עוד כמה דברים בעניין 1943, והפעם בלי השוואות נואלות לכביש2, אלא נטו מלה"ע2.

נסיון לנסח שורה תחתונה, ואולי במקום, הנה השורה האחרונה של הספר המשובח הזה: "הכותרת שנתן צ'רצ'יל לכרך האחרון של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שכתב היא 'ניצחון וטרגדיה'. כל מלחמה סופה בדרך כלל מזיגה של ניצחון וטרגדיה. גם למי שנחשבים מנצחים יש סיבות לא פחותות להתאבל מלחגוג. אך קיימים הבדלים של דרגה, והספר הזה טוען שאילו היו הבריטים והאמריקאים נוחתים בצרפת ב-1943 היה נצחונם גדול משהיה והטרגדיה שליוותה אותו קטנה משהיתה".

ברור שלא הייתי מנסח זאת טוב יותר וללא ספק באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב.

אז מדוע לא בוצעה הפלישה המהוללת ב-1943? גריג משיב על כך כמה תשובות, תוך שהוא מפריך טענות המתעקשות לקבוע שאי אפשר היה קודם.

ראשית, האסטרטגיה הבריטית ייחסה חשיבות גדולה מאד לים התיכון. אנחנו כ'פלשתינאים' (אני לא מאמין שאני כותב את המלה הזו אבל חסמתי אותה במרכאות וההקשר מגן עלי כי אני מדבר על הבריטים כרגע), מבינים זאת היטב: סואץ, חיפה, עיראק והדרך להודו וכמובן גיברלטר. בקיצור: mare nostrum.

האסטרטגיה הים-תיכונית של הבריטים באה לידי ביטוי בדגש על כיבוש איטליה (צ'רצ'יל כתב לרוזבלט 'נתראה בכריסמס ברומא', כלומר לכל המאוחר בדצמבר 1943 אמורה היתה ליפול רומא בידי בעלות הברית. בפועל היא שוחררה ב-4 ביוני 1944!!!), ועל צירופה של תורכיה לבעלות הברית.

לכיבוש איטליה נועד תפקיד כפול: גם כשלעצמו וגם כדרך לפגוע "בבטן הרכה" של אירופה. אלא שכפי שהסביר גריג וכפי שיודעים כולנו, האלפים הם לא בדיוק "בטן רכה" ואפילו לא חופי איטליה שלא קל היה לנחות עליהם.

לגבי תורכיה: כל מומחה צבאי כמעט הקפיד לומר לצ'רצ'יל שזה לא יקרה כי התורכים לא יכולים לקחת סיכון מול הנאצים, אבל צ'רצ'יל מסיבותיו התעקש.

האמריקנים הבינו מהר מאד שהדרך לסיום המלחמה עוברת בפלישה לצרפת. אבל הם היו עסוקים באוקיינוס השקט עם היפנים, ודעת הקהל, אותה מפלצת מרובת ראשים ריקים המאפיינת את המעצמה המשונה הזו מיום שעמדה על דעתה כמעצמה (1898) ועד שלשום בבוקר בקאבול ועד השמדת היכולת הגרעינית של איראן (או לא), לחצה על הממשל בוושינגטון 'לדפוק את מלוכסני העיניים' (ש-140 אלף מהם, שני שליש אזרחים אמריקנים לכל דבר ועניין, רוכזו במחנות ריכוז במערב התיכון, אולי כהכנה לעונה מוקדמת של פארגו), ובארה"ב לדעת הקהל, לרע ולרע, יש משקל גדול מאד.

באשר להיבט הרוסי, יש האומרים ש"האנגלו-סאכסים" בכוונה לא פלשו לצרפת כדי להאריך את המלחמה כדי שימותו עוד רוסים. עוד רוסים מתו יותר מזבובים אפילו - בסך הכל גריג מביא את המספרים הבלתי נתפסים הבאים: 15 מליון אזרחים ו-7.5 מליון חיילים - אבל הטיעון יכול להיות בדיוק הפוך וגריג מביא אותו במפורש: הויתור על 1943 הביא לכך שסטאלין הוא זה שהשתלט בקלות על כל מזרח אירופה והיה גם הראשון להכנס לברלין הגם שאייק היה במרחק יריקה מהעיר הנכספת אבל הוא חיכה לפקודה מלמעלה ולא מיהר לכבוש אותה כי הוא ראה עצמו כחייל וכחייל הוא הרשה לעצמו לקבל החלטות בעצמו רק אם מדובר היה ביעד צבאי וברלין לא היתה יעד צבאי אלא מדיני.

והיה גם היה היבט צרפתי: גריג מפריך לחלוטין את הטענה הרווחת בתרבות הפופולרית ('עפיפונים' למשל) שהצרפתים היו רכיכות נטולות מצפון ונהנתניות. לא שלא היו כאלו. אבל צרפתים שלמו בחייהם יותר מאשר בריטים, וחשוב יותר לענייננו: הם היו מוכנים עוד לפני 1943 לפלישה וכשם שהם תרמו תרומה עצומה להצלחתה ב-1944 הם ללא ספק היו עושים זאת באופן משמעותי הרבה יותר ב-1943 (ולו בשל העובדה שבשנה המיותרת הזו הנאצים פגעו עמוקות בצרפתים מעצם ישיבתם בצרפת).

עד כאן באשר למדינאות. באשר להיבט הטקטי-מבצעי: גריג מפריך באופן משכנע ומוחלט את אותן טענות האומרות שאי אפשר היה לבצע פלישה לפני 1944 כי לא היו מספיק כלים משני סוגים בעיקר: א. נחתות. ב. נמלים מלאכותיים.

נתחיל מהסוף, והנה פשר התמונה המשונה שהצמדתי לפוסט הזה. נמלים מלאכותיים נדרשו כתשובה לצורך להורדת מאות אלפי טונות של ציוד, מאות אלפי חיילים, אלפי טנקים תותחים ושאר ירקות. מדוע לא לכבוש נמל קיים ושלום על אומהה? כי הנסיון הכושל של הפלישה לדייפ בדיוק היום לפני 79 שנים, 19 באוגוסט 1942, לימדה את כוחות הברית שלכבוש נמל קיים הוא עניין מסובך מאד. אבל אין טעם לעלות על חוף נקי ולבסס בו ראש-גשר אם אין דרך אחר כך להביא את כל הצבא האמור לשחרר את אירופה, נכון? ומה שחייל יכול לעשות במחיר של מכנסיים רטובים, לא יכולה לעשות משאית העמוסה ב-15 טון ציוד, וגם לא טנק.

ולכן נדרש פתרון ייצירתי ולפתרון קראו בעברית 'נמל-תות', לא ממש ברור לי למה, ותמונה שלו מצורפת כאמור, תוכלו להבחין שם במזחים, כן, נסעו עליהן עשרות אלפי משאיות, והטיעון הוא, וסוף סוף הגעתי לפואנטה, הטיעון הוא שההמצאה הזו עלתה על השולחן לא לפני 1943 והיה צריך לפתח ולנסות ולכן רק ב-1944 אפשר היה לעשות בה שימוש.

כפתור ופרח, האין זאת. אלא שגריג כותב שהרעיון הזה הועלה במפורש כבר ב-1917 על ידי קצין ימיה צעיר ומבטיח בשם וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, בין השאר בין השנים 1940-1945. מש"ל.

באשר לכלי נחיתה הסיפור קצר בהרבה. קודם כל נזכיר למי שלא יודע למה הכוונה: מדובר במעין כלי שיט שבקצה שלו יש דלת הנפתחת לא הצידה אלא מלמעלה למטה והופכת לכבש נחיתה עליה רצים המארינס ומי שנהרג חבל ומי שנפצע מפונה וכל מי שלא מגיע לחוף ואם הוא נהרג חבל ואם נפצע מפונה ואם לא מתקדם עד שיוצר ראש גשר וכן הלאה.

טוב, גריג כותב שמה לעשות ובפלישה לנורמנדי ביוני 1944 עשו שימוש בפחות, פ ח ו ת כלי נחיתה מאשר לפלישה (הלחלוטין מיותרת) בספטמבר 1943 לאיטליה. כן, מה לעשות, גם עובדות הן פאקטס.

ועל זה יש להוסיף עוד שני פרטים חשובים מאד. האחד - סיפורה של 'החומה האטלנטית', אותו קו ביצורים הכולל שורה אינסופית של מאות עמדות מבוצרות בבטון מעובה במיוחד מתחתיו הסתתרו תותחים אימתניים שקניהם מכוונים מערבה וצפונה, ועליהם מגינים כ-200 אלף מתקני מיקוש שהספיקו הנאצים להכניס לשירות בין 1943 ל-1944 מתוך ידיעה ברורה ממנה התחלנו את כל הפוסט הזה ועליה כתב גריג: שהדרך היחידה להכניע את הנאצים היא בפלישה מצרפת.

שורה תחתונה: ב-1943 'החומה האטלנטית' לא היתה אלא שורה של עמדות חצי מבוצרות, ואת 200 אלף המוקשים למיניהם הקפיד להניח רומל, כן, ההוא מהמדבר שבגלל העליבות המבצעית של מונטי המתגלה בספר הזה כאפס מאופס, בכלל נשאר בחיים למזלו של היטלר שמיהר למנות אותו כאיש שלו להגנה על החוף המערבי של אירופה.

עניין אחרון: ההפצצות האסטרטגיות. העליונות האווירית של בעלות הברית היתה מוחלטת כבר ב-1943. אלא שרק לאמריקנים היה ברור מעל לכל ספק, יותר מדי ללא ספק כפי שיוסבר בעוד רגע, שהפצצות יש לעשות רק על יעדים צבאיים ואסטרטגיים, כמו גשרים, שדות תעופה וכן הלאה. הבריטים כאמור היו שפוטים של פושע המלחמה ארתור המפציץ האריס, שבטענה משוכת-הכתפיים לפיה 'אין פתרונות פלא' הפעיל את צי המפציצים הבריטיים כנגד שכונות הפועלים בגרמניה כי כך חשב שהוא יגרום להם לאובדן המוראל (כפי שלימדו אותנו הבריטים וכפי שמלמדים אותנו תושבי מערב הנגב ההפך הגמור קורה).

אבל גם האמריקנים ניחנו בצרות-מוחין והתעקשו לבצע את ההפצצות הרלבנטיות שלהם רק לאור יום כי רק כך אפשר לדייק, תוך התעקשות שלא ללוות את המפציצים במטוסי קרב בטענה שממילא אין למטוסי הקרב סיכוי נגד מטוסי הקרב הנאצים היוצאים לעומתם מטווח קצר. את סיפור המוסטנג סיפרתי אתמול, ושילובו במערך האווירי היה מאוחר יחסית.

בקיצור, ניתן היה לפלוש כבר ב-1943, וכל השאר היסטוריה, ואם אתם שואלים אז מה למדנו מכך, התשובה לא פשוטה ולא שלמה אבל אי אפשר שלא לומר כמה דברים:

א. גם מנהיגים גדולים וחכמים הם לא פעם קטנים וטיפשים. הדוגמא החשובה ביותר לענייננו היא ההכרזה האומללה של רוזבלט בסיום ועידת קזבלנקה, ינואר 1943, שהוא דורש ממדינות 'הציר' "כניעה ללא תנאי", לא לפני שארה"ב הכירה במשטר וישי (פטן) והתייחסה לדה-גול כאל פרחח שלא מייצג שום דבר.

ב. לדמוקרטיה יש מחיר עצום: דעת הקהל כמעט תמיד טועה ובכל מקרה היא טרף קל למניפולציות (הדוגמא החביבה על גריג: המיתוסיזציה של מונטי, מפקד טיפש ועלוב באופן מעורר פלצות שזכה ועדיין זוכה להערצה בקרב חובבי הז'אנר)

ג. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות מעוררת השראה ומרהיבה בעוצמתה האינטלקטואלית והספר של גריג הוא אחד הביטויים העילאיים שפגשתי לאחרונה ואני קורא לא מעט ספרי היסטוריה.

ד. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות ההפך הגמור, כי אני מכיר ענף מקומי בהיסטוריוגרפיה של המלחמה הזו העושה שימוש בעובדות שמביא גריג, כלומר בחלק מהן, כדי לרקוח מרקחת מוזרה בלשון המעטה, לפיה צ'רצ'יל והיטלר וגם סטאלין ואפילו רוזבלט היו בעלי ברית דה-פקטו למזימת השמדתה של אירופה היצרנית, ומכאן ההסבר גם להתארכותה של המלחמה וגם לתוצאותיה: המלחמה הקרה הבינגושית והגרעינית. יודעי דבר וח"ן מבינים לאיזה חוג הכוונה, וכל מלה נוספת מיותרת.

חוץ משתי מלים חשובות מאד: תודה לגריג.

'משבר האקלים' - בין 'דילמה' תודעתית לבין מציאות: וגם כמה מלים על הקשר בין תעשיית האפוקליפסה האקולוגיסטית לבין מפלצות מסוכנות אחרות

 

בשפת הפייסבוק, הנה 'הטייק' שלי על 'משבר האקלים', 'התחממות כדור הארץ', 'חלון ההזדמנויות האחרון' וכן הלאה קלישאות שלמרבה הפלא כולן נכונות אך הן עדיין קלישאות.

א. מה זה קלישאה

כיצד זה יכול להיות שמשהו המוגדר כקלישאה הוא גם נכון? נו, מה לעשות ולמלה 'קלישאה' יש יחסי ציבור גרועים. 'קלישאה' היא בסך הכל משהו שמקובל לומר. הוא יכול להיות מוטעה לחלוטין (כמו למשל: 'תמונה אחת שווה אלף מלים', שזו שטות גדולה כמעט כמו 'לכל מטבע יש שני צדדים' מה שנכון לגבי מטבע אבל לא נכון לחלוטין לגבי כל הנמשלים של המטבע), והוא יכול להיות נכון לגמרי כשלעצמו (כמו למשל: 'הון-שלטון', או 'כל הנחלים הולכים אל הים').

אז איפה הבעיה? בדיוק שם: משהו שהוא נכון כשלעצמו ותפקידו הוא קיצור דרך מילולי, כלומר 'קלישאה', שנועדה לחסוך זמן בשיח הציבורי כי 'נו, זה ברור, מה, אתה לא יודע? הון-שלטון, מה לא ברור?!', כמעט תמיד הוא לא ברור ולכן לא רק שהוא לא קיצור דרך אלא הוא מחסום, בלוק, מכשול.

כי לומר 'הון-שלטון' בלי לומר איזה סוג של הון (יצרני או ספקולטיבי) ובלי לומר איזה סוג של שלטון (קיינסיאני או ניאוליברלי) זה גרוע ומזיק בהרבה מלא לומר שום דבר, או לחלופין - לשקר.

כי שתיקה לא מזיקה ולא מועילה, ושקר הוא שקר הוא שקר. אבל דבר המתכסה באדרת של אמת-ברורה-מאליה כשהוא לכל היותר חלקיק של אמת והוא בוודאי לא מובן מאליו, מזיק פי כמה.

ב. על התחממות כדור הארץ ועל עוד מאמץ נקלה לכתוב את 'סוף ההיסטוריה'

כך הוא המקרה של הקלישאות הסביבתיות. 'התחממות כדור הארץ'. נו, מה לעשות וממשיך להתקיים ויכוח על מקורותיו. חפשו בגוגל את השם פרופ' שביב ותבינו למה אני מתכוון.

גילוי נאות: אני לא מבין בדברים האלו ששביב מדבר עליהם יותר מאשר כל אחד אחר שקורא את הפוסט הזה, אבל בשונה מרוב מי שקורא את הפוסט הזה, הטענה לפיה 'רוב המדענים' אומרים ככה וככה כלומר לא מסכימים עם דבריו שביב לא עושה עלי רושם. כי ידע מדעי הוא לא עניין של רוב ומיעוט אלא עניין של אמת ואמת בלבד. כל מי שיודע רבע דבר על תולדות המדע יודע על מה אני מדבר. די אם נגיד שהתיאוריה של וגנר על פנגיאה זכתה לקיתונות של בוז, וכי 'רוב המדענים' בתקופתו טענו שהוא מדבר שטויות. וזו רק דוגמא אחת.

אבל גם אם אני טועה כי שביב טועה, ואכן האדם, והאדם בלבד אחראי להתחממות כדור הארץ, האדם והפרות כמובן המשחררות גזים בקצב מדאיג, כל זה לא משנה דבר וחצי דבר מהדבר החשוב באמת: מה עושים.

המנפנפים בקלישאת 'התחממות כדור הארץ', אחותה של הקלישאה 'משבר האקלים', שהן יחד ההורים של קלישאת 'חלון ההזדמנויות נסגר' (קלישאה הבאה לידי ביטוי באינספור תחזיות אפוקליפטיות כמו זו שפורסמה ב1970 בעיתון 'דבר' לפיה 'האנושות תשמיד את עצמה' (1970!!), מצטרפים יחדיו, כל אחד בדרכו הרדיקלית יותר או פחות, לאותה מסקנה חסרת שחר: תביעה לעצירת ההיסטוריה של ההומו-סאפיינס.

אתרגם את מה שכתבתי בפיסקה הקודמת לעברית: על פי 250 אלף השנים הראשונות של ההומו-סאפיינס, מה שהפך אותו להומו-סאפיינס ומה שהביא אותו עד הלום, הוא היכולת שלו לרתום את שכלו ותושייתו לכלל טכנולוגיה אשר שחררה אותו מתלות מוחלטת בגחמותיו של הטבע. נקודה.

כל מי שמדבר על אתגרי ההומו-סאפיינס תוך כדי שהוא מבסס את ניתוחיו ובעיקר את מסקנותיו על ההפך מזה, עושה מעשה בלתי אפשרי מבחינה היסטורית ועתידית גם יחד. איך אמר גורדון בהקשר דומה אך לא זהה? 'בעבודה לקינו, בעבודה נירפא'.

ג. הדרך היחידה היא עוד מאותו הדבר

הנמשל לענייני עתידנו על הפלנטה הזו: 'בטכנולוגיה לקינו, בטכנולוגיה נירפא'. ההבדל בין מה שייחס גורדון ליהודים לבין הנמשל האקולוגי-הומני חשוב: גורדון טען לפני 120 שנה בערך שהעם היהודי התרחק מחיי עבודה ויצירה ולכן הריפוי שלו חייב לעבור דרך עבודה ויצירה. במקרה הרחב יותר, הנמשל, האנושות לקתה בטכנולוגיה (מזהמת למשל) אבל הטכנולוגיה כפי שהוסבר לעיל היא היא מה שעשתה מהאנושות מה שהיא.

ומכאן שהדרך היחידה להתמודד עם בעיות האקולוגיה היא עוד מאותו הדבר.

אבל טיעון כזה אי אפשר להפוך למנוף ליצירת פאניקה. אי אפשר לעשות בו שימוש כדי להצביע על 'חלונות נסגרים' (עוד לא קמה המזגגה ועוד לא נאספה כמות החול הדרושה על מנת לייצר את כל אותם חלונות נסגרים, לא 'רק' בתחום האקולוגי, אלא גם בתחום חביב אחר: הסכסוך). מכאן ברור מדוע נביאי הזעם של 'האסון האקולוגי' ושל 'משבר האקלים' וכן הלאה לא יכולים או אולי יכולים אך בכל אופן לא מוכנים לוותר על קלישאות.

לפני שניגש לדבר החשוב באמת - למה הכוונה ב'עוד מאותו הדבר' שהרי 'אותו הדבר' הוא זה שמחמם, נגיד שכן לצורך הטיעון, ובלי ספק מזהם, את כדור הארץ - חשוב להכניס את הנטייה הזו לקלישאיזם להקשר היסטורי מעט רחב יותר.

ד. על כמה תנועות א.נושיות נגד האנושות, או בקיצור: החטא ועונשו

כי לא מדובר בתופעה מנותקת. הנסיון הזה למחוק 250 אלף שנות אוולוציה של ההומו-סאפיינס, או חמור מכך: להצביע רק על נזקיה, או חמור מכך: להתגעגע לימי החסד וההרמוניה שלה, ימיו המופלאים של 'הפרא האציל' שהמציא ברוב תסכולו כעסו ומירמורו ז'אן ז'אק רוסו, ובכך תרם ליצירתו של קו פרשני מוטעה לחלוטין שכבר יותר מ-250 שנה ממשיך לזהם את התודעה של אינספור אינטלקטואלי, ובכן הנסיון הזה ממשיך קו עתיק מאד, והוא זוכה בדור האחרון לתמיכה מכיוונים אחרים לחלוטין, לפחות בכותרת ובתודעה העצמית שלהן.

הקו העתיק הוא הקו של הפילוסופיה של המוסר ושל המונותיאיזם, שתי שיטות מחשבתיות שכידוע התאחדו באופן מזוויע למדי בנצרות. הרעיון המרכזי של הקו הזה הוא שאמנם האדם מקורו בטבע, אבל עליו להתעלות מעל לטבעו, ומבחנו העליון של האדם העליון הוא בדיוק בזה: יכולתו להתעלות מעל לטבע.

אצל אפלטון היה זה המלך הפילוסוף, בנצרות זה היה ישוע, אצל הנאצים זה כמובן האיש החביב ההוא עם השפם והזרוע שנתקעה בזווית מעט מעל לכתף.

את הנצרות אמרה להחליף תנועת ההשכלה. רוסו למשל שהוזכר לעיל. מה היתה התיזה הגדולה של ההשכלה? שלטון התבונה. מה אצל האפיפיור או אצל חז"ל שקדמו לו היתה האמונה, האמונה של ההשכלה היתה התבונה.

כך או כך, הטבע בכלל, והאדם כחלק ממנו יוק. ומכיוון שמדובר במשימה בלתי אפשרית (המדינה של אפלטון מעולם לא קמה; ישוע עלה לשמיים; רוסו נסע לשוויץ ושכח לחזור; היטלר נכשל כידוע וגם סטאלין וצ'ה גווארה), הרי שלתורות הללו נצמד נספח של 'תג מחיר': איך כתוב בתורתנו הקדושה?

אם תשמעו בקול אדוני, הכל יהיה אחלה בחלה, אבל אם לא דיר בלאכ, הלך עליכם: "וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם". או אם זה לא מספיק ברור: "וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב".

או בקיצור, החטא ועונשו. אני משוכנע שכמה משלושת הקוראים שהגיעו עד לנקודה הזו מתחילים לראות את הקשר בין מבנה המחשבה העל-טבעי הזה, ואולי גם אל-טבעי, לבין מבנה המחשבה של קולשי הקלישאות האקולוגיסטים. אבל עוד נחזור אליהם בדלת הראשית.

ה. שלטון השכל - אבל לא לשכוח את המוח הזוחלי, ותודה לאמוץ זהבי וללטאות בהרי אדום

עד אז נזכיר עוד תופעה אחת המנסה למחוק את 250 אלף שנות התפתחות ההומו-סאפיינס, הנשענות, אם שכחנו, על עוד כמה מליוני שנות אבולוציה. הפרדוקס שכמעט יכול היה להצחיק, הוא שכל הרוסואיסטים ובעיקר הרוסואיסטיות של ימינו, כן, מה לעשות, אני מתקרב בצעדי ענק אל האזור המסוכן של ביקורת הפמיניזם הרדיקלי, התופעה המיטופשת והמיאוד מיסוגנת הזו, מעמידים את האנושות כולה על השכל ועל השכל בלבד ('שקר החן והבל היופי'... לא מזמן פורסמה כאן בפייסבוק תמונה של אושיית פייסבוק בצעירותה. האושייה, פמיניסטית רדיקלית חדשה ונלהבת, ביקשה מכל המגיבים.בות.בום.בים שלא להתייחס ליופי שלה. מה לעשות והיא יפה להפליא האושייה הזו, היא לא רק יפה, היא גם יפה, אבל מה לעשות והיא יפה, ומה לעשות ויש דבר כזה יופי, ומקורותיו טבעיים, תשאלו את הטווסים ואת אמוץ זהבי שהסביר כבר לפני חמישים שנה בערך את 'עקרון ההכבדה' ההופך את היופי בטבע לנכס חשוב ביותר).

איפה הייתי. כן. ובכן הפרדוקס שכמעט יכול היה להצחיק, הוא שכל הרוסואיסטים ובעיקר הרוסואיסטיות של ימינו, מעמידים את האנושות כולה על השכל ועל השכל בלבד, אבל הפלא ופלא, השכל הטהור שהומצא אצל רוסו וחבריו והיום הוא מככב בכל המחלקות ללימודי מגדר ולשאר התפלוצות של מדעי החבר.ה, נשען על מוח זוחלי המשותף לבני אדם וללטאות, ושבלעדי הבנה נכוחה של אותו שכל אנושי, המבוסס גם על מוח זוחלי, לא רק, אבל גם, אי אפשר להבין את התופעה הנקראת אנושות.

ולכן, בדיוק כפי שהנצרות לא עסקה בלהבין את האנושות אלא בלחנך ולסרס אותה, כך בדיוק ההשכלה החד-צדדית, שראשיתה בהמצאת עבר שלא היה על ידי רוסו, המשכה בגליוטינה וסופה באושוויץ.

הפמיניזם הרדיקלי עוד לא באושוויץ, אבל הוא בהחלט בשלב הגליוטינה.

ו. בחזרה לאקולוגיה, אקולוגיזם ואקולוגיסטים

ומבחינה זו האנשים הטובים (באמת!) הדואגים לעתידו של כדור הארץ, בחברה טובה.

כי גם הם סבורים שנוסחת 'החטא ועונשו' שסוכמה כה יפה באותם קטעים שהבאתי לעיל מספר דברים וספר ויקרא, היא הדבר הנכון גם לנוכח אתגרינו המרובים, והם בהחלט מרובים.

וכאן הגיע הזמן והמקום לומר באופן ברור למה הכוונה בדברי אודות 'עוד מאותו הדבר'. בקיצור: רק ואך ורק הטכנולוגיה, כן, עוד טכנולוגיה, תקדם את הפתרונות הנחוצים בדרך להקטנת הנזקים שגורם האדם לסביבה.

נתחיל מהסוף: כל מי שקרא את פריקונומיקס או את סופר-פריקונומיקס, אולי זה כתוב בשניהם, אני לא בטוח, יודע שלפחות 15 יש פתרונות טכנולוגיים פשוטים למדי לבעיית התחממות כדור הארץ ככל שזו נובעת מפליטות של פחמן דו חמצני ומתאן ועוד כמה גזים שמכון דוידזון ישמחו להסביר לכם מה ומי הם.

מדוע לא מיישמים את הפתרונות האלו? אין לי תשובה ברורה. אבל היא דומה לשאלה מדוע הכנסייה הקתולית לא עמלה על שיפור מציאות חיי המאמינים, שהרי עוני וחיים של סבל ועריצות, הם תנאים מסייעים לחיזוק האמונה. בדיוק כפי שמודעות ליצר המיני במציאות של גינוי היצר המיני היא תנאי להתקבלותה של תורה פמיניסטית רדיקלית המגנה את היופי הא.נושי בכלל, את ההתייחסות אליו בתוך כך, ואת נמעניו הטבעיים בפרט.

חמור מכך: כל דיבור על פתרונות טכנולוגיים משמיט מיניה וביה את הקרקע מתחת לתעשיית גינוי, יצירת נקיפות מצפון ויצירת התשתית להפצת איומים על קטסטרופות ו'חלונות נסגרים', כי המשותף לכל אלו הוא אחד ויחיד: כל אלו לא דורשים שום מחשבה קונקרטית על פתרונות קונקרטיים.

אדרבא, צורת המחשבה הזו שמה בחבילה אחת כל סוג של פיתוח טכנולוגי שמתאפיין בקונקרטיות ובספציפיות ובהליכה של עוד צעד אחד לכיוון של פתרון טכנולוגי, חלקי, זמני, בדרך הארוכה אל עולם מזוהם פחות, מאוזן יותר, המתאפיין ברמה גבוהה של קיימות.

לא מבינים על מה אני מדבר? תשאלו את האקולוגיסטים הרדיקלים על רעיונות כמו ייצור חשמל באמצעות מראות סולריות (פיכסה! זה מסנוור את השועלים!!), או באמצעות טורבינות רוח (גועל נפש!! איזה כיעור!!! וזה גם עושה רעש לצרצרים!) או באמצעות מפלי מים מהסוג שיש בגלבוע (ומה יהיה עם חלמונית החורשף וצמרירית הזיזים????).

שוב, ההשוואה לכל סוג אחר של רדיקליזם מתבקש, תמשיכו את ההשוואה לבד.

ז. לכאורה דילמה, למעשה אין לא היתה ולא תהיה שום ברירה: רק ואך ורק אנושיות

הברירה פשוטה לגמרי, ובפועל היא תודעתית בלבד. כי בעולם המציאות אין ולא היתה ולא תתכן שום ברירה. בעולם המציאות, הברירה היחידה היא להמשיך לעשות מה שעשתה האנושות ב250 אלף השנים האחרונות: לחפש פתרונות.

כל זה כמובן כל עוד האקולוגיסטים לא מציעים את מה שהציעו חובבי הגליוטינה או אדריכליה של תורת הגזע הנאצית, כלומר להשמיד בני אדם (פעם הצעתי לאקולוגיסטית רדיקלית שטענה בתוקף שיש יותר מדי בני אדם בעולם, לתת דוגמא לאחרים ולהתאבד. הבטחתי לה שאני מוכן להיות השני לתת דוגמא אישית. היא הלכה והתלוננה עלי שאני מעודד אנשים להתאבד. כן. )

במלים אחרות, מנקודת המבט המציאותית, כל עוד בני אדם לא רק ימשיכו לחיות ולהאריך (בזכות הטכנולוגיה אלא מה) ימים, וגם להתרבות, הרי שבעולם המציאות יש רק ברירה אחת: עוד דונם ועוד עז.

כמו בציונות של גורדון: עוד טורבינה, עוד אחוז פחות חשמל מפחם, עוד מנוע משופר ונקי יותר, עוד מיחזור, פחות שימוש (לי יש אופנוע בן 50 למשל ורכב פרטי בן 6, היברידי, שנוסע ונוסע ללא תקלה כבר 175 אלף קילומטר), וכמובן אשמח שמישהו מלומד יסביר לי מדוע לא מיישמים את הרעיונות שקראתי עליהם (אני ועוד כמה מליונים) בפריקונומיקס, כמו למשל לבנות ארובה שמזרימה ליונוספירה או לאחת מהספירות של האטמוספירה חלקיקים הבולמים את הקרינה.

הברירה התודעתית היא אבל כפולה: להמשיך להפריח קלישאות ולאיים באיומים ולהצביע על חלונות ולהטיף מוסר או בקיצור - לבלבל את המוח, או לאמץ סוף סוף בקול רם את הדרך היחידה שהביאה אותנו עד הלום - דרך החתחתים של האנושות האנושית.

ותודה לועד האולימפי ותודה לספורטאיות ולספורטאים על שיעור בטבע101

 

בשולי האולימפיאדה ששוב פעם מסתיימת לנו ומותירה אותנו מעט גלמודים, אבל בליבה של התופעה המרתקת הזו הנקראת 'אנושות'.

כפי שאמר יפה מולי פלג, הפרשן המצויין של ענייני האתלטיקה, לא הענפים יוצרים את ההבדלים בין האתלטים, אלא ההבדלים בין האתלטים מוליכים אותם לענפים.

שחיינים הם בדרך כלל עם גזע גוף רחב מאד. אצניות 100 מטר מסיביות יותר לא רק מרצות של 1500 אלא גם של 400. זורקי הדיסקוס דומים למיידי הפטיש, והכי 'לא מיוחדים' הם כמובן מתחרי ומתחרות הקרב-רב.

ועוד לא אמרנו כלום על הדולגופיאטים שעם כל הכבוד להפרשי גובה פה ושם די דומים בפיזיונומיה, השונה כל כך מהמתעמלות האמנותיות, ואפשר להמשיך לבד, ובלבד שנותנים לעניים לראות ולהבין מבלי שאיזו תיאוריה מהתחת של הפקולטה לענייני עיוות המציאות בשם איזה שהם ערכים נשגבים מפריעה לתהליך ההתבוננות.

במה דברים אמורים? במו אזני הגדולות שמעתי פעם ועוד פעם ושוב שכל התיאוריות אודות יתרונם של הגברים ממערב אפריקה בריצות ובקפיצות זו 'הבנייה אידיאולוגית קפיטליסטית' וכן הלאה. את פיטפוטי המגדר כולנו מכירים.רות.רום.רים.בים.בום.כלום, וכל פמינאצית טיפוסית יודעת לספר בגאווה את תולדות אותו משחק בין השובניסט ההוא ששכחתי את שמו שאמר אי אז בשנות ה70' נדמה לי, כשהוא היה כבר בן 50+, שכל גבר מנצח כל אשה בכל משחק טניס, ואז באה הטניסאית הדגולה של אז, שגם את שמה שכחתי, והראתה לו מאיפה משתין.ה הדג.ה.גיג.גוג.גלופ.

מה לעשות ובעולם האמיתי, טניסאית מספר 1 בעולם תובס מ-100% מהמקרים על ידי כל טניסאי המדורג בין המקומות 100 ומטה, ומה לעשות ולא במקרה משחקי טניס נשים נמשכים שלוש מערכות בעוד הגברים, שוויון מכאני והכל 'הבנייה' כבר אמרנו? משחקים חמש מערכות.

כן, מה לעשות, ובניגוד לתעשיית הטירלול הנשענת על כל דבר חוץ מאשר על מציאות, יש דבר כזה טבע. והאדם, זכר ונקבה ברא אותם הטבע, הם חלק מהטבע. ואת כל זה אנו רואים לנגד עינינו כשאנשים ניגשים להניף 200 ק"ג, או לחבוט בנוצת בדמינטון, או לעופף 6 (נקודה 18) מטר מעל לרף באמצעות מוט או רק 5 (נקודה משהו) אם את.ה אשה.

וכל זה כמובן הוא מבוא לשוביניזם101, אבל כל זה - תשאלו את דארווין - הוא מבוא להבנה מדוייקת יותר של התופעה הנפלאה והמרתקת ביותר בעולם הטבע: האנושות. ויסלחו לי הרי הגעש, החורים השחורים, הכרישים ואפילו המדוזות.זים.

ואם בחרנו לצעוד בנתיב אותו סלל עבורנו דארווין כבר לפני יותר מ-160 שנה, ההישענות על הטבע כנקודת מוצא לא רק בדרך למדליית זהב (לינוי אשרם תגיע להישגים דלים ביותר בריצת 100 מטר ובהנפת משקולות אם זה לא ברור, ושגיא מוקי כנראה יתקשה להפליג למרחקים על גלשן לייזר בדרכו לשיוטי המדליות), חיונית כדי להבין את הדברים המתרחשים בין אולימפיאדה לאולימפיאדה, מה שנקרא בקיצור, במלה אחת: החיים.

ההישענות על הטבע מלמדת אותנו למשל מדוע האנושות ידעה מאז קיומה, עניין של בערך 300-200 אלף שנים פלוס מינוס, שלוש אסטרטגיות של יחסי גומלין: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

ההישענות על הטבע היא הבסיס להבין מדוע בתקופתנו יש הרבה, אבל הרבה הרבה פחות אלימות מאשר לפני 200 שנה אפילו, קל וחומר לפני 100 או 200 אלף שנה. הרבה, הרבה פחות, אלא אם התובנות שלנו נשענות על ""מחקרים"" של מה שמכונה כאן ולא רק כאן '''''מדעי החברה'''' וכדומה. אני מזכיר שאנחנו, כלומר אני ומי שרוצה להצטרף, בענייני מציאות ולא בענייני 'הבניות' 'קונסטרוקציות' 'הגמוניות' 'פריביליגיות' ושאר ירקות באושים פרי מטבח המושגים המורעל של הקאקאדמיה במאה ה21.

ההישענות על הטבע היא הבסיס להבנת ההבדלים בין גברים לנשים בעוד סדרה ארוכה של התנהגויות.

ההישענות על הטבע היא גם הבסיס להבין את תופעת הלאומיות. לא, לא מה שסיפרו לרבים מאיתנו, גם לי, מה לעשות, גם אני נולדתי ברגע מסויים והסוציאליזציה הקאקאדמית שלי היתה בהתאם, לא, לא במאה ה19 וזו לא 'המצאה' במובן של 'נראטיב' במובן של 'שקר' או 'הגמוניה' או 'מניפולציה' או 'הבניה' של 'אליטות' בלהבלהבלהבלהבלה וכן הלאה.

וכן, ברור, למאה ה19 היה תפקיד חשוב בשורה ארוכה של תופעות אנושיות, כן, גם של הלאומיות כמובן ושל עוד כמה דברים חשובים, סוציאלדמוקרטיה למשל, או מדעי החברה והרוח, אבל החיים האנושיים החלו טיפ-טיפונת מעט קודם.

כן, ברור, כל אלו בבחינת פירורים ראשוניים הדורשים פיתוח והעמקה. אבל גם ככה יצא כרגיל פוסט ארוך מדי. הפואנטה בכל אופן ברורה: האולימפיאדה מזכירה לנו, כלומר למי שרוצה באמת להבין מה מתרחש סביבו, בין השאר, את קיומו של הטבע, קיומו העוצמתי של הטבע, קיומו של הטבע כנקודת מוצא לדיון בכל מה שמתרחש במציאות, חורים שחורים אינקלודד.

אבל חשוב בהרבה משחורים חורים, האנושות על סתירותיה שאי אפשר לפתור אותן בשלל מושגים מונפצים הנאמרים בנון-שלאנט סביב שולחן הכיבודים בעוד כנס קאקאדמי שתרומתו להבנת המציאות לא קיימת הואיל והדבר האחרון שמעניין את רוב קאקאדמינו בימינו הוא בדיוק זה: המציאות.

כמה מלים על נושא הסרט על וייץ ו"הטרנספר"

 שוב אותו טריק. רוצה להצליח בתעשיית הקולנוע? קלי קלות. צור סרט אנטי ציוני, תלוש הקשר, מלא הלקאה עצמית, ודרכך לתהילה מובטחת וסלולה. כמה פשוט. 

כמו במקרה של הארגון האנטישמי הנקלה 'עושים בחילה' או 'זוכרות' הותיק והמנוסה, הפטנט אותו פטנט. מתחילים מהאמצע, מהתוצאות ולא מהסיבות, מקפידים על דרמה ולא על היסטוריה, מנפנפים בטקסט ומתעלמים מקונטקסט. 

"הטרנספר" של וייץ זניח בכלל ובפרט. שאלת השאלות אחת ויחידה: האם יש עם יהודי ולו זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל. התשובה של וייץ ובני דורו, וגם שלי ושל עוד כמה מבני דורי, חיובית. ולהפך במקרה של ערביי ארץ ישראל  ודובריהם הנמרצים.

זו, ולא שאלתו של אפשטיין מ1905 היא השאלה הנעלמה. הפסבדוקומנטציה הישראלית תמשיך לשרת את הפוליטיקה הסרבנית של המופתי בדרכה לקטוף פרסים ותהילה במחוזות השקר של ביצות הפוסט קולוניאליזם באירופה המבולבלת או באמריקה הפסיבדוגרסיבית. 

הכלבים ינבחו, השיירה שוייץ היה מטובי נהגיה, תמשיך לעבור. 

מה היה אומר משה שרת על יצירת המופת עאלק 'קופסה כחולה' לו היה בחיים?

איזה מזל שהוא אמר את הדברים עוד לפני שהסתיימה מלחמת השחרור היהודית, מלחמה שיזמו הערבים, מלחמה שהביאה עליהם את הנכבה.

ומדוע לצטט את שרת דווקא? כי בשונה מבן-גוריון, שרת דיבר בחום ובשכנוע פנימי לא רק על נחיצותו של השלום אלא על היותו של השלום תנאי חשוב להמשך קיומה של המדינה הצעירה.

בחוגים ידועים מהם עלה אינטלקטואל מזהיר שלקח את מקומו של האיש ללא התום וללא השגב בעיתון לאנשים חושבים, שרת הוא מופת, דוגמא וסמל לגישה שהלכה ונעלמה ונדרסה תחת עקב הברזל של בן גוריון, הבן-גוריוניזם והבן-גוריוניסטים, ומכאן שאדם המכבד עצמו חייב לאמץ את משנתו ומורשתו של שרת.

איזה מזל ששרת אמר בנאום בכנסת ב-15 ביוני 1949 בין השאר את הדברים הבאים:

"סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים.

מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות

המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים

בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה

התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה

והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל.

אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה

שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו

במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים

לגולל אותה עלינו"

"הסלע הראשון" אגב הוא סוגיית הגבולות. חשוב בהרבה: את כתבי הפלסתר כתבו באותה תקופה מדינאים ערביים ותומכיהם בתעשיית האינטרסים של המלחמה הקרה. היום את כתבי הפלסתר ממן הציבור הישראלי, אתם ואני אם זה לא ברור, באמצעות הקרן לקולנוע או שקר דומה אחר. משעשע. תודו.

על מה אני חושב כשאני מדבר על ריצה - רשומת עידוד למתלבטים וגם כמה סודות מעולם הריצה במישור החוף ביולי

 

מזמן לא כתבתי יומן קריאה. ולא כי הפסקתי לקרוא חלילה. ההלכה שכפיתי על עצמי הר כגיגית (אני נהנה מכל רגע אז אל תגלו!) היא של קריאת ארבעה ספרים בחודש, כל חודש, ובדרך כלל זה יותר, הממוצע הוא 5.5, אבל מי חוץ מהחתם סופר.

אבל חשבתי דווקא לשתף את הציבור בעניין אחר, חשוב לא פחות, ויש האומרים יותר, מקריאה: פעילות גופנית. טוב, לא לי להכריע בענייני גוף ונפש, אסתפק בלומר שאני אדם של גם-וגם (כמו כולנו, אלא שיותר ויותר אנשים לא מודים בזה כי זה, גם-וגם, נשמע לא רציני, לא מספיק חד, לא מספיק מחוייב).

אעשה חיבור קטן בין ספרים לפעילות גופנית, ומשם אשתף אתכם במשהו שאולי יכול להתגלות כמועיל, ואולי לא, ואולי יהיה סתם מעניין ואולי לא. אחד הספרים הזכורים לי מאד הוא ספרו של הריקו מוריקמי אותו סופר יפני שבדרך כלל מוציא לנו את השלווה מהקרביים, אבל שספרו 'על מה אני חושב כשאני מדבר על ריצה' הוא תענוג צרוף, בלי גופות, בלי התעללויות, בלי פתולוגיות ובלי עינויי נפש.

כי גם אני חושב לא מעט כשאני רץ. כי כבר שנים רבות - ויסלח לי גיל על שאינני עושה שימוש במתנת השוט-גאן שאמורה היתה לחבר בין השעון החכם לחוכמתם של פודקאסטים - אני רץ בלי כלום. לא שומע, לא מאזין, לא מוזיקה, לא רדיו, לא פודקאסט לא כלום. רק אני והריצה שלי. בום בום בום בום 9000 ו10,000 צעדים, כמעט תמיד 60 דקות, לפעמים 70 ולעתים נדירות 90 וממש ממש לעתים לגמרי רחוקות, 100 ואפילו 110. כמה ק"מ? תלוי בכמה מטרים לגובה, וכמה - וזה הנושא שלנו היום - הטמפרטורה.

התשובה למי שממש סקרן, בממוצע פחות מ-9 ק"מ. כי אני מחפש עליות. כי זה טוב ללב ולריאות ולמצב הרוח.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שהעניין הזה, כמו הספרים, מתממש 12 חודשים בשנה כבר יותר מ-20 שנה (הספרים הרבה יותר כמובן, ותודה לאמא ולאבא שהובילו אותי בנתיב הזה, וגם לקיבוץ ולבית הספר שהקפידו להנחיל לנו את התרבות הזו, העילאית מכולן, להוציא את המוזיקה כמובן, שזה לא כוחות כי מה מתחרה במוזיקה. כלום).

12 חודשים בשנה, בממוצע יום כן יום לא, תלוי באורך החודש. ביולי למשל יש 31 ימים, ולכן היעד הוא 16 ריצות. בפברואר נחמד להגיע ל14 אבל לא חובה כי יש חורף וגשם ובעיקר רוחות.

12 חודשים בשנה, זה כולל את כל התקופה שמאמצע יוני עד סוף ספטמבר. תנו לי לכמת לכם את זה, ומי שחי כמוני במישור החוף, לא צריך הסברים. אתמול אחרי הריצה עשיתי מעשה. אספתי בשקית ניילון את הכובע, החולצה (מנדפת!), המכנסיים, התחתונים והגרביים. שקלתי. 1020 גרם.

אחר כך כיבסתי, תליתי לייבוש בשמש הקופחת, ואחרי שהכל התייבש, שמתי בשקית ושוב שקלתי, 550 גרם. מה שאתם שומעים. רק על הבדים שעל הגוף שלי אני סוחב בערך חצי קילו של זיעה.

זו המשמעות של לרוץ גם מאמצע יוני עד סוף ספטמבר, בממוצע יום כן יום לא, ולמה ב'ממוצע'? כי אם מגיע גל חום כמו זה של תחילת יולי, אין ריצות ואז צריך להשלים. כן, זו משמעותם של חיים על פי ההלכה. הפה שאסר הוא הפה שיתיר, ומה שקבעתי לעצמי רק עצמי יקבע אחרת, אבל כמו חוקי יסוד, זה דורש התארגנות בקנה מידה אחר לגמרי.

חדשות טובות: אחרי שנים, שנים רבות, שבכל בוקר הייתי מנהל את שיחת הצלזיוס VS טונוס, אולי כי חציתי את ה60, ההשכמה המוקדמת כבר לא מלווה בטקס המתיש הזה, טקס הצלזיוס מול הטונוס.

למה הכוונה? נו ברור. ככל שמשכימים קום, כך הצלזיוס נמוך יותר. לרוץ בחושך אני לא מוכן, זה טפשי ומסוכן. כך או אחרת, השעות הכי פחות חמות ביממה בתקופת יוני-ספטמבר הן בדיוק השעות הכי קרות בתקופת דצמבר-מרץ: בין 4 ל-6 בערך.

בדצמבר-מרץ אפשר ורצוי לרוץ בצהריים. כמה פשוט. אבל בין יוני לספטמבר הסיפור הפוך. מי רוצה לקום בארבע לפנות בוקר? נכון, הזריחה הרבה אחרי זה, אבל זו בדיוק הנקודה: ההשכמה המוקדמת, המתנהלת בדיוק על פי תורתו של הרא"א (רבנו אריק איינשטיין) - כלומר 'את אותם הדברים אבל לאט' - היא הפתרון לדילמת הטונוס.

מה זה 'טונוס'? קיצור של 'טונוס-שרירים', כלומר אותה תחושה גופנית הנחוצה להתנעת הארוע הלא פשוט הזה, ויסלח לי מורקמי שרץ עשרות קילומטר, ויסלחו לי חברים כמו אייזיק שגם הם מייצרים בריצה לגובה בערך מה שאני מייצר לאורך, שנקרא ריצה.

חדשות טובות. לפחות בקיץ הזה, נכון לאמצע יולי, ומדובר כבר בלפחות 20 ריצות, אין דיון. ההשכמה בארבע לפנות בוקר טבעית לחלוטין. פעם נהגתי לומר שהציפורים מעירות אותי. לא, אין לי כוונה לומר שאני זה שמעיר את הציפורים, אבל כן, אני עושה זאת לפניהן.

אם יש לי שכל וסבלנות אני מחפש מקום גבוה. לא מזמן ביקרתי חבר בעמק, ונזכרתי ששם האוויר יבש ושאולי גם זה כיוון. אבל כך או כך, היתרון הגדול של הארוע הזה שנקרא ריצה הוא בדיוק זה: הזמינות. קום, לבש בגדי ספורט, כנס לזוג נעלי סאוקוני (בדרך כלל, גם נייק הולך טוב ואין לי שום כוונות להתווכח על זה), שתה קפה (או לא), שתה מים (אבל לא בכמות כזו שתרגיש צורך להשתין בדרך), וצא לדרך, ושלום על ישראל.

מה זה עניינכם אתם שואלים. ואולי בצדק. כי כמו במקרה של השלטים 'אסור לדרוך על הדשא' או 'יש להשליך אשפה לפח', מי שדורך על הדשא ממילא לא מתחשב בשלטים האוסרים זאת ומי שלא דורך על הדשא לא צריך שלטים שאוסרים זאת ותשלימו לבד לעניין החשוב עוד יותר של האשפה, גם כאן, או שאתה עושה או שאתה לא עושה ספורט.

אז זהו. כמו שבתחומים אחרים השפעתי על אנשים אחרים וכפי שאני הושפעתי מאחרים, גם בתחום הזה רשומות על שמי לפחות שתי הצלחות כבירות. איש אחד, השם והכתובת שמורים במערכת, עבר מעישון של קופסה ליום תוך שהוא מטפח כרס-בירה חביבה, לאצן שטח בריא מאד. בזכותי לגמרי. כך הוא הבטיח לי.

תחשבו על זה. לא צריך להיות נטור-קרתא כמוני. כפי שאני לא עושה מאות קילומטרים ועולה אלפי מטרים בכל חודש כמו ידידי אייזיק וידידיו, כך גם אתם לא חייבים להקפיד על 15-16 ריצות של שעה בכל חודש, 12 חודשים בשנה, כבר יותר מ-20 שנה.

אבל כפי שלימד אותי עמיקם אוסם הזכור לטוב, שסיפר לי על המורה שלו לפילוסופיה שקראו לו אברהם יצחק יעקב פוזננסקי, אמנם שק חיטה הוא 10,000 גרעינים וגם 9999 וגם 9998 גם 9997 וגם 9996, אבל שק גרעינים הוא בשום פנים ואופן לא שק-ריק.

וכשתנוח עלי הרוח שוב, אשתף את הציבור בחוויותי מהצד הנשי כביכול של הסיפור הזה: פילאטיס, יוגה, באדי-באלנס. אסתפק בלומר שאילו היה יוצא חוק המגביל אדם לעסוק רק בענף ספורט אחד, ללא היסוס הייתי בוחר בפילאטיס על חשבון הריצה, ולא כי לא מזיעים בפילאטיס. ועוד איך מזיעים.