אבא לרנר - כלכלת התעסוקה (פורסם ב-2011)

"תבוסתו של קיינס"!

במוסף 'ממון' של ידיעות אחרונות (26.8.2011) הביא סבר פלוצקר טענה חד משמעית ומרחיקת לכת מפיו של שר האוצר יובל שטייניץ. "תורתו של קיינס נחלה עכשיו את תבוסתה המוחצת", זאת לאור כשלונן "הטוטאלי" כהגדרתו של כלכלות המערב "לטפל במשבר", באמצעות "ניפוח התקציבים". הממשלות ניסו "לשפוך שמן על גלגלי המשק הרדומים" אך הסתבר שהיה זה בסך הכל "מים שהתאדו". "הניפוח" הזה "לא האיץ את הפעילות הכלכלית הריאלית, הממשית. ההשקעות לא גדלו, התעסוקה במגזר העיסקי לא התרחבה, ענפי הבנייה לא התאוששו... והגרוע מכל: ניפוח התקציבים והגרעונות שחק את אמון הציבור בעתיד הכלכלה. הוא לא נסך ביטחון, הוא הגביר את חוסר הבטחון. במקום להועיל, הזיק". שטייניץ הצביע על כלכלן חשוב אחר, דיוויד ריקרדו איש תחילת המאה ה-19, שבניגוד לקיינס תורתו – בעיקר לאחר ש"פותחה מחדש בשנות ה-80' של המאה ה-20' -  הוכיחה עצמה לחלוטין: "הציפיות הרציונליות" מכונה תיאוריה זו, והיא כפי שתאר זאת פלוצקר, "גורסת כי הציבור חכם, הגיוני, בעל מידע מספיק וצופה פני עתיד. לפיכך כשהציבור רואה את ממשלתו מגדילה את הוצאותיה ואת גרעונותיה הוא מבין שבעתיד הלא רחוק יאלץ לשלם עבור אותה הרחבה, אותו 'ניפוח'. לכן הוא מגיב עליה בצמצום הוצאות, צמצום השקעות, צמצום תעסוקה. המדיניות הגרעונית מכשילה את עצמה".

ההקשר בו נאמרו הדברים ברור וגלוי: מחאת האוהלים העוברת משלב צבירת התנופה החברתית אל שלב ההבקעה הפוליטית. פיסקת הסיום של פלוצקר בעניין זה מסכמת הכל באופן חד ובהיר: "מה שהמוחים באוהלים רואים כאסון, כלומר הירידה בחלקה של הממשלה במשק, נתניהו רואה כהישג כביר. מסיבות פוליטיות נטו הוא לא מוכן להתעמת איתם. הוא משאיר את העבודה לשטייניץ וטרכטנברג". השניים כידוע הודיעו כבר כי מסגרת התקציב לא תיפרץ וכי הגרעון לא יגדל. החרה החזיק אחריהם ד"ר אבי שמחון, חבר בועדת טרכטנברג ויועצו הכלכלי של שר האוצר, כבראיון רדיופוני למשה נסטלבאום ברשת ב' (8.9.2011, 17:40) אמר שהתשובות שתתן הועדה יבואו מתקציב הבטחון ומתקציב הבטחון בלבד, שהרי "אי אפשר לקחת כסף מהיכן שאין". מן הסתם שמחון בנה על כך שנסטלבאום, כמו כל עיתונאי ישראלי ממוצע המשלב בורות כלכלית-פוליטית וזכרון באורך של סקופ, שכח לו את הדברים שאמר המומחה הכלכלי ערב כניסתו לתפקיד היועץ, לפיהם שוויון מוחלט יביא את כל אזרחי ישראל לרמת חיים של העשירון העליון.

"תבוסתו של קיינס"? – המימד המעשי

את דבריו של שטייניץ ראוי לבחון משתי פרספקטיבות לפחות: התיאורטית והמעשית. את התיאוריה נבחן לאור ספר חדש-ישן שראה אור לאחרונה בזכותם של חברי תנועת 'דרור ישראל'. אך לפני כן מילה על המעשים. שטייניץ הציג רשימה ארוכה של צעדים קיינסיאנים דווקא, המעמידים בצל את דבריו אודות כשלונו של זה כביכול. שר האוצר התגאה לדבר על

"רפורמות רב שנתיות בחינוך ובהשכלה הגבוהה, השקעות במגזר הערבי, הרחבת סל הבריאות, השלמת תשתית ההתפלה, הקמה של בתי חולים חדשים ותוספת אלף תקנים לרופאים, העדפת הפריפריה בתחבורה ציבורית, תמריצים להגדלת היצע הדירות והעלאות שכר ייחודיות לעובדים סוציאליים, לשוטרים ועכשיו גם הסכם מהפכני לרופאים".

ובכן, בניגוד לרוח הרעה המנשבת בין השאר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי', אני, כקיינסיאן וכסוציאל-דמוקרט אכן סבור שמדובר ברשימה יפה מאד של הישגים. העובדה ש"ממשלת נתניהו", "ממשלת הקיפאון המדיני בלה בלה" אחראית על כך, איננה משנה להבנתי כהוא זה. האם אפשר היה לעשות יותר? בוודאי. האם הרשימה עצמה לא ראויה לביקורת? בוודאי ובוודאי. אדרבא, יש לומר את הידוע לכל, והוא שההשקעות העצומות בהשכלה הגבוהה למשל נבעו ישירות מכניסת ישראל ל-OECD. אמנם כן. שטייניץ איננו קיינסיאן, ובוודאי שאיננו סוציאל-דמוקרט. אך אלו נפלאות הפוליטיקה ולפעמים היא פועלת לכיוון הנכון. רצה הקב"ה בטובתנו וקיים אצל שטייניץ-ביבי את הפסוק, 'מתוך שלא-לשמה, בא לשמה'. מי יודע, אולי עוד נגיע למסקנה שלא רק הקב"ה התערב בתהליך, אלא למשל ההרכב הקונקרטי של ממשלת ישראל הקונקרטית. סיעת העבודה עד לא מזמן. סיעת העצמאות מאז.

"תבוסתו של קיינס"? – המימד התיאורטי

הדיון בכל השאלות הללו עשוי להיות קל מעט יותר אחרי קריאת ספרו של אבא לרנר, אחד מתלמידיו המובהקים של קיינס, וכלכלן מהולל בפני עצמו. באופן סמלי הלך לרנר לעולמו ב-1982, כביכול ביחד עם התורה אותה עמל להפיץ. שהרי משנות ה-70', ביתר שאת מאז שמילטון פרידמן קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1976, עמלו תלמידיו של זה לשפץ את תורתו של ריקרדו ולהתאימה למהפך הכלכלי-פוליטי של שנות השמונים: תאצ'ר שם, רייגן כאן, ומודעי-פרס בעוד מקום ידוע אחד. כך או אחרת, את תורתו כינה לרנר במלים "כלכלת תעסוקה", שמטרתה היא לקדם את היעד העליון שהוא "חירות האדם" [עמ' 301], אבל לא "בארץ לעולם לא אלא בעולם האמיתי" [עמ' 384], זאת על יסוד ההנחה לפיה "מקסימום סדר הוא מקסימום חופש" [עמ' 372], ושהדרך ליעד מחייבת "חיפזון איטי" [עמ' 384]. הכלי הניהולי המרכזי של כלכלת התעסוקה אליבא ד'לרנר הוא "המימון הפונקציונאלי" כלומר התערבות ממלכתית לצינון או המרצת המשק על פי המצב הקונקרטי: לא לצמיחה מהירה וכמובן לא למיתון עמוק. חשוב לציין שבימיו של לרנר החשש הגדול של כל הממשלות היה המיתון (זכרון המשבר של שנות ה-30' היה טרי מנשוא) [עמ' 201], אך עקרון פעולתו הוא דו כיווני ולרנר איננו מפסיק לחזור על כך. לא מדובר על צמיחה-צמיחה-צמיחה בכל מחיר, אלא על יציבות של תעסוקה מלאה.

את דבריו פירסם לרנר כבר לפני 60 שנה. כפי שהוא עצמו מעיד, חלקם מבוססים על דברים שכתב לפחות עשור קודם לכן. אלא שאין זה צרוף מקרים שספרו השכוח זכה לאחרונה לתרגום משובח. לא פחות מעוררת השראה היא העובדה שעל התרגום אחראים חברי תנועת 'דרור ישראל', אולי הגורם המפורסם ביותר בתנועת המחאה, אחרי דפני ליף כמובן. ספרו של לרנר, למרות שראה אור ב-1951 ומתייחס מטבע הדברים לעניינים שהתרחשו לפני כן, שופך אור נגוהות על המצב, אם כי באופן פחות צפוי מכפי שניתן לחשוב על ספר שכתב תלמידו של קיינס ותורגם דווקא עכשיו על ידי סוציאליסטים מוצהרים שדובריהם קוראים מגנים מעל לכל במה את השיטה וקוראים להחליפה. הם לא היחידים כמובן. כל מהפכן המכבד את עצמו, על מנת לא לעסוק "בפירורים" חלילה, קורא "להחליף את השיטה". ומה אמר לרנר בעניין זה? "העיקרון הראשון" הוא כתב במסגרת דיונו בסוציאליזם, "הוא הרעיון הפשוט, הנאיבי משהו, שסוציאליזם הוא ביטול הקפיטליזם"

"אולם רעיון זה הוא פשוט רק אם הוא נשאר בגדר נאיביות. הפשטות נעלמת ברגע שהשאלה הופכת מפורשת יותר. לא ברור את מה יש לבטל: האם את כל היזמות הפרטית או רק את חלקה, או שמא כלים ומוסדות מסויימים כגון כסף, בנקים או תאגידים גדולים. סוציאליזם אינו תמיד מזוהה עם שלילה טהורה של החברה המודרנית. לעתים גישה זו היא אנטי-סוציאליסטית בדיוק כשם שהיא אנטי-קפיטליסטת. היא רואה את שורש כל הרע בקיומם של מכשירים, של טכניקות, של תהליכים  או של התארגנויות חברתיות וטוענת שתיקון החברה טמון בעקירת שורשים חולים אלו. החברה תהפוך לבריאה יותר עם ביטולם של הכסף, של המכונות, של מנוע הקיטור, של מסילות הברזל, של הפוליטיקה, של מדעני האטום, של היהודים או של רוכבי האופניים" [עמ' 293-292]

אז לא רק מסתבר שאירוניה היא עניין הכרחי בדיון כלכלי-פוליטי, אלא שאת השכל הישר לא המציאו בשנים האחרונות. אדרבא, לרנר מפגין פריצות דרך תודעתיות מעוררות השראה ואף מרגשות, הנוגעות לעצם השימוש במושגי המפתח המשמשים אותנו משום מה עד עצם היום הזה. תחת כותרת חדה, קצרה, בהירה, חד משמעית ומהפכת קרביים, לרנר הציע כבר לפני יותר מ-60 שנה "לזנוח את השימוש במלים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם'" [עמ' 291]. ראוי כמובן להביא את ההקשר בו נאמרו הדברים. חלק ניכר מדיונו מקדיש לרנר להתנגדויות לשיטתו שלו ושל קיינס מימין ומשמאל. בעוד הקפיטליסטים מתנגדים משורה של סיבות המשלבות אמונות ואינטרסים [עמ' 169], הסוציאליסטים "הוקיעו את המימון הפונקציונאלי ותיארו אותו ככלי שרת בידי הקפיטליסטים נגד הסוציאליזם...היו שהרחיקו לכת וקראו לרעיונותיו [של קיינס] 'פאשיסטיים'..." [עמ' 291]. נשמע מוכר? הרי אחד מסימניו של 'הפעיל החברתי', של 'המהפכן' או של החבר 'במחנה הסוציאל-דמוקרטי' בישראל של 2011 זה לומר חמש פעמים ביום, רצוי לפני הארוחה, ולא אחרי מילמול 'הפרטה-הפרטה-הפרטה', לצעוק: 'פשיזם פשיזם פשיזם'. אם לחזור ל-1951: תחת הכותרת שקראה לבטל את השימוש במושגים החביבים הנ"ל, כתב לרנר את הדברים הבאים:

"...הולך ומתבהר ששני אנשים החיים באותה התקופה יכולים לפרש את המלה 'סוציאליזם' אחרת. אף אותו אדם יפרש את המילה 'סוציאליזם' אחרת בתקופות שונות. זהו הדין גם לגבי המילה 'קפיטליזם'. כאשר מילה הופכת לרבת משמעויות עד כדי כך שכל אור שמנסים לשפוך עליה נבלע בתוכה, ניתן לעתים לתחום מחדש את ההגדרה שלה ואז לשוב ולהשתמש בה לצורכי תקשורת והבהרת רעיונות. עם זאת, במקרים שבהם נעשו המלים מורכבות כל כך, כמו במקרה של 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם', ייטב לנו אם נוותר עליהן. במקומן נוכל להשתמש במלים שונות ככל שיידרש לנו על מנת להבהיר את המשמעויות הרבות שהמילים הישנות בלעו מבלי לעכל" [עמ' 292-291].

כקיינסיאן אמיתי לרנר לא מסתפק בלומר מה-לא, אלא מתמקד לאורך כל הספר, בשאלה מה-כן. "המימון הפונקציונאלי" הוא כתב בהמשך, "...מנסה להשתמש בכל המוסדות המועילים הקיימים ולשפר את פעולתם. הוא מנוגד לחלוטין לרעיון שהדרך למציאות הטובה עוברת דרך הרס הקיים ולאמונה שעולם טוב יותר יגיח באורח טבעי מתוך ההריסות" [עמ' 293]. באופן קונקרטי, ובמקומות אחרים בספר, מיישם לרנר עקרון מחשבתי זה, כאשר הוא מרשה לעצמו (1951!!) לבקר את הדוגמטיות של קדושת יציבות שער החליפין פרי הסכמי ברטון-וודס [עמ' 366]; את העקרון שיש לעלות שכר תמיד ובכל מקרה ומכאן את ועדי העובדים [עמ' 54, 207]; את הפחד מהחובה הלאומי [עמ' 184, 196]; וכמובן את "קדושת הכסף" המעידה על "חולשת ההגיון" שזה כמובן הגדרה מכובסת לטיפשות [עמ' 168].

במקום סיכום

ובכן, דבריו פוקחי העיניים של לרנר, שאינם מעכלים עצמם ואינם מתנהגים כמו אותו חור שחור הבולע את האור שנועד להאירו, מובילים שוב למסקנה אותה השמעתי וכתבתי אינספור פעמים: השאלה היא לא 'האם' {בנקים, כסף, תאגידים, דמוקרטיה, מדע וכו') אלא 'איך'. מה שמחזיר אותנו למחאה, לאפשרויותיה וכמובן לשאלת הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. המחאה כבר הצליחה. אין ספק שהציבור בישראל לא ישוב לאותה נקודת חידלון תודעתית שאיפיינה אותו בעשורים האחרונים. אבל תודעה זה דבר אחד, והמעשים הנגזרים ממנה אינם מובנים מאליהם. את מסקנותיה של ועדת טרכטנברג יש לאמץ כפי שהן, בלי קשר למוסכמה הנכונה שהועדה מגבילה עצמה לשמרנות מחשבתית ומעשית השמה את שלמות התקציב כעקרון שאין בלתו. כיצד זה מסתדר? פשוט: כי ועדת טרכטנברג היא בכל מקרה צעד ראשון ולא אחרון. היא הנקודה ממנה ממשיכים הלאה במאמץ לכונן – כן, אפילו בשיטת הפירורים המגונה – סדר סוציאל-דמוקרטי במהותו. איך אמר לרנר? "הבטחון היחידי - חיפזון איטי" [עמ' 384]. 

כמה דברים הקשורים לויכוח על הציונות

על כל אדם העוסק בנושא, (גם אם הוא לא יודע מאומה, או מצד שני ניגש לנושא באמצעות מסמכים בהנחה שמסמכים מדברים בעד עצמם  - הם לא, כמו תמונה שגם היא בניגוד לאגדות ידועות לא שווה אלף מלים, גם מסמך דורש פרשנות וקונטקסט), לשאול עצמו שלוש שאלות פשוטות בתכלית, שאינן תלויות כאמור לא בידע זעום ולא בידע עצום:

א. האם יש דבר כזה 'עם יהודי', כלומר האם ליהודים מותר להגדיר עצמם כ'עם' (בדומה, למשל, לזכותם של פלסטינים לעשות זאת)

ב. האם לעם היהודי הנזכר יש קשר כלשהוא לארץ הזו המוכרת בשם 'ארץ ישראל'?

ג. האם מותר לעם היהודי לרצות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל?

תשובה שלילית על השאלה הראשונה, מייתרת את המשך הדיון. תשובה חיובית על הראשונה ושלילית על השנייה, מחייבת הסבר ונימוק. 

הטענה "שבארץ הזו ישבו ערבים" היא לא מספיקה בלשון המעטה. שהרי ערבים לא ישבו בכל הארץ הזו. מי שטוען שמספיק שערבי אחד יושב בארץ הזו כדי לשלול זכותם של לא-ערבים להתיישב בה, גם הוא צריך לספק נימוק משכנע, בכלל ובפרט אם הוא נשען על ערכי הנאורות והסובלנות (שהם הערכים המשמשים באופן שיטתי כבסיס למתקפה האנטי-ציונית). 

מי שטוען שהארץ הזו היא חלק  מ'מהמרחב הערבי', צריך לתת תשובה רצינית לשאלה מה מקומם של לא-ערבים במרחב הזה? עוד שאלה שכדאי לו לשאול, היא מה ההבדל בין ההכרזה הזו להכרזה של מנהיג אחד עם שפם שפעל בשם 'המרחב' של הגזע שלו לפני כמה עשרות שנים. 

מי שמקבל את עצם קיומו של עם יהודי ואת זכותו להגדיר עצמו כפי שהוא רוצה (היהודים המכונים ציונים עשו זאת במונחים של תחייה לאומית והם כמובן התווכחו וממשיכים להתווכח על תכניה המדוייקים), אבל שולל את זכות ההגדרה הזו בארץ הזו, חייב לתת תשובה רצינית על השאלה מדוע ליהודים אסור וללא-יהודים מותר. 

אם התשובה היא שהארץ הזו היא כאמור חלק מהמרחב הערבי, מדוע הוא מתעקש בשם הפלסטינים על גבולות כאלו ואחרים? מדוע הוא מקבל את קיומן הנפרד של מדינות שונות במרחב הערבי? על סמך מה הוא מתנגד לקיומם של כוחות ערביים אותנטיים כמו דעאש וחמאס? 

שוב, אם התשובה היא שדעאש או חמאס שוללים את הערכים המתקדמים של שוויון וסובלנות, טענה נכונה כמובן, הוא חייב להסביר איך זה שעל יסוד אותם ערכים אסור ליהודים-ציונים לדרוש מידה של שוויון וסובלנות לבית הלאומי שהם רוצים להקים בארצם.

סליחה על הארכנות והטרחנות, אבל אלו שאלות יסוד הקודמות לכל דיון במסמך, ארוע, תהליך, תאריך וכל עניין אחר המרכיב את ההיסטוריה הנלמדת.

מי שתוהה היכן מתחילה האובייקטיביות בחקר העבר, הנה התשובה: יש שאלות שהן סובייקטיביות באופיין גם אם ניתן לגשת אליהן באופן אובייקטיבי. לצורך נוחות הדיון אני שב וכותב כאן מה הן השאלות הסובייקטיביות האלו:

א. האם יש דבר כזה 'עם יהודי', כלומר האם ליהודים מותר להגדיר עצמם כ'עם' (בדומה, למשל, לזכותם של פלסטינים לעשות זאת)

ב. האם לעם היהודי הנזכר יש קשר כלשהוא לארץ הזו המוכרת בשם 'ארץ ישראל'?

ג. האם מותר לעם היהודי לרצות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל?

על כל אחת משאלות אלו ניתן להשיב תשובה אובייקטיבית כמובן, אבל לצורך העניין נניח שעדיפה תשובה סובייקטיבית. אובייקטיבית או סובייקטיבית, מה שקובע בסופו של דבר את נקודת הכניסה לדיון האם התשובות לשלוש השאלות הללו חיובית או שלילית. 

עבורי מדובר בשלוש שאלות שהתשובות עליהן חיוביות בעליל. אין לי בעיה להכריז עליהן כעל תשובות סובייקטיביות. בכל מקרה הדיון האובייקטיבי נפתח אחריהן, ולא לפניהן. 

הערה אחרונה: יש אנשים המוכנים להצהיר במפורש על עמדתם כלפי השאלות הללו. יש אנשים המסתתרים אחרי שיטות רטוריות שונות על מנת לחמוק מלקיחת אחריות.

יש לכך סיבה הגיונית מאד: שלילת זכות ההגדרה העצמית של קבוצה אנושית אחת; שלילת יסוד מהותי בתרבות של אותם אנשים (ארץ ישראל אם זה לא ברור); ושלילת זכותם השוויונית של קבוצת אנשים להגדרה עצמית על פי דרכם (הכוללת כוונה ושיטה שלא לממש את זכותם באופן המוחק זכותם של אחרים); ובכן - שלוש שלילות אלו הן מבוא לשלילת זכות הגדרה עצמית של קבוצות אנשים אחרות.

קוראים לזה סתירה לוגית שלא לומר סתירה מוסרית. מי שניגש לדברים באופן גלוי ופתוח מסוגל להתמודד מראש עם כל בעיה העולה מהרצון לממש זכויותיו. מי שמסתתר מאחורי תרגילים רטוריים ממילא מסוגל לחמוק בקלות רבה יותר מהתמודדות עם סתירות לוגיות ומוסריות.

שמאל, שמאל ציוני, ביטחון ומדינה, חברה וכלכלה, 2100 מלים

א. השמאל - 1789

השמאל נולד כידוע במהפכה הצרפתית. האתוס שלו היה ועודנו רדיפת הצדק, מיגור העוולות, יצירת עולם בו ישררו חופש, הרמוניה ושגשוג. אפשר ללעוג לערכים הללו אבל הלעג בשום אופן איננו יכול לבוא מצידם של שותפיו של השמאל במהפכה הצרפתית: הימין.

כי אלו ואלו הביאו את המהפכה. אלו ואלו חתמו בדמם על 'מגילת זכויות האדם והאזרח'. אלו ואלו פירנסו יותר מ-200 שנה של מאמצים להגשים את הערכים הללו. ההבדל היה כמו תמיד לא בכוונות, אלא בדרכים. והדרכים, חלקן לפחות, מובילות כידוע ישירות לגיהנום. גם מימין וגם משמאל.

אבל לידה היא רק לידה. הרך הנולד הוא פוטנציאל לא ממומש. ובענייני מהפכה שבליבה רעיון ריבונות העם ושבשני ידיה אוחזים מימין ומשמאל כוחות דומים בכוונתם אך שונים בדרכם, הרי ברור שהפוטנציאל נמדד בשדה המעשים ולא רק בשדה הכוונות. והשפה המתרגמת את הכוונות למעשים היא השפה הפוליטית.

הפוליטיקה של ההווה היא ההיסטוריה של המחר. או מן הצד השני של ציר הזמן: ההיסטוריה הכתובה היא תולדות הפוליטיקה. ומנקודת המבט ההיסטורית מסתברים המאבקים בין הימין לשמאל כרצף ארוך, מורכב ומפותל של הצלחות וכשלונות. לא זה המקום לעמוד ולו על כמה מהם.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר: אחד הפרדוקסים הגדולים בתולדות המהפכה הצרפתית הוא עלייתו של אדם שהכתיר עצמו לקיסר בשם 'העם', כשהוא נהנה מתמיכתו של סמל אלמוני בשם שוביין, שסימל בעצם התנהגותו את התמיכה הבלתי מסוייגת שנתן העם – בשם עקרונות המהפכה – באדם שביטל למעשה את רוב הישגיה.

לא בכדי הפך הסמל שוביין לבסיס להופעת המושג 'שוביניזם' שהתגלגל משם נרדף ללאומנות ימנית עיוורת המבוססת על ציות אטביסטי לכל מה שמזוהה עם ערכי הלאום, למושג המייצג את השמרנות הגברית האנטי-נשית המביכה. אבל גם לשמאל היו 'הישגים' פרדוקסליים, שלא לומר מגוחכים ומביכים, משל עצמו. רובספייר למשל, שמרוב דיבור על שוויון וחרות הוביל מסע של עריפת ראשי אלו שהבינו חירות ושוויון אחרת ממנו. תופעת אכילת המהפכה את בניה רק התחילה אצלו. היא נמשכת עד היום ברחבי העולם החופשי, בפריז, ניו יורק, מדריד, לונדון, בריסל ומאלמו.

אבל פרדוקסים מביכים וסתירות מעיקות לא ישנו את האתוס המהפכני השמאלי, שגירסא דינקותו ממשיכה להיות המגדלור אליו נושאים עיניהם אנשים המאמינים בעולם של צדק נטול עוולות ובו חופש, הרמוניה ושגשוג. המבחן הוא תמיד מבחן התוצאה.

איש שמאל ראוי לשמו ישאל עצמו בכל רגע נתון את השאלה ששאל עצמו קארל מארקס כבר ב-1854, כשניסה לברר בקול רם את שאלת התוצאות הצפויות מהשלטו הבריטי בהודו התשובה שלו היתה שהקולוניאליזם הבריטי ללא ספק יגיע במוקדם או במאוחר לקיצו, אך לאחר שאחרון הבריטים ישוב לארצו, הודו כבר לא תהיה מה שהיתה עד לאמצע המאה ה-18: מרחב אנושי עצום של דיכוי, פיגור, בערות ואלימות. ואמנם, בזכות הקולוניאליזם הבריטי, הודו היום היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם.

עבור חלק לא קטן מהאנשים המכנים עצמם היום 'שמאל', טיעוניו של מארקס ממקמים אותו מבחינתם בשוליים הסהרוריים של הימין הפשיסטי. אבל איש שמאל ראוי לשמו אמור לעשות את מה שמארקס – חלק מהם נושאים את שמו ברמה – ניסה ללמד את השמאל לעשות: לתרגם את הכוונות היפות לשפה הפוליטית המדוברת.

ב

ב. השמאל והשאלה היהודית - 1897

מנקודת המבט הזו – החובה לתרגם כוונות למעשים – איש שמאל ראוי לשמו איננו יכול שלא לעמוד לצידה של תנועת השחרור הלאומית של היהודים, המוכרת יותר בשם 'ציונות'. מצב הזיכרון הקולקטיבי בימינו הוא כזה, שבכל הזדמנות יש להזכיר נשכחות: רוב הציונים הראשונים היו חילוניים גמורים. רוב הציונים החילוניים הללו אחזו בעמדות שבאותה עת היו מוכרת בשם 'פרוגרסיביות' ושבמונחי הדור האחרון הן למעשה עמדות סוציאל-דמוקרטיות.

'אפילו' אביו מולידו של הימין הליברלי הציוני – זאב ז'בוטינסקי – הסביר שוב ושוב עד כמה רשת ביטחון חברתית בסיסית היא עניין לאומי מובהק ('חמשת הממין' המפורסמים). ז'בוטינסקי ניסה גם לקדם מימוש מודרני של רעיון השמיטה המקראי, והדברים ידועים.

אבל עוד לפני סירקין הסוציאליסט, הרב קוק שראה בחיוב גם הוא את הרעיונות הסוציאליסטיים, וייצמן איש הכלכלה הלאומית וז'בוטינסקי הליברל ההגון, היה אחד בשם בנימין זאב הרצל. האיש כל כך  מפורסם, עד שהפך למרבה הטרגדיה לשטר; לרחוב ראשי; להר; למוסד מחקרי; לכמה שירים; לתמונה מפורסמת על המרפסת; לסיסמא אחת ('אם תרצו') ולשני מיתוסים מעוותים (דרייפוס  ו'אוגנדה').

חבל, כי הגותו הכלכלית של האיש ראוי שתזכה לקתדרה מחקרית באוניברסיטה העברית, רצוי בחוג לכלכלה. אולי בית רוטשילד לא יאהב את העובדה שכלכלני ישראל העתידיים ילמדו מכתבי הרצל – בעיקר אלו שלא תורגמו כמובן מגרמנית לעברית (מאמריו בעיתון 'די וועלט') – על חובת המדינה להלאים את המערכת הפיננסית כולה, ובעיקר על חובת האזרחים למנוע את השתלטות כרישי ההון הספקולטיבי על עמדות כוח ממשיות ותודעתיות.

אבל סיפור האהבה הטבעי בין ערכי השמאל והלאומיות היהודית לא התמצו בסוגיות החשובות של הכלכלה הפוליטית, שהן בסך הכל – גם את זה היטיב להסביר ז'בוטינסקי – המסד ליצירתה של חברה הגונה. כאשר הרצל ניסח את 'תכנית באזל' שלו, הוא הקפיד להכניס אל תוך שורש השורשים של הלאומיות היהודית את עקרון 'משפט הכלל' או כפי שהוא מוכר גם בצירוף 'משפט העמים'.

מכאן לחיפוש שלו אחר הצ'ארטר. מכאן השורה הזו ביומנו: "צוואתי לעם היהודי: התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם". האם מקרה הוא שהכניסה הזו ביומנו היא בדיוק ביום השנה (ה-110) לפרסום מגילת זכויות האדם והאזרח (26 באוגוסט 1789)? אין לדעת. כך או כך, התנועה הלאומית היהודית יצאה לדרכה על יסוד שמאלי מובהק, גם אם חלק ממנהיגיה המפורסמים לא זיהו עצמם כסוציאליסטים, אלא 'רק' כפרוגרסיבים, 'מוטואליסטים' או שומרי אמוני ישראל.

לא פחות חשוב: אמרו ועשו. עובדה היא שבכל מקום בו הפכו היהודים שפעלו בשם רעיונות התנועה הלאומית שלהם לרוב שולט בא"י, התוצאה היתה עלייה דרמטית אם כי לא מוחלטת בפרמטרים של יציבות מנהלית, שגשוג כלכלי וזכויות אדם ואזרח לכל. מנקודת המבט הזו 'לא יעלה על הדעת' כפי שנהוג לומר ביחס לדברים שבהחלט לא מפסיקים לעלות על הדעת, שאיש שמאל ראוי לשמו (ערבי כיהודי, מזרח תיכוני כאירופאי ואמריקני) לא יזדהה בכל ליבו עם התנועה הציונית.

על השאלה מדוע במציאות הדברים הפוכים, קשה לתת הסבר קצר ומשכנע. בימים בהם מזכיר המדינה האמריקני מצדיק למעשה מתקפת טרור הקשורה לאי-מימוש עקרונות החוקה האמריקנית ('התיקון הראשון') שהוא עצמו נשבע להגן עליה, איש שמאל ראוי לשמו מוצא עצמו לפרקים עומד נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חול.

ג. השמאל וישראל - 2015

סיכום ביניים אם כך: העמדה הפוליטית המוכרת מאז המהפכה הצרפתית בשם 'שמאל', אמנם התפתלה לגווני גוונים, חלקם משונים עד כדי בעת ובחילה, אבל ביסודה היא עמדה המניחה שהאדם מסוגל לארגן באופן תבוני את מסגרות חייו כך ששגשוג, הרמוניה וחופש יהיו נחלת הכלל.

מנקודת המוצא הזו עלתה מסקנת זכות ההגדרה העצמית, שבהנתן 'תנאי ייצור' ספציפיים כהגדרתו של מארקס, הולידה לאומיות פרוגרסיבית ששימשה לימים כבסיס למדינות לאום דמוקרטיות ומשגשגות. כזו היתה הציונות, וכזו במידה ידועה היא מדינת ישראל, למרות המתואר בסדרה הדוקומנטרית 'מגש הכסף' ולצד הפולמוס החריף המתנהל אודותיה (אודות מדינת ישראל והסידרה גם יחד...)

האם הכל בסדר ישאל השואל? כן ולא. כן, כי רק בור, שוטה, עקשן או רשע יכול להתעלם מהעובדה שהציונות היא הגורם המרכזי שהפך את כל חבלי הארץ שבשליטתה לסביבה אנושית סבירה בלשון המעטה. היא סבירה לא 'רק' בהשוואה לסביבות האנושיות המוכרות 'בין האוקיינוס למפרץ', אלא גם ביחס לאלו המתקיימות בחלק הצפוני של הים התיכון, מליסבון ועד איזמיר. אבל היא סבירה עוד יותר יחסית לנקודת המוצא: ארץ ישראל באמצע המאה ה-19 היתה סביבת חיים עלובה שפירנסה בקושי רב כ-400,000 בני אדם שלצד עליבות חייהם הכלכליים סבלו מחוסר ביטחון יסודי.

שני אלו – הכלכלה והביטחון, או 'השגשוג וההרמוניה' – היו לב ליבה של המהפכה הציונית ושל התוצר הראשי שלה: מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית. עד כאן למה התשובה על השאלה 'האם הכל בסדר' היא 'כן' קטן ופשוט. ולמה לא? כי התחושה בציבור הישראלי בשנים האחרונות היא שהאיזון (שממילא לא התקיים באופן מלא מעולם) הופר באופן יסודי. גם במישור הביטחוני-מדיני וגם במישור הכלכלי.

ד

ד. השמאל הציוני והשאלה המדינית-ביטחונית

אפשר להטיח האשמות בהנהגה הפלסטינית. מזל שיש את מי להאשים. מזל שאבו-מאזן הכחיש שואה, ושהתנועה האסלאמית מפיצה הבלים על הכוונות הזדוניות של הציונים בענייני אל אקצא וכן הלאה. אבל תנועה לאומית שתבעה מהעם היהודי להיות 'אדון לגורלו' לא יכולה למסור את הגדרת הזהות המדינית שלה בידי אחרים.

אכן כן. המדיניות הביטחונית מאז 'חומת מגן' ללא ספק הוכיחה עצמה מבחינה סטטיסטית: במקום מאות הרוגים בשנה, הישראלים (היהודים בעיקר יש להזכיר) סופרים עשרות בודדות. בכל יום כמעט מתקבל דיווח על מעצרם של פעילי טרור למיניהם בערים שונות בגדה המערבית. כל פעיל כזה 'שווה' לפחות חמישה יהודים הרוגים ובמצטבר מדובר בהצלחה בלתי רגילה של מערכת הביטחון למגר את הטרור. לא פחות. אבל מה הלאה? מה ההשלכות של מדיניות כזו המסתפקת בניהול הקיים מבלי להצביע על אופק ביטחוני-מדיני של ממש?

לשמאל הציוני היתה על שאלות אלו תשובה ברורה: תכנית אלון. עד ל'מהפך' של 1977 היא היתה הבסיס המעשי לתכנית ההתיישבות והבסיס הלא-רשמי למגעים המדיניים עם חוסיין. אחרי 1977 ממשלות הימין הבטיחו וקיימו 'הרבה אלוני מורה' והאופציה הירדנית ירדה לטמיון. 'הסכמי אוסלו' שנכפו למעשה על יצחק רבין לא היוו בשורה גדולה, אבל ממילא כוונת המכוון של מובילי התהליך משני צידי המתרס – שמעון פרס ויאסר ערפאת – היתה לוודא קפאון מדיני. רצח רבין הבטיח אותו לעוד שנות דור, בדיוק כפי שחזה הנשיא האמריקני ביל קלינטון.

שוב, אפשר במקביל לנפנוף בהכחשת השואה של אבו-מאזן ובזקן הירוק של ראאד סלאח, לדרוש את 'העמדת פושעי אוסלו לדין'. אבל השאלה המדינית תיוותר על כנה גם אחרי שאחרון 'הפושעים' ישב מאחורי סורג ובריח בכלא מעשיהו. מנקודת מבטו של שמאל ציוני ישן וטוב (גם אם ספור למדי מבחינה אלקטוראלית, נכון לעכשיו) במציאות הזו יש שני עמים בין המדבר לים, ורצוי ששניהם יהנו מחיים של שגשוג, הרמוניה וחופש. כל שנותר הוא להסדיר את העניין באופן מדיני. גם אם היום אין פרטנר ראוי לשמו, איש שמאל ציוני יגיד כי גם במקרה הזה מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד הראשון.

ה. השמאל הציוני והשאלה הכלכלית-חברתית

ה

אפשר להתווכח עד בלי סוף על השאלה לא רק מי גרש את הבריטים מהארץ ומי נתן את ההוראה, אלא גם על השאלה האם תכנית הייצוב של 1985 היתה הכרחית, או שכמו כל דבר בפוליטיקה המודרנית פרי של הכרעה מודעת שנפלה לאחר דיון נוקב. אפשר אבל לפקוח את העיניים ולהטות אוזן למציאות החברתית שקיימת בישראל מאז 1985: פערים כלכליים מהגדולים בעולם; ירידה באמון הציבור המערכת הפוליטית; עלייה בתופעות השחיתות האישית והמוסדית; רשימה חלקית.

אפשר כמובן להאשים את 'הקרן החדשה' בהמצאת נתונים, בייבוא מושגים זרים ובליבוי מחאה חברתית למטרות 'החלפת השלטון' (כאילו שיש משמעות לפעילות פוליטית חוץ מאשר מאבק על השילטון כולל על הסיכוי להחליפו). הטריקים והשטיקים ידועים ומוכרים ויש להודות משעממים למדי.

כי בסופו של כל דיון סרק ובקצה של כל מניפולציה דמגוגית מימין ומשמאל, המציאות החברתית-כלכלית היא התשתית הממשית לתחושה הרווחת בציבור שהאיזון הכלכלי בישראל הופר. כי בזמן שעובדת סוציאלית מצילה נפשות בתנאים לא פשוטים; ובזמן שאחות חדר מיון עובדת משמרת אחר משמרת; ובזמן שאזרח מנהרייה חייב לנסוע שעה וחצי בתחבורה ציבורית על מנת לזכות בבדיקה מצילת בריאות; ישנם אנשים שבכל שעה משלשלים לחשבון הבנק שלהם 5, 10 וגם 15 אלף שקל. בכל שעה.

אין טעם באיומים דרמטיים לפיהם מדובר ב'פצצת זמן חברתית'. יתכן שכן, יתכן שלא. חברות ותיקות מזו הישראלית ידעו להתקיים בפערים כלכליים גדולים לא פחות. הרי כל אזרח יודע ש'כסף זה לא הכל בחיים' וככל הנראה אין בארץ 'רעבים', בוודאי לא במובן האפריקני. ובהנתן המיקדמה הביטחונית ('הגרעין האיראני' חשוב יותר ממחירי הדיור כידוע), כושר השרידות של הישראלי מהעשירון הרביעי חזק למדי.

אבל 'לא זה הדרך' כפי שאמר פעם אחד-העם. איש השמאל הציוני יכול לפנות אל איש 'המחנה הלאומי' בידיים נקיות ולומר לו: אדרבה, הצלתם את כלכלת ישראל מהבולשביזם של מפא"י? מברוכ. השלב הבא הוא לוודא שכל אזרח במדינת הלאום הדמוקרטית הזו בטוח בהווה ובעתיד שלו: אפשר להתחיל עם 'חמשת הממין של ז'בוטינסקי' כאמור.

אבל רק  להתחיל, בוודאי לא להסתפק. כי לא יעלה על הדעת שאיש 'המחנה הלאומי' יפקיר את נכסי הלאום (מים, גז קרקע) כפי שלא יעלה על הדעת שהוא יפקיר את ביטחון הלאום. לפעמים הרושם המתקבל על איש השמאל הציוני, הוא שלפחות חלק מתומכי 'המחנה הלאומי' מקפידים לשלול כל רעיון של חלוקה הוגנת של עושר לאומי; כל צעד שיכול לחזק את האיזון בין מרכז לפריפריה ובין עולים לותיקים ובין ערבים ליהודים וכן הלאה; כל צעד שמריח 'בולשביזם' בדיוק על ידי הצגתו של כל צעד כזה כ'בולשביזם'.

ו. השמאל הציוני - לקראת הימים הבאים

ו.

הבוחר הישראלי כבר העניש דיו את מפא"י ויורשיה. חלק מניסוחה המחודש של 'אמנה חברתית' ישראלית חדשה היא לספר באופן מדוייק והגון יותר את סיפורו של העבר הישראלי: כיצד הקמנו; כיצד נלחמנו; כיצד בנינו; כיצד טעינו; כיצד הצלחנו וגם כיצד מדי פעם נכשלנו – ביחד.

אבל הניסוח המחודש של הנראטיב של העבר נחוץ לא 'רק' כדי לתת כבוד לאלמונים-לכאורה שבנו את הארץ הזו לא פחות מאלו שכתבו וזכרו את עצמם עד בלי די (בדין, יש לומר, בדין), אלא כדי לספר ביחד את העתיד הישראלי: כיצד נמשיך להקים, לבנות, ליצור, להכשל פחות ולהצליח יותר – ביחד.

אוטופיה א-פוליטית? ללא ספק. שהרי הפוליטיקה הכרחית במציאות אנושית סוערת כמו זו המאפיינת את האנושות במאתיים השנים האחרונות. לא 'רק' אינטרסים סותרים יש כאן; לא רק חשדנות מבוססת יותר או פחות; לא רק 'דם היסטורי רע' של שני מחנות, ימין ושמאל. לא רק עבר והווה יש כאן אלא ויכוח מהותי על דמותו הרצוייה של העתיד.

כי איש השמאל הציוני משתדל בכל כוחו לשכנע את עצמו בכוחה וחיוניותה של השותפות הלאומית הרחבה (עם יהודי ושותפו למרחב המדיני הישראלי: הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל) ושל השותפות המעמדית הרחבה (הרי רוב הישראלים, ימנים כשמאליים, דתיים כחרדים כחילוניים, יהודים כערבים – רובם ככולם בני המעמד הבינוני לסוגיו!).

אבל איש השמאל הציוני יודע שלא פסו אינטרסים מנוגדים ושלכן המאבק על דמותה של החברה הישראלית ימשיך להיות קולני. בכלל ובפרט שהנטייה העכשווית של הדמוקרטיה הישראלית היא ללכת לקצוות. אבל לא אבדה תקוותו ליום בו 'הלאום' ישמש כבסיס להכלה.

הצהרת זכויות האדם והאזרח, 26 באוגוסט 1789

נציגי העם הצרפתי, שהתכנסו וכוננו אסיפה לאומית, והסבורים כי אי-ידיעת זכויות האדם, הזנחתן או הזלזול בהן מהווים את הגורם היחידי לצרותיו של הציבור ולשחיתותן של ממשלות, החליטו להציג בהצהרה חגיגית את זכויות האדם הטבעיות, הקדושות והנצחיות, כדי שהצהרה זו, בהיותה תמיד לנגד עיניהם של חברי הגוף החברתי, תשמש להם תזכורת מתמדת לזכויותיהם ולחובותיה, כדי שיהיה אפשר להשוות ללא הרף את מעשיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת עם המטרות שנועדו למוסדות השלטון, וכך יזכו ליותר כבוד מן הציבור, וכדי שתביעותיהם בעתיד, בהיותן מבוססות על עקרונות פשוטים שאין עליהם עוררין, יחתרו האזרחים תמיד לשימורה של החוקה ולאושרו של הכלל. בשל הסיבות האלה, אל מול הישות העליונה ובתקווה לברכתה ולחסדה, מכירה האסיפה הלאומית בזכויות הקדושות של האדם והאזרח ומכריזה עליהן:

1.  בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות. לפיכך אפשר לבסס הבדלים חברתיים רק על תועלת הכלל.

2.  מטרת כל התאגדות פוליטית היא שימור זכויות האדם הטבעיות והנצחיות. זכויות אלו הן החירות, הקניין, הבטחון וההתנגדות לדיכוי.

3.  האומה, מעצם מהותה היא מקור כל ריבונות. שום איש או קבוצת אנשים, אינו זכאי לסמכות כלשהי שאינה נובעת במפורש מן האומה.

4.   חירות פוליטית היא היכולת לעשות כל אשר אינו מזיק לזולת. למימושן של הזכויות הטבעיות של כל אדם אין שום סייגים מלבד אלה הנחוצים כדי להבטיח לכל אדם אחר שימוש חופשי באותן זכויות. את הסייגים האלה מותר לקבוע רק על פי החוק.

5.  החוק רשאי לאסור רק מעשים המזיקים לחברה. לא יימנע מאדם מה שחוק אינו אוסר, ולא יחויב איש לעשות דבר שחוק אינו תובע.

6. החוק הוא ביטויו של רצון הציבור. לכל האזרחים יש זכות להשתתף בחקיקה, אישית או באמצעות נציגיהם. החוק אחד לכל, בין אם מגונן ובין אם מעניש. הכל שווים בפני החוק, והכל זכאים במידה שווה למשרות שלטוניות, לכהונות ציבוריות ולתפקידים ציבוריים, איש איש לפי יכולתו ובלי שום הפליה בין הבריות מלבד סגולותיהם וכישרונותיהם.

7.  אדם לא יואשם, לא ייעצר, ולא יוחזק במאסר, אלא במקרים הקבועים בחוק ורק באופן שהחוק מורה. כל מי שיוזם, תובע, מוציא לפועל או מורה על הוצאה לפועל של צווים שרירותיים יבוא על עונשו, וכל אזרח הנקרא על ידי החוק או נעצר כחוק יציית מיד להוראת החוק, שכן התנגדות לחוק היא עבירה לעצמה.

8.  החוק יטיל רק עונשים שהם הכרחיים באופן ברור ומוחלט, ולא יוענש אדם אלא בתוקף חוק שפורסם עוד לפני העבירה ושהוצא לפועל כדין.

9.  אדם נחשב לחף מפשע עד להרשעתו. לפיכך, כל אימת שמעצרו של הנאשם הוא בלתי נמנע, חייב החוק למנוע כל אלימות נגדו, פרט לפעולות הנחוצות למנוע את בריחתו.

10. שום אדם לא יוטרד בשל דעותיו, אפילו לא בשל דעותיו בעייני דת בתנאי שדבקותו בהן אינה מפריעה את הסדר הציבורי שנקבע בחוק.

11. הפצה חופשית של מחשבות ודעות היא אחת מזכויות האדם היקרות ביותר. לכן רשאי כל אזרח לדבר, לכתוב ולפרסם ללא סייג, בתנאי שהוא יישא באחריות אם ישתמש לרעה בחופש זה, כמפורט בחוק.

12. לשם אבטחת זכויות האדם והאזרח דרוש כח צבאי ציבורי. כח זה נוסד לטובת הכלל ולא לתועלתם הפרטית של האנשים שבידיהם הוא מופקד.

13. להחזקתו של הכח הצבאי הציבורי, ולכיסוי הוצאות הממשלה האחרות נחוץ מס כללי. המס יוטל על כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל וכל אזרח ישלם כפי יכולתו.

14. לכל אזרח יש זכות להשתתף, אישית או באמצעות נציגו, בהחלטה על הצורך במיסוי כללי, על הקצאת המס, על גובהו, על אופן השומה ועל משכו.

15. לכל קהילה הזכות לתבוע מפקידי הציבור שלה דין וחשבון על מעשיהם.

16. קהילה שחסרות בה הפרדת הרשויות והבטחת זכויות הפרט – אין לה חוקה בכלל.

17. זכות הקניין היא קדושה ואסור לפגוע בה. לפיכך אסור לשלול רכוש מאיש, אלא אם כן יש בכך צורך ציבורי ברור וקבוע בחוק ובתנאי שישולם פיצוי הוגן מראש.

PCAFTT

כידוע, היצירה הקולנועית המפורסמת ביותר העוסקת ב'כל הפחדים כולם' - מלחמה גרעינית או לפחות פצצה גרעינית אחת - היא ד"ר סטריינגל'אב של סטנלי קובריק מ-1964 אם אני לא טועה. הסרט דוסקס עד דק והדברים ידועים.

לא, אין לי כוונה לעשות סקירה קולנועית העוסקת ב'כל הפחדים כולם' על כל ביטוייה. ג'יימס בונד ואחרים עסקו בנושא וגם כאן הדברים ידועים.

רק שלוש דוגמיות קופצות לי לראש. ארבע בעצם, אבל הרביעית היא וריאציה על השלישית. האחת - הטרוריסטים בסרט 'חזרה לעתיד' הם לובים שמאיימים לפוצץ נשק גרעיני בארה"ב. השנייה - טרוריסטים ערבים חברי ארגון 'ג'יהאד הארגמן' המככבים בסרט הרומנטי-מתח-פעולה-פרודיה 'שקרים אמיתיים' בכיכובם של ג'יימי לי קרטיס המלבבת וארנולד שוורצנגר שבין השאר עסוק בלהוכיח שאכן הוא לא בדיוק שחקן אופי.

בכל אופן, באחד הקטעים הדרמטיים הצפויים - אותו הקטע המופיע בכל סרט מהסוג הזה ושעליו נאמר הפסוק האלמותי 'איף יו העב טו שוט, שוט, דונט טוק' - מסביר הארכי-טרוריסט התורן את התיזה שלו. במקרה הזה מדובר באיזה אבו מרזוק משהו, לא זוכר, שמסביר שבדיוק כפי ש'המערב' מפציץ ללא הבחנה את תושבי ארצות ערב, כך הוא עומד לעשות את אותו הדבר אבל תוך כדי שימוש בנשק של החלשים: נשק יום הדין.

זו האידיאולוגיה המנחה גם את ארגון הטרור הערבי התורן המככב בדוגמא השלישית שלנו. הפעם, לא סרט אלא ספר. מה זה ספר? 800 עמודים ויותר. חתום עליו  טום קלנסי, גדול סופרי הז'אנר הזה שנדמה לי שמכנים אותו 'ספרות ריגול טכנית'. קלנסי מפוצץ אותנו בפרטים לצורך ולצורך, לצורך ולצורך כמובן עבור טרחנים כמוני ש'עפים' על מידע טכני המסביר כיצד דגים מידע במירשתת; איך נוחת מסוק על צוללת; כיצד חימש חיל האוויר הישראלי את מטוסי הסקייהוק שלו באוקטובר 1973 בנשק גרעיני (מעשה שלא היה ולא נברא אבל לא זו הנקודה כרגע); והדובדבן שבקצפת: מה סדר הפעולות הפיזיקליות המתרחשות בין הלחיצה על הכפתור לבין הפטרייה המשחררת.

אבל בדרך בין הספר של טום קלנסי - אם לא ברור, שמו של הספר הוא 'כל הפחדים כולם' - להוליווד, הוא יורט על ידי צוות חיסול של ארגון PCAFTT (פוליטקלי קורקט ענד פאק ד'ה טרוט'). צוות החיסול הזה דאג שאת הטרור הערבי המככב אצל קלנסי, תחליף כנופייה של גברים מסוקסים ונאים העונים לתאורים הקלאסיים והפלסטיים של 'הגזע הארי'.

קקאטוב בויקיפדיה: הספר הוסרט לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ובן אפלק, ויצא לאקרנים בשנת 2002. מאחר שהסרט יצא זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר, אשר הובילו לכעס רב בקרב הציבור האמריקאי כנגד אמריקאים ממוצא מזרח תיכוני, הוחלט לשנות את זהותם של הטרוריסטים מפלסטינים לנאצים.

הנה כי כן, ארגון PCAFTT לא מת חלילה. להפך. אחד מבכיריו הפך לנשיא ארה"ב ובכיר אחר של 'פסאפט' הוא מזכיר המדינה שלו.

אנחנו נמשיך לפחד, רק שבניגוד לתחזית של קובריק קשישא, האיש שירכב על הפצצה שנמצאת בדרך לטור-אייפל או לבניין האופרה בוינה, הוא לא טקסני מופרע (פארודיה על קרטיס לה-מיי, מפקד חיל האוויר האמריקני בימים העליזים של 'משבר קובה', אוקטובר 1962) אלא אידיאולוג שחור-זקן וירוק-בנדנה שכבר יודע לדקלם בעל פה את כל הטקסטים שהוזכרו לעיל, ושחתומים עליהם רכיכות פסיבדו-מוסרניות מפראנץ פנון ועד נועם חומסקי.

יש אפשרות נוספת כמובן. בלוקדה מוחלטת על כל מדינה שחשודה אפילו כתומכת בטרור. איראן, דעאש, טורקיה, קטאר וסעודיה. רשימה חלקית. אין יוצא ואין בא. לא נפט, לא דולר ולא איש. בלי פצצות, בלי הפצצות, בלי נושאות מטוסים, כלום. כדי שלא יהיה תירוץ לאוסאמה בן חומסקי או לנועם בן לאדן להצדיק חגורת נפץ בלוברה או פצצה חמימה בסנקט פטרסבורג.

זה הפתרון בעולם גלובלי. אבל זה דורש מחיר כבד מדי עבור לא מעט אנשים, ולכן נמשיך כמו קובריק, דוק בראון, מרטי, שוורצנגר, קרטיס, טום קלנסי ובן אפלק להתכרבל עם כל הפחדים כולם.

לו רק יכולנו לבקש מהמזוקן התורן שאת הפצצה הראשונה ישים במשרדי ארגון 'פסאפט'. אין מידע חזק המלמד איפה המטה שלהם.

ח"כ בהלול: "רדיפת ערבים כמו רדיפת היהודים באירופה"

דבריו של ח"כ זוהיר בהלול מקוממים. נקודה. אבל כמו בכל מקרה אחר, התקוממות רגשית היא לכל היותר נקודת מוצא. היא בוודאי לא נקודת סיום.

כרגיל, מה שקובע הוא ההקשר והמקשר. 'המקשר' – כלומר זוהיר בהלול עצמו. אי אפשר שלא לקחת בחשבון שמדובר באחד האישים הפלסטינים המתונים, הנעימים, הרהוטים, שוחרי השלום והחכמים ביותר שמסתובבים כאן. נכון, כל הסופרלטיבים הללו מבוססים לא על הכרות אישית. אז מה. גם עם עומר ברלב אין לי היכרות אישית וגם במקרה שלו אני מרשה לעצמי לטעון טיעונים על סמך היכרות ציבורית.

כאשר יוכח אחרת לגבי בהלול או כל אחד אחר שיש לי דעה טובה עליו, אני מבטיח לומר בקול רם: טעיתי. אבל עד אז אני מזכיר לעצמי שהאיש שאמר את הדברים שאמר, הוא זוהיר בהלול.

באשר להקשר: ובכן, אכן תמונות קשות. משני הצדדים. קשה לי לבוא בטענות להורה מודאג. לא רק בגלל שהייתי ועודני שם. הורה מודאג. וכבר אמרו חז"ל 'אשרי אדם מפחד תמיד' ולמרות שהם התכוונו למשהו אחר ולמרות שפחד אינו שווה ערך לדאגה, הרעיון ברור. אבל באותה מידה קשה לי לבוא בטענות לערבי נעלב. ורובם כאלו. אני פוגש אותם בכל יום בישוב בו אני גר, בכבישים, במקום העבודה שלי, בפייסבוק. שוב ושוב ושוב יש לחזור ולומר את האמת היסודית: רוב הערבים, סליחה, רוב הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם אנשים שומרי חוק ומסבירי פנים ורוצים בטובת עצמם ולא רואים שום סתירה בין טובת עצמם לטובת זולתם.

ומה עם הסכסוך אתם שואלים? נו, טוב, כבודו במקומו מונח. כשם שהוא משפיע על מצב רוחו של יהודי, הוא מן הסתם משפיע על מצב רוחו של פלסטיני. 'אבל אין סימטריה אתה תמיד אומר', כך תזכירו לי. נכון. אין סימטריה. על כל מסית יהודי המחבל בנפשות תלמידיו במכינה קדם צבאית או בבית מדרש כזה או אחר, יש לפחו 50 אחים מוסלמים מכל הסוגים, וגם כמובן אחים-נוצרים שלא פעם הם קיצונים בהרבה, המנסים לשבש את דעתם של פלסטינים ישראלים ומצליחים בכך אולי עוד יותר מאחיהם המסיתים היהודים.

ובכל זאת, אם לחזור לדבריו המקוממים של בהלול: האיש וההקשר מחייבים משנה זהירות בפרשנות דבריו. ההקשר ברור – האיום על שותפותם האזרחית של הפלסטינים הישראלים בשוק העבודה הישראלי, לנוכח דאגה מופרזת יש לומר, ומלובה ללא ספק יש לומר בקול עוד יותר גבוה, של אזרחים יהודים בכלל ושל חלק ממנהיגיהם בפרט.

אז מדוע בכל זאת הם מקוממים. לא מהסיבות הנזכרות. כי בהקשר הסיבות הנזכרות דבריו של בהלול ראויים לתאור הידוע 'פצעי אוהב' שנאמרו ב'עידנא ד'ריתחא' ושמבחינה זו הם 'נפילה' שגרתית של אישי ציבור שבמסגרת הסגנון הציבורי הישראלי לא יכולים שלא לחטוא מדי פעם ברון-ברציזם או בסמוטריצ'יזם שגרתי.

דבריו של בהלול מקוממים בגלל איזכורה של אירופה. אבל שוב, כדאי לשים לב ולזכור: כמו בכל מקרה אחר, התקוממות רגשית היא לכל היותר נקודת מוצא. היא בוודאי לא נקודת סיום.

כי מה זה 'אירופה'? עבור סמוטריץ' מדובר במילה נרדפת להיטלר ולשואה. האם לכך בהכרח התכוון בהלול? אין לי מושג. כל מה שאני יכול לעשות זה לומר את דעתי על האמירה האומללה הזו.

אז במקרה הרע כן, בהלול אמר 'אירופה', התכוון להיטלר, ומהבחינה הזו הוא הצטרף לרשימה ארוכה של אישים פלסטינים משני צידי הקו הירקדוש, שמסיתים ומסיתים ומסיתים ומסיתים, בכלל ובפרט שהם יודעים שלא מיניה ולא מקצתיה, ושאפילו הפלסטיני האומלל ביותר בתקוע כרגע במחסום סובל מנחת זרועם של חיילי צה"ל מאשר אילו היה נדרש לבדיקה בטחונית בכל מחסום אחר ברדיוס של 1000 קילומטר לא כולל מערבה (שם יש ים כידוע).

אבל במקרה הטוב, כאשר בהלול אומר 'אירופה', הוא מתכוון לקיום היהודי ארוך השנים ביבשת הזו כמיעוט נרדף. אם בהלול יודע היסטוריה, אז הוא יכול אפילו להתכוון לפעמיים אירופה.

פעם אחת אירופה הנוצרית הרודפת יהודים על בסיס תיאולוגי (בדיוק כפי שמוסלמים עשו זאת בניכוי רצח ישו אבל לא יותר מזה). פעם שנייה אירופה של האמנציפציה שהצמיחה מתוכה זכויות אזרח מצד אחד, ותופעה חדשה חסרת תקדים: האנטישמיות.

ומדוע זה 'המקרה הטוב'? כי האיפיון של 'אירופה' במקרה הראשון אכן עולה בקנה אחד עם עמדה של מיעוט קטן אמנם של יהודים, המציעים לראות בערביי הארץ הזו משני צידי הקו הנזכר אנשים אשר חל עליהם עקרון 'שבע מצוות בני נוח'. לא אזרחים ולא נעליים ולא שום דבר דומה. ואם לזה התכוון בהלול אז הוא צודק.

אבל גם אם הוא התכוון למקרה השני הוא צודק, לפחות לגבי חלק מאזרחי ישראל היהודים. כי האנטישמיות התעוררה כתגובה לאמנציפציה, כלומר כתגובה למצב הבלתי נסבל מנקודת מבטם של האנטישמים, בני הרוב הלא-יהודי, לנוכח מציאות בה למיעוט היהודי בגרמניה, צרפת, אנגליה או פולין וכן הלאה יש זכויות אזרח.

כן, כל מה שצריך זה להחליף את הזיהוי בין רוב למיעוט ומיבשת ליבשת ומתקופה לתקופה והתוצאה היא ברורה וצלולה: חלק לא קטן מבני הרוב היהודי במדינת ישראל מגלים 'אנטישמיות' כלפי המיעוט הערבי. על זה בדיוק היה הדיון היום בכנסת ועל זה בדיוק אמרו מי שאמרו שכל צעד של אפלייה במקום עבודה על בסיס לאומי הוא לא חוקי (חוץ מזה שהוא גזעני כלומר אנטישמי).

לאלו שזקוקים לכמה מילות הבהרה: אל תנסו לתרגם את המושג 'אנטישמיות' באופן מילולי. גם ממציא המושג הזה בגרמניה של 1879 (ווילהלם מאר) לא התכוון ל'שנאת העמים השמים' אלא לחוסר שביעות רצונו מהעובדה שיהודים החושבים רק על עצמם נהנים מזכויות אזרח. כמו עמיתיו היהודים בארץ שלנו מאה שנה מאוחר יותר, הוא לא הציע לשלול את אזרחותם וגם לא להפקיע את רכושם ובוודאי לא להשמיד אותם (שלושת הצעדים הללו – שלילת אזרחות, הפקעת רכוש והשמדה – היו צעדים מרכזיים בתפיסה הנאצית, המנוגדת לאנטישמיות 180 מעלות מהבחינה הפוליטית). כל מה שביקשו האנטישמים בגרמניה, צרפת, הונגריה, אנגליה וארה"ב לפני מאה שנה (והיום) היה להעליב את האזרחים בני המיעוט היהודי ולהצר את צעדיהם בשוק העבודה. נשמע מוכר? בדיוק.

וכן, תזכורת לאין-סימטריה הכרחית גם כאן: ההנהגה היהודית באירופה של המאה ה-19 לא העלתה לא בדעתה ולא על דל שפתיה את הרעיונות המאפיינים לא מעט מנהיגים ערבים בישראל (או באירופה): לא גיהאד, ולא שלילת המערב ולא אלימות ולא שום דבר דומה.

אז אם כל מה שכתבתי על 'אירופה' של זוהיר בהלול נכון (והוא נכון) מדוע דבריו של בהלול מקוממים? כי הסיכוי שמישהו משומעיו בועדת הכנסת או מקוראי הדברים בעיתונות הבין את מה שניסיתי להסביר כאן בכמעט 1000 מלים, פחות מקלוש. חברי כנסת לא יודעים היסטוריה; שדרני רדיו לא יודעים היסטוריה; רוב הציבור לא יודע היסטוריה.

מה רוב האנשים הטובים האלו יודעים בזמן האחרון? היסטריה. ולכן דבריו של בהלול מקוממים. כי הם תורמים להיסטריה. אבל לא יותר מדבריו של הורה מודאג עם כל הכבוד; לא יותר מדבריו של ראש עיר עם כל הכבוד; לא יותר מדבריו של ח"כ מהמחנה הלאומי עם כל הכבוד.

קצת שקט לא יזיק פה קיבינימט. הנה דוגמא אישית. הלכתי.

ימננות

מותו של הנשיא החמישי ומעמדו המשונה של הנשיא החמישי הם הזדמנות לדון בקצרה במושג חדש שמתחיל לתפוס מקום בשיח הבלוגו-פייסבוק-ספרי: ימננות.

'בגדול' המושג הזה - ימננות - הוא התאום הסיאמי של 'הסמולנות'. כשם שה'סמולנות' היא נחלתם של אנשי שמאל שמרוב זכויות ושוויון הם לא רואים לא מציאות ולא דרגות של רוע, ובסופו של דבר טהרנותם תומכת למעשה בכוחות השמרניים ביותר; כך ימננות היא נחלתם של אנשי ימין שמרוב זקיפות קומה, הדר וכבוד לאומי, לא רק שלא רואים ממטר עמים ואנשים אחרים, אלא שהם מסמנים כאויבים הגדולים ביותר את אנשי המחנה שלהם שאינם רוקדים על פי החליל שלהם.

כך, רוגל אלפר, אורי משגב והכהן הגדול שלהם - גידון לוי - הם 'סמולנים' שעמדתם האולטרא-שמאלית כביכול היא למעשה תמיכה מוצקה בכוחות השמרניים ביותר בישראל. מנקודת מבטם גישה ממלכתית ומתונה כמו זו שביטא בזמנו הנשיא המנוח נבון היא חרפה פוליטית שהרי מבחנו של איש השמאל מבחינת 'הסמולן' היא לגנות כל ביטוי של לאומיות ציונית ואהבת הארץ.

ובדיוק מהצד השני, איתמר גביר ועמיתיו הם 'ימננים' הרואים באישים כמו הנשיא המכהן חרפה פוליטית שהרי מבחנו של איש הימין מבחינתם היא כל דבר חוץ מקירוב לבבות פנים-יהודי וכבוד לחוק ולשכן הערבי.

את המושג הזה - ימננן - למדתי מידידי אורי הייטנר שלא מפסיק להזכיר לנו את 'ברית הרדיקלים השלובים'. הברית בין אלו ההופכים את הדמוקרטיה לפטיש (FETISH) לבין אלו הרואים בה מקור הצרות כולן.

ימננות וסמולנות הן שני צדדים של מה שאלחנן יקירה הגדיר היטב כ'פרוורסיה אידיאולוגית': העמדת כל העולם, כל הקיום, כל היקום האנושי על עקרון טהור אחד - פסיבדו דמוקרטיה מזה ופסיבדו גאווה לאומית מזה.

הסימטריה מושלמת, הסכנה ברורה ומיידית.