נשאלתי בשיבתי כהיסטוריון, מה היה האירוע המרכזי שהביא לתמורות של העת החדשה - זו תשובתי הצנועה

 שינויים באורח החיים האנושי אף פעם לא באים מאירוע אחד, אלא אם מדובר במוות מיידי והמוני, כמו זה שבא על תושבי ליסבון בשנת 1755 כשגל צונאמי אדיר שטף את העיר וקבר את רוב יושביה.

אבל הכוונה בשאלה היא כמובן לשינויים חיוביים ולכן המוקד צריך להיות על פעולה אנושית ולא על שגעון רגעי של הטבע (שאגב, מה שהתרחש בתקופת הנאורות הביא בין השאר ליצירת כלים שמאפשרים לאדם בימינו להתמודד גם עם תקלות מפתיעות כמו צונאמי).

ובכן, לא ארוע אחד אלא סדרה ארוכה מאד של תהליכים, לאו דווקא ארועים, אבל גם ארועים, שיחד יצרו באזורים מאד מוגבלים בעולם, מערב ומרכז אירופה וצפון מזרח אמריקה, שינויים מפליגים באורח החיים האנושי.

בין היסטוריונים וגם לא היסטוריונים נהוג לקיים ויכוח על השאלה האם יש סיבה מרכזית אחת לשינוי, ואם כן מה הוא. פעם היה מאד פופולרי הויכוח האם האדם היחיד, המיוחד, ניוטון או להבדיל היטלר, הם אלו שמביאים שינוי, או שמא מדובר בתהליכים, ואז לא משנה אם היה ניוטון או לא, גילויי הפיזיקה שלו היו באים בערך באותו הזמן, כנ"ל לגבי היטלר.

בנוסף ובמקביל התקיים וממשיך להתקיים ויכוח על השאלה מה חשוב יותר, הכלכלה כלומר האינטרסים החומריים או התמורות ברוח ובתודעה. קצת מזכיר את הקלישאה 'חפש את האשה'\'חפש את הכסף' (ויהיו שיחברו את הכסף ואת האשה) כשבאים לדון בפולטיקאים או בכלל.

אני בכל אופן לא מקבל מראש את הגישה המחפשת את הגורם המרכזי שמסביר הכל, אלא כמו נגיד מי שנחשב לאחד מגדולי החוקרים של הנושא, מקס וובר (1864–1920), שהציע לראות את השינוי כמערכת שלמה של תהליכים שמשפיעים זה על זה, לא פעם ממש בלי כוונה.

הדוגמא הכי מפורסמת הקשורה בוובר, והיא גם סוג של תשובה לשאלה הזו, הגם שהיא לא מיוחסת ישירות לנאורות, היא האופן בו השפיעה האתיקה הפרוטסטנטית על רוח הקפיטליזם, כלומר איך שינוי בדת הנוצרית במאה ה-16, הביא עם הזמן להתפתחות תופעה מאוחרת יותר, הקשורה בהחלט לתקופת הנאורות: הקפיטליזם.

דוגמאות אחרות הקשורות ישירות לתקופה המכונה 'הנאורות', או 'תקופת האורות', או 'ההשכלה', ושבדרך כלל נהוג לסמן אותה במאה ה-18 בעיקר, הן השינויים בתחום התפתחות המדע והפצתו (למשל המפעל האדיר של האנציקלופדיסטים, שעצם הכוונה שלהם - שאף מומשה על ידם - לסדר את הידע על פי הא-ב ולא על פי תפיסות דתיות כאלו ואחרות, מייצג את הנאורות אולי יותר מכל דבר אחר שכן ללא ידע נגיש אי אפשר לעשות כלום), וכמובן המהפכות הפוליטיות של המאה ה-18: ארה"ב 1776 וצרפת 1789.

על כל אלו יש להוסיף את התחזקות ההשפעה ההדדית בין מדע לטכניקה, כלומר הנכונות של מדענים לרתום את הידע לטובת שינויים בחיים האנושיים (תרופות וביוב למשל ואחר כך תקשורת ותחבורה) ונכונות מצד הממציאים ללמוד מדע. וברקע כמובן התפתחות המסחר שהיום מכנים אותו 'גלובלי', ושכבר אז היו לו סממנים כאלו, וכשמדובר במסחר מדובר בהרבה יותר מהעברת סחורות, שכן כשמגיעים לנמל רחוק במזרח אסיה, פוגשים לא רק תבלינים ובדים וצעצועים מעניינים, אלא תפיסות עולם מפתיעות ומסקרנות.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר בתקופת הנאורות: קידוש הסקרנות, הנכונות ללמוד דברים חדשים, ההבנה שהאדם בדרך כלל לא יודע כמעט כלום, ושלכן החיים הם לימוד. וזה מסביר מדוע בתרבויות שאימצו את ההנחה שהאדם לא יודע כמעט כלום הגיעו להישגים הגדולים ביותר במדע התיאורטי והיישומי (בכל התחומים, כולל נשק כמובן) ואילו תרבויות שעד היום משוכנעות שאין להן מה ללמוד ומי ללמוד, נמצאות מאחור בכל תחום. לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת למי הכוונה. עם כל הכבוד לנפט (שגם אותו, כדי להפוך אותו לעושר, יש להזרים למקומות בהן יש תעשייה מפותחת…).

57 שנים ללכתו של אשכול - ארבע סיבות לזכור אותו כאחד הגדולים אם לא הגדול מכולם (עם כל הכבוד ללא מעט ראשי ממשלה אחרים, כולל זה שמוביל כרגע מערכה קיומית נגד אויב האויבים של המפעל הציוני)

איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.

נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:

א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".

בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.

ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).

ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).

ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.

ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.

המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).

אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).

ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.

ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.

וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.

לוי אשכול. געגועים. גם להומור.

46 שנה ללכתו של יגאל אלון, בדיוק עשור לצאתו לאור של ספרי אודותיו: יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949 (בדיוק אותה ביוגרפיה פוליטית שגדולי חכמינו הסבירו מדוע אין לה שום חשיבות)

 

ב-29 בפברואר 1980 הלך יגאל אלון לעולמו. כפי שאני נוהג לומר בבדיחות דעת משונה, אלון, כמו הרצל או אשכול לפניו, הלך לעולמו באופן חסר אחריות, מוקדם מדי, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול.

אבל אלו החיים. והמתים.

אז מכיוון שהשנה אין 29 בפברואר ומחר ב-28 אהיה בדרכים (מי שרוצה להצטרף לטיול למיטיבי קשב באזור חבל עדולם, מוזמן להשאיר כאן סימני נפט), אז אכתוב כמה דברים לכבודו.

וגם כי בדיוק לפני 10 שנים, ראה אור הספר שזכיתי לכתוב על אלון לגמרי במקרה: פנו אלי אנשים טובים (יותר או פחות) שבליבם שאיפה יוקדת לתקן את העוול שעשתה למורשת אלון כלת פרס ישראל שהסבירה ב'סוף הדבר' בביוגרפיה שכתבה על אלון - אביב חלדו (ספר מעולה להוציא הפרק השערורייתי האחרון) - מדוע מורשת אלון לא חשובה משום בחינה.

אז אלון הלך לעולמו מחרתיים לפני 46 שנים. הזמן טס. ואחרי 'שמחת תורה' הארור ההוא, כתבתי לאחד מתלמידיה של כלת פרס ישראל הנזכרת, שזכיתי וכתב מאמר השמצה גס כנגד הספר שכתבתי על אלון, שאני מקווה שעכשיו אחרי ש1200 ישראלים נשחטו על ידי מי שהוא ודומיו ממשיכים לטעון לגביהם שהם כתובת ל"הסכם מדיני" (על אותו הבל הוא רמז הבוקר בעוד מאמר טיפוסי פרי עטו), הוא אולי מבין מדוע מורשת אלון בכל זאת חשובה, שכן היא כללה למשל שני עניינים טקטיים קריטיים: עומק אסטרטגי ('גבולות בני הגנה') וחובת ההגנה המרחבית (מה שידוע היום בכינוי 'כיתות כוננות', שכידוע קיומן או העדרן היה ההבדל המכריע מבחינת אלפי תושבי מערב הנגב).

ועוד משהו לא חשוב במורשת אלון: העדפת הסכמי הביניים על הפנטזיה של הליצנים שכלת פרס ישראל גידלה על חשבון משלם המסים באונ' שייח מוניס: הסכם שלום "של אמיצים" וקישקושי שימוןפרס מסוג זה.

ועוד משהו ממש לא חשוב במורשת אלון: ההבנה שלמימד המוסרי של תפיסת העולם המדינית והבטחונית גם שלנו וגם של אויבינו יש חשיבות עצומה.

או במלים אחרות: למלים יש חשיבות. גם כשהן נאמרות מפי בן גביר או סמוטריץ', אבל עוד יותר כשהן נאמרות על ידי ערפאת, איימן עודה, אחמד טיבי, אבו מאזן, סינוואר וכן הלאה.

כל אלו "פלסטינים" שמשוכנעים שאין דבר כזה עם יהודי, שליהודים אין קשר לארץ הזו, ושהציונות היא קולוניאליזם-אימפריאליסטי, ושבהתאם יש לפעול לחיסול "הישות הציונית".

עודה וטיבי עושים זאת בעברית מהכנסת ועל דפי השארץ, אבו מאזן בדרכו שלו, וסינוואר ושות' בדרכם שלהם, כך או כך הם מיישמים את העקרון המוסרי שהוזכר לעיל, ושכולנו כבר יודעים אפילו בגרמנית את הניסוח הקלאוזביצי שלו.

ודוקו: מוסר הוא לא תוכן אלא אופן, כלומר גם להיטלר היה מוסר וכך גם לעודה ולסינוואר, ואם זה לא ברור אני כאן כדי להסביר את העניין הפשוט הזה שוב.

כי השאלה היא לא האם לאדם יש מוסר - אין אדם ללא מערכת מוסרית, אין לא יתכן לא היה ולא יהיה - אלא מה תוכן המוסר. וכמובן מה נגזר ממנו מעשית.

אז 10 שנים ש-471 עמודי תיקון העוול והעיוות ההיסטורי המזיק מסתובבים במרחב הציבורי ומנסים לתקן קצת את המעוות.

לא, לא הוצאת הספרים ובוודאי לא אני התעשרנו מהפרוייקט שמראש הוגבלו סיכוייו להצליח באווירה ציבורית שמאפשרת למשל למרכז רבין להסתיר במשך שנים את מורשתו המדינית האמיתית של רבין, או לפרנסי בית יגאל אלון לעשות כמעט הכל כדי לעוות את דמותו של אלון ולהפוך אותו לעוד שלום עכשווניק דביק, שלא לדבר על בית ברל (כצנלסון) שפשוט הפך לזירת פעולה של כנופייה אנטי-ציונית, ובתקופה מסויימת לפחות אחד מהם הוא אוטו-אנטישמי ויחצ"ן של חמאס.

אבל לא אלמן ישראל. לא שישראל האלמן או הנשוי טורח לקרוא ספרים בימינו, אבל ספרים הם בסיס להרצאות והרצאות עולות ליוטיוב ואת היוטיוב אפשר לשמוע בפקקים והצלחת הציונות לה תרם בין השאר יגאל אלון מביאה גם לכך שיש לנו תודה לאל המון פקקים ולכן המון זמן פנוי לשמוע על יגאל אלון. קישור לפודקאסט קצר על מורשתו, בדף האישי בראש בלוג זה.

ואין צורך, כלומר יש צורך לומר ולשוב ולומר שני דברים על מורשתו של האיש המופלא הזה: האחד - אין רלבנטית אקטואלית ואקוטית ממנה גם לטובת הבנת העבר אך עוד יותר לעיצוב העתיד מתוך ההווה. השני - אמור לי מה את.ה כותב.ת על מורשת אלון ואומר לך עד כמה את.ה עלוב, עם או בלי פרס ישראל וכל הג'ז הזה.

תוספת לא-לא-חשובה:

אחת הטעויות הרווחות לגבי תכנית אלון היא שמתייחסים אליה כאל תכנית עבודה קשיחה כאילו מדובר בתכנית לבניין בית או נמל או גשר.

האדם שמבין הכי טוב את גישת אלון בימינו הוא גרשון הכהן, שנוקט במושג "חיכוך" כדי לנסות ולהסביר למה הכוונה בצורת החשיבה של אלון.

אם לסכם את ההבדל היסודי בין גישתו לגישת אחרים בממשלות העבודה באותו הזמן, שלא לדבר על גישת מנחם בגין, הרי שהעניין הוא ליצור תנאים שיקדמו אפשרויות חיוביות של קודם כל הורדת להבות של הסכסוך אבל מבלי שלרגע אחד הצד החלש במשוואה הלא-סימטרית, הלא הוא הצד היהודי (שאין בינו לבין הצד הערבי סימטריה משום בחינה), לא מוותר על יסודות הבטחון הלאומי שלו, וזה כמובן עומק אסטרטגי ותחליפים לעומק אסטרטגי (לפני 1967 הגנה מרחבית, שהסתבר לנו ב2023 שהיא נחוצה וחיונית וקיומית גם אחרי 1967).

ולכן, תכנית אלון היא גישה עקרונית לשטחים, לאנשים, לבטחון, לדיפלומטיה, לערכים ולהתיישבות, לא לפי הסדר ולא לפי שום סדר עקרוני אלא גם וגם וגם וגם ובמקביל:

שטחים -  כלומר עומק אסטרטגי. אלון הציע סיפוח הגולן כבר ב1967 וקיווה שהסכם "השלום" המגוחך שהובילו בגין ודיין לא יתממש ומצרים וישראל תסתפקנה בהסכמי ביניים בסגנון מה שהושג ב1975.

אנשים - כלומר כמה שפחות שליטה על פלסטינים. לגבי עזה אלון השלה את עצמו שאפשר יהיה לעודד הגירה מסיבית, אבל זה לא הסתייע, ומכאן על פי עקרון החיכוך, עוברים לשלב הבא: דגש על מי כן ראוי שידבר בשם הפלסטינים, ירדן כמובן, ומי לא, אשף כמובן.

בטחון - המשך פיתוח וטיפוח יכולות קונבנציונליות תוך המשך השארת האופציה הגרעינית בשולי השוליים ותחת עמימות, וכמובן וכאמור עומק אסטרטגי כולל הגנה מרחבית משמעותית.

דיפלומטיה - כלומר שימוש בהגיון של תכנית אלון כדי להופיע בזירה הבינלאומית כיוזמים ולא כנגררים.

ערכים -קודם כל ערך השלום שיש לחנך לאורו, אבל לא שלום עכשיו ובוודאי לא שלום קר בסגנון שיש עם מצרים, כי אלון מאד התאכזב שאפילו ממשלת רבין לא הקפידה עם המצרים אחרי הסכמי ההפרדה ב1975 עם עניין ההסתה והפעולה הדיפלומטית המצרית כנגד מדינות באפריקה שנעזרו בישראל, וערך נוסף כמובן הוא דמוקרטיה במובן הרחב והעמוק של המושג וכמובן זהות יהודית ציונית שאיננה מתנצלת והמבוססת על תחייה לאומית של העם היהודי בארצו השלמה, שמותר לוותר על חלקים ממנה לטובת ערכים אחרים, כמו שלום, אבל לא מתוך התבטלות של כובשים לכאורה אלא מתוך עמדה נדיבה של בעלי הבית.

התיישבות - המימד המעשי המיידי של כל הגישה הזו, ועובדה היא שממשלות העבודה בין 67 ל77 הקימו 72 ישובים, כולל את קרית ארבע, וכאמור אם זה היה תלוי באלון היו מספחים את הגולן כבר ב1967, ועוד לפני זה מסייעים לדרוזים להקים מדינה וכך נפטרים מהצרה הסורית שהיוותה איום אסטרטגי גם על ישראל וגם על ירדן וגם על לבנון ולכן סוריה היתה למעשה הפרוקסי של רוסיה בשימור אי יציבות כאוטית באזור.

Palestine and the British Museum between Science and Propaganda

 

The debate over how to use the term “Palestine” is not an academic quarrel over geography. It reflects two fundamentally different worldviews. One treats the term as a historical label, no different from countless others that have shifted over millennia. The other deploys it as a political weapon—part of a global campaign to delegitimize, isolate, and ultimately dismantle the State of Israel. These approaches are not merely incompatible; they are mutually exclusive.

Yes, history and politics are intertwined. But there is a profound difference between serious scholarship and crude propaganda. The former acknowledges complexity and uncertainty. The latter thrives on oversimplification, moral grandstanding, and the confident ignorance of pseudo‑intellectuals who populate the anti‑Israel echo chamber.

The uproar over the British Museum’s decision to replace the modern term “Palestine” with older, historically accurate labels such as “Pleshet” is a case in point. Anyone genuinely interested in the ancient world would immediately recognize the vast gulf between the original meanings of regional names and the political uses imposed on them today. After all, even the term “Middle East”—treated as timeless—is barely 120 years old, as it was coined by a US Navy man.

Consider a simple example. The Hebrew Bible mentions "Zarephath" and "Sepharad", in Hebrew “France” and “Spain.” Should Jews therefore claim today Paris and Madrid?

Any decent person, not only scholars, easily understand that these biblical terms have nothing to do with the modern nations bearing those names. Yet when it comes to “Palestine,” the same basic logic suddenly evaporates.

The origins of the name are well documented. The Romans applied “Palestina” to what even the Qur’an names "The Holly Land" of "Banei Israel". The term itself derives from the Philistines—Aegean migrants from Crete, Sardinia, and other “Sea Peoples” who settled on the coast in the 12th century BCE. The word Philistine literally means “invader.” The Canaanites certainly saw them that way. And the Canaanites themselves? The term is interchangeable with “Phoenicians,” both referring to the purple dye that powered their coastal economy.

One could go on: Anatolia means “east” in Greek; al‑Sham means “the left side,” because Syria lies to the left when facing the rising sun. Ancient geography is a tapestry of shifting meanings. But the critics of the British Museum are not interested in history. They are interested in narrative warfare.

Their message is simple: just as Ireland belongs to the Irish and Poland to the Poles, “Palestine” belongs exclusively to “Palestinians.” From this, they leap to the conclusion that anyone else living between the river and the desert is a colonialist, an occupier, a racist. The chant “Long live Palestine!” is not a celebration of heritage; it is a political cudgel.

And, conveniently, these same activists ignore the awkward fact that the name “Palestine” itself originates from an invading people. They also avoid the obvious corollary to their own logic: if Hungarians come from Hungary and Koreans from Korea, then Arabs, too, have a homeland—and it is not west of the Jordan River but in Arabia.

Let us be clear. The Jewish people, their national movement, and their state are not going anywhere. They have survived far worse than historical revisionism dressed up as liberation politics. Whether the British Museum stands by scholarly accuracy or capitulates to political pressure will not determine Israel’s fate, nor will it resolve the deep historical crisis facing the Palestinian Arabs.

 

 

מדוע החלו "אקטיביסטים" לפעול בקנדה כנגד מחנות קיץ של יהודים - שיעור היסטוריה קצר ובו ילמד הלומד מה פירוש המלה 'אינואיט' ומה משמעותה (ובלבד שעושים שימוש בשכל)

בזמנו יצא לי להדריך במחנה כזה, חויה בלתי נשכחת שאחרי שנה רק הפכה עמוקה עוד יותר בעקבות ביקורם של החניכים בישראל. ליוויתי אותם כמעט חודש בארץ, והיתה זו הפעם הראשונה והיחידה למעשה, בוודאי בעוצמה כזו, של להיות תייר בישראל, לא 'סתם' תייר אלא תייר יהודי-צעיר-ציוני.

והנה עכשיו החלאות בקנדה הולכים ומחפשים מידע על מדריכים פוטנציאליים, ובודקים כמובן אם הם שרתו בצבא הכיבוש רוצח העם וכן הלאה.

מהיכן באה התופעה הזו? כן, תגידו אנטישמיות בעוד מהדורה, הרי האשפה הזו ממחזרת עצמה כבר הרבה מאד זמן, ולכן היא זקוקה לחידושים.

וכמובן תפקיד האנטישמיות כמכנה משותף לכנופיות שלמות של כלום ושום דבר. כמו "הפלסטינים בצ'ילה"... שהם ללא ספק בצ'ילה אבל לא רק שהם לא "פלסטינים" במובן העכשווי של המושג, אלא שהם צאצאי-צאצאים של ערבים, כמעט כולם נוצרים, שברחו, כמה מפתיע, מהאימפריה העות'מנית, בתקופה, כמה מפתיע שהאימפריה העות'מנית הידקה את הפיקוח העויין כנגד מיעוטים.

איך זה נגמר תשאלו את הארמנים ואת מגורשי תל אביב. או תקראו את הפוסטים של ארדוגן. בכל אופן, אם לחזור לצ'ילה: הלכו ומצאו שלושה-ארבעה "אקטיביסטים" שהשימוש בשנאת ישראל מאחד את "הפלסטינים בצ'ילה", ואפילו קבוצת כדורגל יש להם.

כפתור ופרח. אבל בקנדה יש עוד טוויסט מרתק במיוחד לתופעה. טוויסט שאם הוא לא היה עצוב הוא היה מאד מצחיק, הגם שהבדיחה כרגיל עלינו.

לפני כמה חודשים ביקרתי בקנדה קרובי משפחה. נדהמתי לגלות שבכל מקום ציבורי, כולל בבית הכנסת בו נתתי הרצאה על 'המצב', יש טקסט ובו מודים המקומיים ל'שבטים המקוריים' על כך שהם עושים שימוש באדמתם.

תארו לעצמכם רב של קהילה - במו אזני שמעתי אותו אומר את הדברים - עומד בפני הציבור ולפני שמברך את הנוכחים ב"ערב טוב" או מתלוצץ על מזג האוויר (בחוץ נמדדו מינוס 22, בקטנה), הוא מודה ל"שבטים המקוריים" על השימוש באדמתם.

ככה גם בספרייה השכונתית, ככה גם במוזיאון האמנות, ככה גם במוזיאון ההיסטורי, ככה גם בשדה התעופה.

הואיל וזה המצב הרי שמדובר במדיניות. ואם זו מדיניות, מישהו, מישהם, דנו בה, חשבו אותה, סיכמו אותה, ניסחו אותה, יישמו ומיישמים אותה.

איך זה קשור אלינו? נו, פשיטא. מדינה שלמה המתנהלת (בין השאר) על נקיפות מצפון של נישול "השבטים המקוריים" לא פלא שיצמחו בה, לצד לא מעט אנשים טובים ואדיבים (שהרי זה התפקיד המקורי של נקיפות המצפון, ככה צמחו הדתות למי ששכח), גם מטורפים שירצחו את החברים שלהם בבית הספר, וגם "אקטיביסטים" שמחפשים עכשיו צעירים ישראלים שהיו שותפים ל"רצח השבטים המקוריים" בעזה ובנותיה.

הסבר קצר לאלו שתוהים למה אני כותב "אקטיביסטים" במרכאות. נו, כי פעם אקטיביזם פירושו היה להשיט אניית מעפילים אל עבר חוף ניצנים או נהרייה בליל חורף סוער, או ללכת ולתקוע בזנ"ט בתל-עמל, חניתה, תל-יצחק ועין השופט.

היום "אקטיביסט" הוא ליצן מכחיש-שכל, שמשוכנע שהשמש זורחת ישירות מישבנו אם הוא לובש חולצה של צ'ה-גווארה, מתפעל מעמיתו "האקטיביסט" שזרק ראש של סוס לסניף של מקדונלד, או טינף בפחיות צבע כמה יצירות אמנות במוזיאון כזה או אחר במערב (רק במערב תמצאו "אקטיביסטים", אלא איפה, בטהראן? בעזה? בביירות? בקהיר??).

ובכן, כמה מלים על הסיבות לנקיפות המצפון המזוייפות הללו שמלמדות יותר מכל דבר אחר על עומק הבורות בה אנו מוקפים.

והרי אותם "אקטיביסטים" יידעו לצטט את אותו קטע מפורסם של איזה צ'יף אינדיאני בארה"ב, שהטיף מוסר כנגד המתיישבים החדשים על כך שהם רעבים לאדמה ולהוטים לבעלות עליה, והרי, כפי שכתוב בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ג, "כי גרים אתם כי לי הארץ", כלומר אין ולא תתכן בעלות של אנשים על אדמות.

אלא אם מדובר בטירלול "האקטיביסטי" ואז דברי הצ'יף נשכחים. ובאותה הזדמנות נשכחים פרקים אחרים בעבר האנושי, שהוא הוא הזירה בה יש לחפש מוסר ומצפון ומעשים ורעיונות ועמדות חברתיות כאלו ואחרות.

כמו למשל העובדה הידועה שאין אדם החי באמריקה - וגם באסיה ובאירופה - שלא הגיע לאן שהגיע אלא כמהגר. כי זו דרכה של האנושות מראשיתה. על פי ההגיון המופלא שהשמיע הרב באותה קהילה שכוחת אל בקנדה האומללה, מדינה חביבה שנפלה בשבי חומסי השכל הישר, כל אדם באירופה, באסיה, באמריקה וכמובן באוסטרליה ובניו זילנד - ובניו זילנד קודם כל הפולשים המאורים שרמסו רצחו אנסו וטבחו בכל אוכלוסיית "השבטים המקוריים" שקדמה להם - חייב לבקש תודה על כך שהוא יושב על אדמה של "השבט המקורי" התורן.

שלא לדבר על העובדה, וזו עובדה שמעט אנשים מכירים בה כי היא כמו רוב העובדות היא פוגעת באידיאולוגיה (בדיוק כפי שהספורט פוגע בעישון), שכל "השבטים המקוריים" - שבקנדה, ולא רק בקנדה, מתייחסים אליהם, כחלק מחרדת הקודש תולדת המצפון המיוסר, כאילו מדובר במקשה אחת, ובכן כל "השבטים המקוריים" היו עסוקים חצי מזמן החיים שלהם בלטבוח ולאנוס ולשדוד את השבט השכן.

למה? לא כי הם היו יהודים מצה"ל חלילה. רצחנות סתמית חסרת יסוד מציאותי שמורה כידוע רק ליהודים, תשאלו את היטלר שנאלץ להכריז עליהם מלחמת חורמה כזו שהוא חייב היה להמשיך ולנהל גם כשמכל ברלין נותן לו רק בונקר.

אז למה? כי זו היתה דרכו של האדם במליון שנות קיומו הראשונות: בערך שליש מהגברים מצאו מותם באלימות, וקרוב ל60% מהם סבלו מפציעות גפיים חמורות.

מלחמה בימי "השבטים המקוריים" היתה מלחמת חורמה. ומדוע? כי מדובר היה בסכום אפס: חברות לקט צייד זקוקות להרבה מרחב ולמעט מתחרים. והרבה מרחב ומעט מתחרים מסתכם בגימטריא לחיסול השבט השכן.

כנסו למשל למוזיאון ההיסטורי באותה עיירה שכוחת אל בקנדה בה ביקרתי לא מזמן, ואם יש לכם גרם של שכל מהול במיליגרם של חשיבה היסטורית תבינו הכל בעצמכם. אין צורך לומר שכשחלקתי עם מארחי הקנדים את התובנה שאני עומד להציג בפסקה הבאה, הם זקפו אזניהם עיניהם צווארם וגבותיהם בתדהמה המסתכמת בראשי התיבות WTF על שלל שימושיה, ובמקרה הזה "איך לא חשבנו על זה לבד".

כי איך קראו לעצמם "השבטים המקוריים" בשפה שלהם? בדיוק. אינואיט. ומה פירוש המלה "אינואיט"? בדיוק. בן אדם. כלומר שכל מי שאיננו "אינואיט", מסיונר מאנגליה למשל או מתיישב מהולנד, הוא פשוט "לא בן אדם".

גזענות101? ממש לא. כשם שהצ'יטות והג'ירפות מפתחות קודים התהגותיים לצורך הישרדות, כך גם קופי-האדם, וכידוע יכולת בולטת של ההומנואידים היתה השפה והסמלים, והמלה "אינואיט" היא ביטוי לכך.

אז מדוע נזקפו הגבות הצמות הנחיריים והאזניים של מארחי הקנדים? כי עד לאותו הרגע הם לא שאלו את עצמם לא מה זה 'אינואיט' ולא מה המשמעות ההיסטורית של עצם השימוש במושג.

ובאמת, למה ללמוד היסטוריה אם אפשר להסתפק בנקיפות מצפון מאורגנות וממוסדות שהפכו לנימוס לטקס ולפולחן?

אבל זה לא הכל. באותו המוזיאון תגלו ש"השבטים המקוריים" עשו הבחנות משנה. אני לא יודע אינואיטית, אבל האוצר במוזיאון עשה עמדנו חסד ופירט את הבחנות המשנה שעשו בזמנו אינואיטים באינואיטית, כמו למשל -בתרגום ישיר לעברית - "האינואיטים של הנהר", לעומת "האינואיטים של הביצה" ולעומת "האינואיטים של הגבעה".

אלו ואלו ואלו מהגרים שהגיעו למה שלימים נהייתה קנדה, ואין צורך - כלומר ועוד יש צורך - לומר שרק כשקנדה נהייתה קנדה וניו זילנד ניו זילנד ואוסטרליה אוסטרליה וארה"ב ארה"ב, רק ואך ורק אז ירדה רמת האלימות שהכירה האנושות במליון השנים הראשונות לקיומה, לרמה "חסרת תקדים" במובן המקורי והנכון והיחיד של הצירוף הלשוני הקלישאתי הזה, כי מה לעשות ורמת האלימות היום, כולל שתי מלחמות עולם רצחניות, היא פרקטל של מה שהיה בימי שלוט "השבטים הקדמוניים" על פני מרחבי ענק אין חקר וסוף.

אבל לך תסביר את זה ל"אקטיביסטים". אין שום סיכוי ואין שום דרך, כי כפי שאנטישמיות היא סיבת הסיבות לאיחוד קהילת "הפלסטינים בצ'ילה", כך הוויתור על השימוש בשכל הוא יסוד היסודות לאיחוד "האקטיביסטים" בעולם כולו, כולל, אגב, אם זה לא ברור, גם בישראל.

ובינתיים מעבר לים - במוזיאון הבריטי החליטו לשנות את הכיתוב על כמה מוצגים כך שהמלה "פלשתין" הוחלפה למורת רוחם של תועמלני "הפלסטינים" שמדע ההיסטוריה לא בא להם טוב (כפי שלא באה להם באופן כזה שום שלוחה של האמת)

 

על השאלה כיצד יש לעשות שימוש במושג 'פלשתיין' ניתן לענות בשתי צורות מנוגדות. 

האחת תתייחס למושג הזה כאל עוד אחד מרשימת מושגים גיאוגרפיים, חלקם ישנים יותר וחלקם פחות, שמטרתם לתאר חבלי ארץ גיאוגרפיים כאלו ואחרים. 

השנייה תתייחס למושג הזה כחלק מהקמפיין העולמי לבטל, לחסל ולהשמיד את מדינת ישראל, ועד שזה יקרה להחלישה, לבודד אותה, להכפישה וכן הלאה. 

אין צורך לומר שמדובר בשתי גישות מנוגדות בתכלית. האחת מדעית-היסטורית, והשנייה תעמולתית-פוליטית. 

האם אין קשר בין מדע והיסטוריה לבין פוליטיקה, שאחד הכלים החזקים בה היא התעמולה? בוודאי שכן. 

אבל יש הבדל עצום בין גישות המנסות לברר את היחס בין היסטוריה לפוליטיקה בזהירות ובאמינות ובאחריות ובעיקר מתוך יראת כבוד לקושי לברר את השאלות הללו עד תומן, לבין גישות הניגשות לסוגיה הזו ברגל גסה, באלימות, ובעיקר בצדקנות, תכונה אופיינית לפסבדו-אינטלקטואלים התופסים מקום מרכזי בתעשיית השקרים האנטי-יהודית, אנטי-ציונית ואנטי ישראלית. 

הויכוח על החלטת המוזיאון הבריטי להחליף את המושג 'פלשתיין' במושגים עתיקים אחרים, כמו 'פלשת', הוא ביטוי נוסף לתופעה זו. 

הרי אם סקרנים וחובבי עבר היו ניגשים לשאלה הזו באופן הזהיר, הראוי, המכבד והרציני - וכך ניגשים רוב האנשים לשאלות ציבוריות אחרות, כמו למשל בריאות ותחבורה וסביבה וכלכלה - הרי שללא ספק הם היו עומדים בקלות על המרחק העצום שיש בין משמעותם המקורית של רוב המושגים הגיאוגרפיים העתיקים הקשורים ל"מזרח התיכון" (הנה לנו מושג בן 120 שנה בסך הכל, שכולם עושים בו שימוש כאילו נוצר בששת ימי הבריאה....), לבין השימוש שנעשה בהם בימינו. 

כך למשל, כל מי שקורא בתנ"ך מגלה שני שמות גיאוגרפיים מפתיעים: צרפת וספרד. על פי ההגיון המופלא של בעלי הגישה האלימה של התעמולה הפוליטית, על היהודים לתבוע בעלות על פריז ועל מדריד, שהרי מדובר בשתי ארצות הנזכרות בתנ"ך של היהודים. לעומת זאת, מי שניגש לתנ"ך בגישה המדעית וההיסטורית, יודע שהמלים 'ספרד' ו'צרפת' בתנ"ך אין להן שום קשר לשתי המדינות השכנות השוכנות במערב יבשת אירופה. 

מקורו של המושג 'פלשתינה' ידוע ואין צורך לחזור על מה שניתן לקרוא בכל ערך אנציקלופדי ראוי לשמו: הרומאים נתנו את השם הזה לארץ שאפילו בקוראן מוכרת כ"ארץ הקודש" המובטחת ל"עם ישראל", וידוע שהשם הזה - פלשתינה - היה מוכר עוד קודם לכן כאזור בו התיישבו מהגרים מכרתים בסביבות המאה ה-12 לפני הספירה. 

'פלשת' פירושה המילולי "פולשים" , ואכן מנקודת מבטם של "הכנענים", המהגרים שהגיעו מ"איי הים", כרתים למשל או סרדיניה, היו "פולשים". אגב "כנענים" - פירוש המלה בדיוק כמו המלה "פיניקים", ומדובר בצבע של חלזון הארגמן שהיה מוצר התעשייה המרכזי של ישובי החוף של ארץ-ישראל בתקופה המדוברת.

אפשר להמשיך עד בלי די בעיון מדעי-היסטורי מרתק במשמעותם של שמות גיאוגרפיים. אנטוליה למשל גזורה מהמלה "מזרח" ביוונית, והמלה "א-שאם" המתייחסת לסוריה הקדומה (מושג גיאוגרפי שמקורו בממלכת אשור כמובן), משמעותה "מצד שמאל", והרי כשהאדם מסתכל על השמש כעל "כוכב הצפון", הרי שהצפון נמצא בצד שמאל, וסוריה היא אכן "משמאלה" של ארץ ישראל.

אבל המתלוננים על הצעד ההגיוני מבחינה מדעית של המוזיאון הבריטי לא מעוניינים לא במדע, ולא בהיסטוריה, ולא בהנאה הכרוכה בהבנת ההגיון המורכב והמרתק של אמות אמותינו ואבות אבותינו, מייסדי הציוויליזציות הגדולות אי אז לפני 3000-4000 שנה. 

לא. כל מה שמעניין אותם הוא לשתול בתודעה הציבורית את ההגיון הפשוט הבא: כשם שבאירלנד יש אירים, וכשם שבפולין יש פולנים, וכשם שבאיטליה איטלקים ובסקוטלנד סקוטים, כך ב"פלשתינה" יש "פלסטינים" ורק ואך ורק "פלסטינים" ומכאן שכל מי שאיננו "פלסטיני" בין "הנהר לים" הוא קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-גזען. או בקיצור: "תחי פלסטין!" 

ויש לקוות בשבילם, שאחרי שהיהודים יעלמו לנצח אף אחד מהתועמלנים לא ישים לב שמקור השם "פלסטין" הוא כאמור בעם "פולש"... ועוד דבר כדאי להם להשכיח: שאם האירים מאירלנד, ואם ההונגרים מהונגריה, ואם הקוריאנים מקוריאה והיפנים מיפן, הרי שהערבים באו מחצי האי ערב ושם - ושם בלבד - מקומם, האין זאת...

וברצינות: לא העם היהודי, לא תנועתו הלאומית (הציונות) ולא מדינת הלאום שלו הולכים להעלם מן העולם. 

עם כל הקושי לסבול את תועבת השימוש בהיסטוריה לצרכי תעמולה אלימה וחסלנית, היהודים ידעו להתמודד עם מועקות ואתגרים קשים פי כמה. 

תהיה החלטת המוזיאון הבריטי - להקפיד על אחריות מדעית או להכנע לאלימות פוליטית - כך או כך, לא זה מה שיביא לא לסופה של מדינת ישראל ולא לשינוי הנחוץ בדרכם ההיסטורית של הערבים הפלסטינים.

אז מדוע הגיוני לסגור את התאגיד הציבורי - או בעצם מה התנאים כדי שהוא יעשה את מה שהוא אמור לעשות (לחתור לאמת הציבורית, אחרת אין לו זכות קיום)

לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד (גילוי נאות: אני מאד בעד שידור ציבורי, ואפילו את גלי צה"ל אני משוכנע שעדיין אפשר להציל עם קצת רצון טוב ושכל ישר, ונכון, צודקים כל אלו שמגחכים עכשיו ובצדק לגבי האופטימיות שלי בענייני רצון טוב ושכל ישר במדינת היהודים ומזרחה מערבה צפונה ודרומה ממנה ברדיוס של 6400 ק"מ ולמטה מזה, ובכל זאת נוע תנוע),

ובכן לאלו שמחפשים סיבה טובה לסגור את התאגיד הנה לפני כמה ימים עלה לשידור עוד פמפלט מטורלל שמעלה שוב מן הסריחה והאשפה את עלילת הדם המתועבת המוכרת במקומותינו במלים 'חטיפת ילדי תימן' (עליהם מוסיפים.פות הליצנים.נות שרשרת גיאוגרפית נוספת: הבלקן הקווקז האטלס ואני מוסיף האנדים האפנינים והצ'ירוקי, ולטובת קיום מצוות חז"ל 'הצחוק יפה לבריאות', אני מקנח באפגניסטן ואקאטמפוקוסאן, שזה בספרדית מולחמת 'גם כאן הם לא נמצאים').

כי 'חטיפת ילדי תימן' כפי שהוכח בארבע ועדות חקירה ובחקירה מרובעת ומחומשת ולפרטי פרטים על ידי אבשלום בן צבי וחברים (חפשו 'עמדת תצפית') היא אכן בשום מקום מלבד במוחם הקודח של ליצנים, רשעים, שקרנים, נוכלים וכן הלאה.

מי שהגיע עד כאן ירצה לשאול מן הסתם 'הכיצד' וכן הלאה, והוא כמובן יתקוף אותי ובצדק על כך שאני 'מתעלם' מ"גזענות" שהיתה אז (ואולי גם היום) כלפי "השונה האחר הזר" וכן הלאה. שהרי זה הבסיס לחטיפה, האין זאת.

טוב, אי אפשר שלא להתייחס לפירכה המשעשעת הזו: ממה נפשכם חבורת אידיוטים, אם האשכנזים (כלומר האשכנאצים של מפאי) חושבים שכל המזרחים ובוודאי התימנים הם "דבילים" והואיל ומדובר בתורת גזע הרי שמדובר בדביליות חשוכת מרפא, ובכן אם אלו תנאי הפתיחה, מדוע תרצה אמא לבנה אשכנאצית מפאיניקית או ויצוסקית בילד דביל שחור נחות ואידיוט?

טוב, עד כאן פינת ההלצה והלוגיקה, ומכאן נעבור לדברים החשובים באמת. אז מה היה בשנות ה50? בדיוק מה שיש היום: בני אדם שבשיבתם כבני אדם יש להם דעות קדומות. לא מאמינים? תציצו בראי. לא מאד מסובך.

ודעות קדומות אינן גזענות. גזענות לא תתכן ללא דעות קדומות, אבל לא כל דעה קדומה היא גזענות. אדרבא, במקומותינו כמעט לא קיימת גזענות, אבל קיימות גם קיימות דעות קדומות.

להרגע בבקשה: דעות קדומות הן ממהותו של האדם, כל אדם, ולא יכול להיות אחרת, כי דעות קדומות הן חלק ממנגנון ההישרדות האבולוציוני שלנו. למה?

נו, ברור, כי חייבת שתהיה לאבותינו ולאמותינו הקדמוניות והקדמונים דעה קדומה לגבי, נגיד, שני בעלי חיים על ארבע, שניהם מהירים וחזקים בהרבה מהם, שניהם עם פרווה מפוספסת ומנוקדת, אלא שלאחד יש נטייה לאכול צמחים ולשנייה נטייה לאכול בשר.

ולכן, אם אמותינו ואבותינו יעסיקו עצמם בתורת הטירלול הווקיסטית לפיה אסור לעשות הכללות בלה בלה כי הכללות זה פוגעני וגזעני וכל שאר הרפרטואר של התועבה הפסיבדו עיונית הזו, שמקומה יכירנה רק ואך ורק בציויליזציה שפתרה את בעיות הקיום הישיר (או אז, ורק אז, יכול השכל לצאת לפנסיה ובמקומו אנו מקבלים את הטירלול הפסבדואקדמי המוכר במקומותינו, מלימודי תרבות ועד לימודי מגדר וכל הג'ז הזה, והדברים ידועים), ובכן, אם אמותינו ואבותינו לא יפעילו דעה קדומה הם יהפכו מיניה וביה לארוחת הצהריים של זו שלימים תוכר בשם צ'יטה.

ומה כל זה קשור לדעות הקדומות של יהודים מקזבלנקה כנגד יהודים מאגאדיר, או של יהודים ממכנס כנגד יהודים מהרי האטלס, או של יהודים מצנעא כנגד יהודים מעדן, או של יהודים מאדיס כנגד יהודים מגונדר, או ליהודים מורשה כנגד יהודים מקראקוב, או ליהודים מבית אלפא כנגד יהודים מחפצי בה, להמשיך? אין בעיה, אתם ביקשתם, או ליהודים מדגניה א' כנגד יהודים מדגניה ב', או ליהודיות מויצ"ו בניו יורק כנגד יהודיות משכונת בבלי, או ליהודיות מקיבוץ ניצנים כנגד יהודיות מקיבוץ מגידו, להמשיך?

אין צורך, הבנתם. לכל אלו, כולל לאומללים של הרשתות החברתיות, יש דעות קדומות. זה אנושי וזה מה יש.

השאלה כמובן מה עושים עם זה.

תשובת החלאות שעושים שימוש בכספי הציבור של התאגיד הציבורי, החלאות שחתומים גם על הסרט המדובר, היא זו: הואיל ולאשכנאצים היו דעות קדומות ("דבילים" הם כינו את העולים החדשים!!! "דבילים"!!!) הרי שברור שזו אמת כל מה שמספרים הליצנים שממשיכים למחזר ולשחזר ולמסחר את עלילת הדם המתועבת המוכרת בכותרת שכל כולה שקר שמסרב למות "חטיפת ילדי תימן ואפגניסטן ובלקן ופקיסטן ואקאטמפוקוסטן", וזו אמת לא משנה מה חקרו החוקרים ומה אומרים המסמכים ומה אומר השכל הישר, כי ברור שאם לאשכנאצים יש דעות קדומות הרי ברור שהם חטפו ילדים ומכרו אותם לנשים האשכנאציות מעבר לים (ששוב, לשם מה להן נשים עליונות-גזע אלו לחבק באהבה דביל נחות שחור ומלא זבובים??).

הנה החלופה:

1. גם בשנות ה50, בדיוק כמו לפני ואחרי וכרגע ומחר ובעתיד הנראה לעין, לבני אדם (וההגדרה הזו תקפה גם לאשכנאצים של מפאי) היו-יש-יהיו דעות קדומות.

2. אבל לבני אדם, כולל לאשכנאצים, יש גם, לא רק, גם דעות קדומות. לצידן יש להם בשיבתם כבני אדם יכולת להפעיל שכל ישר, רצון טוב ונכונות לעשות מעשים חסרי סיכוי, כמו להקים מדינה ליהודים ולחזק ולקיים ולקומם אותה.

3. עובדה: בשנות ה50 התחולל כאן בארץ הקטנה הזו מה שחברי המאמינים מכנים 'נס גלוי': קליטת מאות אלפי יהודים על ידי מאות אלפי יהודים שגם הם ברובם עולים חדשים, זאת באמצעות מדינה מן העניות שהתקיימו אז בעולם, ענייה במשאבים כלכליים ומדיניים ובטחוניים גם יחד.

4. אדרבא: הנס הגלוי הזה הוא גלוי ונס עצום עוד יותר אם זוכרים שמאות אלפי הקולטים ומאות אלפי הנקלטים, מתאפיינים בעשרות ומאות מרכיבי תרבות אנושית הטרוגנית בלשון המעטה: רמת כמות ואיכות ההשכלה, גודל המשפחה, מצב בריאות, מיומנויות אישיות מתאימות יותר או פחות לשוק העבודה, שפה, הרגלים, רגישויות, אמונות, פחדים, כעסים, תסכולים, תקוות, רשימה חלקית.

5. ומכאן, בהנתן איך נראתה ישראל תוך כעשר שנים בלבד מתחילת שנות ה50, הרי שמדובר בסיפור אדיר של הצלחה, מסוג הארועים ההיסטוריים הנדירים שבאמת ראויים לסופרלטיב השחוק "ללא תקדים". כלומר הסיפור של הפיכת ציבור העולים העצום הזה לציבור אזרחים המצליח להפעיל מדינה באופן מרשים למדי, אמור היה להפוך לתשתית לגאווה לאומית, לשמחה על היש, להתלהבות על עד כמה הציונות, כן, הציונות, הצליחה להתממש ולהגשים את רעיונותיה מרחיקי הלכת, כנגד כל הסיכויים, בזכות רצון טוב ושכל ישר של כמעט כל מי שלקח חלק בסאגה הזו.

ועל זה אמור היה התאגיד הציבורי להפיק סרט. על איך הפכנו לציבור.

אבל אם אפשר לטנף את התודעה, ללכלך את השיח, לזהם את הזהות המשותפת, למה לא. עובדה. חוק המספרים הגדולים מבטיח ללא כל צל של ספק, שגם אם יש רק 1% של אזרחי המדינה, נשחרר רגע את הערבים מהסיפור הזה, יש להם על הצלחת די והותר (ורובם כמובן מצפים שיאכילו אותם בכפית אבל זה כבר סיפור אחר, קשור, דומה, אבל אחר), ובכן גם 1% של 8 מליון זה 80 אלף איש.

וגם אם נשחרר את הילדים ואת החולים ואת התלושים ואת האדישים, עדיין יישארו לפחות 40 אלף ישראלים שימשיכו למחזר ולמסחר את התועבה הזו אודות "חטיפת ילדי אקאטמפוקוסטן", כי איזה כיף לשנוא.

כמה הרהורים על השפה העברית

כן, אני זוכר ויודע שלא רק אליעזר בן יהודה חווה מלים במוחו הקודח, וכי אדרבא, אם אני זוכר טוב את את הנתונים, "אפילו" ביאליק חידש יותר מלים ממנו, וחידשו מלים אנשים מפתיעים לכאורה, כמו דוד רמז, ומאוחר יותר מאיר שלו ואחרים.

אפילו אני חידשתי מלה בעברית, חידוש שלא התקבל עדיין, אבל הוא די מבריק, אני חייב להודות בצניעות: בלירשותכם. שזו האמת מאחורי המלה התקנית והרשמית ברשותכם, והרי כשמישהו אומר 'ברשותכם' הדבר האחרון שהוא מתכוון זה לקבל ממישהו רשות. לכן, עברי, מעתה אמור, בעברית, בלירשותכם.

אבל לא לשם כך אני מנסה למשוך את תשומת לבו של הקורא המוצף.

אז מה הביא אותי הלום? באחד האמשים (האם גם זה - אמשים - נחשב לחידוש? ואם כן, האם קישון גם ברשימת המחדשים? למה לא בעצם, מי שיודע הונגרית בוודאי שאין להתפלא שגם עברית הוא יודע, והרי כולנו מכירים את הסיפור על איך אלוהים חילק שפות ואיך לא נשאר לו להונגרים וכששאלו אותו ההונגרים 'אז מה נעשה?!', אלוהים אמר להם: 'תסתדרו כפי שהסתדרתם עד עכשיו'),

ובכן באחד האמשים ואני יושב בספרייה עברית בעיר העברית הכי ראשונה, נכנס אבא חביב כל כולו אומר חרדיות, ועמו שני ילדיו, האחד נראה בן 4 ואחיו בן 6, בערך, ושלושתם מתיישבים על הרצפה, והאבא נותן לבן הצעיר לבחור ספר, ואני מזכיר אם לא ברור שזו ספרייה עברית שלכל היותר חוץ מספרים בעברית יש בה ספרים באנגלית, אבל לא באולם המסויים הזה המוקדש כולו לילדי העיר העברית הראשונה ולהוריהם ולסבתותיהם וכן הלאה, ובכן, הבן הצעיר בוחר ספר צבעוני במרכזו סיפור מרתק על רכבת ועל הנוסעים השונים העושים בה שימוש, וכמובן על נהג הקטר והכרטיסן וכל החבר'ה.

עד כאן שום דבר חריג. אלא שכשהאבא מתחיל להקריא לילדיו את הסיפור, הוא מתרגם אותו סימולטנית, ניחשתם נכון, ליידיש. שמחתי לגלות שיידיש של סיפורי ילדים אני מבין מכה ראשונה בלי מילון ובלי קופיילוט, אבל זו כמובן לא הפואנטה, אלא היידיש אצל צעירי ישראל, האחד בן 4 אחיו בן 6 ואביהם שנראה גג בן 30, כולל מע"מ.

מנחש שרוב באי הספרייה, כלומר אלו שיצא להם לחזות בפלא המשולש - משפחה חרדית (טוב, נו, חלק ממנה) בספרייה העברית של העיר העברית; דיבור חופשי ביידיש; תרגום סימולטני כולל אינטונציות סיפוריות כפי שמצופה ממי שמקריא סיפור לילדים - ובכן, מנחש שרובם הזדעזעו את הזעזוע המתבקש לנוכח המצב הפוליטי בכלל והרכב הקואליציה בפרט.

אני בכל אופן התמוגגתי מעוד ביטוי קטן וחביב לנצחונה האדיר של העברית, שהיא כמובן נצחונה האדיר של הציונות.

אבל סוגיית 'מותה של השפה העברית', שזה מבוא לבןיהודה101, לא עוזבת אותי. כי לצד מה שכבר נאמר לעיל שלא רק שהוא לא היה בודד בין המחדשים, אלא חד משמעית לא הפורה שביניהם, הנה תוספת קטנה:

ממש בימים אלו אני מסיים קריאת ספר שראה אור לפני כ-160 שנה, ושנכתב על ידי יהודי חביב בשם גינצבורג שהספיק ללכת לעולמו הרבה לפני כן, ובו סיפור חייו עד גיל 16 בערך (הוא הלך לעולמו בגיל 51), וכמובן כל כולו "בעברית המתה שבן יהודה החייה".

טוב, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים שהעברית לא באמת מתה, אבל בכל פעם שאני נתקל בטקסט כזה - ולא תגידו מכתב מלא צפנים וראשי תיבות שכתב רבי מנדל לרב חצקל, אלא ספר ספר, אוטוביוגרפיה, אמנם חלקית, כי היא מכסה רק קטע מחיי המחבר, ועדיין, ספר ספר - אני תוהה מה הדפיקה, שבאנגלית זה נשמע טוב יותר אבל לא מנומס לכתוב מלים כאלו, כי המטורללים.לות של הפייסבוק מפקחים כמו בספר המפורסם ההוא, אלף תשע מאות שמונים וארבע.

טיעונים נגדיים: העברית המשמשת את החבר גינצבורג מסורבלת להפליא. נדמה לי שהמומחים יכנו אותה 'עברית משכילית', אבל סירבול או לא, עברית היא כן, ועובדה, קראתי (והחכמתי או לפחות השכלתי: בין השאר הוא מספר על כיצד השיאו אותו כשהיה בן 14 וחודשיים, ומדוע ולמה אשתו - הצעירה ממנו כמובן - לא דרשה גט למרות שחרדת הביצוע אותה הוא מתאר בפירוט הביאה אותו להכשל במצווה היחידה המצדיקה את זכות האישה לתבוע גט).

חזל"ש. יש שמועות שהאקדמיה תכשיר את הצירוף הזה. חזל"ש. אבל ייתכן שלא, כי מישהו עוד עלול לחשוב שכשם שדתל"ש זה דתי לשעבר, כך חזל"ש זה חכמינו זכרונם לברכה לשעבר. והם הרי תמיד בחזקת לשעבר כי הם חיו מזמן, אבל אנחנו חיים בתקופה בה מתקיים הפסוק של רבנו ישעיהו לייבוביץ', לאמור: "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין מה אומרים לו".

חזל"ש.

על הפצצת דרזדן, כמעט כעת חיה לפני 81 שנים, על מונותיאיזם ועל אידיוטים שימושיים בתקשורת (לא, לא הישראלית, מה פתאום)

בליל ה-13 ובשחר ה-14 בפברואר 1945, ביצעו בעלות הברית סדרה של שלוש הפצצות על העיר דרזדן. בעיר אמנם שכנו כמה וכמה מפעלי יצור נשק חשובים, והיו בה גם מסילות ברזל מהן יצאו כוחות מזרחה, אך ההפצצות כוונו למרכז הישן של העיר. הזלזול השגרתי של הנאצים והשאננות של פרנסי העיר תרמו להעמקת הזוועה הידועה, 25,000 הרוגים לפחות ומחיקת העיר היפה כמעט מן היסוד.

ולמה זה חשוב. לא כי זו עוד הזדמנות לומר שמלחמות זה דבר נורא (מלחמות זה דבר נורא), ולא כי זו עוד הזדמנות לעשות חשבון עם החשבון שעשו כבר בזמן אמיתי הגורמים המעורבים (הנה רק 67 שנים אחרי תום המלחמה זכו גם לוחמי 'פיקוד המפציצים' הבריטי באנדרטה המנציחה את פועלם והקרבתם במלחמת העולם הכי שנייה, ללמדנו שעד אז החשבון שנעשה עמם היה מר וקר).

כל אלו ושאלות נוספות - כמו השאלה האקטואלית שלנו: עד כמה יש לסמוך על יכולת אווירית בענייני הכרעת אויב - כבודן במקומן מונח.

כי לדעתי הסיפור הלא פחות חשוב מההפצצה האיומה הזו (שכמותה היו אינספור, מצד הנאצים והיפנים כמובן, וגם מצד יריביהם) הוא השימוש הפנטסטי, תרתי ופשוטו, שעשה שר התעמולה הנאצי, גבלס המהולל, בארוע הזה.

כמה מוכר: שר התעמולה של המשטר שבגללו ובגללו בלבד, עמדו בעלות הברית בפני דילמות ומחלוקות אסטרטגיות, שאחת מהן היא כיצד לעשות שימוש בכוח אווירי על מנת לסיים את המלחמה (שבזכות התעמולה הנאצית רוב הגרמנים התלהבו להמשיך ולהלחם בה, גם כשהצבא האדום כבר טייל בתוך ברלין וגם כשגנרל פאטון האמריקני הוביל את כוחותיו עשרות קילומטרים בלבד מבירת הרייך),

ובכן אותו שר תעמולה שנשען על אותה אידיאולוגיה שאין בה שום הגיון של פשרה והכרה והדדיות, אלא בינאריות של הכל או כלום, אותו שר תעמולה, באמצעות הוספת 'אפס' אחד לדיווחים על מספר ההרוגים - 200 אלף ולא כאמור 25 אלף - וכמובן תמונות זוועה מלוא החופן, ותוך שימוש באידיוטים השימושיים של העיתונות הנייטרלית (בשבדיה ובשוויץ), הצליח ליצור את הספין הנחוץ של נקיפות המצפון במערב,

נקיפות מצפון שמיד הפכו קרדום לחפור בו אשמים בפנים (ארתור המפציץ האריס ולא חלילה פיקוד הצבא כולו קל וחומר צ'רצ'יל), ובחוץ ('זה לא אנחנו' אמרו האמריקנים, 'זה הם', כלומר הבריטים).

ידעתי שזה יישמע לכם מוכר, אלא מה, אתם הרי עושים שימוש בשכל. האין זאת.

ובזה אני מונותיאיסט, ובזה בלבד: הרעיון של בריאת היקום על ידי אלוהים אחד, הוא רעיון פשוט שמשמעותו מעשית ויישומית בכל עניין ועניין - חפש תמיד את הסיבה הראשונה לתופעות.

הפצצת דרזדן, עוד לפני שדנים במטרותיה שיטותיה נסיבותיה תוצאותיה (הרי ברוב ההפצצות מהסוג הזה שיעור ההצלחה היה נמוך בהרבה, גם כי בערים אחרות דאגו להכין תכניות למקרה של הפצצות כי אותן לא הנהיגו אנשים שאמרו 'לי זה לא יקרה', אני הרי מסיע את בעלות הברית לאיכילוב לטיפולים, וגם כי התנאים לא היו מושלמים כמו במקרה של דרזדן), הפצצת דרזדן אם כך, עוד לפני שמיישמים עליה את הניתוח הטקטי-אסטרטגי-אופרטיבי, יש לזכור את סיבת-סיבתה-הראשונית: רצונם של הנאצים להשליט את שיטתם ברחבי העולם כולו, רצון שעמד בבסיס כל הפעולות שלהם, בשדה הקרב ובמישור ההסברתי, כלפי פנים וכלפי חוץ.

ואם בעלות הברית, ובעיקר העיתונות המטומטמת שלהן (שהיתה מטומטמת כבר אז כי עיתונות חופשית חייבת להיות מטומטמת או זו לפחות ברירת המחדל שלה, כי תפקידה הראשי הוא לפרנס את בעליה, ולשם כך דיון מורכב לא יעלה על הדעת, אלא רק סקופים וכותרות וקאצ'וורדז: מי הרי המציא את הצירוף 'טירור של הפצצות'? לא, לא גבלס, את העבודה הזו עשה עבורו עיתונאי אמריקני, אידיוט שימושי על סטרואידים, ככל הנראה בוגר גל"צ), ובכן אם בעלות הברית, ובעיקר העיתונות שלהן, היו מפעילות את העיקרון המונותיאיסטי, לאמור "חפש תמיד את הסיבה הראשונית לתופעות", מן הסתם כל הדיון הזה לא היה מתקיים.

ידעתי שזה יישמע לכם מוכר, אלא מה, אתם הרי עושים שימוש בשכל. האין זאת.

"אסור להשוות" - אז זהו, שממש כן, השאלה היא אבל, כרגיל, לא 'האם' אלא 'איך' (והפעם: 'ישראל בכיוון של להיות מדינת עולם שלישי')

 

"אני לא משווה, אבל...", והאח התאום שלו: "אסור להשוות!!", והאחות הגדולה: "אין מה להשוות", ובקיצור, המשפחה המשונה הזו שכל כולה אי-הבנה או אי-הכרה במנגנון האנושי הטבעי ביותר.

בעצם לא רק אנושי, אלא טבעי. אינני מומחה בזואולוגיה ועוד פחות מכך בבוטניקה, אבל דבר אחד ברור לי: אף יצור אורגני לא יכול להתקיים מבלי שהוא עושה כל הזמן השוואות בין תופעות שנקלטות לו בחושים. ההשוואה הכי מפורסמת היא כמובן זו שבין עמית לטורף, או בלשון חכמים: 'טוב או רע ליהודים'.

ולכן, וכרגיל כפי שאני מציע כבר עשרות שנים לגבי רשימה מכובדת של עניינים, השאלה היא לא 'האם השוואה' אלא 'כיצד משווים' וכמובן 'מה זה השוואה' (ובאופן דומה: השאלה היא לא 'האם דמוקרטיה' אלא 'כיצד' וכמובן 'מה זה' דמוקרטיה, וכן הלאה: בטחון, משילות, צמיחה, ערכים, יהדות, ועוד).

ובכן, מדוע אני מתנפל על הציבור האומלל של שלושת הקוראים שמגיעים במקרה הטוב לפיסקה השנייה? כי כרגיל במקומותינו (וכמובן לא רק במקומותינו אבל אני מתעניין מסיבות ידועות במקומותינו קודם כל), השוואות מתבצעות בדרך כלל או על ידי הכחשת עצם ההשוואה ('אסור להשוות', להיטלר למשל, או לחמאס, גם בגימטריה זה אותו הדבר), או על ידי תופעה גרועה לא פחות: השוואה למושג שהוא לכאורה ברור וצלול, צלילות המקלה על ההשוואה.

דוגמאות? בבקשה. 'ישראל הולכת בכיוון של העולם השלישי'. וואלה. ומה זה עולם שלישי? מושג ברור וצלול כידוע, האין זאת. נו, ממש לא.

כי עולם שלישי, עוד לפני שנזכרים במקורו ההיסטורי של המושג (אחרי מלחמת העולם השנייה, בהקשרה של המלחמה הקרה, סוג של מושג נרדף ל'בלתי מזדהות', כי היתה חפיפה לא רעה בין מצבן העלוב של רוב 'הבלתי מזדהות' לבין עמדתן 'הנייטרלית' לכאורה, אך למעשה פרו-סובייטית, מה שהבטיח את המשך עליבותן, ע"ע גם הודו וגם קובה, גם אז וגם היום, כלומר מה קרה להודו כשהחליטה לוותר על הפוזה של הבלתי-מזדהות, ומה קורה לקובה בימינו: רבע מהאוכלוסיה היגרה מהמדינה, וכמובן מדובר ברבע המשכיל הצעיר המוכשר, ותודה לסטאלין ולטרוצקי ולפידל היקר וכמובן לצ'ה גווארה ולכל הליצנים ביציע 11 שממשיכים ללבוש את החולצה האדומה עם ציור של צ'ה),

ובכן, גם מבלי לעסוק בשורש ההיסטורי של הצירוף 'עולם שלישי', די ברור (למי שרוצה שהדברים יהיו לו ברורים), שיש עשרות וריאנטים של מדינות הזוכות לתואר 'עולם שלישי', וחשוב פי כמה: בכל מדינה כזו, נגיד פרו, נגיד ארגנטינה, נגיד ניגריה, יש מגוון רחב מאד של תופעות חברתיות-כלכליות.

אבל אם אפשר לדלג על המשוכה התובענית הזו - הדרישה לדייק בדברים הנאמרים - אז למה לא? שהרי המטרה היא לא חלילה לברר את המציאות, אלא לחדד פוזיציה.

ומכאן השוואת ישראל למדינות עולם שלישי, תוך הוספת ההסתייגות הפילוסופית הנוחה: ישראל עדיין, עם דגש על עדיין, לא מדינת עולם שלישי, היא אבל "בכיוון".

מה שמזכיר את מזהה התהליכים הידוע, שממש בימים אלו מלאו עשר שנים לזיהויו המהולל, ואם נוסיף על הנבואה המהוללת שלו נבואות דומות אחרות (קל מאד לעשות זאת: בקישור הפנייה לאתר עיתונות יהודית היסטורית, כל שיש לעשות הוא להכנס לאתר, לבחור עיתון ולחפש נבואות זעם של כל הזגגים למיניהם: 'חלון ההזדמנויות נסגר', 'מדינת ישראל בשלה לפשיזם', 'סופה של ישראל לכל המאוחר ב-2000', וכמובן סתם נבואות חביבות כמו זו שמצאתי משנת 1972 המבטיחה כי 'תם העידן הגוטנברגי', כלומר ממש בקרוב כבר לא יהיו מוצרי נייר מודפסים. נשבע לכם. אמיתי), הרי שיתקיים בנו הפסוק: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

אבל, יגידו האבליסטים, אבל, לא ברור לך מר כותב הכותב מר, שכוונת הדברים בהשוואה (העלובה אמנם) של ישראל למדינות עולם שלישי היא להעיר את הנמים ("כי לעוררך אני בא", ברנר 1909), לזעזע את האמות (ואת האבות), ליצור מודעות וכן הלאה?

כן אבליסט יקר, ברור, והיא הנותנת: מי שבאמת רוצה לתקן את המקולקל במדינתנו, ויש בה תודה ליושביה ובעיקר למנהיגיה המון מן המקולקל, בכל תחום בכל מישור בכל פינה ותחת כל עץ רענן וכן הלאה וכיו"ב וגו', ובכן אדרבא: ידבר לגופן של בעיות, לגופם של דברים, ויציע הצעות ורעיונות וכיוונים, כלומר יעשה את המאמץ לממש את הרעיון הישן של יגאל אלון קשישא, שבסוף החודש ימלאו מ"ו שנים לפטירתו, אותו רעיון שסוכם על ידו במלים "אתיקה בפוליטיקה".

גם בעניין זה, ראו קישור: בכל אופן מדובר ברעיון מוזר למדי, לפיו מי שמדבר פוליטיקה, טוב שיציג את הדברים בשפת ליבם, יתאר אותם במונחי בעיות ופתרונות וכלים ומחירים, ובא לציון גואל, או לפחות לחלק מציון, עד לחלק הבא, כי כך ורק כך מתקנים את המציאות: לגופם של דברים.

אלא אם המטרה היא לחוות את תחושת העליונות המוסרית העולה מהכרזות כמו 'ישראל בכיוון של להפוך למדינת עולם שלישי'... אהההההה, חציאורגזמה.

אה, כן, נזכרתי: אז ישראל הולכת בכיוון של להיות מדינת עולם שלישי? הפוך גוטה, הפוך. בכל אופן כל כמה שלמציאות לעובדות ולתוצאות ההשוואות יש תפקיד בדיון.

https://www.nli.org.il/he/discover/newspapers/jpress

https://udimanor.blogspot.com/2022/02/blog-post_22.html

ובחרת בחיים

 ועוד לפני שפתחתי בדברים שרציתי לומר, המלה 'ובחרת' משכה בקצה זנבי ושאלה אותי האם שמתי לב לקרבה ולדמיון בצורה ובמהות שיש בינה לבין המלה 'חבר' על כל נגזרותיה, 'חברות' היא החשובה ביניהן, אבל גם 'חבורה', וכמובן 'חברה' שהיא בכלל מלה כפולת משמעות, כי כפי שמלמדת אותנו השפה הגרמנית, 'חברה' היא פעם געזעלשאפט ופעם געמיינשאפט, וכאן הרי אנו עוסקים בגעמיינדע, ב'ביחד-נס' כפי שנהוג להתלוצץ.

אז מה רציתי לומר לצד מה שכבר אמרתי על חיים של בחירה בחברות, חברות בלעדיה אין לא חבורה וגם לא חברה?

א. ביקור בכפר ילדותי

אתמול שמתי פעמי לכפר ילדותי ונערותי לשבת 'שבעה' עם יתומה טרייה, אשה בת 52, שזכיתי להיות 'המדריך' שלה במה שבמקומות אחרים הוכר כ'תנועת נוער'. מדובר בכפר מיוחד, כמוהו פרוסים ומשרטטים את מפת ארצנו כ-270 מהם, ולכן המרכאות. לא בדיוק 'מדריך' ועוד פחות מכך 'תנועת נוער' אבל כן, מפגש חינוכי מתמשך היה לי אתה ועם בנות ובני קבוצתה, ואיכשהוא כולנו יצאנו ממנו עם זכרונות מאד טובים.

היא ישבה שבעה עם אחותה הבכורה. שתיהן שכלו את אמן כשהיתה בת 33. בת 33. בת 33 הלכה לעולמה מסרטן ארור. עוד קורבן לחוש ההומור המגוחך של הטבע, ואיזה מזל - ואולי אין זה מזל אלא ממש בחירה בחיים - שאינני מאמין בבורא עולם בעל תכנית סדורה המשגיח פרטית וכללית. כי מה לתכנית ולהפקרת שתי בנות צעירות ובן זוג - זה שישבנו עליו 'שבעה' - למוות מיותר ואכזר של אשה, אמא, רעיה וחברה בגיל 33.

והנה הבחירה בחיים. האחות הגדולה, כנראה מאז, בחרה בנתיב היסורים העצמיים והמרירות. זר לא יבין זאת. אני בוודאי שלא. אני שזכיתי לקבור אמא בת 80 ואבא בן 90, שניהם, כל אחד ביומו, 8 שנים כמעט הפרידו בין ימיהם האחרונים, היו צלולים עד לרגע האחרון ממש, אני שזכיתי לכל העושר הזה, לא אוכל להבין.

אוכל לדמיין כמובן. לפני יותר מ-20 שנה ליוויתי באוזן קשבת ל(עוד) קולגה מתחום עיסוקי שהפנה לי גב על לא עוול בכפי. אבל באותם ימים הוא שכל את אשתו הצעירה, בת 40 היתה, וכשליוויתי אותו באוזן קשבת ובלב רחב, נזכרתי באחת מאהבות חיי הגדולות, היו ימים בהם כמעט כל אהבה כזו היתה גדולה, כי מה גדול יותר מאהבה חוץ מהחיים היקום וכל השאר? כמעט כלום. והנה אהבת חיי שאת מכתב הסירוב שלה הטמנתי במגירת החפצים החשובים ואז במשך חודשים לא יכולתי לפתות את המגירה כי מגעה היה לי כמכוות אש, והנה חלפו השנים ואהבות גדולות אחרות השכיחו את האהבה הגדולה הנכזבת ההיא, והנערה שאהבתי ודחתה אותי היתה לאשה והנה גם היא חלתה בסרטן וכמו אשתו של הקולגה-מפנה-העורף הלכה לעולמה, ואני חשבתי שעם קצת מזל אני הייתי הקולגה שהיה זקוק לאוזן קשבת כדי לשאת את חרפת המוות המיותר הזה, המוות האיום שהוא כל כולו בדיחה לא מצחיקה של הטבע: הגוף היוצא כנגד עצמו.

והנה אחותה הצעירה בחרה בחיים. כל כולה מאז שאני זוכר אותה, והיא כבר יתומה מזמן, כל כולה שמחת חיים. עד כדי כך שעשתה מעשה ובחרה בחיים והביאה לעולם ילד, והתקיימו בה המלים הנשגבות של רחל המשוררת שלא זכתה. לא אורי שמו אבל כל השאר בדיוק כמו בשיר. צח וענוג היה הקטן שגדל, והנה הוא מתקוטט עם אמו היושבת שבעה דרך הטלפון, מתפנק בסרבנות טיפוסית לבני 17. בוחר בחיים.

ובדרך מהכא אל התם, כלומר מתחנת הרכבת אל כפרי האהוב שכבר מעטים בו מכירים אותי ואני אותם, כי הארץ שינתה את פניה וכפרי הוא הארץ, ובשפות אחרות, יוונית וספרדית למשל, זו ממש אותה מלה, אפילו לעם שהוא כפר שהוא ארץ, ובכן את הדרך מהתחנה לכפר עשיתי במחיצת בן כפר אחר, שבימים הרחוקים של ילדותנו, לא נשאתי לו חסד, לא אני ולא חברי, והגם שלהכאה על חטא אין שום יכולת לשנות את העבר, ושהיא מתכון גרוע מאד לבסס עליו חברות, הנה אני מוצא עצמי ביני לביני מכה על חטא מדי פעם על רגעים רעים שבחרתי בהם בשלב ההוא של חיי, ומתנחם, ומנחם את עצמי שהנה בכל זאת בסופו של יום, יום הנמשך כבר עשרות שנים, בחרתי בו כחבר.

וגם הוא בחר בחיים. אדרבא, במו ידיו הוא משקה אולי עשרות אלפי דונמים של שדות ומטעים, והוא מחולל נס גדול לא פחות מהנס שעדיין כולנו ממתינים שיתממש - לכתת חרבות לאתים - כי הוא מכתת מי מדמנה למים חיים, ועל הדרך, כלומר על מאגר המים המטוהרים, הוא מייצר חשמל לתפארת מדינת ישראל שאין דוגמה טובה ממנה בעולם לבחירה מרהיבה בחיים.

וחברי הטוב הזה, שפעם לא נשאתי חן לעיניו ובעיקר לנפשו, מיין בלי משים את כל הנקרא על דרכנו לשני טיפוסים מנוגדים: כאלו שהאירו לו פנים וכאלו שלא. ממש התעלמו. כאילו לא קיים. על מה ולמה? מי יודע דרכה של נפש עכורה? הנה למשל מי שיופיה פעם הכה בסנוורים ובמכות חמורות, נמוכות מסנוורים, את כל מי שראה אותה, כי היופי, אוהו, היופי של הטבע כשהוא בא בצורה של אשה, נו, מה יש כאן לומר, מי לא שר את שיר היופי הזה מהעברים והיוונים הקדמונים, עד לגשש ועד ביאליק ואלתרמן ונתן זך ויונה וולך והדברים ידועים.

אותי היא חיבקה חיבוק חם וארוך, אולי זכר לימים בהם תשוקות לא-לנו אך כן-לנו הסעירו את דמנו שמאז נרגע, כי (גם) זו דרכו של הטבע. את חברי שעמד לידי היא לא זיכתה אפילו בניע ראש מנומס, כי אצלנו בכפר שהוא עם שהוא ארץ, נימוס הוא מושג של סדרות הדרמה של הבריטים.

אבל הוא, חברי, גם, אולי, בזכותי, בכל זאת ולמרות הכל, אבל רק גם לכל היותר, בחר בחיים. הוא עדיין ממתין לנכדים, אבל הוא יודע כמו אמות-אמותיו ואבות-אבותיו שגם אם יתמהמהו בוא יבואו. ועד אז הוא רואה חיים עם מאות מיליארדי טיפות המים שבמו ידיו הוא משגר בצינורות אדירים לכל המטעים בשפלת החוף הדרומית, ולא פחות חשוב - יהיו שיגידו, ובצדק, חשוב בהרבה - רואה כל יום חיים עם אשה (שנייה) אשר אהב.

והאם יש צורך לומר שהאיש שעליו ישבנו שבעה, איש מתוק נעים הליכות חייכן טוב לב אופטימי, שמו היה חיים.

ב. מפגש עם שני סופרים

ובהמשך אותו היום - ובנסיעות מהתם אל הכא ובחזרה יכולתי לשמוע על כורחי (כי נימוס של פרהסיה הוא כאמור נחלת דרמות אנגליות בטלוויזיה) לא מעט סיפורים אנושיים, של כאלו שבחרו בחיים וכאלו שפחות. אבל על כל אלו לא אוכל לספר יותר משכל אחד שנוסע מדי פעם במחיצת בנות ובני עמו מפה לשם ובחזרה יכול לספר, כי כבר אמר מי שאמר או ליתר דיוק שאל-אמר: כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל. והיה גם את ההוא, סופר מפורסם, שכתב מה שכתב על המשפחות המאושרות ועל הפחות מאושרות, ומתי כספי וחברים, נדמה לי אהוד מנור אפילו, היטיבו לתרגם לעברית ולשיר אפילו טוב יותר מהמקור, את המלים הנשגבות אודות האושר והעצב, אחד נוצה קלה ברוח השני אין לו סוף (כמו לטימטום האנושי מזכיר לנו איינשטיין, כמו לרוע האנושי כולנו יודעים).

אבל לכל יום יש יעד, וגם אם שניים או שלושה - אתמול היה זה יום משולש עבורי - הנה היעד השלישי באותו היום היה מפגש עם שני סופרים. 

אמנם הם לא באו מאותו הכפר. לכל היותר יש להם את אותה הקומה, אבל לא את אותו השיער, לא את חיתוך הדיבור, עוד פחות מכך הבלורית, אבל אם הסכמנו שכפר הוא עם הוא ארץ הם בהחלט מאותו הכפר במובן של אותו העם אותה הארץ.

אחד כתב על הרוע על הכיעור על הטירוף על צרות העין על הרשעות. השני כתב על האהבה ועל המשפחה ועל הבנייה ועל היצירה ועל גמילות חסדים.

סיפורו של האחד מתחיל ונגמר בחיים. סיפורו של השני מתחיל במזימות רצח המוני ומסתיים דקות לפני שהגיבורה הולכת לעולמה.

והנה הספר הנפתח ומסתיים בחיים כל כולו מוות, ואילו הספר השני שקצוותיו הם מוות כל כולו חיים.

ובחרת בחיים כבר אמרנו? הנה אמרנו ונגיד שוב: ובחרת בחיים. מה שמחייב עמידה על קוצו של 'ו' דווקא. איזה מין סוג של 'ו' הוא ה'ו' הזה שמקדים את הציווי לבחור בחיים?

אין זו שאלה טכנית-דיקדוקית, בעיקר כי די ברור שמדובר ב'ו' של המשכיות, כלומר סוג של 'וגם', כי ברור שלא מדובר ב'ו' ההיפוך, שהרי 'ובחרת בחיים' מופיע בהמשך ל(עוד) מלים נפלאות מתורתנו הקדושה:  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

ובחרת בחיים, והחיים סופם מוות, ועד למוות הם נעים בין ברכה וקללה, ברכות מהשמים ומהארץ, קללות מהארץ ומהשמים, וברכות מהארץ הן למשל, וקודם כל, ויהיו שיגידו שאין צורך ביותר מחיוכים ומחיבוקים וממאור פנים ואפילו ניע-ראש של רצון-טוב, ואת קללת השמים האכזרית ביותר - מוות מסרטן בגיל 33 למשל - כבר הזכרנו, וכאן המקום להצביע באצבע מורה, מורה במובן של מתריעה ומזהירה, מפני קללות הארץ שהן היפוכן של ברכותיה: הפניית הגו, ולשון הרע, ושנאת וקנאת חינם.

ג. ובחרת בחיים

הכרתי פעם מישהו שבצעירותו היה עליז ופרוע. אבל במידה הנכונה. ראיתי בו דוגמה ומקור להשראה. גם הוא נולד וגדל בכפר, גם לו, כמו לי, כמו לכל בנות ובני השנתון שלנו, הורים חלוצים שבנו וסללו וחלמו והזעיפו פנים לצורך ושלא לצורך ושתלו בכולנו תקוות של אמת ושל שווא, ואם אכזבנו, חלקנו, את הורינו, אלו החיים, ובדרך כלל לא אכזבנו, כי כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לצעוד היטב בתלם, והתלם שתולם לנו קל היה לצעוד בו כי כל כולו היה עשוי מהחומרים הנכונים שיש כאן בארץ הזו בשפע: אור וחום ויופי ושדות ומטעים וחולות וים והרים ועמקים וגשמי ברכה ורוחות טובות וציפורים ופרות בשן וחלב ודבש.

עם השנים נהיינו לחברי נפש. מה היא חברות נפש? פשוטו כמשמעו: כזו שהנפש היא היא יסוד יסודותיה של החברות. מדי פעם פלשו אליה עניינים רחוקים יותר או פחות מהנפש. כמו הפוליטיקה מזה, והלצות עדתיות או מגדריות מזה. אבל מה שאצל אחרים מחזיק חברות למשך עשרות בשנים, אצלנו לא היה מחזיק אלא לכל היותר מפגש אחד או שניים.

עם השנים הספקתי לשכוח אפילו את כל החברים של פוליטיקה ובדיחות עדתיות ששכחתי ששכחתי. היפוכו של דבר עם האיש הזה, שלימים מימש תחזית שחזיתי לגביו ונהיה (גם) סופר. כמו בטבע או לפחות בדומה לטבע, חברות-נפש רגישה לתנודות של גאות ושפל. דימוי מוגבל במקרה של הארצות השוכנות סביב הים התיכון הרגוע והמיטיב, אבל הדימוי ברור מספיק למי שאוחז במידה ידועה של דמיון.

ובאחד מרגעי השפל, ואנו אז רכים בחיים, רק מתחילים לפסוע בנתיב המפותל של התייצבות והתיישבות והתמודדות עם שגרת הזוגיות בלעדיה אין אתה ואת וזרעך אלא רק אתה ואתה ואתה, הוא כתב לי בלשון הסופרים שניחן בה כבר אז: "אני חבר שלך, לא משנה מה דעתך".

ובחרת בחיים של בחירת חברים, ומאז כך או כך או אחרת, גאות ושפל וגאות ושפל, ואולי יותר שפל מגאות אבל תמיד גם גאות, אנחנו שנינו חבורה.

ד. ראה חיים עם אשה אשר אהבת

ובחרת בחיים. וחיים, מכיוון שסופם מוות, אינם חיים ללא זרע-אחריך, ואין זרע-אחריך ללא אשה-אשר-אהבת. וגם אם לשון המקרא על תחביריה המשונים והזמנים המתהפכים שהיא מתנסחת בהם ניתן לקיים בה את הפסוק 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה', הנה די ברור באותה נשימה, מתוך אותה נשמה, שעל מנת לקיים את 'ובחרת בחיים' אי אפשר שלא לראות חיים עם אשה אשר אהבת, וברור מעל לכל ספק שהמלה "אהבת" המסיימת קביעה זו, מתייחסת קודם כל לעבר, אבל לא לעבר הקפוא, אלא לעבר כפי שהמשיך להתפתח בכל רגע אל תוך ההווה, הווה שבכל רגע היה עתיד, עד שבין רגע הפך להווה, ובין רגע הפך לעבר.

אבל אהבה, בין אם תלויה או לא תלויה בדבר, נולדת בכל יום, בכל רגע, כלפי כל יצורי הבריאה, כלפי כל יצירה. ואין חזקה ומסתורית ומלאת אפשרויות מאהבת אנשים, בין אם מדובר בשלושה וארבעה, בין אם מדובר באיש ואיש, בין אם מדובר באישה ואישה, בין אם מדובר באישה ואיש או באיש ובאישה.

האש לוחשת כך או כך, והדברים ידועים, ומשוררים וסופרים וקומפוזיטורים ובמאים ושחקנים ומחוללים ואמנים מכל המינים והשפות והזמנים עמדו על כך ואין צורך לשוב ולומר את הברור מאליו.

אש אהבת אשה ואיש. אש אהבת איש וחברו. אש אהבת האמת. אש אהבת הצדק. אש אהבת השקר המתחפש לאמת שהיא בסיס הצדק. אש השקר שהתחפש לאמת שנשכחה לטובת אש הצדק. מים רבים לא יכבו לא את אש האהבה ולא את אש הקנאה והשנאה.

ובחרת בחיים. וחיים עם אשה אשר אהבת - גם אם בחרה, כמו האחות הבכורה, כמו מזעיפי הפנים בכפר של המים הרבים, במרירות ובקנאה עד כדי אמונה בשקר - עולים תמיד במעמדם על 'ובחרת בחיים' של חברות ישנה-מתחדשת במחזורים של גאות ושפל. 

ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא, וההקשר המיידי כמה הרצאות שנתתי לאחרונה במסגרות שונות מאד

חדשות טובות מאד: הציונות היא עדיין מותג חזק.

חדשות לא פחות טובות: האינטואיציה הלאומית חזקה ופועמת אולי מאי פעם, בוודאי ביחס לקמפנייה המתמשכת כבר 30 שנה של תעשיית האנטי-פוסט-ציונות מכל הסוגים והצדדים.

חדשות קצת פחות טובות: אי ההבנה לגבי מהי ציונות ומה היא לא מאפשרת לשרלטנים, מאחזי עיניים, נוכלים וסתם בורים-עמרצים-תמימים שלא יודעים שהם כאלו, למכור סחורה פגומה בכל מחיר.

הערה לגבי אי הבנת-הציונות: כאמור, היא איננה סותרת אינטואיציה לאומית בריאה ויהיו שיגידו אדרבא, היא מבטיחה אותה, כי לאומיות היא קודם כל רגש, ואחר כך רגש, ואחר כך עוד טיפה רגש ואז אם בכלל, עוד רגש ואז בסוף, עוד קצת רגש, ואז טיפה שכל).

אז מהי ציונות: המאמץ המתמשך להקים ולקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

מה זה בית לאומי? היום זה מסתכם במלה 'מדינה'. אבל המושג הציורי 'בית לאומי' עמוק ומקיף ולכן מאפשר ומזמין יותר, לטוב ולמוטב.

מה זה העם היהודי? נו, טוב, כל מה שמוכחש קיומו על ידי קואליציית המופתי-סטאלין-אש"ף-שוקן-BBC וכן הלאה, כולל ליצנים ממוצא יהודי היושבים בכנסת. לא להרצל ולא לבלפור, לא להיטלר ולא לחומסקי אין ספקות לגבי מהותו וקיומו של עם יהודי.

מה זה ארץ ישראל? ב-1919 היא החלה בליטני והסתיימה באל עריש, וגאון הירדן עבר בליבה של הארץ שהשתרעה מערבה עד אל-עריש ועד בכלל. ב-1937 רוב הציונים היו מוכנים להסתפק בכ-4000 קמ"ר מזיבת החלב והדבש הזה, ומאז אנו מתקוטטים על מספר כזה או אחר, ובשום שכל לא מקבלים אף החלטה סופית, כי ההיסטוריה בכלל ובפרט באזורנו פתוחה כל הזמן. ותודה לאנשי החוות שמקפידים לנעוץ עוד בזנ"ת (עם הרבה מאד תכלית) בלפחות החלקים Cלנו בארץ האבות ממערב לירדן.

ומה זה משפט העמים? ב-1897, ימי ההוד וההדר של ז'ול ורן וגם של הליברל האופטימיסט ז'בוטינסקי, הכוונה היתה להשתלבות של העם היהודי, דרך ביתו הלאומי בארץ ישראל משתי גדות הירדן, בעולם המתקיים בהרמוניה מבוססת שגשוג ורצון טוב. ב-2026, ימי הרודנות הרצחנית בסוריה, טורקיה, איראן, מצרים ועוד ועוד, הדברים מעט שונים. כך או אחרת, העם היהודי דרך ביתו הלאומי, על חלק ידוע של ארץ ישראל, מתנהל במשחק העמים בדרכם של העמים. ובמקביל הוא מקיים את ביתו הלאומי כמוצלחות שבדמוקרטיות ברחבי העולם, מיפן והודו ועד אורוגוואי וארה"ב, ויש האומרים טוב בהרבה מרובן.

אז אחרי שבררנו מהי ציונות, נותר לומר מה היא לא.

לא. יהודי שיושב בארץ איננו בהכרח ציוני. העליות של החסידים במאה ה-18 לא היו ציונות מכיוון שנעדר מהן כל האמור לעיל.

כך גם לגבי עליות אחרות של יהודים אחרים, בין אם ממזרח אירופה בין אם מצפון אפריקה, שללא ספק נטעו עץ ובנו בית אבל ממעשה החיים המבורך שלהם נעדר המימד המדיני-לאומי-אקטיביסטי, בלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה.

וגם לא מקווה ישראל, הגם שהיה בית ספר חקלאי, והרי אי אפשר לדמיין ציונות ללא חקלאות, אבל חקלאות עשו גם באום אל פחם וגם באוסטרליה לכן לא כל מי שעושה חקלאות בארץ הוא ציוני, והרי את מקווה ישראל הקים ארגון אנטי-ציוני מובהק, כי"ח שמו, שנוסד על מנת לקדם את התערותם של יהודים במקומות מושבם, כחלק מאמנציפציה מקומית בין אם היא קיימת (כמו בצרפת) ובין אם היא עתידה לבוא (ברחבי האימפריה העות'מנית)

ומפעלו הפילנטרופי של הברון רוטשילד הוא בוודאי לא ציונות, אלא לא יותר מניאו-פיאודליזם שגם אם שימש מעצם קיומו עוד מנוף למה שבא אחר כך ותוך כדי (גם בפתח תקווה, גם בגדרה, גם בראש פינה), עדיין אין בינו לבין ציונות כלום ושום דבר, ויוכיחו גם הרצל וגם רוטשילד מתוך מאבקם זה בזה, והדברים ידועים.

ואם לא אני כאן כדי לענות על שאלות.

בין 2015 ל-2026 (עם פזילות ל-1949 ול-1969), או, שוב, מוסר הכוונה או מוסר האחריות (ותודה לרבין שהזכיר לנו, או לפחות ניסה להזכיר, שאין לנו מדינה ספייר)

 כרגיל בפייסבוק, לא פעם תגובה לתגובה ראויה להפוך לפוסט, אז הנה, מוקדש לחברות ולחברים (שאני מאד אוהב ובעיקר להזכר בימינו הטובים בתיכון), להם ולחברותיהם ולחבריהם החדשים (אותם איני מכיר כמובן), שיחדיו מצטרפים למחנה גדול מאד (אך לא גדול מספיק), שכבר שלוש שנים בערך מקיים מחאות כנגד הממשלה, לא משנה מה קורה מסביב, כן 7 לא 7 באוקטובר, כן איראן לא איראן, כן חיזבאללה לא חיזבאללה, כן הארווארד וBBC וכן הלאה.

הנה מתקרבות הבחירות, לכל המאוחר בעוד 9 חודשים. ועד אז נמשיך כולנו או חלקנו לצעוק ולמחות ולבכות ולתלות שלטים יצירתיים בראש חוצות ועל עכוזי האוטובוסים וכן הלאה, אבל אז, לרגע קסום אחד, תשקוט ותשתוק הארץ למשך כ-12 שעות, וישמע רק הקול העדין של איוושושי המעטפות הצוללות לתוך הקלפיות, ואז, אחרי לילה כזה או אחר, נתעורר למציאות אלקטוראלית חדשה, והרעש יתחדש, והצעקות והצווחות והקללות והיבבות וההשמצות, כמו לפני 4 שנים, כמו לפני 40, כמו לפני 100, כמו בכל רגע בו קיימו יהודים בחירות לקביעת דמות הנהגתם לשנים הקרובות.

ואז, בבוקר שאחרי הלילה הקסום, תעלה מאליה השאלה, שאלת-נקודה-סינגולרית פשוטה חדה וברורה, שהתרחשה כבר בעבר הלא רחוק, 2015, והיא עומדת לשוב ולהתרחש בעוד כמה חודשים מיד אחרי הבחירות

בידיעה וודאית שאף מפלגה לא תזכה ב61 מנדטים, ולמעשה ברור שאף מפלגה לא תעבור את ה30, ולכן, על מנת להגיע ל61, תהיה חובה ליצור קואליציות, ואז השאלה החדה הצלולה והברורה תהיה זו - האם חבורת המחאה, הכוללת ואולי נשלטת על ידי אגף הצעקות הצווחות הסרבנות והשנאה העצמית, תבין שבהנתן 20 מנדטים אפילו לדמוקרטים (וזו כמובן הפרזה מפליגה אבל לצורך הטיעון הבה נתפרע); והואיל ו20 זה פחות מ61 , השאלה תהיה פשוטה חדה וברורה (ולכן כדאי להתחיל לחשוב עליה כבר כרגע):

האם ממשיכים את ההגיון של מוסר הכוונה (צעקות ומחאות וצדקנות) או מאמצים את מוסר האחריות (וזה אומר פשרה עם מי שכרגע מוצגים כאויבים בוגדים משיחיים מטורללים גזענים וכן הלאה).

ב-2015 אגב, כשלמחנה הציוני (השם המכובס למפלגת העבודה, היום מכבסים אותה עם דמוקרטיה, אני בעד מפלגת העבודה ובלבד שהגיונה ומצעה מנוסחים במלים של אשכול, גולדה, גלילי, אלון ורבין, ולא של המטורללת הורסת השפה העברית ועלובות נפש מסוגה, כמו זו היושבת היום בכנסת ובין השאר מפיצה את עלילת הדם אודות ילדי תימן) היו 24 מנדטים, ולליכוד היו 30, ההחלטה של אבירי מוסר הכוונה היתה ללכת לאופוזיציה "כדי לבנות את הכוח".

כולנו יודעים איך זה נגמר: במקום ששלי יחימוביץ תהיה שרת האוצר, המשרד החשוב הזה נפל בידי הגאון הרמ"כ, רבנו משה כחלון, ובמקום שמשרד החוץ יהיה בידי, נגיד, בוז'י הרצוג הוא נמסר לידי אביגדור ליברמן, וחשוב מכך - "בניין הכוח" הגיע לשיאו במערכות הבחירות הבאות, כשרק חובב נתונים כמוני יכול היה להשתעשע לרגע אחד ולומר שהנה תנועת העבודה הציונית חוזרת לעצמה: ב-1949 היו לשני אגפיה 65 מנדטים; ב-1969 56 מנדטים, והנה גם ב-2022 או 2019 (אפשר לשאול את רבנו גוגל או את אשתו ויקי) היו להם 6 ו-5. עקביות!!!

וכבר אמר מי שאמר את מה שיש לומר על ללמוד מההיסטוריה או רק לחזור עליה, אם כפארסה ואם כטרגדיה. אלא שכך או כך, הפארסה או הטרגדיה עלינו, כי איך אמר רבין, זה שהמרכז הנושא את שמו עושה הכל על מנת לשבש ולעוות את המורשת שלו, כי המורשת של רבין לא מסתדרת עם האג'נדה של הליצנים שהשתלטו על מפלמת הבטון שם ליד רכבת האוניברסיטה? "אין לנו מדינה ספייר".

או בעברית-וובריאנית: מוסר האחריות ולא מוסר הכוונה. בפיכם ובלבבכם לעשותו, כי לא בשמים היא. בהצלחה.

הוי ארצי מולדתי - או: "נפגש בהפגנה!" וגם: נסיון להסביר שוב את תוגת חברי הטובים בנות ובני ארץ ישראל הישנה והטובה שאולי הולכת פייפן (היא לא אבל נגיד), וגם להציע להם משהו מעשי

מפגשים בזמן האחרון עם חברים מפעם, חלקם עד היום, הביאו אותי למחשבה נוגה על מה שנראה לי כסיבות העומק לתנועת המחאה שמתנקזת לשנאה תהומית לנתניהו (או ליתר דיוק "ביבי" כי "נתניהו" כבר הופך אותו במשתמע לאדם מורכב כי רק לאנשים מורכבים יש שמות של ממש): "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן חתכו לי את הלב לחתיכות קטנות היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו אני כה עצוב ובא לי לבכות".

אקדים ואומר כבר כאן: כל הערכים של 'ארץ ישראל הישנה והטובה' לא רק שמקובלים עלי עקרונית, אלא שהם משמשים לי כשולחן ערוך וכתרי"ג, בהולכי בדרך ובשוכבי ובקומי: סובלנות (עד כמה שאני מסוגל ואם אני נכשל אני מתייסר מה שמוכיח את מחוייבותי לסובלנות), חשיבה ביקורתית-מדעית, אחריות אישית, חיים צנועים (כלומר תיאוב ומיאוס של ראוותנות ורהבתנות ורעבתנות מהסוג שאכן מייצג ראש הממשלה הנוכחי, ע"ע 'כנף ציון' ועשרות אלפי שקלים על פאקינג בריכה מטורללת), הזדהות מלאה עם הגורל היהודי עד כדי נכונות למסירת נפש (בניגוד גמור לבסיס הקואליציה של ראש הממשלה הנוכחי, עלובי הנפש המתהדרים בהיותם "היהדות האמיתית" בעוד שעל חלקם אין אפילו לומר שהם "הכת הקרובה ביותר ליהדות" כי עליהם חל הפסוק המפורסם של ראש הממשלה הנוכחי אי אז לפני 30 שנה, לאמור: "הם שכחו מה זה להיות יהודים"), אהבת העם והארץ והתרבות והשפה.

במלה אחת: הציונות.

ובארבע מלים: הציונות בגרסת תנועת העבודה

ובעוד כמה על אותה הגרסה: זו הגרסה של הציונות שלולא היא לא היינו מקיימים את הדיון הזה, ואבירי שכתוב ההיסטוריה בכל מכון מחקר אמיתי או מזוייף של הימין, קל וחומר של החרדים, לא יצליחו במזימתם לשכתב את ההיסטוריה תוך כדי עיוותה, כי ההיסטוריה מדבר מכל רגב אדמה בארץ הטובה הזו, והדברים ידועים, ואחת המחמאות הגדולות ביותר שנתניהו אמור להתגאות ולהתנאות בהן, היא שהוא נוהג - לא בסגנונו אלא במדיניותו - כטובי המפאיניקים (כולל הטעות הגדולה של העדפת השקט וכמובן ההבל של ציונות מינימליסטית כלומר הפקרת אדמות תמורת "שלום" שלא היה ולא נברא לא בינינו לבין המצרים והירדנים ולא עם הפלסטינים, כי שלום הוא לא פיסת נייר ולא טקסים בשטוקהולם).

אז אחרי שיישרנו קצת את הקרקע (ויסלחו לי הקוראים החרדים או החברים מישויות כמו פורום קהלת שאין להם מושג לגבי טיבו של הדימוי) אפשר לחזור לנושא: מדוע עצובים כל כך רבים מחברי, עצב עמוק וגדול שרק הטקס השבועי ("את באה להפגנה?" "אוי, בדיוק ארזתי לפני הנסיעה לסקי, לא הספקתי, נפגש בשבוע הבא") מסוגל אולי לעמעם ולנחם, כי בהפגנה פוגשים את כל החברים של אריק, ועשרות אלפי בוכים מתמלאים תחושת כוח, מחזקים את המחנה, ומייחלים, כמו ב-1981 וב-1984 וב-1988 וב-1992 ל"מהפך" הנגדי שיגלגל את ההיסטוריה למקומה הנכון, ואז יוכל אריק לכתוב שיר אחר, הפוך, על איך הצלנו את עמנו, וחזרנו לנתיב הבריא, השפוי, הנכון, המתון, ההגון, המוסרי, המופלא, ואיך ממש מתקיים בנו הפסוק של ג'ון לנון קשישא: IMAGEN.

אז מדוע? כי מי שאיננו מבין את מהות-מהותה של ההיסטוריה האנושית (ואין היסטוריה שהיא לא אנושית שהרי אפילו את ההיסטוריה של האסטרואידים והדינוזאורים והחיידקים והרי הגעש כותבים אנשים וכותבים אנשים בלבד), לא מבין כיצד הזיזו לו את הגבינה, שתו לו את המדינה שהלכה לו פייפן והנה הוא עומד דקה אחרי ההפגנה, ולפניו עוד 168 שעות של אומללות קורעת לב לחתיכות קטנות (חלק לא קטן מהן בבתי קפה הומים אבל שיהיה).

ומה מהות-מהותה של ההיסטוריה? התמורות. הדברים והיפוכם. הגרעינים הנובטים ונהיים לעצים שקומלים או מצמיחים ענפים חדשים שעליהם לא פעם משתרגים צמחים אחרים ולפעמים גם טפילים וכמובן העצים משמשים מחסה ומעון למיני חרקים וציפורי שיר וכל כיו"ב וכן הלאה.

והנה כל זה בהיסטורית-עממית: החזון הציוני של תנועת העבודה (ושוב: לא רק שהוא יושב בלבי ולא רק שהוא שולחני הערוך ותרי"ג מצוותי, ולא רק שבלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה, אלא שהוא חזון מעשי וממשי ואפשרי גם בעתיד), נולד מתוך שני חזונות גאולה שקדמו לו - האחד יהודי עתיק יומין ואילו עמיתו צעיר לימים, החזון המשכילי-מודרניסטי-הומניסטי-ליברלי. ושני החזונות הללו צמחו כל אחד לחוד מתוך היסטוריה שקדמה להם, וכן הלאה.

חזון הגאולה היהודי הוותיק לא הציע מרשם בדוק כידוע. אחרת לא היתה קמה הציונות, שהיא זו שהציע מרשם כזה, ובראשו כאמור הגרסא של תנועת העבודה.

אחרת לא היו קמים כנגד הציונות (על כל זרמיה וסוגיה) כל המרשמים היהודיים של אותו הזמן, המאה ה-19, בראשם כמובן הקואליציה המשונה של קומוניסטים יהודים כמו טרוצקי, יהודים רפורמים ברחבי המערב, והחרדים (ושוב, לא יועילו ולא יעלו אלא רק יורידו כל הנסיונות הפאתטיים לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך את החרדים לראשוני הציונות, זאת על סמך העובדה, והיא עובדה, והרי השקרים הגדולים ביותר מבוססים על עובדות, שהחרדים עלו ארצה לפני ראשוני פתח תקווה).

חזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי הציע מרשם, אבל מוביליו ומיישמיו לא לקחו בחשבון שלושה עניינים חשובים, כל אחד לעצמו ושלושתם יחד על אחת כמה וכמה:
א. בתוך המרשם הליברלי יש דבר והיפוכו (כי חופש המצפון לאו דווקא מצמיח אמהות-תרזה ושקמות-ברסלר אלא גם את אחמד טיבי ואת יאסר ערפאת ואין צורך להזכיר את אדולף).
ב. האדם הוא לא רק שכל אלא גם רגש (יש האומרים בעיקר רגש אבל אין טעם להכנס לדיון המסויים הזה עכשיו).
ג. פוליטיקה (כלומר מלאכת עיצוב המציאות) היא הרבה יותר מאשר הצהרת כוונות (ע"ע מכס וובר על ההבדל בין מוסר הכוונה [הפגנות ומחאה ומחאה והפגנות ושלטים ענקיים וקופירייט וכיו"ב] לבין מוסר האחריות [האם, למשל, אחרי הבחירות הקרובות מפלגתו של יאיר גולן תקפיד להמשיך במחאות או תיישם את העקרון השכוח של רבין והמושכח על ידי אנשיה, לאמור: 'אין לנו מדינה ספייר']).

גדולתה של הציונות בדורותיה הראשונים, היתה בהצלחתה המדהימה לקדם שילוב של שני החזונות הללו - חזון הגאולה היהודי וחזון הליברליזם החילוני.

היתה זו גדולה בכלל (ביחס לתנאים האובייקטיביים: קרקע, בריטים, אופי היהודים, וכמובן הבונוס: שכנים מופלאים אוהבי אדם כפי שמתבקש מדת השלום) ובפרט (ביחס לכל נסיון דומה אחר בכל פינה בגלובוס, מאורווגוואי ועד קנדה, ומפינלנד עד הודו).

אבל כשם שההצלחה הזו היתה פרי של התפתחות היסטורית, כך - ע"ע משל העץ - ההצלחה של ההתפתחות ההיסטורית הזו, הביאה להתפתחות היסטורית שקיפלה בתוכה את בלימתה, ובתחומים מסויימים אולי אף לקיצה (הזמני, כי הכל בהיסטוריה זמני), כמו למשל שיטת השיתוף הקיבוצי, שאין לו דבר ושום דבר עם הבולשביזם או הפרוגרס של ימינו, ומנסיון מר: אין שום דרך להסביר זאת לעמרצים בנושא זה של הימין האינטלקטואלי, המתכנס מדי פעם בפורום שפירא או משדר פודקאסטים ב'מידה'.

במלים אחרות: הצלחת הציונות הליברלית של תנועת העבודה הביאה לכך שרבים ממתנגדיה הצטרפו להצלחה, ואת הפרדוקס הזה - הצלחה כל כך גדולה על אף עוצמת התנגדות המתנגדים, גדולה עד כדי כך שגם המתנגדים מצטרפים להצלחה, אבל מבלי שהם מפסיקים להתנגד, אלא שהם עושים זאת, עם הצטרפותם להצלחה, מטווח אפס וממש מתוך הממשלה - קשה לחברים הטובים שלי לקבל ולהכיל, קל וחומר להבין, תבונה ותובנה שבלעדיה אי אפשר להסיק מסקנות מעשיות, ומכאן שכל מה שיש לעשות זה להפגש בהפגנה ולפנטז על רילוקיישן.

ומי הם המתנגדים הנמרצים ביותר החיים בתוכה ובקרבה של הצלחת הציונות? אין צורך לומר מאומה על הערבים אזרחי ישראל שישראל נכפתה עליהם (אבל לא יותר משרומניה נכפתה על המיעוט ההונגרי היושב בה, או איטליה על המיעוט הטירולי היושב בה). כך או כך, הואיל ומדינה היא מדינת אזרחיה, כל אזרחיה, אחרת היא לא מדינה, הרי שברור שערביי מדינת ישראל הם אזרחים שווי זכויות וחובות. האם ניתן לצפות מערבי שיתרגש מ'התקווה'? אולי, בעתיד, אבל מותר לו לכבד את ההמנון (ואת זה רובם עושים). ובמקביל, אפשר ליישם בכל זאת את סעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת, ולגרום לנציגי הציבור הערבים לשנות את הפזמונות המופתיים-אשפיים-חמאסיים שלהם.

החרדים לעומת זאת היא דוגמא מובהקת יותר, וגם כאן הדברים ידועים: לא רק שנציגיהם שותפים בממשלה הנוכחית, אלא הם עשו זאת כמעט בכל ממשלות ישראל, והמלה 'שותפות' כמובן מובנה כאן הוא טכני בלבד: מעולם לא קם מנהיג חרדי שהכה על חטא ההתנגדות לציונות ועד היום מתקיים בכל המנהיגים החרדיים מכל החצרות ומכל המפלגות הפסוק מההגדה של פסח: 'מי הוא רשע? המוציא עצמו מהכלל'.

היהדות הרפורמית נותרה ברובה במקומה הטבעי: ארצות הברית ומדינות דומות אחרות, והעובדה שחלקים נרחבים ביהדות הרפורמית ממשיכים את מסורת האוטו-אנטישמיות-דה-פקטו (שילוב של בוז ודחייה כלפי יהודים שאינם נראים מריחים ומדברים כמותם, ושל צידוק כל ביקורת לא עניינית על ישראל בהמשך להגיון המופלא של הפרוטוקולים של זקני ציון), לא אמורה להפתיע - שוב, כמה מפתיע מצידו של היסטוריון - כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה היהודית (לו רק בקפלן הם היו מקדישים 10 דקות בכל הפגנה לשיעור היסטוריה קצר... במצטבר כבר היה לכולם לפחות תואר ראשון)

לבסוף, אולי גדול הפרדוקסים שמספקת לנו ההיסטוריה, אם רק נתאמץ לעיין בה קצת (ולא, בבקשה, לא דרך סיכומי AI, ג'יזס!!): יורשים וממשיכים היושבים בארץ ונהנים מהצלחת המפעל לו הם התנגדו בתוקף ובארסיות, יש גם לטרוצקי ולבונד ולפארווערטס ('עיתון למען האנושות', מופץ ביידיש, כמעט כל תכניו בענייני יהודים, אבל בתודעתו המוצהרת הוא 'למען האנושות', לו רק ידע ג'ון לנון יידיש, היינו מוותרים לו על הסוציאליזם).

היורשים הללו יושבים ברחבי האקדמיה, בערוצי התקשורת המרכזיים, בבתי המשפט ובצמרת צה"ל, והם כולם אוחזים מתחת לבית השחי את העותק הטרי של העיתון לאנשים חושבים או לפחות את האפליקציה.

לא ביידיש אלא בעברית, לא בניו יורק אלא מליבה של העיר העברית הראשונה, יצירת הפלא המדהימה של הציונות הליברלית, וכמובן ללא דגל, לא אדום ולא כחול-לבן, אבל אותה הגברת בשינוי אדרת: אנטי-ציונות ארסית (ברוח היהדות הרפורמית), אנטי-לאומיות (ברוח הרג"ל, רבנו ג'ון לנון), ניהיליזם צווחני (הכל רק רע-רע-רע).

ותחי האירוניה (שההיסטוריה ספוגה בה עד בלי די)! - העיתון לאנשים חושבים הוא הבטאון של תנועת הנהי והיבבה על ארצי מולדתי שהלכה לה פייפן, והרי החברים בשוקן מתעבים את כל מה שמייצגת תנועת העבודה הציונית עוד יותר משהם מתעבים את האזרחים שבחרו את מרכיבי הממשלה הנוכחית.

אז מה אתה מציע? נו, מי שהגיע עד כאן, אמור להבין לבד. אבל בקיצור: מי שרוצה להיות גורם משמעותי בהיסטוריה (וההווה של היום הוא ההיסטוריה של מחר, כי ההיסטוריה מתהווה ללא הרף, מתהווה, תודה לך השפה העברית, תודה), חייב לפעול מתוך תודעה היסטורית.

ארצי מולדתי הולכת פייפן? בהחלט אפשרות. ואם לא כולה אז מקטעים מתוכה. אבל בדיוק אותה 'ארצי מולדתי' שכולנו (נגיד) מתגעגעים אליה, לא התקיימה לפני שנבנתה אפילו לא במוחם הקודח ביצירתיות מדהימה של אנשים כמו הרצל.

כי היא נבנתה בעמל כפיים ובזיעה ובדם ובחלומות ובהצלחות ובכשלונות ובזגזגים, כי ככה זה אצל בני אדם, כי לחתולים, בין אם הם מחשבים את קיצם לאחור או לא, אין היסטוריה. רק לבני אדם. רק הם מחשבים קיצם לפנים ולאחור.

חזון הגאולה היהודי מבקש ניסוח מחודש, קונסטרוקטיבי, וטוב יהיה אם הניסוח המחודש יקח בחשבון גם את הפרשנויות של אלו שהצטרפו להצלחתו.

כן, גם את הפרשנות החרדית ואפילו את הרפורמית, ואם הטרוצקיסטים הניהיליסטים של שוקן ובנותיה רוצים להצטרף, למה לא, ובלבד שהם מוותרים על תעשיית השקרים השנאה העצמית והניהיליזם.

גם הערבים מוזמנים להצטרף, ובלבד שהם מבינים סוף סוף את יסודות הציונות, ומכירים בהם עד כדי וכולל חינוך ילדיהם, לאמור: יש עם יהודי, הוא קשור לארץ ישראל, זכותו להגדרה עצמית בה, כלומר לריבונות לאומית, אין שום סתירה בין מדינה יהודית למדינת אזרחיה כי כל מדינה, אחרת היא לא מדינה, היא מדינת אזרחיה.

התנאי הזה תקף כמובן גם למתנגדי הציונות האחרים, קודם כל לחרדים.

ומה באשר לחזון הגאולה המשכילי-מודרניסטי-ליברלי? נו, כשם שהציונות הראתה לפני 100 שנה כיצד מובילים מהפכה עממית ראויה לשמה (כלומר הפוך ממה שהתקיים ברחבי העולם כולו, מרומניה עד קובה, ומניגריה עד גרמניה), אולי היא תצליח ללמד שוב את כל מי שרוצה ללמוד, איך מקיימים מערכת ציבורית-אזרחית משוכללת, שמצד אחד יש בה סובלנות וחופש מצפון, בלעדיהן אין ולא תתכן דמוקרטיה, ומצד שני יש בה מידה גדולה של ריסון עצמי, של הפרט ברחוב ושל הסקטורים בממלכה, כך שהאגואיזם האנושי הטבעי (כי האגואיזם האנושי הוא טבעי, אבל הטבע האנושי כולל גם יותר מאגואיזם, ואת זה הליצנים של איאן ראנד מקפידים שלא להבין אחרת חזונם המגוחך מתאיין ומתנדף, אמן כן יהי רצון), לא יביא (שוב, כמו בימים אלו ממש), לשיח-קצוות מעיק מעייף רדוד ומזיק.

אבל ברור שהרבה יותר קל להפגין ולתלות שלטים יצירתיים.

מזלנו שאמותינו ואבותינו ראשוני מגשימי חזון הגאולה היהודי בגרסה הציונית-ליברלית-עבודתית שלו, העדיפו את העבודה הקשה על פני מוסר הכוונה הריק מתוכן, שריקנותו רק מתעצמת ביחס ישר לתחושה הטובה שהוא נותן.

כי כשאת הצדקנות השמימית מלווה שירת המלאכים של אריק איינשטיין, מה כבר יכולה להציע ההיסטוריה המעיקה במורכבותה, שמאחורי כל מלה שלה מסתתר גמד קטן הקורא בקולו החלש: אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה. לבנות, להבנות, לא להפגין ולייבב ולבכות.