קפיטליזם, נתניהו, המחנה הלאומי, מה הלאה - כמה הערות לפוסט מעולה של אבשלום בן צבי

 איך שהוא החמצתי את הפוסט המעולה הזה של אבשלום בן צבי, אבל מזל שהג'ימייל שלי שומר עלי מהשפעות יתר של אלצהיימר-נעורים שרק מחמיר אצלי (ואני לא בטוח לגבי ה'נעורים' כמובן, אבל לגבי האלצהיימר, די בטוח).

בכל אופן, שווה קריאה והפצה ויותר מזה, ואולי נכון היה פשוט להניח לפוסט כפי שהוא, אבל אחרי 13 קמ ריצה ועוד קצת מנוחה ותה וכן הלאה, עלו בי כמה מחשבות שאולי שווה להציב מול או ליד או לצד או בעיקבות הפוסט המעולה הזה.

לחסרי הסבלנות, או לאלו שרוצים לקרוא קודם מה יש לי לומר על הפוסט ורק אחר כך לקרוא אותו, אומר במשפט אחד, שמה שאבשלום בן צבי מנסה להראות לנו, זה שכל מה שקשור לנתניהו הוא שיטה מאורגנת והגיונית מאד, שכמו במקרים רבים אחרים, כולל ההפוכים כמובן, מבטאים חזון ברור לעיצוב חברה באופן כזה ולא באופן אחר.

במלים אחרות, ואבשלום אומר את זה בצורה ברורה מאד, רוב העיסוק הציבורי ב'מסביב' של נתניהו - שחיתות, סגנון, יאירוש וכן הלאה - משרת את המטרה של נתניהו, להמשיך ולעצב את החברה והכלכלה והפוליטיקה על פי תפיסתו.

במלים אחרות, כל עוד ימשיך הציבור לפטפט (מלה שלי, לא של אבשלום) על הפולקלור, וכל עוד ימשיך לומר 'לך' מבלי להסביר (ורצוי קודם כל להבין) מדוע, לא ישתנה שום דבר, כי ככה זה בפוליטיקה. או שאתה עושה או שאתה משקיף. ונתניהו עושה.

במאמרו המעולה מתייחס אבשלום לכמה היבטים של החיים הציבוריים, מסוגיית הבטחון ומדיניות החוץ, ועד למישור הכלכלי המוכר לכולנו, אותו מכנה אבשלום 'זילות המחיה' כפראפרזה, אם זה לא ברור, לפיטפוטים (מלה שלי) על 'יוקר המחיה', פיטפוט בן עשר שנים כבר בערך, המשמש דלק סילוני לפקידיוטים של האוצר (הגדרה שלי) להמשיך ולעצב את הכלכלה הישראלית באופן הביביטליסטי (מלה שלי): מיעוט זעיר של צוברי הון ורוב עצום של אזרחים בעלי עבודות חלקיות, רמת חיים רופפת, החייבים בשל כך לקיים את הפסוק של אביו מולידו של נתניהו, זאב ז'בוטינסקי, אדם לאדם זאב.

עד כאן התיזה של אבשלום ומכאן כמה מחשבות נלוות לצד לפני אחרי בעיקבות מול ומתחת לדבריו.

א. כל תיזה שיש בה טענה לפיה על מנהיג חזק ויציב כמו נתניהו ''נכפה'' משהו - במקרה הזה ההסכמים המדיניים עם המפרציות - סובלת מחולשה. לא שלא היו דברים מעולם. אבל אם אבשלום צודק - והוא צודק - לגבי יכולתו של נתניהו לתעל את המשבר (האמיתי לדעתו של אבשלום וגם לדעתי) של הקורונה, אין סיבה להניח שנתניהו מסוגל לתעל לחצים מדיניים בתחום ההסכמים עם המפרציות (שלשיטתו של מרדכי קידר, נבעו בעיקר לצרכים פנימיים של טראמפ לקראת הבחירות, ושלמרות שאין סיבה שלא לברך עליהם, לכשעצמם, כי למה לא, ישראל היא הגורם שהכי פחות זקוק להם, יחסית לטראמפ ולמפרציות עצמן היושבות ממש בלוע האריראנים).

ב. מהתיזה של אבשלום אפשר להבין - לא הכרחי אבל אפשר - שמדיניות כלכלית הפוכה מזו שהוא מנהיג בסיוע פקידי האוצר, תביא לחיסול המגזריות בחברה הישראלית. להערכתי הנטייה המגזרית איננה רק פונקציה כלכלית, וגם אם תהיה מדינת רווחה אוניברסלית למופת, משק יצרני עם דגש על שוק מקומי שיבטיח עבודה יציבה לרוב האזרחים, גם אז יהיו חרדים, וגם אז יהיו מספיק אזרחים ערבים שיבטאו ניכור כלפי המדינה. לא שאין חשיבות לכמות, ובהחלט יתכן שאוניבסרליזציה של השירותים החברתיים תפחית את שיעור המנוכרים, אבל על פי חוק המספרים הגדולים שאני מאמין בו מאד, גם אם מספר המנוכרים ירד במחצית, וזו כמובן תחזית מרחיקת לכת בכל חישוב, גם אז החברה הישראלית תתאפיין במגזריות, ומכאן השאלה היא כרגיל לא האם מגזריות אלא מה התוכן שלה, מה סביר בה, מה פחות, מה עושים וכן הלאה. התשובות על השאלות הללו הן בהכרח נקודתיות, קונקרטיות ובאופן פרדוקסלי מגזריות.

ג. אבשלום טוען באופן משכנע כנגד הסוג המסויים של הקפיטליזם שנתניהו מטפח: הקפיטליזם של מאבק בין צוברי הון למיניהם על מקסימום שליטה. אבשלום צודק לחלוטין כשהוא מסביר שהדבר האחרון שקפיטליסטים מעוניינים בו - ואני אוסיף שמדובר בתופעה אנושית, על-קפיטליסטית - הוא תחרות. אנשים אוהבים תחרות רק כשיש להם סיכוי להרוויח משהו, כמו למשל הנאה ממשחק שש-בש שגם אם הפסדת בו עדיין נהנית מהמפגש החברתי, מה גם שברור שזה רק משחק, ומה גם שאפשר לנהל מיד עוד תחרות. אותו הדבר בכדורגל, אותו הדבר גם במוזיקה או בספרות. אבל כשזה נוגע לדברים חשובים כמו כלכלה, הדבר האחרון שקפיטליסט רוצה, או כל פועל אם חושבים על זה ברצינות ובהגינות, הוא תחרות מהסוג שתעמיד את הודאויות שלו בסכנה.

הודאות של פועל היא משכורתו הקבועה, גם אם היא 5000 שקל, והודאות של הקפיטליסט הגדול, היא של 5000 שקל לשעה, אצל חלק מהם לדקה, אבל עקרונית זה אותו הדבר. מה שמבדיל בין פועל קטן לבין קפיטליסט גדול הוא בדיוק זה, הגודל, מה שמאפשר לגדול להקטין אי-ודאויות (כלומר לבטל עד כמה שאפשר את התחרות) ומה שלא מאפשר לקטן לעשות זאת (והנה סיבה טובה להתארגנות עובדים, שנאמר - ועוד מעט חנוכה להזכיר לנו - כל אחד הוא 5000 קטן, וכולנו, אם נרצה, 5000 איתן, סורה חושך וגו').

במלים אחרות, אתוס התחרות הקפיטליסטי הוא מיתוס שמוכרים אלו שמצליחים למנוע מעצמם תחרות, לאלו שאין להם ברירה כל עוד השיטה קיימת, להתנהל פסיכולוגית בצד האפל של התחרות: חוסר הודאות. אם לחזור לאחד ההבלים הגדולים ביותר שאמר וכתב ז'בוטינסקי קשישא, האדם 'משחק' במגרש, בארץ-עיר, בשש-בש, בחוף עם מטקות וכן הלאה. ז'בוטינסקי למי ששכח הניח שהאדם הוא קודם כל יצור 'משחק' ומכאן לקידוש התחרות הדרך קצרה. מדובר בהבל הבלים ורעות רוח לא 'רק' מנקודת מבט אנתרופולוגית-אבולוציונית (האדם הוא גם, ולא במקום הראשון, גם משחק, אבל הוא קודם כל יצור הרוצה להתקיים ולהתרבות ולשם כך הוא נוקט עם בני מינו גם שיתופי פעולה, גם תחרות וגם אלימות), אלא מנקודת מבט אמפירית: לא ז'בוטינסקי אישית בזמנו ולא נתניהו אישית כרגע עשו צעד כלשהוא שיסכן ביודעין את ודאויות החיים שלהם ושל יקיריהם (כולל של יאירוש, עד כמה שזה נשמע מופרך) בשם ההבל הזה של 'האדם המשחק'.

עד כאן הסכמה רבתי עם אבשלום. אבל קפיטליזם הוא לא רק מאבק של חתולים שבעים ושמנים בצמרת על שליטה, אלא שיטה שהוכיחה את עצמה מעל לכל ספק ביצירת עושר בקנה מידה היסטורי, שפשוט שינה את ההיסטוריה האנושית מקצה לקצה. אלו עובדות שאין שום טעם להתמקח איתן. השאלה, שוב, וכרגיל, היא לא האם קפיטליזם אלא באיזה אופן.

זו הנקודה להזכיר שוב, שלמושג קפיטליזם יכולות להיות שתי משמעויות. האחת תיאורית והשנייה אידיאולוגית. הטיעון הקודם אודות תרומתו של הקפיטליזם למהפכת השפע ששינתה את תולדות האנושות לנצח הוא תיאורי (ולא משנה אם בעוד רגע תפרוץ מלחמת עולם גרעינית שתשמיד את כל הפלנטה, כי זו גם אפשרות הנובעת ישירות בדיוק מאותו המקום המאפשר לי, אדם בריא למדי, לשבת בבית ולא לעבוד במכרה, כי מכונות מספקות לי, וגם לכם, אל תעופו על עצמכם, את כל הצרכים שעד לפני 100 שנה או פחות היינו צריכים כולנו להזיע הרבה מאד על מנת להשיגם).

לעומת זאת, כשנתניהו וחבורת הזבל של טנקי המחשבה הסובבים אותו, מעומר מואב ועד לשורה ארוכה של ליצנים, מפטפטים 'קפיטליזם' בתור המזור לכל, הם עושים שימוש במושג הזה באופן אידיאולוגי.

הבאג, לא הפיצ'ר, הבאג הקטן בדבריו של אבשלום הוא בדיוק בכך שהוא משחק לידיים שלהם, והוא עושה זאת על ידי שהוא מדבר רק על הצד האידיאולוגי של הקפיטליזם, ולא על הצד התיאורי.

אכן כן, יש מספיק אנשים שיגידו - אבשלום מזכיר אחד מהם בשמו המפורש: גוטווין - שכדי ליצור חלופה חייבים לדבר בשפה שונה, ומכאן החידוד הפוליטי המעמיד את הסוציאליזם מול הקפיטליזם.

זוהי עמדה לגיטימית ומכובדת הסובלת רק בשדה זניח אחד, השדה האלקטוראלי. כבר 15 שנה האנשים האלו מדברים על 'בניין הכוח', ועיניהם טחו מלראות שמה שיש מדיבורים על בניין כוח הוא בקושי דיבורים, בוודאי לא בניין ועוד פחות מזה כוח.

מה עושים שואל אבשלום בסוף מאמרו, וחובת התשובה גם עלי, והתשובה שלי חייבת להמשיך את קו הביקורת ולהפוך אותו לכיוון מעשי. ובכן, הואיל והשימוש במושג סוציאליזם או אפילו סוציאל-דמוקרטיה, לא רק שלא מועיל אלא ממש מזיק (אלא אם המטרה היא רחיצה בנקיון כפיים, טהרנות ותחושת עליונות של 'אמרתי לכם' או כל ביטוי אחר לקתרזיס של מיואשים - מה שיערי בזמנו כינה 'סמלים תלושים' - ואז כמובן שנגמר הדיון); והואיל והציבור בישראל בכללותו רואה בקפיטליזם מלה חיובית; והואיל וממילא כאמור יש לקפיטליזם שני מובנים, אחד תיאורי והשני אידיאולוגי; המסקנה היא שיש לנהל את הויכוח בנושאים האלו לא במונחי אנטי-קפיטליזם, אלא במונחי 'לא האם קפיטליזם, אלא איך'.

לא פעם ולא פעמיים הצעתי לאמץ את משנתו של בנג'מין פרנקלין, שהוא גם מאבות הקפיטליזם וגם מאבות האומה האמריקנית שהיא כידוע מופת לקפיטליזם. פרנקלין קשישא נהג לומר משהו בסגנון של 'גרם מניעה שווה קילו של תרופה'. שזה במונחים סוציאל-דמוקרטיים (אבל אל תגלו ואל תעשו שימוש במושג הזה), 'תכנון כלכלי'. הפוך מתחרות, הפוך מכל ד'אלים גבר, הפוך משיטתו של נתניהו וממשנת ההבל של העומר מואבים, שלא לדבר על הפרקטיקה החולנית של פקידי האוצר, שגם בימים אלו עסוקים בלהחביא מיליארדי שקלים בשם ההגיון המופלא שלהם, לקצץ לקצץ לקצץ. כמעט קראתי להם רובוטים אבל נזכרתי בשואב האבק האוטומטי של השכנים שלי, גם חכם, גם מועיל וגם נחמד אז למה להעליב אותו.

אותו הדבר לגבי 'המחנה הלאומי'. אם המושג 'תנועת העבודה' כבר לא מצליח לחדור את הלבבות, והוא לא, מה לעשות, אסי, ילדי תימן פקיסטן אפגניסטן בלקן אקאטמפוקואסטן, יאירוש וכן הלאה, אז הדרך הנכונה היא לאמץ את הצירוף 'המחנה הלאומי' (למעשה להחזיר אותו הביתה אבל גם את זה אסור לגלות), ולהכות באמצעותו חרם את כל הצעדים שנתניהו עושה ושאבשלום מזכיר במאמרו: מכירת כל הנכסים הלאומיים לכל הממעיט במחיר והמעלים מס ותמלוגים.

במלים אחרות, הדרך לתקוף את דרכו של נתניהו היא באמצעות יצירת דיסוננס בין פיטפוטי 'המחנה הלאומי', מירי רגב ושאר המיץ של המיץ, לבין המעשים בפועל: הפקרת נכסי הלאום לגורמים פרטיים וזרים, הפקרת בטחונם של מצביעי הליכוד בישובי מערב הנגב (עד מתי ימשך השימוש הנואל בצירוף המעליב 'עוטף עזה'), פירוק המערכות הממלכתיות (והרי ז'בוטינסקי רצה להכריז על מדינה עוד כשהיו כאן בקושי 170 אלף יהודים), וכן הלאה.

כן, מה שאני אומר הוא שהואיל והמחנה הפוליטי שאבשלום (ואני) הגיע לסוף דרכו במישור הסמלי, אין אלא להמשיך את המאבק על דמותה של המדינה והחברה, במונחי המחנה המנצח.

לו הייתי ארגנטינאי, הייתי כותב משהו כזה: הואיל וכולנו פרוניסטים, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ארגנטינה במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של הפרוניזם. אבל אני ישראלי, אז אני כותב את זה: הואיל וכולנו (חוץ ממי שלא) אנשי המחנה הלאומי, אין אלא לנהל את המאבק על דמותה של ישראל במסגרת דפוסי החשיבה והמושגים של המחנה הלאומי (שהוא ממילא שלנו אבל אסור לגלות).

תודה אבשלום, ואם הבנתי נכון, יומולדת שמח.

https://observpost.wordpress.com/2020/10/17/political-overview/

כמה מלים על פטרנליזם ועל ההבדל בין ביקורת לשכל ישר

יש הטוענים כי כולנו חיים בכפייה ובכל מקום אין חופש ביטוי. על פי ההגיון הזה כל דיון איננו אלא דיקלומים מתוכנתים ונשלטים פטרנליסטית לכיוון כזה או אחר, וזה חל גם על הטיעון לפיו כולנו מתוכנתים פטרנליסטית.

כשהכל אותו הדבר אז שום דבר הוא כל דבר ואז כל דבר הוא שום דבר. ביקורת היא עניין חשוב אבל הרבה פחות משכל ישר. לומר שהליברליזם הקפיטליסטי למשל הוא פטרנליסטי לא פחות משלטון האייטאלות או השלטון בצפון קוריאה זה אולי נחמד בכנס של ''''פרוגרסיבים'''' באיזה קמפוס מהולל בארה"ב או בפריז, כלומר זה ביטוי 'אמיץ' לביקורת, אבל זה לא מסתדר עם השכל הישר וההגינות.

הנה מבחן פשוט: כמה דרום קוריאנים מוכנים להסכים שהמשטר הפטרנליסטי שלהם שווה בערכו למשטר הפטרנליסטי של אחיהם בצפון, ולא רק להסכים עקרונית אלא לארוז את הפקלאות ולעבור צפונה.

את המבחן הזה אפשר לעשות גם בישראל. התומכים ברלטיביזם פטרנליסטי מוזמנים לשאול את עצמם בהגינות, עד כמה הפטרנליזם הישראלי שווה בערכו לפטרנליזם בלבנון, שמנסיון אישי היא ארץ יפה להפליא, עם אזורים צוננים בהרבה מעמק יזרעאל, עם אוכל מעולה וחופים מדהימים.

הויכוח חייב להיות לגופו של עניין, תוך הקפדה על יחס נכון בין ביקורת לשכל ישר. תפקידה של הדת למשל, כל דת, במדינה, כל מדינה, שהוא עניין מורכב.

הפלות למשל זה נושא אחד, די קל, הנחתך בשאלה למי יש זכות על הגוף שלו, לאשה או לחברה. התשובה שלי חד משמעית: לאשה זכות עליונה על גופה , תמיד ובכל מצב, זכות העומדת מעל לכל ערך אחר, כנסייתי, כלכלי, חברתי וכן הלאה. מי שחושב הפוך ממני נמצא אתי ועם האוחזים בעמדתי בסוג של מלחמה. היא יכולה להיות פוליטית והיא עלולה להיות אלימה. אבל אין פשרה בין שתי העמדות האלו.

לעומת זאת, עצם תפקידה של הדת כגורם התורם לסולידריות, וגם על כך לא אמור להיות ויכוח בין אנשים ענייניים, מחייב התייחסות אחרת למוסדות הדת.

בגרמניה למשל הנוסחה ליחסים בין דת למדינה מעוררת השראה. למיטב ידיעתי מה שקורה שם זה שאנשים בוחרים באיזו כנסיה לקחת חלק, והמדינה מממנת הוצאות של הכנסיות למיניהן, כולל כמובן מסגדים ובתי כנסת, מתוך הכרה בערך החברתי של הדת.

ועוד טעות העולה מהרלטיביזם הפטרנליסטי, כשהוא נשען על הדמיון שבין המדינה כארגון שכופה את עצמו לבין הפטרנליזם. מדובר הרי בשני עניינים נפרדים. היסוד הכופה נובע מהיותה של כל מדינה מערכת הפועלת על בסיס חוקים, מערכת הנשענת על ההנחה שהיא עובדה, שלפחות חלק מהאנשים צריכים מוטיבציה של מקל (חוק ומשטרה ובתי משפט) כדי לשלם מסים, לעמוד ברמזור אדום, ולא לזהם את הסביבה.

פטרנליזם לעומת זאת היא עמדה המניחה שיש אנשים היודעים טוב יותר מה נכון לאחרים. שוב, הגישה הביקורתית הטהורה לכאורה פוסלת פטרנליזם באשר הוא, ולעומת זאת, השכל הישר מגיע למסקנה מעט רצינית יותר. כי מה לעשות, ולא פעם הפטרנליזם הוא הדרך הנכונה.

אין הרי הורות ללא פטרנליזם (ומטרנליזם אם כבר). אוי ואבוי לכל ילדי העולם אילו הוריהם היו נמנעים מלקבל עבורם החלטות כדי לא לחטוא בפטרנליזם. הורה אכן יודע טוב יותר מהילד שלו בשורה ארוכה של נושאים. לא להכניס מסמר לחור של החשמל, לא לרוץ לכביש, לקבל חיסון, לאכול מגוון, בעיקר ירקות, בעיקר עגבניות ובוודאי לא רק שניצלים, לא לשבת כל היום מול המסכים, לעשות שיעורי בית, ללמוד לחרבן בסיר.

במלים אחרות, גם הפטרנליזם סובל מיחסי ציבור גרועים פרי הרוח הביקורתית-הריקה המאפיינת את האקדמיה בימינו.

השאלה היא לא האם מישהו יודע יותר טוב מאחרים (כל פעם שאני נכנס למטוס נוסעים אני שמח שיש לפחות מישהו אחד - הטייס - שיודע טוב ממני מה עושים והוא ולא אני ולא פילוסוף מהסורבון או איזה גאון מ'הארץ' מקבל את ההחלטות), אלא באיזה נושאים, באיזה אופן, ומה ההשלכות.

בכל פעם שאני חושב שהפוסט-מודרניזם הרלטיביסטי הגיע לשיא, מסתבר לי שוב שרק סוסים חושבים.

רק סוסים חושבים זה ביטוי ששמעתי בילדותי ועד היום אני לא באמת מבין אותו. כלומר את משמעותו הציורית. כי את כוונתו הטיעונית אני כמובן מבין. זה כמו לומר 'אז תחשוב שוב פעם'. או 'תפסיק לחשוב שכשמדובר בדברים הזויים יש תחתית לחבית', או משהו כזה.

מעשה שהיה כך היה. חבר שלי סיפר לי שלפני כמה ימים הוא שמע הרצאה ממומחה לדתות, במסגרתה הסביר אותו מומחה לדתות שמצהיר על עצמו שהוא רואה באקדמיה עניין בעייתי ומתייחס לכל מדעי הרוח והחברה כאל סוג של 'חירטוט', כולל לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שהואיל והעולם 'מורכב' אין לנו ברירה אלא להתייחס באופן מכבד ומלא יראה לתופעות משונות לכאורה הנובעות מאמונה יוקדת.

כדוגמא הביא אותו מרצה את ההסדרים המפורסמים שיש בין עדות שונות בערי קודש למיניהן, למשל בירושלים. הדוגמאות רבות בכל העולם, וזה לא באמת משנה אם מדובר בנזיר ששורף את עצמו בטיבט, או בנזיר שמקפיד לשמור על סולם שהוא לא עושה בו שימוש כי פעם הוא רצה לעשות בו שימוש, ומדובר בסולם שהוצב במקומו לצורך שימוש לפני בערך 140 שנה ושלמרות שלא נעשה בו שימוש הוא הוחלף כי מה לעשות ולאמונה יש ביטויים מסוג זה האמורים - כך הסביר אותו מרצה - לעורר בנו קודם כל כבוד, ואחר כך התפעלות, ובסופו של דבר - וזה הכי חשוב - מחיאות כפיים על יכולתם של קנאים-הזויים מהסוג השורף עצמו ומשמר סולם 140 שנה ללא שימוש תוך החלפתו, לנהל הסכמיות עם יריביהם הסמוכים, בדרך כלל, כמעט תמיד, שותפיהם לאמונות הבסיסיות ביותר, הכוללות כמובן מושגים כמו הרמוניה, אהבת אדם, שלום עולמי וכן כל כיוצא באלו.

עד כדי כך אותו מרצה, מומחה לדתות, התלהב מהאג'נדה שלו - את כל זה סיפר לי כאמור חבר קרוב, ואני נוטה להאמין לו מסיבות השמורות עמי - שהוא הדגיש את ההבדל בין אנשי האמונה היוקדת הללו, אנשי האש והסולם, לבין, למשל, סתם אנשים מניו יורק למשל, שהחיים שלהם חילוניים וכן הלאה, ולכן קשה להם להבין איך זה יכול להיות שיש אנשים המחוייבים כל כך לאמונה, עד כדי אש, סולם או במקרה של ישראל, ורק ישראל כמובן, או המזרח התיכון לכל היותר, להרוג ולמות. 'ולא שאני' - כך ציטט החבר את המרצה - 'מקבל את האמונות האלו, אבל הם חלק מהמציאות' וכן הלאה, אותה מציאות 'מורכבת', מורכבות שאין לתחומי ידע אקדמיים שום יתרון - כך לדעת המרצה - בנסיון לעמוד על מהותה (של אותה מורכבות).

סתם אנשים בניו יורק. נו, מן הסתם אותו מרצה לא שמע על ארוע שהתרחש לא מזמן, ממש בניו יורק, ולא רק בניו יורק, ולא רק בפריז ולא רק במדריד ולא רק במוסקבה ולא רק בבואנוס איירס, פעמיים, ואם לחזור לניו יורק, הוא, המרצה, המומחה לדתות, לא שמע על אותם שני מטוסים נהוגים בידי אנשי אש וסולם, אותם מאמינים יוקדים שעלינו לכבד ולגלות כלפיהם רגשות התפעלות וכן הלאה, שהתנגשו בבניינים הידועים בשמם 'מגדלי תאומים' ארוע שהביא למותם של רק 3000 איש, רק כי במקרה עוד כמה אלפים פשוט לא הספיקו להגיע לעבודה החילונית השטחית שלהם, זו שלא מאפשרת להם לעמוד על טיבה של אותה 'מורכבות' הבאה לידי ביטוי באותה אמונה יוקדת שלמרבה הפלא כוללת גם את האפשרות של הרמוניה ושלום והבנות והסכמות בין מופרע-א למופרע-ב, סליחה, בין מאמין-דגול-א לבין מאמין-דגול-ב.

המשיך חברי וסיפר לי, שלמיטב הכרתו הנשענת על כמה עובדות היסטוריות, אותן הסכמות והבנות לגבי הסולם למשל (מותר להשאיר אותו על המרפסת 140 שנה כבר, ואפילו להחליפו אם הוא נרקב, כי הוא מעץ, ולכן הוא נרקב, אבל אסור לעשות בו שימוש כי ככה גוזרת האמונה היוקדת המופלאה שעלינו, החילוניים המאמינים בעולם הדדי הנשען על קומון סנס, להתפעל ממנה ולהסיר את כובעינו השטחיים), נשענת לאו דווקא על (אי)רצונם (הרע) של היריבים למיניהם להגיע להסכמות (שהרי אם כך היה הם לא היו עוסקים בהסכמי סולם או בשאלה התיאולוגית העמוקה, אחריותו של איזה סוג של נזיר לנקות את מדרגה מספר אחת ואחריותו של מי לנקות את מדרגה מספר שתיים), אלא על 'מוראה של מלכות', כלומר קיומה של מדינה מספיק מסודרת שמסוגלת ליצור מסגרת המחייבת את המאמינים-היוקדים להגיע להסכמות גם בהבלים כמו סולם שאין בו שימוש או מדרגה שנמצאת זו מעל זו, או מי יחזיק את מפתח הכניסה לאתר המקודש שעל חלוקת האחריות בו הם מתקוטטים.

אותו מרצה - כך המשיך חברי וסיפר לי - סיים את תיאורו הנלהב שכלל כאמור את ההנגדה בין עולמות חילוניים שטחיים כמו ניו יורק לבין עולמות 'מורכבים' כמו למשל כנסיית הקבר בירושלים (דוגמא היפותטית שהחבר שלי הציע לי כשהתקשיתי להבין במה מדובר), בדברי הלל ושבח שכללו את המלים האלה: 'והנה, מאזינים יקרים, מסתבר שרק רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה מאפשרים הסכמים בין יריבים מרים כל כך', כשהסאב-טקסט ברור לחלוטין ולא דורש שום פירוש.

חבר שלי אבל דווקא ביקש סוג של פירוש, ובמקום לבקש באופן עקיף, הוא ביקש באופן ישיר, כאשר הזכיר את העובדה שכל ההסדרים במקומות הקדושים האלה, הסולם, המדרגות, המפתח, דברים מסוג זה, קיימים רק בזכות צד-ג' (גורמי שלטון למיניהם, או מה שנקרא פוליטיקה טפו טפו גועל נפש). המרצה לא התבלבל וענה בשאלה: 'ואתה אדון, כשאתה שם מסיכה למניעת ההידבקות, אתה עושה את זה רק כי המשטרה מפחידה אותך? אם כן, אז אתה חי במדינת משטרה'.

וואלה. טיעון מוחץ. 'חי במדינת משטרה'. חברי, וגם לא אני, לא מכירים ולו מדינה אחת, מפינלנד עד ניו זילנד, מסינגפור ועד צפון קוריאה, שאין בה משטרה. השאלה היא לא האם משטרה אלא איך, לטובת מה, באיזה אופן ותחת פיקוחו של מי. אבל לך תסביר את זה למומחה לדתות שרואה באקדמיה חירטוט ובנראטיב בכלל וככל שהוא הזוי ותלוש יותר את לב ליבה של 'המורכבות האנושית'.

אבל לא זה העניין. העניין הוא שרוב אזרחי העולם, חלק גדול מהם, אגב, מאמינים בני מאמינים, מקפידים לבקר בבתי תפילה, לשוחח עם אלוהים וכן הלאה, מספיק אנושיים בשביל להבדיל בין עיקר לתפל, ולכן גם הם, ולא רק ניו יורקים שטחיים שאינם מבינים מורכבות מה היא, מושכים כתפיהם או מתפלצים מזעזוע כשהם שומעים על אנשי דת המבינים את קיומו של העולם, בריאתו על ידי בורא עולם שנתן תורה וכן הלאה, במונחי סולם, מדרגה ומפתח.

ולכן אנשים כאלו, כאמור חילוניים ומאמינים-באלוהים גם יחד, לא צריכים יותר מדי הסברים ומשטרה וחוקים כדי להבין למשל שעטיית מסכה היא עניין חיוני וחברתי, ולכן ההשוואה בינם לבין אלו שמטיסים מטוס לתוך בניין או אלו ששורפים עצמם בטיבט או אלו שמתקוטטים על מי לא ינקה או כן יתקן או לא יחזיק את המפתח, היא השוואה נואלת.

ומקוממת. כי על הרצף, אחרי המפתח, המדרגה והסולם, יש מעשים לא מובנים הדורשים כבוד רלטיביסטי, כמו למשל להטיס מטוס לתוך בניין, להתפוצץ בתוך אוטובוס, למול דגדגני ילדות צעירות, להרוג בנות משפחה על 'כבוד המשפחה' ושאר מעשים שעל פי התורה הפוסט-מודרניסטית הרלטיביסטית, אינם אמורים חלילה להביא כל אדם ראוי לשמו, בוודאי אם הוא מומחה לדת, למתוח ביקורת, אלא להפך: להצביע עליהם כעל מופת ל'מורכבות' הדורשת מכל האנשים השטחיים, נטולי האלוהים והאמונה, להתפעל במקרה המינימלי, ולקחת מהם דוגמא ומופת על יכולתם להסתדר ביניהם, במקרה המקסימלי.

עד לעונג הבא. כי איינשטיין צדק לחלוטין בעניין אינסופיותה של החוכמה האנושית, והדברים ידועים.

דברים ליום רבין

 מקצת הדברים שאמרתי עכשיו בשיחת זום עם שכבת י"ב בבית הספר התיכון המסויים שהוזמנתי על ידי אנשי החינוך שבו לדבר עם שכבת י"ב שלהם.

יום רבין כמובן אם זה לא ברור. הטיעון המרכזי שלי היה שהדרך לברר איפה אנחנו נמצאים היום מבחינה ציבורית, במורד התהום, במקום נפלא או בין לבין וגם וגם ואולי ואולי, עוברת בהבנה היסטורית של הדברים. כמה מפתיע.

אמרתי גם שכל אלו שאומרים שבישראל תתכן דיקטטורה, צודקים. אמרתי גם שכל אלו שאומרים שישראל היא כבר מזמן דיקקטורה, טועים. אמרתי גם שכל אלו שמרגישים בסך הכל טוב במדינה הזו, כמוני, וכמוני מוקירים תודה לדורות שבנו אותה, יודעים שלמרות שהם מרגישים בסך הכל טוב, המדינה הזו רחוקה מלהיות מושלמת, ושבהנחה שמדינה היא רק כלי אבל בידיעה שכלים הם עניין חשוב, הרי שכדי לתקן את המדינה ולשפר אותה, צריך כל הזמן לתחזק אותה.

ואז אמרתי שמבחינה זו - התחזוקה - המצב רע מאד, קודם כל כי השיח הציבורי פגום במקרה הטוב, רע מאד במקרה השכיח. למצב הרעוע של השיח אחראים פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור וכמובן אנשי אקדמיה, מהם יש לי את הצפייה הגבוהה ביותר ובהתאם האכזבה.

במלים אחרות, אמרתי שכדי שהמדינה תהיה טובה יותר יש לחזק את הדמוקרטיה שנולדה פגומה ותמיד תהיה פגומה כי היא יצירה אנושית ואנשים (חוץ מכמה יחידי סגולה) הם לא מושלמים. ושתנאי לחיזוק הדמוקרטיה זה שיח ציבורי טוב.

ואז אמרתי ששיח ציבורי טוב הוא כזה המתבסס על נימוקים, ועל הכרת העבר, ועל השוואות בין עבר לעתיד, וכן הלאה.

ובסוף נתתי דוגמא איך הורסים שיח ציבורי באמצעות עיוות דמותו של רבין מצד ימין ומצד שמאל. הקפדתי לומר שזה לא 'הא-ימין' או 'הא-שמאל', אלא 'ב-ימין' ו'ב-שמאל', כי 'הא' זו הכללה ולמרות שאי אפשר בלי הכללות צריך תמיד להזהר מהן, בוודאי בנושא כה עמום אמורפי ומחונטרש כמו המושגים ימין ושמאל בכלל ובשימוש הישראלי הנבוב שלהם בפרט. טוב, את כל זה לא אמרתי, רק רציתי לומר. הייתי אומר. אילו זכרתי לומר. גם לכם זה קורה. תודו.

איך מעוותים את דמותו של רבין בימין? תשאלו את אראל סגל למשל, שלפני כמה שנים כתב ביום רבין משהו בסגנון 'שרבין לא יבוא בטענות, הוא התחיל עם רצח פוליטי באלטלנה אז מה הוא בוכה מה'. סגל כמובן כתב זאת באופן אחר, אבל זה היה הרעיון.

לא זה המקום וגם בשיחת הזום הזו לא היה לא זמן ולא מקום להכנס לדיון בפרשת אלטלנה, אז נגיד כאן רק את השורה הראשונה, האמצעית והתחתונה.

השורה הראשונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ומפקדי אלטלנה בלבד.

השורה האמצעית: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ותומכיהם בתנועה הרוויזיוניסטית, ביניהם חיילי צה"ל במדים שערקו מבסיסיהם, הפרו פקודות, חטפו קצינים של צה"ל, פרצו מחסומי צה"ל, סרבו פקודה לאניות חיל הים של צה"ל, צה"ל שפעל כמו שכל צבא במדינה דמוקרטית פועל, בפקודת ממשלת ישראל הנבחרת.

השורה התחתונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם אנשי אלטלנה ואנשי אלטלנה בלבד.

כל דיבור על רבין ועל תפקידו ב'רצח יהודים' כביכול, הוא הדגמה לרפיון השכל של עיתונאים כמו אראל סגל, שלמרבה הצער הצליחו להשפיע בהבלים הללו על צעירים ישראלים רבים מדי.

וממש באותו הזמן, עוותה דמותו של רבין בשמאל. איך? על ידי הפיכתו לקדוש שקדושתו משרה על קדושת הקו הירוק, עתידן של ההתנחלויות (כלומר חיסולן כי כך דורש הקו הקדוש) וכן הלאה.

מה לעשות ורבין האיש, לא הקדוש הרצוח כפי שנברא על ידי גורמים בשמאל, חלקם ממש יושבים על כספי ציבור ועובדים במוסד ציבורי (הכוונה היא למרכז רבין אם זה לא ברור), חשב בדיוק ההפך, כלומר לא רק חשב אלא ממש אמר, אמר במקום רשמי - כנסת ישראל - מה שהוא חושב לגבי ההתנחלויות ("הלוואי ויהיו עוד כמותן"), הקו הירוק ("בקעת הירדן גבול הבטחון") ומדינה פלסטינית ("פחות ממדינה").

במלים אחרות, רבין של שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים ומרכז רבין, לא היה ולא נברא. אבל שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים, מרכז רבין וכל הקופיקוז שמדקלמים אותם ב"""""אקדמיה""""", לא יעצרו חלילה במחסום-ווטש של השקר הבוטה, כי הם, כמו האחים בלוז, אין א מישן פרום גוד. טוב, גם את זה לא בדיוק אמרתי, כי לא הספקתי. אבל לזה התכוונתי ואת עיקרי הדברים כן אמרתי.

סיימתי במחווה לדוקטור האוס. עבריבאדי לייז נהג לומר הדוקטור המעצבן ההוא, וזה כמובן נכון. אבל כמו כל דבר אחר בחיים - וגם את זה אמרתי - הכל עניין של מידתיות ומינונים. יש שקרים ויש שקרים. שקרים המצדיקים את רצח רבין בגלל אלטלנה או שקרים ההופכים את רבין ליונת שלום צחורת נפש, הם שקרים הפוגעים אנושות בשיח הציבורי, ומכאן בדמוקרטיה, ומכאן בעתידה של מדינת ישראל.

השמש, הנהר, הקבוע, המשתנה - סערות ימינו במבט היסטורי, או: אז מה קורה?

 'אין חדש תחת השמש' נהוג לומר, ובדרך כלל מתלווה לאמירה הזו משיכת כתפיים לא מחייבת. 'דונט וורי, בי האפי' היא מסקנה אפשרית. כל עוד אפשר, כל עוד המקרר מלא, כל עוד הכבישים בסך הכל בטוחים, כל עוד למרות הקורונה רובנו בריאים באופן חסר תקדים מבחינה היסטורית, תוחלת החיים רק עולה, שישים זה ה36 החדש, וכן הלאה.

'אף אחד לא נכנס לאותו הנהר פעמיים' מקובל לומר. ויש המהדרין: 'אפילו לא פעם אחת'. כי הנהר זורם, וגם אם אתה קבוע - ואתה לא, אבל נגיד שכן - הנהר עצמו זורם כל הזמן, ולכן אף אחד לא נכנס לאותו הנהר אפילו פעם אחת. לאמירה הזו מתלווה לא פעם תמהון סקרני. איך זה. מה, הכל משתנה כל הזמן? כן. הכל משתנה כל הזמן, שום דבר לא קבוע, הקבוע היחיד הוא השינוי, על מנת לעמוד במקום עלינו לרוץ מהר מהר מהר. כל סלולרי חדש הוא 'מהפכה', כל רכב חדש הוא 'חווית נהיגה אחרת', ובכלל, הכל 'אחרת', פעוטון 'אחרת', וחתונה 'אחרת' ושירות בנק 'אחר', שנה חדשה, חיים חדשים.

שמש או נהר? הכל קבוע או הכל משתנה? טוב, שוב מסתבר שהחיים הם גם וגם, ולא או-או. הכל קבוע והכל משתנה, ואם נושמים לרגע רואים שזה אולי מסובך, אבל פחות ממה שזה נראה, ושגם אם זה יותר מסובך ממה שזה נראה, זה מה יש, אלו החיים, וככל שנדע לחיות עם המתח הזה שבין הקבוע למשתנה, כך ניטיב, אולי, למצוא פתרונות. או שלא. כי חלק מההבנה האנושית המדוייקת, היא שלא לכל בעיה יש פתרון, ושלא פעם מה שנראה כבעיה איננו בעיה אלא מצב צבירה, ושגם לדברים שיש להם פתרון יש נטייה לנוע בין השמש לנהר.

הסערה הפוליטית-חברתית-בריאותית-כלכלית-מדינית למשל. זו שמדברים עליה כבר בערך שנתיים, מדינה אחת, פעמיים ים, שמש אחת עגולה, שלושים ימי מחלה, שלוש מערכות בחירות, יותר מ2300 מתים במגפה ועוד 320 בכבישים, יותר מ120 מיליארד גרעון, בערך מליון מובטלים, הסכם קואליציוני משונה מאין כמותו שאולי אין לו תחליף ראוי לשמו, אולי, 120 מנדטים ואפס תקציב, כמעט 9 מליון אזרחים, אחד אלוהינו, ענד קאונטינג.

הנהר אולי קר מאי פעם. עוצמת השינוי כל כך גדולה שאולי צודקים אלו שאומרים שעוד מעט אין דמוקרטיה. יש כאלו שאומרים שאף פעם לא היתה. אחרים אומרים שעוד מעט לא תהיה כאן כלכלה. יש כאלו שאומרים שאף פעם לא היתה. יש כאלו שמחפשים דרכון אירופי, כי עוד מעט לא תהיה מדינה. אחרים אומרים שאף פעם לא היתה.

אבל גם השמש זורחת. עיון בעיתונים ישנים יגלה ששחיתות פוליטית, שקרים מדיניים, עיוותים כלכליים, עלבונות תרבותיים, מתיחות חברתית ושאר ירקות באושים היו כאן עוד לפני שנולדתי, כשהיה כאן שמח, כשהכל היה פשוט עד שהגעתי. עיון בעיתונים יגלה איומים דמוגרפיים שלא התממשו, איומים סביבתיים שלא התממשו, אסונות צבאיים שלא התממשו, רציחות פוליטיות שלא התממשו, בינתיים כמובן, כי 'הכל צפוי והרשות נתונה' וכן הלאה.

אז מי צודק? אנשי הנהר או אנשי השמש? 'גם וגם' אמרנו אז גם הם וגם הם. אבל מי יותר? כי האמת אף פעם, בניגוד גמור לקלישאה הידועה, לא עוברת באמצע. גם היא, כמו השמש נעה בחלל במהירות גבוהה למדי, וגם היא כמו הנהר, זורמת. צריך למצוא אותה, את האמת החמקמקה, זו שכאילו באמצע.

איך? באמצעות המצפן האנושי היעיל ביותר, שיעילותו מפוקפקת רק פחות מכל שאר המצפנים העומדים לרשותנו: תודעת העבר. מאין באנו, איפה אנחנו, לאן הולכים, למי נותנים ועל איזה בסיס נותנים את הדין, על פי איזה סרגל עושים את החשבון.

הנה תובנה אפשרית אחת, על ישראל, מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית: הדמוקרטיה לא היתה קיימת עד לא מזמן, לא ליהודים ולא לאף אחד אחר. גם מדינות האמורות לשרת את אזרחיהן לא היו ליהודים וגם לא לאף אחד אחר. הנה מאין באנו: מסוג של כלום (מנקודת מבט של אזרחות על כל המשתמע: חירויות וזכויות קנין ובעלות על הגוף וחופש מצפון). ואיפה אנו נמצאים? יענה כל אחד לעצמו, אבל בהגינות. התשובה שלי: תודה לישראל על קיומה כמדינת אזרחיה היהודית-דמוקרטית. עצם קיומה מאפשר לי את הדיון על עתידה.

ישראל דמוקרטית כי היא מדינת לאום, כמו עשרות דוגמאות אחרות, מאירלנד ועד ניו זילנד. וגם ארה"ב, בניגוד למה שמקובל לומר כי כביכול אין שם יסוד לאומי. יש. איך? בהזדמנות אחרת.

ועוד משהו בענייני שמש ונהר: דמוקרטיה לא היתה אף פעם עד לפני כמה דורות. בוודאי לא ביוון, למרות מקור המלה ובניגוד למה שסיפרו לנו מסיבות לא ברורות בבית הספר. אבל הנה, הדמוקרטיה הפכה למובנת מאליה בימינו, למרות שלא פתרה שום בעיה אנושית כי לרובן אין פתרונות כי רובם הם מצבי צבירה. הדמוקרטיה היא בסך הכל דרך לנהל את מצבי הצבירה הזו. אבל דמוקרטיה היא שם כללי לשורה ארוכה של מוסדות ומנגנונים שמאפשרים אותה - בחירות למשל, או משפט - וכולנו יודעים מה קורה כשלא מתחזקים מנגנונים. הם נשחקים, מתבלים ולא פעם פועלים הפוך. 

ואת כל האמור אפשר לפסול, ועל כל האמור אפשר לומר: 'עזוב, אנחנו בדרך לתהום'. אין שום שיטה ודאית להפריך את הטיעון הזה. הנפילה לתהום היא בהחלט אפשרות. אבל איך שהוא ההיסטוריה מלמדת אותי, שאם בכל דור, או בכל עשור, או ממש עם הנץ-כל-יום-אור, באים הקטסטרופליסטים המיואשים ושוב מייאשים, אולי ההפך הגמור הוא הנכון. 

אז מה קורה? קצת שמש, קצת נהר, המציאות, מאין באנו, לאן הולכים.

חף מפשע - תודה לג'ון גרישם ועבודה רבה לפנינו בהתמודדות עם הטינופות

 ג'ון גרישם ידוע כסופר מוכשר של פרשיות מתח, רובן ככולן מתחום הפיקשן, חלק מהן הפכו לסרטים מוצלחים מאד, כמו למשל 'הפירמה'.

הסתבר לי שלשום שב-2006 הוא פרסם ספר שמבוסס על ספור אמיתי (בעברית ראה אור ב-2007). אחרי קריאה רצופה של 330 עמודיו ביומיים, לא רק שהחלטתי לשמור אותו לעד, אלא להמליץ עליו לכל מי שרוצה להבין טוב יותר באיזה עולם אנו חיים.

כן, העולם בו אנו חיים מלא בדברים ובאנשים וברעיונות ובמעשים טובים. ברור. לרגע אחד אינני שוכח זאת, ורשימת האנשים שיש לי רק מלה אחת לומר להם - תודה - לא קצרה, והיא כוללת כמובן את הורי, את משפחתי הרחבה והגרעינית, כמה וכמה תלמידים לשעבר ובהווה, וגם כמה חברים שראויים לשמם, וכמובן אנשים מזדמנים, כאלו שאפגוש רק פעם אחת בחיים, במדרכה, בפארק, בחוף הים, בכביש.

אבל הטינופת בעולמנו רבה מאד, ואין הכוונה כמובן 'רק' לערמות האשפה שכולנו רואים בכל מקום ציבורי. ולמה ציבורי? כי אני משוכנע באלפיים אחוז (ואני יודע שאין דבר כזה אלפיים אחוז, כי המקסימום על פי שיטת הספירה הזו היא מאה) שכל אלו שמשליכים אשפה ברבים, ביתם מבריק ומצוחצח הרבה יותר מהבית שלי, ומילא אפשר לאכול מהרצפה שלהם, אפשר לבצע ניתוח לב פתוח באסלה שלהם, ולצרוב מעגלים מודפסים בכיור.

אז כוונתי בטינופת הפעם איננה לטינופת הרגילה שכולנו רואים בציבור כאמור, אלא לטינופת האנושית, שהגדרתה פשוטה בתכלית, ושלולא קיומה גרישם לא היה נזקק ל-18 חודשי מחקר, כמה מאות אלפי מסמכים, מאות אלפי קילומטרים של נסיעה, שיחות עם מאות אנשים, כל מה שנדרש לו על מנת לכתוב את ספרו 'חף מפשע', המביא את סיפורו האומלל של רון ויליאמסון, שהואשם ברצח ובאונס ונידון למוות, ושרק בזכות יושר ומקצועיות של שניים וחצי אנשים, הצליח להשאר בחיים, ולצאת לחופשי אחרי בערך 15 שנים של עינוי דין במערכת אכיפת החוק של ארה"ב, השם ישמור אותנו מהדבר האיום הזה.

מי היא הטינופת האנושית המככבת בספרו של גרישם? שוטרים, תובעים כלליים, מושבעים (אלוהים ישמור אותנו מהשיטה הזו, ומכיוון שמילא אין אלוהים ואם יש הוא לא עסוק בסוגיות הללו, כל שנותר לנו הוא להקפיד ולא ליישם את הטירוף החולני הזה במערכת שלנו, ויסלחו לי כל פטפטני חוכמת ההמונים והבלים דומים אחרים, וכן, אני בעד דמוקרטיה אבל רק בבחירת נציגים לבית הנבחרים וגם זה יותר מדי בשלב בו נמצאת האנושות, אבל אי אפשר לוותר על הכלי הזה, אז נסתפק בו, אבל בלי אשליות). ועיתונות כמובן. לב ליבה או צומת הצמתים של הטינופת האנושית.

אין אחד שלא שמע על פרשת דרייפוס כמובן, אבל מעטים האנשים שיודעים לומר עליה את המינימום, ואין כוונתי לשטות הנלמדת בבתי ספר ובמוזיאון על שם הרצל וגם בכמה חוגים להיסטוריה לא עלינו, לפיה דרייפוס הביא את הרצל לציונות. לא מיניה ולא מקצתיה ובכל מקרה הדבר החשוב בפרשת דרייפוס הוא הפרשה ולא דרייפוס ובוודאי לא הרצל.

הנה תמצית הפרשה: על השקר הראשון שבנה אותה נזקקו השקרנים, הטינופת אם זה לא ברור, לברוא עוד שקר שיחפה על הראשון ואז את השלישי שיחפה על השני שחיפה על הראשון ואז את הרביעי שיחפה על השלישי ואז את החמישי שיחפה על השני ועל השלישי וכן הלאה. כך כעבור שנים ספורות הפך תיק דרייפוס וטפח והגיע ל'תיק' ובו כאלף מסמכים.

מה חושב האזרח הפשוט? נו, אם יש אלף מסמכים אז בוודאי שיש משהו. אם על התיק המכיל אלף מסמכים כתוב דרייפוס, אז ברור שדרייפוס עשה משהו.

כך בדיוק קרה עם רון ויליאמסון ועל כך מספר גרישם בספרו הראשון, יצירת מופת. חדשות טובות: כדי ללמוד ברצינות על פרשת דרייפוס יש להתמודד עם כ690 עמודים עליהם חתום ז'אן דני ברדן. גרישם הסתפק ב-325 כאמור, הגם שהוא כתב בסוף הדבר שהוא יכול היה לכתוב כמה אלפים.

כך או אחרת, 690 או 325, רוב האנשים לא קוראים לא 69 ולא 32, וחמור מכך: רוב האנשים הטובים תמיד יתהו מה תוקע לידם שה69 או ה325 הם אמת. אין תשובה פשוטה על השאלה הזו. ולכן אין ברירה אלא לקרוא ספרים מהסוג הזה, או מחקרים אודות ""מחקרים"" כפי שעושה כבר כמה שנים ידידי אבשלום בן צבי כנגד התועבה המוכרת בכותרת שאני נוהג להרחיב כי צחוק הוא סוג של הגנה נפשית: 'פרשת ילדי תימן בלקן פקיסטן אפגניסטן תורכמניסטן קזחסטן אקאטמפוקואסטאן'.

זו אולי הזדמנות טובה להסביר סוף סוף מה זה או איפה זה אקאטמפוקואסטאן. ובכן זה שום דבר ובשום מקום אלא כתיבה באותיות בעברית את המלים בספרדית aca tampoco estan, שזה פשוט 'גם כאן הם לא נמצאים', והזכויות שמורות לקריקטוריסט ארגנטיני ששכחתי (האמת שמעולם לא ידעתי) את שמו, שאחרי תחילת המצוד אחרי בין לאדן, פרסם איור ובו חייל אמריקני עומד נבוך מול מפת מזרח אסיה שבה כידוע יש הרבה ארצות המסתיימות ב'סטאן' ואומר לעצמו aca no estan, ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב, עד שמופיע הפאנצ': אקאטמפוקואסטאן.

בדיוק כמו 'ילדי תימן החטופים' שנבראו במוחם הקודח של אנשים בעלי כוונות טובות, לפחות אחד מהם, על פי מקורות אמינים, אבל שלמרות - או אולי בשל - הכוונות הטובות יצרו את הטינופת הזו.

כמו זו שנוצרה סביב דרייפוס, כמו זו שנוצרה סביב רון ויליאמסון, כמו זו שמיוצרת על ידי טינופות למיניהן בכל רגע ורגע, כאן שם ובכל מקום.

הטכניקה תמיד אותה הטכניקה: שמועה בריבוע בחזקת צדקנות זחוחה כפול דעות קדומות כפול חצאי אמיתות הגרועות כידוע משקרים כפול מערכת כללים תומכת-שקרים ועיוותים, והתוצאה היא דרייפוס, ויליאמסון, מפא"י, וכן הלאה.

מלה אחרונה על הספר של גרישם. בתחילת הדברים הוא מספר פרט היסטורי חשוב ומרתק הקשור למקום בו מתרחשים הדברים: מדינת אוקלהומה. מסתבר שבימים שקדמו להיותה מדינה מסודרת, נהגו בה חוקי המערב הפרוע, המוכרים בארמית במלים 'כל דאלים גבר' ושתוארו היטב על ידי הובס. אקדחים, אקדוחנים, דו קרב בצהרי היום, וכן הלאה. עד שבשנת 1909, נמאס הדבר לחבורת בונים חופשיים שחיו בעיירה, הם קמו כאיש אחד, פרצו לבית המעצר בו ישבו כמה חשודים באלימות כזו או אחרת, ותלו אותם.

מעשה הלינץ' הזה, של לבנים כנגד לבנים אם זה לא ברור, פתח דף חדש בתולדות החוק והסדר או לפחות הסדר על חשבון החוק בתולדות המקום. חלפו שנים, ואת הצדקנות של הבונים החופשיים תפסה שיטת המושבעים. כולם צ'רץ' גוארז, מעריצי ישו, יודעים את הביבליה בעל פה, שרים גוספל יותר טוב מארתה פרנקלין, כל החבילה.

תן לאנשים האלו פשע מחריד או כזה שאפשר לתאר אותו כמחריד - הספר של גרישם מתחיל מתאור הרצח והאונס של אשה צעירה - והם כבר ימצאו תוך עשר דקות את האשם תמיד: פרחח מקומי, רצוי שיהיה שיכור או לפחות כזה שמתנהג באופן קלוקל. את הממצא הזה הם ידאגו לשדר בשיחות סלון וברכילות בכל מקום למשטרה ולעיתונות ולתביעה הכללית וכמובן לשופט המקומי שגם הוא - סורפרייז סורפרייז - נבחר על ידי העם כי אחרת אין כאן דמוקרטיה, והתוצאה היא רון דרייפוס, או רס"ן ויליאמסון.

השם ישמור. והואיל כאמור השם עסוק בענייניו, נותרנו אנו לבד לשמור על האמת על ההגינות על הצדק על האנושיות. קשה, קשה מאד. בכלל ובימינו, ימים טובים מאד ליצרני הטינופת מכל הסוגים, בפרט.

חרדים, ערבים, היסטוריה וישראליזציה

 

 

 

כמו באזורים אחרים בעולם, הוויכוח בישראל על אופן ההתמודדות עם המגפה חושף ומחדד את הבעיות שהיו עוד לפני שהמגפה הזו שיבשה את החיים ברחבי העולם.

בישראל, כמו באזורים אחרים בעולם, ישנם פערים חברתיים בין עשירים לעניים, בין הפריפריה למרכז, בין גישות פוליטיות שונות, בין תפישות תרבותיות מנוגדות וכו '.

המגיפה הוכיחה שוב, למשל, שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, וכי עדיף להיות צעיר במרכז הארץ מאשר זקן בפריפריה.

אבל ישראל היא מדינה מיוחדת שכן כל המדינות מיוחדות. אין פרדוקס או סתירה פנימית באמירה זו, משום שכולנו יודעים שמצד אחד אין שום דבר חדש מתחת לשמש, ומצד שני, איש מאיתנו לא נכנס לאותו נהר פעמיים.

אולי ישראל מיוחדת יותר ממדינות רבות אחרות, ולא במקרה היא מושכת תשומת לב תקשורתית באופן לא פרופורציונלי ביחס לשטחה או ביחס למספר תושביה.

על השאלה מדוע זה כך, ננסה לענות עליה במועד אחר.

הפעם נתייחס לייחודיות החברתית הישראלית, שהיא אכן יוצאת דופן יחסית לרוב מדינות העולם. ישראל הוקמה על בסיס אידיאולוגי חזק מאוד: ציונות. הציונות לבדה מסבירה את העובדה שב -140 שנה גדל מספר היהודים בארץ ישראל מ -24,000 לכמעט שבעה מיליון. רק הציונות מסבירה כיצד המדינה הזו הפכה לאחת המדינות העניות והעניות בעולם, מדינה משגשגת כלכלית, היסוד של מדינה מודרנית הנהנית מטכנולוגיה מתקדמת ומהישגים מרשימים בתחומים רבים: רפואה, חקלאות, מים, מיחשוב וביטחון כמובן.

אך חלק גדול מהחברה הישראלית כלל לא שותף לאידיאולוגיה הציונית. נהפוך הוא, הוא מנוגד באופן עקרוני.

מדובר ביהדות החרדית מצד אחד ובחברה הערבית מצד שני. אין נרטיב חברתי, פוליטי, כלכלי או תרבותי המתייחס לישראל שלא תמיד מזכיר את שני המגזרים הללו כחריגים. עד כדי כך שרבים בישראל מכנים את המגזר הערבי במילה מגזר. לכולם ברור שמדובר במגזר נפרד. כך גם לגבי החרדים, מושג שכולם מבינים ללא הסבר נוסף.

 

אמנם יש בסיס להסתכלות הזו על שני הסקטורים הללו. אין שום סיבה להניח שערבים יזדהו עם הציונות, שהיא התנועה לאומית של העם היהודי ולא של העם הערבי. חשובה עוד יותר תפיסתם של הערבים לפיה הצלחת הציונות ב-1948 היא האסון של הערבים, אסון המוכר במלה נכבה.

באשר לחרדים: הם אמנם יהודים ובניגוד ליהדות הרפורמית של המאה ה19 החרדים מסכימים שהיהודים הם עם הרואה את ארץ ישראל כארצו. למרות ההסכמות החשובות האלו עם התפיסה הציונית, החרדים התנגדו לציונות כי מדובר היה בתנועה לאומית פוליטית מודרנית. הציונות רצתה להפוך את השפה העברית לשפה יום-יומית, לשנות את מבנה הכלכלה היהודית, להחליף את המערכת הקהילתית במערכת פוליטית דמוקרטית, וחשוב מכל: לבסס את כל השינוי המהפכני הזה על חינוך חילוני חינם לכל אזרח.

עם הערכים האלו החרדים לא יכלו להסכים, ולכן הם התנגדו לציונות באופן מוחלט.

ובכן, מנקודת מבט היסטורית ברור מדוע חרדים וערבים נתפסים בישראל כמו סקטורים נפרדים. במציאות של הפנדמיה, השוני בינם לבין כל שאר הישראלים רק מתחדד, כי כמו בכל מקום אחר בעולם גם בישראל אנשים עניים יותר סובלים יותר מהמחלה, ושני הסקטורים האלו מתאפיינים ברמת הכנסה נמוכה מאד.

 

אבל מי שמתבסס על ההיסטוריה מבלי להבין את מהותה של ההיסטוריה, הופך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה.

כי הכלל החשוב ביותר בהיסטוריה הוא השינוי. כשאומרים אין חדש תחת השמש הכוונה היא שלחברה האנושית תמיד היו ותמיד יהיו בעיות. אבל כשאומרים שאף אחד לא נכנס לאותו נהר פעמיים, הכוונה היא למציאות הקבועה של שינוי.

לפני 140 שנה אף ערבי לא התייחס בכלל לתנועה הציונית. חרדים התחילו להתייחס לתנועה הציונית רק אחרי הופעתו של הרצל, לפני כ-120 שנה. ההתנגדות העקרונית של ערבים וחרדים לציונות, לא היתה מספיק חזקה כך מסתבר, כי הציונות הצליחה והמדינה שהיא הקימה היא ביתם של כל אזרחיה, כולל ערבים וחרדים.

בשבעים ושתיים השנים שעברו מאז הוקמה המדינה, יותר ויותר ערבים וחרדים קיבלו את קיומה כעובדה. מדובר בתהליך היסטורי המוכר במלה אחת: ישראליזציה. ערבים וחרדים רבים עוברים ישראליזציה דה-פקטו, גם אם המנהיגים שלהם ממשיכים לדקלם את אותן סיסמאות נבובות ששימשו אותם לפני 120 שנה. המציאות חזקה יותר מסיסמאות, וגם את העובדה הזו מכירים אנשים בעולם כולו. מהבחינה הזו אין חדש תחת השמש. תמיד יהיו מנהיגים שיהיה להם נוח יותר להפריח סיסמאות ריקות מאשר להתמודד עם התכתיבים של המציאות.

ערבים בישראל אולי לא יהפכו לציונים, אבל בכל יום שעובר יש עוד ועוד ערבים ישראלים המזדהים עם המדינה, מתנהגים כאזרחים לכל דבר ועניין, ואחת ההוכחות היא ההצלחות הרבות של ישובים ערביים רבים בישראל בהתמודדות עם הפנדמיה.

לגבי החרדים המצב אולי פחות מזהיר, אבל מי שמדבר על החרדים בהכללה נוקשה, חוטא לא רק לציבור של מאות אלפי אזרחים, לא רק להבנה הנכונה של התהליך ההיסטורי, אלא הוא פוגע בסיכוי להתמודד גם עם הפנדמיה וגם עם הרצון של כמעט כל אזרחי ישראל, לתקן את הפגמים במדינה שלהם. גם מבחינה זו אין הבדל בין ישראל לבין כל מדינה אחרת בעולם. כולם, יפנים, ברזילאים, קנדים, ארגנטינאים והונגרים, רוצים לחיות במדינות מתוקנות. התבוננות אמינה במציאות היא תנאי לתיקונה.