה לבנין הארץ ולא בדרכיה מאז המשבר הגדול של 1948 ועד היום.

אין סימטריה גם בימינו בכל הקשור לתודעת העבר. בין אם דברי ההבל של המופתי הנכבד השיח' צברי מקובלים על כל הפלסטינים בין אם לאו (כאמור לעיל, השיח' קובע שהעם הפלסטיני קיים כבר בערך 9000 שנה), על דבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח כרגע: לרוב יצרני השיח הערבי בימינו יש יחסים מעורערים עם האמת. גם בהקשרה של הביקורת העצמית וגם בהקשריו המרובים של הסכסוך.

הואיל ואין שום סימן לשינוי מהותי, כל שנותר הוא לקיים את הציווי הישן הציוני הסוציאליסטי הטוב: לעמוד על המשמר. על משמר האמת או לכל הפחות על משמר המאמץ לחתור אליה.

מבחינה זו ספרה של רבקה שפק-ליסק מצטרף למאמץ הזה, ועל אף מגרעותיו העצומות, תורם להן. כשאמר הנביא זכריה שעלינו לאהוב את האמת ואת השלום, הוא ידע שמדובר בשני ערכים שלא פעם סותרים זה את זה. אבל סתירה כפי שלימדונו חכמינו, היא לא פעם תנאי לבניין.

אבני היסוד של המציאות ומה אפשר לבנות מהן

דיעה רווחת בימינו היא כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את היעלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך את הקפיטליזם לבן אלמוות.

ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.

ובכן, הגישה הזו מוטעית מן היסוד. כי מה שמכונה 'קפיטליזם', הוא לכשעצמו הוכחה שההיסטוריה האנושית איננה קבועה מראש, כי הקפיטליזם עצמו נוצר תוך כדי שינוי, והוא משתנה כל הזמן.

במלים אחרות, כשם שהקפיטליזם הוא בבחינת שינוי שחוללו אנשים באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף, כך יתכן שינוי אחר, שאיננו קפיטליזם, שיחולל תמורה באופן הייצור, החלוקה, השימוש בעבודה, במשאבים ובכסף.

יש אנשים שלא אכפת להם שום דבר, חוץ מהחיים הפרטיים שלהם, ואותם קשה ממילא לשכנע שהחיים הפרטיים שלהם קשורים למה שמתרחש מעבר לקצה האף שלהם. אבל אנשים המודאגים מהמציאות וחושבים שאפשר לתקן אותה, חייבים לקחת בחשבון לפחות שלושה עניינים הקשורים למציאות אותה הם רוצים לשנות, לתקן או לשמר:

1. הם חייבים להבין את אופיה  של המציאות הנוכחית
2. הם חייבים להכיר תכניות קיימות ואפשריות לתיקון המציאות
3. הם חייבים לשאול את עצמם מאיפה יהיה להם כוח באמצעותו יתבצע התיקון השינוי או אפילו השימור


ובכן, כיצד ניתן להבין את המציאות מן הבחינה הכלכלית?  תשובה על שאלה זו, ניתן לתת באמצעות תרגיל מחשבתי, המכונה 'תרגיל החפץ'. התרגיל המחשבתי הזה מאפשר נקודת מוצא אובייקטיבית לדיון באופי המסויים של המציאות בה אנו חיים. חשוב להדגיש כי לא מדובר בתרגיל השרדות, או בשאלון טריוויה, אלא בתרגיל המתחיל בחפץ מוחשי ומנסה ללכת אל המופשט, הכללי, הציבורי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי.

על כל משתתף לבחור חפץ כלשהוא ולשאול את עצמו לגבי החפץ שלוש שאלות:
א. האם ידוע לי ממה עשוי החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ב. האם ידוע לי כיצד עושים את החפץ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']
ג. בהנתן תשובות חיוביות על סעיפים א-ב: האם ביכולתי לייצר את החפץ כפי שהוא, בעצמי ? [על המשתתף להשיב בקצרה 'כן' או 'לא']

ובכן, לא משנה מה הן התשובות על שאלות א ו-ב, התשובה על שאלה ג היא בהכרח, ותמיד, שלילית. עולה מכך כי בציויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאיתנו, לא משנה מעמדו, חוכמתו, מינו, דתו, גזעו, נטיותיו המיניות, הפוליטיות, האסטטיות והאחרות, גודל חשבון הבנק שלו, תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט.

במלים אחרות, הכלכלה המודרנית מושתתת - בניגוד גמור לאתוסים ולמיתוסים של הקפיטליזם: האינדיבידואליזם - על חיברות  כלכלי מוחלט. עוד עולות מהתרגיל לפחות שתי תובנות חשובות נוספות:

האחת - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם, הרי שהעובדה שאף אחד לא מסוגל לייצר כלום בעצמו ובכל זאת יש שפע כזה גדול [גדול מדי יש האומרים] של מוצרים, מוסברת בתהליך עמוק ודינמי של חלוקת עבודה, התמחות, ושכלול חלוקת העבודה וההתמחות.

השניה - שהואיל ולנגד עינינו יש בעולם הממשי המוכר אינספור חפצים מעשי ידי אדם הנראים כחפצים בעלי יכולת למלא פונקציה מסויימת, הרי שכל אחד מהחפצים הללו, ועוד יותר האינטראקציה שיש ביניהם, מעידה על שיחבור בלתי פוסק של מרכיבי-מרכיביהם שנוצרו כאמור בסעיף הקודם על ידי חלוקת העבודה המשוכללת.

התובנה השניה בהכרח מובילה למסקנה, שיש מנגנון בו מתרחש תהליך החיבור בין מוצרים חלקיים. למנגננון הזה קוראים במלה אחת 'שוק'.

כדי שהמנגנון הזה יפעל, אין ברירה אלא לעשות שימוש במשהו שלכשעצמו אין לו שום ערך שימוש (אי אפשר לאכול אותו, לנסוע בו, לנגן עימו, ללבוש אותו וכן הלאה). למשהו הזה קוראים 'כסף'.

סיכום ביניים: המציאות בה אנו חיים מורכבת מתלות הדדית בין כל האנשים, תלות הדדית הנשענת על חלוקת עבודה שניתן להפיק ממנה תועלת בזכות שוק המבוסס על כסף. נקודה.

אלו חומרי המציאות ומכאן הויכוח על אופן אירגונם: האחד יקדש את הכסף ויכפיף את כל השאר למי ששולט בכסף. השני יבין שהמטרה היא האנשים ולכן הכסף הוא המשרת של התהליך ולא 'המלך' שלו.

מקובל בדורות האחרונים לכנות את הגישה הראשונה בשם 'קפיטליזם' ואילו את השנייה בשם 'סוציאליזם'.

בקפיטליזם, מי ששולט על ברז 'הכסף' שולט על ברז השיחבורים למיניהם. בשפה פוליטית יותר מוכרת, בקפיטליזם ההון שולט בעבודה, ובדרך כלל ההון הפיננסי-ספקולטיבי מצליח לדרוס את הון הייצור. בכל אופן מתקיים מאבק איתנים בין שלושה גורמים אלו, והדברים ידועים.

בסוציאליזם לעומת זאת, ברז 'הכסף' הוא בידי הציבור או נציגיו. או גם וגם. 'נציגי הציבור' הלא היא המדינה, ובלבד שמנהלים את המדינה סוציאליסטים. או אז מחיר האשראי כלומר מחיר 'הכסף' יהיה נמוך, ובכל מקרה הוא לא ישמש אלא בתפקידו הטבעי: מתווך בין צ'ופצ'יקים לבין קומקומים. ובמקביל, גורמים אזרחיים יפתחו משק כספים עצמאי, על ידי איסוף הרווחים פרי עבודתם בבנקים קואופרטיבים או במוסדות אחרים.

הנה כי כן, ההבנה של המציאות העכשווית, כפי שניתנת לפיענוח פשוט באמצעות 'תרגיל חפץ', מאפשרת תכנון תוכניות שונות לחלוטין וכל מה שמבדיל בין מציאות כזו או אחרת הוא הכוח העומד לרשות מביני התובנות ומתכנני תוכניות למיניהם.

סתם הערה, שהיא ממש לא סתם: מאז שהתחלתם לקרוא את המאמר הקצר הזה עברו בערך 10 דקות. ב-10 הדקות הללו ישנם כמה מליוני ישראלים שצברו לכיסם עוד בערך 5 שקלים חדשים, ובאותו הזמן יש כמה עשרות אלפי ישראלים שבאותן עשר דקות הגדילו את הונם בעוד 3000 שקלים. כן, מה שאתם שומעים. פי 600.

אין שום דבר מובן מאליו בתופעה הזו, והיא חדשה לחלוטין בתולדות האנושות, וכשם שהיא הופיעה לפני בערך 30 שנה, ככה היא יכולה להיעלם בעוד 30 יום, או אף פעם.

וכן, ישראל היא מקום מיוחד במינו יחסית לרוב האנושות. כי ממש ברגעים אלו, באותו כדור הארץ, ישנם בערך 2 מיליארד בני אדם שלא יודעים מה זה הספקת חשמל קבועה. הבעיה הנובעת מכך היא לא זה שהם לא יכולים לצפות בסדרה של נטפליקס (את זה הם דווקא יכולים לעשות, אם יש להם סלולרי ונקודת הטענה). הבעיה היא שבהעדר חשמל אין להם לא מים בברזים ולא מערכת שמפנה להם את הביוב. לצידם של שני המיליארדים הללו, ישנם כמה מליונים בודדים שמחזיקים בנמל שלוש יאכטות, בשדה התעופה המקומי שלושה מטוסים פרטיים, ושעל השמלה לבת מצווה הם הוציאו 150 אלף דולר.

אין שום דבר מובן מאליו במציאות הזו, שנוצרה בעשרת הדורות האחרונים ויכולה להשתנות, אם בני אדם יחליטו כך, תוך עשר שנים.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שמאז סיום המלחמה הקרה (1989) אין יותר מקום לויכוח על העתיד הכלכלי של האנושות, של המדינה שלכם, של השכונה שלכם, של המשפחה שלכם, של עצמכם, הוא פשוט משקר (או שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, גם זאת אפשרות).

במסגרת אבני היסוד של המציאות המודרנית, הכל אפשרי.  

מדוע אינני מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו

אינני אלרמיסט, אף פעם לא האמנתי לאלרמיסטים. בעברית: כל הדיבורים על סופה הקרב של מדינת ישראל ואם ואם ואם וכן הלאה, לא רציניים בעיני (אם ניסוג ואם נספח אם נפסיד בבחירות ואם ננצח).

מדינה בכלל ומדינה בת 9 מליון אזרחים ותל"ג כמו שיש לישראל ושאר יכולות חזקה מסך פוליטיקאיה, ומבחינה זו אני יכול לדמיין את המפלגה בה אני תומך יושבת עוד כמה שנים באופוזיציה ולהפך.

אני גם לא מאלו שרואים בנתניהו קבלן סדרתי של כישלונות, וגם אינני מקבל את הטענה שהוא אשם בכל דבר רע שמתרחש כאן (ומתרחש כאן לא מעט רע).

אני אבל משוכנע שהוא חייב לפרוש מתפקידו, במהרה בימינו, מהסיבות העמוקות ביותר שלשמן התכנסנו אנו, חברות וחברי מועצת העם, אלו שהגיעו לפניהם ואלו שכמוני וצעירים ממני הגיעו הרבה אחרי.

הציונות לא יצאה לדרכה והמדינה לא קמה כדי שאנשים כמו נתניהו יהיו כוכבי ציבור גדולים ודגולים, שלא לדבר על ראשי ממשלה. אדרבא, הוא ההפך הגמור ממה שהתכוונו אליו הציונים הראשונים, אלו שמשמאל וגם אלו שמימין.

אכן כן: הציונות דיברה גבוהה וכיוונה גבוה מאד, עד כדי כך שהמלה הזו, 'ציונות', הפכה עם השנים למלה נרדפת לשיחת מוטיבציה (שמאמן עושה לפני משחק חשוב), לסממן של 'ראש גדול' (כמו בפרסומת של רפאל למשל), ומנגד למלה ששמים במרכאות כדי להקטין משהו וללעוג לו.

למה זה חשוב? כי לי לפחות בתור אזרח שחלק גדול מזמנו מקדיש ללימוד (והוראת) הציונות, ברור שלעולם אי אפשר יהיה לעמוד במדרגה הגבוהה של הצפייה הציונית, זו שכמה חברים טובים שלי מכנים בהמשך למה שמנהיגים ציונים דגולים ומרכזיים כינו 'חברת מופת'.

אינני מאמין באפשרות של חברת מופת. נכון לעכשיו הייתי שמח לראות קצת פחות בריונים בכביש ומעט פחות אשפה בפארקים וברחובות. כרגע זו נראית משימה גדולה מאד, כמעט בלתי אפשרית. אני מינימליסט, אבל מכאן ועד לוותר לחלוטין על שאיפה לחיים ציבוריים ראויים יותר, המרחק גדול.

ואם יש אדם שבסגנונו, בדבריו, במעשיו, ברוחו, בשיטותיו, בהתנהלותו, בגחמותיו, ובכל מאודו הציבורי תורם את ההפך לכל מה שאפילו מינימליסטים כמוני היו רוצים לראות כאן, הרי שזה בנימין נתניהו.

אינני עוסק בהישגיו, לא אלו שנבעו מכישרונו (עליו אין ויכוח, לפחות בצד הדיפלומטי) ולא אלו שנבעו מעצם העובדה שהוא ישב בראש מערכת שמהרבה בחינות מתפקדת כמעט מעצמה (מערכת הבטחון לענפיה ושלוחותיה למשל). אדרבא, אני מוכן להצהיר כבר כאן שאין לי ספק שהיו ראשי ממשלה גרועים ממנו.

לא זה העניין. העניין אחר לחלוטין, ראשוני בהרבה. מה אנו עושים כאן. לשם מה התכנסנו. התשובה שלי פשוטה למדי: לא חברת מופת, לא צריך להגזים, אבל לכל הפחות חברה המנסה לפעול ולו כזית על פי קודים של אמינות, יושר, הגינות, כבוד הדדי, לקיחת אחריות, יושרה.

בכלל ובפרט אם מדובר בנבחרי ציבור. שימו לב חברות וחברים לפשטות של המושג הזה: נבחר ציבור. נבחר הציבור הוא בדיוק זה. נבחר על ידי הציבור על מנת לעסוק בענייני הציבור. הוא משרת הציבור. בין אם הוא פקיד אלמוני שנבחר בועדת מכרזים על ידי משרד ממשלתי המפוקח על ידי החוק ומונהג על ידי שר נבחר ובין אם הוא ראש ממשלה.

ומנבחר ציבור, מכל נבחר ציבור, יש לצפות ליותר. תמיד טיפה יותר. יותר בקנה מידה אנושי כמובן, יותר שאיננו נמדד בקנה המידה של 'חברת מופת', כי כשם שלא תתכן חברת מופת גם אין דבר כזה אנשי מופת, אבל את המינימום יש לעשות או לפחות להתאמץ ולעשות.

נתניהו, מהיום הראשון שאני זוכר אותו פורץ לזירה הציבורית, בידו הספר המהולל 'כיצד יוכל המערב לנצח' ובפיו אוסף של קלישאות נבובות אודות הדרכים להעלים את הטרור, ועד למערכת הבחירות הנוכחית, הוא ההפך הגמור מכל זה.

משהו נחמד אחד נותר ממערכת הבחירות של 1999: 'מתחילים להבריק ומפסיקים ליבב'. ולא, אינני ממעריציו של ברק ובכלל אינני מעריץ אף אחד מהסיבות שהוזכרו לעיל: יש לשער שאם הייתי חי בזמנם, הייתי אוהב מאד של הרצל ויצמן ברל ודומיהם, אבל הערצה? אף פעם ובשום תנאי. לא זמר ולא שחקן ולא משורר ובוודאי לא שליח ציבור.

העמדה הזו היא תנאי לדמוקרטיה, והיא עולה בקנה אחד עם אותה שורה מופלאה בהמנון הלאומי: 'להיות עם חופשי בארצנו'. מי שרוצה להיות חופשי לא יכול להעריץ אף אחד. לא את ברק ועוד פחות מכך את נתניהו.

בכל אופן, אם לחזור לסיסמא החביבה הזו בת ה-20, מי שניסח אותה השכיל לקלוע בול לכל מהותו הציבורית של נתניהו: שתו לי אכלו לי. המקופח המנהיג ברית של כאילו-מקופחים, כאלו שממשיכים שלא לשים לב ששלוחיהם בשלטון כבר יותר מ-40 שנה, להוציא פה ושם ממשלות אחדות ומהפכים קטנים. קואליציית מקופחים קנטרנית וצדקנית ההופכת בכל רגע למרושעת ולמעוותת יותר.

ביבי המייבב. כווווולם נגדו. ואלו שלא נגדו, בעדו בלי לומר מלה אחת של ביקורת. ואם מישהו אומר ביקורת, הוא הופך לבוגד ומסית ושקרן ותככן ואיום וסכנה על שלום המדינה וכן הלאה.

מה שמתסכל במצב הזה הוא שכל הבכיינות הזו של ביבי המייבב מבוססת על גרעינים  של אמת. אכן כן: לא מעט אנשי ציבור  - הנחושים ביותר היו אנשי מפלגתו שלו כמו אריק שרון עליו השלום - היו רוצים בהיעלמותו מהזירה הציבורית. לא מעט עיתונאים מתעבים אותו ומוכנים לומר עליו כל שטות וכל שקר וכל עיוות וכל היטפלות להבלים כמו סגנון דיבורה של אשתו או הטיפשויות שהבן העלוב שלו, בושה לכל הורה, מייצר חדשות לבקרים.

אין לי ספק בלי לדעת את החומר, שיש אנשים חורשי רעתו של נתניהו היושבים במקומות חשובים עוד יותר מהתקשורת או ממרכז הליכוד, למשל בפרקליטות, למשל במשטרה.

נער הייתי וגם אם לא זקנתי אני מספיק מכיר את הפוליטיקה המודרנית בכדי לדעת שהכל אפשרי, הכל כולל הכל.

אז מה הבעיה אתם אולי תוהים? בדיוק. מהמבוגר האחראי, ראש הממשלה אם זה לא ברור, אתה מצפה, אני מצפה, לנהוג ככזה. התקשורת לוקה בשקרים? אל תכפיש את כל התקשורת, כי בלי תקשורת אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין ציונות, לא של הרצל, לא של ז'בו, לא של בגין. יש אנשי ציבור שחותרים תחתיך מהקואליציה או מהאופוזיציה? תפעל באופן אחראי ומכבד גם אם חלקם לא ראויים לכבוד.

ראש הממשלה הנוכחי איננו פחדן כפי שאומרים אחדים, והוא גם לא בהכרח לחיץ כפי שטוענים אחרים. פחדנות עבור האחד היא שיקול דעת זהיר אצל האחר. אני כמפאיניק מעדיף שיקול דעת זהיר על פני "אומץ" נבוב. כך גם לגבי 'הלחיצות' כביכול. מה שאצל האחד הוא 'כניעות' אצל האחר הוא היכולת להגיע לפשרה. כמפאיניק אני מעדיף את היכולת להגיע לפשרה.

נתניהו לא שם. לא שיקול דעת זהיר ולא נטייה לפשרה מנחים אותו, גם אם במבחן התוצאה הוא בהחלט מגלה לא מעט שיקול דעת ולא מעט יכולת לפשרה. הוא לא שם. הוא במקום של מניפולציה תמידית, של נסיון להטיל בכל רגע בוץ של חוסר מכובדות על יריבו או על מי שלצורך העניין מוצג כיריבו. כמו מפכ"ל המשטרה, כמו הפרקליט הראשי, כמו היועץ המשפטי לממשלה, כמו כל מי שמנסה לגלות במסגרת הליכוד 'הדר ז'בוטינסקאי' ולקחת אחריות ברוח דבריו של ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך".

מרוב זה שנתניהו רואה עצמו מלך, הוא מתנהג כמו היחיד הראוי להיות יחיד.

מי שסבור שכל מי שתומך בו אמור למלא פיו מים ולדקלם דף מסרים וחלילה לא להפגין חשיבה עצמית שלא לדבר על ביקורת; מי שסבור שכל מי שמנסה לקבל אמון מהציבור על מנת להצעיד את ישראל לדרך אחרת הוא בוגד עלוב נפש ולא ראוי להנהגה; מי שסבור שכל מי שעושה את מלאכתו הציבורית - אמנים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, וכן הלאה - נמדד בשאלה אחת בלבד: האם הוא תומך או בוגד; מי שאוחז בעמדות הללו ומתנהג בהתאם, איננו ראוי להנהיג את הציבור.

נתניהו איבד אמון בציבור. נתניהו איבד אמון במערכת אותה הוא מתיימר להנהיג. נתניהו לא מאמין בממשלה בראשה הוא עומד, לא במפלגה העומדת מאחוריו, לא במנהיגים היכולים להמשיך את דרכו, הוא לא נותן אמון בכלום ובאף אחד. מכאן שהוא איננו יכול להיות, איננו ראוי להיות, מנהיג.

ועל השאלה איך רוב האנשים הרואים עצמם נאמנים ל'מחנה הלאומי' ממשיכים להפגין כלפי האיש הזה נאמנות עיוורת ללא שמץ של מודעות עצמית וללא יכולת לומר מלה אחת של ביקורת או הסתייגות, אין לי תשובה.

עוד משהו על השכנה שלנו, יוון – 6100 מלים בעיקבות קריאת הספר Richard Clogg, A Concise History of GREECE, Cambridge 2013

א.        מי בכלל שמע על רי'צרד קלוג ואת מי בכלל מעניינת יוון?

למרבה הפלא אין למצוא בעברית אף לא אחד מספריו של ריצ'רד קלוג (Richard Clogg), היסטוריון בריטי שהשנה מלאו לו שמונים, ושמומחיותו הגדולה היא יוון המודרנית. 'למרבה הפלא', זאת בהנתן הקרבה הגיאוגרפית ליוון, בהנתן מאות אלפי הישראלים הפוקדים את האי בכל שנה, בהנתן הפופולריות של המוזיקה היוונית, אפילו בירה יוונית מיוצרת ונמכרת בארץ, ואין צורך להזכיר את מקומו של המותג 'יוון' בתכנית הלימודים של כל ישראלי. והנה, עובדה, אף ספר של ההיסטוריון הבריטי החשוב הזה לא תורגם לעברית.

אין ספק ששיקולי שוק מהווים גורם מרכזי בימינו, אך לא חסרים ספרים מעולים, שלמרות ערכם השיווקי הנמוך, בכל זאת תורגמו לעברית וטוב שכך. כי תרבות נמדדת כל בערכה המהותי, ועם כל הכבוד למצוקות תקציביות של מוסדות מחקר או הוצאות ספרים אקדמיות, יש ספרים ש'לא יעלה על הדעת' שלא יונגשו לציבור המתעניין – גם אם איננו גדול – בארץ הקודש. אחד מהם הוא ללא ספק A Concise History of Greece, בתרגום חופשי  'היסטוריה תמציתית של יוון המודרנית'.

אכן כן, מבט על הכותרת המקורית מגלה שהמלה 'מודרנית' איננה מופיעה, אך הואיל ויוון ידועה כבעלת היסטוריה ארוכה – בארץ לומדים לא מעט על יוון של העת העתיקה בשלל הקשרים, מדמוקרטיה ועד חנוכה – חשוב להדגיש כי ספר זה עוסק רובו ככולו בהיסטוריה של יוון במאתיים השנים האחרונות.

הספר נפתח בשלהי השלטון העות'מני על מה שמאז 1831 תהפוך ליוון המודרנית העצמאית. נקודת המוצא היא כמובן נפילת קונסטנטינופול ביום שלישי בשבוע, 29 במאי 1453. קלוג מראה בספרו כיצד מה שאצל היהודים הוא 'פעמיים כי טוב' (יום שלישי) אצל היוונים הוא 'פעמיים כי רע'. בכל אופן הספר מתאר את תולדות יוון מפרוץ המרד נגד האימפריה ב-1821, ועד 'ימינו'. הספר שראה אור לראשונה ב-1992, המשיך להופיע בעוד שתי מהדורות. למרבה המזל קלוג המשיך גם לחיות וגם לחקור – מפה לשם הוא קיבל אותות כבוד מהמדינה היוונית עצמה בזכות מחקריו והצטרף לאוניברסיטת אוקספורד, מה שכנראה מסביר את האנגלית העילית הלא פעם בלתי אפשרית להבנה שלו – והמהדורה האחרונה הופיעה בשנת 2013, בעיצומו של המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי החמור ביותר עימו התמודדו היוונים מאז 1949, השנה בה הסתיימה מלחמת האזרחים האיומה שחוותה מדינה זו, מיד לאחר (ולמעשה תוך כדי) מלחמת העולם השנייה.

'השורה התחתונה' של קלוג היא שיוון, למרות הכל, וגם על רקע המשבר הכלכלי הנוכחי שסופו איננו נראה באופק, הצליחה ליצור "מדינה עצמאית כנגד כל הסיכויים" כפי שנחתם הספר. עם זאת, קלוג עצמו מגלה סקפטיות מרובה לגבי עתידה של יוון, סקפטיות המבוססת על עיון שיטתי בכמעט מאתיים שנות קיומה. כחיבור היסטורי ראוי לשמו, הספר מזמן לקורא הסבלן שחייב להתמודד עם אנגלית לא פשוטה, לא 'רק' שלל מקרים, פרשיות, עובדות, אירועים, ביוגרפיה של אישים וכל זה תוך עיון מקיף יחסית ל'תמצית' בהיסטוריה של אירופה ומערב אסיה במאתיים השנים האחרונות, אלא תובנות חשובות מאין כמותן בשאלות המעסיקות את אזרחי העולם בכלל, ואת אזרחי ישראל בתוך כך, ולא פעם בפרט.

כוונתי לשאלות כמו היחס או הקשר בין תרבות, 'מנטליות', מסורות וכל כיוצא באלו 'משקעי עבר', לבין האקטואליה החברתית-כלכלית ופוליטית-אזרחית של מדינות המנסות לקיים משטר דמוקרטי. שתי שאלות מרכזיות עולות לאורך כל הספר: השאלה הכלכלית-פוליטית או בקיצור: שאלת העושר, והשאלה התרבותית-חברתית או בקיצור: 'שאלת הזהות.

מעל לשתי השאלות הללו ניצבת שאלה 'מתודולוגית' גדולה המאפיינת את מדעי החברה והרוח בכללותם, אך שבמקרה של מדע ההיסטוריה היא אקוטית ביותר: מה בכלל חשיבותו ומשקל של העבר שרובו ככולו 'מסורתי', בהבנת המציאות העכשווית שהיא 'מודרנית' (או יהיו שיגידו: פוסט-מודרנית) במהותה.

קלוג מציג באופן משכנע תשובה די ברורה לשאלה זו: המעוניין להבין את יוון של היום, אולי אין צורך שיעיין בתולדות הדמוקרטיה (שמעולם לא היתה) באתונה העתיקה, אבל הוא חייב להתבונן בתולדות התפתחותה מאז 1821. עיון כזה חזקה עליו שיביא את המתבונן להבנה מדוייקת ושקולה יותר של היחס בין מסורת למודרנה, וליחס שבין גורמים 'פנימיים' (כמו מנטליות ותרבות) לבין גורמים 'חיצוניים' (כמו כוחות השוק ותנועות ההון והפוליטיקה הבינלאומית על מרכיביה השונים). בהמשך הדברים נעיין בשאלה הכלכלית-חברתית לחוד, ובשאלת הזהות והלאומיות לחוד.

ב.        האם זורבה היווני יכול ואמור להיות מעושר? או: איך נהיה אנו ללא-אנו

אין צורך להסתתר מאחורי האצבע, וממילא קשה לעשות זאת: מעל ספרו של קלוג מרחפת עננת המשבר הכלכלי הכבד בו נתונה יוון – אבל לא רק יוון – מאז 2008 או 2009. השאלה הזו הובילה לשתי תשובות ברורות ולתשובה שלישית מעט פחות ברורה:

האחת מסבירה את המשבר ביוון (או בפורטוגל, ספרד, איטליה, כל מדינות אפריקה, ארגנטינה ועוד, ועל הדרך היא מציעה הסבר ל'אביב הערבי') כפונקציה של מניפולציות כוחניות של בעלי ההון הגדולים במערב, הבנקאים, אנשי הבורסה וכן הלאה.

השנייה מסבירה את המשבר הזה כפונקציה של כשלים פנימיים 'מהותיים' לנפש היוונית שכמו זורבה המפורסם רוצה רק לרקוד, לשתות, לשיר ולצאת לפנסיה מוקדמת ונדיבה. 

השלישית היא 'גם וגם' כמובן: גם כוחנות של המערכת הבינלאומית וגם התנהלות חברתית יוונית. לפני שנעיין במשמעותה של זו, יש להצביע על המסקנות המתבקשות מצד היוונים משתי תשובות ה'או-או':

כי אם המשבר הוא פרי עמלה של קואליציית הון המגינה על האינטרסים של הבנקים, המסקנה היא משהו בסגנון של סדרת הטלוויזיה הספרדית המצליחה מאד 'בית הנייר': אנארכיזם מהסוג שאכן התחזק ביוון כפי שמתאר קלוג בפרק האחרון. ביוון מדובר לא 'רק' באנארכיזם המטנף את המרחב הציבורי (כולל כמובן תמרורים תמימים) בגרפיטי דוחה, ולא 'רק' בכזה שהביא למותם של כמה וכמה אזרחים, אלא גם בהרכב הפרלמנט שנכון ל-2013 היה מורכב מיותר מדי גורמים רדיקלים וסלוגניסטים מימין ומשמאל, שבאו על חשבונם של גורמים מתונים ושקולים. קלוג מביא בספרו ביטוי לגישה זו: התייחסות לקנצלרית מרקל כאל נאצית.

אך אם תוצאת המשבר היא 'המנטליות' של זורבה היווני, אז ברור שהאחריות היא יוונית ויוונית בלבד. יהיו וישנם יוונים (ולא רק יוונים) שיתהו 'מה רע בסגנון החיים של זורבה'? מסתפקים במועט, מתים בגיל צעיר, כמו פעם ברחבי העולם, כמו היום באפריקה, צעירים יחסית אך מאושרים.

אלא שבפועל קסם-כשף המודרנה הופך את הגישה הזו ללא יותר מ'פוזה'. כי גם זורבה רוצה להאריך שנים, להיות בריא ולהנות מפנסיה טובה, ולראות את הנכדים 'מסתדרים' בפרנסה, בחינוך הילדים ובדירה יפה. מכאן שעם כל הכבוד לרומנטיקה ניו-אייג'ית מזוייפת, בפועל רוב היוונים (ולא רק הם), מעוניינים להמשיך את תהליך המודרניזציה הנמשך מאז מלחמת העצמאות היוונית. אבל למה במסגרת 'כללי מאסטריכט' הנוקשים הכופים גובה גרעון מצמית? מה רע בדראכמה הישנה והטובה שעצם קיומה עולה בקנה אחד עם העצמאות הלאומית?

במלים אחרות, אם המטרה היא לאפשר לזורבה חיים טובים, אולי המסקנה היא שכדאי ליוון לעשות גרקזיט? מהלך כזה הוא רק צעד אחד כמובן. כי על מנת להבטיח לזורבה ולנכדים חיים טובים, יש  להמשיך ולאמץ  את ערכי העמלנות היצרנות ותשלום המסים: קלוג מראה בספרו שב-2010 למשל, תשלומי המדינה עמדו על 75 מיליארד אירו, ואילו הכנסות המדינה עמדו על 50 בלבד, זאת כאשר היקף העלמת המס הוערך בכ-30 מיליארד. במלים אחרות: אילו שילמו היוונים מס כראוי, לא היתה בעיית גרעון ממשלתי. על כך מוסיף קלוג את העובדה המדהימה לפיה יוון היא צרכנית הנשק הגדולה ביותר באירופה, כשברור שהאוייב המרכזי שלה הוא השותפה שלה בברית נאט"ו: תורכיה.

ומצד שני, דראכמה תבטיח אולי גאווה לאומית, אבל לא שינוי מהותי. כיצד היה זורבה אומר ביוונית את מה שיוסף חיים ברנר שלנו כתב בעברית לפני 105 שנים:"כיצד נהיה אנו ללא אנו"? נזכיר נשכחות ונסביר כי ברנר כתב משפט מכונן זה במסגרת מאמר אדיר שעסק ב"הערכת עצמנו". אין זה המקום להכנס לפרטים, אך תהייתו-קושייתו של ברנר כוונה לבטן הרכה של המנטליות היהודית: הנטייה למלמל ברכות 'מה-יפית' (קרי: mayufes) תוך טפיחה עצמית על השכם, במקום להתמודד חזיתית עם דרישות המציאות.

ביוונית זה נשמע לא פחות טוב: חבריו היוונים של זורבה, אחרי שקראו את ברנר, יגידו שהואיל  והבעיה היא 'המנטליות', והואיל ויש רצון  להעמיק, לטפח ולהבטיח שגשוג כלכלי לדורות, והואיל ואת יוון – בניגוד לאפריקה או רוב מדינות אסיה היבשתית – אי אפשר להפקיר לגורלה כי היא חברה חשובה בנאט"ו, הרי שבהנתן קוצר ידם של היוונים לחולל שינוי פנימי, אין אלא לחנך אותם באמצעות היד הקשה של המיתון, הקיצוץ, הריסון והדפלציה. ברוכה הבאה מרקל.

ומה באשר ל'גם וגם': ראשית יש להקשות ולתהות, איזה 'גם' גדול יותר? החיצוני או הפנימי? קלוג לא נותן תשובה ברורה לשאלה זו ובצדק, שהרי אין דרך לשקול את היחס בין שני גורמים אלו. אבל מה שברור בכל אופן, הוא שהתשובה המשולבת 'גם וגם' לא עולה בקנה אחד עם האנראכיזם בסגנון 'בית הנייר' ולמרבה צערם של כמה אינטלקטואלים ומחנכים גם לא עם פוליטיקה סלוגניסטית כנגדה יצא אורוול לפני שבעים שנה כבר, כאשר לעג לאלו – לאו דווקא קומוניסטים!!! -  הרואים את העולם באופן פשטני כל כך: הפרטה-הלאמה, ניאוליברליזם-סוציאלדמוקרטיה, שתי רגליים רע-ארבע רגליים טוב.

אם צודקים 'הגם וגם-ניקים', מה שנדרש זו פעולה שיטתית, איטית, עמוקה, לא הירואית, אחראית, שקולה ומדודה, הבודקת את הדברים לגופם, והמציעה הצעות בהתאם. גם לגבי מעורבות היתר של גורמי חוץ בכלכלה ובפוליטיקה של יוון (ולא רק שלה) וגם לגבי אופן השינוי הנחוץ לחיזוק הכלכלה היצרנית שבלעדיה קשה לטפח את החברה האזרחית, שבליבה עקרונות האמנה החברתית, שבליבם שילוב בלתי ניתן להתרה בין זכויות ובין חובות.

ספרו של קלוג מספק מידע עצום המאפשר הבנה היסטורית ואקטואלית גם יחד של יוון המודרנית, במונחים אחראיים, שקולים ומדודים אלו. דוגמא מצמררת למדי: כל מי שטייל ביוון לא יכול היה שלא להבחין באוקיינוס עצי הזית הפרוסים על שלל אייה. אכן כן, יש עצי זית והיוונים מפיקים שמן זית, אבל מי שמכתת את שמן הזיתים לרווחי אירו הם האיטלקים, הרוכשים מיוון שמן זית גולמי ויוצרים ממנו את הערך המוסף. לא מיותר להוסיף שהלקחים ההיסטוריים שניתן להפיק לגבי יוון, כוחם עשוי להיות יפה גם למקרים אחרים, ממזרח, מדרום וממערב לאתונה.

ג.         מדינה יוונית-דמוקרטית

בישראל רווחת מאד הדיעה לפיה המקרה היהודי הוא ייחודי במינו. יש לכך סיבות עמוקות, שליליות וחיוביות: השואה וצרות בסדר גודל דומה, מחורבן הבית ועד גירוש ספרד וגאוות היחידה על 'המצאת המונותיאיזם', חברות במועדון 'עם הספר' ובימינו מעצמת הייטק וגן עדן להט"בי (לפחות בעיר העברית הראשונה). לא זה המקום לברר שאלות אלו, וברור שמבחינות מסויימות כל אחד מכ-8000 העמים שמרכיבים את האנושות יחיד ומיוחד (גם אם שיעור חתני וכלות פרסי הנובל בקרב עם כזה או אחר נמוך או לא קיים).

לא מדובר רק באנקדוטה או בעוד היבט של נטייתו של האדם להרגיש קרוב יותר לקרוביו. לתודעת הייחוד הזו יש תפקיד פוליטי חשוב מאד. הנה למשל העם האמריקני שאימץ תודעת ייחוד כזו במאה ה-19 (דרך מושגים כמו: American Exceptionalism, ו-Manifest Destiny), תירגם אותם גם להתפשטות האדירה מערבה תוך יצירת אומה מתועשת ומתקדמת, וגם לגירושם של אזרחים אמריקנים בני האומה הצ'ירוקית. אין צל של ספק שתודעת ייחוד זו הביאה שוכני הבית הלבן לדורותיהם להציל את העולם מעצמו פעמיים כמו גם לחולל נזקים גלובליים לא מבוטלים.

ובכן התפקיד הפוליטי של תודעת הייחוד מתקיים גם בארצות הים התיכון. כך, לשיטתו ההיסטוריוזופית של הסופר א.ב. יהושע, הצרות הניתכות על העם היהודי נובעות מהייחוד המיוחד הספציפי שלו: נסיונו הנואל של העם הזה לחבר לאומיות ודת. החיבור הזה אחראי לדעתו ולדעת מעריציו לעיוות הכרוך בצירוף 'יהודי-דמוקרטי'. מכאן למסקנתם המתבקשת: ניתוק האזרחות מהלאומיות והפרדת הלאומיות מהמסורת ומהדת, ושלום על ישראל מדינת אזרחיה.

למרבה הפלא והאירוניה, היריבים הפוליטיים של 'מחנה יהושע', נשענים על אותה תודעת ייחוד בלבדית. אלא שבעוד אצל יהושע הא-ב הוא הדמוקרטיה אותה יש לנתק מהיהדות לא עלינו, הנה אצל  הסמוטריצ'ים ומחנכיהם הרבנים, הדמוקרטיה היא-היא סרח העודף "המערבי" הפוגע באותו ייחוד של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (להוציא את סחר החוץ, הנפט, קצת חיטה, כמה מאות מיליארדי דולרים ותמיכה מקיר לקיר כמעט בקונגרס האמריקני ובשאר פרלמנטים).

בקיצור, תודעת הייחוד הזו, מובילה לשתי מסקנות מנוגדות: ביטול הלאומיות היהודית מול ביטול הדמוקרטיה היהודית.  אלו ואלו דברי הבל ורעות רוח.

על הבל הסתירה כביכול בין לאומיות לדמוקרטיה בישראל ובעמים, ניתן ללמוד מעיון השוואתי בהיסטוריה של האנושות, או לפחות במימד הפוליטי-מדיני שלה, כמו זה שהעלו כבר לפני כמעט עשרים שנה (2003) אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין בספר 'ישראל ומשפחת העמים' שראה אור – כמה מפתיע!- בהוצאת שוקן (היו זמנים). יעקובסון חבר כמה שנים מאוחר יותר להיסטוריון עזר גת ושניהם חתומים על ספר מופת  נוסף בשם Nations, המלמד על שורשיה הטרום-מודרניים של הלאומיות. גם ספר זה לא תורגם לעברית, אבל לפחות את עיקרי התיזה של יעקובסון וגת ניתן לקרוא כאן.

בספר 'ישראל ומשפחת העמים' הדגש הוא על חוקתיותו הלגיטימית של השילוב הלאומי-דמוקרטי. ישראל, כמו יוון וכמו עשרות מדינות בעולם, היא מדינת לאום דמוקרטית. אבל החידוש ב-Nations הוא ששורשי הלאומיות הופיעו עוד לפני העת החדשה, וכי בכל המקרים היה זה החיבור בין 'כנסייה' מסויימת לקבוצה אתנית מסויימת שיצר תודעה לאומית מאות שנים לפני 'עידן המהפכות',  מאירלנד שבמערב ועד לגיאורגיה וארמניה שבמזרח וכמובן לסין קמבודיה ויפן שממש ממש במזרח.

למען הטל ספק סופי ומוחלט בתיזה החביבה של א.ב. יהושע, אודות ה"אנומליות" כביכול של עם שהוא גם לאום וגם דת, שכן 'יהדות' יש רק אחת ו'יהודים' הם עם אחד, והנה אצל אחרים אפשר להיות פולני או הונגרי, אבל נוצרי איננו חייב להיות לא הונגרי ולא פולני אלא למשל מקסיקני, ובכן התיזה הזו חסרת שחר מהסיבה הפשוטה שהנצרות של הארמנים למשל, נכתבה ונאמרה והועברה מדור לדור בארמנית, בדיוק כפי שהאסלאם הסוני התורכי, הוא תורכי, ובדיוק כפי שהנצרות היוונית אורתודוכסית היא יוונית.

זאת ועוד: גת ויעקובסון מראים כי מדובר בתופעה לאו דוקא אירופית, וכי היא נפוצה ברחבי העולם כולו – המזרח הרחוק, אפריקה וכן הלאה – והיא הקדימה במקרים רבים את הלאומיות האירופית, שעל פי האורתודוכסיה שראשיתה בבנדיקט וסופה בזנד, היא גם עניין אירופי 'מומצא' ("מדומיין") וגם תופעה שנכפתה ע"י "אירופה" (באלימות 'מתועשת' כמובן, אלא מה), על העולם האומלל כולו. ובכן לא, לא 'מומצאת' (למרות שבהחלט 'מדומיינת' אבל במובן הטכני של המושג) וגם לא אירופית. עניין ותיק הלאומיות, ותיק מאד.

ד.         אז מי הוא יווני?

בקיצור, אידיאולוגיה לחוד, היסטוריה לחוד. ספרו של קלוג רק מרחיב מעמיק ומוסיף. הוא מלמד בין השאר – ולא זו מטרתו כמובן – כי היהודים לא מיוחדים גם מהבחינה הזו. קלוג מראה שגם יוון, ולא רק היא (כי קלוג מתייחס בספרו לעמים וללאומים אחרים המהווים חלק מסיפורה של יוון המודרנית) 'נולדה' אל תוך הלאומיות המודרנית על בסיס שילוב בין קשרים חברתיים (שביסודם קשרים משפחתיים כמובן, כי מה לעשות והמשפחה היא הגרעין הראשון של כל חברה), לבין קשרים תרבותיים (הכוללים שפה, מסורות, זיכרונות היסטוריים וסוג מסויים של כנסייה).

כמובן שבשלב זה יכולים לצוץ כל הדקונסטרוקציוניסטים (ביידיש: 'אבער חכמים') מסוגו של זנד ולהתחכם ולהראות באותות ובמופתים שלא רק שיש סוגים שונים ומנוגדים של יהדות ויהודיות למשל, אלא ש'בסופו של יום' אישיות נעלה כמו זנד חשה "קרבה גדולה יותר לסטודנט ערבי" באוניברסיטת שייח מוניס "מאשר ליהודי כמו הארווי ווינשטיין" כפי שהסביר זאת הפרופסור לקולנוע שהחליט כמו יהושע להפוך להיסטוריוזוף של לאומיות בראיון ברדיו. אכן, דילמה של ממש: סטודנט חרוץ החוגג איד אל פיטר או עבריין מין החי בלוס אנג'לס. איך אומרים בקולנועית 'דלות הפילוסופים'? או בלשון של נהג מונית: 'על זה אנחנו משלמים משכורת לבטלן הזה?' (בטלן במובן התלמודי כמובן).

אכן כן. לא כל יווני חש זהות עם העם היווני, ולא כל יווני בתפוצה היוונית ברוסיה (היו מאות אלפים כאלו) ידע יוונית, ואדרבא, בתקופת שלטון השוויון הנאור שהונהג תחת שמש העמים הסובייטית, אסור היה לאותם יוונים להקים כנסיות. והנה למרבה הפלא, כעוף החול, בדיוק כמו שקרה ליהודים שחיו באותה מסגרת מדינית שעד היום יש המבכים את היעלמותה שכן עם התמוטטותה חלפה עברה ההבטחה ל'עולם המחר", צצו אותם יוונים שזנד היה אומר עליהם שהם "הומצאו" על ידי הלאומנים היוונים הראשונים, וחלק גדול שב ליוון. קלוג מתאר בספרו את נסיבות העניין ומציין את צעדה היזום של ממשלת יוון בשנת 1992 לעידוד עליה, צעד שזכה לכותרת 'ציונית' לא עלינו: Operation Golden Fleece, בתרגום חופשי משהו כמו 'מרבד הקסמים'.

מטרת המבצע היתה להציל מאות אלפי בנות ובני המיעוט היווני ברוסיה, שנקלעו שלא בטובתם לעימות בין שני לאומים 'מומצאים' נוספים: האבחזים והגיאורגים. אגב, קלוג מספר לנו שבדיוק כמו אבירי 'קהילת הטרוניה' המקומית שלנו, גם אותם "עולים חדשים" שהגיעו מפאתי הקווקז ליוון, מפתחים מרירות על כך שהם לא ייושבו בשכונות היוקרה של אתונה, ושבמקום זאת שלחו אותם ל'סוף העולם שמאלה', כלומר לצפון מזרחה של יוון, לתרקיה הסמוכה לתורכיה.

אין צורך לבקר ביוון כדי לדעת שרוב היוונים – כמו רוב היהודים ורוב הארמנים ורוב האירים וגם רוב הפולנים והסרבים – אינם 'דתיים' במובן שסמוטריץ' או איש רוח כמו אלי סדן מבינים מושג זה. אבל בניגוד לפרשנות הפשטנית והשטחית של א.ב. יהושע ודומיו, 'חרדי-ההדתה' לסוגיהם, ולמרות האבער-חכמים היושבים באקדמיה ונפגשים בכנסים 'ביקורתיים' בהם הם מוכיחים באותות ובמופתים את סתירותיה הרבות (והן אכן רבות) של כל תודעה לאומית, הנה יוונים הם איך שהוא יוונים, בדיוק כפי שארמנים, אירים, פולנים וכן הלאה, וגם פלסטינים, מה לעשות, וכמובן יהודים הם איך שהוא חלק מקבוצת שייכות למרות כל הסתירות. 

סיפרו של קלוג הוא תרומה כבדת משקל לביטול המיוחל של גישות מעוותות כמו אלו שמציעים לנו בעניין הלאומיות א.ב. יהושע, הפרופסור לקולנוע זנד, המחנך אלי סדן ושר התחבורה שמציע לנו מדינת הלכה בצלאל סמוטריץ'. אלו ואלו ואלו ואלו דברי אלוהים מתים, או לפחות הגיע הזמן שהם יהיו כאלו.

ה.        גם ביוון אין ויש חדש תחת השמש

 ובכן יש לאומיות יוונית, והיא מלאה סתירות כמו כל לאומיות אחרת, אבל היא קיימת איך שהוא וממחישה שוב עד כמה צדק ארנסט גלנר כשאמר שהלאומיות היא מקרה נדיר של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה (כי בדרך כלל מתקיים ההפך).

קלוג מביא לנו דוגמאות מלוא החופן לדרכם של יוונים להבין את יווניותם, ולעשות ממנה בסיס ל'בנין אומה' שלהם, המתנהל בעצלתיים אבל מתנהל בכל זאת. ראשית הוא מזכיר כמה וכמה פעמים בספר, שכשיוונים נסעו לאחת מארצות היבשת, הם אמרו שהם 'נוסעים לאירופה', מה שמלמד על כך שלאורך ההיסטוריה הם לא ראו עצמם חלק מהיבשת.

השינוי לכאורה התרחש עם התגייסותם של אלפי מתנדבים אירופאיים – הלורד ביירון הוא כמובן המפורסם שבהם – לסייע להצלחת מלחמת העצמאות היוונית. כאן המקום לציין שלא אלפי המתנדבים הם שהיטו את הכף אלא הקואליציה הגיאו-פוליטית המפתיעה יחסית לאותה תקופה, אך שבישרה את המחצית הראשונה של המאה ה-20, זו שבין בריטניה, צרפת ורוסיה. ממשלותיהן של מדינות אלו, כל אחת מסיבותיה, הסכימו ב-1831 ליצור את יוון 'הקטנה' שלא כללה את "12 האיים" (פירוש המלה האיים 'הדוקדאנסים') שבים האגאי וגם לא את כרתים וכמובן לא את קפריסין.

סביר להניח שגם היום, לנוכח היד הכלכלית הקשה של ה-EU בכלל ושל הקנצלרית מרקל בפרט, ישנם יוונים רבים שעדיין לא רואים עצמם כאירופאים. קלוג מראה לנו כיצד העצמאות היוונית היתה לאורך כל הדרך תלויה על בלימתם של כוחות חיצוניים: הקואליציה הנזכרת ב-1831, הסכמי קונגרס ברלין ב-1878, שוב פעם בריטניה אחרי התבוסה היוונית במלחמה נגד האימפריה העות'מנית ב-1897, ושוב בתקופת השפל הגדול ואחרי מלחמת העולם השנייה שוב הבריטים אך מהר מאד האמריקנים, ומאז המשבר של 2009 שוב מצאה עצמה יוון תחת קואליציה משולשת: ה-EU, 'הבנק האירופי' ו'קרן המטבע הבינלאומית'.

חשוב לא פחות ואולי יותר, הוא האופן בו יוונים הבינו את יווניותם במונחים גיאו-פוליטיים. קלוג מראה שמראשיתה הציגו אנשי ציבור יוונים שתי שאלות גדולות לגבי עתידה של יוון: האחת עמדה בסימן המתח בין מסורת למודרניות, והשנייה בין הסתפקות במועט מבחינה גיאוגרפית לבין חזון 'יוון השלמה'. בניגוד למה שאולי ניתן לצפות בהנתן הרגלי החשיבה הישראליים, שתי המחלוקות הללו חצו זו את זו. במלים אחרות, ניתן היה לשמוע אנשי ציבור הרוצים יוון גדולה ומסורתית, מול אחרים ששאפו ליוון גדולה ומודרנית, ולהפך, כל ארבע האפשרויות.

ב'מסורתיות' אין הכוונה דווקא לדומיננטיות של הכנסייה אלא בהמשך הבדלנות הרוחנית שאיפיינה את התרבות ביוון במשך מאות שנים. קלוג כותב שעד לסוף המאה ה-18 (!!!) דחו אנשי הכנסייה ביוון את 'המהפכה הקופרניקאית' כי היא באה מאירופה ולכן היתה חשודה מראש. עד היום 5% מהיוונים הנוצרים מכונים 'קלנדריסטים' כי הם דוחים את מה שנתפס על ידם כ"כניעת" הפטריארך היווני ב-1924 לקבל את הלוח הגרגוריאני שאומץ ברחבי העולפ הנוצרי כבר באמצע המאה ה-16.

התומכים ב'יוון השלמה' נחלקו ביניהם לגבי שאלת הגיאוגרפיה ושאלת היעוד גם יחד. היו כאלו שאמרו שיוון חייבת לכלול גם את סלוניקי וגם את איזמיר שמצידו השני של הים האגאי, ולא "רק" את "12 האיים", וכמובן את תרקיה, מקדוניה וחלקים מאלבניה ובולגריה. אבל היו ביניהם שעל הבסיס הגיאוגרפי הזה ייעדו ליוון את תפקיד 'המשחררת הגדולה' של עמי המזרח. לא פחות. הפנטזיה הגיאו-תרבותית הזו באה לידי בשיאה עם פלישת הצבא היווני לאיזמיר ב-1920 והתקדמותו אל עבר אנקרה ב-1921, מה שהביא לשואת איזמיר (30 אלף יוונים טבוחים על ידי צבאו של אתא תורכ שלזכותו יאמר שלא פגע ביהודי העיר כלל וכלל) ומאוחר יותר לחילופי-האוכלוסין-מרצון הגדולים כנראה בתולדות האנושות, מעל ל-1.7 מליון בני אדם.

מימד נוסף של הויכוח אודות מהותה של היווניות הוא השפה. רבים מאלפי המתנדבים שהגיעו עם הלורד בייקון או בלעדיו, התאכזבו לראות שהיוונים של תחילת המאה ה-19 אינם שחים את שיחו של סוקרטס ואינם מהגגים את הגיגיו של פריקלס בשפה היוונית כפי שהשתמרה מאות שנים על ידי נזירים למיניהם, אלא מדברים 'יוונית מדוברת' או 'יוונית עממית' נחותה. 

כמו במקרים דומים אחרים, שאלת 'טוהר השפה' הפכה להיות בין השאר שאלה פוליטית. קלוג מדווח שמתי שהוא באמצע שנות ה-60', הוחלט רשמית ששפת הדיבור היוונית היא שפה תקנית לכל דבר. עד אז שימשה סוגיית השפה סלע מחלוקת בין 'מסורתיסטים' ל'מודרניסטים', אבל בתקופת השלטון האוטוריטטיבי בשנות ה-30' (ששאב מהפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני והאתטיזם של פרנקו, אם כי בסגנון יווני רך ונעים יותר, או יהיו שיגידו: יעיל פחות) ההקפדה על 'טוהר השפה' שימש בידי השלטון כאחד הכלים להשליט בקרב העם היווני "חוק וסדר". למרבה השמחה התופעה הזו חלפה מן הציבוריות היוונית. השפה היוונית כמו רוב אם לא כל השפות בעולם מתאפיינת במנעד רחב והיא כמובן מושפעת משפות אחרות ומשפיעה עליהן.

ו.           עוד משהו בענייני שפה ותרבות – יוון ושכנותיה ממזרח ומדרום

סיפור המאבק על 'טוהר' השפה היוונית, מצטרף לסיפורים דומים אחרים. יהיו שיגידו שאחד ההסברים לפיגורה היחסי של החברה הערבית כמו גם אחד מביטוייה היא העובדה שעד היום יש מחסום בין הערבית המדוברת לערבית הספרותית, מחסום שגם הערבית התקשורתית איננה פורצת אותו.

העברית למשל כמו שפות אחרות – אנגלית, ספרדית וכן הלאה – יודעת גם היא הבדלי רמות. דבר אחד היא העברית של הנביא יחזקאל, דבר אחר היא העברית של מגילת רות. העברית של תקופת המשנה מובנת ופשוטה יותר מזו שניתן לקרוא בטקסטים בעברית רבנית של ימי הביניים ואין ויכוח שהעברית של עגנון לא מובנת היום לחלק גדול מדוברי עברית הוואטסאפ של ימינו.

אבל למרות כל ההבדלים הללו שמאפיינים כל תרבות (ומה לעשות וגם כאן אין שחר ל'מהפכנות' כביכול של הפוסט-מודרניסטים המציעים לראות במיקי מאוס ובשייקספיר שני ביטויים תרבותיים שווי ערך, הם לא), אין חציצה מהותית בין עברית מקראית לעברית של מאיר שליו למשל. היפוכו של דבר קיים בתרבות הערבית, וכאמור יש מקום לטענה שהחציצה הזו מסבירה כמו גם מעמיקה את הפיגור התרבותי הערבי. מנקודת המבט הזו, סיפורה של יוון הוא סיפור עם סוף טוב, שניתן להוליך אותו למימד השוואתי נוסף: משקלו של העבר בתודעה העכשווית.

מוסכמה רווחת בקרב משקיפים למיניהם המתמחים במצב העגום של הערבים בעת החדשה – ביניהם היסטוריונים דגולים כברנרד לואיס, חגי ארליך ופואד עג'מי – היא שהפער בין תפארת העבר לעליבות ההווה, מכבידה מאד על תיקון ההווה לטובת עתיד טוב יותר. 

מדובר כמובן בטענה שהיא בבחינת present continuous... לואיס כתב דברים ברוח זו כבר לפני עשרות שנים. ספרו החשוב של עג'מי בנושא – 'המלכוד הערבי' – מתייחס למלחמת 1967 שחצתה כבר את גיל ה-50. חגי ארליך מתאר את ההתמודדות של ההנהגה הערבית או המוסלמית (עות'מנית) עם משקל העבר כבר במאה ה-19. לאחרונה ראה אור בעברית ספרם של יוסרי חיזראן ומוחמד חלאילה "נטושה לגורלה" העוסק במצבם של ערביי מדינת ישראל בעקבות 'האביב הערבי'. רוח הנכאים באשר למצב 'האומה הערבית' נושבת בעוצמה מתוך דפי הספר החשוב הזה. מצבה הבעייתי מונגד לעברה המפואר והניגוד הזה משתק.

אבל זה לא הכרחי. יוון כידוע היתה עוד הרבה לפני מוחמד תרבות עילית ששימשה לאימפריה אדירה חובקת עולם, שגם יורשתה – האימפריה הרומית – המשיכה להפיץ את מהותה 'ההלניסטית'. והנה חלפה עברה תהילת עולם, ומיוון הגדולה נותרה מורשת של פילוסופים ומדענים דגולים שתפארתם בת 2500 השנים הטילה צל כבד על עליבות יורשי הגיאוגרפיה ומה שנותר מהשפה שלהם, בימינו.

על פי התקדים הערבי, היינו אמורים לראות עוד עם נרגן, מריר, עוין חדשנות ומפנה עורף לציוויליזציה המודרנית שלמרבה התסכול מונהגת על ידי אומה חדשה שטחית וצעקנית שכולם מגנים אותה אבל כולם מייחלים לבקר בה כמה שיותר אם לא ממש להשתקע בה. אלא שכידוע, העם היווני בן ימינו לא סובל ממחלת העויינות הנרגנת המאפיינת את העולם הערבי-מוסלמי במאתיים השנים האחרונות. יוון פתוחה לכל הכיוונים, ולא 'רק' בזכות 11 מליון התיירים שמבקרים בה בכל שנה בעשור האחרון, ולא 'רק' בזכות העובדה שמביא קלוג, לפיה יוון מחזיקה את צי הסוחר הגדול ביותר בעולם. הפתיחות לכל כיוון תרבותי הוא חלק מהותי מדרכו של זורבה היווני.

אין זה אומר שאין ביוון עוינות וביקורת כנגד 'המערב' בכלל וארה"ב בפרט. אדרבא, 'השמאל' היווני ששנים הושפע מאשליית 'שמש העמים' ו'עולם המחר' הסובייטי, ראה בארה"ב את מקור רוב הצרות שנפלו על היוונים. גאוות היחידה התרבותית של היוונים התקיימה כמובן עוד לפני המלחמה הקרה ועוד לפני שארה"ב הפכה להיות 'שוטר עולמי' וספק הנשק המרכזי של הצבא היווני הגדול מדי. אבל גאוות יחידה תרבותית יוונית זו, הגם ששילבה כפי שקלוג מראה בספרו עוינות אנטי-אמריקנית משמעותית למדי, אף פעם לא הפכה לפוליטיקה גורפת של הפניית גב למערב. מוגש כעוד חומר למחשבה אודות שכנותיה של יוון ממזרח ומדרום.

ז.          תחזיתו-קביעתו של לייבוביץ'

אבל הסוגיה הכבדה ביותר הקשורה לשאלת 'היווניות' היא זו הפוליטית. מלחמת האזרחים שהסתיימה ב-1949 לא מעט בזכות המלחמה הקרה, ממשיכה להטיל צל כבד מאד על הפוליטיקה היוונית, ולמרות שעברו כבר שבעים שנה, ולמרות שקלוג נותן ציון גבוה ליוונים על התבגרותם הפוליטית, אין שום סימן שמורשת המלחמה הזו עומדת להפוך לזיכרון רחוק.

אין לטפח צפיות גבוהות מדי כמובן: מלחמת האזרחים האמריקנית שהסתיימה לפני יותר מ-150 שנה עדיין נוכחת בתרבות הפוליטית בארה"ב. כך הדבר גם במקומות כמו אלג'יריה, ספרד, קובה ומקסיקו שגם אצלן מלחמות האזרחים הסתיימו לפני עשרות שנים. אין צורך להמשיך ולמנות מלחמות אזרחים שהתקיימו והסתיימו לפני עשורים בודדים, כמו אלו שהתנהלו בצ'ילה, בארגנטינה, אירלנד והבלקנים. המצב רגוע אך חלק מהפצעים עדיין פתוחים.

ישעיהו לייבוביץ' המנוח נהג לומר שכל עם שמכבד את עצמו עובר דרך התחנה ההכרחית הזו. המלה 'הכרחית' כמובן איננה של לייבוביץ', שכידוע בכל הנוגע להתנהלות האנושית ראה רק ערכים ולא צרכים במובן הטבעי. 'ההכרח' קיים רק בטבע הסביר האיש המיוחד ההוא, הנערץ, השנוא ולכל הפחות השנוי כל כך במחלוקת: אבן "הכרח" שתיפול בשדה כוח, אבל אדם יכול או יכול שלא "לקיים עול מלכות שמים".

ובכן מדוע חזה לייבוביץ' שגם ישראל תאלץ לעבור את הצרה הזו, מלחמת אזרחים? אולי לא מדובר בתחזית אלא כמו דברים רבים אחרים שאמר לייבוביץ' ברטוריקה פרובוקטיבית, שכל מטרתה – כפי שניתן ללמוד ממשמעות המלה 'פרובוקציה' – הוא לחולל מחשבה ודיון, כאלו שאולי ימנעו מלחמה כזו.

במקרה של יוון הדברים לא הסתייעו. קלוג מלווה את התלקחותה והתפתחותה של מלחמת האזרחים האיומה שידעה יוון מהתקופה בה עדיין הגרמנים הנאצים שלטו ברוב שטחה של יוון, ועד כאמור לשנת 1949, ארבע שנים אחרי תום המלחמה, ארבע שנים בהן רוב אם לא כל מדינות אירופה, השקיעו מרץ בשיקום וריפוי, בעוד היוונים עושים הכל על מנת להוסיף חורבן עצמי על גזל, עושק, תועבה ורצח שידעו מצידן של 'מעצמות הציר': בולגריה, איטליה וגרמניה כנגד כולן.

מנקודת המבט שהציע לנו קלאוזביץ' קשישא לפני כ-200 שנה, מניעיה של מלחמת האזרחים ניתנים לצידוק 'מדיני' (במובן של יעד קונקרטי להשגה): מצד אחד הוסכם על כל היוונים ששלטון זר איננו בא בחשבון, לא באתונה, לא בכרתים ורצוי שגם לא בדוקדנס או בקורפו, אבל מצד שני היוונים המשיכו גם בין 1943 ל-1949 את המחלוקות שליוו אותם מ-1821: איזו יוון עצמאית יש להקים: כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית.

המחלוקות היו כבר בנות ארבעה דורות, אבל בהנתן עוצמת האלימות של מלחמת העולם השנייה, שפל המדרגה הכלכלי אליו הגיעה אוכלוסיית יוון בשנתיים הראשונות לכיבוש הנאצי (1940-1941), ורוח הטוטאליות האידיאולוגית שאיפיינה את המחצית הראשונה של המאה ה-20; ובכן כל אלו נשענו על המחלוקות הישנות שככל שהאויב החיצוני הלך, נחלש ונעלם, הלך המאבק לגבי התשובות עליהן לאלים יותר ויותר.

קלוג מקפיד להסביר כי עוד לפני הקמתה של יוון המודרנית נאלצו תושביה הנוצרים של האימפריה העות'מנית לנקוט בדרכים לא-דרכים על מנת להתמודד עם העריצות השלטונית שנוהלה מאיסטנבול. כפי שתאר זאת קלוג, היו יוונים כמו אדמאנטיוס קוראיס (1833-1748), מראשוני נושאי דגל הלאומיות היוונית העצמאית, שעבורם המלה 'תורכי' היתה שוות ערך בהוראתה ל'בהמות'. 

בין אם הגזים קוראיס בשימוש במלה בוטה זו, "השלטון העות'מני" כתב קלוג (עמ' 3) "בודד את יוון מהתנועות ההיסטוריות הגדולות כמו הרנסאנס, הרפורמציה, המהפכה המדעית של המאה ה-17, הנאורות, המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית שכה השפיעו על ההתפתחות ההיסטורית של אירופה המערבית".

ראוי להעמיד דברים נכוחים אלו של היסטוריון ראוי לשמו בניגוד גמור להבלים שמנסה להפריח דור שלם  של אקדמאים ישראלים לפיהם האימפריה העות'מנית היתה מופת של מודרניזציה וסובלנות ("ראו את מסילות הברזל שהם סללו!!"), הבלים שכל תעודתם היא לשלול את "הנראטיב" הציוני כביכול לפיו הציונות – בסיוע משמעותי של המנדט הבריטי – היא הגורם המרכזי להפרחת השממה הארצישראלית.

לא זה המקום לבוא חשבון מקיף עם פסיבדו-היסטוריה זו, אבל הואיל ומקובל על מדעני חברה ורוח (ועל מדענים בכלל ובלבד שהם מדענים) לחשוב באופן השוואתי, הנה אין ברירה ואת דבריו הצלולים והחד משמעיים של קלוג על השלכות השלטון האימפריה העות'מנית בחבל הארץ שלימים נהיה יוון, יש ליישם גם לגבי חבלי ארץ אחרים בשליטת האימפריה הזו, כמו למשל ארץ ישראל (שגם אם נכנה אותה בהתחכמות מאותו סוג 'פלסטין', התמונה ההיסטורית האמיתית לא תהיה שונה במאום).

הרגלים אלו כללו קודם כל את שיטת התיווך ו'הקליינטליזם' כפי שמגדיר זאת קלוג, כלומר ההבנה של כל אזרח שעל מנת להשיג משהו מהשלטון הוא חייב איזה שהוא 'מאכער' אם לנקוט מושג מקומי. "הפטרונות" ביוון כתב קלוג בעניין זה (עמ' 61), "התפתחה בראשיתה כמנגנון הגנה כנגד הקשיחות, ובעיקר השרירותיות, של שיטת השלטון העות'מנית. היה צורך בנותני חסות ומגינים שישאו ויתנו עם הרשויות העות'מניות על מנת להקל על ההתמודדות עם גחמותיה של מערכת המשפט".

מצב זה לא השתנה עם עלייתה של המדינה היוונית המודרנית. מה שהיה ישים במסגרת העריצות העות'מנית המשיך להיות כזה גם בשיטה דמוקרטית לכאורה. "הבוס המקומי המפלגתי" כתב קלוג, "תפס את מקומו של האגא העות'מני". קלוג מצטט בעניין זה (עמ' 59) את עמנואל רוידיס, פובליציסט וסופר יווני, שב-1875 כתב "שבכל מקום בעולם הדמוקרטי מפלגות מופיעות כי אנשים אינם מסכימים זה עם זה. ביוון מתרחש בדיוק ההפך: מה שמביא להופעתן של מפלגות ולתחרות של זו נגד זו, הוא ההסכמה הראויה להערכה שבה כולם מחפשים את אותו הדבר – להיות ניזונים על חשבון הציבור".  

חוסר האמון במערכת הפוליטית ביוון נולד אם כן עם יוון המודרנית. אבל מלחמת האזרחים תרמה לו תרומה עצומה. כמובן שאין לשכוח בהקשר זה את תרומתן של הפיכות צבאיות מרובות, או בחירות שלא במועדן, או המצאת שיטת בחירות שתשחק לטובת השלטון הנוכחי, וכמובן שאלת החוקה ומקומה של המלוכה (יוון נולדה כמלוכה והמוסד הזה נעלם רשמית ב-1974). אבל אין להפריז במורשת של מלחמת האזרחים לא עלינו, ונמשיך לקוות כאן בארץ הקודש שדבריו של לייבוביץ' היו רטוריקה ולא נבואה.

ח.        יוון ותורכיה, תורכיה ויוון

מלחמת אזרחים נוספת הנוגעת להיסטוריה של יוון התרחשה כידוע גם באי קפריסין. לפני שניגש לעיין בכמה דברים שמביא קלוג בנושא זה, יש לחזור ולהעיף מבט אל שורש המשבר בקפריסין: היחסים בין יוון לתורכיה. יחסים אלו ידעו בעיקר מורדות ומורדות. היו אמנם רגעים קצרים של חסד: ביקורים הדדיים של ראשי המדינה, וכמובן שגרירויות ומשחקי כדורגל, אבל ככלל ניתן לסכם ולומר שהדם הרע שזרם בין שני העמים הללו, רק הלך והסמיך עם השנים.

ברקע תמיד עמדו היחסים העכורים בתקופה בה היוונים היו (עוד) מיעוט במסגרת האימפריה העות'מנית; מלחמת העצמאות העקובה מדם ומזוועות הדדיות; אחר כך המשך הנגיסות הטריטוריאליות לאורך המאה ה-19; ומעל לכל "האסון" של איזמיר-1922 בפי היוונים, שהוא כמובן 'יום הנצחון הגדול' של אתא תורכ משחרר תורכיה מהפלישה היוונית. אחר כך באה מלחמת העולם ואחריה מלחמת האזרחים ואחר כך המלחמה הקרה, ולפתע מצאו עצמן שתי המדינות בשותפות אסטרטגית במסגרת נאט"ו.

קלוג מביא זה ליד זה עמוד אחד ובו תמונה משנת 1953 המביעה רעות ורוח טובה בין חיילי שתי המדינות בתרגיל משותף של נאט"ו – חיילי הצבא היווני במדים אמריקנים וחיילי הצבא התורכי במדים בריטיים – ואילו בעמוד השני הוא מביא את תוצאותיו של פוגרום שערכו ב-1955 תושביה המוסלמים של איסטנבול במה שנותר מתושביה היוונים של העיר הזו. להלן תוצאותיו: "מעל 4000 חנויות, 100 מלונות ומסעדות ו-70 כנסיות נפגעו או נהרסו כליל". אמנם הפוגרום נוהל על ידי אזרחים זועמים אבל את האות נתן השלטון. התוצאה היתה שמעט היוונים שנותרו באיסטנבול אחרי חילופי האוכלוסין ב-1922 הבינו סוף סוף את הרמז ואיסטנבול סוף סוף היתה גריקן-ריין. קלוג הוא זה (ולא אני) שמציין גם שביוון, למרות הכל, נותרו באותה תקופה 120 אלף תורכים, וכמספר הזה חי היום בשלווה אזרחית מרובה, כולל נציגות בפרלמנט.

מצד שני מדובר היה כאמור בשתי חברות חשובות בנאט"ו. חשובות קודם כל מסיבות גיאוגרפיות אך פרדוקסלית מעצם המתח ביניהן. מציאות דואלית זו – עוינות תרבותית והיסטורית ושיתוף פעולה כפוי ומדי פעם רצוי – באה לידי ביטוי לאורך כל הדרך. קלוג מביא כמה אנקדוטות (מנקודת מבט של סדר היום החדשותי העמוס בישראל כמובן), ביניהן מתיחות צבאית שנוצרה ב-1998 מהחלטת ממשלת יוון לשלוח מטוסי קרב (תוצרת ארה"ב) לחלק היווני של קפריסין, דבר שהביא את ממשלת תורכיה להציב בחלק התורכי של האי מטוסי קרב (מתוצרת ארה"ב). עד כדי כך דאגו האמריקנים, שהם הזניקו לאזור נושאת מטוסים.

כידוע מלחמה לא פרצה בעיקבות תקרית זו, אבל המתיחות נותרה בעינה. היא רק החמירה שנה לאחר מכן, כאשר בתחילת 1999 הגיעו לתורכיה ידיעות על כך שעבדאללה אג'לן, מנהיג ה-PKK ('מפלגת העבודה הכורדית' בלשון הכורדים ו'מחתרת הטרור הכורדית' בפי התורכים), מצא מקלט ביוון. מי שהבריח אותו ליוון היה קצין צבא יווני לשעבר שניצל את סידורי האבטחה הלקויים בשדה התעופה של אתונה (לא רק ישראל נפגעה מהמציאות ההיא שככל הנראה, אחרי 11-9 כבר באה על פתרונה). המשבר נמשך כאשר אג'לן הוברח לשגרירות יוון בניירובי משם אמור היה לצאת לגלות של מקלט באיי סיישל. אלא שהשלומיאליות של אנשי הבטחון היוונים בקניה איפשרה לסוכנים תורכים לתפוס את אג'לן ולהביאו למשפט בתורכיה.

לא חלפו כמה חודשים והיחסים בין המדינות עלו על פסים של ידידות אמיתית. הנסיבות היו 'גדולות מהחיים' פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, כאשר ב-17 באוגוסט 1999 היכתה רעידת אדמה בצפון מערב תורכיה, בעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. העם היווני הגיב באמפתיה מעשית שכללה משלחות חיפוש, משלוח ציוד הומניטרי, ומעורבות ישירה של הממשלה במאמצי הסיוע. כעוד אחת מהבדיחות המופלאות של הטבע (אלוהים?) רעידת אדמה נוספת היכתה שוב זמן קצר לאחר מכן (7 בספטמבר) אבל הפעם ביוון, מעט צפונית לאתונה. אמנם עוצמת הרעידה הפעם היתה 'רק' 5.9 בסולם הידוע, אבל נזקים היו גם היו, בנפש וברכוש. הפעם היתה זו תורכיה והעם התורכי שהתגייסו לסייע לשכניהם.

התופעה מהר מאד זכתה לכינוי 'דיפלומטיית רעידות האדמה', ואחרי ששקע האבק, בינואר 2000, ביקר לראשונה זה 38 שנים שר החוץ היווני באנקרה, ואף הניח זר במוזוליאום של אתא תורכ, "האיש האחראי לגירושם של היוונים מאסיה הקטנה" כפי שהקפיד קלוג לציין. זמן קצר לאחר מכן אישרה הקהילייה האירופית את מועמדותה של תורכיה להתקבל כחברה עם מילוי תנאי היסוד.  

ט.        תכנית החלוקה וזכות השיבה

כפי שניתן להבין, הרוח בין יוונים לתורכים נשבה פעם כך ופעם אחרת, אם כי ברירת המחדל היתה לכיוון השלילי. דברים אלו באו לידי ביטוי בתולדות קפריסין. נזכיר כי גם האי קפריסין היה חלק מהאימפריה העות'מנית, וכמובן ביתם של מוסלמים ונוצרים, תורכים ויוונים. ב-1878 בעקבות קונגרס ברלין, לקחה על עצמה בריטניה את עול ניהול האי, שעד 1914 המשיך להיות חלק מהאימפריה העות'מנית. עם כניסתה של זו למלחמה הגדולה, עבר האי לשליטה בריטית ישירה (מה שאיפשר לכוחות הוד מלכותה לגרש לאי מעפילים יהודים בין השנים 1948-1945).

ב-1960, בנסיבות שכללו כחמש שנים של מלחמה קשה בין לוחמי חירות קפריסאים לבין הצבא הבריטי, זכה האי בעצמאות (במסגרתה נשמרה נוכחות צבאית בריטית). ב-1974, כאקורד הסיום הצורם מאד של השלטון הצבאי שהשתלט על יוון ב-1967, נעשה נסיון כושל מצד צבא יוון לכבוש את האי. בפלישת נגד מצד הצבא התורכי, נכבש החלק הצפוני וכ-185,000 נוצרים שחיו במה שנהיה מעתה אזור שליטה תורכי, הפכו לפליטים. ב-20 ביולי 1974 חולק האי בין  75%  אזרחיו הנוצרים (כלומר יוונים) ו-25% אזרחיו המוסלמים (כלומר תורכים). חלוקת האי וההכרזה התורכית על רפובליקה תורכית קפריסאית  לא הוכרה כמובן על ידי המערכת הבינלאומית, וקלוג מתאר את המאמצים שנעשו לאורך השנים להביא לפתרון הסכסוך היווני-תורכי.

הגישות לפתרון הסכסוך נשמעות מוכרות: 'פתרון שתי המדינות', כלומר הפיכת המצב שנוצר ב-1974 לרשמי, או 'איחוד האי' בצורה כזו או אחרת. נסיונות של פליטים יוונים לשוב לבתיהם בצפון האי, אם בפועל ואם דרך תביעות משפטיות עלו בתוהו, מהסיבות עליהן הצביעו למשל נשות מקצוע כמו זילברשץ, גורן-אמיתי גביזון, שהראו ב-2010 כי 'זכות השיבה' היא מושג שאין לו שום אחיזה במשפט הבינלאומי.

ב-2004 עלתה על השולחן 'תכנית אנאן', על שמו של מזכ"ל האו"ם באותו הזמן, קופי אנאן, ששקד על תכנית מקיפה ומפורטת. כפי שהוא עצמו אמר זאת, הברירה לא היתה בין תכנית טובה כזו או אחרת, אלא בין התכנית הזו לבין המשך המצב הקיים. בידיעה שהתכנית מותנית באישרורה במשאלי עם מקבילים בשני האזורים, שקד אנאן על כל פרט ופרט. תכניתו שנכתבה חמש פעמים הקיפה 9000 עמודים.

כאמור, הרעיון היסודי היה איחוד האי באופן מחודש, אך על בסיס פדרטיבי. השלטון בכל אזור אמור היה לעסוק בענייני פנים, ואילו השלטון המרכזי בענייני חוץ, אזרחות, הגירה, ובנק מרכזי.  כמו כן נקבע גבול עליון לשיעור הקפריסאים-היוונים שיכלו להיות חלק מהאזור הקפריסאי-תורכי, ולהפך. תמורת פשרה טריטוריאלית לטובת הצד התורכי, אמורים היו 85 אלף מתוך 185 אלף הפליטים היוונים שעזבו את בתיהם ב-1974 לממש את "זכות השיבה" שלהם כפי שכתב זאת קלוג (עמ' 243). ונסלח לקלוג שהוא לא יודע את החומר...

התכנית היתה תלויה כאמור באישרור במשאל עם שהתקיים במארס 2004. הצד התורכי אישר את התכנית אך הצד היווני דחה אותה, וכך נסתם הגולל על תכנית האיחוד. חודש לאחר מכן, במאי 2004, התקבלה קפריסין הלא-מאוחדת כחברה באיחוד האירופי. באותם ימים התקיים ביקורו ההיסטורי של ארדוגן, עדיין רק בתפקיד ראש הממשלה, באתונה. היה זה חלק ממאמצי תורכיה להתקבל אף היא לאיחוד. נכון לעכשיו גם כוונה זו – כמו הכוונה לאחד את האי -  הפכה  להיסטוריה.

י.           היסטוריה של העבר, היסטוריה של העתיד

לא נאה להסתתר מאחורי האצבע, וממילא זה לא כל כך פשוט. סיפורה של יוון הוא במידה מרובה סיפורה של כל מדינה שהתארגנה בעת החדשה, ואזרחיה מנסים למצוא את עצמם ולפלס את דרכם ולחיות חיים ראויים תחת השמש, מתוך ידיעה שעל השאלה 'מה הם חיים ראויים' יש הרבה מאד תשובות, חלקן לחלוטין סותרות.

ספרו של קלוג מעניין בימינו כי יוון נתונה עד מעל צווארה במשבר כלכלי שנמשך כבר כעשר שנים, מבלי שיש סימנים משמעותיים של יציאה ממנו. אדרבא, בימים בהם נכתב מאמר זה, החלו צצים שוב קולות ברחבי העולם המתועש והקובע (גרמניה וארה"ב קודם כל), המדברים על מיתון. בין אם מדובר בעוד ספין מבית המדרש של הפוליטיקה בכללושל הטראמפיזם בפרט, או במציאות שהולכת ומתרקמת, כך או כך ברור שהיוונים ממשיכים כמו אכילס בזמנו, במסע היסורים שלהם אל עבר חוף המבטחים.

ושאלת ההיסטוריה הכלכלית-חברתית והכלכלית-פוליטית שלהם, כפי שעולה בספרו של קלוג או בכל מקור רציני אחר, מורכבת כפי שניסיתי להראות בעיקבות קריאת הספר ובעיקבות לא מעט מחשבה בנדון כבר די הרבה שנים, משני מרכיבים ברורים: לאחד קראתי 'פנימי' ולשני 'חיצוני'.

'הפנימי' מוכר גם בשם המעליב קצת 'מנטליות' או בכותרת המכובדת 'תרבות' (הכוללת גם אבל לא רק שפה ומנהגים ואוכל אלא במקרה הזה הרגלי עבודה ורצינות ועמלנות וחריצות ואמינות). הרוצה שגשוג יווני (או בכל מקום אחר), חייב לתת דעתו על האופן בו ניגשים אנשים לעולם העבודה על כל מרכיביו.

'החיצוני' מוכר בשם המעליב 'קפיטליזם' אבל זוהי כמובן השטחה שערורייתית מבחינה עיונית של עניין רציני ומורכב מאד. כי במקום לעשות שימוש אורווליאני ('חוות החיות') במושג 'קפיטליזם', יש לקרוא לילד הפרוע והנמרץ של ימינו בשמו: תיעוש דינמי רב מימדי. התיעוש הזה מביא מצד אחד ברכה שאי אפשר להתווכח על צדדיה החיוביים (אפשר, אבל זה מעיד על המתווכח ולא על המציאות. במקרה הטוב מדובר בבורות של שוטים ובמקרה הסביר יותר בעיוות שכל של דמגוגים הפועלים מסיבות כאלו ואחרות). מצד שני הוא מאפשר פרזיטיות שלא היתה כמותה בתולדות האנושות.

פרזיטיות, ואולי גם פרזיטיות-לכאורה, משני צידי הסולם החברתי. ולעניות דעתי הלא קובעת, הפרזיטים של האלפיון העליון מסוכנים, מזיקים ולכן חשובים יותר מהפרזיטים-לכאורה של האלפיון התחתון. או בעברית: העשירים מאד ראויים לתשומת הלב המחקרית-עיונית-ציבורית, ולא העניים המרודים. כולנו יודעים מה מתרחש בפועל: על העשירים מביטים כאן בהערצה מלאת קנאה בשעונים המכוניות ודירות הפאר, ואילו על העניים במציצנות פרוורטית משהו, כי גם עוני יכול להראות יפה, ואם לא יפה אז מושך את העין, כמו הוצאה להורג בימי הביניים.

הסיפור של יוון מביא בפנינו את כל מה שכתוב כאן, 'ובגדול'. אבל לא 'רק' במימד הכלכלי-חברתי העומד על סדר היום היווני והאירופי והעולמי (מתי נדבר פעם על ונצואלה בתכנית הזו), אלא גם במימדים החברתיים-תרבותיים. 

אין צורך לשוב ולרמוז את כל מה שנרמז במאמר הזה באמצעות כותרות כמו 'מדינה יוונית-דמוקרטית' או 'מי הוא יווני'. הדברים ברורים אך פתוחים לדיון ותמיד ישמשו במוקד לפולמוס חברתי, חינוכי, משפטי ופוליטי כנגד כולם. הנחמה הקטנה שאמורה להיות לנו כישראלים, ובעיקר כיהודים-ישראלים, היא שבזכות ההיסטוריה, גם זו של יוון, אנחנו כבר לא עם לבדד ישכון. אף פעם לא היינו, 'רק בראש', אבל זה כבר עוד נושא לעוד מאמר בפעם אחרת.