יהודי רוסיה בימי המהפכה הרוסית הראשונה כמשל ליהודי ארץ ישראל בימי המהפכה הפלסטינית העכשווית - מסע היסטורי קצר בעיקבות אליהו פלדמן, היסטוריון

 

הספר התורן שאני זוכה לקרוא בו עכשיו גם הוא יושב אצלי על המדף כבר לפחות עשר שנים מאז שרכשתי אותו במבצע כזה או אחר, "יהודי רוסיה בימי המהפכה הראשונה והפוגרומים" שמו, וכתב אותו פרופ' אליהו פלדמן מאונ' תל אביב, די מזמן יש לומר, אבל מה זה חשוב.

'המהפכה הרוסית הראשונה' למי ששכח או לא ידע, היא אותה מהפכה שהתרחשה בשלהי שנת 1905 מיד לאחר מלחמת רוסיה-יפן שבהקשר הממש-מקומי שלה היא הזירה בה טרומפלדור שלנו איבד את ידו.

היתה זו 'מהפכה', כי ברוסיה לא התהפך כלום ב-300 השנים האחרונות, אלא אם 'מהפכה' הוא שמו של הטיראן ששולט באוכלוסייה הרוסית שהיא ברובה מבוהלת, ובצדק, מאותו טיראן, לא משנה אם שמו יקטרינה והיא צארינה, או שמו פוטין והוא פוטין.

כך או אחרת, כחלק ממאמצי השלטון של הצאר התורן, ניקולאי אם אני זוכר טוב, ושל תומכיו החשוכים, למנוע מהפכה ללא מרכאות, הותקפו היהודים בהמוניהם בסדרה מזוויעה במיוחד של פוגרומים. בעיתונות היהודית של אותה תקופה דובר על כ-8000 יהודים שנרצחו במהלכן של כשנתיים (1907-1905), ומאוחר יותר טענו היסטוריונים שמדובר רק, כלומר "רק", ב-3000. רק כדי לסבר את האוזן המורגלת כבר לזוועות מסוג זה, בפוגרום הראשון בשלהי אוקטובר 1905 ובתחילת נובמבר, נרצחו במהלכם של עשרה ימים 800 יהודים.

וכל זה לא כדי שחלילה נרחם על עצמנו ונחזור אל העבר כדי להזכיר לנו עד כמה היינו - ואולי עדיין - כולנו מסכנים ונרדפים, ולא שאין ממש בטענות האלו לפחות לגבי 'הנרדפים' אם לא 'המסכנים', אלא כדי לשתף את הקורא המשועמם בתקבולת מרתקת בין הפוליטיקה סביב ארועי 'המהפכה' הנזכרת, לבין הסכסוך היהודי-פלסטיני, שאני שוב מזמין את מי שרוצה לקבל תמורת 30 שקל הסבר מנומק (145 עמודים) מדוע נכון לכנותו כ'סכסוך הפלסטיני'.

התקבולת מרתקת בכל אופן. ראש ממשלת רוסיה, שמעמדו ביחס לצאר היה נחות כמובן, וזה עוד לפני שהוא צריך היה לתת דין וחשבון לדומא, שזה הפרלמנט הרוסי, ניסה לקדם את מדינתו אל עבר חוף מבטחים (לשיטתו) של יותר שוויון אזרחי ופחות פיגור כלכלי, ולשם כך הוא הבין שיש לשנות מיסודו את מעמדם של חמישה מליון יהודי האימפריה.

אלא שכוונותיו הנשגבות - וסטוליפין, זה שמו - של סטוליפין נתקלו בחומה בצורה של התנגדות שמרנית מצידם של גורמים שונים ומשונים שהרכיבו את החברה הרוסית. הטיעון שחזר על עצמו כלל שני מרכיבים: האחד - שהיהודים הם זרים ברוסיה ולכן אין מקום לדבר על שוויון ביחס אליהם. השני - שאילו תקודם מדיניות משוויינת (כלומר לאו דווקא שוויון זכויות מלא, על זה אפילו סטוליפין לא חשב ברצינות, אלא צעדים של פחות-אפלייה שעל דרך החיוב הם יותר-שוויון) ההמונים יגיבו באלימות.

במלים אחרות, מתנגדי המדיניות החדשה כלפי היהודים - שהיתה כאמור ואם זה לא הובן אז האחריות עלי והנה זה שוב: חלק ממאמץ לנרמל את רוסיה ולקדם אותה מעלה סולם הנאורות - הצדיקו את התנגדותם ברצונם להגן על בני החסות היהודים מאלימותו המוצדקת של ההמון הרוסי, במקרה שמעמדם של היהודים ישתנה.

אכן היו לסיפור הקשרים רחבים יותר, כמו למשל תהליך ההתקרבות בין רוסיה לבריטניה שב-1904 חתמה על 'ההסכם הלבבי' עם צרפת שמצידה התקרבה לרוסיה כך שנוצר המשולש הגיאו-אסטרטגי הזה (בריטניה-צרפת-רוסיה) שיככב בשתי מלחמות עולם. חשיבות התהליך הזה בא לידי ביטוי בכך שהצמרת הבריטית, הגם שבחלקה לקתה גם היא באנטישמיות שכיחה (אבל רק בחלקה, היו בבריטניה גם פילושמים ידועים, כמו ראש הממשלה בחלק מאותו הזמן בלפור), הקפידה שלא לבוא בטענות לגבי הפוגרומים הרצחניים (בעיירה אחת בפולין ירה הצבא בתותחים על בתים של יהודים בטענה - שיתכן שהיתה נכונה - שמחלונותיהם נורו יריות לעבר פורעים), על בסיס העמדה המוכרת לפיה מדובר 'בעניין פנימי של רוסיה'.

לעומת זאת, הקפידו אותם דיפלומטים בריטיים להציג באופן מנומס ומוקפד (כלומר בריטי) את הנזק לתדמיתה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית, כלומר הבעיה הרוסית מנקודת מבטה של האימפריה הבריטית היתה פגיעה אפשרית במעמדה של האימפריה הרוסית בעיני דעת הקהל. לא חלילה 80 יהודים שנרצחו ביום אחד בביאליסטוק, תינוקות שראשם רוצץ על ידי חיילי ושוטרי הצאר, לא חוברת הסברה שהודפסה במטה הכללי של המשטרה בפטרבורג ובו הוסבר מדוע יש לרצוח יהודים כדי להגן על המשטר. לא. רק דימוייה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית.

בקטנה. והיה עוד הקשר חשוב לסיפור: מצבה הכלכלי של רוסיה חייב אותה לחפש הלוואות במערב, ו'הלוואות במערב' זה בגימטריה 'בית רוטשילד', נסו ותיווכחו, ומכיוון שבית רוטשילד הקפיד על כבודם של יהודים ולא מסיבות אימפריאליות, הרי שסטוליפין הבין שאין לו ברירה אלא לדבר על צעדי שוויון ליהודים כדי להוריד את ההתנגדות מצידם של עשירי המערב היהודים למיניהם. אבל לדבר, לא חלילה לעשות, רק לדבר. המהלך לא הצליח כידוע ונעבור הלאה, לתקבולת.

כשקראתי את הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על תולדות הסכסוך. כמעט בדיוק אותם מרכיבים: האחד - המון ערבי המקפיד לומר שהיהודים זרים כאן בתחום המושב הערבי בכלל ובפלסטין השלמה בפרט.

השני - שלטון ציני המאמץ את איום ה'תחזיקו אותי' הפאסיב-אגרסיב שתוך שנייה (1920, 1921, 1929, 1936, 1938, 1939, 1947, שלשום בירושלים) הופך לאגרסיב-אגרסיב, איום הנשען על הטענה שמקובלת על נאורים במערב, לפיה מתן זכויות או אפילו דיבורים על הכרה בזכויות היהודים לחיים בטוחים, מסכנת את בטחון היהודים כי דיבורים כאלו יחוללו בהמון 'הילידי' חמת זעם, ומכאן שהדיבורים על הכרה בזכויות היהודים הם הם הסיבה לאלימות המוצדקת כנגדם.

מעניין לעניין באותו עניין: ידידי אורי הייטנר העלה אתמול מאמר חשוב המציין 40 שנה למהלך המבריק של מנחם בגין - 'חוק הגולן' - במסגרתו הוא מביא בין השאר עדות לפיה חבר בית השיטה ניבא "מלחמה נוראית" עם סוריה בעיקבות מהלך החלת הריבונות הישראלית על חבל ארץ יהודי ותיק זה, ואילו הדחליל הידוע בציבור בשם 'הקהילייה הבינלאומית' גם היא צווחה וקירקרה כדרכה על 'משבר' ו'אסון' אבל מאז חלפו עברו 40 שנה והיום בבוקר החלה הספירה ל-40 השנים הבאות שאחריהן יבואו עוד 40 שנות חיים יהודיים בגולן ואחריהן עוד 40 ועוד.

והיתה עוד תקבולת מעניינת אחת: למודי נסיון מר מפוגרומים שהתרחשו בקנה מידה קטן בהרבה (קישינב 1903, 'רק' 49 נרצחים) התארגנו היהודים ל'הגנה עצמית', שמנקודת מבטו של השלטון עצם קיומה היה תירוץ ליד הקשה שנקטה המשטרה והצבא, אבל שמנקודת מבט יהודית היתה צעד משמעותי נוסף בהבנה שבלעדיה לא יכולה היתה להצליח התנועה הציונית: ההבנה שגורלם הבטחוני של היהודים בידיהם ובידיהם בלבד (ומבחינה זו לא היה הבדל בין הציונים במזרח אירופה לבין יריביהם הבונדיסטים וזו כמובן כבר פרשה אחרת).

תקבולת אחרונה ודי: באותו הזמן ובאותן נסיבות, הפכו 'הפרוטוקולים של זקני ציון' לאותו מסמך סודי שהצדיק - בדיוק כמו עיוות מהותה של 'ההגנה העצמית' - את הצעדים האלימים כנגד היהודים. לא זה המקום לחזור על תולדות התועבה הזו, משתי סיבות: האחת - המאמר הזה כבר ארוך מספיק. השנייה - לתועבת הפרוטוקולים הצטרפה בימינו תועבת ה-BDS על כל שלוחותיה המקומיות, ברחוב שוקן, במה שידוע בציבור בשם 'אקדמיה', בארגונים שנאה-עצמית למיניהם.

כל אלו, בלי יודעין אולי, ממשיכים את מפעלם של מחברי 'הפרוטוקולים' המתבססים על הגיון ידוע: 'חזור על שקר שלוש פעמים ויש סיכוי שיהפוך - באזני אידיוטים שימושיים ללא ספק - לאמת'. ו'שקר' מוצלח באמת, הוא כזה שיש בו גרעין של אמת, אותו גרעין שמאפשר למתועבים שבשונאי אדם (יהודים למשל, שנאת יהודים מוכרת בשם 'אנטישמיות') לרחוץ בצדקנות אין-קץ.

ב-1905 צידוק ההתנגדות להכרה בזכויות יהודים ברוסיה הוא הגנה על שלום הציבור הרוסי. ב-2022 צידוק ההתנגדות להכרה בזכותם של יהודים להגדרה עצמית ולו בחלק של ארץ ישראל הוא 'שלום עולמי' שתנאי לו כמובן הוא "פרוגרסיביות" א-לה-ג'ון לנון, אימג'ן דערז נו (ג'ואיש) פיפל.

חוק ברנדוליני, ישראל ומשפחת העמים, נטורי קרתא ויצרני החרטא - עוד כמה מלים על נושא "ישן חדש" (הציונות).

 

ממש לא מזמן התוודעתי לחוק ברנדוליני, האומר כי "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

על החוק הזה חשבתי ללא הרף תוך כדי קריאה בספר 'ישראל ומשפחת העמים', ספר היושב אצלי על המדף כבר 15 שנה, ושלמרות שעשיתי בו שימוש רב, מעולם לא קראתיו מכריכה לכריכה, בלי שום סיבה מיוחדת.

420 עמודי טקסט ואז עוד 30 עמודי נספחים וכל השאר, בבליוגרפיה, אינדקס ותודות. למרבה המזל קריא מאד, עבורי לפחות, כי אני עוסק בנושאים בהם עוסק הספר כבר עשרות שנים, כהיסטוריון, כמרצה, כמחנך.

'ישראל ומשפחת העמים' הוא ספר חובה - למרות שראה אור ממש בימיה הראשונים של ה-BDS ועוד לפני התגברות הגל העכור של מתועבים למיניהם המסתופפים בהשארץ ומייצרים את האשפה הרעיונית שלהם באופן הולך ומתגבר, כמו אותם מטאטאים שבורים בשוליית הקוסם.

עניינו הוא להראות כי ישראל כמדינת לאום דמוקרטית היא לא יוצא מהכלל בעולמנו הנאור, וכי הדמוקרטיה שלה לא פגומה מעיקרה (יותר משכל דמוקרטיה בעולמנו פגומה מכיוון שיצרני ומנהיגי ומשתמשי הדמוקרטיה בכל מקום בעולם הם בני אדם ובני אדם פגומים ביסודם, לא רק, אבל גם פגומים ביסודם), וכי אין שום סתירה בין יהודית לדמוקרטית, וכי חוק השבות הוא לא מקרה מיוחד של ישראל, ובקיצור, שישראל היא חברה תקינה לחלוטין במשפחת העמים.

ועל הקשר לחוק לברנדוליני ברור למדי, יש לשער. חשבתי על המאמץ האדיר שעלי להשקיע בצליחת 420 עמודי טקסט, תוך שאני מזכיר לעצמי את מה שלימד אותנו מילן קונדרה הסופר הצ'כי הדגול: המאמץ לקרוא ספר בטל בששים לעומת המאמץ לכתוב אותו.

או במלים אחרות, 'תרגיע' אמרתי לעצמי, 'תרגיע. אתה רק קורא את הספר, רובינשטיין ויעקובסון כתבו אותו, ולפני שכתבו ביצעו מחקר אדיר כדי לכתוב אותו ועוד לא אמרנו מילה על עריכה וגרפיקה והגהות ושאר ירקות'.

וכל זה כי כמה אורניפתחאלים, יוסיונות, אילנפאפיז, שלמזנדים, עדיאופירים, קימרלינגערז, עזמיבשארעז ועוד ועוד גיבורים מקומיים של מה שאלחנן יקירה כינה כבר ב-2006 בספר חובה אחר ('פוסט ציונות פוסט שואה') בשם המדוייק "קהיליית הטרוניה הישראלית", הצליחו לייצר בולשיט המעמיד באור נוגה את חוק ברדוליני.

ואיך שכחתי את סמי סמוחה. פרק שלם, פרק 7, מוקדש למשנתו המהוללת, לפיה ישראל היא 'דמוקרטיה אתנית' מסוג ב', הבל ושטות שהפכו לבסיס לאינספור קורסים באזרחות ולנקודת ייחוס לדורות של פסיבדוציולוגים שחוץ מלהביט על המציאות עושים הכל (כלומר מחלקים שאלונים ומריצים תוצאות בSPSS).

הנה חוק ברנדוליני שוב: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו". ועל כך אין אלא לא רק להוריד את הכובע בפני אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון, אלא גם להתקנא בסבלנות האינקצית המלווה את מחקרם וכתיבתם והצגת טיעוניהם.

סמי סמוחה, פרק 7, הוא השיא כמובן. יושב לו מטאסוציולוג בחדרו ורוקח בתודעתו ועל מקלדתו מודלים של דמוקרטיות תקניות. אחת מהן לא קיימת במציאות. אחרת רלבנטית לשני מקרים בעולם. עוד אחת מסתבר שהיא מזיקה ביישומה למקרה הישראלי ועוד אחת לא ראויה כלל להתייחסות.

אבל אידיוט שזרק אבן לבאר 50 חכמים עכשיו עמלים בחילוצה. או בברנדולינית: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

הפינס של רובינשטיין את יעקובסון מגיע לשיאו מעורר הקנאה באחד המשפטים האחרונים בספר, עמ' 425, ממש למעלה: "מציאות זו - כתם רורשך גדול של מדינות לאום ומיעוטים לאומיים - אינה מוכרת כל צורכה לחלק מהמלומדים ולעיתונאים הביקורתיים, ובאי-הכרה זו יש פגם גדול".

מעורר קנאה עוד יותר מאשר התפעלות. כי המלומדים הם "מלומדים" והעיתונאים הם בדרך כלל "עיתונאים" ולא מדובר בבעיה של מציאות לא "מוכרת" אלא בהתעלמות מכוונת מהמציאות האנושית, והצגתה באופן מעוות כחלק ממאמץ שיטתי לחסל את מדינת ישראל, מאמץ הנעשה על ידי אותם בורים ועמי ארצות ("המלומדים" אם זה לא ברור) ושל התועמלנים מטעם אש"ף, חמאס ו-BDS (ארגון שלא מוזכר כלל בספר מסיבות שהוא נכתב לפני - הגם שפורסם אחרי - שהתועבה הזו החלה להפיץ את סירחונה וריקבונה ברחבי העולם 'הנאור').

והיכולת הזו לגייס אנרגיה במגניטודה שלמה ולהתמודד עם כל הבל, כל שטות, כל שקר וכל עיוות מציאות בין אם הם מופיעים כמאמר דיעה בהשארץ ובין אם כספר או מאמר בכתב עת מדעי או 'מדעי', מעוררת התפעלות, הערכה וכן, אולי המלה החשובה ביותר: תודה.

ולא שאין בספר פגמים. יש ויש. כמו הדמוקרטיה הממשית, כמו האנושות המציאותית, גם בספר המוצלח ביותר יהיו פגמים, כי זו המציאות.

הספר טוען בבטחון גמור כי "ארגונים יהודיים אנטי ציוניים כמעט נעלמו", כשהמציאות בימינו מלמדת על ההפך. הספר גם מניח למשל כמובן מאליו שמדינה פלסטינית עומדת לקום בכל רגע, ושברגע שתקום - והיא לא, אבל לא זה הנושא כרגע - ממילא יתאזנו יחסי הרוב והמיעוט בין יהודים לפלסטינים, שכן לאלו ולאלו תהיה סוף סוף תשובה על הרצון להגדרה עצמית. באותו עניין טוען הספר שזה משמעותו של הסכם אוסלו ושזו מורשתו של רבין. שתי טעויות קשות.

או המשפט המיותר הבא: "בחזון אוטופי אין מקום אלא למשטר אוניברסלי, נטול כל זיקה לאומית או תרבותית, כבשירו של ג'ון לנון imagine, אך אוטופיה זו רחוקה מלהתגשם. אם יגיע תורם של עמים לוותר על זהותם ועל זכותם להגדרה עצמית, יתייצבו בתור זה - ולא במקום הראשון - גם היהודים ומדינתם".

את החוכמע הזו שמעתי בזמנו מעמוס עוז. כך או אחרת, אמנון ואלכס היקרים, רישמו לפניכם: אהיה הראשון לעמוד בתור של אלו שיסבירו לעמיתי היהודים שגם בעולם ללא מלחמות ואלימות לא רק שאין סיבה לוותר על זהות תרבותית אלא ההפך הגמור הוא הנכון: שבעולם נטול אלימות אפשר יהיה סוף סוף להעמיק את העיסוק בתרבות על כל ביטוייה, כולל אלו הכוללים הבלים ושטויות מהסוג המופיעים בשיר המפורסם של ג'ון לנון.

כי אוניברסלי, כלומר כלל אנושי, הוא פרטיקולרי. לא 'רק' במישור של מקבצי אנושיים (אומות) אלא גם במישור האישי. ייחודי הוא מיוחד כי אני משוחח עם שותפי לתרבות וייחודי מתקיים רק ביחס למשותף. כך גם בין האומה שלי לאומות אחרות. 'דמיינו'?? בוודאי דמיינו, אבל דמיון פורה הוא זה העושה שימוש באבני המציאות. תשאלו כל ילד, הוא ייטיב להסביר את הרעיון הפשוט הזה.

מה שמוביל אותי לציטוטו של ציטוט מופלא שמביאים יעקובסון ורובינשטיין בספרם, דברים שנאמרו ביום הזכרון לשואה ב-2002, מפי רות בונדי הנפלאה, א-פרופו עיתונאים ואינטלקטואלים, בלי מרכאות ובלי הסתייגויות:

"אחרי מלחמת העולם השנייה לא עלינו ארצה מתוך הנחה שנחיה כאן בבטחון, אלא עלינו כדי לחיות בין יהודים במדינתם. לא להיות עוד לעולם מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל בין העמים. וזה נשאר הדבר החשוב גם כיום: לחיות במדינה יהודית. אולי אי פעם נזכה גם אנחנו או צאצאינו לחיות גם בשלום ובבטחון במדינה יהודית. אך כל עוד הדבר אינו ניתן, חייב כל אחד מאתנו להמשיך כל כמה שאפשר במעשה היומיום שלו, בעבודתו, בשגרת חייו, כי יש בה משענת. כיום זוכים התמונות, ציורי הילדים, השירים, היצירות המוזיקליות שנוצרו בתקופת השואה בהתעניינות, בהערכה בעולם, אולם מעבר לערכם האמנותי יש בהם מסר לימינו: לעבוד, ליצור, לאהוב, לגדל ילדים, לשמוח מדברים קטנים, לקוות, לא להרים ידיים, לראות - גם במציאות קשה - את יופי היומיום. אולי רק זאת אפשר ללמוד מאתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במליונים - אלא בחיים".

הנה תמצית העימות המתמשך בין ציונים לאנטי-ציונים: אלו רואים במציאות הקשה אתגר ומנוף וזירה והקשר ומקום לעוד חיים, לעוד יצירה, לעוד שמחה. אויביהם רואים במציאות הקשה קרדום לחפור בו צדקנות, טרונייה ובעיקר תעשייה בלתי פוסקת של שקרים.

אירוניה פנטסטית היא שכל המאבק הזה, מאבק סיזיפי במגניטודה גדולה וגדלה, כי מספר האידיוטים השימושיים רק גדל ביחס ישיר להעמקת הבורות שהיא מצע מעולה לתעשיית השקרים, מתקיים בזכות הצלחתה המרהיבה של הציונות, שמטרתה נוסחה על ידי ברנר באופן מדוייק ונפלא: 'יצירת סביבה'.

בדיוק כשם שאליעזר בן יהודה מתמוגג בקברו כשרפי השכל הידועים בציבור בשם 'נטורי קרתא' מקללים אותו ואת בני ביתו בעברית מודרנית, כך גם רות בונדי מתמוגגת בקברה כשרפי השכל האחראים על 'תעשיית החרטא' מקללים את היצירה הציונית תוך שימוש בכל הכלים שהתנועה הזו העמידה לרשות כולנו, כולל מתנגדיה הקמים בכל יום בבוקר עם שיר רשע בלב, כשהצלחת הציונות תקועה כקוץ בעיניהם.

8 בדצמבר, 'היום לפני' - או: מה הקשר בין ג'ון לנון לגבעה 69?

 

היום לפני... איזו הרגשה טובה יש בלפתוח שיחה במלים האלה. היום לפני... מלים שנותנות תחושה טובה שיש לך, כלומר לי, לומר משהו בעל ערך על משהו שהתרחש בעבר.

ב-8 בדצמבר 1943 עלו על הקרקע מייסדי קבוצת ניצנים חברי 'הנוער הציוני' באירופה, שעם השנים ואחרי המשבר המפורסם קיבלו חיזוק משמעותי מחברי 'הנוער הציוני' בדרום אמריקה, ביניהם הורי היקרים, שהפכו אותי לבן ניצנים ואני אותם להורים למשפחה מרובת ילדים (כי שניים זה פי 2 מאחד ואחר כך גם השניים הפכו ל-4).

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. מה הקשר? רק אצלי בראש. כבר שנים שאני מקפיד להגחיך את שירו האהוב ביותר, אימג'ן, לאו דווקא על רקע כשלונו המוחלט ליישם אישית את השורה המדברת על 'אין רכוש' (מה שלא מסתדר עם דירה במנהטן על הסנטרל פארק), אלא דווקא לאור הפיכת ההבל אודות 'אחדותה של האנושות' שתנאי לה הוא 'לדמיין שאין עמים' (כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, ואם זה לא ברור הביטלז, או 'חיפושיות הקצב' כפי שכונו בימים בהם הכרתי את הרביעיה, ימים בהם עדיין חיכינו לאלבום חדש שלהם אם לא כלהקה אז לפחות כיוצרים עצמאיים, היא הלהקה האהובה ביותר עלי, גם עלי, והנה משהו שאני ממש לא יוצא דופן לגביו).

ואיך זה קשור לניצנים. קבוצת ניצנים א' להתיישבות עלתה על הקרקע על חולות חממה, אזור כפרי בו חיו כמה אלפי ערבים ברצף התיישבותי ברור שכלל גם כפר דייגים כמו איסדוד ועיירה מנומנמת כמו מג'דל. עובדות אלו הביאו את 11 המופלאים שניסחו את דו"ח אונסקו"פ ששימש כבסיס להצעת החלטה 181 שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 ושידועה בציבור בכינוי 'החלטת החלוקה' או 'הכף-טית בנובמבר', להותיר את ניצנים במדינה הערבית.

אף פעם לא מאוחר ולא מיותר להזכיר שעל פי החלטת עצרת האו"ם 181 שתי מדינות, יהודית (כך) וערבית (כך) אמורות היו לקום על שטח המנדט (הידוע בציבור בשם פלשתינה-א"י, ושמסיבות פוליטיות אני מקפיד לכנותו תמיד רק ואך ורק בשמו העברי 'ארץ ישראל', ואם יש לי זמן אני מקפיד לדבר ביגאלאלונית עממית ולהוסיף 'המערבית', ללמדנו שארץ ישראל, ולא 'רק' בעיני 'הדוסים' או ז'בוטינסקי היא ארץ שלמה שנהר הירדן עובר באמצעיתה ולא בגבולה המזרחי).

במדינה היהודית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב ערבי ומיעוט יהודי.

חברי ניצנים למשל.

ותיקי הקבוצה תמיד סיפרו לנו הילדים על השמחה העצומה שאחזה (גם) בהם כפי שאחזה בקרב הציבור היהודי כולו (ולא 'רק' בארץ) עם סיום סשן הדיבור מהאף שהתלווה להצבעה אי שם בניו יורק, שם שכן אותו זמן ארגון האומות המאוחדות.

לעולם לא היה לי מספיק ידע שכל ואומץ, לשאול אותם את השאלה מה הם חשבו יעלה בגורלם אם וכאשר תוקם מדינה ערבית והם ימשיכו את חייהם במסגרתה בדיוק כפי שנניח תושבי פוריידיס, כמעט בדיוק 100 ק"מ צפונה משם, במרחק דומה מהים התיכון, אמורים היו להמשיך את חייהם במסגרת המדינה היהודית.

אולי הם קראו מספיק עיתונים כדי להבין שלערבים יש כוונה אחת וכוונה אחת בלבד לגבי תכנית החלוקה על כל דמיונותיה ההרמוניים (אמנם לא מרחיקי לכת כמו של ג'ון לנון, כי האומות המאוחדות עוד לפני שהיו מאוחדות היו אומות ועל עובדת היותן אומות אף אחד לא ערער אלא אם מדובר היה באומה היהודית ואתה ערבי ואז כמובן שאין דבר כזה עם יהודי והוא כל כולו המצאה ציונית, ואת החוכמה הזו לא רקח עבור הערבים ב-1947 פרופ' סלמן רמלה מאונ' שייח מוניס, גם כי אז הוא היה רק בן שנה וחודשיים, וגם כי הם חשבו על הרעיון הזה ממש לבד ובעצמם).

מי יודע. כך או כך, מאז ה-8 בדצמבר 1943 חלפו עברו 78 שנים, רובן טובות, ניצנים פשטה לבשה החליפה וחזרה והחליפה צורות וצבעים ודרכים, והיום מדובר בישוב פורח ומשגשג, אחד מרבים הממלאים את הארץ הטובה הזו כהמשך ישיר למשהו נוסף שקרה כמעט היום לפני 143 שנה, תחילתה של הציונות המעשית בפתח תקווה (דצמבר 1878).

גם מאז ה-8 בדצמבר 1980 חלפו עברו שנים רבות. 41 שנים בהן למרבה הצער ג'ון לנון לא איתנו, ומה שחמור לא פחות היא העובדה שהאיש נרצח אך השטות הגדולה ההיא שכתב הלחין עיבד תיזמר שר הקליט והפיץ, 'אימג'ן דערז נו פיפלז', חיה נושמת וממשיכה להשפיע על דורות של בעלי דמיון תלוש מהמציאות, שמילא לא רואים מה מתרחש מתחת אפם שלהם ממש, אלא מתעלמים מיסוד היסודות של החוויה האנושית: גיוונה העצום.

סיפור ניצנים הוא תמצית סיפור הציונות שהיא תמצית הדרך היחידה שעל האנושות לבחור ולצעוד בה: העולם שייך למיעוטים. כולם, גם הערבים וגם הסינים וגם ההודים, כל אחד ביחס למסגרת גדולה ממנו, הוא מיעוט. הדרך היחידה בה יכולים מיעוטים לחיות בשלווה לצד עמיתיהם המיעוטים, הוא בקבלה הדדית.

שורש הסכסוך, זה ש-33 מחברי ומגיני ניצנים מסרו עליו את חייהם על לא עוול בכפם, רק כי הם בחרו להקים בית בשכונה בעייתית, נובע מסירובם של הערבים, ככלל, לקבל את העיקרון הפשוט הזה. (ולמען הסר ספק: בכל ציבור יש יוצאים מהכלל, אבל כדאי לזכור את גורלו של יוצא מהכלל אחד כזה, חסן שוכרי, יקיר חיפה, שניסה לעמוד על עקרון ההדדיות הערבי-יהודי).

לנון הציע לנו לדמיין עולם בלי זהויות. הציונים (ולא רק הם) הציעו וממשיכים להציע לדמיין עולם בו בעלי הזהויות השונות מכבדים זה את זה. על השאלה איזה דמיון סביר יותר מנקודת מבט אנושית דווקא, משיבה ההיסטוריה (האנושית ולא רק האנושית) תשובה חדה, צלולה וחד משמעית: אחדותה של האנושות בגיוונה (והאנושות למי שלא זוכר, מורכבת מכ-8000 קבוצות זהות 'אתניות' [מלה ביוונית שפירושה 'עם' במובן של 'לאום'] העושים שימוש לצרכי שירה, כתיבה, תקשורת, שירה והחלטות בכ-7400 שפות).

דמיינו? בוודאי דמיינו. אבל את הדמיון יש לתדלק באבני מציאות ולא בהבלים יהיו נשגבים כלומר 'נשגבים' ככל שיהיו.

על מה ולמה יהודי אתאיסט (אבל ציוני) רואה בחנוכה חג חשוב כל כך

 

התשובה הקצרה על השאלה הזו מסתכמת במשפט קצר אחד: יהודי, אתאיסט או אורתודוכס, אמור לשאוב מגבורת המכבים את מטרתה המרכזית – חיי עצמאות לאומיים.

בתשובה הקצרה הזו מקופלים כמה נושאים החוזרים על עצמם בכל שנה לקראת, תוך כדי וגם אחרי חג החנוכה ומעלים כמה שאלות: האחת – על מה ולמה לחמו המכבים. השנייה – מדוע השתרש בעם ישראל הסיפור על נס פך השמן, המנוגד לחלוטין לכתוב בספרי המכבים. השלישית – מדוע ואיך חזר חג החנוכה לתפוס מקום מרכזי כל כך באתוס הציוני ומדוע האתוס הזה הולך ונחלש בימינו.

התשובות הרווחות על שתי השאלות הראשונות הן בערך אלו: המכבים נלחמו נגד המתיוונים ועוזריהם היוונים, והסיבה לכך היתה חילול בית המקדש. במלים אחרות מדובר במלחמת תרבות בין יהודים-לייט שהעדיפו את מנעמי התרבות היוונית, תרבות הגוף, לבין יהודים-אמיתיים שלטובת טוהר תרבותם ואמונתם היו מוכנים להרג ולהרוג. מדוע השתרש סיפור פך השמן? כי מי שהמציאו אותו, חז"ל, היו יורשי הפרושים שדחו את יומרת בני מתתיהו, החשמונאים, להניח על ראשיהם שלושה כתרים: כהונה, מלכות ונבואה. לשם כך החדירו חז"ל את אגדת נס פך השמן הרומזת להתערבותו האלוהית בנצחון, העדיפה לשיטתם על נצחון צבאי של בני אדם, נאמנים ככל שיהיו.

התשובה על השאלה השלישית נגזרת מהתשובה על השנייה, אבל במהופך: כפי שניסח זאת המחנך הציוני אהרון זאב בשירו המפורסם מ-1936 המוכר בכותרת 'אנו נושאים לפידים', הציונות רצתה לחנך דור חדש שיבין כי "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", ושעל מנת למצוא אור יש "לחצוב בסלע עד דם" כמו גם "לעלות בהר ולרדת בעמק" תוך חיפוש מתמיד אחר "מעינות האורות הגנוזים".

ושוב, במהופך, נגזרת התשובה הרביעית מהתשובה על השאלה השלישית: הואיל והצלחנו לבסס מדינה, ומדוד הפכנו לגלית, וגבורה בימינו מתפרסמת בעיתונות בצורה של יהודים 'טהורים' העוקרים זיתים של ערבים תמימים, או של חיילים יהודיים המתפרצים באישון לילה לחדרי השינה של פלסטינים חפים מפשע, הרי שאת 'הגבורה' הזו יש להשאיר ל'קנאים', שהם-הם יורשיהם האמיתיים של המכבים, מה גם שאנחנו – אלו שמזמן מאסו בגבורה הציונית של פעם – מעדיפים את חיי הנוחות של המתייוונים. מכאן ועד לראיית כל מה שקשור במורשת ישראל כ'הדתה',לא רק שהמרחק קצר אלא שמדובר במסקנה מתבקשת. מעתה אמור: אוהבי חנוכה הם קנאים חשוכים המחכים לנס היעלמותם של הערבים כולם, תוך שהם מקפידים לבצע מעשי 'גבורה' (כלומר אלימות) במדים וללא מדים.

נשמע משכנע כל המהלך הזה, ועגנון בשעתו שם בפיו של אחד מגיבורי 'תמול שלשום' את גרעין הרעיון הזה, כשכתב שאילו היה קם לתחייה פסלו של מתתיהו הכהן שהוצב במרכזו של חדר בו חגגו כמה חלוצים את נשף החנוכה, היה מתתיהו זה משתונן כליותיו כפנחס המפורסם, ושוחט את כל מעריציו של יוסף חיים ברנר.

אלא שאני, דור שמיני ליהודים משכילים, שעם הזמן כבר מוכנים לומר 'אתיאיזם יהודי' בלי להתבלבל ולהתבייש, ודור רביעי לציונים שעדיין גאה בזהותו הציונית ולא מוכן להפקיר אותה לאף אחד, יבערו עיניו כפי שיבערו ותהיה כיפתו הסרוגה גדולה ככל שתהיה, בוחר לראות את העבר הזה באופן מעט שונה. למרבה המזל, ישנם מספיק מרכיבים היסטוריים אובייקטיביים, התומכים בפרשנות שאני אוחז בה לא פחות ואולי יותר משהם תומכים בחוכמה המקובלת שהוצגה לעיל.

נתחיל מהמכבים ונזכיר כי "יהודים טהורים" אלו, בדיוק כמו יהודים לפניהם ואחריהם, אימצו מכל הבא ליד מרכיבים מתרבויות אחרות: את הכתב האשורי, את לוח השנה הבבלי, את הלוגיקה, הדיאלקטיקה ואת מתמטיקת העיבור היוונית, ויעידו למשל אישים מפורסמים כמו אנטיגונוס איש סוכו, אחד מראשוני חז"ל. שמו הרי לקוח ישירות מהתרבות היוונית.

רוצה לומר, להצגת תולדות חנוכה במונחים דיכוטומיים, כפי שיהודים חרדים ומעריציהם (חלקם גם חילונים גמורים!!) נוהגים לעשות בימינו, אין כל בסיס. אין, לא היה לא יכול להיות ולא יהיה 'יהודי טהור', וטוב שכך. תקציר תולדות התרבות האנושית היא סיפור של חילופי רעיונות ומושגים וסמלים בין כל באי האנושות.

אם כך, על מה המלחמה? על עצמאות כאמור. מנקודת המבט הזו, אם בכלל יש מתיוונים בימינו הרי שהם אלו הנוהגים כמו אותם חרדים הרואים בעצמאות המדינית של היהודים, מדינת ישראל אם זה לא ברור, תקלה חמורה במקרה הטוב, שיקוץ משומם שמצדיק עליה לרגל לרמאללה ולטהרן, במקרה הקיצוני. ומדוע? כי על מנת לשמור על האופן המסויים בו הם מבינים יהודיות, הם מוכנים לוותר על עצמאות.

באשר לגבורה המשוקצת על ידי ישראלים טובי לב שמאסו במציאות המדינית-בטחונית: ראשית נזכיר כי היהודי הגלותי לא היה זר לגבורה. בכלל ובפרט ובכל הקשור בחנוכה. איורים של ספרים שכתבו יהודים בימי הביניים כללו יהודים גיבורים רוכבים על סוסים ואוחזים בחניתות. בנוסף, אותו תלמוד שנתן מקום לאגדה על נס פך השמן, ביטא במקומות רבים כבוד גדול לגבורתם הצבאית של החשמונאים וכבר לפני יותר מ-70 שנה הראה ההיסטוריון גדליהו אלון מאמר כי חז"ל לא השכיחו את החשמונאים וכי יהודים הכירו את סיפור הגבורה מאות שנים אחרי שהתרחש. העובדה שבין הפרושים לחשמונאים (כלומר לצדוקים) היו מתחים פוליטיים היא עובדה, אבל הפוליטיקה היא אף פעם לא סוף פסוק, וכל עוד אנשים שומרים על הגינות בסיסית, האמת ההיסטורית נשמרת, וכך היה כאמור מנקודת מבט של חז"ל: הם לא אהבו את היוהרה החשמונאית (שילוב שלושת הכתרים כאמור) אך נתנו כבוד, ועוד איך, לגבורתם.

מכאן ששוב יש לשאול לגבי הגבורה. וכאן, כמו במקרה של 'טוהר היהדות', יש לשים דברים בהקשר ובמידה. ראשית נזכיר כי גבורה איננה תוכן אלא אופן. גיבור הוא גם לוחם חמאס ההולך ומתאבד באוטובוס בתל אביב. גיבורים היו גם בוואפן-אס-אס. ומכאן שהשאלה היא לא 'האם' גבורה, אלא 'לשם מה'.

והתשובה החשמונאית היתה כאמור: גבורה לשם עצמאות מדינית. ומכאן לגבורה הציונית: גבורה לשם קידום ריבונות יהודית. ומכאן לשאלה המתבקשת: האם פג תוקפה ונס ליחה של גבורה הנדרשת לשם הגנה על בטחון אזרחיה של המדינה. למיטב הכרתי כיהודי-ציוני ואזרח ישראלי, כל עוד מי ששולט על הפלסטינים מקפיד לשלול את זכותי לקיום אישי ולאומי בארץ הזו, ולו בחלק ממנה, התשובה חיובית, ומכאן שעייפות החומר מזה, או זיהוי פעולות נחוצות ומלאות גבורה של גורמי הבטחון עם התנהלותם הפרועה והנפשעת של כמה פרחחים חובשי כיפות סרוגות מזה, הן שתי אפשרויות מוטעות מן היסוד, שהקשר בינן לבין מורשת חנוכה קלוש ביותר, אם בכלל.

צדק אהרון זאב כפי שצדקו מתתיהו ובניו: נס לא יקרה לנו, ובין אם נמצא או לא נמצא פך אחד של שמן שיספיק לשמונה ימים, תמיד יגיע היום התשיעי, ואחריו העשירי, ואחריו זה שאחריו, ובכל יום חייב אדם לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, ואם אין לו שיר חדש הוא יכול לחזור לשיר של אהרון זאב ולהמשיך לעלות בהר ולרדת בעמק, לחפש מעיינות אורות גנוזים ולחצוב בסלע, כדי שיהיה עוד אור.

 

 

 

היסטוריונים ו'היסטוריונים', אבקות טישטוש למיניהן, שמונה בעקבות אחד, שוב המופתי, כמה שהתגעגענו, ותכנית אטלס, יריחו 1944 וגם טמפלרים

מי לא שמע על 'תכנית אטלס'? מן הסתם רוב הציבור. ומי לא קרא את 'שמונה בעקבות אחד'? כל מי שנולד אחרי 1975 אני מנחש.

מה הקשר? בספר הילדים 'שמונה בעקבות אחד' שמונה ילדי קיבוץ רודפים אחר 'אחד', מרגל בעל מבטא גרמני שאם אני זוכר טוב מחלק מתנות לילדים שלא מפסיקים לחשוד בו עד שמתגלה האמת: הוא מרגל נאצי בשירות היטלר.

ומה זה קשור לתכנית אטלס? בדיוק. תכנית אטלס שימשה השראה לספר הילדים האהוב הזה (עלי וכנראה שלא רק עלי). ומה היתה תכנית אטלס? נו, כאן מסתבכים הדברים.

ידידי דורן ארזי, שהוא קודם כל היסטוריון, כתב לי כמה שעות אחרי שפירסמתי את הרשומה הזו, שדבר אחד בטוח, והוא שתכנית אטלס לא כללה את האמצעים להרעיל את מי השתייה של תל אביב. את ההוכחה אביא במקום הרלבנטי בהמשך הרשומה, כי גם ככה, כל עוד לא ישונו המקורות הזמינים השכיחים (ויקיפדיה וקישורים חיצוניים), הרשומה שלי ממשיכה להחזיק מים.

גרסת 'מורי הדרך' (ותיכף נסביר את תפקיד המרכאות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, אין להם רק תפקיד אחד כמו למשל ציטוט, אלא גם תפקיד של אירוניה, ציניות, הפוך על הפוך או הצבעה על כך שמדובר במטבע לשון לא שגרתית, כלומר ארבעה תפקידים שונים בתכלית, ואיך יודעים מה בכל פעם? התשובה נמצאת בין האזניים ומאחורי האף ובקדמת העורף: השכל שגם הוא לא פועל מעצמו אלא יש לטרוח ולהפעילו): תכנית אטלס במסגרתה הוצנחו בארץ בתחילת אוקטובר 1944 חמישה צנחנים, שלושה ממוצא גרמני ועוד שניים ערבים, נועדה להצית מחדש את 'המרד הערבי' (שהוכרע באלימות מרובה, ללא בגצ ובצלם, על ידי הבריטים בתחילת 1939) וגם להרעיל את מי ראש העין מהם שתו תושבי תל אביב והסביבה, שתו והתקלחו ובישלו מרק ודייסה ופירה וקפה ותה (כל כמה שמצרכים כאלו היו בנמצא בתנאים של המלחמה).

ההוכחה לתיזת 'מורי הדרך': באמתחתם של החמישה (שנתפסו זמן קצר לאחר שצנחו באזור יריחו) נמצאו כמויות נאות של רעל שאם הבנתי נכון מהמידע העומד גם לרשותכם (ויקיפדיה+הפניות לקישורים חיצוניים) יכול היה להרעיל משהו בסביבות מאה אלף איש אם לא יותר.

גרסת 'ההיסטוריונים' (ושוב, תפקיד המרכאות כרגע לא אמור להיות ברור לקורא, אני שומר לעצמי את זכות יצירת הדרמה): תכנית אטלס שאכן החלה בהצנחת חמישה לוחמים גרמנים, שלושה כאלו ועוד שניים כאלו, באוקטובר 1944, נועדה ככל הנראה לארגן נתיבי בריחה לשבויים נאציים, ומבחינה זו היא דומה לתכניות מקבילות של הבריטים (חנה סנש, חיים חרמש, אבא ברדיצ'ב, אנצו סירני ועוד כמה עשרות צנחנים וכמובן אלפי אנשי מחתרת בצרפת) לארגן נתיבי בריחה לשבויים בריטיים.

הפרכת התיזה של 'מורי הדרך' על ידי 'ההיסטוריונים': הרעל שנמצא כביכול בידי הצנחנים, כלומר "הרעל" (כאן למרכאות תפקיד של הגחכה) לא היה אלא אבקה לטישטוש ריחם של בני האדם שנועדה להקשות על כלבים למצוא אותם.

ובכן, ואכן, הפרשים כבדים בין שתי תמונות היסטוריות, ומכאן מילה על המרכאות. נתחיל ב'היסטוריונים'. יש להם שם וכתובת: האחד - פרופ' בן ארצי, מומחה מספר אחד כנראה להיסטוריה של הטמפלרים, אותם גרמנים חרוצים שהתיישבו אחרי 1868 במקומות שונים בארץ (חיפה, גליל, יפו, תל אביב לפני שהיתה תל אביב וירושלים, ועוד), וששלושה מצאצאיהם לקחו חלק במבצע אטלס. השני - פרופ' יואב גלבר, ואצלנו בעדה אומרים 'ני מאס, ני מענוס', כלומר כלי כלי והתיאור העממי הזה כוחו יפה גם ליוסי בן ארצי.

בקיצור, כשמדובר ב'היסטוריונים' במרכאות, אין הכוונה לרמוז שמדובר בכאילו-היסטוריונים. ממש לא. אם יש היסטוריונים בארץ, ויש כמה, בן ארצי וגלבר הם ללא ספק בחמישיה הראשונה. אז למה במרכאות? כי הם, שלא בטובתם, שמו במרכאות את 'מורי הדרך', שהם כמובן 'מורי דרך' (למרכאות כאן תפקיד של המשגה) אבל הואיל והם רק 'מורי דרך' הרי שכשהם - כך נהוג לומר - עוסקים בהיסטוריה, הם הופכים ל'מורי דרך' באירוניה ששמורה להיסטוריונים.

כלומר תפקיד המרכאות הוא להגחיך את התיזה של 'מורי הדרך' והואיל - כפי שתיכף תראו - שפעולת ההגחכה של ההיסטוריונים מבוססת על טיעונים מגוחכים למדי, אין אלא להחזיר מידה כנגד מידה, ואם מדובר בעניין תכנית אטלס בגרסת 'מורי הדרך' הרי שאין אלא להכתיר את הגרסה המתנגדת באותו האופן: גרסת 'ההיסטוריונים'.

גילוי נאות: מספטמבר 2021 אני מורה דרך (או 'מורה דרך') ומאז 2010 בערך אני מרשה לעצמי לכנות את עצמי 'היסטוריון' (אישור על הד"ר קיבלתי ב-2001 אבל רק אחרי שהמשכתי להעמיק וללמוד לחקור ולכתוב ולפרסם ולהתקוטט ולריב בנושאים כאלו ואחרים ורק אחרי שהרגשתי שאני שולט במספיק חומר היקפי - כי כפי שלימד אותנו גלבר הכי חשוב בהיסטוריוגרפיה זה לא הטקסט אלא הקונטקסט, והוא כל כך צודק עד כדי כך שכפי שעוד רגע תראו הצדק שלו מצדיק את הכנסתו למרכאות במקרה הזה - רק אז הרשיתי לעצמי להזדהות בציבור כ'היסטוריון' [למרכאות גם הפעם תפקיד של המשגה]).

במלים אחרות, אני מרגיש בנוח לתבוע את עלבונם של היסטוריונים ושל מורי דרך, ומה שחשוב עוד יותר מהאנשים הוא הדבר שהאנשים שהם מורי דרך והיסטוריונים או גם מורי דרך וגם היסטוריונים עוסקים בו, והוא ההיסטוריה.

כמו למשל במקרה הזה תכנית אטלס. ובכן, רעל או אבקת טישטוש כלבים? על כך הויכוח, זהו שורש המחלוקת. הואיל וזמננו קצר והואיל והמקורות שעמדו לרשותי עומדים לרשותכם, אתמקד במה שנראה לי עיקר העניין: גלבר נשען על בן ארצי ובן ארצי נשען על הערצתו הבלתי מוסתרת לטמפלרים בדרכם לטעון שמדובר היה באבקת טישטוש ריח ולא ברעל בכמות שמספיקה להרעיל את כל תושבי תל אביב, ולמען הסר ספק את הגירסה שאותה הם רוצים להפריך ולשלול, הם פשוט מגחיכים באמצעות מרכאות מגחיכות, מכנים אותה גרסת 'מורי הדרך' ובכך מבחינתם תם העניין וסוף לו פסוק.

אני רק שאלה כמו שנוהג לכתוב ידידי אורי הייטנר. אני רק שאלה. בעצם שתיים: על אילו שבויים גרמנים, טייסים שאמורים ליפול בגיחות מבצעיות מעל שמי פתח תקווה והעיר העתיקה או משהו כזה, מדובר??? מה בדיוק מצדיק את הפעולה הכירורגית הזו, חמישה צנחנים, באזור יריחו, ואדי קלט, מצויידים באבקת פרחים לטישטוש כלבים, מה שמוביל לשאלה השנייה: כמה אבקת פיות זקוקים לו חמשת צנחנינו כדי לטשטש את ריחם של כמה כלבים בדיוק???

לשתי השאלות האלו יש כינוי ידוע: אלו שאלות רטוריות. חובת ההוכחה על מי שבאמצעות מרכאות של הגחכה משוכנע שאין להרהר יותר אחר הפרשה המשונה הזו.

ומן הצד השני, הבה נבדוק עוד הקשר אחד: מי היה אחד מחמשת צנחנינו? איש ימינו של המופתי. כן, אותו מופתי שאיך שאתה לא מגלגל את החיים שלך, פעם בשבועיים תפגוש אותו אם תרצה או לא תרצה. אני בכל אופן פגשתי אותו בחודש האחרון 14 פעמים. אני רק שאלה: האם המופתי היה מעוניין בהשמדת הישוב היהודי? נו, זו ממש שאלה רטורית קלה. מי שנותן עליה תשובה אחרת מ'בוודאי' (מרכאות של המשגה), הוא שוטה או שקרן.

הלאה. האם הרעיון של להרעיל עיר שלמה הומצא על ידי הנאצים ועוזריהם? הנה לנו עוד שאלה רטורית שהתשובה עליה זהה לתשובה על השאלה הרטורית הקודמת. אדרבא ואדרבא: אבא קובנר, מכירים? שלום שלום. תנועת 'הנקם' שהקים האיש מר הנפש והמופלא הזה, אמרה - וזו היתה תכניתו - להרעיל מאות אלפי או אולי מספר גדול יותר של גרמנים אחרי 1945.

אז מה היה לנו: היסטוריון ב' דגול מאד (גלבר) הנשען על היסטוריון א' לא פחות דגול (בן ארצי) שהערצתו הבלתי מוסתרת לטמפלרים ככל הנראה העבירה אותו על דעתו. ולא שברור חד משמעית שהחולייה הזו התכוונה להרעיל את כל תושבי תל אביב אי אז כעת חיה ב-1944, אבל לחלוטין לא ברור שהיא לא-לא התכוונה, וברור עוד יותר שמסכת הטיעונים המשמשת לבן ארצי\גלבר לא משכנעת בלשון המעטה, ובמקרה הזה הופכת אותם מהיסטוריונים ל'היסטוריונים'.

גילוי נאות: אינני חוקר לא של המלחמה ולא של הטמפלרים, אלא אני 'אוכל נבלות' (מרכאות של המשגה+אירוניה עצמית) כאן כפי שאני אוכל נבלות בכל תחום היסטורי שאני רק צרכן לגביו, ולא יצרן, ומדובר ב99% מהתחומים, כי מה לעשות רופא עיניים אמנם שמע משהו על רפואת לב, אבל רופא לב הוא לא.

עוד גילוי נאות: מן הסתם בהשראת מחקריו של בן ארצי, ישירות או בעקיפין, גם אני מלא מלים טובות על תרומת הטמפלרים לבניין הארץ. תחבורה חקלאות הפרות והדבורים העגלות והרעפים הרחובות והחלונות הסדר והיופי ובמלה אחת שכה חסרה לי כשאני מתבונן בארצי מולדתי ההולכת פייפן תחת השראתם של פקידי אוצר אהוד ברקים וערסים מכל סוג ומין: ע מ ל נ ו ת.

בעמלנות לקינו ובעמלנות נרפא אם לעשות פרפראזה על גורדון. עמלנות פירושה עבודה מסורה, דיוק, אמינות, יושרה וכל אותן תכונות נילוות בלעדיהן המושבה הגרמנית בחיפה למשל לא היתה נראית כפי שנראתה.

אבל מכאן ועד למסקנה המתבקשת לכאורה שבדור השלישי של הטמפלרים, אנשים שהקפידו לשמור על אזרחותם הגרמנית מרגע שהתיישבו כאן בערך, לא יצמחו פירות ביאושים שיעריצו את הנאצים (ועל כך אין ויכוח, 'אפילו' [מרכאות אירוניה] בן ארצי מסכים שבערך שליש מהטמפלרים הזדהו עם הנאצים), וש'קומץ' מתוכם יעשה מעשה ויחפש דרך להרעיל בארות כחלק מהכוונה להשמיד את הישוב היהודי או 'רק' לעורר מחדש את 'המרד הערבי'???

נו, תיזה כזו טובה לטישטוש הכלב הסקרן והספקן שבי עוד פחות מאשר כמות גדולה של רעל חזק מאד טובה לטשטש את עקבותיהם של אלו שתפקידם לפלס דרכי מילוט לטייסים גרמנים שמטוסם הופל בגיחת הפצצה מעל קבוצת ניצנים ליד חולות חממה או מעל לפרדס בגדרה.

ובחזרה לדורון ארזי, שטוען חד משמעית - ואני מקבל לחלוטין את טענתו - שתכנית אטלס לא כללה את האמצעים להרעלת תושבי תל אביב (ולא במקרה כתבתי פעמיים 'לא כללה את האמצעים' כי אין לי ספק לגבי הכוונות לא של ידידיו של המופתי שהיו בחוליית הצנחנים ועוד פחות לגבי כוונותיו של המופתי). ואלו דבריו של דורון ארזי (ושוב תודה!):

"אני נשען על דבר פשוט אחד: המקור הראשוני הבסיסי לכל הפרשה, דו"ח החקירה של

SIME (Security & Intelligence Middle East),

השלוחה המזרח-תיכונית של M.I. 5.

מספרו הארכיוני: KV2/401. (יש עוד כמה נספחים עם תצלומים, אותה סידרה במספרים 402 ו-403.) קראתי אותו בארכיון הלאומי הבריטי וצילמתי אותו, אם אתה רוצה אתה יכול לבוא לארכיון שלי ולראות. שם כתוב במפורש שקופסאות האבקה הלבנה הכילו אבקה לטישטוש חוש הריח של כלבי-גישוש. כל סיפור הרעל התפתח מזה אחר כך, אבל הדו"ח עצמו היה סודי ולצרכים פנימיים, כדי שאנשי הריגול הנגדי הבריטי ידעו מה קרה באמת ויבצעו את משימתם ביעילות, ולא היו לו שום כוונות נסתרות. אדרבה, אם מישהו צריך חומר לתעמולה אנטי-פלסטינית, הדו"ח מחזק את תיזת שיתוף-הפעולה הנאצי-פלסטיני כאשר הצנחנים בחקירתם מדווחים על ביקור מוטיבציה של המופתי כמה ימים לפני הטיסה, ועל תדריך מוואלטר שלנברג, ראש לשכת המודיעין הצבאי של הגסטאפו. אבל רעל פשוט לא היה. זהו.

נ.ב.

עוד משהו, כדי להסיר כל ספק: הקביעה בתיק החקירה שהאבקה הלבנה הייתה אבקה לטישטוש עקבות ריח ל א באה מדו"חות החקירה של הצנחנים השבויים אלא מרשימת המצאי של מטענם שנערכה על ידי לוכדיהם הבריטים. כך שאין כאן עניין של ניסיון מצד הצנחנים השבויים להסתיר מחוקריהם הבריטיים משימת הרעלה, לו הייתה כזאת".