יום חמישי, 2 בדצמבר 2021

היסטוריונים ו'היסטוריונים', אבקות טישטוש למיניהן, שמונה בעקבות אחד, שוב המופתי, כמה שהתגעגענו, ותכנית אטלס, יריחו 1944 וגם טמפלרים

מי לא שמע על 'תכנית אטלס'? מן הסתם רוב הציבור. ומי לא קרא את 'שמונה בעקבות אחד'? כל מי שנולד אחרי 1975 אני מנחש.

מה הקשר? בספר הילדים 'שמונה בעקבות אחד' שמונה ילדי קיבוץ רודפים אחר 'אחד', מרגל בעל מבטא גרמני שאם אני זוכר טוב מחלק מתנות לילדים שלא מפסיקים לחשוד בו עד שמתגלה האמת: הוא מרגל נאצי בשירות היטלר.

ומה זה קשור לתכנית אטלס? בדיוק. תכנית אטלס שימשה השראה לספר הילדים האהוב הזה (עלי וכנראה שלא רק עלי). ומה היתה תכנית אטלס? נו, כאן מסתבכים הדברים.

ידידי דורן ארזי, שהוא קודם כל היסטוריון, כתב לי כמה שעות אחרי שפירסמתי את הרשומה הזו, שדבר אחד בטוח, והוא שתכנית אטלס לא כללה את האמצעים להרעיל את מי השתייה של תל אביב. את ההוכחה אביא במקום הרלבנטי בהמשך הרשומה, כי גם ככה, כל עוד לא ישונו המקורות הזמינים השכיחים (ויקיפדיה וקישורים חיצוניים), הרשומה שלי ממשיכה להחזיק מים.

גרסת 'מורי הדרך' (ותיכף נסביר את תפקיד המרכאות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, אין להם רק תפקיד אחד כמו למשל ציטוט, אלא גם תפקיד של אירוניה, ציניות, הפוך על הפוך או הצבעה על כך שמדובר במטבע לשון לא שגרתית, כלומר ארבעה תפקידים שונים בתכלית, ואיך יודעים מה בכל פעם? התשובה נמצאת בין האזניים ומאחורי האף ובקדמת העורף: השכל שגם הוא לא פועל מעצמו אלא יש לטרוח ולהפעילו): תכנית אטלס במסגרתה הוצנחו בארץ בתחילת אוקטובר 1944 חמישה צנחנים, שלושה ממוצא גרמני ועוד שניים ערבים, נועדה להצית מחדש את 'המרד הערבי' (שהוכרע באלימות מרובה, ללא בגצ ובצלם, על ידי הבריטים בתחילת 1939) וגם להרעיל את מי ראש העין מהם שתו תושבי תל אביב והסביבה, שתו והתקלחו ובישלו מרק ודייסה ופירה וקפה ותה (כל כמה שמצרכים כאלו היו בנמצא בתנאים של המלחמה).

ההוכחה לתיזת 'מורי הדרך': באמתחתם של החמישה (שנתפסו זמן קצר לאחר שצנחו באזור יריחו) נמצאו כמויות נאות של רעל שאם הבנתי נכון מהמידע העומד גם לרשותכם (ויקיפדיה+הפניות לקישורים חיצוניים) יכול היה להרעיל משהו בסביבות מאה אלף איש אם לא יותר.

גרסת 'ההיסטוריונים' (ושוב, תפקיד המרכאות כרגע לא אמור להיות ברור לקורא, אני שומר לעצמי את זכות יצירת הדרמה): תכנית אטלס שאכן החלה בהצנחת חמישה לוחמים גרמנים, שלושה כאלו ועוד שניים כאלו, באוקטובר 1944, נועדה ככל הנראה לארגן נתיבי בריחה לשבויים נאציים, ומבחינה זו היא דומה לתכניות מקבילות של הבריטים (חנה סנש, חיים חרמש, אבא ברדיצ'ב, אנצו סירני ועוד כמה עשרות צנחנים וכמובן אלפי אנשי מחתרת בצרפת) לארגן נתיבי בריחה לשבויים בריטיים.

הפרכת התיזה של 'מורי הדרך' על ידי 'ההיסטוריונים': הרעל שנמצא כביכול בידי הצנחנים, כלומר "הרעל" (כאן למרכאות תפקיד של הגחכה) לא היה אלא אבקה לטישטוש ריחם של בני האדם שנועדה להקשות על כלבים למצוא אותם.

ובכן, ואכן, הפרשים כבדים בין שתי תמונות היסטוריות, ומכאן מילה על המרכאות. נתחיל ב'היסטוריונים'. יש להם שם וכתובת: האחד - פרופ' בן ארצי, מומחה מספר אחד כנראה להיסטוריה של הטמפלרים, אותם גרמנים חרוצים שהתיישבו אחרי 1868 במקומות שונים בארץ (חיפה, גליל, יפו, תל אביב לפני שהיתה תל אביב וירושלים, ועוד), וששלושה מצאצאיהם לקחו חלק במבצע אטלס. השני - פרופ' יואב גלבר, ואצלנו בעדה אומרים 'ני מאס, ני מענוס', כלומר כלי כלי והתיאור העממי הזה כוחו יפה גם ליוסי בן ארצי.

בקיצור, כשמדובר ב'היסטוריונים' במרכאות, אין הכוונה לרמוז שמדובר בכאילו-היסטוריונים. ממש לא. אם יש היסטוריונים בארץ, ויש כמה, בן ארצי וגלבר הם ללא ספק בחמישיה הראשונה. אז למה במרכאות? כי הם, שלא בטובתם, שמו במרכאות את 'מורי הדרך', שהם כמובן 'מורי דרך' (למרכאות כאן תפקיד של המשגה) אבל הואיל והם רק 'מורי דרך' הרי שכשהם - כך נהוג לומר - עוסקים בהיסטוריה, הם הופכים ל'מורי דרך' באירוניה ששמורה להיסטוריונים.

כלומר תפקיד המרכאות הוא להגחיך את התיזה של 'מורי הדרך' והואיל - כפי שתיכף תראו - שפעולת ההגחכה של ההיסטוריונים מבוססת על טיעונים מגוחכים למדי, אין אלא להחזיר מידה כנגד מידה, ואם מדובר בעניין תכנית אטלס בגרסת 'מורי הדרך' הרי שאין אלא להכתיר את הגרסה המתנגדת באותו האופן: גרסת 'ההיסטוריונים'.

גילוי נאות: מספטמבר 2021 אני מורה דרך (או 'מורה דרך') ומאז 2010 בערך אני מרשה לעצמי לכנות את עצמי 'היסטוריון' (אישור על הד"ר קיבלתי ב-2001 אבל רק אחרי שהמשכתי להעמיק וללמוד לחקור ולכתוב ולפרסם ולהתקוטט ולריב בנושאים כאלו ואחרים ורק אחרי שהרגשתי שאני שולט במספיק חומר היקפי - כי כפי שלימד אותנו גלבר הכי חשוב בהיסטוריוגרפיה זה לא הטקסט אלא הקונטקסט, והוא כל כך צודק עד כדי כך שכפי שעוד רגע תראו הצדק שלו מצדיק את הכנסתו למרכאות במקרה הזה - רק אז הרשיתי לעצמי להזדהות בציבור כ'היסטוריון' [למרכאות גם הפעם תפקיד של המשגה]).

במלים אחרות, אני מרגיש בנוח לתבוע את עלבונם של היסטוריונים ושל מורי דרך, ומה שחשוב עוד יותר מהאנשים הוא הדבר שהאנשים שהם מורי דרך והיסטוריונים או גם מורי דרך וגם היסטוריונים עוסקים בו, והוא ההיסטוריה.

כמו למשל במקרה הזה תכנית אטלס. ובכן, רעל או אבקת טישטוש כלבים? על כך הויכוח, זהו שורש המחלוקת. הואיל וזמננו קצר והואיל והמקורות שעמדו לרשותי עומדים לרשותכם, אתמקד במה שנראה לי עיקר העניין: גלבר נשען על בן ארצי ובן ארצי נשען על הערצתו הבלתי מוסתרת לטמפלרים בדרכם לטעון שמדובר היה באבקת טישטוש ריח ולא ברעל בכמות שמספיקה להרעיל את כל תושבי תל אביב, ולמען הסר ספק את הגירסה שאותה הם רוצים להפריך ולשלול, הם פשוט מגחיכים באמצעות מרכאות מגחיכות, מכנים אותה גרסת 'מורי הדרך' ובכך מבחינתם תם העניין וסוף לו פסוק.

אני רק שאלה כמו שנוהג לכתוב ידידי אורי הייטנר. אני רק שאלה. בעצם שתיים: על אילו שבויים גרמנים, טייסים שאמורים ליפול בגיחות מבצעיות מעל שמי פתח תקווה והעיר העתיקה או משהו כזה, מדובר??? מה בדיוק מצדיק את הפעולה הכירורגית הזו, חמישה צנחנים, באזור יריחו, ואדי קלט, מצויידים באבקת פרחים לטישטוש כלבים, מה שמוביל לשאלה השנייה: כמה אבקת פיות זקוקים לו חמשת צנחנינו כדי לטשטש את ריחם של כמה כלבים בדיוק???

לשתי השאלות האלו יש כינוי ידוע: אלו שאלות רטוריות. חובת ההוכחה על מי שבאמצעות מרכאות של הגחכה משוכנע שאין להרהר יותר אחר הפרשה המשונה הזו.

ומן הצד השני, הבה נבדוק עוד הקשר אחד: מי היה אחד מחמשת צנחנינו? איש ימינו של המופתי. כן, אותו מופתי שאיך שאתה לא מגלגל את החיים שלך, פעם בשבועיים תפגוש אותו אם תרצה או לא תרצה. אני בכל אופן פגשתי אותו בחודש האחרון 14 פעמים. אני רק שאלה: האם המופתי היה מעוניין בהשמדת הישוב היהודי? נו, זו ממש שאלה רטורית קלה. מי שנותן עליה תשובה אחרת מ'בוודאי' (מרכאות של המשגה), הוא שוטה או שקרן.

הלאה. האם הרעיון של להרעיל עיר שלמה הומצא על ידי הנאצים ועוזריהם? הנה לנו עוד שאלה רטורית שהתשובה עליה זהה לתשובה על השאלה הרטורית הקודמת. אדרבא ואדרבא: אבא קובנר, מכירים? שלום שלום. תנועת 'הנקם' שהקים האיש מר הנפש והמופלא הזה, אמרה - וזו היתה תכניתו - להרעיל מאות אלפי או אולי מספר גדול יותר של גרמנים אחרי 1945.

אז מה היה לנו: היסטוריון ב' דגול מאד (גלבר) הנשען על היסטוריון א' לא פחות דגול (בן ארצי) שהערצתו הבלתי מוסתרת לטמפלרים ככל הנראה העבירה אותו על דעתו. ולא שברור חד משמעית שהחולייה הזו התכוונה להרעיל את כל תושבי תל אביב אי אז כעת חיה ב-1944, אבל לחלוטין לא ברור שהיא לא-לא התכוונה, וברור עוד יותר שמסכת הטיעונים המשמשת לבן ארצי\גלבר לא משכנעת בלשון המעטה, ובמקרה הזה הופכת אותם מהיסטוריונים ל'היסטוריונים'.

גילוי נאות: אינני חוקר לא של המלחמה ולא של הטמפלרים, אלא אני 'אוכל נבלות' (מרכאות של המשגה+אירוניה עצמית) כאן כפי שאני אוכל נבלות בכל תחום היסטורי שאני רק צרכן לגביו, ולא יצרן, ומדובר ב99% מהתחומים, כי מה לעשות רופא עיניים אמנם שמע משהו על רפואת לב, אבל רופא לב הוא לא.

עוד גילוי נאות: מן הסתם בהשראת מחקריו של בן ארצי, ישירות או בעקיפין, גם אני מלא מלים טובות על תרומת הטמפלרים לבניין הארץ. תחבורה חקלאות הפרות והדבורים העגלות והרעפים הרחובות והחלונות הסדר והיופי ובמלה אחת שכה חסרה לי כשאני מתבונן בארצי מולדתי ההולכת פייפן תחת השראתם של פקידי אוצר אהוד ברקים וערסים מכל סוג ומין: ע מ ל נ ו ת.

בעמלנות לקינו ובעמלנות נרפא אם לעשות פרפראזה על גורדון. עמלנות פירושה עבודה מסורה, דיוק, אמינות, יושרה וכל אותן תכונות נילוות בלעדיהן המושבה הגרמנית בחיפה למשל לא היתה נראית כפי שנראתה.

אבל מכאן ועד למסקנה המתבקשת לכאורה שבדור השלישי של הטמפלרים, אנשים שהקפידו לשמור על אזרחותם הגרמנית מרגע שהתיישבו כאן בערך, לא יצמחו פירות ביאושים שיעריצו את הנאצים (ועל כך אין ויכוח, 'אפילו' [מרכאות אירוניה] בן ארצי מסכים שבערך שליש מהטמפלרים הזדהו עם הנאצים), וש'קומץ' מתוכם יעשה מעשה ויחפש דרך להרעיל בארות כחלק מהכוונה להשמיד את הישוב היהודי או 'רק' לעורר מחדש את 'המרד הערבי'???

נו, תיזה כזו טובה לטישטוש הכלב הסקרן והספקן שבי עוד פחות מאשר כמות גדולה של רעל חזק מאד טובה לטשטש את עקבותיהם של אלו שתפקידם לפלס דרכי מילוט לטייסים גרמנים שמטוסם הופל בגיחת הפצצה מעל קבוצת ניצנים ליד חולות חממה או מעל לפרדס בגדרה.

ובחזרה לדורון ארזי, שטוען חד משמעית - ואני מקבל לחלוטין את טענתו - שתכנית אטלס לא כללה את האמצעים להרעלת תושבי תל אביב (ולא במקרה כתבתי פעמיים 'לא כללה את האמצעים' כי אין לי ספק לגבי הכוונות לא של ידידיו של המופתי שהיו בחוליית הצנחנים ועוד פחות לגבי כוונותיו של המופתי). ואלו דבריו של דורון ארזי (ושוב תודה!):

"אני נשען על דבר פשוט אחד: המקור הראשוני הבסיסי לכל הפרשה, דו"ח החקירה של
SIME (Security & Intelligence Middle East),
השלוחה המזרח-תיכונית של M.I. 5.
מספרו הארכיוני: KV2/401. (יש עוד כמה נספחים עם תצלומים, אותה סידרה במספרים 402 ו-403.) קראתי אותו בארכיון הלאומי הבריטי וצילמתי אותו, אם אתה רוצה אתה יכול לבוא לארכיון שלי ולראות. שם כתוב במפורש שקופסאות האבקה הלבנה הכילו אבקה לטישטוש חוש הריח של כלבי-גישוש. כל סיפור הרעל התפתח מזה אחר כך, אבל הדו"ח עצמו היה סודי ולצרכים פנימיים, כדי שאנשי הריגול הנגדי הבריטי ידעו מה קרה באמת ויבצעו את משימתם ביעילות, ולא היו לו שום כוונות נסתרות. אדרבה, אם מישהו צריך חומר לתעמולה אנטי-פלסטינית, הדו"ח מחזק את תיזת שיתוף-הפעולה הנאצי-פלסטיני כאשר הצנחנים בחקירתם מדווחים על ביקור מוטיבציה של המופתי כמה ימים לפני הטיסה, ועל תדריך מוואלטר שלנברג, ראש לשכת המודיעין הצבאי של הגסטאפו. אבל רעל פשוט לא היה. זהו.
נ.ב.
עוד משהו, כדי להסיר כל ספק: הקביעה בתיק החקירה שהאבקה הלבנה הייתה אבקה לטישטוש עקבות ריח ל א באה מדו"חות החקירה של הצנחנים השבויים אלא מרשימת המצאי של מטענם שנערכה על ידי לוכדיהם הבריטים. כך שאין כאן עניין של ניסיון מצד הצנחנים השבויים להסתיר מחוקריהם הבריטיים משימת הרעלה, לו הייתה כזאת".

יום שלישי, 30 בנובמבר 2021

מאי חנוכה? נובמבר, דצמבר, חודש תשיעי, שנת 148 ועוד כמה דברים שאולי לא הושמעו מספיק א-פרופו החג החביב הזה, חג האור ושמן הזית

 


באמתחתי כמה דברים לומר על חנוכה. אתייחס ישירות לשני עניינים החוזרים בדיון שמתקיים מדי שנה אודות החג החביב הזה, ואלו הם:

האחד - מדוע 'כולנו' "זוכרים" את נס פך השמן, כשכל מי שמכיר את תיאור הדברים בספרי החשמונאים יודע שלא מיניה ולא מקצתיה לא פכים ולא שמן אלא חנוכתו של מזבח מחולל היא הסיבה למסיבה?

השני - איך אמרה סאלי להארי: who is the dog in the story, כלומר מי הם בימינו המתייוונים ומי הם היהודים הטהורים.

כדי לחסוך את זמנם של אלו שמתקשים בעיון ביקורתי במקורותינו ובתרבותנו, אתחיל דווקא מהשאלה השנייה, שהיא קלה למדי לפיצוח, הגם שהיא נהיית טיפה מובנת יותר (לאו דווקא משכנעת יותר ), בהנתן התשובה על השאלה הראשונה.

בכל אופן, התשובה הקצרה היא זו: היהודים הטהורים כלומר "הטהורים" (המרכאות נועדו לרסן את המושג המסוכן הזה שהוא בכל זאת מופיע כאן כדי לחדד את הדיון), הם הציונים. בין אם הם אתאיסטיים גמורים כמוני (אני אתאיסט גמור) ובין אם הם ציונים דתיים עם כיפה רחבה יותר מראשם. מה משותף לאלו ולאלו? הציונות כאמור שפירושה היחיד היכול לשמש ואמנם שימש כמכנה משותף בין מחנה כזה ומחנה אחר, הוא ההסכמה שעל יהודים לחיות חיי עצמאות וריבונות ממלכתית.

המתייוונים לעומת זאת, הם אותם יהודים שעל מנת לשמור על זכותם לכיתתיות תרבותית, מוכנים לחיות תחת כל שלטון זר. ולכן בימינו מי שעונה באופן המובהק ביותר על הגדרת המתיוון הם כמובן היהודים החרדים (ומחוץ לארץ ישראל מדובר ברפורמים וכן הלאה).

אז אחרי שעשינו פאוזה קטנה כדי לתת לאלו שכמעט או ממש הקיאו מהטיעון הזה לעזוב בשקט את האולם, אפשר להמשיך הלאה, ולעבור לשאלה הראשונה, שכדי לענות עליה יש לפצל אותה לשתי שאלות רווחות אחרות:

א. האם תפקידו של נס פך השמן, שעל פי ההיסטוריה הרשמית של המכבים לא היה ולא נברא, הוא חלק ממאמץ מרוכז של חז"ל להשכיח את החשמונאים?

(אגב, אין צורך לומר לי שלא ברור איך המכבים נקראו ונכתבו - מקבים? - וגם לא ברור מה זה בדיוק חשמונאים ולא זה העניין כרגע, בכל אופן מדובר במה שכתבו ישירות או מה שכתבו יורשיהם של מתתיהו והבנים אודות האירועים שהתרחשו לפני ולקראת ה-25 בחודש התשיעי שנת 148, ועוד נחזור לתאריך המשונה הזה בדלת הראשית).

ב. בהנחה שהתשובה על השאלה הראשונה חיובית - היא לא, היא ממש לא, אבל נניח לרגע שכן כי זה המהלך הרעיוני שאני מכיר כבר 35 שנה בערך והוא מתמיד וממשיך לתפוס מקום - האם השכחת החשמונאים (באמצעות הסיפור שלא היה על פך השמן) היא חלק ממאמץ של חז"ל להפוך את היהודים לעם הבורח מגבורה כלומר לוקה באותה פסיביות מהוללת שהציונים הפכו למקוללת כשהציעו אקטיביזם, כפי שאומר השיר האהוב (מאד ובאמת): 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גיהילינו, נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו בסלע חההצבנו עד דם [טאטאטאטאם] ויהי [פאוזה] אור!!!!!!'.

ובכן, חז"ל לא השכיחו את ספרי החשמוקבים וההיסטוריון גדליהו אלון שכתב על זה מאמר לפני יותר מ-70 שנה הוכיח את זה כפי שיודעים לעשות זאת היסטוריונים. אדרבא ואדרבא, חוקר אחר, נדמה לי דוד פלוסר, הראה שבימי הביניים (תקופה בה פרוייקט ההשכחה לכאורה אמור היה להגיע לשיא עונת הקטיף, שכן איפה אם לא בימי הביניים היהודים היו ממש יהודונים בקטע של פסיביות אנטי-חמשמקבית??) לא רק שיהודים המשיכו למלל גבורות ישראל אלא שהם אפילו כלומר 'אפילו' תרגמו (מיוונית? לא ברור לי, מצטער אבל המאמר שלו און-ליין כלומר מקוון ואף מגוון) קטעים מספרי המכבונאים ואף הוסיפו להם איורים בהם נראים יהודים רוכבים על סוסים וכל כולם עזוז ואומץ. חפשו לצורך העניין את הערך 'ספר יוסיפון' בויקוש.

ובכן, בקיצור תשובות על שאלות א-ב: לא הושכחו החשמקבים ויהודים בהחלט העריכו גבורה הרבה לפני טרומפלדור ומניה שוחט ועזר ומרזוק וברל כצנלסון. רשימה חלקית.

אז מה הסיפור. פך השמן? סיפור ארוך, כבר כתבו עליו, חפשו ותלמדו לבד. ענייני אש התמיד הנופלת מהשמיים, כמו אצל שלמה במקדש הראשון, ואחר כך אצל נחמיה נדמה לי במקדש השני, כך או כך, כפי שהסביר מכס וובר אבל במהופך, עד לפני 200 שנה - וזה כולל את כל הזמנים הנזכרים עד כאן - נס היה עניין מובן מאליו ולכן השאלה היא לא מדוע הופיע פתאום נס אלא מה תוכנו ומה הוא רוצה לומר.

סיכום ביניים: גבורה התקיימה גם אצל החשמקבים, גם אצל החז"לים, גם אצל הימהב"ים וכמובן אצל המשכילים ואצל הציונים אבל גם בצבא האדום וגם בכנופיות של פול פוט וגם בגסטאפו.

כי זאת יש לזכור: גבורה איננה תוכן אלא אופן. גבורה פירושה התגברות של המתגבר (גבר, אשה וכן הלאה) על מעצורים כאלו ואחרים, פחד, מה יגידו השכנים או השוטרים וכן הלאה.

כן, מה לעשות, גבורה של מי שמפוצץ את מלון המלך דוד היא גבורה ללא שום ספק, אבל השאלה שאמור לשאול את עצמו מי שמפוצץ את מלון המלך דוד היא מה מועיל פיצוץ מלון המלך דוד. וייצמן למשל חשב שזה מיותר, משה סנה חשב שזה הכרחי, הויכוח פתוח.

אם לחזור לעניין שלנו, והנה נסגור כאן מעגל: ההפרש בין גבורת החשמוקבים לבין גבורת המרטירים של פרעות תתנ"ו, הוא במטרת הגבורה או ליתר דיוק בהקשר שלה - המרטירים הנטבחים על ידי הצלבנים שומרים על צלם אנוש ועל כבודם האישי המשפחתי והלאומי. המקבונאים היוצאים לקרב נגד צבאות יוון עושים זאת על מנת להשתחרר משלטון זרים.

הציונות לא המציאה את הגבורה היהודית כפי שהיהודים לא המציאו את הגבורה האנושית אלא הציונים עשו שימוש לא פעם בגבורה על מנת לזכות בעצמאות מדינית וממלכתית.

מה הפריע לחז"ל שכידוע לא מאד סימפטו את החשמכבים? בערך מה שהפריע אצל החשמוקבים לגבי החז"לים. במלה אחת: פוליטיקה. בשתי מלים: אופיה ותכניה.

אתמול שמעתי ברדיו חכם א' משוחח עם חכם ב' (השמות שמורים במערכת) ומסכימים ביניהם שרע מאד כשגורם אחד - החשמוקבים במקרה הזה - לוקח לעצמו את כל התפקידים. 'הפרדת רשויות' כידוע זה תנאי להצלחתו של ציבור לנהל את עצמו. הרמז הפוליטי יותר מברור והנה אני אומר בקול רם את מה שכתבתי וכתבו חכמים ממני: ביבי הביתה.

אבל חכם א' וחכם ב' לא אמרו 'ביבי הביתה' הם רק חשבו את זה והניחו שנבין לבד באמצעות הפיכת סיפור "כשלונם" של החשמוקבים למשל ושנינה וכתובת על הקיר ותראו ומהכשלון תלמודו. מה התיזה? שחשמוקבינו לקחו לעצמם שלושה כתרים: את כתר הכהונה (שכבר היה להם כי הם כזכור היו כוהנים), את כתר המלוכה ואת כתר הנבואה (ואת משרד התקשורת). צא ולמד מה עשו לעומת זאת חזל"ינו ז"ל: למדו תורה, דרשו אותה והפיקו ממנה תלי תלים של הלכות שכל קשר בינן לבין המקרא המועט משול להרים התלויים משערה.

בראבו. אלא שכשלונם של החשמוקבים פשוט בהרבה להסבר: לא אלוהים כי אם רומא נתן ורומא לקח. הצלחתו של יהודה החשמוכבי לבסס עצמאות נשענה על התמיכה הגיאופוליטית של האימפריה העולה רומא, שכאימפריה עולה נזקקה לבריתות מקומיות נגד האימפריה הדומיננטית, היוונית. והנה חלפו עברו 130 שנה והאימפריה העולה הפכה לאימפריה הדומיננטית ואז כבר לא היה צורך בבריתות עם גורמים מקומיים. וזה רוני רון, זה סופוט של כל בלון. סה-טו. לפעמים ההיסטוריה פשוטה כל כך שאפילו חכם א' וחכם ב' - אולי בגלל האג'נדה שלהם (ביבי הביתה! גם אני בעד אבל זה לא קשור הפעם) - פשוט לא מצליחים לראותה.

וזה עוד לפני שאמרנו בגבורה עילאית את האמת על חז"ל: לא הפרדת ולא רשויות... זוכרים כהונה-מלוכה-נבואה? כוהנים כבר לא צריך כי אין בית מקדש. מלוכה אי אפשר כי יש רומאים. נבואה? מאז חורבן הבית ניתנה לשוטים. מי החליף אותם? החכמים. כל הכוח בידיהם, כולל הכוח להוציא להורג (באמצעות החלטת סנהדרין, שזה ביוונית מועצת סנילים, כלומר זקנים כלומר - במונחי העת העתיקה - חכמים>>מש"ל). אז בפעם הבאה שמנגידים את חז"ל לחשמוקבאים, תקפידו לשאול את השאלות הנכונות.

מה שמביא אותנו לשאלה השנייה, זו ש'אפילו' עגנון הזכיר בתמולשיל כשסיפר על נשף החנוכה וציטט מפיו של אחד החבר'ה שאמר לחבר'ה מה אתם שמחים ועולזים מה, אם הפסל של מתתיהו היה קם לחיים הוא היה שוחט את כולכם, או משהו כזה.

בכל אופן, השאלה השנייה היא בענייני המתייוונים. את התשובה שלי לשאלה מי הם היהודים ''הטהורים'' בימינו כבר אמרתי: הציונים, כלומר אלו שמוכנים לוותר על אחדות פולחנית ותיאולוגית ובלבד שיהודים יקיימו ריבונות ויקחו עד כמה שאפשר את גורלם בידיהם.

עכשיו הזמן לחזור כפי שהובטח בדלת הראשית לאותו תאריך משונה בו דיווח מוטה גור יהודה 'הר הבית בידינו': 25 לתשיעי שנת 148. הנתון היחיד המובן מאליו שהוא גם מקרי למדי הוא כמובן היום ה-25. חודש תשיעי?? איזה שבוע?

אה, לא חודש תשיעי מהסוג זה, אז איך זה אם רק לא מזמן חגגנו ראה"ש וצמנו ואף אכלנו ביום כיפור? ומה שמו של החודש התשיעי שהוא בכלל שלישי? כסלו? מאיזה לוח זה בא? מלוח יהודי טהור? כלומר "טהור"? כי זו רוח השאלה, הסאבטקסט, של הדיון המסורתי בכל שנה בסתיו גיורא, מי הוא היהודי "הטהור", ואז כולנו מתכווצים מבושה כשההוא התורן עם התפילין עולה לרכבת ומציע לך להניח תפילין וכן הלאה.

אז הנה נבדוק את "טוהר" התרבות היהודית ונגלה שכמו כל תרבות היא ליקטה מן הגורן ומן היקב ועיצבה את הדברים בדרכה וטוב שכך, אבל שמדובר בדרכים שונות, יש האומרים שבעים פנים לה, ומספירה שקיימתי לא מזמן מדובר בהרבה יותר אבל מי חוץ מהחתם סופר, ושלכן אין שום דרך לקבוע מי "טהור" כי אין "טהור" ולא יכול להיות "טהור" ומי שמדבר על "טהור" הוא אדם מסוכן, מסוכן מאד. לא משנה באיזה תחום ובאיזה נושא: סביבה, מזון, סכסוך, כלכלה, מגדר. ויהדות כי זה הנושא כרגע.

אז החודש התשיעי הוא תשיעי על פי לוח השנה הבבלי.
את המקרא אנו קוראים בקלות בזכות הכתב האשורי המרובע.
0-2 לטובת בעלי הזקן, ועוד לא עברו 4 דקות משריקת הפתיחה.
כל שמות חודשי השנה בלוח העברי "הטהור" גם יבוא אישי מבבל הזונה.
המתמטיקה של עיבור לוח השנה? בדיוק: יוונית.
13 המידות ששימשו בין השאר את החז"לניק "הטהור" אנטיגנוס איש סוכו, וגם שמו אם לא שמנו לב, א-פרופו "לא שינו את שמם" בלה בלה מההגדה של פסח, גם הם: יוונים.

מה שמוביל אותנו בדלת הראשית שנזכרה לפני כמה שעות, לדובדבן הכי פחות מוכר ושרצוי להתעלם ממנו כשמחפשים דרכים לעשות כל דבר חוץ מאשר לנסות ולהבין את העבר המורכב באופן מורכב כי מה לעשות האדם, כל אדם, גם זה הרוצה שירים בשני אקורדים, הוא מורכב.

מה זה שנת 148 המשמשת ליהודה החשמקבוני לדווח לאחור 'הר הבית בידינו'? פגשתי שניים שלושה זריזי מחשבה שמהרו לומר, 'נו, ברור, 148 לפני הספירה'. שזה הגיוני בערך כמו השאלה האם אני ואהוד מנור המפורסם היינו אחים. אבל יודעים מה? גם טוב. הנה יהודה "הטהור" משחרר את מקדשנו ומדווח על כך באמצעות לוח שנה נוצרי (שעוד לא קיים אבל לא זה העניין).

אז זהו, שהוא לא מדווח בשנת 148 לפני הספירה הנוצרית אלא הוא מדווח בשנת 148 לשטרות. וואס איז דאס שטרות??? בדיוק. לוח שנה אוניברסלי (ברמה האזורית של אותה תקופה) ששימש את "הטהורים" כפי ששימש את כולם כפי שהלוח הכללי משמש את כולנו היום מבלי שאמירה כמו 'היום ב30 בנובמבר' דורשת תוספת מתהדרנת-מונפצת-ומבסוטה מעצמה המקופלת במלה 'למניינם'.

מה זה מניין השטרות? גוגל איט. ממש לא חשוב. חוץ מזה שלא מדובר במניין שנים יהודי "טהור" כי אין דבר כזה.

לסיכום: ההיסטוריה של חנוכה לא הושכחה על ידי חז"ל שמבחינת השאיפות הפוליטיות שלהם לא היו שונים במאומה מקודמיהם ומאלו שירשו את מקומם. גבורה איננה תוכן אלא אופן, ומה שמבדיל בין גבורת אחיותינו ואחינו בני ישראל שהקריבו חייהם בגבורת ימי ביניים בנתונים של ימי הביניים ('קידוש השם') לבין גבורה בימי הציונות, היא המטרה: עצמאות וריבונות. ומבחינה זו הציונים הם הם ממשיכיהם של החשמוכבים, וכל מי שבשם יהודיותו "הטהורה" מוכן לחיות תחת שלטון איראן אפילו, הוא הוא המתיוון. חג שמח.

יום שני, 29 בנובמבר 2021

כיצד יש להקפיד ולכתוב: 'לאנדסמנשפטן' או 'לאנדסמאנשאפטען'? או: כ"ט בנובמבר שמח לכולנו - אלא אם 'כולנו' הם הלאומנות הפלסטינית ו\או אידיוטיה השימושיים למיניהם

 



כ"ט בנובמבר שמח לכולנו. כ"ט עגום ללאומנות הפלסטינית. הרבה יותר מכ"ט דברים שאפשר לכתוב על הפער בין לאומיות מלאת תוכן עצמי של בניין ויצירה, לבין לאומיות שכל כולה שלילה והתנגדות (מוקוואמה) שלא פלא שככל שעובר הזמן השלילה הופכת לשנאה והלאומיות ללאומנות ולגזענות.

כן, זו ההיסטוריה של הכ"ט בנובמבר, ואם בשנים עברו התלבטתי האם יש לחזור ולכתוב על נושא כה ברור מאליו וכה ידוע שהרי 'בשנה שעברה כבר כתבתי על זה וכתבו אחרים חכמים ממני', הנה בשנים האחרונות ברור לי ששום דבר לא ברור, ושלמרות שחכמים ממני וגם אני כתבו על הכ"ט בנובמבר, אין שום מקום להתלבטות.

כ"ט בנובמבר אם כך, 1947, היום בו החליטה עצרת האו"ם לחלק את 'פלשתינה-א"י' כפי שנקראה ארץ ישראל בפי הבריטים, לשתי מדינות לאום דמוקרטיות, אחת יהודית (כך!) ואחת ערבית (כך!). ההחלטה קיבלה למעשה את דו"ח הרוב של ועדת אונסקו"פ, ועדת החקירה המיוחדת לענייני פלשתינה-א"י, שכללה 11 חברים, שייצגו מצד אחד מדינות 'דרג ב' (כלומר לא מעצמות), ומצד שני ייצגו את הגיאופוליטיקה של אותה תקופה (מבחן זכרון, נפגש בעוד אחת עשרה מדינות: אוסטרליה, הודו, איראן, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, שבדיה, הולנד, קנדה, גואטמלה, פרו, אורוגוואי).

עוד קבע הדו"ח כי לצד החלוקה המדינית בין שני העמים, היהודי (כך) והערבי (כך), חלוקה שהתבססה כמובן על מפת החלוקה המפורסמת, תקיימנה שתי המדינות שיתוף פעולה כלכלי.

אדרבא, הדו"ח כלל מנגנון מדהים למדי: ועדה משותפת בת תשעה חברים (כך שתמיד ניתן יהיה להגיע בה להכרעה) - שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושה אנשי או"ם - שתפקידה (הציבור מתבקש לשבת!) לבחון כיצד העלייה ('הגירה' בלשון העמים והפוטס-ציונים) למדינה היהודית משפיעה על הכלכלה של המדינה הערבית. כן, כך כתוב.

למה זה חשוב וממה אני מתרגש או מתלהב כל כך: הרי סיבת החלוקה היא הסכסוך, וסיבת הסכסוך היא סירובם של הערבים - סירוב מוחלט, גורף ועקרוני הנמשך כידוע (??) עד עצם היום הזה - להגדרה עצמית של יהודים בפלסטין (כך נקראת הארץ בערבית, כך ולא אחרת), שמשמעותה מבחינה ציונית היא אחת ויחידה: התיישבות ועלייה חופשית.

ובכן הפתרון אותו רקחו במוחותיהם 11 האנשים ההם (בפועל מדובר בלא יותר מחמישה שממש התאמצו למצוא פתרונות מחוץ, בתוך, מתחת ומעל לקופסה) שאמר לפתור את מחלוקת סכום האפס הזו בין שני עמים שבעניין הפעוט של עלייה (הגירה) ראו את הדברים באופן מנוגד ב-180 מעלות, אמור היה לשים סוף פסוק לסוגייה הזו.

אלא שאנשי האו"ם, ובעקבותיהם כל מי שקיבל את תכנית החלוקה, וזה כולל את היהודים אבל כידוע (!!) לא כולל אף לא ערבי רשמי אחד, הניחו שרווחה כלכלית היא תנאי מועיל לשלום. לכן הם הציעו את שיתוף הפעולה הכלכלי ולכן הם הוסיפו את המנגנון הזה שתפקידו לוודא שהצמיחה הכלכלית - המשך הצמיחה הכלכלית - של הישוב היהודי (שעוד רגע יהפוך למדינת לאום דמוקרטית ריבונית), לא תפגע יתר על המידה במצב הכלכלי של המדינה הערבית.

אפשר ללעוג לרעיון הזה על שני מרכיביו: ההנחה שרווחה כלכלית תומכת בשלום ושמנגנון כזה בכלל יצליח לפעול עוד לפני שבודקים עד כמה הוא הגון. אני בכל אופן, בתור בעל זכות דעה, מקבל בסך הכל את עקרון הכלכלה כעניין המועיל לשלום (אבל בשונה מאנשים ידועים לא מסביר הכל בוודאי לא ענייני מזרח תיכון במונחים כלכליים בלבד, ולא רק בגלל העובדה שאוסאמה בן לאדן, סתם דוגמא שקופצת כרגע לראש, לא ידע אפילו לאיית את המלה 'עוני', קל וחומר לספר על משמעותה מה שלא הפריע לו לנהל אימפריית שנאה רצחנית שאם זה לא ברור למישהו עדיין מייצרת את מה שהיא יודעת לייצר: אלימות ושנאה). ומהמנגנון ההוא אני באמת מתפעל בכל פעם מחדש. בעיקר אחרי שקראתי את ספרו של אלעד בן דרור על תולדותיה של ועדת אונסקו"פ ונפתוליה.

אז אחרי שחזרנו ועיינו בתכנית החלוקה, נזכיר את העובדות הבאות:

א. מדובר בהחלטת עצרת. לא שהחלטות של מועבי"ט מזיזות למישהו כל עוד אין משטרה עולמית ולא שכשיש משטרה מקומית הפושעים מתרגשים יתר על המידה, אבל חשוב לזכור שהחלטת עצרת היא המלצה והמלצה בלבד והיא בטלה ומבוטלת אם צד אחד לא מקבל אותה (ואין צורך לעשות מה שעשה הצד הערבי במקרה הזה: להכריז על ההחלטה ועל הועדה שהציעה אותה וגם על הגוף שמינה אותה, האו"ם, כעל גורמים שאין להם שום SAY בענייני 'האדמה הערבית' מהאוקיינוס למפרץ ולהודיע שאם תתקבל החלטה כזו הוא, הצד הערבי, "יטביע אותה בדם").

ב. הצד הערבי דחה גם את החלטה 194 (מהי"א בדצמבר 1948), שליצנינו המקומיים הידועים בציבור בשם 'מחנה השלום' מקפידים לכנותה 'החלטת זכות השיבה', הגם שאין שם שום 'זכות' אלא סעיף העוסק ב'פליטים' וכידוע (???) ב-1948 היו כל מיני פליטים, גם יהודים אם זה לא ברור, ושבכל מקרה מדובר בסעיף אחד בתוך מכלול סעיפים שמטרתם ורוחם היא אחת ויחידה: סיום הסכסוף על בסיס פיוס והכרה הדדית (כלומר הכרה בישראל), וזו הרי הסיבה שהצד הערבי - זאת הפעם בתמיכת הגוש הסובייטי - דחה את החלטת עצרת האו"ם 194 מכל וכל ואז ניגש לשלב הבא בנסיון לחסל את המדינה היהודית: מאמץ למנוע המשך עלייה ('הגירה') יהודית ומאוחר יותר מאמץ למנוע את הקמת המוביל הארצי, ותוך כדי כל ענייני חסימת נתיבי הים, בניגוד גמור לחוק הבינלאומי, על יסוד הטענה המבריקה לפיה הואיל וכל היהודים חיילים הרי שכל אנייה שעושה דרכה בתעלת סואץ או במיצרי טיראן לישראל היא בגדר אנייה צבאית ולכן על פי החוק הבינלאומי זכותה של מצרים ('אום אל דונייה' למי ששכח, פירמידות וכל זה) למנוע את מעברן.

ומכאן בחזרה לכותרת הרשומה ההיסטורית הזו: כ"ט בנובמבר, אמנם בצורה הנומרית שלו - 29.11 - הצטרף ל-2.11 כימים מרכזיים גם בלוח השנה הפלסטיני, כמובן לצידו של ה-14.5 כשברקע מככבים תאריכים חיצוניים אחרים, כמו ה-14.7 (כן, יום הבסטיליה אבל גם היום בו נכשלו ההאשמים במאמציהם לכבוש את דמשק אי אז ב-1920, דווקא ביום הזה כמובן, מידי הצרפתים), או ה-23.7 (היום בו התקיימה אי אז ב-1954 מהפכת הקצינים שהפכה את מצרים ממלוכה רודנית לרפובליקה סוציאליסטית רודנית, או בלשון הפרוגרסיבים של אז, כן, כבר אז, למדינה 'מהפכנית'). כך נראה לוח שנה של לאומיות ריקה מתוכן פנימי: הואיל ואין תוכן פנימי והואיל ובלי תוכן אי אפשר, התוכן, אם איננו חיובי, חייב להיות שלילי. אבל הואיל ו'שלילי' זה לא נשמע טוב, כי זה 'שלילי', תולים מעל התוכן השלילי את המלה המפוארת 'מהפכה', שנשמעת טוב לא רק באזני קהל היעד הערבי והפלסטיני, אלא מתנגן מעולה באזניהם 'הפרוגרסיביות' של האידיוטים השימושיים באינטלקטואליה בעולם החופשי.

ולאחרונה קיבלתי על כל זה עוד מערום נאה של עובדות ודוגמאות, המופיעות בספר 'מהנכבה לנכסה', פרי עטו של משה שמש, פרופ' באונ' בן גוריון, מומחה לענייני מזרח תיכון, ולמי שדואג, שולט היטב בערבית וברזי הפוליטיקה הפנים ערבית ופנים-פנים פלסטינית, ואפילו - כך ניתן ללמוד מקריאת (כן, קראתי) 711 עמודי הטקסט (עליהם יש עוד 270 עמודים של אפראט: נספחים, הערות, אינדקס, מקורות) - אוהד די נלהב של הלאומנות הפלסטינית.

הספר ראה אור שנים ספורות אחרי 'אוסלו' ובהתאם הוא קובע חד משמעית שלב הסכסוך הוא השאלה הפלסטינית ושאחרי שתחזור ירושלים המזרחית לשליטה פלסטינית, שהוא תנאי לפתרון זכות השיבה, יגיע גם השלב הבא: שלום עם סוריה ואז יבוא סיום הסכסוך, ועד שזה יקרה ימשיך הסכסוך עם הפלסטינים "להטיל צל על מערכת היחסים עם ירדן ועם מצרים ועם העולם הערבי בכלל".

מלה וחצי על הוצאת הספר ואחר כך כמה מלות סיום ונתפנה לחגיגות הכ"ט כל צד על פי דרכו. הספר ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון, הוצאה מכובדת בלשון המעטה. עד כדי כך שכשלפני 15 שנה בערך במהלך עבודות עריכה של מאמר שפירסמתי בכתב העת המעולה באמת, עיונים בתקומת ישראל, שגם הוא יוצא באותה הוצאה, נדרשתי לתת תשובה מלומדת על השאלה הדרמטית הבאה: האם את המלה היידישאית 'לאנדסמאנשפט', שפירושה 'איגוד יוצאי מדינה מסויימת', שכשהיא נכתבת בריבוי יש לכתוב 'לאנדסמאנשפטן' או 'לאנדסמאנשפטען'. למי שנגמרה הסבלנות או הראייה שלו ככה וחצי, ההפרש בין שתי האפשרויות - וכבר הזהרתי שמדובר בשאלה דרמטית שעליה יקום ויפול המחקר ההיסטורי!! - הוא "ן" או "ען". למי שלא מבין מה פתאום "ע", נזכיר שתפקיד ה-"ע" ביידיש הוא כתפקיד האות E באינגליזית. וואועל יעני.

הויכוח על השאפטן-שאפטען היה ללא ספק ארוע טראומטי בחוויותי בעולם האקדמי המופלא, שנפלאותיו בשנים האחרונות ראויות לסדרה ארוכה בנטפליקס. עובדה שאני זוכר אותו היטב, כולל את שיחת הטלפון הנוזפת מעורך כתב העת, שהעמיד אותי במקום על עצם טענותי שמדובר - כי מדובר - בויכוח סרק חסר משמעות כי היידיש מה לעשות איננה שפה מדוייקת בכל הקשור לכתיבה שלה, בוודאי לא במלים מהסוג הזה.

ולכן תבינו ללבי ללא ספק כשבמהלך קריאת הטור-דה-פורס הזה מאת פרופ' משה שמש, שעושה רושם שלא הניח ולא הזניח אף לא בדל מסמך אחד באמצעותו הוא רצה לספר על עלייתה ועלייתה של הלאומיות הפלסטינית שבלי התייחסות חיובית אליה מצידנו לא יהיה לא שלום ולא שלווה בארמונותינו, הזדעזעתי למצוא אינספור טעויות הקלדה והגהה המעמידות לא רק את סיפור השאפטן-שאפטען באור נוגה, אלא מטילות צל כבד על רצונו של הקורא לסמוך על הצד המקצועי של הספר הזה, עוד לפני שניגשים לבחון את התיזה שלו (שכמובן הסתברה אחרי 20 שנה כחסרת שחר אבל לא זו הנקודה כרגע).

קודם כל תאריכים. בסוף הספר רשימת תאריכים בסגנון של כרוניקה. שימו לב למקבץ הבא:

25.5.1967 - בדראן שר המלחמה (אצלנו זה רק שר בטחון, א-פרופו לאומיות של תוכן ולאומיות ריקה מתוכן) נוסע למוסקבה. התאריך הבא:

25.5.1968 (אלף תשע מאות ששים ושמונה אם זה לא ברור) - אשכול מודיע לאבן בארצות הברית. התאריך הבא:

25.5.1969 (סיקסטי-ניין אם זה לא ברור) - דיוויזיה משוריינת מצרית נכנסת לסיני.

המלחמה נמשכה ששה ימים (שבעה אבל לא משנה כרגע)? אולי. המהלכים לפניה נמשכו שנתיים. תבדקו בעצמכם בעמ' 867. ואם זה לא מספיק, ונגיד שלא קראתם את הספר באופן רציף - אני מרשה לעצמי להניח שיש ארבעה אנשים שעשו זאת, אני הרביעי וזה בסדר כי אלו הספרים שהיוזר פשוט פותח אינדקס ומחפש מה שנחוץ לו - פיתחו בעמ' 537, שם תגלו שפעולת סמוע התרחשה ב-13.11.1960 (סיקסטי, ששים) כשהיא למעשה - וכך כתוב כמה וכמה פעמים קודם לכן ואחר כך, אבל כאמור יהיו יוזרים שיפלו ישירות על עמ' 537, שלא לדבר על חשיבות השאפטן והשאפטען ועתיד המחקר ההיסטורי - התקיימה ב13.11.1966, והיתה אחד מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בדרך למלחמה. 60, 66, עשרה אחוז הפרש, בקטנה.

בעמ' 619 תוכלו ללמוד על מצפיפים שמן הסתם הצפיפו ולא הפציצו כי מדובר במצפיפים ולא במפציצים (ביידיש של תחילת המאה ה-20: פויגעל מאשינז מיט גרוייסע באמבעס).

בעמ' 595, בחלקו הראשון, תתהו לרגע האם גם אתם, כמוני, לא שולטים ברזי כתיב מלא כתיב חסר, כשתגלו שאת המלה המייצגת 'פעולה נמרצת' יש לכתוב 'אנטנסיבית' ולא 'אינטנסיבית' ואילו את המלה המייצגת 'רגש המביע בטחון בזולת' יש לכתוב 'אימון' ולא 'אמון', אבל התהיה הזו תעלם כי ממש כמה שורות אחרי זה תגלו שאכן יש לכתוב 'אינטנסיבי' ושהמלה 'אימון' היא בדיוק מה שחשבתם עד עמ' 594 - פעילות של טריינינג כזה או אחר - ואילו רגש המביע בטחון בזולת אכן יש לכתוב כך: 'אמון' ולא 'אימון' (ובוודאי לא אימוען).

ואם לחזור לענייני התאריכים המשעשעים במיוחד, ולא רק מהסיבה שהיסטוריה היא גם, לא רק אבל גם וקודם כל תאריכים: בעמ' 622 תתפלאו לגלות שההתקפה הישראלית על שדות התעופה במצרים התרחשה ב-5 ביוני 1976 (שבעים ושש), ולא כפי שכתוב במקומות אחרים בספר הזה ובאחרים, ב-5.6.1967. אגב, הפירוט (5 ביוני 1976) במקור. כי מספרים צמודים כמו 5.6.67 קשה יותר להגיה, בערך כמו שקשה להגיה את ההבדל הקרדינלי וחורץ הגורלות שבין שאפטן ושאפטען, ואילו תאריך המופיע כמקבץ מלים, קל מאד להגיה.

ודוגמית אחרונה - כי תאמינו לי יש עשרות!! חלקן מופיעות אפילו בכריכה האחורית (שם ילמד המתעניין כי נאצר שגה בהחלטותיו "בכל צעד שנקט לקראת המלחמה למן 14.6.1967", והרי המלחמה הסתיימה בכלל ב-10.6 ומבחינת נאצר ב-8.6 והכוונה כמובן ל-14 במאי ולא ל-14 ביוני אבל מה זה לעומת שאפטן ושאפטען) - בעמ' 639 נוכל ללמוד עוד פרק על האחדות הערבית המהוללת שבאה לידי ביטוי במאמץ משותף להשמיד את ישראל, כשהפעם הגיבורה היא סוריה ובאופן ספציפי אוגדה 35 של הסורים שהיתה אמורה "לצלוח את שפך הירדן ולנתק את כביש טבריה-ראש פינה ליד אליפלט", אבל "בליל ה-4-5 במאי הודיעו הסורים למצרים כי הם מחכים לפקודה". 4-5 במאי. המשבר החל ב-13 במאי, הלילה הרלבנטי הוא זה שבין ה-4-5 ליוני, כי המלחמה החלה ב-5 ביוני, אבל שאפטן ושאפטען חשוב בהרבה מזוטות כמו רצף תאריכים אמין (או אימין? לא סביר אימין, אז זה בוודאי אמין).

עד כאן ענייני שאפטן-שאפטען. ענייני התוכן חשובים בהרבה ולמרבה המזל את עיקרי הדברים כבר כתבתי ולכן נסכם בקיצור ושלום על ישראל: 711 עמודי דכאון אחד גדול: מאות מדינאים, מן הסתם לא מעט מהם באמת אנשים מוכשרים, נאצר למשל, או חוסיין או שוקיירי, וחסנין הייכל ועוד ועוד, כל מה שמעסיק אותם בהקשר המדיני הוא איך להשמיד את ישראל. כפי שכתב אשכול לאבא אבן (ב-25 במאי 1967): הבעיה היא לא טיראן אלא קיומה של ישראל, שזה בדיוק מה שאמר ונאם והסביר והצהיר נאצר, שהבעיה היא לא שייט האניות אלא עצם קיומה של ישראל, ובדיוק כפי שאחרי המלחמה יגיד שוקיירי, מייסדו של אש"ף למי ששכח, שעצם קיומה של ועידת חרטום (ועידת 'שלושת הלאווים' המפורסמים, 1.9.1967 ואצלי אין ולא היו ולא יהיו טעויות בהקלדת תאריכים) הוא "התבוסה המדינית הגדולה ביותר של הערבים".

זה כל הסיפור, וכל כולו מקופל בתוך הכ"ט בנובמבר, שפעם - כמו הב' בנובמבר - היה חג ליהודים במסגרת תהליך בניין האומה שלהם שממשיך כבר 143 שנים, ועם השנים עוד תאריך של היסטוריונים ושעדיין משמש ללאומנות הפלסטינית הלעומתית ('מהפכנית'!!) כנקודת ציון מרכזית ב'אסונם': ולמה במרכאות? כי זו בדיוק הפואנטה: אסונם הוא קודם כל בתליית כל צרותיהם בגורמים חיצוניים, ומי כמו הכ"ט מסמל אותם.

ואיך יש לכתוב, לאנדמאנשאפטן או לאנדמאנשאפטען? אין לי מושג. חג שמח.