בנאום בפני הציבור הפלסטיני, הבהיר ראש ממשלת פלסטין, מחמוד אשתייה, מה שורש שלילת הפלסטינים את מדינת ישראל. ברחבי העולם ממשיכים הרבה אנשים לחשוב, או לקוות, שאחרי השינוי בבית הלבן, ואחרי הקמתה של ממשלה חדשה בישראל בלי נתניהו, שוב יש סיכוי לשלום של אמיצים, לקידום הרעיון של שתי מדינות לשני עמים.
האמת אבל ממשיכה להיות בדיוק אותה אמת כבר יותר מ-100 שנה, וכולנו מכירים את ההגדרה של איינשטיין להתעקשות לחזור על אותה הדרך למרות שהיא נכשלה שוב ושוב ושוב.
לנסות את אותה הדרך למרות שהיא נכשלה, מעיד על אחד משתי האפשרויות: או שגעון, או טימטום.
אם מדובר במהמר כפייתי, אדם שמוכן לסכן את כל משפחתו ואת עתידו, כי הנה הנה הפעם הוא יצליח לתת את המכה ולהפוך להיות מולטי-מליונר, מילא. זו הרי בעיה פרטית. אבל אפילו במקרים כאלו יש מכוני טיפול למתמכרים. מתמכרים לאלכוהול, או לסמים, או להימורים יכולים למצוא אינספור מוסדות שיתנו להם טיפול ראוי, ואחוז ההצלחה של המוסדות האלו יפה מאד.
אבל אם אלכוהול, סמים והימורים הם קודם כל בעיה פרטית, ענייני פוליטיקה הם עניין ציבורי. לא כל עניין פוליטי מסכן את הציבור באותה מידה. מדיניות שער-חוץ לא מספיק חכמה יכולה לפגוע בחסכונות של אזרחים, ומדובר ללא ספק בנזק חמור, אך לא קטלני. אותו הדבר לגבי החלטה להעדיף סלילת עוד כביש במקום לפתח את מסילות הרכבת.
אבל במקרה של ישראל ושכנותיה, מדיניות מוטעית יכולה לעלות לא רק בחיי אדם, גם של יהודים וגם של ערבים, אלא יכולה להביא לחורבנה של מדינת ישראל.
זה הזמן לשוב לנאומו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, ששודר בטלוויזיה הרשמית הפלסטינית לפני שבועיים בלבד. ראש הממשלה הפלסטיני לא הציע כמובן שום הצעה פרגמטית לסיום הסכסוך. הוא לא דיבר כמובן על השלום כעל הדרך הנכונה לשפר את חייהם של הפלסטינים. לא. לאזרחים הפלסטינים הוא הסביר מדוע ישראל היא מדינה שאין לה שום זכות קיום.
באיצטלה של היסטוריון, חזר מחמוד אשתייה על השקרים הישנים שמשמשים את האנטישמים מאז המאה ה-19. בדיוק כמותם, גם הוא עושה שימוש בשפה מקצועית: הוא מזכיר אישים כמו אוליבר קרומוול, נפוליאון, הרצל ובלפור. הוא נוקב בתאריכים. הוא מזכיר את המלה "מחקר" שיש לבצע כדי להעמיק בנושא.
דבריו היו ברורים וחד משמעיים.
ראשית הוא אומר שחשוב להבין מאיפה נפתח הויכוח על הנראטיב. המלה נראטיב היא מלה מכובסת. מבחינה טכנית יש לה משמעות ברורה. נראטיב הוא כל מה שכל אחד מאיתנו אומר כאשר הוא מספר סיפור או אומר משהו. למשל עכשיו אני מייצר נראטיב מעצם העובדה שאני מדבר אתכם. אבל מבחינה מהותית, המלה נראטיב משמשת בחמישים השנים האחרונות במטרה אחת ברורה: להציג כל טיעון, לא חשוב מה התוכן שלו, כאפשרות סובייקטיבית בלבד. במלה אחרת, לשימוש במלה נראטיב יש תפקיד בטענה שאין דבר כזה אמת. כמובן שאלו שעושים שימוש במלה נראטיב, רוצים שנחשוב שכל האחרים הם שקרנים ואילו הם דוברים אמת.
הדבר השני שאמר כבוד ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, הוא שהעברים, היהודים והישראלים הם לא אותו הדבר. מובן מאליו שהוא צודק. אין ספק שעם הקיים כ3500 שנה, עבר תמורות ותהליכים. כל אידיוט יודע שדוד המלך לא עשה שימוש בסידור התפילה, ושהבן שלו שלמה המלך לא שר את השירים שמופיעים בהגדה של פסח. ומדוע? כי סידור התפילה וההגדה של פסח התגבשו בימי הביניים. אבל כל אידיוט מבין שזו דרכה של תרבות. ככה עם התרבות היוונית, והסינית, והבורמזית או המצרית אם לקחת דוגמא קרובה.
חשוב לזכור שהמופתי הנוכחי של הפלסטינים, טוען שהעם הפלסטיני קיים לפחות 9000 שנה. מעניין מה היה אומר הפסיבדו-היסטוריון, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, על ההבדל בין הפלסטינים שוכני המערות בתקופה הניאוליתית, לבין הפלסטינים בתקופה הרומית. הוא כמובן יודע את האמת: עם פלסטיני, בשם הזה, קיים לכל היותר מאז 1959, כאשר הוקם ארגון הטרור פת"ח. אבל לא היסטוריה מעניינת את ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, אלא תעמולה אנטישמית.
הדבר השלישי והחשוב ביותר שאמר מר מחמוד אשתייה, הוא שמדינת ישראל היא כלי. כלי בלבד ולא שום דבר אחר. כלי שתפקידו במקרה הזה לשמש לטובת אינטרסים זרים. קשה למצוא מלים לטיעון כל כך עלוב, כל כך שטחי, כל כך נטול מודעות עצמית. כבר שלוש מאות שנים לכל הפחות נמצאת האנושות במציאות של גלובליזציה מכל הסוגים. מדינות שולחות משלחות של ספורטאים לאולימפיאדה, מדינות מקיימות ביניהן שורה ארוכה של הסכמים בתחומי הכלכלה, התרבות והמדע. מדינות משתפות ביניהן פעולה בתחום המדיני. את כל זה אמור לדעת כל ערבי וכל פרו-ערבי, שהרי ללא קיומו של עולם גלובלי לא היה קיים בכלל עושר ערבי עצום המבוסס כל כולו על נפט ועל נפט בלבד. מי כמו ראש ממשלת הרשות הפלסטינית יודע את זה, והרי מאז שהומצא העם הפלסטיני הוא קיבל מיצרניות הנפט הערביות מאות מליארדי דולרים, שנוצלו ברובם לטובתם האישית של פונקציונרים של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית. יאסר ערפאת החזיק בחשבונות פרטיים שני מיליארד דולר. מאיפה הוא השיג אותם? מלמכור פלאפל בשוק ברמאללה?
אילו היה מנסה ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ללכת בדרכם של הציונים, ולהבין את הצד המואר של הירח, מצבם של בני עמו היה ללא שיעור טוב יותר. אכן צדקו כל הפילוסופים שאמרו שמדינה היא כלי. גם הרצל חשב שהמדינה היהודית היא כלי. מדינה, כל מדינה, היא כלי. במקרה הטוב משתמשים אלו המנהלים אותה כדי לשפר את מצבם האישי, החברתי, הכלכלי והבטחוני של אזרחיהם. זה המקרה הישראלי. במקרה הרע, כמו הרשות הפלסטינית, כמו איראן, כמו חמאס וכמו צפון קוריאה, המדינה היא כלי המשמשת בידיים של אלו שמנהלים אותה כדי לדכא את בני עמם, למכור להם שקרים, ולחרחר מלחמה עם השכנים.
זהו שורש הסכסוך מאזינים יקרים, הוא ולא שום דבר אחר. מבחינה זו אין שום חשיבות לשאלה מי יושב בבית הלבן או בבית ראש הממשלה בירושלים. הדבר היחיד החשוב הוא מה חושב המנהיג הפלסטיני היושב ברמאללה. זו השאלה היחידה שאמור לשאול עצמו כל אדם הגון הרוצה בשלום ובשגשוג.