גזור ושמור (ובעיקר הכהה את שיני הפנדמנטליסטים של חסידות ברסלר שעדיין, למרות שהם מונהגים על ידי מזהה תהליכים ותיק ומדופלם, לא מצליחים לזהות מי כאן האויב ואיפה האיום, ולפחות מתקיימת בהם נבואת ברל בת ה-90 כמעט)

קיבלתי מחבר, מעביר הלאה לכל מאנדבושקעס  - ובסוף הקטע, קטע של ברל כצנלסון, באמת כל מלה מיותרת

המאמר של ד"ר שאול ברטל עוסק ב"אמנת חכמי הדת של האומה בסוגיית מבול אל-אקצא", שפורסמה ביוני 2025 על ידי מאות אנשי דת מוסלמים מכל רחבי העולם הערבי והאסלאמי. מטרת המסמך היא להעניק לגיטימציה דתית ומוסרית למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ("טופאן אל-אקצא"), ולהציג אותה כמעשה של ג'האד מחייב ולא כאירוע פוליטי שנוי במחלוקת. בכך נדרשו חכמי הדת להתמודד עם הביקורת החריפה שהוטחה בחמאס לאחר המתקפה, נוכח ההרס העצום שנגרם ברצועת עזה והמחיר האנושי הכבד ששילם הציבור הפלסטיני.

האמנה מתמודדת עם סוגיה הלכתית מרכזית בעולם המוסלמי – עקרון המצלחה (טובת הכלל ותועלת הציבור). מבקרי חמאס טענו כי פתיחת המלחמה פעלה בניגוד לעקרון זה, משום שהיא גרמה לאובדן נורא ולפגיעה מתמשכת בתושבים. החותמים על האמנה מציעים קריאה הפוכה: דווקא גודל הקורבן, האבדות וההרס מוכיחים את עוצמת האמונה, את מחויבות העם הפלסטיני למאבק, ואת הצידוק הדתי להמשך ההתנגדות.

נקודה עקרונית נוספת שמעלה האמנה היא הגדרת גבולות פלסטין. לראשונה, היא קובעת במפורש כי פלסטין כוללת את כל שטחה של מדינת ישראל המודרנית, ואף את רמת הגולן, וזאת בניגוד לנוסחים קודמים – הן של האמנה הלאומית הפלסטינית והן של אמנת חמאס – שהותירו לעיתים מקום לפרשנות או להתמקדות ביהודה, שומרון ועזה בלבד. בכך היא מרחיבה את הדרישה המדינית-דתית לריבונות פלסטינית על פני כל המרחב.

באשר למהות ההתנגדות (המקאומה), האמנה מציגה אותה כחובה אישית (פרד עין) החלה על כל מוסלמי ומוסלמית. ההתנגדות אינה מוגבלת לפעולה צבאית בלבד אלא מוגדרת כמאבק רב-ממדי: צבאי, מדיני, כלכלי, תרבותי וחברתי. תפיסה זו מאפשרת להצדיק הלכתית לא רק את המתקפה הצבאית עצמה, אלא גם מערך רחב של פעולות מדיניות וחברתיות נגד ישראל, ובכך היא מייצרת מסגרת כוללת המאגדת את כל תחומי החיים תחת מושג הג'האד.

המשמעות האידיאולוגית של האמנה היא כפולה: מצד אחד, היא מספקת מענה לביקורת פנימית בעולם המוסלמי על חמאס ועל המחיר ששילם הציבור הפלסטיני; מצד שני, היא מעמיקה ומחזקת את תפיסת העולם של חמאס הרואה במאבק בישראל חובה דתית שאינה תלויה בשיקולי תועלת או בהפסד זמני. ההקרבה והסבל נתפסים כחלק מהציווי הדתי, ולא כהוכחה לכישלון.

בסיכומו של דבר, אמנת 2025 מייצגת נדבך נוסף בהתקדמותה של האידיאולוגיה החמאסית – ממסגרת לאומית-דתית מקומית למסגרת דתית-אוניברסלית המחייבת את כלל המוסלמים. היא מציבה את חמאס לא רק כארגון התנגדות פלסטיני, אלא כגורם המייצג מאבק אסלאמי כולל על שלמותה של פלסטין ההיסטורית, ובכך מחזקת את המימד הדתי-תיאולוגי של הסכסוך.

https://dayan.org/he/content/6528 

"היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." ברל, נאום 1 במאי 1936.

אחרי שספרתי עד 10 מאה פעמים – כמה מחשבות על 'יום הזעם' הפאתטי במהלכו מאות אלפי ישראלים טובים עשו לחמאס נעים בגב

             א.     סבתא צדקה – כדאי לספור עד 10 לפני שמגיבים

גם סבתא עליה השלום וגם אמא וגם אבא ניסו שוב ושוב, בהצלחה חלקית יש לומר, ללמד אותי לספור עד 10 לפני שאני מגיב.

מפה לשם הם הלכו לעולמם (את הסבים שלי לא זכיתי להכיר בגיל בעל הכרה ולכן הם – וגם לא הסבתא הנוספת – אינם נזכרים ברשימת המיואשים שניסו לחנך אותי להיות בן אדם).

אז אולי לזכרם אני מנסה מדי פעם ליישם את הכלל הנזכר – "לספור עד 10" – ולכל הפחות לעשות זאת כשמדובר באמת בעניין חשוב.      

       ב.     ואין ויכוח על השאלה מה חשוב כרגע

לפחות בעניין עתיד העם היהודי ומדינתו ישראל יש קונצנזוס בין חובבי העם ומדינתו ובין אלו שישמחו לחזות בהיעלמות ציון ועמה ישראל מעל פני האדמה: מאז אוקטובר 2023 נוצרו התנאים לחיסולו של העם היהודי ולכל הפחות פרוייקט הריבונות שלו, אבל גם התחדדה התודעה של אוהדי העם היהודי וריבונותו שזה הרגע, אין יותר מקום להונאה עצמית, ולכן יש לעשות את הנחוץ להבטחת עתיד העם היהודי ומדינתו.

ובמלה אחת: מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה יש קודם כל לזהות מי האויב, ובהתאם לזיהוי האויב, יש לגבש דרכים ולייצר כלים שיאפשרו התמודדות יעילה עמו.

וזה בדיוק מה שעושים במטכ"ל ובמשרד ראש הממשלה (המייצגים את אלו שבעד המשך קיומו של העם היהודי ומדינת הלאום שלו), וזה בדיוק מה שעושה קואליציית השנאה מרובת המוקדים: עזה, אנקרה, טהראן, פריז, ברלין, 'השארץ', ניו יורק טיימז, CNN, BBC, UEFA, UNRWA, ועוד ועוד ועוד. 

אלו אוחזים בנשק ועושים שימוש בילדיהם כבמגן, אלו אוחזים במיקרופון ובמקלדת, אחרים אוחזים בדגל מוחמד הירוק ובמו עיני ראיתי בבירת המילקי והבירה של אירובה כמה סטודנטיות ענוגות העוטות כאפיות אופנתיות על צוואר ג'ירפה מלכותי בדרך מבית קפה לביסטרו, ומשם להפגנה הקוראת לשחרור חבל ארץ ידוע מהנהר ועד לים. 

          ג.     אבל היכן ממוקמים על מפת ההתרחשות מאות אלפי זועמי יום א' ה-17 באוגוסט?

אחד מהם נדרש למכתם ידוע משלהי המאה ה-18, המזכיר כי "הדבר היחיד הדרוש לנצחון הרשע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר".

ומי הוא מקור הרשע? לא חלילה חמאס, משמרות המהפכה, האסלאם הסלאפיסטי שנהנה מעמדות כוח משמעותיות בדמשק, בקטאר ובאנקרה, אלא – ואני מצטט אזרח ישראלי נורמטיבי ששירת את המדינה עשרות שנים - "נתניהו, שהוא השטן בהתגלמותו".

ומכאן לאחריותם של "האנשים הטובים", שעצם היותם "אנשים טובים" (הם שירתו את המדינה כאמור) הופך אותם ל"מובילי דעה", ומכאן חובתם להתייצב ולהפגין ולשבות כדי למנוע את "נצחון הרשע".

וכיצד לשיטתו נדע שנמנע "נצחון הרשע"? כשישובו "כל החטופים", ולשם כך – ואני מצטט, נשבע לכם – "כן! בכל מחיר".

"כן! בכל מחיר".

שובת-מפגין אחר כינה אותי "חוצפן" (מתי הפכה המלה המוזרה הזו לקללה פוליטית??). ומדוע? כי סירבתי להצטרף להפגנה-שביתה בטענה המוזרה שהעליתי בפניו: "אינני שוכח לרגע מי האויב האמיתי שלנו".

ומדוע זכיתי אם כך לתואר "חוצפן"? כי בר-הפלוגתא שלי העיד על עצמו כי הוא "שירת מאות ימי מילואים" וכי הוא "איבד שמונה חברים במלחמה", ולכן "מי אתה שתגיד לי ששכחתי מי האויב!", כי ברור ש"האויב" הוא "המפקיר", "מממן חמאס", ואין צורך לומר את שמו המפורש.

שימו לב להנחת היסוד של הטיעון האזרחי-ציבורי-מדיני-אסטרטגי-פוליטי: אם שירתתי בתפקיד קרבי מיוחד (סתם דוגמא שעולה לי כרגע לא ברור למה: טייס קרב), ואם נהרגו לי חברים, דעתי הציבורית עליונה על שלך ביב-אשפתות פשוטו ותרתי.

האם יעלה על הדעת טייס שחושב אחרת? מה פתאום. טייסים בהגדרה, מעצם מהותם, הם "אנשים טובים" והואיל והם "אנשים טובים" לא יכול להיות שהם לא חושבים כמו "אנשים טובים", ואם כן, אז בהגדרה הם תורמים ל"נצחון הרשע".

האם יעלה על הדעת חבר לקרב ששכל חברים וממשיך לחשוב שהסיבה לשכול (נתעלם רגע מנפגעים לא פעם כתוצאה מחוסר מקצועיות הנובעת לא פעם מרמת תיחקור ירודה לא פעם המלווה את צה"ל מאז הקמתו) - קואליציית הרשע בהנהגת איראן קטאר וחמאס - מובילה למסקנה הפוכה שיש להלחם בה ולא בממשלת ישראל (שכל כמה שהיא בעייתית בלשון המעטה היא הממשלה הנבחרת?)

ושוב, אם זה לא ברור: לא מדובר לא בבוטים, לא בנוער-אשפתות כזה או אחר, ולא מדובר במפגש כיכרות מתלהם, אלא בהתכתבות נורמטיבית עם אנשים נורמטיביים, ישראלים משובחים מכל בחינה. כמעט מכל בחינה.

כי מבחינת שכלם המדיני-פוליטי-ציבורי מדובר כאן בליקוי מאורות, באובדן דרך, בתלישות מצמררת, או במלה אחת: טימטום. 

ולמען הספק נבהיר כי המלה 'טימטום' איננה קללה אלא מצב תודעתי. תחשבו למשל על ארנבת הנקלעת אל תוך אלומות פנסי המשאית שעומדת לדרוס אותה. היא כידוע קופאת במקומה כי היא חווה טימטום חושים.

וזה מה שמתרחש כרגע לנגד עינינו, ובלבד שאנחנו מוכנים לעשות בהן שימוש, או ליתר דיוק במערכת ההפעלה של העיניים: השכל.     

        ד.     והיכן ממוקם לפחות ישראלי אחד שלקח חלק בהפגנות-שביתות של יום א', יום שיש לקוות שהנהגת חמאס הוסיפה ללוח השנה החגיגי שלה?

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל (כי אני נמנע עד כמה שאני יכול להכנס לשיחות על המלחמה, אלא אם שואלים ומבקשים את דעתי באופן מפורש, וגם אז אני נענה לבקשה הזו רק ואך ורק אם אני מזהה נכונות אמיתית לדון במלחמה, נכונות שהמדד הראשון שלה הוא אובייקטיבי לחלוטין: כמה זמן יש לאדוני).

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל, והוא ממשיך, בלי שרמזתי כלום בשום צורה ואופן: "אבל די ברור לי שכל ההפגנה הזו, והשביתה, לא תורמות כלום לעניין החטופים, וסביר להניח שהן בכלל מזיקות, כי חמאס רואה ומבין שאין לו לאן למהר".

בוקר טוב אליהו, גוד-מורנינג-וייטנאם. את הדברים הללו אומרים אנשים כמוני, וחכמים ומנוסים בהרבה, בערך מאמצע אוקטובר 2023 (היו שאמרו זאת עוד לפני עסקת שליט).

"אז למה הלכת להפגין?" הקשיתי, כשאני חורג מהכלל שכפיתי על עצמי: לא לדבר על המלחמה עם אף אחד, בוודאי לא במסגרת מפגש חברי שכל כולו מיועד להפוגה ולהפגה.

"כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הנה זה שוב: "כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הרי "האנשים הטובים" מהפרק הקודם, ידעו לדבר בגנות המרכיב החרדי של קואליציית "הרשע" – אויבת העם היהודי ומדינתו (ולא חמאס, משמרות המהפכה, הנשיא מקרון וכנופיית שוקן המתועבת) – ובדין ידברו בגנות החרדים, על כך שהם פועלים כעדר, על כך שהם לא מפעילים את חוש הביקורת שלהם, על כך שהם מיישרים קו עם רבנים.

וואלה. מסתבר שחרדים יש גם בקפלן. 'חסידות ברסלר' יקרא שמה בישראל.     

     ה.    'המפקיר מממן חמאס' – אויב העם, "השטן בהתגלמותו": מה היינו מצפים ממנו שיעשה אילו היה מה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה אוי פינבי

הבה נבדוק את ההגיון המופלא של מפגינינו-שובתינו, אנשים מצויינים (באמת), נורמטיביים (במובן הטוב של המושג), פטריוטים (ללא ספק) וכן הלאה.

טבח ה-7 באוקטובר התרחש כי ביבי החליט "להפקיר" את ישובי מערב הנגב. למה? כי שמפניות ושרה ויאיר וכן הלאה, או סתם כי הוא זחוח, או סתם כי הוא כאמור לעיל "השטן בהתגלמותו".

זאת ועוד: חמאס לא היה חמאס לולא דאגה לשכת נתניהו, בידיעת נתניהו ובעידודו – תוך שקרוב לוודאי הוא משלשל לכיסו כמה אחוזים – לממן את חמאס באמצעות קטאר.

זאת ואף זאת: כדי להבטיח שלא תהיה "אלטרנטיבה" לחמאס, הלא הוא "הפרטנר" איש השלום אבו-מאזן, דאג נתניהו להחלשת הרשות הפלסטינית תוך שהוא מחזק את שלטון החמאס כאמור.

או בקיצור: "אתה הראש אתה אשם".

כפתור ופרח. עכשיו הבה נבדוק את תוצאות האסטרטגיה המזהירה הזו: קטאר ממשיך להוות גורם מרכזי בעשייה (כלומר אי העשייה, ע"ע 'המפקיר') המדינית; חמאס ממשיך לעמוד על הרגלים; החטופים יושבים מי יודע איפה (ומזל שמזכירים לנו שהם סובלים, כי עד שהזכירו לנו היינו משוכנעים – אלו, כמוני, שממשיכים לחשוב שהאויב יושב בעזה ובטהראן ולא בקיסריה – שהחטופים עושים חיים משוגעים בעזה, טקילות על חוף הים; ומזל שמזכירים לנו שיש להחזיר את "כל החטופים"  ו"עכשיו", אלא מה, מחר? מה פתאום: "עכשיו", כי לולא הקמפנייה הזו בכל הצמתים והגשרים היינו ממשיכים לחשוב שאם בכלל יש להחזיר חטופים אז לא את כולם; ומזל שיש שלט מיוחד שמזכיר שיש גם נשים בין החטופים ושגם אותן יש להחזיר, כי אחרת, כולנו הגברים צרי האופק מעצם היותנו גברים, ועוד לבנים, ועוד סטרייטים ומעל לכל ציונים, היינו ממשיכים לחשוב שאין צורך להחזיר את החטופות הנשים).

ואם כל זה נכון (וזה נכון חלקית, ולכן לא נכון, כי מה לעשות וקונספציית 'קניית השקט' היתה מקובלת כמעט על כל אזרח בישראל, כולל כמובן מקבלי ההחלטות), מה היה על נתניהו לעשות כדי להמשיך את כל מה שמייחסים לו (מימון חמאס, "השטניות בהתגלמותה", וכן הלאה)?

טוב, יש עמדה לגיטימית אך מופרכת לפיה נתניהו היה צריך להתפטר מיידית כי "אתה הראש אתה אשם".

עמדה אחרת אומרת משהו דומה אבל שונה מספיק כדי להיות מעט רצינית יותר: כל עוד נתניהו לא מתפטר מתפקידו, הדרך היחידה להחליפו היא לפי תוצאות הבחירות הבאות. נו, עושה רושם שהבחירות הבאות יהיו במועדן.

עד אז נעבעך המציאות ממשיכה להיות מה שהיא: מציאות.

ובחזרה לפנטזיית הטימטום: על פי ההגיון המופלא שלה, על נתניהו היה פשוט לקבל את כל תנאי חמאס (כלומר כניעה מוחלטת לצד השלילי ביותר של "העם הפלשתינאי", ואז מה יהיה על "הפרטנר", איש השלום אבו-מאזן?), תמורת חזרת כל החטופים (כולל הנשים כפי שמזכיר לנו שלט אחד כי יש לנו – הגברים הסטרייטים – נטייה לשכוח) ושלום על ישראל.

כך הוא היה מותיר על מכונו את שותפו האסטרטגי: חמאס.

עיזבו רגע את השאלה שאף אחד במחנה הטימטום לא מעיז לשאול: האם באמת יסכים חמאס להחזיר את כל החטופים, גם אם ישולם "כל מחיר" כפי שהציע האזרח הישראלי הנזכר, איש נורמטיבי ופטריוטי וכן הלאה (ונעזוב לגמרי, לא לרגע, את השאלה המתבקשת לאנשי "כל מחיר": האם את הזרת שלך היית מוכן להקריב במסגרת "כל מחיר"?)

אבל מוזר. נתניהו ממשיך להוביל קו אסטרטגי ברור לפיו אין לאפשר נצחון של חמאס, ולו בנקודות. כיצד זה מסתדר?

זה לא.

טימטום כבר אמרנו?

אז הנה זה שוב: טימטום.

ועדריות. אבל בניגוד לחרדים המצויים, לחסידות ברסלר אין 'בין הזמונים'. כל רגע נכון למלחמה נגד "השטן מקיסריה". כל רגע ראוי להעמיק את הטימטום הפוליטי, ולהוכיח שוב שאיינשטיין – או לפחות מה שמייחסים לו שאמר אודות אינסופיות היקום (אולי) והטימטום (בטוח) – צדק.      

   ו.       ואת כל זה כתבתי רק אחרי שספרתי עד 10 לפחות 100 פעמים – וכל שנותר לי הוא להמשיך ולספור, כי שום רעיון מועיל אחר אין לי.

כי מאז 'יום הזעם' הפאתטי שפתח את השבוע הזה כבר עברו יותר מארבע יממות.

וכל המתואר לעיל אודות תוכן תודעתם של ישראלים מצויינים מכל בחינה כמעט, שהוא אמת לאמיתה, הפיל עלי למרבה תדהמתי מעצמי ייאוש גדול.

כי אני לא מהמיואשים בדרך כלל. אדרבא, כבר לא פעם ולא פעמיים תקפו אותי אנשים טובים על מה שהם זיהו, אולי בדין, כעודף-אופטימיות ששידרתי.

מודה בעובדות כמובן, והרי האופטימיות שלי, הנשענת על פרופורציות הנשענות מצידן על היסטוריה, גם של העם היהודי 'בגדול' וגם על מה שעבר עליו מאז אמצע המאה ה-19, הוקלטה ושודרה בעשרות הרצאות ושיחות שכולן עלו לאוויר המרשתת, גם ביוטיוב וגם בספוטיפיי וגם בצורה של מאמרים כאן ושם ובעוד מקומות.

וכן, אני ממשיך להסכים עם אלו הטוענים שייאוש איננה תוכנית עבודה. אבל אין ברירה ולפעמים נכון לתת לייאוש את הבמה המרכזית. כי אולי לראשונה מאז שהתחלתי להתעניין בכל הנוגע לעם היהודי, עברו עתידו ומה שבין העתיד לעבר – ההווה – אין לי שום רעיון איך הולכים מכאן הלאה.

מזל שיש אויבים של ממש בסביבה הקרובה והרחוקה, גם זה משהו. אבל על השאלה איך מפסיקים לסייע להם מלב ליבה של ההוויה והתודעה האזרחית הישראלית, אין לי שום תשובה.

ממש פוסט מורטום

השמות והכתובות שמורות כרגיל במערכת. אבל מדובר באנשים של ממש, קרובי משפחה אפילו.

מעשה שהיה כך היה.

באחד האמשים יצרה עמי קשר קרובת משפחה וביקשה את דעתי לגבי האפשרות לתת לקרוב משפחה שלה, המתעתד לנסוע לארצות הים, פרטי קשר של קרובי משפחה שחיים באותן ארצות ים מרוחקות.

היא תהתה האם לתת את פרטי הקשר של ז' או שמא של ל', כי היא זוכרת של' הוא טיפוס לא מאד אמין.

אמרתי לה שז' ניתק הקשר לחלוטין ומזמן עם כל קרובי המשפחה שלו, ואילו ל' פשוט הלך לעולמו לפני כמה שנים.

"זה לא יכול להיות" היא ענתה לי במיסרון, "הוא הרי ביקר אותנו כאן בארץ, אמא שלי ואבא שלך הרי קנו לו כרטיס כדי שיבוא לבקר".

אישרתי את המידע הזה. לא הוספתי שאני הייתי בערך היחיד שהקדיש לו זמן, היה זה באוקטובר 2018, במהלך מקולל במיוחד שהייתי נתון בו, שאני לא מאחל אותו לגרועים שביריבי, לכל היותר לשונאי.

אבל אני לא אוהב לדבר בשבחי הבעל שם טוב, בעיקר אם בעל השם טוב נושא את שמי, מה גם ששמי לא תמיד טוב, ואני יכול בקלות למלא איצטדיון באנשים שיסבירו לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע, ששמי רע רע רק רע.

אז לא שיתפתי אותה במידע ההוא לגבי 2018, ומיד עברתי למה שהסתבר כברייקינג ניוז מבחינתה: קרוב המשפחה הזה הוא 'טויט מוישה' איך שאומרים אצלנו בעדה, ושהוא עבר ממצב צבירה חי למצב הצבירה הבא כשנה-שנתיים לאחר ביקורו כאן בארץ.

הזעזוע שלה גרם לי לפקפק בעצמי. בכל זאת הגעתי מזמן לגיל בו הזכרון הוא לא משהו, בכלל ובפרט שאני עושה שימוש בזכרון לצרכי מקצוע, ולכן תהיתי האם אולי את המידע על מותו ללא עת של קרוב המשפחה ל', תפס במוח המוגבל שלי המידע הקשור למשל לשאלה שהציב שמעון פרס כשאלה רטורית להוכחת אי חשיבותה של ההיסטוריה - "כמה סוסים היו לנפוליאון" (אפשר רק לדמיין את עוצמת האידיוטיזם השימושי של ימינו, השביתה של מחר אם זה לא ברור, אידיוטיזם שימושי שבהחלט מגיע לרמות מדהימות המפתיעות כך אני מניח אפילו את הנהגת חמאס ומשמרות המהפכה, אילו הגאון הזה היה עדיין בחיים).

ניסיתי להזכר מהיכן נודע לי על לכתו ללא עת של קרוב המשפחה ל'. אמו הלכה לעולמה כמה שנים קודם, ואחיו הצעיר גם הוא לא האריך ימים. והאח ז' כשמו כן הוא, שם ז' על המשפחה ממש מזמן, וכנהוג במקומותינו מדי פעם דאג שאמו לא תוכל לראות את נכדיה, ילדיו. כן, יש גם קרובי משפחה כאלו, והדברים ידועים וכתובים ומומחזים ומוסרטים לתפארת מדינת הניכור.

לא הצלחתי להזכר, ולמרבה הצער הסמכות העליונה בסוגיות כאלו, אבא שלי עליו השלום, נהיה עליו השלום לפני כשנתיים וחצי.

אז הלכתי סביב וניגשתי למקור המהימן הבא, קרוב משפחה אחר מהצד האחר של המשפחה, שהוא אמנם לא אוהב משפחה ובכלל לא אוהב אנשים, אבל האמינות שלו מעל לכל ספק והוא מה שנקרא בלשון קודש, א מענטש.

גם הוא לא זכר. אבל כרגיל היתה לו הצעה טובה: לבדוק באתר האינטרנט של הקהילה, ולקבל את המידע הנחוץ.

אבל... אוי לאותה בושה, הסוסים של שימון פרס ועניינים אחרים המחייבים את המוח המוגבל שלי לעשות שימוש ב-110% מהזכרון הפנוי לצרכי ויכוחים מיותרים עם אידיוטים שימושיים של חמאס, אנשי "כל מחיר" שעדיין משוכנעים שהאויב של העם היהודי יושב בקיסריה.

במה בושה אמורה? שכחתי את שם המשפחה של הדודה ההיא, האמא של ז' החרא ושל ל' האומלל ושל א', זה שמו של האח הצעיר שהספיק ללכת לעולמו לפני לפחות עשר שנים.

הדודה היתה אחותה של קרובת משפחה שלי, זו שהביאה אותי למרבה צערם של כל שוכני האיצטדיון הנזכר לעולם. את שם נעוריה אני כמובן זוכר, אבל מה לעשות ופעם כשבני אדם היו מתחתנים, הם היו מסתפקים בשם משפחה אחד, של 'הבעל' איך שקראו לישות הזו פעם.

אז איך אחפש באתר האינטרנט את המידע על הקרוב ל' שהלך לעולמו ואולי לא כי אולי הזכרון שלי המציא הכל?

רווח והצלה באו לי ממקום אחר. חובבי ההשגחה יגידו שהיה זה בורא עולם, חובבי חקר המוח יגידו שככה זה פועל: שכשאתה (ש כאשר אתה, ובקיצור שכשאתה, ולא כפי שנוהגים מיליניאלז ולא רק מיליניאליז לכתוב את הצירוף הלשוני המקוצר הזה, אתם יודעים, מספיק 'ש' ו'ששש'שלום על ישראל) משחרר, ולא מנסה בכוח להזכר, פתאום זה מבליח.

זה הבליח. רצתי לאתר של הקהילה ההיא, טוב, לא רצתי אבל הבנתם, ולמרות שטעיתי בהקלדת השם שהבליח, יש. ל' אכן הלך לעולמו כמעט בדיוק חצי שנה אחרי שאכלנו חומוס ושישליק פרגיות כאן במסעדה ההיא שפוצצו צדיקינו, אלו שהאידיוטים השימושיים מפרגנים להם הפגנה ושביתה ותמיכה בין לאומית ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורתנו פלסטין פרום דה ריבר טו דה סי והקפלניזמוס עוד לא דאג לספק לנו חינם אין כסף ובהתלהבות שרק שנאה עיוורת יכולה לייצר כל כך הרבה אנרגיה.

כן. ל' הלך לעולמו. במצבה הוירטואלית שלו מופיעים הפרטים. אפילו תמונה אין שם. עכשיו תהיה. תודה לגוגל פוטוז ולממציא הסלפי, הנה שנינו מביטים למצלמה, הוא עם ארשת נוגה מעט של איש בן 62 שהגשים הרבה פחות ממה שחלם עליו, ואני עם ארשת מודאגת של איש בן 58, שהגשים אולי טיפה יותר מדי, ובעיקר טעה שוב ושוב ושוב ועוד פעם בנותנו אמון עיוור בבני אדם.

אז חתכתי מהסלפי את עצמי, והנה לפחות תמונה יש, ואם אזכור ב-22 בפברואר הבא, אעשה לו עם עצמי טקס אזכרה קטן. לא שהיינו חברים בלב ובנפש. אבל כמימוש המצווה החשובה ביותר אולי בכל תולדות הדתות - "כבד את אביך ואת אמך" - בכל פעם שהייתי באותה ארץ-ים מרוחקת, הקפדתי לבקר בבית אחותה של אמי, לשוחח עם קרובי המשפחה שלי, להתפעל מהמרחק שיכולים לעבור ענפים ופירות מהשורשים המשותפים, ולומר תודה על מה שזכיתי לקבל מהערוגה בה יצא לי לצמוח.

ועד שהעליתי את התמונה החלטתי לא לחתוך עצמי מהסלפי. איפה נעלמו לי משקפי השמש האלה???

דף אישי - דיבורים וקישורים לעיסוקי ההיסטוריים

Dear English-speaking friends. Below on this page there is some information for you. Thank you.

​Queridos amigos de habla hispana. Mas abajo en este pagina algunos datos para ustedes. Gracias.

​udimanor@gmail.com, 972526585417

​ I am a licensed tourguide in English and Spanish 

 

youtube contributions In English:

​A Comprehensive talk in youtube about Operation Rising-Lion in "WorldView with Swasti", 14-6-2025

​​Youtube Lecture about Yigal Alon, history and pseudo-history

​My Recent Book in English: From the Desert to the Sea (digital and PB)

Yigal Allon - A Neglected Political Legacy

​Louis Miller and Di Warheit

​Forward - The Jewish Daily Forward

​

​תכנים בעברית:

פודקאסט יהודים מארץ ישראל – עיון משותף עם חברים ואורחים על הנעשה באזור

​פודקאסט בן-גוריון

פודקאסט יגאל אלון

​אודי מנור - היסטוריה עכשיו | Podcast on Spotify  -  ארבע סדרות של הרצאות על היסטוריה של עם ישראל מתחילת העת החדשה ועד 1995.   אותו פודקאסט ביוטיוב

מדינת ישראל - סוף דבר - עונה אחרונה של 'היסטוריה עכשיו'

מה היא פוליטיקה (ומה היא לא כל כך)

​מה זו כלכלה מנקודת מבט של היסטוריון (10 פרקים של 20 דקות כל אחד)

​'האנתרופודקאסט', עם מתי ברסקי על טיבו של האדם ותפקיד השפה

ספר-שמע שלושים פרקים היסטוריים     וכאן מתחת לקישור הזה הספר בפורמט PDF

ספר-שמע הסכסוך הפלסטיני, 

מחשבות על נושאים שהעליתי בבלוג

פלייליסט ובו 'יומני קריאה' על ספרים שזכיתי לקרוא ולנסות להבין בשנים האחרונות

הבלוג – חלק מהמאמרים אקטואליים מדי, חלק מחזיקים מים הרבה זמן, כמו המאמר הזה על החרדים

ספר חדש! (ינואר 2025): מן הים עד המדבר - בחזרה לעתיד: 1919. מהדורה מחודשת ומקוצרת של הספר על הסכסוך: פורמט דיגיטלי בלבד

​ושיחה על הספר 'מן הים עד המדבר' בפודקאסט 'על המשמעות' של תמיר דורטל

​לגופו של עניין: להקדים ידיעה לדעה – עיון בכמה מרכיבי זהות ישראלית כמו הרצל, שואה-תקומה, יהודית-דמוקרטית, כלכלה-חברה-פוליטיקה, ועוד

ספר על יגאל אלון,  אשמח לשלוח עותק דיגיטלי לכל דורש.

​'השקפה אופטימית' בהוצאת הספרים של מכון מופת (2014)

​​ספרים על ברל לוקר, על אגודות הכפרים, על הפארווערטס, על הווארהייט

​בפודקאסט 'כור ההיתוך' של שניאור ובר

​בערוץ TOV ניסיתי לשכנע את גלי בת חורין מדוע אני סבור ששיח קצוות מזיק מאד

​ראיונות ברדיו בנושאים היסטוריים למיניהם

​קיימתי סדרת שיחות עם תמיר דורטל על היסטוריה של הציונות

​נתתי הרצאה ארוכה על אלטלנה בפורום קפה שפירא

​והנה הרצאה קצרה יותר על אלטלנה כולל מצגת

​שוחחתי על אנטישמיות וחרפת ה"אקדמיה" במערב אצל שירן רז

​שיחות בערוץ 'לעומק' עם ד"ר אורי מילשטיין (על הסכסוך, תולדות עם ישראל בעת החדשה, ושיחות מזדמנות: על אוסלו, על החרדים, על הקפלניזמוס, על ועדת החקירה)

שיחה עם משה רדמן על מהות הסכסוך

עוד שיחה בערוץ TOV על המצפון הרגיש אך צר האופק של הדוד גרוסמנים

​

 

​

In Spanish:

​Mis Observaciones, junto con mi amigo Pablo Chalcoff, sobre la muy esperada guerra contra el enemigo de la humanidad: El Actual (espero que no por mucho tiempo mas) Regimen Irani

​Entrevista (con mas personas) en La Nacion sobre Herzl

​Del Desierto al Mar  - mis entendimientos en cuanto el lugar de Israel y la UNICA solucion al llamado "conflicto" que no es nada mas que le dedicacion de casi todos los arabes y los musulmanes acabar con el sionismo y su producto: el estado judio, Israel

​Aquí, conferencia sobre la Guerra de los Seis Días.

​reflexiones sobre la actual guerra

​Aquí  podcast de YouTube sobre la historia del pueblo judío.

​Un podcast mas sobre el sionismo, cortos capitulos de 7 minutos cada uno

​Audiobook: "El 7 de octubre"

​

​=========================================
 
אה, כן, "אתה ימין או שמאל?"

מצטער, אני לא מאמין במושגים האלו. אני יהודי מארץ ישראל.
 
"אה, אז אתה חילוני או דתי?"
 
חילוני, אבל כזה שמוקיר ומכיר את התרבות שלו ומגחך כשב'הארץ' מפרסמים עוד מאמר מבוהל מ'הדתה', כי רק שנאת חינם מהסוג ההוא מעוורת עיני 'נאורים' (תחי האירוניה) לראות שכולנו, כולל החרדים, ב-90 אחוז מאורחות חיינו, לפחות, הם חילוניים.
 
"איך זה מסתדר?"
 
עובדה. גם אחד העם וביאליק וברל כצנלסון ובן גוריון וז'בוטינסקי היו כאלו.
 
"אה, אז איך זה שאתה גם ז'בוטינסקי וגם ברל?"

אז זהו, שעבור מעריצי ז'בוטינסקי אני שמאלני-בוגד, ואילו עבור מעריצי ברל אני ימני-פשיסט. מה שאומר שאני כנראה במקום הנכון.

בכל אופן, וכאמור, המקצוע שלי הוא היסטוריה. אני מבין בזה משהו, ממשיך ללמוד, אשמח לחלוק. מוזמנים.

 

כמה מלים על הספר "תולדות אירופה במאה ה-19" לבנדטו קרוצ'ה

  

 א. מי זה קרוצ'ה 

תקראו בויקיפדיה. כן, יש כאלו שמקפידים להזכיר שבמרוצת 86 שנות חייו הארוכות והדחוסות היסטוריה (שתי מלחמות עולם למשל, חצי מלחמה קרה, פעמיים פשיזם בתנור ועוד כמה משברים וארועים ועניינים ומה לא), הוא לכאורה שיתף פעולה עם המשטר הפשיסטי של מוסוליני, כשאחרים אולי יגידו שבזכות אנשים כמותו המשטר הזה היה מעט פחות גרוע מכפי שהיה.

אבל עבורי הוא הוגה דעות שתרם רבות לתובנות המצטברות בי בנוגע לשני עניינים חביבים למדי על רוב האנשים שיצא לי לפגוש בעבר ושאני ממשיך לפגוש בהווה ושיש סיכוי שאמשיך לפגוש בעתיד, והנה זהו בדיוק זה העניין הראשון: היחס בין עבר להווה לעתיד, או במלה אחת 'היסטוריה'. ומה השני? דמוקרטיה ופוליטיקה ובעיקר ערך החירות שעבור קרוצ'ה היה לא פחות מאשר "טעם החיים" (כבוד! הוא חי בתקופה בה המציאו את קוקה קולה ולמרות זאת הוא לא השתכנע שהיא היא טעם החיים. אולי כי הוא היה איטלקי, ובכל זאת, למרות הכל, טעם טוב יש להם, ולא רק בבגדים ובעיצוב מכוניות).

ב. מדע ההיסטוריה על פי קרוצ'ה

קרוצ'ה הוא מהרהוטים בהסברם המשכנע לפיו ההיסטוריונים עוסקים בהווה בנושאים מהעבר המעסיקים אותם בהווה כשהשאלה שבאמת מעסיקה אותם היא כמובן שאלת העתיד. אין לי ספק שבאיטלקית זה נשמע יותר טוב, אבל הנה זה בתרגום (מיושן מאד, מוסד ביאליק, 1962) לעברית: "אין הדעה על העבר אלא תשובה לשאלה ששואלים החיים בהווה, כדי להוליד חיים בעתיד" [ע21]. 

או לקראת סוף הספר (294 עמודים, בקטנה), אחרי שהוא מנסה לנחש לאן הולכת אירופה אחרי המשברים של פוסט-מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני שפורצת השנייה, וקרוצ'ה, כמוני, אופטימיסט אדוק, מנסה לשכנע את עצמו שהיא לא תפרוץ. והנה דעתו על חובתו של האזרח בכל מקום בעולם בשנות ה-30' הלא חביבות כלל: 

"הדברים שציינתי כאן בראשי קווים אין הם משום ראיית הנולד, האסורה עלינו ועל כל אדם, ולו משום זה בלבד, שאין בה ממש (ד"ש לדוד פסיג); אלא יש בהם משום ציון הדרכים שהמצפון המוסרי וההתבוננות בהווה מעלים אותם לקוראים".

לא פחות חשובה היא עמדתו המפתיע לכאורה ביחס לאחת השאלות הרדודות המשתקות זה שנים כל דיון היסטורי ראוי לשמו: שאלת האובייקטיביות של ההיסטוריון, כי 'כידוע', הואיל וכולנו 'מוטים' (לאומית מגדרית מעמדית עדתית וכן הלאה), לא תתכן היסטוריה אובייקטיבית ומכאן ש'הכל נראטיבים'.

ובכן קרוצ'ה מנפץ את השאלה הזו לרסיסים. סובייקטיביות? בוודאי. וטוב שכך. ואני, קרוצ'ה, בעד החירות. אבל לא מספיק לומר בעד מה אתה, אלא תפקיד המדע הוא לברר את מצבו של מה שאתה בעדו (או נגדו) ביחס לכל המרכיבים (עובדות, הקשרים) המשפיעים עליו.

וזהו מדע בכלל, ומדע ההיסטוריה בתוך כך. כל מדע ובעיותיו הייחודיות.

ואחרי שיישרנו קו בנושא המתודי, אפשר לגשת לתוכן עצמו: דמותו של העתיד כפי שיתגבש ביחס לערך החירות שמבחינת קרוצ'ה כאמור הוא הוא מוקד ההתפתחות האנושית, ולכן היסטוריה מדינית היא היסטוריה של החירות.

ג. דמותו של העתיד ביחס לחירות

קרוצ'ה דן  בספרו ברותחין את הקומוניזם הסובייטי (ואת זה שקדם לו), וגם ביקר בחריפות את היסוד המטריאליסטי הרדוד של המארקסיזם, כי "הפועלים אינם רק חומרנים אלא שואפים לצדק וליושר" [ע178]. 

אבל מקיומם של זה (לנין) ושל זה (מארקס) הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב את השאלה החברתית, שעמדה בעבר ובהווה ושלכן תמשיך לעמוד בעתיד במוקד הפוליטי. קרוצ'ה הניח כי שוב יביאו "כלכלנים ומדינאים" רעיונות מעשיים, אבל הם אינם "יכולים למלא את שליחותם [...] אלא אם כן החירות תכשיר ותקיים את האווירה השכלית והמוסרית הדרושה למשימה כה גדולה. החירות בלבד היא המבטיחה את ההסדר החוקי שבו יצטרך האידיאל שלהם להתקיים ולצאת אל הפועל". [ע293]

עבור קרוצ'ה מדובר בלא פחות מאשר "דת החירות", שתי המלים המסיימות את הספר. כי ביחס אליה (עם או בלי התוספת המיותרת בעיני 'דת'), יש למדוד את ההיסטוריה הפוליטית של האנושות, המקיפה אמנם אלפי שנים, אבל "תולדות אירופה במאה ה-19", קריטיות ומשמעותיות יותר מאשר כל תקופה שקדמה לה, בשל ריבוי אירועיה, שהכרתם והבנתם היא דרך הכרחית לכל מי שרוצה להבין: מה היא חירות ומה התנאים לקיומה, קידומה, טיפוחה או להפך: הריסתה, שלילתה, בלימתה.

ד. מה ניתן להבין מתולדות אירופה במאה ה-19 לגבי הדמוקרטיה, כולל זו שבישראל?

מי שיעשה את המאמץ (הלא קטן, ממש לא קטן) של קריאת התרגום העברי המיושן (והיחיד) של הספר, יגלה שלחירות היו אויבים 'טבעיים' כמו הכנסייה והאריסטוקרטיה והשמרנים-הריאקציוניים (כי היו גם שמרנים טובים מאד!) וכדומה (כמו למשל הרומנטיקנים שרצו להחזיר את ימי הביניים), אבל קרוצ'ה מקפיד לעמוד דווקא על אותם כוחות שלכאורה היו בעד החירות כי ללא ספק הם דיברו במושגיה, אבל שבפועל הם פעלו כנגדה.

באופן מוזר לאזניים שלנו, במאה ה-21 בכלל ובישראל של המהפכה-רפורמה המשפטית בפרט, אחד הכוחות המרכזיים בשיבוש דרכי החירות היתה דווקא הדמוקרטיה. אבל כולנו הרי יודעים שמושגים הם מושגים, ומי לא מכיר את המאמר הנפלא של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' (שזו צורה יהירה לומר שהגיע הזמן שמי שלא מכיר, יכיר, ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה). 

ולכן חשוב לזכור למה הכוונה ב"דמוקרטיה" כאוייבת של החירות, והתשובה היא, כמה מפתיע, רווית היסטוריה: היעקובינים, עוד מושג שאם לא מכירים אז רגע הצצה בויקיפדיה כדי לגלות שזו וריאציה מוקדמת ל"עכשוויזם" צעקני ואלים, המחליף את 'מוסר הכוונה' עם 'מוסר האחריות' אם לעשות שימוש בהבחנה של גאון מדיני נוסף בן זמנו של קרוצ'ה, מכס וובר. ובלשונו של קרוצ'ה: 

"אין דרכי הממשות דומות לדרכי החלומות ומכל מקום אין הם כה ישרות וכה קלות כדרכי החלום" [ע144]; "סוציאליזם שאין בו חופש או המוגשם ללא חופש אינו אמיתי" [ע248], או ההבחנה שעושה בין "ליברטאר" הדוגל בפריקת עול, לבין "ליברל" השוחר לחירות פוליטית [ע96], או ההבחנה בין "ליברלים מתונים" לבין "ליברלים דמוקרטים" השואפים ל"נשגבות" [ע125].כי "המהפכות הליברליות אין להן צורך בתליין" [ע157], שכן "לליברליזם אין חוף מבטחים", שהרי הוא "שחיין-תמיד" [ע34]. 

ואולי הקטע המעולה ביותר המופיע בספר, המבחין קודם כל בין כוחות המתנגדים לחירות 'מבפנים' או 'מבחוץ': 

'מבפנים'  - אלו הפועלים תוך קבלת "כללי המשחק", הכוללים "וויכוחים, התאגדויות והתאגדויות שכנגד, שידולים והחלטות ברוב דעות זה או אחר על מנת לקבוע מה שניתן לרצות ולהשיג בתנאים מסוימים, שאף הם עשויים לשוב ולהשתנות". 

'מבחוץ' - אלו אשר "נתכוונו להכשיל ולבטל את כל עיצומה של השיטה הליבראלית, ואי אפשר היה להתגבר עליהם אלא על־ידי האמצעי המשמש בפוליטיקה בחינת פוסק אחרון, הוא הכוח-יסוד הכרחי בכל מעשה מדיני ובכל סדר מדיני: בכוחן של המהפיכות העממיות והמלחמות, בכוחן של השמירה המזוינת וההגנה" [ע67].

שזה במונחיו של וובר - 'המונופול על האלימות' השמור בידיה של 'החירות' להגן על עצמה (ובלשון ימינו: חובתה - לא זכותה, חובתה!! - של הדמוקרטיה להיות 'דמוקרטיה מתגוננת' ואין דמוקרטיה שהיא איננה כזו אחרת היא לא תהיה). 

ה. הטעות הגדולה של אויבי הליבלריזם: הנחת חולשתו כנובעת ממחוייבותו לויכוח פתוח, או: משנת קרוצ'ה בתמצית ( מתוך עמודים 68-67)

"נוהגים לצייר את דרכי הליבראליזם כדרכי הנביא, שאין כוחו אלא בפיו ולא בחרב. והרי לאמיתו של דבר, אין לך אידיאה, שלמענה נערכו קרבות קשים כל כך ונשפך דם רב כל כך ונלחמו מלחמות כה עקשניות, ובמסירות נפש ובקרבנות כה עצומים כאידיאה זו. אותו פגם של נוחות ורכות, שהיו מונים בו בליבראליזם, היה מכוון כלפי דבר אחר: לא כלפי דרכיו אלא כנגד מטרתו, הוא עצם טעם קיומו של הליבראליזם ומקור גאוותו, הכוונה היא לחוק שהיה נקוט בידו לשמור ולהגן - ולו בכוח הזרוע - על מה שכונה למעלה כ'כלל של משחקו', היא החירות הדורשת יחס של כבוד לדעת הזולת, היא הנכונות להקשיב למתנגדים וללמוד מפיהם, היא הנכונות לחדור לעמקי לבם ולא לכפות עליהם שיהיו מסתתרים ומסתירים את דעותיהם וכוונותיהם"

 "עם הקמת הסדר הליבראלי עתידים היו כל האידיאלים -  הקתולי, האבסולוטיסטי, הדימוקראטי והקומוניסטי - ליהנות מחופש הדיבור והתעמולה, חוץ מדבר אחד בלבד: לא להפוך את הסדר הזה על פיו".

"מציאותו של היריב היא סם חיים ועירנות לאמונה [...] אמרנו: היה בכך מקור גאווה לליבראליזם, אבל גם צניעות וענווה; שכן אפשר לחלק בדרך העיון את האידיאלים לטובים ולרעים, לנעלים ולירודים; ואולם אי אפשר לחלק בני אדם חיים ולהעמיד שחורים מכאן ולבנים מכאן. בכל אחד מאיתנו דרים בכפיפה אחת אמת וטעות, נעלה ושפל, רוח וחומר". 

"ואפשר, ואפילו יתאמר אדם שהוא ריאקציונר גמור וגאוותו על כך, שיהא מגן על החופש ומפיצו ברבים, כשתהיה השעה צריכה לכך, ולהיפך, ואפשר שיהא אדם רואה את עצמו ליבראל גמור ומקיים בנפשו את ההיפך מזה. כל אדם יש לו חלק - אם במישרים ואם בעקיפים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה - בקיום הטוב". 

"אם עליונותה של שיטה פילוסופית נמדדת לפי כוחה לשלוט בשיטות האחרות, לפי כוחה לקלוט את אמיתותיהן לתוך מעגלה הרחב יותר, לייחד להן מקום ראוי ולעשותן לאמיתותיה שלה, להעביר בכור מחשבתה את חלקיהן השרירותיים והדמיוניים ולהופכן לבעיות ולפיתרונות הגיוניים - הרי עליונותו של אידיאל מוסרי ומדיני נמדד בכוחו לקלוט, לאמת, לצרוף, לאמץ ולשנות כוחות ודרישות המצויים באידיאלים המנוגדים. כנגד זה, הללו שאין לאל־ידם לעשות מלאכה כזו, וכל כוחם אינו אלא בפסול שהם פוסלים את מתנגדם - גזר דינם נחרץ ונחתם. האידיאל הליבראלי לא נסוג יותר מפני מבחן זה; אדרבה, הוא נבחן בו בדעת צלולה ובביטחון גמור שיעמוד בו".

אלוהים

א.  הבעיה 

מדי פעם אני טוען את מה שטענו חכמים גדולים ממני שהאדם ברא את אלוהים ולא להפך. הטענה הזו נשמעת כפרובוקציה חילונית "פרוגרסיבית" מטופשת וחצופה. 

אלא שאני נחשב לפחות בעיני כמה מהיהודים המסורתיים כאחד מאלו שאין לחשוד בהם ב"פרוגרסיביות" מהסוג הנואל העלוב והפאתטי של ימינו (שהרי התנועה הפרוגרסיבית לכשנולדה לפני כ-130 שנה היתה ביתם הרעיוני של טובי הוגי הדעות ואישי הציבור, והיום? עוד לא נוצרה שקית ההקאה שתהיה מסוגלת להכיל את החלאה המתועבת המופקת על ידי מי שהשתלט על המושג "פרוגרס").

ומכאן הבעיה: למה לכל הרוחות אתה (כלומר אני) מתכוון כשאתה (כלומר אני) ממשיך ושב וטוען שהאדם ברא את אלוהים ולא להפך?

ב. הפתרון בקיצור

ובכן, בטענה "האדם ברא את אלוהים" כוונתי בסך הכל למה שאמור היה להיות מוסכם על כל מי שניגש לדון במושג האלוהים, והוא שכל תוכן שבני אדם מייחסים למושג האלוהים, הוא אנושי ואנושי בלבד, ומכאן שאלוהים נברא על ידי האדם ולא להפך.

ג. ובחזרה לבעיה - ואת האדם מי ברא???

שהרי ללא כל ספק, אין ולא יעלה על הדעת אדם, אפילו לא "פרוגרסיב" בן ימינו (מושג נרדף לכסילות אווילית נואלת ומחפירה, עלבון לאינטליגנציה ומבוא לחלאה101), שלא יסכים לטענה הבאה: האדם, שהוא 'אורח' יחסית צעיר ביקומנו, הוא וכל בעלי החיים למיניהם שקדמו לו, קל וחומר הטבע הדומם על כל מרכיביו, כולם ללא יוצא מהכלל פעם לא היו, ולכן אם הם קיימים, הרי שברור שפעם הם לא היו קיימים , וההגיון הזה לא יכול שלא להתקבל אפילו על דעתם של "פרוגרסיבים" מהסוג של "הכל נראטיבים" ו"הכל בראש" ו"השפה יוצרת את המציאות" וכל שאר האשפה "הרוחנית" שהם מייצרים.

והואיל והם קיימים כל ההרים והכוכבים והחנקנים והחתולים וכל כיוצא באלו, כולל כולם, גם אם באופן זמני, ואדרבא, זמניותם של כל היצורים הנוצרים - כולל גלקסיות, חורים שחורים ואפילו נשיאות ענוגות של אוניברסיטאות "עילית" - מלמדת אף היא על אותו עניין, הרי שהעניין הוא שיש "משהו" שקדם לכל הבריאה, ול"משהו" הזה החליטו בני אדם לתת כל מיני שמות (כי רק בני אדם נותנים שמות לכל מיני דברים), ואחד מהם הוא "אלוהים".

ד. אז מה הבעיה של הפתרון לפיו כל הברואים נבראו על ידי "אלוהים"?

אין שום בעיה, אם זוכרים את הרעיון הבסיסי שהוצג לעיל גם בתחילת הרשומה הזו ("האדם ברא את אלוהים ולא להפך") וגם בסוף הפיסקה הקודמת, לאמור: ל"משהו" הבלתי נתפס הזה שקדם להופעת כל הברואים, קוראים (בין השאר) במלה (האנושית) "אלוהים".

אלא שהבעיה נוצרה וממשיכה להיווצר על ידי אנשים המאמינים ב"אלוהים" כמו גם כופרים בעצם קיומו או כועסים עליו או כל ביטוי אנושי (כי כל ביטוי אנושי הוא אנושי ואנושי ובלבד) כזה או אחר.

ומה הבעיה? ייחוס מהות ברורה ל"אלוהים", זאת בניגוד גמור להגדרתו האחת והיחידה שתוארה לעיל, לפיו הוא כל דבר חוץ מאשר בעל מהות "ברורה" במושגים אנושיים.

ה. או במלים אחרות

או במלים אחרות: כל מי שמדבר באופן פסקני על "אלוהים", על תכונותיו, על רצונותיו, על תכניותיו, על תולדותיו, כאילו דיבר על תכונות רצונות תכניות ותולדות החתול שלו, מלמד כל דבר על כל נושא, מלבד על הנושא אודותיו הוא מדבר: על אלוהים.

קל וחומר אם הוא מציג עצמו כבעל סמכות לפרש את תכונותיו רצונותיו תכניותיו תולדותיו הישגיו כשלונותיו רגשותיו וכן הלאה של "אלוהים".

או במלים אחרות: כל דיבור פסקני על "אלוהים" הוא סתירה מהותית למהותו של אותו הדבר שבני אדם בקוצר השגתם החליטו לכנותו "אלוהים", כמושג המכליל את כל מה שהם אינם מבינים.

ו. ולכן, אין אלא להסכים שאלוהים הוא בריאה אנושית ובריאה אנושית בלבד

כל עוד לא למדנו על חתולים או סוסים או דולפינים או מלפפונים הדנים בינם לבין עצמם על שאלת עצם קיומם, תפקיד קיומם, דרכי קיומם הרצויות יותר ופחות, וכל כיוצא באלו החומרים המרכיבים את הדינים והחשבונות שנתנו בני אדם (ונכון לעכשיו, ולמיטב ידיעתי רק ואך ורק בני אדם) על שאלת עצם, תפקיד ודרכי קיומם הרצויות יותר או פחות.

שזה במלים אחרות ובקיצור: כתבי הקודש.

ז. מה שמוביל אותנו לדבר החשוב באמת

והוא ההבדלים בין כתבי הקודש, כלומר ההבדלים באופנים בהם בראו בני אדם שונים את מושג האלוהים שלהם, ושמו בפיו את התשובות על שאלת עצם קיומם, תפקיד קיומם ודרכי קיומם הרצויות פחות או יותר.

וההבדלים עצומים. והדברים ידועים. 

האלוהים שבראו יהודים למשל, מצווה עליהם לקחת חלק בשיפור מתמיד של המצב האנושי. מתוך אחריות, מתוך אהבת אדם, מתוך התמודדות אישית ומשפחתית וקהילתית ועדתית ולכן לאומית עם משימה בלתי נגמרת זו.

האלוהים שבראו נוצרים למשל, מצווה עליהם לעשות את אותו הדבר אבל רק במסגרת של נבחרים עילאיים, בעלי יכולת התנזרות, בלעדיה אי אפשר לו לאדם להצליח לעשות הטוב בעיני אלוהים.

האלוהים שבראו המוסלמים למשל, מצווה עליהם להסיק את המסקנות מהכשלונות של שני סוגי היהודים שפעלו לפניו - היהודים היהודים והיהודים הנוצרים - להתמסר לאלוהים, התמסרות שמשמעותה פטאליזם שהיעד הראשון שלו, לפני יום הדין הגדול והנורא, הוא החרבת העולם האנושי הקיים, עד עפר.

וכולנו מכירים הרי את ההבדלים בין אלוהימים של יהודים למיניהם (בזמן שרבים מוכנים להקריב חייהם לטובת קיום העם היהודי, חלקם האחר למשל יושב היום בהנהלת ה-BDS, כותב מאמרים לNYT וגילויי דעת בהשארץ, ובכך מסייעים אנשיו היהודים - בשם אלוהים היהודי כמובן - לחזון האלוהי של האסלאם הדומיננטי); או את ההבדלים בין אלוהים הקתולי לאלוהים הקלוויניסטי, או את ההבדל בין אלוהים הקתולי של מל גיבסון לאלוהים הקתולי של האפיפיור ההוא ששכחתי את שמו ומספרו שהודיע שקתולי טוב כבר לא ממשיך להאשים את היהודים ברצח האל.

ויש גם הבדלים בין אלוהימים מוסלמיים, אבל למרבה הצער הם לא מספיק חשובים כי הדומיננטי הוא "אלוהים ששונא" כפי שהגדירה אותו היטב וואפא סולטאן האמיצה (שנאלצה לנדוד עד קנדה כדי להצליח לומר את דעתה ולרוץ לספר לחבר'ה כלומר להשאר בחיים).

ח. אז מה לגבי שאלת זהותו ומהותו של האחראי על בריאת הברואים?

בדיוק. זו שאלה שאין לה תשובה, ולא תהיה לה אף פעם כל עוד בני אדם הם מה שהם - מוגבלים בראייתם, בהשגתם, בתפיסתם, ביכולתם לתאר דברים ולהגדירם, בהצלחתם ליישם מסקנות מטעויות (ומפה ושם הצלחות).

כי בני אדם הם בני אדם (כשם שעגבניות הן עגבניות) ואלוהים הוא המלה שהם בחרו כדי לבטא את מהותם המוגבלת, ולכן כל מי שמדבר באופן הסותר את המגבלה האנושית הזו (כולל אם הוא מספר לכם ש"אלוהים נגלה אליו בחלום" או ממש "דיבר אליו", מעידה על יכולת הדמיון האנושית העצומה יחסית למגבלות הנזכרות), סותר את עצמו.

או ממש במלים אחרות וקצרות:  להיות אנושי זה להודות מראש בחוסר היכולת העקרוני הגורף והמוחלט שלא להיות מסוגל לומר שום דבר ברור ועקרוני באופן גורף ומוחלט. 

לא כולל אמירה מתארת זו, שאין בה שום פרדוקס, כשם שאין שום פרדוקס בטענה המושמעת בפי היורדים בנמל של אותו האי ומתקבלים על ידי מקומי האומר להם "כאן באי הזה כולם שקרנים". כי האמירה שלו היא תיאורית-ראשונית (לגבי האי) ולכן אין בה שום סתירה.