יום ראשון, 25 בפברואר 2024

דרישת שלום מהעבר - לכבוד שנתיים למלחמת רוסיה-אוקראינה ( ו-102 לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן, ובהוקרה לאלו שפעם הסבירו לי ולרבים אחרים, והם ממשיכים להסביר, שלעומק היסטורי אין שום משמעות כי הכל עניין של יחסי ייצור, או מחנות, הפרטה וכיו"ב)

הדברים לקוחים מספרו של יוסף קרוק, 'תחת דגלן של שלוש מהפכות' (עמ' 148), שנפלה בידי הזכות לבצע הגהה לטקסט המוקלד שלו שיצטרף בקרוב למאות אלפי העמודים שכבר תופסים מקום באתר 'פרוייקט בן-יהודה'. והקטע האחרון מאפשר עוד בסיס להבנת ערכה של התנועה הציונית כארגון שנועד לתת מענה ראוי לשמו למצוקת היהודים (שהיא זו העומדת ברקע תופעת ההגירה היהודית בסוף המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 - כל עוד התאפשרה הגירה 'חופשית', שלחלוטין כפי שאפשר יהיה להתרשם מדברי קרוק ואחרים, לא היתה חופשית!)


רוסיה ספגה מפלות בזו אחר זו, כפי שלא קרה עוד מעולם לשום מעצמה. פורט ארתור נפלה והצבא הרוסי ברח בבהלה לאחר שהובס בקרב מוּקדן. היפאנים הטביעו את כל הצי הרוסי על מלחיו ומפקדיו. רוסיה הזדעזעה כפי שלא נזדעזעה מעולם בתולדותיה.

ראינו כיצד גדל בלי הרף מספר האלמנות, היתומים והנכים. ואף-על-פי-כן — וזה הדבר המיוחד במינו במדינה ההיא — התפללה האוכלוסיה לתבוסתה של רוסיה. דבר זה יכול היה לקרות אך ורק שם. (הקו הפסיכולוגי הזה איפיין לא רק את המצב של הימים ההם, אלא נשאר סימלי גם לימים שלאחר מכן), שכן רק על-ידי מפלה, קיוו, אפשר יהיה להחניק את החיה הצארית. האנשים נזכרו שבדיוק חמישים שנה קודם לכן, בעת "מלחמת קרים" נגד תורכיה, "האדם החולה", — כאשר צפה השאלה, תחת שלטונו של מי יישארו הדרדאנלים, קונסטנטינופול, ארץ ישראל — החלק הגדול ביותר של האינטליגנציה היה בעד מפלה רוסית, כדי לשנות את המצב הפנימי באימפריה. 

עתה, במלחמה היפאנית נעשה הלך-הרוח הזה חריף עוד יותר. מיטב האינטליגנציה הרוסית, אשר גדלה מאוד מאז מלחמת קרים, התביישה ממש, הרגישה רגש של חרפה עמוקה שבארצם שורר משטר-דמים אפל כל כך. על כן, יהי אפילו במחיר דמי עצמם ובלבד שישתחררו אחת ולתמיד מהסיוט הצארי! 

ברצוני להזכיר כאן עוד מומנט חשוב שקשור היה במלחמה. ההגירה היהודית מרוסיה גדלה בממדים עצומים. שכן, אם החברה הרוסית שאלה בכעס: "לשם מה נחוץ לנו הדבר?", הרי אצל היהודים היה המצב והלך-הרוח מר פי כמה וכמה. שהרי עוד הרגשנו היטב את הפוגרום הקישינובי ואת מעשי הרצח שנעשו ביהודים. "מדוע איפוא יש למסור את החיים בשביל מפלצת כזאת ולהגדיל עוד יותר את מספר האלמנות והיתומים היהודים?"

אנחנו בצ'נסטוחוב הרגשנו במיוחד את הלכי-הרוח הללו, שכן היתה צ'נסטוחוב עיר גבול. לכאן היו באים בלי הרף יותר ויותר מהגרים אומללים ללא דרכונים, עם קצת בגדים, כר וכסת וכמה פרוטות בכיסם. הם היו פונים אל סוכני הגבול, והמבריחים היו שודדים מהם את פרוטותיהם האחרונות. בייאושם המר היו המהגרים תלויים תלות גמורה בטפילים הללו. וגם בצד השני של הגבול סבלו קשות מן הז'נדארמים הפרוסיים. גדול במיוחד היה סבלם של אלה, אשר היו להם כרטיסי אוניה של חברות אניות בלגיות והולנדיות. הממשלה הגרמנית והקיסרות הגדולה שאפו להתעשר מן הקורבנות הטראגיים הללו. הם נהגו בטירור ממש נגד המהגרים וסייעו רק לחברות האניות הגרמניות, ל"לויד הגרמני הצפוני" בברמן ול-"קו המבורג-אמריקה". היו מקרים ששלחו בחזרה מנקודות-הגבול הגרמניות את אלה, שלא היו מצויידים בכרטיסים לאניות גרמניות. היו גם מקרים שנשלחו בחזרה מהגרים אפילו כשהיו בידיהם כרטיסי-אניה בלגיים או הולנדיים והללו היו אחוזים ייאוש מר וקודר. 

בין המהגרים הללו היו גם אנשים אשר באו אלינו מצויידים במכתבי המלצה או בקשות לסייע בידם. החברים והאוהדים הללו הגבירו בנו את תודעת תהליכי ההגירה — אבל גם את ההיוודעות לתורת ההגירה. יותר ויותר נשתכנעו ששאלת ההגירה ומצוקת ההגירה חייבת להיכלל בכל מחיר בתחום המדיניות הסוציאליסטית והיהודית.

יום רביעי, 21 בפברואר 2024

הערות ותובנות על המצב - תקציר מנהלים: לא את כל ההישגים הנחוצים אפשר יהיה לממש בחודשים הקרובים ויעד קריטי הוא שינוי מצב התודעה במגמה של העמקת המכנים המשותפים

א. מה הן מטרות המלחמה של ישראל

לקדם את החזון של 'להיות עם חופשי בארצנו'.

החזון הזה מוכר יותר במלה אחת רווחת ושימושית: "בטחון".


ב. מה זה אומר? 

בטווח הארוך, שלחלוטין לא נראה לעין הכי מזויינת בעולם, שלום, אבל לא כמו שיש (כלומר אין) בין ישראל למצרים ולירדן, אלא כזה שיש בין צ'ילה לארגנטינה, בלגיה וגרמניה, ואפילו בריטניה ואירלנד.

בטווח הבינוני: המשך בניין הארץ, כל הארץ.

בטווח המיידי: חיסול היכולת הצבאית של חמאס, חיזבאללה ושל כל המיליציות של איראן בסוריה, ובעזרת השם חיסול המשטר הנוכחי באיראן.


ג. כמה עובדות יסוד לפני שניגשים לפרק האחרון: מה עושים?

אתמול קיבלתי ידיעה מוסמכת מתושבת הצפון. "תחזרו הביתה לא לפני ה-30 ביוני". 

ככל הנראה כרגע יש לצה"ל, כולל לחיל האוויר, מחסור משמעותי מאד בחימושים.

במהלך הימים האחרונים אנחנו כולנו קוראים על אותה 'יוזמה מדינית' של הבית הלבן, להכריז\להכיר\לקדם 'מדינה פלסטינית'.

כולנו יודעים שבעוד פחות מ-9 חודשים יש בארה"ב בחירות.

בקרוב יסתיים החורף באירופה, וסביר להניח שהקפאון היחסי בחזית הרוסית-אוקראינית יפשיר, אבל לטובת הרוסים.

מומחים לענייני המזרח הרחוק מסבירים מדוע אין לסין ברירה אלא לפתוח במהלך צבאי משמעותי מול טייוואן ממש בשנה הזו.

כל מי שמרים את הראש 4 מעלות מעל לאופק, מזהה מעורבות איראנית משמעותית ויעילה ברחבי העולם כולו (בדיוק כפי שתאר יצחק רבין בהרצאה לקציני פו"ם ב-1993, ללמדנו שאיראן איננה המצאה של ביבי לצרכי שמפניה וכיו"ב הבלים): בדרום אפריקה, באפגניסטן, בארמניה, בונצואלה, רשימה חלקית.

תחושת האחדות הישראלית הולכת ונשחקת. "ביחד ננצח", אולי, ובינתיים הבה נחזור להרגלים הישנים והרעים של שיח הקצוות. או במלים אחרות: שוב 'הבייס' חשוב יותר מכל דבר אחר, כל צד עם 'הבייס' שלו כמובן.


ד. אז מה עושים?

מסיימים את המהלך הצבאי הנוכחי בדרום כשצה"ל שולט בכל השטח. 

כל מלה על החטופים מיותרת, לא מועילה, בוודאי לא להגדלת הסיכוי לראות אותם שוב, בחיים, כאן בבית. או במלים אחרות: כל דיבור על החטופים, מכל צד, הוא עוד ביטוי לשיח קצוות הבייס. או במלים אחרות, "והמשכיל בעת ההיא יידום", או במלים אחרות, הפוכות מאלו שאמר בזמנו ז'בוטינסקי: "שקט הוא נכס" (ולא "רפש"). 

מתארגנים למלחמה על הבית בצפון. היא לא יכולה להתרחש בזמן הקרוב, וכך מלמדות העובדות הנזכרות בסעיף הקודם. 

ברור למדי שחיסול המיליציות האיראניות בסוריה וכמובן חיסול המשטר בטהראן, אינן בגדר אפשרויות ריאליות בטווח המיידי, בוודאי לא באופן עצמאי. ולכן את היעדים הללו, שכל עוד לא הושגו לא יבוא בטחון לישראל (על שלום אפשר להמשיך לחלום, וזה בסדר, חשוב מאד, אבל לחלוטין לא ריאלי בעולמנו הממשי), יש לקדם באמצעות שיתופי פעולה אזוריים וגלובליים.

מחליטים על מועד לבחירות. היעד הוא להקים ממשלה כמה שיותר משותפת. לפחות 75 מנדטים, לא כולל מפלגות חרדיות. הן מוזמנות להצטרף כמובן, אבל לא כלשון מאזניים וכמכתיבות מדיניות, בשום תחום.

ממשיכים לחיות ולבנות את הארץ. בניין האומה דורש גם התיישבות, גם הצטיידות, גם תחקירים וניקוי אורוות, גם רענון קונספציות צבאיות, אבל מעל לכל: חיפוש וניסוח והעמקת המכנים המשותפים.

על דרך השלילה מהלך כזה - העמקת המכנים המשותפים - מבחנו פשוט: התפוגגות שיח קצוות-הבייס. בכל תחום.


ואי-אפשר, כלומר אפשר, אבל ראוי ורצוי לקבל עוד דרישת שלום (כלומר בטחון) מהעבר, נכתב על ידי יוסף קרוק, הנזכר בפוגרום בקישינב:


שהרי בעינינו ראינו כבר את "החיה שבאדם", כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה "נייטראלית".


יום שישי, 16 בפברואר 2024

לשם מה לי להתאמץ לנסח מחשבות על המציאות כשההיסטוריה כבר ראתה הכל? - דיווח חדשותי מאת יוסף קרוק, קיץ 1902, דרום-מערב פולין (לפני קישינב...)


מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן "זכות" עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ'נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה  והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח "השוד" הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם "השוד" (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם "המהומות האנטי־יהודיות") השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה"חיה" שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של "ההמון האפל", שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי "השכלה" היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי "ההמון החשוך". היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ'נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: "לא!". עורך־דין ידוע בעיר (פאצ'ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. "ומה קרה כאן?", היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם? 

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. 

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. "אני שייך אליהם", אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה "חייהם הם" בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: "רצוני להשתייך אליהם!"

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג'לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה —  —  — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם "האינקביזיציה הקדושה" שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות. אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה "לאן?" (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!...

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי....

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב"מתן עזרה ליהודים". לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של "צדקה ליחידים", אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו "פולנים בני דת משה". ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין "סטאטוס קוו" רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים. 

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי "סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית". וכמובן — הכול ראו את העניין כ"דמיון שווא". ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ'נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ"אינטליגנציה" — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה "איזו אגודה ציונית" וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה "ליטוואק" שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים "בשוק הישן" (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. "יהודיוּת" (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. "ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?" כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם "פאנוראמה", שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה. 


יום שישי, 2 בפברואר 2024

במסגרת תכניתנו 'אצל המוסלמים, שלא כמו אצל הנוצרים, היה סבבה לגמרי כי היינו יהודים-ערבים עד שהציונות הגיעה' וכו' וכו' וכל הג'ז הזה (או בקיצור: 'להפך! 17!')


להלן, מהפיסקה החמישית ומטה, בגופן שונה, קטעים מתוך ספר שעבדכם הנאמן והגאה מגיה לטובת 'פרוייקט בן-יהודה', בלי ספק ובכל מקרה 'דע לאסט זיוניסט פרוג'קט סטנדינג', כלומר במקרה שתכנית השמדת ישראל תעלה יפה, אם כפועל יוצא של יוזמי התכנית הזו (איראן ושות' ברחבי העולם) ואם כפועל יוצא של תומכי המדינה הזו, כמו ביידן ושאר ידידי ישראל, לעשות הכל כדי למנוע מישראל לעשות את מה שהיא חייבת לעשות כדי למנוע את קיצה (אם זה לא ברור, אז פרוייקט בן-יהודה יתמיד כל עוד יש שרתים במדבריות אריזונה או איפה שהם לא נמצאים). 

ובאמת כל מלה נוספת מיותרת, וכשהספר השלם יעלה בפרוייקט בן-יהודה, לכל מי שהיה ספק לגבי מעמד היהודים תחת ארצות האסלאם יעיין בו, ואז אולי יוכל להסירו ואולי אפילו להפסיק לעשות שימוש בקישקושי י"ש וניקלים עלובים כמותו (הממחזרים, כמה מפתיע, את התיזות של אש"ף אודות הפיכתם של 'היהודים-הערבים' לציונים מאֶירוֹבָּה שנישלו את הערבים "הילידים" ואחר כך דיכאו את הערבים-היהודים וסחרו בילדים שלהם. או שזה יהודים-ערבים, אני אף פעם לא סגור על זה. איך שהוא טימטום בכל צורה לא בא לי בקלות. תקלה).

הקטעים מתוך עמ' 92-91 בספר 'קיצור תולדות יהודי בבל', מאת אברהם בן-יעקב, ראה אור בהוצאת מס ב-1971 ומסכם "בקיצור" כפי שניתן להבין משמו את 'תולדות יהודי בבל' ממש מהימים בהם היכו שורש יהודים באזור הזה של העולם, עוד לפני שהערבים ידעו שהם ערבים, ועוד לפני שדת השלום המופלאה באה לעולם כשהיא לכל פינה נושאת עמה אימה ושנאה ומוות (אה, נכון, גם את האלגברה הם המציאו!!), בשם השלום כמובן, כי אידיוטים שימושיים היו כבר אז, אולי לא בוושינגטון שעוד לא היתה ולא התקיימה, אבל בהחלט בפינות אחרות של הגלוב. 

ואם כבר בפינות אחרות של הגלוב עסקינן, אז הנה עוד פאן-פעקט כדי שלא תגידו שלא מפנקים אתכם כאן, ושלא תגידו 'טוב, נו, זה בבל כלומר עיראקים, אצלנו במרוקו כולם אהבו את המלך וכן הלאה'. אין לי ספקות לגבי אהבת המלך, רק שהנה סתם עובדה שלמדתי פעם: במרוקו, בין השנים 1860 ל-1880, נרצחו לפחות 200 יהודים כי חטאם היה בדיוק זה, הם היו יהודים. תעשו חשבון: 200 ל-20, 10 בשנה, בערך אחד בחודש, למה לא. למה לא? כי אפשר, זה למה לא. כל עוד ליהודים אין מדינה, אפשר. גם כשיש מדינה אפשר, אבל לפחות רוב היהודים כבר לא סבורים ש"ככה זה", כי מוחמד אמר וכיו"ב.

 

בשנת תקצ"א (1831) הקיץ הקץ על המושלים הממלוּכים, אשר  שלטו על עיראק שלטון בלתי מוגבל, סחטו מהיהודים כספים רבים והתנהגו אתם באכזריות ובעריצות. החל בשנה זו ועד ימי מלחמת העולם הראשונה נשלחו לבגדאד מושלים שנקראו בשם "וואלים".

במשך שמונים ושש שנים נתחלפו בבגדאד 42 וואלים, אשר רק חלק קטן מהם התנהגו ביושר כלפי היהודים והיתר הציקו להם מאוד. לעתים קרובות סבלו היהודים ממקרי שוד וגזל, גניבות, התנפלויות ואפילו מקרי רצח. לפעמים הם סבלו מעלילות "קללת הדת", או "כפירה בדין" המוסלמים. 

מוסלמי שרצה להתנקם ביהודי מחמת קינאה או פרעון חוב, היה מעליל עליו שקילל את דת המוסלמים, או שכפר בדין. מיד היו מתאספים סביבו פרחחים מוסלמים רבים והיכוהו עד זוב דם. הוואלים הישרים חוקקו חוק, שכל מוסלמי שיעליל עלילה כזאת על יהודים יענש. עם כל זאת מצב היהודים בימי הוואלים היה יותר טוב מאשר קודם. 

בזמנן הוואלי האחרון כ'ליל פּאשא ,(1917) בימי מלחמת העולם הראשונה, העלילו על שבעה-עשר יהודים חפים מפשע כאילו עסקו במסחר בלתי חוקי, התעללו בהם באכזריות אשר לא תתואר בעט אנוש: חתכו את אפם, קיצצו את אוזניהם, עיוורו את עיניהם, דפקו מסמרים בקודקודיהם, חתכו בשרם לנתחים, שמו אותם בשקים וזרקום לנהר חידקל. 

חיי כל יהודי בגדאד היו בסכנה, עד שנכנסו האנגלים לבגדאד בליל י"ז באדר תרע"ז (מרס 1917) ותהי להם הרווחה. לפני צאתם, שרפו התורכים חלק גדול מהעיר בגדאד. המוסלמים ניצלו מצב זה, התנפלו על חנויות היהודים ושדדון.

 ותוספת קטנה (עמ' 117), העוסקת בפרהוד המפורסם (אבל לא מפורסם מספיק בהנתן עלילת הדם לפיה הציונים זרקו רימונים כדי לדחוף את יהודי עיראק לציונות, כשהאמת כרגיל כמעט הפוכה: פעילות ציונית בעיראק החלה מיד אחרי שחרור עיראק  על ידי הבריטים מידי המונגולים העות'מאנים ב-1917). לא לבעלי לב חלש, אפילו מבחינת אלו שמקפידים לצפות בסרטים המלבבים של תנועת השחרור הפלסטינית הידועה או שהפכו את הזוועות לבידור מציצני


בזמן שקיבלה עיראק את עצמאותה (1932) התחייבה הממשלה לשמור על המיעוטים שיהנו מזכויות אזרחיות שוות ללא הבדל לשון דת וגזע.  לפי החוקה התחייבה הממשלה לאפשר ליהודים לשלוח ארבעה צירים לפרלמנט העיראקי.  היהודים התגייסו לצבא העיראקי ומילאו את תפקידיהם באמונה.  אולם זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, לא עמדה עיראק בהתחייבויותיה ופעלה בגלוי נגד היהודים.  בתחילה היא פיטרה את כל הפקידים היהודים אשר היוו אחוז גדול במשרדי הממשלה, אחרי-כן הצרה את צעדיהם בכל אשר יפנו ובייחוד במסחר הארץ.  היא נישלה יהודים רבים מעמדותיהם הקודמות ולעתים קרובות עודדה פרעות ביהודים.  היא חקקה חוקי-מחנק המכוונים לכלל והגשימה אותם אך ורק לגבי היהודים.  בזמן מלחמת העולם השנייה החדירה את תורת היטלר בכל מקום.  כל ספר עברי יהודי דיוֹ היה כי יאסרו את בעליו בעוון שייכות לציוֹנוּת ובגידה במולדת העיראקית.  אוירה עויינת זו הגיעה לשיאה בפרעות ו'–ז' בסיון תש"א (1941), בעת מרד רשיד עלי אלכּילאני נגד הבריטים. במשך שני ימים אלה, שחלו בחג השבועות, נערך טבח פראי ביהודים: המונים פורעים עינו ורצחו כל יהודי אשר בא לידיהם, גבר ואשה, נער וזקן, עוללים ויונקי שדים נשחטו בחיק הוריהם, בחורות ונשים נאנסו ואחרי כן נתחו בשרם לנתחים.  פוגרום זה נערך לעיני השלטונות באין מפריע.  יחד עם הרצח ההמוני נערך שוֹד וגזל, הבתים והחנויות של היהודים הורקו.  קציני המשטרה העיראקית הגבוהים הביאו מכוניות משא והעמיסו עליהם את הרכוש היהודי השדוד.  כמה בתי כנסיות חוללו ונישדדו כליל ועשרות ספרי-תורה הושלכו לארץ חוצות. מספר ההרוגים והפצועים היה גדול, ואילו איחרו האנגלים להכנס לבגדאד ולבצרה לא היה נשאר אף יהודי אחד.



ועוד תוספת, עמ' 129:


יהודי כּוּרדיסתאן ישבו מפוזרים בכמאתיים ערים וכפרים, בין ערבים, כורדים, תורכים, פרסים וכתות דתיות שונות השונאות זו את זו, כגון: כּשדים (כלדאים), נסטוֹריים (אשורים), יעקוֹביים, יזידים וכת השבּך.  היהודים נרדפו על ידי כולם והיו משועבדים בגופם ובממונם לשליטים פיאודליים. כספיהם נלקחו מהם בחוזקה.  כדי להחזיק מעמד הם נאלצו למצוא חסות בצל ראשי שבטים, שנקראו בשם "אַג'אים". ה"אַג'א" היה תקיף וקיבל מסים כבדים מהיהודי שנמצא תחת חסותו, למרות שלא תמיד הוא בא לעזרתו בעת צרה.  פעמים מכרום לעבדים ולשפחות ובכל פוגרום הם היו הקרבנות הראשונים.  בגלל מצבם הבטחוני המעורער הם נאלצו לנדוד ממקום למקום, מן הכפרים הקטנים לגדולים, ומכאן לערים הגדולות.

יום שלישי, 30 בינואר 2024

בין 'כנס הטרנספר' למאמר מה-23 באפריל 1882, שנכתב בתגובה בעיתון 'חבצלת' כנגד המזהירים מפני התיישבות יהודית בארץ ישראל, משימה בלתי אפשרית בהנתן אדמתה, אקלימה ותושביה הערבים

[מאמר זה הועתק על ידי מתוך האתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. לצרכי נוחות הקריאה, הוספתי פה ושם סימני פיסוק והערות בודדות בין סוגריים מרובעים. כאמור בכותרת, המאמר ראה אור באפריל 1882. רובו ככולו מצטט מאמר זה מאמר אחר שראה אור זמן קצר קודם לכן בעיתון היהודי 'ג'ואיש כרוניקל' שראה אור בלונדון. המאמר הזה מופיע במקורו ללא חתימה, והתוספות - למשל הפיסקה הראשונה - היא ככל הנראה פרי עטו, ובכל אופן ללא ספק באחריותו של ישראל דב פרומקין, עורך 'החבצלת'. התגובה היא כנגד מאמר שפירסם קרל נטר, איש כי"ח והבולט בקרב מייסדי 'מקוה ישראל' (1870), בו טען שאין סיכוי להתיישבות יהודית בארץ, וכראייה הביא גם את מה שהוא ראה כ"כשלון" ההתיישבות הטמפלרית (מה שהביא לתגובה חריפה מצד הטמפלרים עצמם, בעיתונות העברית!). נטר היה ידוע כסמן 'ימני' בארגון כי"ח - ארגון שהאגף 'השמאלי' שלו התאפיין באנטי-לאומיות-יהודית מובהקת. עם הקמת 'מקווה ישראל' טען נטר שלמוסד הזה תהיה השפעה חיובית מאד על שובם של יהודים לארצם ולאדמתם, ולא בכדי נהג בן-גוריון לסמן את שנת 1870 כשנת הראשית של מפעל ההתיישבות הציונית. מאמרו של נטר מחודש מרץ 1882 ביטא שינוי תפיסה מצידו של נטר - קל וחומר של כי"ח, שבימים הקשים של 'הסופות בנגב' עודד פליטים יהודים ברוסיה להגר לאמריקה. תגובה זו היא רק אחת מכמה תגובות דומות שראו אור ממש באותם ימים בעיתונות העברית].


ואי אפשר - כלומר אפשר, אבל לא מכובד - שלא לומר משהו על הסיבה שנזעקתי להעתיק דווקא את המאמר הזה, ודווקא עכשיו. ובכן, אם לנקוט את שיטת הסקופ והכותרת, ברור לחלוטין שהמוטיבציה שלי לחפש מאמרים ישנים מאד העוסקים בשאלות 'חדשות' לכאורה (פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, 'חדשות'), קשורה ב... חדשות. או ליתר דיוק, הפולמוס אודות 'כנס הטרנספר' הידוע לשמצה, שהביא בין השאר לכמה תגובות חריפות כאלו ואחרות. לפני שאביע את דעתי על 'כנס הטרנספר' כמו גם על חלק מהתגובות עליו, אומר משהו נחוץ על המאמר המסויים הזה: בחירתו מקרית במובן הפשוט של המלה, כלומר באותה מידה שהעתקתי את המאמר הזה, יכולתי להעתיק אחרים שראו אור ממש באותם ימים, או להפנות את הקורא הסקרן אליהם. כך או אחרת, כשם שהמאמר המועתק הזה היה לי נגיש בלחיצת כמה כפתורים, כך המאמרים האחרים - וגם זה כמובן - נגישים לכל אחד אחר: הנתיב לשם מוכר וידוע - 'עתונות יהודית היסטורית'>חיפוש מתקדם>ואידך זיל גמור. ומכאן לעניין עצמו:

הפיתוי להשתלח במארגני הכנס ובעיקר באישי הציבור שלקחו בו חלק, גדול מאד. בכלל ובפרט עבורי, אדם הנהנה בשנים האחרונות מתחושת 'מצורע', מסיבות שלא זה המקום להכנס אליהן, והרוצה פרטים מוזמן ליצור קשר, כרגיל, להבדיל מאחרים אינני מסתתר בשום מקום. ולכן, השתלחות בקרעי, סמוטריץ' שלא לדבר על בן-גביר, היתה תורמת לי ללא ספק לתחושת 'השתייכות' שאין נעימה ממנה, בכלל ובמצב משברי - אישי ולהבדיל לאומי - בפרט. אבל מה לעשות ודבקה בי מגיל צעיר תכונה מחורבנת, והיא להעדיף תמיד את התיבה 'אמת' על התיבה 'שלום' באותו ציווי מפורסם של נביאנו זכריה. כן, שר השיכון הנוכחי מייצג בעיני את הגרוע ביותר שבעם היהודי היושב בציון: שר שיכון שלא מתבייש לוותר על הבושה ולעסוק, גם במציאות של מלחמה ארורה, בסקטוריאליזם צר האופק של המחנה שלו, שכבר חכמים ממני אמרו עליו שהוא בבחינת 'הכת הקרובה ביותר ליהדות'. סמוטריץ? פחד אלוהים. קרעי? רק שלא אתקע איתו באי בודד. בן-גביר? נו, מה עוד יש לומר על השייגעץ. אבל אחרי שסיימנו את מלאכת ההכפשות וההשמצות, עומדת השאלה שהעלו השקצים המשוגייעצים בעינה: מה על ישראל לעשות ברצועת עזה.

במונחים החביבים עלי: העובדה שעובדה מסויימת לא מקבלת מענה מניח את הדעת לעצם קיומה, לא משנה את העובדה שהעובדה היא עובדה. כך גם -ויהיו שיגידו על אחת כמה וכמה - לגבי שאלות: העובדה שמי ששואל את השאלות משוקץ בעיניך, או ליתר דיוק, העובדה שהתשובות שנותן שייגעץ על שאלה מסויימת, לא הופכת את השאלה ללא רלבנטית, לא נכונה, לא ראוייה. התשובה של השקוצים ידועה וזכתה כבר לגינויים הנחוצים: לא לטרנספר, לא לטרנספר, לא לטרנספר, וכמובן משיחיות משיחיות משיחיות וכן הלאה. ואחרי שסיימנו את טקס הקללות והנאצות, נותרת השאלה בעינה: מה לעשות עם רצועת עזה. 

כמעט ציטטתי קטעים מתוך דברים שכתב בן-גוריון מיד אחרי הפעם הקודמת שישראל עמדה תחת איום קיומי, ויכלה לו, והכוונה היא ל-1967, השנה בה התקיימה מלחמת ששת הימים, עליה אמר אלון שתוצאותיה הן הן המסיימות את מלחמת השחרור. והרי הרלבנטיות לא זקוקה לשום תימוכין, כי אפילו אלו שממשיכים לדקלם כמו תוכים את הבלי 'שתי המדינות' (בין הירדן לים) מסכימים - לפחות כלפי חוץ - שה-7 באוקטובר הוא 'קו פרשת מים' המחייב את כוווווולם 'לחשב מסלול מחדש'. ורבים בינינו, מכל המחנות והגישות, מדברים, ובצדק מדברים, על ה-7 באוקטובר במונחי 'מלחמת העצמאות השנייה'. 

אז הנה לנו הרלבנטיות של 1967, אלון ובן-גוריון: מלחמת עצמאות שנייה? בבקשה. כלומר, בדיוק. וכשם שאחרי 1948 וגם אחרי 1967 עמדנו פעורי פה בפני מציאות שלא עלתה במחשבה לפנינו - שטחים שטחים ועוד שטחים, וכמובן אוכלוסיה אזרחית או 'אזרחית' ועוד ועוד אוכלוסיה אזרחית או 'אזרחית' לא אוהדת בלשון המעטה  - הנה גם ב-2024 עלינו להתמודד עם מציאות שלא דמיינו (בוודאי ככל שרבים מאיתנו מקפידים שלא לדעת היסטוריה, והנה לנו עוד סיבה לעיין במאמר הזה מ-1882, המגיע כתגובה לטענת 'משיחיים משוגעים אין שום סיכוי' שכתב אחד שמבין בהתיישבות ובחקלאות, קרל נטר שמו, שגם מייצג את 'העולם' כי הוא בא מצרפת, המקבילה בימינו של 'העולם', זה ש'יכריח אותנו' ל"פתרון" 'שתי המדינות'. 

כן, כן, מי כמוני יודע, זה המקצוע שלי, אני מקפיד לבצע אותו גם מתוך קבר המצורע שלי, שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל ככל שמרכיביה מתמידים, כך נכון יותר לדון בגלגוליה האקטואליים. או בעברית: מי שרוצה להבין 'חדשות', שילמד קודם כל קצת היסטוריה וקצת גיאוגרפיה. והנה לנו הסבר העומק לעובדה - והיא עובדה - שרוב העיתונאים בימינו הם בורים ועמי ארצות. עובדות ועומק פוגעים בסקופיזם אסקפיסטי סנסציונליסטי, כלומר בקליק-בייטיזם, כלומר בפרנסה. ומי יגיד משהו נגד פרנסה? לא אני.

אבל אם המטרה, לצד הפרנסה, היא להתמודד עם המציאות, הנה 'כנס הטרנספר' - שם זמני נצחי ככל הנראה - עושה בדיוק את זה. נתעלם רגע מהעובדה שהופיעו בו מי שהופיעו, וננסה להתייחס לגופם של דברים. כל מה שעל הקורא לעשות הוא לבחון את יציבותן של הנחות היסוד עליהן נבנתה תביעת באי הכנס הזה להחזיר את ישראל לשליטה מלאה ברצועה, כולל כמובן התיישבות: 

א. רצועת עזה כל כולה היא מרחב ששימש כתשתית למערכת מלחמתית-תוקפנית-רצחנית. ב. חלק מהותי מתשתית זו היתה האוכלוסייה, שככל שניתן ללמוד מסקרים וכן הלאה, לא רק שאיננה אדישה לתעשייני הרצחנות אלא ממש מעריצה אותם. ג. ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים הדורש 'חישוב מסלול מחדש'. מה שהיה לא יהיה. ד. גישת ישראל עוד מהימים של 'בר גיורא' היתה שעל בטחון היהודים אחראים יהודים ויהודים בלבד. אין עקרון זה סותר שיתופי פעולה, כולל עם ערבים כמובן, אבל האחריות עלה הבטחון היא על היהודים ועל היהודים בלבד. ה. בטחון היהודים כרוך קודם כל בשינוי תודעה, ליתר דיוק בהחלפת התודעה שהיא היא שעמדה בבסיס הכשלון הכואב מאד של ה-7 באוקטובר. התודעה הזו היתה נחלת 90% מהציבור, וכל מי שלא מודה בכך, משקר קודם על לעצמו, ושקר איננו עולה בקנה אחד עם ציוויו הנזכר של הנביא זכריה.

נסתפק בחמישה סעיפים אלו. מלה על המתודולוגיה הנחוצה למה שיגאל אלון כינה 'אתיקה בפוליטיקה': שלילת הצעה מעשית הנשענת על הנחות יסוד, כמו החמישיה הזו, מחייבת הפרכתן או הוספה של אחרות כך שהנחות היסוד הללו התאיינו או יתקזזו. למשל: מי שחושב שהנחות ד' ו-ה' אינן נכונות, שיסביר למשל - אלון התמודד עם הרעיונות המגוחכים הללו בזמנו - כיצד בדיוק יתפקד 'כוח רב לאומי' ברצועת עזה כך שהרצחנות התוקפנית והעקרונית שתמשיך לאפיין את התודעה הערבית לא תבוא שוב לידי ביטוי? שאלה רטורית. אין עליה תשובה מניחה את הדעת, וזה עוד לפני שמפנים את המבט לתיפקודו המופלא של UNIFIL מאז קבלת החלטת 'העולם' 1701.

הלאה. 'כנס הטרנספר' נותן מענה לכל אחד מסעיפים אלו. נקודה. הוא מייצר עשרה אחרים, גם זה ידוע, וזו בדיוק הסיבה שמאמרים כמו אלו שנכתבו ב-1882 מהווים מקורות השראה. עבורי בכל אופן. כי אם ציונות פירושה שיהודים לוקחים גורלם הקבוצתי בידיהם, כלומר אם ציונות היא הכותרת לפעולה הלאומית של יהודים - ונזכיר שמהרגע הראשון אמר הרצל את מה שמימשו עוד לפני שהוא נולד מייסדי כי"ח עוד לפני שייסדו את כי"ח: לוותר על שייכות ללאומיות היהודית והכל בסדר, רק לא ברור מדוע לקום בכל בוקר ולנסוע למקום עבודה הממוקם ברחוב שוקן 25 כשבכל מדינה ב'עולם' ישמחו להציע לאויבי הציונות שיושבים שם מישרות מתגמלות, כבוד מלכים וכן הלאה - ובכן, אם ציונות היא הכותרת לפעולה הלאומית של היהודים במרכזה הרעיון שהם לוקחים את גורלם בידיהם, הרי שמבחן הציונות הוא קודם כל, יהיו שיגידו רק ואך ורק, אבל זו אולי הגזמה, בכל אופן מבחן הציונות הוא קודם כל במה שהציונות יכולה לעשות בעצמה. כמו התיישבות בארץ ישראל. 

וזה בדיוק מה שעשו מיישבי הגולן מיד אחרי 1967. זה מה שעשו מייסדי בארי אי אז ב-1946, הרבה לפני היות מדינה, ובניגוד למדיניותו הרשמית של 'העולם' (אז נמסר תפקיד 'העולם' לידי סוציאליסטים דגולים מלונדון שב-1944 הוסיפו למצע הציוני שלהם 'סעיף טרנספר' אבל משום מה אחרי שהביסו בבחירות ביולי 1945 את מפלגתו של מי שהציל עבורם את עולמם - צ'רצ'יל למי ששכח - מיהרו לאמץ קו אנטי-ציוני קיצוני עוד יותר מזה שאיפיין את 'השמרנים' מסיבות שב-1939 היו כל כך הגיוניות שאפילו הרביזיוניסטים הצליחו להבין אותן בלי שציירו להם את מפת העולם על הלוח.

אז את זה - התיישבות - מציעים להמשיך ולעשות עכשיו, ב-2024, ואתה תוהה האם מה שכתב סנט אקזופרי ב'הנסיך הקטן' ימשיך לנצח להיות נכון: לא חשוב מה אומרים, חשוב מה לובש זה שאומר מה שהוא אומר. זוכרים את האסטרונום שגילה את כוכבית B-618? לפני 1908 הוא הופיע בתרבוש ולכן התייחסו לגילוי שלו בזלזול. שנה אחרי זה הוא הופיע בחליפה, אז כולם מחאו לו כפיים. ואת מה שסנט-אקזופרי לא כיסה, כיסה מאוחר יותר ג'ורג' אורוול שהסביר לנו איך הנאורות עובדת, כי היא נאורה: 'שתי רגליים - רע. ארבע רגליים -טוב'. הנוסחה הזו משמשת, כך מסתבר, לא 'רק' תורות גזע למיניהן, כולל תורת הגזע המגדרית, אלא גם תורות פוליטיות. אם סמוטריץ' אמר משהו, ויש לו שתי רגליים כידוע, הרי שזה בהכרח רע.

עד כדי כך רע שמותר לומר על הדברים כל דבר, כי ממילא אנשים רואים רק את החליפה של בן-גביר, ולא את דבריו. למשל בן-דרור ימיני, אחד מהבודדים שאפשר לומר עליהם בפה מלא שהם עיתונאים ראויים לשמם, ובנוסף לכל אדם שאי אפשר לחשוד בזהותו הציונית, צירוף אותיות שכל נסיון להקלידו ברחוב שוקן יביא להתמוטטות מערכת החשמל בבניין כולו. והנה בן-דרור ימיני מסביר לנו שהרעיונות שעלו ב'כנס הטרנספר', מילא הם הרמה לנחתה ל-BDS (כאילו שב-BDS, בדיוק כמו אצל חמאס, שוקן והיטלר, עושים הבחנה בין טיעוניו המצוחצחים של עמוס עוז לבין טיעוניו המשוקצים של סמוטריץ, אבל נניח לזה), הם מתעלמים מהעובדה שבכל ארץ בה היה עירוב לאומי התוצאה היתה יוגוסלביה ולבנון. אני, בן-דרור, רק שאלה: האם הטיעון הזה חל גם על הגליל ועל הנגב? שאלה רטורית. ואם התשובה היא 'כן', אז מילא השאלה הציונית המתבקשת היא 'אז מי צריך לפנות את הגליל, תושבי מורשת או תושבי כפר-מנדא', מילא, כי הדבר החשוב לא פחות, אמנם בדיעבד, הוא שקרל נטר צדק. הנה, כבר ב-1882 הוא הזהיר שהתיישבות יהודית בלתי אפשרית גם כי יש כאן חמסינים ובעיקר כי יש כאן ערבים. תקראו, זו הסיבה שאתמול הקלדתי את התשובה הציונית ההולמת, ההיא משנת 1882.

או טיעון של ידיד אמת שלי, אורי הייטנר, המקפיד לומר לצורך ולצורך מה הוא חושב על כנופיית בן-גביר, ולכל מי שחסרות כמה מטבעות לשון משוכללות בנושא, מוזמן לעיין בבלוג שלו: לדעת הייטנר, התיישבות יש לעשות רק על בסיס "הסכמה לאומית רחבה". כך סבור למרבה האירוניה גם פנחס ולרשטיין, זה שבזמנו חשב שהפעיל את משרד הבטחון כדי לקדם התיישבות שלא על בסיס הסכמה לאומית רחבה, זו שהצילה את ישראל, זו שרבין אמר עליה חודש לפני שנרצח שהלוואי שיהיו עוד כמותה, כמו זו שיש בגוש קטיף (!!!), כשלמעשה מי שהפעיל את מי היה שר הבטחון שמעון פרס שפעל נגד ההסכמה הממשלתית הרחבה שלו, שלא לאפשר התיישבות יהודית בכל מקום ביהודה ושומרון, על בסיס תפיסה מדינית שראתה דווקא בירדן שותף למהלך מדיני, שיבסס את 'פתרון שתי המדינות' לא בין הירדן אלא בין המדבר העיראקי והים.

מה רציתי לומר בפיסקה הקודמת? שמה לעשות, נכון לעכשיו, מ-1870 (אם לזרום עם תאריך המוצא של בן גוריון, אודות התיישבות יהודית מחודשת אחרי 2000 שנות גלות בערך, בארץ ישראל), ובכן, נכון לעכשיו כבר יותר מ-150 שנה, אף התיישבות כמעט, לא התבססה לשם מימושה על הסכמה לאומית רחבה. תגידו 350 המושבים שאשכול הוביל את הקמתם בשנותיה הראשונות של המדינה? נו, תשאלו את היאיר-לפידים של אז, 'הציונים הכלליים', שכבר ב-1950 דרשו "תנו לחיות בארץ הזאת", כי די כבר עם החלוציות והמשימות הלאומיות, 'הפסקת אש עכשיו', הכל "עכשיו", תנו לחיות בארץ הזאת "עכשיו", או תשאלו את יערי וחזן שתקפו את ממשלת מפא"י על עצם המניע למפעל ההתיישבות הזו - העלייה ההמונית - שעצם קיומה פגע לדעתם בסיכוי לעשות כאן "חברת מופת סוציאליסטית". 

האמת פשוטה בתכלית והיא עולה במפורש ובמפגיע במאמר הזה מ-1882: התיישבות יהודית בארץ ישראל היא התנאי היחיד הברור (לצידם של תנאים אחרים שהם פחות ברורים) למימושה של השאיפה הציונית. נקודה. כל דיון בעתיד ההתיישבות חייב לוותר מראש על טיעוני סרק כמו 'משיחיות' (שהרי ברור שקריאה למימוש רעיון 'טו-סטייט-סולושן' הוא צלילות מחשבתית ואחריות לאומית לעילא... הזהירו אותי מפני אירוניה אז בלי אירוניה: אין סימן מובהק יותר בעיני לטירלולו המוחלט של מישהו הממשיך, גם אחרי ה-7 באוקטובר, לדבר על 'טו-סטייט-סולושן' עם הפרטנר ברמאללה. אין. לא מכיר את חוק בריאות הנפש, אז לא אציע הצעות שאינן מבוססות על החוק, אבל השכל הישר שלי אומר שמי שממשיך להציע את ההצעות הללו, זקוק לאישפוז. ואם לא, הוא בוודאי לא יכול לומר על אחרים שהם 'משיחיים', אנשים 'מסוכנים' ה'גוררים אותנו לתהום').

איפה בכל זאת הבעיה עם הרעיונות של 'כנס הטרנספר'? יש שיגידו שיש דברים שלא צריך להצהיר עליהם, אלא לבצע  אותם. אחרים יגידו שכל עוד אין סוג של הסכמה, העלאת הרעיונות הללו מזיקה. אחרים יגידו שממילא אי אפשר לעשות כלום לפני סיום השלב הצבאי.  ואפשר כמובן לומר שכמו כל דבר אחר שבן-גביר היה מעורב בו, 'כנס הטרנספר' לא התקיים אלא בשביל איזה שהוא 'בייס' מאוס, אבל גם אם זה נכון - זה לא סביר, אבל נגיד שכן, או לכל הפחות נקבל את האפשרות 'ההיברידית': גם וגם - מרגע שהרעיונות הללו הונחו על השולחן, אין אלא לדון בהם. ואם לא ברעיונות עצמם, כי הם סובלים מצרעת מדבקת ומפחידה, אז לכל הפחות בהנחות היסוד העומדות מאחוריה, הנחות המתבססות על עובדות יסוד שהופיעו, כמה מפתיע, כבר במאמרים שראו אור בנושא האפשרויות העומדות בפני העם היהודי, ב-1882. 

דבר אחד ברור השתנה מאז: היהודים הקימו מדינה המבוססת בין השאר על מנגנונים שתפקידם לתת מענה סביר על המצב הסביר ביותר המתקיים בין בני אדם: אי-הסכמות (שככל שהרקע שלהן מוסכם יותר, כך אי-ההסכמות הללו מרות ודרמטיות יותר). חדשות ישנות: הסיכוי להסכמה לאומית רחבה קטן לא פחות מזה שהתקיים לפני כ-120 שנה, בימים בהם חברי 'פועלי ציון' ויריביהם ב'הפועל הצעיר' הסכימו לבטל את דעתם, ולקבל את תביעת ברל וטבנקין לבטל את המפלגתיות, מציאות שהביאה את טבנקין וברל להתארגן במסגרת 'הבלתי-מפלגתיים', מפלגה שקראה לאחדות, התנגדה למפלגתיות, אך נאלצה לעשות זאת כמפלגה לכל דבר. את הבלגן הזה נאלץ לנהל שוב, לפני, תוך כדי ובעיקר אחרי בחירות. 

הערה אחרונה: לפני כמה ימים הוזמנתי לשיחה עם איש ציבור ידוע, שלא חדל מלשוב ולטעון טענה נכונה מאד, הממשיכה להיות נכונה כבר מ-1882 לפחות: "הגיע הזמן לקבל הכרעות". אלא מה. איך כתב בעל המאמר שמופיע להלן? 

"זה אלפים שנה אשר אנחנו בני ישראל מאמינים כי אך בשובנו להאחז על ארץ אבותינו, יבא הקץ לכל הרעות וצרות אשר מצאונו בכל ימי נדודינו, ועתה בעת אשר קרובה האמונה הזאת להמלאות נרחיקה מאתנו? או אולי נקוה כי תשובתינו אל ארצינו תצא לפעולה באותות ומופתים נסתרים ונעלים מעל מעשי בני האדם? ה' אלקים עושה חפצו על ידי ברואיו, והמאמין כי יקוימו כל יעודי הנביאים וחזיונותיהם יבאו, עליו להאמין כי בידי אדם ובדרך הטבע ימלא ה' חפצו והבטחתו זאת"

אכן כן. "הגיע הזמן לקבל הכרעות". מבחינתו של אותו איש ציבור נעים הליכות ורהוט, מדובר בשאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה. סוד כמוס, בבקשה לא לגלות לאף אחד: תשובתו הפוכה ב-180 מעלות לתשובה שנתנו מארגני 'כנס הטרנספר', שגם הם - בדיוק כמותו - משוכנעים כי "הגיע הזמן לקבל הכרעות". קרל נטר גם הוא סבר ב-1882 שהגיע הזמן ומסקנתו היתה לוותר על התיישבות יהודית בארץ-ישראל. כי אפילו אנשים רציניים כמו הטמפלרים נכשלו בכך. אין סיכוי מול שילוב כוחות של חמסינים וערבים. מסתבר שממש באותו זמן - מה שביטא אי-הסכמה-יהודית-רחבה - היו יהודים שחשבו בדיוק את ההפך.



 ראה האדון נעטטער מעשי הסופרים, המעוררים לב העם לישוב ארץ ישראל, ונזכר הלכה שנויה לחכמים. סימן מסר בן-זומא, להכיר לחכם את איש רואה הנולד, ויתאווה האדון נעטטער להביא גם אות כזה על חכמתו הרבה והנשגבה בעיניו, מעט יותר מערכה. וירא את הנולד מהתעוררות הסופרים, ויחזה נוראות לשיבת ישראל אל ארץ אבותינו. אבל אם חכמתו עמדה לו לפי דעתו לראות את אשר יהיה באחרית הימים, לא ראה אף שמץ מתולדות מכתבו בימים הראשונים, חיש אחרי ראה אור במכתבי העת [כתבי-עת]. כי תהי מה תהי המטרה אשר הציג לו ה' נעטטער במכתבו, החטיאה, והפעולה אשר פעל שונה היא מן הקצה אל הקצה. ואם הוא חשב במכתבו רעה על ישוב ארץ ישראל, אלקים חשבו לטובה, כי הלהיב גם לבות אלה אשר עד כה בקור רוח הביטו על דבר ההתעוררות בין הסופרים, לצאת לעזרת הרעיון הזה, וכל מכתבי העת לבית ישראל משיבים עליו. מכל מכתבי העתים היטיב מכה"ע הבריטי 'ספר זכרון' [The Jewish Chronicle] לדבר על אודות מכתב האדון נעטטער וזאת העתקת מאמרו [של הג'ואיש כרוניקל]:


"שני המכתבים בדבר העמיגראציאן מרוסיא [של קרל נטר ושל שמואל פינליס, איש חובבי ציון מרומניה], אשר נדפסו בגליוננו החולף יודיעו כי שונה עתה מצבה. עד כה נראה כי אמעריקא היא המטרה אשר ישימו היוצאים מרוסיא נגד פניהם, ועתה קם נגדה מְנַגֵד [חלופה] חדש ונורא, מְנַגֵד אשר לו היתרון עליה בהיותו יותר קרוב, ולו כוח ועוז למשוך אחריו עיני העמיגראנטען ולהלהיב לבות חברות ואגודות. כי יהודי רוסיא ורומעניען נשאו עיניהם אל ארץ הקדושה אשר מיום הורס בית מקדש ה' ועד עתה, לא חדל זכרה מחיות בקרב לב כל היהודים הנאמנים לה' ודתו. בעת הזאת אשר עוד מעט ונחוג את חג היציאה הראשונה לארץ הקדושה, העת הזאת ראויה הנה להתוכח בה אודות התועלת והחפץ אשר כההצעה הזאת להשיב אל ארצינו הקדושה את אחינו אשר בארצות מושביהם יחיו תחת שבט אי-סבלנות.

"יהודי בריטניא גם הם לא יוכלו עמוד מנגד להתעוררות הזאת וחבל משנה יקחו בה. אם ביאת היהודים לארץ הקדושה תוחל במספר גדול מאד, ואיזה חסרון יעשה באורח הוצאתה לפעולה, ידאיב  (החסרון) לב יהודי בריטניא כלב יתר היהודים עלי חלד, כי בין כל החדשות ומועילות השולטות עתה עלי תבל, לא חדל עוד הקסם מעל שם ארץ הקדושה, ומושך אליו לבות כל אלה אשר רגש ישראל בתוכם. השם הזה מפאר את יהודי ארץ הקדושה, רב יותר מהגמול אשר יאמינו כי ראוי להם. אבל גם חפץ ונגיעה אחרת ליהודי בריטניא בדבר הזה, והיא חזקה הנה מהפחד, פן יולידו חסרונות הפועלים מכשולים למפעלם; אין איש ביהודים אשר יוכל להביט אל מפעל כזה אשר יוכל היות התחלת תשובתינו אל אדמת הקודש אשר קוינו אליה זה כבר, מבלי הרגיש בנפשו כל קורות ישראל בימים החולפים, ומבלי העלות על זכרונו את עת היציאה מגלות הראשון, אשר חג זכרונה נחג בשבוע הבא (המאמר נכתב בשבוע שלפני הפסח). כוח הרגש הזה טוב ומועיל הוא מאד להתעוררות הזאת. וגם מקור עוז הוא לה, ובו תוכל להעביר מכשולים אחדים הנפוצים עלי דרכה.

"כי יש אמנם מכשולים בדבר הזה. כל מפעל הנוגע לבני אדם, אי בטוח הנהו כי לא יתיצבו מכשולים על דרכו. שני המכתבים אשר הדפסנו בשבוע החולף, מבארים היטב את יסודות המסכימים והמנגדים לדבר הזה. האדון נעטטער, אשר בדבר הזה העמיס עליו משרת 'מליץ השטן', בטוח הנהו מאד, כי המכשולים התלוים בספק, יאבידו הדבר: מיעוט אדמה טובה ופוריה, האויר וחום השמש, הערבים ומעלליהם, מכס המעשר, והמצוות התלויות בארץ, וכ[גון]אלה, הן הנה הנסיבות אשר יזכיר האדון נעטטער, ובגללן יחזה נוראות להרעיון, וידיעתו את ארץ הקדושה ועבודתה, מגדלת ערכן.

"ובכל זאת נוכל להשיב להאדון נעטטער: נתבוננה אם אין בידינו לעשות דבר, למען תחדולנה כל הנסיבות האלה לימים הבאים. החסרונות הנעשו בימים החולפים, יורו דעה להזהר מהם בימים יבואו: אם האדמה אשר נבחרה עד כה למושבות איננה פוריה כראוי, יתבוננו עתה יותר ויבחרו באדמה יותר טובה; אם הערבים מריעים מעט להתושבים, יעמלו להטות לב הממשלה בקאנסטאנטינאפאל כי תגן יותר מול עושי רשע; ובנוגע לאויר הארץ, הן יש את נפש הבאים אליה לבלות יתר ימיהם תחת שמש סוריא, ובכל אופן הן ילומדו בניהם לסבול חום. היהודים פרים ורבים בארצות היותר חמות; כובד גבית המסים יוקל, אם יפנו להממשלה וידרשו עזרתה. ולכן הן תוסרנה כל הנסיבות, והמכשולים אשר הזכיר האדון נעטטער, יהיו כלא היו אם בכח מעט ובאמצעים הדרושים יעמלו להסירם, ואם יתנהגו על פי הנסיון מהקאלאניען אשר כבר נוסדו, להזהר מחסרונותיהן אשר אותן שם ה' נעטטער לקו.

"ולבד זאת לא הביא האדון נעטטער בחשבון את הצעות החדשות אשר הציעו בדבר הזה האדונים אליפהאנט וקאזאלעט [הכוונה היא לאוהדי הציונות הבריטים לורנס אוליפנט ואדוארד קאזאלט. עוד לפני 1880 פעל אוליפנט באיסטנבול לקידום שיבת יהודים לארצם]. הקאלאניזאציאן במזרח הירדן תחת מחסה מיוחדת מאת השולטאן, תהי חפשיה מנסיבות רבות המנגדות למפעל הזה אשר נוסה עד כה במקומות אחרים. כל איש אשר התבונן היטיב על הצעת האדון אליפהאנט לכל פרטיה, נוכח לדעת כי קרובה היא מאד להצלחה, ועת כזאת טובה ומוכשרה מאד לנסותה. האדון אליפהנאט הנה עתה במצב נעלה לתת עצה ולהורות את הקאלניסטען את הדרך בה ילכו, וראוי מאד להתבונן אם יאות לעזוב מקרה כזה. כל הדברים – המוזכרים הלאה – מעוררים לתמוך את הוצאת ההצעה לפעולה. אלה החפצים להיות קאלאניסטען, עומדים הכן לנסות הדבר, ורבים מהם אינם דורשים עזרת כסף; האדון אליפהאנט מוכן הנה ליסד הקאלאניע ולחזקה; ואייראפא כולה לוקחת חבל בצרת אחינו ומצבם להוציאם מסבלותם. כל הדברים האלה המבטיחים הצלחת ההצעה הזאת, יכבד מאד למצוא בעת אחרת.

"על כל אלה, לב יהודי רוסיא ורומעניען נוטה ללכת לארץ הקדושה. כל מחשבותינו ודברינו על אודות היציאה החדשה לא יועילו ולא יזיקו, כי אם כה או כה נדבר ונחשוב, היה תהיה והרעיון יצא לפעולה. המכתב אשר הדפס בשבוע החולף, השלוח לנו מאת הועד הנוסד ברומעניען, לתור קדימה יציאת היהודים, הראה למדי את עוז חפץ יהודי הארץ ההיא, לבקש מפלט בארץ הקדושה, מהצרות אשר ימצאום בארץ מולדתם או מגורתם. לכל דברי ההתנגדות לישוב ארץ ישראל יכולים יהודי רוסיא ורומעניען להשיב תשובה נכונה ומספקת: "הן לא יורע מצבינו שונה מאשר הנהו פה". תעלולי הערבים לא רעות הנה מהמכס הבלתי חפשי אשר נאלצים יהודי רוסיא להביא אל אמתחות שוטרי רוסיא, וטובות הנה מהיות לברות לשיניהם. התפוגה המרחפת על עבודת האדמה בסוריא אם תצליח או לא, לא גדולה הנה מאי בטחון מלאכה ומסחר ברוסיא. בקצרה, כל המכשולים הנפוצים עלי דרך, לא יפחידו ויפריעו את האנשים הנרדפים ומעונים בארצות מגוריהם, מהוציא מחשבתם לפעולה, להאחז בארץ אשר בה יקוו למצער למצוא עונג רוחני אם לא הצלחה חומרית. החפץ [הרצון] לעבוד אדמת ארץ אבותיהם חזק הנהו באירלאנד וצרפת כבין היהודים ברוסיא, והנהו רגש אשר עורר אתה את כל אלה המודים כי יש גם מטרה רוחנית לחיי היהודים.

"הרגש הזה לא חדש הנהו בקורות ימי ישראל. הוא היה בלב כל גדולי ישראל מעת גלינו מעל ארצינו; הוא הסב במבטי אבותינו עליה גם בעת אשר התקוה להשיגה עוד הפעם, היתה רחוקה מאתנו רב יתר מבימים האלה. אהבה לארץ הקדושה היתה נושא ספרי קורות ימי ישראל בימי הבינים. היינע יתאר בשירים את אהבת יהודה הלוי לאשה יפה רכה וענוגה, והיא העיר ירושלם המתאבלת על בעל נעוריה ועל נזר תפארתה, כי שודד ממנה. בהיותו זקן ובא בימים עזב יהודה הלוי את עבודתו, את אשתו ובניו וכל אוהביו וינוע אל ארץ רחוקה, לראות המקום בו שכן קדוש ישראל. קינתו ציון המפוארה, תעיד למדי על רגשותיו הנשגבים, ועל אהבתו העזה להעיר הקדושה. ובזאת כבדברים אחרים, היה יהודה הלוי אך בא-כוח עמו, אשר הרוח הנעלה הזה ימלא כל חדרי לבו. כל עוד לא נמחק כלה מלב היהודים זכרון קורותיהם, לא תוכל הארץ הקדושה להחשב בעיניהם אך כשם לבד; קסם בה לבד משמה, והקסם הזה הוא המושך אליה את אחינו האומללים מרוסיא ורומעניען.

"ההתעוררות גדולה ולא תבוטל בשום אופן, ואם אין עוז בידינו לעצור מרוצתה, נתאמץ למצער להובילה בתעלות נכונות וטובות. לא נוכל הרשות לנפשינו לעמוד בידים חבוקות, כעת אשר החל רעיון היציאה לצאת לפעולה. כרבות המכשולים המפריעים אותה, כן יגדל ההכרח לשום עין ולב על תהלוכותיה ולעזור את מנהליה בעבודתם. בני עת החדשה אנחנו, ולכן עלינו להשתדל ולעשות את כל הדרוש לעשות את ההתעוררות בזו העת. זה אלפים שנה אשר אנחנו בני ישראל מאמינים כי אך בשובנו להאחז על ארץ אבותינו, יבא הקץ לכל הרעות וצרות אשר מצאונו בכל ימי נדודינו, ועתה בעת אשר קרובה האמונה הזאת להמלאות נרחיקה מאתנו? או אולי נקוה כי תשובתינו אל ארצינו תצא לפעולה באותות ומופתים נסתרים ונעלים מעל מעשי בני האדם? ה' אלקים עושה חפצו על ידי ברואיו, והמאמין כי יקוימו כל יעודי הנביאים וחזיונותיהם יבאו, עליו להאמין כי בידי אדם ובדרך הטבע ימלא ה' חפצו והבטחתו זאת. לעין רבים יראה אמנם, כי נעלים הרעיונות האלה למאד, ולא יתאימו את היציאה, גם אם תוכל לצאת לפעולה וקאלאניען אחדים יוסדו בארץ הקדושה, אבל עלינו לזכור כי מהתחלות קטנות כאלה תצמחנה פעמים רבות, ענינים גדולים ונשגבים למאד, ותשובת מספר מצער מבני ישראל אל ארץ הקדושה, תזכיר את יתר היהודים, כי גם יציאה גדולה ממנה לא בין הנמנעות תחשב, ותחזק אמונתם זאת הנטועה בלבם ואשר היא המטרה לכל ספרי קורות ישראל ותקותו".

 

יום ראשון, 21 בינואר 2024

דברים שכתב שלמה מאוטנר, נהרג ב-10 ביוני 1948: מוקדש לכל אלו שמשוכנעים שאם יש לאהוב שלהם פנים ושמות ויחצ"ן, האהוב שלהם חשוב יותר מכל אלו שאין להם (עדיין) פנים ושמות



יש ואדם שוקע בתוך עצמו, בתוך עולמו הפנימי ומפליג בהזיותיו ודמיונותיו, חולם את חלום הערגה ושאיפותיו ומאוייו העצורים בלבו, וחוזר לאטו לחוף-המבטחים של מחשבתו הריאלית, המשיבתו לעולם-העשייה-וההיאבקות.  ואז עוברות בסך לפני רוחו אותן הבעיות הרבות והענינים המטרידים את מוחותינו בשעה זו, המדריכים את הנפש ממנוחתה ומטילים רטט של ציפייה בלב.

קרובים ימי-ההכרעה!  המערכה שלנו הולכת ומתרחשת, הולכת וקשה.  תפקידים רבים ואחראיים יותר צצים לנוכח ההווה והעתיד הקרוב.  כל פרט עושה את חשבון-נפשו.  אבל כיום עלינו לעשות גם את חשבון הכלל, היישוב והעם כולו;  חשבון היכולת הרוחנית, המוסרית והכלכלית של ציבורנו.  לאו דוקא ניתוח העבר חשוב בזמן זה, מרכז-הכובד צריך להיות בהתכוננות לקראת העתיד.  חשש כבד מאפיר את האופק, שמא לא יעמוד הציבור במבחן.  רצוננו ומאמצינו ישאוּ פרי רק אם נדע לעמוד כאיש אחד במלחמה, ללא פירוד-לבבות ומשטמה זו המעוררת רעדה והיסוס ביכלתנו בתור כלל.  לא תיתכן פעולה מוצלחת ללא אחדוּת, ללא עמדה אחת לגבי המאורעות הממשמשים ובאים. והרי נטל עצום נישא על כתפינו! 

 (כפר החורש, ערב ראש השנה, תש"ה [1945])