ושוב פעם 'למה לי פוליטיקה עכשיו'?

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? לא כי כל מה שאומרים על הפוליטיקה איננו נכון. אכן, זהו מחוז החפץ של לא מעט מושחתים. אכן, זהו אחד המחוזות המביכים ביותר מבחינת הפער בין הוד-מנופחותו של מאן-דהוא, לבין מה שהוא שווה בעיני האזרחים. בלי ספק, הפוליטיקה מרוחה בדרך כלל אינספור שכבות של מלים ריקות, סיסמאות, הכרזות, הצהרות וכיוצא באלו. וגם כשהיא משיגה משהו מועיל – גשר, מחלף, בית חולים, בית ספר, הסכם שלום, 40 שנות גבול שקט ברמת הגולן ועוד זוטות כגון אלו – זה תמיד על תנאי, תמיד חלקי, תמיד ניתן לפרשנות שמאחורי הדבר הנפלא (בית ספר, הסכם שלום, קליטת עולים) יש 'אינטרסים' רחמנא ליצלן, שהגרוע בהם, הנקלה והמגונה ביותר הוא כמובן הכיסא. עד כאן עוד מניפסט אנטי-פוליטי המסתכם בתובנת העומק הרווחת בימינו: 'פוליטיקה זה גועל נפש'. 

הצעה לסדר - עוד משהו קטן על פסח

היה מוצלח מאד אילו משרד החינוך היה מוסיף יחידת חובה במערכת החינוך, לא יותר מ-4 שעות בכל שנה, בה ילמדו ילדי ישראל מה היא ההגדה בכלל ומה הלב שלה בפרט: המדרש על ארמי אובד אבי.

ועוד אחד ממש ממש קצר - על כנס בנושא היסטוריה

הכנס התקיים לפני כשבועיים במכללת אורנים. נכחו בו בשיאו כמאה אורחים, רובם סטודנטים, אבל גם לא מעט אורחים שבאו לשמוע לפחות את המחצית הראשונה, שכללה שני רבעים, או 'מושבים' בעגה האקדמית.

שלושה קצרים (יחסית) - מוקדש לחג הפסח האהוב כל כך

א.      א. חג שמח וכשר

היום, במהלך חליבת הצהריים, שמעתי את השדרנית של גלגלצ ממנטרת 'חג שמח וכשר', ונשברתי. גילוי נאות. אני חילוני. עוד גילוי נאות. אני יהודי גאה. קודם כל בהיסטוריה ובמורשת שלו. הכוללת בין השאר ואולי בעיקר את פסח. ועוד משהו: במהלך שבוע הפסח אני אוכל רק מצות (לצד כל הדברים האחרים שאנשים נורמלים אוכלים: ירקות, פירות, בשר, דגים, תה, שקדים וצימוקים. את הכוונה הבנתם). אבל אני חייב לצאת מהארון. נ מ א ס.      נ   מ   א   ס.

'חג שמח וכשר.'

ממתי הפך הצרוף הזה לעוד מנטרה ישראלית שאין להרהר אחריה, כמו 'ירושלים המאוחדת בירתנו הנצחית' או 'משואה לתקומה' או 'אין כסף חייבים לקצץ'. כן, אני יודע. אני הסטוריון ותפקידי לברר את העניין. מבטיח לנסות למצוא תשובה. אבל עד אז, בחייאתכום. רדו ממני. אשמח לשמוע ברכה קצרה ומדוייקת כמו 'חג שמח'. ואם רוצים הרחבה רלבנטית, אשמח לשמוע 'חג שמח! שתזכה לספר ביציאת מצרים'. ואפשר סתם 'חג אביב שמח', או ממש 'חג חרות שמח'.

ב.      בלעין – הכפר שהפך לסמל

"ילדים נולדו, חיילים נפצעו ותושבים מקומיים נהרגו – אבל ההפגנות בבלעין נגד גדר ההפרדה וסיפוח האדמות ממשיכות להערך זו השנה השמינית ברציפות". זוהי כותרת המשנה של "כתבה שלישית בסדרה" של כתבות שהתפרסמו בעיתון הסטודנטים 'תיזה' של אגודת הסטודנטים בתל אביב. טוב, אתם כבר יכולים לנחש כמעט כל מילה שנכתבה שם, ולדמיין כל תמונה שצורפה לכתבה. חמש מצלמות שבורות, אתם יודעים. אבל מה שמשך את תשומת ליבי עד כדי החלטה נחושה לשתף אתכם קוראים יקרים, היא הפיסקה האחרונה:

"לאט לאט צלחות פלסטיק מונחות על השולחן – חומוס, סלטים, זיתים שחורים וירוקים ופיתות למכביר. האווירה פסטורלית, הדשא ירוק, הילדים הקטנים משחקים ועדר העיזים של המשפחה אוכל עשב להנאתו. רק בנייני ההתנחלויות מסביב (ליד כל אחד מהם מנוף בנייה משלו) מהווים תזכורת לסיטואציה. אני שואל את ווג'יה בורנט על המאבק נגד הגדר בבילעין. אתה מאמין שיחזירו לכם את 1000 הדונם הנותרים? הרי כבר בנו שם, אמרתי. 'גם את ימית פינו', הוא אומר, אבל בניגוד למצופה הוא דווקא מעדיף מדינה אחת על פני שתי מדינות. 'אני מאמין שכולנו יכולים לחיות כאן ביחד' הוא ממשיך בתיאורו, 'כדי שיהיה שלום אני מוכן לוותר על 48 הדונם שלי". סוף ציטוט.

ומכיוון שאמש עסקתי לא מעט במדרשי טקסט, אמנם על 'ארבעת הבנים' ועל דמותו של אליהו ענבים, אינני חש צורך להפליג במדרשי טקסט גם הפעם. כל אחד יבין מה שהוא רוצה. לי בכל אופן הקטע הזה, שהודפס כבר לפני כחודש (תיזה, גליון 157) ובערך כזמן הזה הוא יושב אצלי על המדף, הזכיר ידיעה ששמעתי היום, ממש באותה חליבה בה בורכתי ב'חג שמח וכשר', במדור 'מה שקורה עכשיו' (עד לא מזמן קראו לו 'חדשות', אבל בגלצ יושבים המון אנשים יצירתיים, שבין השאר משוכנעים שנורא נחמד לשמוע על המתיחות הגרעינית הגואה בין צפון קוריאה לארה"ב על רקע מוזיקה קצבית וחביבה): 'האופוזיציה הסורית קוראת לארה"ב להתערב בנעשה בסוריה ולהציב שם טילי פטריוט'. האופוזיציה הזו כוללת כזכור את אנשי אל-קעידה. אבל לא רק הם ישמחו לעשות שימוש בהגיון הליברלי של המערב, כדי לקדם את המטרות המנוגדות שלהם. נו-אופנס ווג'יה בורנט. אין לי ספק שאתה לא איש אל-קעידה ושכוונותיך בעניין השלום, טהורות.

ג.       אבנר שלו, הרל"ש: "ועדת אגרנט הייתה שערורייה גדולה"

קטע אחרון שייך כמובן ליום-כיפור. למלחמה הארורה ההיא. שגם השיח אודותיה מביא לי את הקריז. המחדל המחדל המחדל המחדל הקונספציה הקונספציה הקונספציה המחדל המחדל היהירות ההיבריס הסמוך ההיבריס המחדל ההיבריס המחדל הקונספציה. כמו בעניין בילעין, או כמו בעניין 'החג השמח והכשר' (והנה גיליתי פתאום את החוט המקשר בין שלושת הקטעים הללו!! הנה כותרת שלא אעשה בה שימוש: 'חינטרוש המנטריזם הישראלי – שלוש דוגמאות: ועד מתי?? או משהו כזה). בכל אופן, אבנר שלו היה ראש הלשכה של דדו, מי שמוכר גם בשם דוד בן-אלעזר, שהיה הרמטכ"ל של צה"ל בזמן המלחמה הארורה ההיא. גילוי נאות: לאחר קריאת הביוגרפיה שכתב עליו חנוך ברטוב, התאהבתי. אבל לא זה העניין. העניין הוא העניין. כלומר מה בעצם קרה שם. הואיל והחלטתי מראש שהרשומה הזו תבוסס על 'שלושה קצרים', אין לי כוונה להכנס לעובי הקורה, וכפי שקודם נתתי את רשות הדיבור לשדרנית של גלגלצ ולווג'יה מבילעין, כך אעשה גם עכשיו ואתן את זכות הדיבור לאבנר שלו. הדברים הופיעו ממש לפני שבוע במוסף 'סופשבוע' שגם מוכר בשם 'המוסף'. הנה: 

"הנחת העבודה הברורה היתה שנקבל התרעה מראש על המלחמה ואז נוכל לגייס מילואים. למרות זאת, דדו היה היחיד שאמר שוב ושוב 'חבר'ה, אי אפשר לקבל את זה ככה, אם נחכה בסוף נופתע' אומר בלהט אבנר שלו. הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני".

טוב, אני מסתכל על הדברים ומבין שבלי הציטוט הבא מאת טל בשן, מי שכתב (או כתבה) את הכתבה הזו על דדו, הדברים לא יהיו מספיק ברורים, כי אבנר שלו לא מפרט למה כוונתו במלים: " הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני". אז הנה, פיסקה אחת קודם:

"במהלך השנים יתברר גם שעשרות דיווחים על המלחמה שעומדת לפרוץ, ביניהם של המקור הבכיר ביותר של ישראל באותה עת, הסוכן המצרי אשרף מרואן, נעצרו אצל זעירא ולא הגיעו לידי הרמטכ"ל, וכך גם המידע על כך ש'האמצעים המיוחדים' שנועדו להתריע על פתיחת מלחמה במצרים, לא הופעלו עקב החלטה עצמאית של זעירא".

זעירא למי ששכח, היה ראש אמ"ן אותו הזמן. שר הבטחון אותו הזמן, למי ששכח, היה משה דיין. הואיל ואני חושש ששוב הציטוטים הללו יובנו בדרך השגרתית ('מלחמות הגנרלים' בלה בלה ושאר הבלים מסוג זה), הנה מה שאני מציע לכם כחומר למחשבה: האופן בו פורצת מלחמה, עשוי לקבוע את תוצאותיה. הואיל ומלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים, השאלה המתבקשת היא מה היתה המדיניות. שאלה כזו תוביל לגילוי המרעיש, שבצמרת המדינית בישראל אותו הזמן (האם יש צורך לומר שגם עכשיו ותמיד בעצם??) התנהל ויכוח על המדיניות הרצויה. דיין מזה, וגולדה מזה. זעירא שיחק לידיו של דיין ודדו לידיה של גולדה. עד כאן פוליטיקה על רבע רגל. ובמקביל למחשבות שאני מקווה שהטענה הזו מעלה, אני מפנה אתכם לבדוק מה היו אותם 'אמצעים מיוחדים' או ליתר דיוק מה היה תפקידם. וגם זה מקור מעניין.

אין לי ספק שלאחר שתעשו קצת שיעורי בית תדעו לענות לבד על השאלה, מדוע אבנר שלו טוען שועדת אגרנט היתה שערורייה.

לסיכום...

חג שמח. חג חרות שמח. חג אביב. שתזכו לספר ביציאת מצרים הרחוקה ההיא וזו שאנו נתונים בעיצומה. 

ד"ש לווג'יה ולידידיו האמיצים שאומרים את האמת.

ודי כבר עם פטפוטי הקונספציה, השמן שלא בדקו במוביל טנקים, הימחים הריקים ושאר עניינים חשובים מאין  כמותם כמובן, המתגמדים לחלוטין ביחס לפוליטיקה שכרגיל אף אחד כמעט לא נותן לה את היחס הראוי.

פלורליזם - כמה מלים על עוד מושג חבוט ומעוות

נקודת המוצא לרשומה הזו היא עוד סבב בסאגה האינסופית בויכוח האטום בין חרדים לבין שאר העולם. לא, אין לי נוסחת פלאים לשכנע את החרדים שהם טועים, מהסיבה הפשוטה שחרד שמודה שהוא טועה הוא כבר לא חרד. ולא, לא מדובר לא בשנאה ולא בגזענות ובשאר מילים שימושיות בשיח הישראלי שכל מטרתן לחלק ציונים ובעיקר להביא לאומרן תחושת עליונות של צדק (כלומר של צדקנות)

שלום עם הפלסטינים - ערב עיון בקרון הספרים

ביום שני האחרון, 18 בחודש, בשעה 20.00, התאספו להם כ-40 אנשים בחדר קטנטן, צפוף אך מלא השראה בהיותו אכסניה לאלפים רבים של ספרים יד שניה, כל אחד יותר מזמין ומהפנט ממשנהו. מסוג המקומות שכדאי להגיע אליהם בלי אמצעי תשלום או עם רבים מאד.

מדובר בחנות יד שניה הנקראת 'קרון הספרים', הממוקמת בקומת המרתף של 'יד לבנים' של קרית טבעון, ברח' המגדל 2. מן הסתם יש להם אתר, גוגל איט. אבי וגלעד מנהלים את המקום והם אנשים נעימים חכמים וטובים.

מדי פעם הם גם מארגנים ערבי עיון לכבוד ספר כזה או יצירה אחרת, והמתכונת היא זו המוכרת ברחבי ארצנו רעבת-העיון: גיבור השמחה מציג את התיזה, היצירה, החיבור, הספר, ואנשים טובים שהסכימו לכך מראש, מגיבים, מעירים, מתבוננים, ואחר כך הציבור שהגיע שואל מעיר מתרגש או מתייבש.

ובכן, שלשום בערב, על חשבון השער המדהים של לוגסי בדקה ה-99, התאספו להם כ-40 אנשים רעבי-עיון בקרון הספרים. חלק מהם סטודנטים שלי לשעבר, חלק לשהווה, אחרים תושבי טבעון והסביבה שלא הכרתי, אחרים אנשים שהכרתי מזמן ושהפכו לתושבי טבעון, חלקם צעירים מאד, חלקם מבוגרים מאד, עוד חלק מיואשים מאד, אחרים מלאי תקווה. כולם מסבירי פנים וסקרנים.

את התוצאה תוכלו לשמוע כאן, בקובץ MP3 שמשקלו כ90 מגאבייט, שאני ממליץ כבעל נסיון להוריד לאיזה שהוא נגן, ובפעם הבאה שאתם נוסעים לפחות שעה וחצי, או שוחים שעה וחצי, או רצים שעה וחצי, או טסים לפחות שעה וחצי, תקשיבו לו. כי כפי שבוודאי הבנתם, אורכו בדיוק שעה וחצי (ועוד 28 שניות).
אשמח מאד לשאלות.

המון דברים עלו שם הן על ידי גלעד שהנחה את הערב, הן על ידי, הן על ידי שותפי לפאנל, הפרופ' מוטי גולני מאונ' חיפה שעליו אינני צריך לומר ולו מילה אחת של מידע למשתמש, והדוקטוראנט וג'די ג'בארין מאונ' תל אביב, תושב אום-אל-פחם, איש חינוך נמרץ, משכיל, רהוט, חכם ואפילו חבר, והן על ידי אנשים מהקהל הצנוע וחודר הראות.

שאלות כמו מדוע הרוב תמיד מנסה לנהל את המיעוט, ועל איזה בסיס מוסרי. שאלות כמו מה היה תפקיד ההתנחלויות במניעת התהליך המדיני, שאלות כמו כיצד ניתן אם בכלל (ואפשר כמובן! וצריך!) לפרש את התהליך המדיני מ1992 ועד היום לאור מה שכתוב בספר, שאלות כמו מה יהיה, ועוד ועוד, כל אלו לא קיבלו תשובה ולו ראשונית... אפשר להבין זאת. בסך הכל 90 דקות, בלי זמן פציעות, משחק גומלין. אבל בשביל זה יש לנו את הפטנט הזה. בלוג. תשאלו, תגיבו, אשמח להמשיך את הדיון.

תבלו.

המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית

כל מי שמסתובב קצת ברחבי ארצנו לא יכול שלא להתרשם מרמת המעורבות של הממשלה במשק. רכבת העמק, קו אשקלון-באר שבע, מחלף יגור, כביש חדרה-נתניה, רכבת עכו-צפת, ועוד ועוד. עם זאת, קרוב לוודאי שמעטים הם האזרחים ששואלים את עצמם כיצד מסתדרות העובדות המוחשיות הללו עם הסיסמאות של כל מי שכנראה הולך להרכיב את הממשלה החדשה: ביבי, יאיר ובנט, שהם ואנשיהם מפלגתם, לא מחמיצים שום הזדמנות להסביר לנו עד כמה חשובה אי-מעורבותה של הממשלה במשק...

המחאה החברתית של קייץ 2011 הוכיחה שני דברים: האחד, שהעם רוצה צדק חברתי. השני, שלרוב הציבור אין מושג ברור מה זה 'צדק חברתי' וכיצד מגיעים אליו. השיח "החברתי" בישראל נע כסהרורי בין סיסמאות כמו 'שוק חופשי', 'הקלת הנטל', 'צמיחה', 'יוקר מחיה', 'טייקונים', 'הון-שלטון' וכמובן 'ועדים גדולים'. הסהרוריות הזו באה לידי ביטוי בסקרים, שלימדו שהבוחר מחפש 'טרנד' ולא תשובה כלכלית-פוליטית ברורה.

הבחירות הרי לא היו בנושאים מדיניים. אף אחד כמעט – להוציא כרזת בחירות מחפירה של 'קדימה' – לא דיבר על הגרעין האיראני. גם 'השלום' כמעט ולא קיבל התייחסות להוציא כמה סיסמאות נבובות ויהירות של 'ציפי'. אז אם לא גרעין ופלסטין, מה כן? חברה וכלכלה. הבלבול בתחומים אלו דחף את המתלבטים מתוכנית יותר מדי ברורה של 'העבודה', לידיו החסונות ולעיניו הבורקות של המשיח החדש של המעמד הבינוני.

על רקע זה, קל להבין מדוע ביבי, עוד לפני שהנשיא הספיק לארח בביתו את נציגי המפלגות, מרשה לעצמו להכריז על כוונותיו: קיצוץ עומק, ביטול העלאות שכר, מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מעמ, עוד קיצוץ, איסור שביתות בענפים חיוניים וביטול בית הדין לעבודה. 'יאיר', אביר 'המעמד הבינוני' יתן לכל זה יד כמובן. אדרבא, כשבחלל עדיין מנסרות הסיסמאות של אנשיו ושל אנשי בנט בדבר 'הועדים הגדולים' ו'השחיתות' בחברת החשמל, המהלך המתוכנן של ביבי צלול עוד יותר. גולת הכותרת שלו תהיה השלמת 'הרפורמה' של הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

כן, הממשלה תמשיך להשקיע בתשתיות. היא תמשיך לקחת על עצמה את הבטחון הלאומי. קרוב לוודאי שבזכות הסכמים כמו 'אופק חדש' וה'טרנד' הקבוע של 'חינוך מעל לכל' היא גם תשקיע במידה סבירה במערכת החינוך, אמנם בלי לבסס תכנית ליבה ובלי להתמודד עם החינוך האפור המעמיק את הפער בין מרכז לפריפריה. בנוסף, למזלם של אזרחי ישראל, הבריאות, שהיא תחום אובייקטיבי למדי, תמשיך לקבל הגנה מקואליציה של אנשי מנהל ומקצוע, שימשיכו לעמוד בפרץ מול פקידי האוצר.

אבל את מיטב מאמציה תשקיע ממשלת 'אי ההתערבות במשק' הבאה עלינו לרעה, בשבירת העבודה המאורגנת, 'בהסרת חסמים' וב'ליבלריזציה'. הכל בשם 'הצמיחה' כמובן. אחוזי הצמיחה  אולי יצטלמו טוב בכותרות, אך 'הצמיחה' שמתכננת לנו ממשלת ביבי הבאה, תייצג למעשה את המשך הגידול בפערים, המשך הפרויקט של שתי מדינות לשני עמים.

אז מה הפתרון ישאל השואל? כלכלה לאומית מתוכננת. לא רק שאין סתירה בין משק לאומי מתוכנן לבין יזמות, השקעה, פריון וצמיחה ראויים לשמם, אלא שתכנון קפדני של משק לאומי הוא תנאי להם. יש יסוד טרגי בעובדה שהאמת הבסיסית הזו נותרה נחלת מי שביבי אמר עליהם שהם 'שכחו מה זה להיות יהודי'. יש יסוד טרגי-קומי בעובדה שדווקא 'המחנה הלאומי', אליו חבר ממש הרגע הלפיד הבוער של 'מיסטר ישראל' בכבודו ובעצמו, שכח את העובדה הישנה והיסודית: לאומיות זה לא רק דגל, המנון ורגש. זה קודם כל הכלכלה.