דע מאין באת – לקראת היסטוריזציה ופוליטיזציה של לימודי האזרחות

את הויכוח על לימודי האזרחות בישראל אין אלא להבין כהמשכו של ויכוח ישן לגבי מהותה של החברה המודרנית, של הרעיון הדמוקרטי, של הפרויקט הלאומי, החברתי-סוציאליסטי, מעמד הדת בתוך כל זה ומה הוא בסופו של דבר תפקיד החינוך. אם לנסות לסכם ויכוח מסועף הנמשך כבר לפחות 300 שנה ומתקיים כמעט בכל שפה ובכל פינה בעולם, הרי שהשאלה היא האם האדם הוא ישות מופשטת, מנותקת מכל הקשר תרבותי, יצור שיש לכבד את זכותו המוחלטת להגדרה עצמית? או שמא 'האדם' כמו שאמר המשורר, 'אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. אמנם גם המשורר הדגול כתב בהמשך לאותן מלים אלמותיות כי 'ממלכות צצות וממלכות עוברות-חולפות' והוסיף כי 'גבולי מדינות הולכים ומטשטשים'. אדרבא, בהמשך הדברים הוא מעיד על עצמו 'הייתי תועה גלמוד בעדת בני עמי', ואף מותח ביקורת על בני עמו שהם 'עמוסי ברכת "קברים גדולים" וקללתם'. רוצה לומר, שעל פי דבריו של טשרניחובסקי לא ממלכות, לא גבולות ואפילו לא בני עמו הם המגדירים את מהותו ועצמותו. קל וחומר שאין למסור תפקיד זה בידי "הקברים הגדולים" המופיעים במקור במרכאות שאין להבינן אלא כביקורת נוקבת. אלא שלמרות כל זה ברור על פי טשרניחובסקי – והוא כמובן לא היה בודד במועדיו בענין זה – שהאדם איננו יצור מופשט, וכי זהותו ומהותו זוקקים לסביבה בה הוא חי. סביבה הכוללת גם את הרוח והעננים, גם את הגבעות והאדמה, וגם את 'הקברים הגדולים', 'עדת בני העם', ואפילו ר"ל גבולות וממלכות. כל אלו אסור שיהיו בבחינת תכתיב, אך התעלמות מהם או פסילתם על הסף כאילו מדובר ב"קונסטרוקציה דכאנית" היא חסרת שחר.

דמוקרטיה 'רזה' – או: מדוע בכל זאת לומדים אזרחות ברחבי העולם כולו

אך גם אם תקרה תקלה משונה, ואפילו בחברה מסויימת בת זמננו יובילו את תכנית החינוך אנשים המשוכנעים שהאדם הוא 'טבולה ראסה' שאין להכתיב לו זהות כלשהיא, לא מה לחשוב ולא איך לחשוב, עדיין לא יהיה מנוס ככל הנראה ללמד את מקצוע האזרחות. זאת מפני שאין דרך אחרת, חוץ מלימוד, על מנת לדעת כיצד מתנהל פרלמנט, מתי ואיך בוחרים, כיצד מחליפים ראש מדינה, מה הרכבה של מערכת המשפט, מדוע יש לשמור על חופש העיתונות וכן הלאה וכן הלאה.

גם גישה 'רזה' לדמוקרטיה תוביל בהכרח את מי שרוצה ללמד אותה למימד ההיסטורי. כי גם במדינה בה המערכת הפוליטית מתנהלת על מי מנוחות 'לפי הספר' – ואין כמובן ולא סביר שתהיה אי פעם מדינה כזו – ירצה המורה (ואולי אפילו התלמיד) להבין כיצד התפתחו דברים כפי שהתפתחו. והמדע העוסק בהתפתחות בחברה ובפוליטיקה הוא מדע ההיסטוריה. 'אפילו' במדינה (לכאורה) נטולת קונפליקטים והומוגנית כשבדיה, סביר שהמורים ירצו שהתלמידים יעיינו בשאלה מדוע קמה בה סוציאל-דמוקרטיה; מה הביא אותה הלום; ומדוע מדי פעם תופסים את מקומה בשלטון השמרנים.

הענין בהתפתחות (כלומר בהיסטוריה) נחוץ לא 'רק' מסיבות הזוקקות ישירות ממקצוע האזרחות, אלא גם מסיבות פדגוגיות. שיעורי האזרחות מתובלים בדילמות האמורות לחדד את 'ההגיונות הסותרים' שיש בשיטה הדמוקרטית, ודילמות אין להבין מחוץ להקשר ההיסטורי. כלומר אפשר, ולא מעט מורים הנוקטים בגישה 'רזה' של מקצוע האזרחות, מצליחים להוציא דברים מהקשרם ובשם הנאורות (שהיא לא פעם בסך הכל דוגמטיות אנטי-לאומית) מעמיקים דווקא את השטחיות והרדידות. הדרך להמנע מכך היא לעגן את העיסוק המבורך וההכרחי הזה בדילמות אמיתיות, בהבנה היסטורית ראוייה לשמה.

דמוקרטיה, היסטוריה ולאומיות

אבל יש סיבה מהותית יותר לרצות מראש לעסוק בדמוקרטיה מתוך הקשר היסטורי בכלל, ובזיקה ישירה ללאומיות בפרט, ולא כתוצאה מחיפוש דילמה מעניינת שתבטיח 'שיעור טוב' (הנמדד בדרך כלל במידת ההתלהבות של התלמידים מהדיון ולאו דווקא מרמת תכניו). קצרה היריעה מלהרחיב בנושא,[1] אך בקיצור ניתן לומר, שאין זו מקריות כי בערך באותה התקופה עלו ותפסו מקום מרכזי בזירה הציבורית הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם, הלאומיות, הסוציאליזם, האידיאולוגיה, ההשכלה, החילון, תקשורת ההמונים וההיסטוריוגרפיה הביקורתית. הקשר בין כל אלו סבוך אמנם, אך ניתן לומר כי הדמוקרטיה המודרנית (להבדיל מזו שנהגה ביוון שכל מה שמשותף לה וליורשתה-כביכול בעת החדשה הוא המושג 'דמוקרטיה' ותו לאו) היא השיטה במסגרתה יכלו מעתה נתינים שהפכו לאזרחים, לנהל ביניהם מאבק פוליטי באמצעות מלים (אידיאולוגיה, מפלגות ופרלמנטים, ופעולה מחוץ לפרלמנטים כגון איגודי העובדים), תוך נסיון לגייס לטובתם את 'הרוב הדומם' באמצעות פנייה אליו בתור 'עם' או 'לאום' שהוא-הוא הריבון ומידת הדברים גם יחד.

אם מטרת לימודי האזרחות היא להבין את השיטה הדמוקרטית, אין דרך טובה יותר מלדון בהתפתחותה מלאת הסתירות. אין מורה לאזרחות שלא יסכים לטענה שעל התלמיד בהווה, שהוא האזרח בעתיד, להבין גם את נקודות החוזקה של השיטה הדמוקרטית, אך בעיקר את חולשותיה. על סמך הבנה בסיסית זו, ומתוך ידיעה נוספת שדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, פועלת במסגרת אנושית נתונה וביחס לבעיות ספציפיות המעסיקות את המסגרת האנושית הזו, אין אלא לנקוט 'תיאור גדוש' ולא רזה של הדמוקרטיה.

משהו מסוג זה בא לידי ביטוי לאחרונה במחקר מאת פטריסיה ברומלי ואלינה מקינן. [2] השתיים הראו כי למרות שהחברה בפינלנד הומוגנית למדי, הולכת ומתחזקת תפיסה 'גדושה' של האזרחות: לא עוד אזרח צייתן המתמסר לעילית חברתית בעלת זכויות יתר דה-פקטו, אלא אזרח פעיל העומד על שלו. מעניינת במיוחד הצעתן המהוססת אמנם, להמיר את המושג הרווח 'רב-תרבותיות' (הנמצא במתקפה רבתי ברחבי היבשת),[3]  במושג המדוייק יותר: 'גיוון' (diversity), הבא לידי ביטוי כלפי שורה ארוכה של מקרים: ילדים, נוער, נשים, מבוגרים, קבוצות מיעוט, ילידים, מהגרים, פועלים, נכים, קהילות הלהט"בים, עוני, בריאות, סביבה, חינוך ותרבות. עיון רציני בכל אלו מחייב תפיסה 'גדושה' של אזרחות. הרשימה הזו היא גם בבחינת 'שיעורי בית' תמידים העומדים – או האמורים לעמוד – לנגד עיני כל מי שעסוק בתיקון חברתי ובחינוך לקראתו. יש לקוות כי מושג 'הגיוון', שהוא למעשה 'הפלורליזם' הישן והטוב, יביא להשלכת מושג 'הרב-תרבותיות' אל פח האשפה של ההיסטוריה. עצם הויכוח המתיש על משמעותו של מושג זה, מלמד עד כמה הוא לא תורם להבנת המציאות, דבר הקשור כמובן למימד האידיאולוגי שלו. 'הרב-תרבותיות' התמקדה מאז חדרה לשיח לפני כ-30 שנה, בעניינים מופשטים של כבוד וזהות, תוך השלטת דפוסי מחשבה המתעלמים מהבדלים פנימיים חשובים ואקוטיים בקירבה של כל 'תרבות' שונה, ומזניח לחלוטין את המכנים המשותפים בלעדיהם לא תתכן חברה ולא יתכנו זכויות אזרח.

המקרה הפרטי שלנו

עם כל בעיותיה, מסתבר שהדמוקרטיה הישראלית זוכה לאמון רב 'אפילו' בקרב הצעירים.[4] אין זה אומר שהדמוקרטיה הישראלית חפה מבעיות ומביקורת. אלא שבניגוד לאופנה הרווחת, ביקורת אין פירושה לומר את ההפך, וגם לא למדוד את התוצאות (פערים למשל, או עוינות כלפי מיעוטים מסוגים שונים) בהתאם לכמה ערכים מופשטים (שוויון, חרות ואחווה) או ביחס לכמה טקסטים קאנוניים (מגילת העצמאות). תנאי הכרחי לדמוקרטיה מתפקדת הוא טיפוח תודעה אזרחית שלצד הזכות להטיח ביקורת ישנה גם חובה לבדוק את הדברים בהקשרם; שלצד זכותו של המיעוט עומדת זכותו של הרוב, ולהפך; שאת מה שנראה ככשלון קולוסאלי ('הקליטה בשנות ה-50', או 'החינוך' או 'השלום') יש לבחון גם לכשעצמו וגם ביחס למקרים אחרים במרחב ובזמן.

במלים אחרות, מכל זווית שניתן להעלות על הדעת, המסקנה היא אחת: על מנת להבין את חוזקותיה וחולשותיה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, יש להבין מהיכן צמחה, היכן הצליחה, היכן נכשלה, מה עשוי לחזקה ומה מהווה איום עליה. דיון מקיף בכל אלו דורש אמנם יריעה רחבה בהרבה מזו הנוכחית, אבל ניתן להסתפק בכמה תשובות קצרות. הדמוקרטיה הישראלית שורשיה בתנועה הציונית. בכמה מלים ניתן להגדיר את הלאומיות היהודית המודרנית בכלל,[5] ואת המרכיב הציוני שבה בפרט, כתנועה לדמוקרטיזציה ולמודרניזציה הכלכלית-חברתית והתרבותית-פוליטית של היהודים. אחרי כ-120 שנות לאומיות יהודית, מסתבר שבכל מדד של השוואה, מדובר בסיפור של הצלחה.[6] כשלונותיה של הציונות במישור הדמוקרטי רבים מספור. אולי הבולט שבהם הוא חוסר הצלחתה ליצור מערכת פוליטית יציבה שתבטיח משילות מצד אחד, ותהליך סביר להחלפת שלטון מצד שני. לא בכדי זוכות המפלגות בישראל לרמת האמון הנמוכה ביותר, וגם העובדה שמדובר בתופעה עולמית איננה אלא נחמה פורתא.[7] לבסוף, מה שעשוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית נמצא מצד אחד במישור הכלכלי (מדיניות סוציאל-דמוקרטית מרחיבה אך מבלי לוותר על המאבק התודעתי המתחייב מהתנהלותן של קבוצות מסויימות בחברה הישראלית[8]), ומצד שני במישור החברתי-תרבותי, ובעיקר במערכת החינוך. מכאן, שבמסגרת האיומים עליה יש למקם לא 'רק' גורמים אנטי-דמוקרטיים מוצהרים, אלא גם תהליכי חינוך שאינם מקדמים את יכולתו של האזרח הישראלי להבין את השיטה, לפעול בתוכה בביקורתיות ולקחת חלק בתיקונה.

הסכנות

הדיכוטומיה 'יהודית' מול 'דמוקרטית', מעבר לכך שהיא מבטאת בורות היסטורית ואי-הבנה בסיסית באשר למשפט הבינלאומי עליו מבוססות הדמוקרטיות-הלאומיות ברחבי העולם כולו,[9] מביאה במישור החינוכי לשתי מגמות מנוגדות המבוססות – כל אחת מכיוון אחר כמובן – על מכנה משותף אחד: הפחד.

לא רק מערכת החינוך החרדית חוששת מהכללת תכני לימוד המעלים על נס את ערכי הדמוקרטיה. הפחד מהדמוקרטיה קיים גם במחנה המחזיק מעצמו את תפארת הציונות בדור האחרון, המחנה הדתי-לאומי. רשימת ההתבטאויות האנטי-דמוקרטיות הבאות מצד זה של החברה הישראלית יכולה היתה למלא כרכים שלמים, והדברים ידועים. אדרבא, לא מדובר 'רק' בחשש מהסוג בו אוחזים החרדים באשר לצד המתירני הכרוך בערכי הדמוקרטיה, אלא בויכוח עומק מהותי על אופיה של הציונות בכללותה. לשיטתם של לא מעט מחנכים ואנשי ציבור במחנה הדתי-לאומי, עצם שאיפתה של הציונות לפעול "על פי 'משפט הכלל" כפי שקוראת תכנית באזל המקורית מ-1897, היא היא מקור הבעיות ושורש הצרות. מכאן למסקנת חלק מהם שיש להבדיל בין 'מדינת ישראל' לבין 'מדינת יהודה' הדרך קצרה. רוח עיוועים זו של בדלנות חרדית, חרד"לית ו"ציונית"-דתית גם יחד, עולה בקנה אחד עם הסוציולוגיה הבדלנית המאפיינת מגזרים אלו מלכתחילה. אמנם מדובר כאן בהכללה, וללא ספק ניתן להצביע בקלות על תופעות מנוגדות במגמתן – כמו השתלבות נשים חרדיות בשוק העבודה הישראלי או חלוציות ציונית-דתית בפריפריה החברתית של ישראל – אך לפחות נכון לעכשיו אין סימטריה בין שתי המגמות הללו. לעניינו חשובה מסקנת הביניים, והיא שבמגזרים הללו קיימת חשדנות עמוקה כלפי הוראת האזרחות באופן המחפש איזון בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'.

מן העבר השני הבעיה לא פחות חמורה. בשם פרשנות חלקית ושרירותית של מושגי הפלורליזם והסובלנות, מתנהלים ברחבי הארץ שיעורי אזרחות רבים, בליבם המסר שיהדות סותרת דמוקרטיה וכי הצרוף 'יהודית-דמוקרטית' הוא במקרה הטוב תוצר של פיצוי על השואה, פיצוי שתוקפו עומד לפוג, בכלל ובפרט שהמדינה שקמה על חורבות השואה נוקטת כלפי הפלסטינים מדיניות דומה לזו שננקטה כלפי היהודים מצד הגרמנים. במקרה הרע מדובר ב"אתנו-קרטיה", ובמקרה הרע באמת, ב"מדינת אפרטהייד" שדינה כדין דרום אפריקה. לא פלא שחניכי הגישה הזו, יגלו עניין בכל תרבות איזוטרית בכל אי שכוח אל באוקיינוס מרוחק, אך אדישות, אם לא עויינות ממש, כלפי כל מה שמריח 'יהדות' ר"ל. גישה זו מתמזגת עם מגמה רווחת בהוראת האזרחות לפיה דמוקרטיה היא פחות "הכרעת הרוב" ויותר "שמירת זכויות המיעוטים". כל כמה שדמוקרטיה אכן נמדדת במעמדם האזרחי של המיעוטים ושל היחידים כמובן (המרכיבים, אגב, לא רק את המיעוט כי אם גם – או בעיקר – את הרוב!!), אין לשכוח שבבסיסה הדמוקרטיה היא שיטת שלטון ולא זירה מופקרת ברוח 'הכל הולך'. גישה המקדשת את הקפריזות של היחיד ושל המיעוט על חשבון הרוב, רק בשל היות המיעוט מיעוט, אינה אלא "פרוורסיה אידיאולוגית"[10] ואיום אסטרטגי על הדמוקרטיה (ולכן, באופן פרדוקסלי לכאורה, איום אסטרטגי על זכויות המיעוט).

אצל "חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים" אם לנקוט במטבע של שלמה ארצי, המסקנה הפוליטית היא טיפוח רגש האשמה הישראלי על כך שהציונות נולדה בחטא, וכי קימומה של האומה היהודית הביאה עימה מיניה וביה את "הקורבנות הפלסטינית". דמוקרטיה של קידוש המיעוטים באשר הם, לא משנה אם הם מונהגים על ידי פונדמנטליזם אסלאמי רצחני, תובעת מהיהודי להתנקות מ"החטא הציוני הקדמון", הלא הוא הקולוניאליזם המגונה (שבאירופה הנאורה כבר התנערו ממנו כידוע מזמן, כחלק מ"העידן הפוסט-לאומי" כביכול, אשר למרבה הצער לא כולל את הסקוטים, הוולשים, הולונים, הבסקים, הקטלונים וכן הלאה וכן הלאה), על ידי הקפדה על מילוי המצוות של 'מדינת כל אזרחיה': הכאה יום יומית על חטא הציונות; שינוי הטרמינולוגיה ('הכיבוש' במקום מלחמת ששת הימים, 'הנכבה' במקום העצמאות ו'תהליך השלום' במקום קריאה לילד הטרור הבדלני והחסלני בשמו); וקריאה לביטול הלאומיות היהודית, שכן הלאומיות' היא OUT, בשמה ולטובתה של לאומיות פלסטינית כמובן.

הפתרונות

השורה התחתונה היא זו: כשם שאין להפקיר את היהדות לאויבי הדמוקרטיה, כך אין להפקיר את הדמוקרטיה לאויבי היהדות. יש להודות על האמת. כל עוד הויכוח על תכני האזרחות ממשיך להתאפיין בדיכוטומיה (של או-או) ולא בדיאלקטיקה (של אחד ועוד אחד שווה שלוש), לא צפויות התפתחויות חיוביות בחזית הזו. שכן עוד לפני שהגענו לבעיית לימודי האזרחות, יש לצביע על הסכנה מצד התחזקות המגמה הרואה את חזות הכל במדידת ההישגים (עגל המיצ"ב ועריצות הבגרות). מדידת הישגים לא חייבת לבוא על חשבון פיתוח החשיבה, אך בפועל לא רק שזה מה שקורה, אלא שהמערכת מעדיפה מורים קונפורמיסטים על פני מורים יצירתיים. לא מיותר לומר, שככל שהתהליך הזה מכה שורש, הוא מבטיח את הידרדרותה של התרבות הישראלית כולה. כי התלמיד השטחי של אתמול הוא האזרח השטחי של מחר.

כאילו כל זה לא מספיק, הנה אין ספק שהבעייה עמוקה לכשעצמה. כלומר גם אם ההישגים לא היו נמדדים בכל רבעון וגם אם רמת התרבות הפופולארית בארץ היתה גבוהה יותר, עדיין השאלה 'היהודית-דמוקרטית' בכלל, והשלכותיה על תפיסת האזרחות בפרט, ממשיכה היתה להיות ענין לא פשוט כלל. ומכיוון שהבעייה עמוקה, היא דורשת טיפול שורש. והואיל והדג כידוע מסריח מהראש, הפתרון – אם בכלל – נעוץ בשלב הכשרת המורים. תכנית הלימודים אמורה להיות פשוטה בתכלית: היסטוריה ועוד היסטוריה.

היסטוריה של הרעיון הדמוקרטי והתממשותו בכמה שיותר מקרים: ארה"ב, צרפת, אנגליה, גרמניה, שבדיה, ארגנטינה, יפן, רוסיה, דרום אפריקה, אירלנד ויוון הם המינימום שבמינימום. לא 'רק' היסטוריה אלא עיון באקטואליה בכל אחת מהארצות הללו ובארצות אחרות כמובן (הנגישות בימינו בלחיצת מקש כידוע). ובמקביל היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה: כיצד התייחסו גורמים יהודיים שונים לדמוקרטיה שנפלה עליהם בדמות 'האמנסיפציה' של המאה ה-19 וכמובן של ההשכלה והמהפכה הצרפתית מאה אחת קודם לכן; וכיצד התמודדו גורמים שונים עם הדמוגרפיה היהודית המשתנה בראשה ההגירה; ומה היו הכוחות הפוליטיים שפעלו בקרבם; בית רוטשילד ושושלת חב"ד ותנועת הבונד ושמעון דובנוב וישראל זנגוויל וכן הלאה; וכיצד ומדוע הופיעה הציונות ומה היו מקורות ההשראה שלה; וכיצד צמח הישוב מבחינה פוליטית, חברתית, תרבותית וכלכלית וכיצד הבינו אנשיו מושגים כמו 'דמוקרטיה' ו'יהדות'; וכיצד פיתחו אישים כאחד העם, ברנר, ברל ואחרים את התפיסה הרואה 'יהדות' כתרבותו של העם היהודי, ולא כדתו בכלל או כהלכתו בפרט, שכן מאז אמצע המאה ה-19 אחוז היהודים הרואה בהלכה את דרכו לביטוי היהדות הולך ודועך. זאת אף זאת: גם בקרב האחוזים הבודדים של היהודים המצהירים אמונים לדרך ההלכתית (ומדובר לכל היותר ב-10%), ההלכה היא לא מכנה משותף לאחדות, אלא בסיס משותף להעמקת הקרעים בינם לבין עצמם, קל וחומר ביחס לזרמים יהודיים-דתיים אחרים (רפורמה, קונסרבטיבה, רקונסטרוקציה וכו') ולרוב המוצק של היהודים החילוניים בארץ ומחוצה לה.

רק אז אפשר יהיה להגיע לנקודה המשמשת בדרך כלל כנקודת פתיחה: מגילת העצמאות. אין שחר ואין מובן למסמך מכונן זה אלא מתוך ההקשר ההיסטורי הרחב, הכללי והיהודי גם יחד. ואז, כשהמורה העתידי לאזרחות יבין מה קדם למדינה, הוא סוף סוף יוכל לעסוק במדינה. לא מתוך שמירת אמונים דוגמטית  ותלושה מהמציאות כמו 'מדינת הלכה' או 'מדינת אזרחיה',[11] אלא מתוך המציאות הישראלית המורכבת וביחס אליה, תוך שהמציאות הלא פחות מורכבת במקומות ובזמנים אחרים משמשים לו מקור להשראה והשוואה.

את החלופה לדרך הזו, שהיא ככל הנראה הסיכוי היחיד לתיקון, ניסח בתמצית מדוייקת ומעוררת התפעלות באשר לכוח הנבואי שלה, ההיסטוריון הצרפתי אלפרד קובאן. לפני 60 שנה כמעט הוא אמר על מדע המדינה שהוא "תחבולה שהמציאו מורים באוניברסיטאות כדי להתחמק מהנושא המסוכן פוליטיקה, בלי לכונן מדע".[12] הכפפת הדיון בנוגע לעתיד הוראת האזרחות למעין 'מדע-מדינה' א-היסטורי – גם אם נאור עפ"י דימויים העצמי של האוחזים בו – היא בחירה גרועה שלצד מופרכותה מבחינה מדעית-עיונית, אין בה שום בשורה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל.

---

[1] הקורא מוזמן לקרוא את מאמרי 'מדוע על חינוך דמוקרטי להתבסס על עומק היסטורי': http://leor-hayom.blogspot.com/2011/05/blog-post_8929.html

[2] http://www.patriciabromley.com/BromleyMakinenFinland.pdf

[3] לאחר שראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון והקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל הכריזו על "סופה של הרב תרבותיות" כמבוא לשינוי במדיניות קליטת המהגרים, קיבל לאחרונה הפרלמנט ההולנדי החלטה דומה. ראו: http://www.hudson-ny.org/2219/netherlands-abandons-multiculturalism

[4] הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 19.

[5] הבורות הרווחת בקרב מורים לאזרחות בישראל, באה לידי ביטוי בין השאר בכך שרובם ככולם לא שמעו על לאומיות יהודית חילונית אחרת שאיננה ציונות, כמו למשל זו שהתרקמה בתנועת 'הבונד' ובתנועות דומות אחרות ברוסיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, או בסוציאליזם היהודי בארה"ב ובארגנטינה.  

[6] ראוי לבחון טענה זו באמצעות ביקורת משווה. ואמנם, מהעמדת הישגיה של ישראל בקנה המידה של ארגון ה-OECD מתקבלת תמונה מרשימה למדי. ראו: http://www.oecdbetterlifeindex.org/. חשוב לזכור כי מדובר במדד מצרפי. המצרפיות הזו כוללת בתוכה גורמים בחברה הישראלית שלפחות האליטות שלהן מתנגדות לעצם קיומה של המדינה, דבר המשפיע ללא כל צל של ספק על התחזקות הניכור כלפי החברה והכלכלה בישראל.

[7] מתיאס אלברט, "מחקר הנוער הגרמני SHELL 2010", בתוך הגר צמרת-קרצ'ר (עורכת), גם וגם:סתירות בזהות בקרב צעירים בישראל, תל אביב 2011, עמ' 359-358.

[8] דן שיפטן הצביע לאחרונה על ענין חשוב שיש נטייה להתעלם ממנו. לעומת הטענה הרווחת הקושרת בין היותה של ישראל מדינה יהודית (ודמוקרטית) לבין מעמדם הכלכלי הנחות של הלא-יהודים, טען שיפטן כי אם מבחינים בין ערבים-מוסלמים לערבים-נוצרים, ובין יהודים-חרדים ליהודים בכלל, מסתבר שטענה זו אין לה בסיס. כך, בעוד שהחרדים בישראל לא רק מחוברים לעטיני השלטון אלא נהנים מסטטוס של 'יהודים אמיתיים', הם מצויים בתחתית הסולם המעמדי. היפוכו של דבר מתקיים במקרה של הערבים-הנוצרים: למרות שהם ידועים בעוינותם המופלגת למדינת ישראל, קל וחומר לניתוקם המוחלט מעטיני תקציביה, מעמדם הכלכלי-חברתי גבוה למדי. המסקנה המתבקשת היא שלצד אפליות שיטתיות כלפי הלא-יהודים בישראל, ככל הנראה סיבת העומק היא תרבותית-מנטלית. המסקנה המעשית המתבקשת פשוטה בתכלית להגדרה: מאבק על הכללתם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בשוק העבודה. מישור חברתי-כלכלי משמעותי אחר הוא מספר הנפשות למשפחה. עוני הרי נגזר מהיחס בין רמת ההכנסה של היחידה המשפחתית ובין גודלה. מנקודת המבט הזו קל להבין את העוני המבני של החרדים מכאן ושל הבדואים בדרום למשל, מכאן. טיעונו של שיפטן מקבל משנה תוקף מהשוואת רמת העוני היחסי בין חרדים בישראל לחרדים בארצות אחרות, כמו גם בין מוסלמים בישראל למוסלמים בארצות אחרות. ראו: דן שיפטן, פלסטינים בישראל – מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, תל אביב 2011, עמ' 682-613.

[9] אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות אדם, ירושלים ותל אביב, 2003, עמ' 239-215.

[10] המושג "פרוורסיה אידיאולוגית" שימש את פרופ' אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית בדבריו אודות מה שהגדיר כ"קהיליית הטרוניה" בישראל. "הפרוורסיה" הזו מתקיימת לדעתו "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". ראו: אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה – שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל, תל אביב 2006, עמ' 27.דומה שהגדרה זו כוחה יפה למקרים לא מעטים של הגדרת 'מדינה יהודית' במונחי 'יהדות אורתודוכסית', או מהעבר השני, הכפפת הדיון בדמוקרטיה הישראלית למושג מופשט של 'דמוקרטיה' או 'שוויון' שאם אין הם ממומשים במלואם במציאות, הרי אין כאן דמוקרטיה אלא אתנו קרטיה, פשיזם, אפרטהייד וכד'.

[11] על היותה של 'מדינת הלכה' סיסמא ריקה, ראו יעקב כ"ץ, "מדינת הלכה – חזון או סיסמה?", בתוך יעקב כ"ץ, עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים 1999, עמ' 178-169; על היותה של 'מדינת כל אזרחיה' סיסמא ריקה, ראו יעקובסון ורובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 246-240.

[12]  Alfred cobban, 'The decline of political theory', Political Science Quarterly, Vol. 48 (1953), P. 335.

עוד כמה מלים על ערביי ישראל ומדינתם היהודית-דמוקרטית

על פי כללי ההגינות ראוי לפתוח בשורה התחתונה: בישראל נוהגת אפליה כנגד המיעוטים הלא-יהודים. אפליה זו לא רק שפוגעת באשיות הדמוקרטיה, אלא שהיא גם מהווה תרומה שלילית מאד לבטחון המדינה. במאמר זה בכוונתי לנסות ולטעון כי הדרך להתמודדות עם האפליה הזו אינה עוברת בצדקנות או בהכאה על חטא. במקום זאת יש לנקוט בשילובן של שתי דרכים: האחת היא שינוי ביחס המדינה אל כלל-אזרחיה, והשניה היא שינוי באופי הויכוח הציבורי אודות מצבם של המיעוטים בישראל. מאמר זה יוקדש בעיקר לעיון מחודש בדרך השניה. ההנחה העומדת מאחורי הכרעה עיונית זו היא כי אופי הויכוח הציבורי מסיט את תשומת הלב מהדבר האמיתי: תפקיד המדינה כלפי כלל-אזרחיה. באחת, תפקיד המדינה הוא לחולל תהליכים, חיוביים ושליליים גם יחד, על מנת להקטין את הפערים החברתיים-כלכליים עד כמה שניתן. הפערים הגדולים ביותר הם בין הרוב היהודי לבין המיעוט הלא-יהודי. אלא שכאשר הויכוח בנושא היחס ללא-יהודים נושא אופי של הכללות והאשמות גורפות, התוצאה היא צדקנות ריקה ממעש מזה, והתעלמות מסוכנת מזה.

200 סוגים של מדינות ושני סוגים של יין

נרחיק ברשותכם עדות. האנס רוסלינג הוא רופא שבדי בן 63. זה עשרים שנה ויותר שהוא מבקר במדינות רבות בעולם, בעיקר באפריקה, ומנסה בין השאר להבין את המצב החברתי-כלכלי לאשורו. עם הזמן הוא גילה לשמחתו כי ההבחנה ששימשה את מדעני החברה במהלך המאה העשרים כולה, לפיה העולם מחולק למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות, אינה תקפה עוד. למעשה, על הרצף שבין שני הקטבים הללו יש מגוון עצום של תופעות. מכמה בחינות למשל, צ'ילה מפותחת יותר מארה"ב. חשיבות הענין הוא שעל ידי הבחנות מדוייקות יותר ניתן לבודד את המשתנים המסבירים פערים חברתיים-כלכליים ולטפל בהם. במקום לנפנף בסיסמאות צדקניות כמו 'גזענות', יש לפתח כלים שיתנו מענים ספציפיים לבעיות מוגדרות. רוסלינג מתאר את חשיבות התובנה הזו באמצעות עקיצה שהוא מפנה כלפי השכן שלו. בעוד הוא עצמו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של יין – אדום ולבן – עסוק שכנו בהבחנות משנה בין 200 סוגים של יין. והיפוכו של דבר: בעוד שכנו מסוגל להבחין רק בין שני סוגים של מדינות – מפותחות ומתפתחות – מסוגל רוסלינג להבחין בין 200 סוגים של מדינות.

200 סוגים של מעמדות חברתיים בישראל

ההגיון הבריא הזה של רוסלינג, המבוסס כמובן על מאגר נתונים משכנע המוצג באופן מבריק (למשל באתר gapminder שרוסלינג זה אחראי להקמתו), תקף גם לישראל. היתה זו הכלכלנית המנוחה אסתר אלכסנדר שבספרה המבריק לא פחות 'כוח השוויון בכלכלה' (1990!) הראתה כי יש בעיה קשה בשימוש בנתונים המצרפיים. 'מדד מחירים לצרכן' למשל הוא טוב לצורך קביעת מדיניות רבית מאקרו, אלא שמנקודת מבטו של אזרח יחיד חייו מתנהלים ברמת המיקרו. אין משמעות הדבר שאל-לה לממשלה לנקוט מדיניות חלילה. אדרבא, המדיניות אותה עליה לנקוט – אם חפצה היא בצימצום פערים – חייבת להתחשב בפער הזה שבין המאקרו למיקרו. את זה מוכיח רוסלינג ועל כך ניתן ללמוד לגבי המציאות בישראל. בכלל, ובאשר למיעוט הלא-יהודי בפרט. אין טעם למשל לדבר על 'הערבים' באופן מיצרפי שכזה. יש הרי ערבים-נוצרים אמידים ומשכילים מאד בחיפה, בדואים בני המעמד הבינוני-הנמוך בגליל, ומעשרות אלפי בדואים החיים בישובים לא מוכרים ברחבי הנגב. אלא אם המטרה היא לטפח את שיח-האשמה משמאל, או את שיח-ההתעלמות מימין, הרי שהמסקנה המתבקשת היא להפסיק לדבר בהכללות ולהתחיל להביט על המציאות באופן אחראי ורציני.

עוז אלמוג והעוני

צעד משמעותי מאין כמוהו בכיוון זה עשה לאחרונה הפרופסור עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה. במאמר מקיף ורחב, אשר מתפרס על 80 עמודים ומתבסס על יותר מ-180 פריטים ביבליוגרפיים ועל עבודתם של 15 תחקירנים, הוא סיפק בסיס מידע ממנו אפשר לצאת לדרך. שתי שורות תחתונות בולטות בניתוחו של אלמוג. האחת היא שאין שחר לטענה שהמגזר הערבי עני. לעומת זאת נכונה הטענה שיש עוני במגזר הערבי. רק מי שטומן ראשו אם בחול הצדקנות ואם בחול הגזענות אינו רואה את ההבדל התהומי בין שתי טענות אלו. השורה התחתונה השניה היא שלעוני במגזר הערבי יש גם שורשים תרבותיים. מאלפת במיוחד ההשוואה שעושה אלמוג בין הנתונים המצרפיים המתייחסים לבעיות כמו אבטלה ורמת שכר בישראל ובמדינות אירופה השונות. לא רק ששוב מסתבר שישראל - בניגוד למה שנהוג לומר בחוגים 'ליברליים' – איננה הגרועה שבמדינות. חשוב מכך לענייננו היא העובדה שברחבי אירופה מתאפיינת האוכלוסייה המוסלמית ברמת הכנסה נמוכה ובשעור אבטלה גבוה. במלים אחרות וחשובות: חלק גדול מבעיית הפערים, גם בישראל, קשור בשאלה התרבותית ולא למשל בסכסוך, בנכבה או בצירוף הבלתי אפשרי לכאורה, 'מדינה יהודית-דמוקרטית'.

"אבל המוסלמים באירופה הם מהגרים ואילו ערביי ישראל הם האוכלוסייה הילידית"!! – האמנם?

ובכן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ובניגוד למה שכתוב 'באמנה הפלסטינית', לא כל הערבים נמצאים כאן 'מאז ומקדם'. חלק משמעותי היגר לא"י שבגבולות 1949 מרחבי האזור. חיפה הרי גדלה פי 6.5 בין 1922 ל-1947 והדברים ידועים. עד כדי כך הם ידועים שעל פי הגדרות הפליטות של אונר"א, פליט הוא מי שחי בפלשתינה לפחות מ-1946. לשם מה לקבוע קביעה משונה כזו אם מדובר באוכלוסייה ילידית טהורה? אבל לא זה הענין. נניח שכל ערביי ישראל הם בבחינת אוכלוסייה ילידית טהורה. עדיין קיימת האפשרות שהמיעוט הערבי מתאפיין במרכיבים תרבותיים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות המודרנית. הנחה זו אפשרית בין אם המוסלמים היגרו אל המודרנה ובין אם זו היגרה אליהם. גם אם המודרנה במהדורה הציונית היא חטא, עוול ופשע היסטורי, הרי שלמרות הכל מדובר במציאות עכשווית. והמציאות כפי שמתאר אותה עוז אלמוג במאמרו הנזכר, מנומרת למדי. במונחיו של רוסלינג, גם בקרב ערביי ישראל יש 200 סוגים של מציאות חברתית-כלכלית. ולא מיותר לציין, כי עצם ההבדל העצום למשל, בין בדואי בגליל התחתון לבין בדואי ברמת הנגב, מלמד על הבעיה התרבותית.

וחוץ מעוז אלמוג עם כל הכבוד?

אינני סוציולוג ואינני עוסק בנושא באופן שיטתי ורציף. עם זאת גם לי יש נגישות לאימפריית המידע הקרויה 'אינטרנט'. ועד שיוכח אחרת, כלומר עד שיתגלה שלמחקרו של אלמוג אין על מה לסמוך, אין לי אלא לחבר את גישתם העקרונית של רוסלינג ואלכסנדר, ולעשות בה שימוש בדיון בשאלת המיעוט הלא-יהודי בישראל. ולכן, כאשר ברצוני לברר סוגייה כלשהיא הנוגעת לענין, אני מחפש לא מאמרים מתחסדים בעתונות הליברלית לסוגיה, וגם לא מידע מוטה מראש המסופק על ידי עמותות למיניהן. במקום זאת אני ניגש לחפש פרוטוקולים של ישיבות כנסת, דוחות של ועדות בדיקה רשמיות, וכיו"ב. התמונה המתגלה היא תמיד, אבל תמיד בבחינת 'הערות שוליים' לגישתו של רוסלינג ואישוש לטענותיו המבוססות של עוז אלמוג. דוגמאות מובהקות לכך הן אלו העוסקות בשאלת תכניות המתאר בישובים הערביים ובשאלת הבדואים בנגב.

אדמה אדמתי

שתי הסוגיות הללו הן חלק מהבעיה הגדולה של שאלת הקרקע במגזר הערבי, אולי הסוגייה הכואבת והמטרידה ביותר. אין ספק. מדינת ישראל הפקיעה בשנותיה הראשונות אדמות רבות מהדרוזים ומהערבים גם יחד. לא פעם היא עשתה זאת באמצעים נכלוליים של ממש. כך למשל סיפר לי דרוזי מהצפון, כי בשנות החמישים יצאו גברים רבים מכפרו לעבודות התשתית של חבל לכיש. באותו הזמן ממש, במקרה או שלא במקרה, פירסמה הממשלה מודעה בעיתונות העברית, בעברית כמובן, ובה נקרא כל מי שיש לו תביעות חזקה על אדמה כלשהיא לבוא ולהציגן, אחרת יעברו האדמות לרשות המדינה. מיותר להמשיך בסיפור המהווה חלק ממסכת רחבה למדי של מדיניות ישראלית דומה, אשר תוארה למשל בספרו של יאיר בוימל, "צל כחול לבן". אמנם את העובדות ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-ציונית במונחים של 'אינטרס לאומי', אך מנקודת מבטו של המיעוט אין בכך נחמה כמובן. אך היא הנותנת. דווקא מנקודת מבט יהודית-ציונית, 'האינטרס הלאומי' העכשווי הוא לתקן את המעוות. למשל בתחום תכניות המתאר, למשל בסוגיית הישובים הבדואים הלא מוכרים.

דרוש שיח אחראי

כאמור, במקום לקרוא עוד מאמר בשבח האפליה או בגנותה, כדאי לעיין בדיונים ציבוריים-פוליטיים מהסוג המתקיים בכנסת. לפני כשנה התנהל דיון כזה בועדת הפנים, בהשתתפות ראשי ערים מהמגזר הערבי. הפרוטוקול מהווה דוגמא מאלפת לא רק למורכבות הענין, אלא לפער העצום בין הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת בתקשורת, לבין הדיון העניני, השקול והרציני שמתקיים במקומות בהן ההחלטות מתקבלות. ישקול כל אחד מאזרחי המדינה מה עדיף. זו שאלה אישית-מעשית לביצוע. האם בפעם הבאה שאתה הקורא, שאת הקוראת, ניגשים לנושא, האם תעשו זאת על סמך הפשטות והכללות רגשיות, או שמא תלמדו את הנושא באופן מקיף ואחראי. אותה שאלה נכונה גם למקרה השני. סוגיית הישובים הבדואים הלא-מוכרים זוכה בדרך כלל או להתעלמות מצד רוב יהודי אדיש או עייף מהויכוח, או לרטוריקה רדיקלית מלאה מעצמה אך ריקה מתוכן. לעומת זאת, מי שרוצה ללמוד על הנושא באופן אחראי ורציני, יכול להתחיל מפרוטוקול 'ועדת גולדברג' . התמונה מאלפת עוד יותר משהיא מרתקת. המדינה רחוקה מלקבל ציון 'מעולה' אך היא רחוקה מאד מציון 'נכשל'. והבדואים? כבר אמרנו. יש לפחות 200 סוגים. אלו שרוצים להשתלב ומצליחים, אלו שרוצים ולא כל כך מתאפשר להם, אלו שלא רוצים ושומרים על פרופיל נמוך, אלו שלא רוצים ונוקטים פוליטיקה בהתאם. 51 שבטים, קצת יותר מזה רצונות שונים, לפעמים מנוגדים.

במקום סיכום

החפץ תיקון ילך בדרכו של אלתרמן, וימנע מלהרכיב משקפיים ורודות או כהות. המבט על המציאות בעיניים פקוחות איננו כמובן תחליף למדיניות, אך הוא תנאי לה. האופק של המבט הפיקח הוא שילובם של ערביי ישראל במרקם החברתי של ישראל. מעשה השילוב מחייב גם צעדים של השקעה ציבורית נרחבת, וגם דיון ציבורי נוקב. כך או כך, על מדינת ישראל לחזק את אלו בקרב הערבים הרוצים להשתנות ולהשתלב, ולפעול כנגד אלו החורשים רעתה.

האמת והשלום אהבו

כנסו כנסו

במה אני נבדל - משהו על זהות

לצד האמת החשובה והחלקית שאין חשיבות עקרונית לנבדלות, כלומר לצד התובנה ש'מקוריות' היא לא עניין הכרחי, זאת בנגוד גמור לרוח הזמן, יש לומר בכל זאת במה אני נבדל, כי אני - מבחינה פוליטית לכל הפחות - בהחלט נבדל. אני לא בודד בנבדלותי, וככל שירבו בעלי הדעה שתפורט לעיל, כך ארגיש טוב יותר וכך יהיה כאן עולם טוב יותר, על פי תפיסתי (הנבדלת) כמובן.

אני נבדל מאנשים בעולם כולו שאינם יהודים.

להבדיל מיהודים רבים אחרים, אני מכבד ומעריך גם לא יהודים. בעיקר אם יש מה להעריך ולכבד אצלם. בעיקר אם הם מסקרנים. ובדרך כלל הם מסקרנים.

להבדיל מיהודים אחרים, אני תופס את יהודיותי כעניין קבוצתי, כמוצא, כתוצר של תהליך היסטורי, הכולל בתוכו כמובן גם תרבות ואמונות ומורשות, ותפיסה מסויימת של אלהים שעיצבו אותה באופן שמוגדר כ'יהודי'. כן, ברור, האדם היהודי ברא את אלוהים בצלמו. מכיוון שזה נשמע מוזר לומר שהאדם ברא את אלוהים, הוא (היהודי של פעם) אמר את ההפך. הגיע הזמן להזיר את המוזרות, וזו הסיבה שאני נראה להרבה מאד אנשים כמוזר. אבל זו מוזרות על תנאי. תנאי שמתמלא ברגע שמפעילים את השכל הישר. עוד תכונה שאני מאד אוהב.

להבדיל מיהודים אחרים הרואים את היהודיות כענין קבוצתי, אני רואה בקבוצתיות היהודית ענין שניתן להתממש בעולמנו המודרני הקונקרטי, המוחשי, זה שמעבר למסך המחשב, רק באופן פוליטי.

כלומר אני רואה ביהודיותי דבר לאומי.

ולהבדיל מיהודים לאומיים שהיו מוכנים להסתפק באוטונומיה ביידיש באיזה שהוא מקום במזרח רוסיה או מערב ארה"ב (היתה תכנית כזו לפני 140 שנה בערך) אני סבור שלאומיות יהודית תתכן רק בטריטוריה שתאפשר לפתח כלכלה ולכן חברה יהודית אחרת ומכאן גם פוליטיקה ותרבות שונים. לאומיים, פרוגרסיביים אם אפשר, ועוד נגיע לזה.

ולהבדיל מלאומיים-יהודיים-טריטוריאליסטיים אחרים, אני סבור שהטריטוריה חייבת להיות בארץ ישראל. גם מסיבות טקטיות (קל יותר לגייס אנרגיית בנייה למקום אליו קשורים רגשית) וגם מסיבות מהותיות (א"י היא במרכז התרבות היהודית).

ולהבדיל מציונים אחרים, אני יודע שיש כאן עוד אנשים בארץ הזאת שאינם יהודים.

ולהבדיל מכאלו שיודעים ושלא אכפת להם, לי לא רק אכפת שיש אלא שאני יודע שמדובר בלא 'סתם' אנשים אלא בעם של ממש, שאדרבא, הלך והתגבש כעם (פלסטיני) ככל שהעם שלי הצליח ברנסנס הכלכלי-חברתי-תרבותי שלו כאן בארץ ישראל.

ולהבדיל מאלו שמוכנים להכיר בעם פלסטיני אך סבורים שמלחמת חורמה לנו בו עד עולם, אני משוכנע שניתן להגיע עם העם הפלסטיני לשלום עכשיו.

אך להבדיל מאנשי שלום עכשיו לי מאד חשוב לדעת מי הוא השותף שלי לשלום והאם פניו ל(פרס נובל ל)שלום, לאינתיפאדת אל-אקצה או באמת לשלום או לכל הפחות להסדר ארוך של שביתת נשק.

ולהבדיל מאחרים שמסכימים אתי אך נמאס להם, אני מוכן לנשום נשימה ארוכה וזו יכולה להמשך גם עוד עשרים שנה והעיקר שבארץ המחולקת הזו ישבו הנהגות של שני עמים שיובילו כל אחת את עמו לעמדה של הכרה הדדית, שלום ואולי אפילו שיתופי פעולה בתחומי תשתיות, מים, סביבה ומדע.

ולהבדיל מישראלים רבים, אני משוכנע שאין קשר הכרחי בין מדיניות חוץ למדיניות פנים, ושבזמן שההנהגה שלי ממשיכה יחד אתי לנשום נשימה ארוכה ולצפות להנהגה פלסטינית ראוייה ואף ליצור תנאים שיחזקו אותה, אותה הנהגה אמורה לעסוק בשינויים המבניים של המשק והחברה בישראל שיעשו מהמדינה הזו מקום עוד יותר ראוי לחיות בו.

כי להבדיל מהרבה מאד מאד ישראלים אני סבור שישראל היא מקום שראוי מאד לחיות בו. מהמדינות הטובות בעולם.

אבל להבדיל מלא מעט ישראלים שיסכימו עמי בנקודה הזו, אני סבור שהוא יכול להיות עוד יותר ראוי.

אבל להבדיל מהרבה אחרים שמסכימים אתי שישראל ניתנת וראויה לשיפור, אני סבור שהמוקד הוא כלכלי-פוליטי וחברתי-תרבותי גם יחד. כלכלי-פוליטי, כלומר סוציאלדמוקרטי. בעלות משותפת על תשתיות החיים הגדולות, מבריאות ועד מים, מאויר ועד חינוך, מפנסיה ועד אנרגיה. חברתי-תרבותי, כלומר פעולה מתמדת להרחבת המכנים המשותפים. זאת במקום חיפוש מתמיד ושיטתי אחר המבדיל, תוך מאמץ עילאי להוכיח תיזה שהגיע הזמן לקבור עמוק באדמה: הרב-תרבותיות.

אבל להבדיל מהרבה ישראלים שמסכימים אולי שהרב-תרבותיות היא איוולת, אני סבור שיש להרחיב את המכנה המשותף בהדרגה, דרך מערכת חינוך ציבורית חזקה, ודרך תקשורת ארצית אחראית, שאת מקום האנשים הממלאים אותה כיום ברטוריקה צדקנית, טהרנית, סנסציונליסטית ולא פעם ריקה מכל תוכן אך מלאה מעצמה עד זרא, יתפסו חניכי מערכת החינוך הראויים שנכשיר כאן בעתיד הקרוב.

ולהבדיל מלא מעט ישראלים שמסכימים לחזון הסוציאלדמוקרטי האמור, אני משוכנע שהדרך אל השגתו עוברת בשדה הפוליטי הריאלי, ולא בכותרות או סיסמאות או הכרזות שלא פעם נועדו אם לשם קתרזיס אם לשם בניית ארמונות פורחים באוויר.

זאת, נדמה לי, עמדה פרוגרסיבית. כבן אנוש אני יהודי, כיהודי אני ציוני, כציוני אני איש שלום, כאיש שלום אני איש בטחון, כציוני אני איש חברה ותרבות פלורליסטיים, כפלורליסט אני סוציאלדמוקרט, כסוציאלדמוקרט אני מודע למגבלות הפוליטיקה.

באחת, הפרוגרסיבי שבי הוא ריאל-פוליטי. במובן הפרוגרסיבי של המושג.

האם הפכתי לימני? גרסא מקוצרת מאד (1057 מלים, 23 באוקטובר 2015)

הנה נסיוני להסביר מה עובר עלי. אם בכלל עובר.
בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע בתחומים הרלבנטיים לנושא: תיאוריה הפוליטית, כלכלה פוליטית, מזה"ת, סכסוך, פלסטינים, ציונות, מתנחלים וכו'. 


וזו לא תשובה כמובן. אלא רק קצה קצהו של מבוא. שכן תכני ידע אינם מגדירים עמדה פוליטית.

חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, הבנתי עוד שני דברים. האחד, שההבחנה הרווחת בישראל בין ימין לשמאל כמעט אף פעם לא מלמדת כלום על המציאות. אבל מכיוון שאי אפשר לחמוק ממנה, אין ברירה אלא לגשת אליה על בסיס פירוק המציאות למרכיבים על מנת לתת תשובות ישירות שהן בעצם הביטוי של העמדה הפוליטית.

מאז התואר הראשון אני מקפיד לפרק את המציאות לארבעה מימדים - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה. ברור שיש קשר ביניהם וברור שכל אנליזה כזו סובלת ממלאכותיות ופשטנות, אבל היא נחוצה בדיוק כפי שפיגום נחוץ לבניין הבית.

בפיסקאות הבאות אנסה להראות כי על יסוד האנליזה הזו לא רק נותרתי איש שמאל, אלא שהתואר המכובד הזה שייך לי ולא לאנשים המזוהים עימו.

ובכן, האנליזה:
במישור החברתי-תרבותי אני אוחז כמו רוב הציבור בישראל מן הסתם, בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא בלי ביקורת, עצמית קודם כל. לא בלי התביעה לחיפוש מכנים משותפים, בלעדיהם אין ולא תתכן חברה ותרבות. כי כולנו בדרך כלל רוצים גם ביטוי עצמי וגם הכרה ותקשורת. כי בלי זהות משותפת, אין  סולידריות. סולידריות אין פירושה תמימות דעים כמובן. אלא כבוד הדדי והסכמה על כללי משחק המוכרים בשם 'דמוקרטיה', שלב ליבה הוא 'האזרחות', שלב ליבה הוא שילוב של חובות וזכויות.

איש שמאל ראוי לשמו הוא תמיד בעד דמוקרטיה והוא תמיד חרד לקיומה. ולכן איש שמאל לא יכול להיות אדיש לחובת הדמוקרטיה להגן על עצמה. וההגנה הזו היא גם באמצעות בנייה (על ידי הרחבת הדמוקרטיה למישור הכלכלי קודם כל) וגם באמצעות אקטיביזם מנהלי, שיפוטי ושיטורי (בעברית: רגולציה, חוק, משטרה ושב"כ).

במישור הכלכלי-חברתי נשענת עמדתי השמאלית על דברי עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, המעמד השלישי הוא הכל'. :  הבעיה כמובן היא איך עושים שהכל יהיה שייך לכל. והתשובה של שמאלן הדוגל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. 

ומכאן שאיש שמאל ראוי לשמו להבנתי, חייב להיות סוציאל-דמוקרט. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. שמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות, אלא זה ששואל את עצמו בין כל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר (או הגרועה פחות) לטובת קידומה של מציאות שוויונית יותר והוגנת.

לבסוף, המישור הפוליטי-מדיני, או ליתר דיוק, הסכסוך היהודי-פלסטיני: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימינאן. למיטב הכרתי עמדתי השמאלית בעניין זה נותרה בעינה מאז שהייתי בן 17 בערך.

בבסיס העמדה הזו עומדת הנחת היסוד לפיה האנושות מורכבת מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית המוכרת ב'משפט העמים' שהוא הביטוי הנשגב ל'מערכת הבינלאומית' שאופן פעולתה לא תמיד נשגב ותמיד רווי באינטרסים ובהגיונות סותרים. כך או כך, עקרונית יש זכות הגדרה עצמית לכל עם. לאירים, להונגרים, לפלסטינים וגם ליהודים. זוהי עמדה שוויונית המניחה רצון לשיתוף פעולה בין עמים. 

זו העמדה הציונית הקלאסית והיא נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, וגם במוחו של איש ימין-ליברלי כמו ז'בוטינסקי. לכל אלו היה ברור שמדינת ישראל, לכשתקום, תהיה מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט.

על כך בדיוק שורש הסכסוך. על העדר עקרון ההכרה ההדדית שבלעדיה לא יתכן שלום אמת. ומכאן לבעיית הביטחון המלווה את החברה היהודית מאז ראשית הציונות המעשית אי אז ב-1878. ומכאן האתגר הקבוע העומד לפתחו של איש שמאל, שאם לרגע אחד הוא איננו עומד על המשמר, ומאמץ את התועבה הפציפיסטית או את האשפה הפוסט-קולוניאליסטית, הוא אוחז בעמדות שמשמעותן היא גזענות מובהקת: דמם של יהודים הפקר כי הם יהודים. 

אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. 

אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור 'השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא', יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, לקרוא את מה שכתוב כאן (ועוד יותר בגרסא המקוצרת שנכתבה באוקטובר 2015), התשובה שלילית. 

לא חל שום שינוי עקרוני בעמדות הפוליטיות שלי. מה בכל זאת השתנה? כל מה שנובע מהכרעה מהותית להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, לסיסמאות, לאופנות, ל-PC אקדמי, לארגונים, לכתבי עת וכיו"ב.

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. 

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. כי המציאות מורכבת. אפשר אבל מזיק לעשות לה רדוקציה למושג אחד גם אם זה עושה הרגשה טובה של עליונות צדקנית.

אלחנן יקירה הגדיר את הנטייה הזו להעמיד את כל העולם על מושג אחד בשם 'פרוורסיה אידיאולוגית'. אולי יש יתרון חינוכי בבניית תודעה המייחסת הכל או את הרוב למושג אחד: 'שתי רגליים רע - ארבע רגליים טוב'. אבל המחיר הוא הפנייה שיטתית של הגב לחברה; המחיר הוא דוגמטיזם,

החיסון הטוב ביותר למחלה הזו הוא נאמנות לאמת המורכבת. אני מאמין כי נפש אידיאולוגית בריאה, היא תנאי לגוף פוליטי בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד לשאלת השאלות של הפוליטיקה: מה החלופה הממשית. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.

בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל' - ובכן  את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן.

וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.

על 'מתנחלים', 'חרדים', 'ציונים', 'ערבים', 'כל אזרחיה' וכל זה

בראשית היה הבלבול. הבלבול הנובע מהבנה קיצונית של מושג הדמוקרטיה. אנשים נולדים לתוך מציאות מסויימת וסבורים שככה היה מאז ומעולם. אוכל במקרר, רכבות שנוסעות ומגיעות בזמן, חופשות ברודוס, אייפון ושאר ירקות. ועל בסיס ההווייה ההיפר-טכנולוגית הנוחה כל כך, מספרים להם על הדמוקרטיה. שזה חופש, ועוד חופש, ועוד קצת חופש. ובעיקר 'אתה לא תגיד לי' כי 'אני אחראי על עצמי', ו'אתה לא תגיד לי'. וגם 'כולם שווים', וגם 'הבטחתם? תקיימו'.
ה'הבטחתם-תקיימו' של המישור הפוליטי (דמוקרטיה) הוא נקודת ממשק מעולה למנטליות 'שרות הלקוחות' של המישור הכלכלי (שוק). אבל הוא נובע ממקום אחד: ההורות המודרנית. או שמא יש לומר, הפוסט-מודרנית.
במו אזני שמעתי שכנה שהצהירה בחודש השמיני, שעד כמה שהדבר תלוי בה, 'התינוק שלה לא יבכה אף פעם'. היא לא צחקה, היא לא התבדחה. היא התכוונה ברצינות. הילד שלה לא יבכה כי היא תדאג שלא יחסר לו כלום.
עולם ללא כאבים, עולם ללא סתירות, עולם של שרות לקוחות כי הלקוח – הילד, הצרכן, האזרח – תמיד צודק.
ציצי עכשיו, אופניים עכשיו, שלום עכשיו וגלעד שליט עכשיו. הבטחתם?? תקיימו.
כי אם לא, אז אמא את רעה, או שקם-אלקטריק רמאים, או כל הפוליטיקאים מושחתים.
זהו מקורו של הבלבול המביא אנשים טובים לחשוב שמצבנו מעולם לא היה רע יותר (כשבפועל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר). ומתוך הטעות היסודית הזו אודות מצבנו, ועל סמך גישת 'שרות הלקוחות', לא פלא שהם מגיעים למסקנות מוזרות, כמו "אני יותר קרוב לסוחר בשוק של סכנין מאשר לחרד במאה שערים", או "אין קשר בין יהדות לציונות", או "מדינת כל אזרחיה היא הפתרון".
כי כדי להבין את העיוותים והפירכות שבכל המסקנות הללו, צריך להשתחרר מגישת 'שרות הלקוחות', כלומר להניח שהלקוח לא תמיד צודק, ושילד, כל ילד, חזקה עליו שיבכה לא פעם, כי החיים, דעמעט, מלאים סתירות וסתירות פירושן כאבים.
וכואב למשל להבין שהקשר בין יהדות לציונות הוא לא רק קשר מורכב הדורש מאמץ מאד גדול להבינו, אלא שהקשר הזה מוליד גם מוטציות כמו גוש אמונים. אבל כשם שאנחנו לא נבהלים ממוטציות ביולוגיות – אלו הרי אחראיות למחלות הסרטן למיניהן – כך אין מקום לבהלה או לסלידה ממוטציות חברתיות-תרבותיות.
במלים אחרות, כשם שאנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם למרות שהם יודעים כי יש סיכוי שבגיל 78 או בגיל 18 הילד שלהם יסבול קשות מסרטן קטלני, כך אין סיבה שלא להבין לעומקו את הקשר בין יהדות לציונות רק כי על גבעות יש"ע מתרוצצות מוטציות מסוכנות.
וכואב למשל להבין שדמוקרטיה היא משימה קשה מאד. היא לא רק ריבונות הרוב אלא גם זכויות המיעוט. אבל היא לא רק זכויות המיעוט אלא גם חובות המיעוט. היא לא רק חופש הפרט אלא בעיקר חובתו של הפרט לרסן את עצמו. כי אחרת אין חברה, אין תיפקוד, אין כלום. וגם כאן, העובדה שמיעוטים קיצוניים (נטורי קרתא, התנועה האסלאמית, נוער הגבעות ועוד) לא מבינים מה היא דמוקרטיה לא הופכת את הדמוקרטיה לדבר נטול פשר או חסר סיכוי. שנאמר (לינקולן): את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה.
ועוד דמוקרטיה זה לא בהכרח עוד זכויות ופחות חובות. עוד דמוקרטיה זה אומר לפעמים עוד שב"כ. ועוד משטרה. ועוד תכנית ליבה. ועוד מדינת רווחה אוניברסלית. כי ההנחה מאחורי שב"כ, משטרה, חינוך ורווחה היא שאם כולם נהנים מהעושר המשותף, על כולם לקחת חלק ביצירתו, ועל כולם להמנע מפגיעה בו. ואם הפרט, או קבוצת מיעוט, איננה נמנעת בכוחות עצמה, על השב"כ ועל המשטרה לעזור להם להמנע מהרס העושר הכללי, גם על ידי כך שאחדים מהם יעדיפו לברוח (עזמי בשארה) ואחרים ישבו בבית סוהר (ענת קם).
אז אם הבנו את כל זה, ואין ספק שזו לא משימה פשוטה לבלוע את כל הצפרדעים הללו, כלומר לוותר ביודעין על 'שרות הלקוחות', אפשר לגשת ממש לעניין עצמו.

יהדות וציונות

כדי להבין את הקשר הבסיסי והמורכב שבין השתיים, אין ברירה כאמור אלא ללמוד היסטוריה. ולא מעט היסטוריה. יעקב כ"ץ, 'בין יהודים לגויים', או יעקב כ"ץ, 'היציאה מן הגטו', או ישראל ברטל, 'בין אומה ללאום', או שלמה אבינרי, 'הרעיון הציוני לגווניו', מיכאל גרץ, 'הפריפריה היתה למרכז', 'לקסיקון לתרבות היהודית בת זמננו', צביה גרינפילד, 'הם מפחדים' והרשימה ארוכה, ארוכה מאד. האם אפשר לשכור תאילנדי שתמורת 15 שקל לשעה פחות הוצאות תחזוקת קונטיינר יקרא עבורנו את כל החומר? קרוב לוודאי שלא. ולא רק מהסיבה שתאילנדים חלשים בקריאת עברית, אלא מכיוון שעוד לא נמצאה הדרך – למרות קיומו המבוסס של ערוץ 2 – להעביר תובנות עמוקות ב-30 שניות של בחורות מקפצות.
ולכן, כדאי לקרוא. אין ברירה אלא לקרוא.
אבל בקיצור יש לומר, או ניתן לומר שהקשר בין יהדות לציונות הוא פשוט ביותר. הציונות היא שמה של תנועה שהוקמה על ידי יהודים כדי להתוות ליהודים וליהדות דרך היסטורית חדשה. במלים אחרות אין ציונות ללא יהודים וללא יהדות. נקודה. זה בסיס הקשר. והוא אינו גוזר שכל יהודי הוא ציוני או שכל מי שתומך בציונות (ולכן הוא ציוני) חייב להיות יהודי.
אבל יש חפיפה לא רעה בין ציונים לבין יהודים, כי אחרת לא היינו מקיימים את הדיון הזה.
אבל זה לא הכל כמובן. חייבים לומר מלה ורבע על אותה "דרך היסטורית חדשה" שהציונים ראו לנכון להתוות ליהודים. חייבים גם לומר מלה על השאלה, לשם מה ועל מה וכיצד זה קרה שהיהודים זקוקים לפתע – לדעת הציונים בכל אופן – לדרך היסטורית חדשה.
אז בקיצור, לא רק הציונים הבינו שיש צורך בדרך היסטורית חדשה. אדרבא, הם הצטרפו יחסית מאוחר לרשימה הארוכה והמכובדת של יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. נציין רק את המפורסמים מאד ביניהם: אנשי ההשכלה (שפינוזה, וייזל, מנדלסון). הם הרי פעלו במאות ה-17 וה-18. הרבה, הרבה מאד לפני הציונות. אדרבא, הציונות לא היתה ציונות ללא הבסיס המשכילי שלה. ותנועת ההשכלה לא מתמצית במנדלסון גם אם הוא (בצדק) הכי מפורסם. עוד יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה היו מי שרצו להכניס תיקון ליהדות, כלומר לרפרם אותה. נכון, לימים הם נודעו בשם 'רפורמים'. הם יצאו לדרכם לא יאוחר מראשית המאה ה-19, גם אם נהוג לסמן את השנים 1845-1844 כשנות ייסוד התנועה הזו, בזכות אותם כינוסים מפורסמים בגרמניה. ולצידם פעלו בעלי גישות דומות אך אחרות. האורתודוכסים שגם הם הבינו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. היופי אצל האורתודוכסים זה שעד היום הם מצליחים למכור בהצלחה את הסיפור שדרכם ההיסטורית החדשה היא המשך ישיר של הדרך ההיסטורית הישנה. ובין האורתודוכסים לרפורמים היו 'קונסרבטיבים', שהם 'שמרנים' ביחס לרפורמים אך רפורמים ביחס לאורתודוכסים. והיו אנשי 'הבונד'. והיו 'טריטוריאליסטים'. והיו 'סיימיסטים'. ושאר ירקות.
והיו גם ציונים. ואחרי שהבנו שהרבה מאד יהודים חיפשו דרכים היסטוריות חדשות לכל היהודים, אז לא אנחנו כבר לא אמורים להתפעל במיוחד מהציונות, לפחות לא במובן הזה. הם אפילו לא ראשוני המחדשים. הם בערך בשלב הרביעי. קדמו לה משכילים, 'דתיים' למיניהם (ולא היה לנו זמן לומר כלום על התמורה הגדולה שהביא המאבק בין חסידים למתנגדים, גם הוא שורשיו במאה ה-18), לאומיים-מקומיים ('הבונד', דובנוב). ורק אז מגיחה הציונות המדינית, גם אם שורשים שלה גם הם פזורים לאורך המאה ה-19.
לסיכום שאלת הצורך בהתווית דרך היסטורית חדשה: הצורך הזה נולד כי נוצרה מציאות היסטורית חדשה. במלה אחת: מודרניזציה. בשתי מלים: תיעוש ודמוקרטיזציה. בשלוש מלים: פוליטיקת המונים אידיאולוגית. בהרבה מלים: התאילנדי יקרא היסטוריה כללית ויעביר דיווח מפורט.
ומכאן יש לעבור לשאלה מה היא הדרך ההיסטורית החדשה אותה הציעו הציונים. הואיל והם סיכמו את זה במשפט בהיר אחד, אין סיבה שלא נשתמש בו שוב. הציונות פעלה להקמת 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. נקודה.
'משפט העמים', כלומר גם בהסכמה בינלאומית נרחבת ככל שניתן (גם מעצמה אחת תספיק אם אין ברירה), אבל חשוב מכך: המדינה היהודית שתקום תפעל על פי 'משפט העמים' המתקדם, כלומר היא תהיה דמוקרטיה, כלומר היא תהיה מדינת כל אזרחיה. אך הואיל והיא 'בית לאומי' של 'העם היהודי', יהיה בה רוב יהודי. אך הואיל והיהודים עצמם חלוקים בשאלה מה היא יהדות אז ברור שהיא תפעל כדמוקרטיה, כלומר היא תבטיח שוויון זכויות וחופש המצפון. מה שנכון גם לו'הואיל' השני: הואיל ויהיו במדינה הזו גם לא-יהודים, אז ברור שעל מנת שהם ירגישו שווים יש להפעיל את המדינה היהודית הזו, את הבית הלאומי היהודי הזה, באופן דמוקרטי, כלומר כמדינת כל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים גם יחד.
אגב, זו לא המצאה ציונית. מדינות כאלו יש בעולם לעשרות. מדינות לאום המקיימות גם את הלאומיות הקונקרטית שלהן – אירית, פולנית, יוונית, גרמנית וכן הלאה – וגם מכבדות את זכויות המיעוט וזכויות הפרט. כלומר הציונות לא המציאה את מה שנהוג לתאר כסתירה: 'יהודית' ו'דמוקרטית'. אין כאן שום סתירה אלא יש כאן מורכבות. ועם המורכבות הזו מתמודדות כאמור עשרות מדינות בעולם (הפניה בבליוגרפית נוספת, מסכן התאילנדי: יעקובסון ורובינשטיין, 'ישראל ומשפחת העמים').
ועניין אחרון כמובן. היכן כל זה יקרה לדעת הציונים? בציון. כלומר בארץ ישראל. בכל ארץ ישראל? יש להודות שבתחילה ככה חשבו כל הציונים. אדרבא, המפה שהם הביאו אתם לשיחות השלום בוורסאי (1919), כשבאמתחתם יש כבר 'הצהרת בלפור אחת', היתה רחבה למדי וכללה את שתי גדות הירדן, זו שלנו זו גם כן, ואפילו את נהר הליטאני כגבול צפוני. ואז בא הספר הלבן של 1922 וחילק את הארץ על נהר הירדן, ומעט מאוחר יותר נקבע גבול הצפון היכן שנקבע, ואז הגיעה שנת 37' עם הצעת החלוקה של הלורד פיל ('גדרה-חדרה'), ואחר כך החלטת החלוקה של 47' ('181') ואחר כך היתה מלחמה קטנה שבסופה 78% מהשטח של ארץ ישראל של אחרי הספר הלבן של 1922 (כלומר מה שקוראים 'גבולות המנדט'), נותרו בידי מדינת ישראל הרעננה והצעירה, שהחלה במשימה הציונית הגדולה באמת: להתוות למליוני יהודים שחלקם לא שמע על הציונות ורובם לא הבין מה ומי ולשם מה זה ציונות, דרך היסטורית חדשה: חיים של עבודה. חיים של תרבות עברית, חיים אזרחיים של שותפות דמוקרטית. ואז הגיעה שנת 67', ודף חדש נוסף לספר ההיסטוריה המתפתח בתוכו אנו חיים, אותו אנו בכל יום כותבים. בדיו, בזיעה ובדם.
לסיכום סוגיה זו. הקשר בין ציונות ליהדות הוא כפול והדדי. הציונים סללו דרך חדשה, די מוצלחת יש לומר, למרות הכל, ליהודים. תרבותם של היהודים היא יהדות. והואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית, אין דרך ולא צריכה להיות דרך להסכים מה היא בדיוק 'היהדות'. והואיל ומדובר בדמוקרטיה, הרי שאין אלא להתייחס ל'יהדות' באופן פלורליסטי. וזה הרי בדיוק מה שקורה. פלורליזם. אבל הפלורליזם מצמיח מוטציות. כמו חרדים, כמו נוער הגבעות. כל עוד הם לא מסכנים את העושר הלאומי ואת הסדר הציבורי, זכותם לדבר שטויות מפה ועד הודעה חדשה. וכדי לוודא שהם לא מסכנים את הכלל יש לממן את השב"כ ולברך אותו בכל בוקר על קיומו ולהפנות אליו את מיטב הנוער ולספק לו את מיטב התמיכה הציבורית. כי שב"כ לא סותר דמוקרטיה. הוא תנאי לה. וכדי שלשב"כ תהיה כמה שפחות עבודה יש לנהל מערכת חינוך שבליבה תכנית ליבה שבליבה לימוד היסטוריה שמטרתו גיבוש זהות לאומית שמובנה הוא כל מה שנכתב עד כאן. על שורשי הציונות, על מהותה, על אופני התפתחותה, על אישיה, הצלחותיה, כשלונותיה, אויביה, תומכיה והישגיה.


יהדות ומערביות

הנסיון להציג את שתי אלו כסתירה או כצמד מושגים המוציא זה את זה, הוא אבסורדי. אין לו שורשים היסטוריים גם לא בתקופה המאד ישנה ומוקדמת של היהדות, ובוודאי שאין לו שום שחר במציאות ימינו. בהמשך למה שכבר נטען, מדובר ביחס מורכב, שעשוי גם הוא להוליד מוטציות, ואלו אכן באות לעולם משני הקצוות. יהודים שמוכנים ללמוד הכל עד הבודהיזם ועל הסקימואיזם ועל האינקאיזם אבל כלום על היהדות, ומצד שני יהודים שלומדים מהבוקר ועד הערב תלמוד מבלי שהם מעיזים אפילו חלילה לפתוח מהדורת שטיינזלץ שלא לדבר על עיון במחקרים המדעיים אודות מושא התרבות שלהם: התלמוד. רוב היהודים נמצאים לא כאן ולא שם, והמצב היה טוב יותר אילו היה מוקדש יותר זמן וכסף ללימוד מעמיק ומקיף ורחב של התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. לימוד כזה היה מביא למשל את התלמיד להכרות עם 'מניין השטרות' שנקטו בו החשמונאים שניצחו את המתיוונים, כלומר לוח שנה שלא רק שאין לו קשר לאיזו שהיא 'יהדות טהורה' אלא שהוא מבוסס, שומו שמים, על מלך יווני אחד שמת. כך מודיע יהודה המכבי כי 'הר הבית בידינו' והוא מציין את היום "חמישה ועשרים בחודש התשיעי", ואת השנה "שמונה וארבעים ומאה שנה". למניין השטרות כמובן. אנשים נטולי תודעה היסטורית ('שרות לקוחות', זוכרים?) מנחשים שהוא מתכוון ל-148 לפני הספירה. הגיוני למדי. לא?
לימוד מעמיק ומקיף של התרבות היהודית יפגיש את התלמיד עם העובדה הפשוטה ששמות לוח השנה העברי כמו גם אותיות האלפבית העברי לקוחים מהבבלים. לימוד כזה יגלה לו ש-13 מדיא בהם לומדים את המשנה לקוחים מהתרבות היוונית. באותה הזדמנות הוא יגלה כי סוד העיבור של לוח השנה העברי נשען גם הוא על מתמטיקה יוונית. וכן הלאה וכן הלאה הוא יוסיף ויגלה כי המחשבה של הרמב"ם היא הערות שוליים (חכמות ועמוקות להפליא ובכל זאת הערות שוליים) לפילוסופיה של אפלטון.
בקיצור, לימוד מקיף ומעמיק של התרבות היהודית יפיל אחת ולתמיד ארצה את התפיסה חסרת השחר המעמידה את היהדות באופן עקרוני ומוציא מול התרבות הכללית בכלל ומול זו המערבית בפרט. התרבות היהודית, כמו כל תרבות, נמצאת במשא ומתן, בדיאלוג משוכלל, עם התרבויות סביבה. אחד העם כתב על זה מאמר מופלא, 'חיקוי והתבוללות', ושוב מסכן התאילנדי שצריך עכשיו לקרוא עוד משהו.
אבל גם אם כל זה לא משכנע, כלומר גם אם יהודה המכבי, יהודה הנשיא (שלימד בביתו יוונית לפי האגדה 500 תלמידים) והרמב"ם "לא רלבנטיים" ('שרות לקוחות', זוכרים?), הרי שבמציאות המודרנית בה אנו חיים, להניח שניתן לבנות פיירוול בין היהדות לבין התרבות המערבית או כל אחת אחרת, זו פשוט הנחה מגוחכת. דברים אלו נכתבים באמצעות טכנולוגיה 'מערבית', מתוך הגיון רציונלי שגם הוא מזוהה עם 'המערב' ובשפה שניתן לתרגם אותה בקלות ובמהירות ולהביא בלחיצת כפתור את הרעיונות שעולים כאן לפתחו של כל אדם ברחבי הגלובוס.
יש לראות במצב ההיסטורי הזה של פתיחות ונגישות תרבותית ברכה ולא קללה. והברכה כפולה. באפשרותו של כל אחד מאיתנו גם לגשת בקלות לנבכי תרבותו (גוגל, ויקיפדיה) וגם למרבצי העושר של תרבויות אחרות (גוגל, ויקיפדיה).
היכן מתחילה הבעיה? כאשר על רקע של בורות באשר לתרבות שלך, מופיע מישהו שנראה אותנטי, ומודיע לך שהוא מייצג את התרבות שאתה לא מכיר. והואיל והוא נראה כמו הצרות שלך, אתה אומר, 'נו, אם זה התרבות שלי אז תודה, לא צריך'. שרות לקוחות כבר אמרנו? הלקוח תמיד צודק. ואם מישהו מגיש לך כוס עם משקה צהוב וקר, ומסתבר שזה לא בירה אלא שתן-סוסים לא עלינו, המסקנה היא ש'לא תודה, אני לא אוהב בירה'? לא. המסקנה היא שאתה לא מכיר מה זה בירה, ובלבלת בירה עם צבע צהוב וטמפרטורה של 6 מעלות. אכן כן, כל בירה טובה היא נוזל בצבע צהבהב ובטמפרטורה של 6 מעלות, אבל לא כל נוזל צהבהב בטמפרטורה של 6 מעלות הוא בירה.
הנמשל זהה למשל.

ערבים בסכנין ומדינת כל אזרחיה

כאמור כבר לעיל, מדינת "כל אזרחיה" היא המציאות בה אנו חיים. לא רק בישראל אלא בכל מדינה בעולם. כל מדינה בעולם היא מדינת אזרחיה. השאלה היא מה היחס בין המדינה (מערכות הכוח המופעלות על ידי מיעוט של אזרחים) לבין אזרחיה. זו היא שאלה נכבדה, וכנראה שאין ברירה מלהגיע למסקנה שבתמונה כללית והשוואתית, מדינת ישראל מפעילה כלפי אזרחיה יחס שהוא לא מהגרועים בעולם. כולל כלפי אזרחיה הלא-יהודים הנתונים כידוע בקונפליקט גדול מאד עם הרוב היהודי שהוא מיעוט קטנטן גם בקנה מידה עולמי וגם בקנה מידה אזורי, אזור שהרוב בו הוא בעל זהות דומה לזו של המיעוט הלא-יהודי בישראל. מסובך? אכן כן. אבל לא ייחודי. מדינות רבות בעולם מתמודדות עם שאלת היחסים בין הרוב למיעוט, ובאף מקרה, כולל לא בשבדיה המעתירה והצדקנית, אין פתרונות קלים. מה שבאריזונה עושים עכשיו עם המהגרים המקסיקניים לא שונה עקרונית ממה שהמצרים עושים עם הקופטים או עם מה שהצרפתים עושים עם הצוענים ועם מה שהאיטלקים עושים עם הצוענים או עם מה שישראל עושה עם מהגרי העבודה או להבדיל עם הערבים או החרדים. זהו עניין מסובך ומורכב ואין פתרונות קלים ואין מספר 1-800 שרות לקוחות שיפתור 'אחת ולתמיד' את הבעיה. המשותף לכל המקרים הוא יחסי רוב-מיעוט כאמור. והיחסים האלו הם הם התוכן של 'מדינת אזרחיה.
ובכל זאת, אם זה כל כך פשוט אז למה יש אנשים המנגידים 'מדינת אזרחיה' ל'מדינה יהודית'? כבר הצבענו על בעיית הבורות, וכבר דנו פעמיים לפחות בבעיית המוטציות.
בורות היא סיבה טובה להנגדה הזו. אם אנשים מבינים שב'מדינה יהודית' הכוונה ל'מדינת הלכה', הרי ברור שהם ינגידו, בצדק הם ינגידו, מדינת הלכה למדינת אזרחים. תשאלו את האיראנים, אלו שכותבים בסתר עשרות אלפי בלוגים, מה באמת מפחיד אותם, 'הציונות האימפריאלסטית המדכאת פלסטינים' או משמרות המהפכה שהוציאו להורג בשנים האחרונות שש נשים בסקילה. בסקילה!! ברור לכל שהאיראנים, אלא אם הם חברי משמרות המהפכה, מפחדים ממשמרות המהפכה ולא מהציונות המדכאת פלסטינים. כי איראן היא הדבר הקרוב ביותר בימינו למדינת הלכה, וזו אכן מנוגדת בתכלית למדינת אזרחים. אבל האם זה המצב בישראל? האם יש כאן או יכולה להיות כאן מדינת הלכה? לא ולא. אין כאן מדינת הלכה והיא לא תיתכן. המושג 'מדינה יהודית' מקביל למושג 'מדינה אנגלית' או 'מדינה איטלקית' או 'מדינה פלסטינית'. כלומר 'מדינה יהודית' היא מדינת הלאום היהודי , מדינה בה יש רוב יהודי. ומיעוט לא יהודי. כמו שבמצרים יש מיעוט קופטי. כמו שבלבנון יש מיעוט מרוני. וכן הלאה. ועכשיו נותר רק לבדוק באיזו מדינה המיעוט נהנה מיותר חופש ביטוי וחופש ההתארגנות. תשאלו את ראאד סלאח היכן הוא מעדיף להמשיך ולהנהיג את התנועה האסלאמית שלו, במצרים, ירדן, איראן או ישראל.
באשר למוטציות, כאמור כבר הכל נאמר. במקרה הזה יש להוסיף את המוטציות מהסוג 'הרדיקלי', זה שמסתופף בחלקו בעמודי מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ', זה שנהנה מאחיזה חסרת פרופורציות בקתדראות באקדמיה הישראלית, זה שמפרנס לא מעט עמותות כמו 'זוכרות' וכד'. מדובר במוטציות חברתיות-תרבותיות בעלות פוטנציאל הרס פוליטי, באשר הם מבססים את משנתם המעוותת על פרשנות קיצונית של מושגי השוויון והצדק. שום ערך אינו מוחלט. כל ערך הרי מתנגש בערך אחר. הדברים ידועים ומוכרים: הצטיינות ודאגה לכולם; שלום ובטחון; שלום ואמת; וכן הלאה. 'אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים' היא ביטוי למה שאלחנן יקירה (עוד הפניה בבליוגרפית: 'פוסט-ציונות, פוסט-שואה') הגדיר כ"פרוורסיה אידיאולוגית". ראוי להעתיק כמה שורות מהספר המצויין והחשוב הזה: פרוורסיה, כלומר סטייה חמורה, מעוותת, מתקיימת בתחום האידיאולוגיה "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעיקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". יקירה מביא דוגמאות רלבנטיות לעניננו: "כאשר השלום ומניעת המלחמה הופכים לעקרון דוגמטי ולמטרה בלעדית, לא רק שהתוצאה הממשית של הפעולה עשויה להתגלות, בסופו של דבר, כגרועה יותר מכל החלופות האחרות שהיא נועדה למנוע, אלא גם היכולת לראות את הממשות ולהבין אותה נפגמת ללא תקנה" (עמ' 27). אם כן, זהו הבסיס הפילוסופי, יש לומר ""פילוסופי"", של המוטציה הזו המנגידה 'מדינת אזרחיה' עם 'מדינה יהודית-דמוקרטית'. לא עם 'מדינה יהודית' כמדינת הלכה. לא. עם המדינה הנוכחית, הקיימת, זו המאפשרת לראאד סלאח את חופש ההסתה והשיסוי שבאמתחתו מקופלת נכבה נוספת לערביי ישראל.
ועניין אחרון. הואיל ורוב אזרחי ישראל הלא-יהודים, כלומר הואיל ורוב הפלסטינים-הישראלים יודעים שבמונחי המזה"ת הם חיים בגן עדן, רובם ככולם דוחים על סף את המשנה של ראאד סלאח ודומיו. זו הסיבה שקל יותר להפגש עם סוחר בסכנין מאשר עם חרדי בבני ברק. הווית חייו של הערבי-ישראלי היא של פתיחות, סובלנות, רוחב לב והמון הומור. כל מה שלא מתקיים אצל החרד במאה שערים, שעכוזו קפוץ, פניו חתומות, וכל כולו אומר עויינות ואנטי. אבל עובדות החיים הללו אינן משנות לא בעיני הסוחר מסכנין ולא בעיני הסוחר מונציה את העובדה הבסיסית המוכרת לכל מי שעיניו לא עוותו על ידי פרוורסיה אידיאולוגית המעמידה במקרה הזה את 'השוויון האוניברסלי' כערך עליון שאין לידו אף ערך אחר ושאין להרהר אחריו ולו הרהור אחד, לאמור: האנושות לא בנויה באופן 'אוניברסלי' אלא מקבוצות אנוש. לפעמים מכנים את הקבוצות האלו 'קבוצות אתניות', לפעמים בשם קצת יותר מחייב, 'אומה', לפעמים האומות לובשות צורה של לאום. כאמור, ישראל ברטל כתב ספר על ההבדל בין 'אומה' ו'לאום' ושווה לקרוא בו. הוא אמנם מדבר על המקרה היהודי במזרח אירופה לאורך המאה ה-19, אך כמו במקרים רבים אחרים, תובנות פרטיקולריות משליכות על הבנה אוניברסלית.
והנה חזרנו שוב לשורש השורשים של הטיעון האחרון, שהוא שורש השורשים של המצב האנושי מאז ומעולם. האדם הוא גם וגם. גם אוניברסלי וגם פרטיקולרי. אבל את המגע האוניברסלי שלו הוא עושה דרך החוייה הפרטיקולרית. הסוחר מונציה ידע את זה כמו הסוחר מסכנין. הסוחר מונציה ידע שכולם יודעים שהוא יודע ושכולם יודעים שהם יודעים שהוא יהודי. כך גם הסוחר מסכנין, שבלי קשר לנחמדותו, ההומור החם שלו, טוב ורוחב ליבו, הוא יודע שהוא ערבי-פלסטיני. כך גם לגבי רוב רובם של החרדים במאה שערים. בדרכם המוזרה והעקלקלה, גם הם יודעים שהם שייכים לקבוצת הלאום היהודית, וכפי שנסים קלדרון הגדיר זאת, "בעל כורחם" (הנה עוד הפניה בבליוגרפית: 'פלורליסטים בעל כורחם').
ומוטציות? יש כאמור בכל מקום. במערכת 'הארץ', באוניברסיטת חיפה, על גבעות יהודה ושומרון, באום אל פחם ובמאה שערים. וגם בקבוץ.
העיקר לא לפחד כלל.

בשבח הניכור?

עיריית טבעון מכריזה באופן המנוכר והברור ביותר, באמצעות שלטים קטנים המוצבים ברחבי הרשות המקומית, כי קנס בן 660 ₪ יוטל על מי שכלבו יטיל את צואתו ברשות הרבים.