אלטלנה בין "קיין" ל(הרבה מאד) הבל

א. על מה ולמה "התותח הקדוש"

ב-22 ביוני 1948, בשעה 16:00 בערך, פגע בסיפון האניה אלטלנה פגז שנועד לסייע לתותחן לאפס את הכוונות, לקראת ביצוע פקודת הפגזת האנייה.

אמנם הפגז נפל בטעות, אבל התותח הוצב שם מתוך כוונה ברורה של ממשלת ישראל לשים קץ לשורה ארוכה מאד של מעשי מרד, המרדה נגד ממשלת ישראל, סירוב פקודה, נטישת עמדות בחזית, עריקה, שיבוש החיים האזרחיים, פגיעה ברכוש צה"ל, גניבת והסתרת נשק, ועוד ועוד מעשים שנעשו על ידי האצ"ל ממוצ"ש ה-19 ביוני 1948 ועד לאותו הרגע.

על רשימת המעשים בין ה-19 ל-22 ביוני אין ויכוח. שלמה נקדימון, מי שפירסם בין השאר את הספר אלטלנה ב-1978, ספר שנראה כמו מחקר אך שהמניע המרכזי שלו הוא דייג במים הפוליטיים העכורים ולא בירור ההיסטוריה של אותם ימים ביוני 1948, מביא בספרו לפחות 25 מקרים כאלו.

במחקרו של אורי ברנר, שגם הוא הופיע ב-1978 תחת הכותרת אלטלנה, שאמנם גם הוא עוסק בפוליטיקה אך לא על חשבון מאמץ שיטתי לשחזר את אירועי יוני 1948, מפורטים לפחות 30 מקרים של מרידה עריקה המרדה וכן הלאה, שבוצעו על ידי אנשי האצ"ל לשעבר (שהרי רשמית פורק הארגון עם הכרזת בגין ב-15 במאי, מה גם שנחתם הסכם ברור בין מנהיגיו לבין ממשלת ישראל כבר ב-1 ביוני 1948, זאת מבלי להזכיר את המובן מאליו: במדינה, כל מדינה, יש רק ואך ורק צבא אחד).

ב. בין צדקנות לעובדות - 'תרומת' אלטלנה בהקשרה

לא חראם על הנשק? אלפי רובים? מאות כלי נשק אחרים? תחמושת מרובה ואפילו כמה כלי רכב? בוודאי חבל, אבל כדאי להעמיד את העניין הזה - כמו כל עניין אחר - על עובדות והקשרים.

ובכן האנייה עצמה נרכשה מעודפי הצבא האמריקני, כחלק מפנטזיה רוויזיוניסטית בת 20 שנה בערך, הראשון להגות אותה היה הרוויזיוניסט החביב פון-וייזל כבר בשנות ה-20', לפיה האצ"ל יארגן 50 אלטלנות, כשעל סיפונה של כל אחת לפחות 1000 לוחמים נחושים ומחומשים, שבליווי מטוסים שגם אותם ירכשו הרוויזיוניסטים - כך המשיכה הפנטזיה המפוארת הזו - יפשטו על חופי הארץ וישטפו ממנה את אויביה הערבים ו"הבריטו-נאצים" (כפי שכונו הבריטים על ידי מנחם בגין והעיתונות הרוויזיוניסטית).

אצל הרוויזיוניסטים כמו אצל הרוויזיוניסטים, והכוונה היא לכל הרוויזיוניסטים מכל הסוגים כמעט, פנטזיות לחוד, מציאות לחוד. לא רק שאלטלנה היתה אחת בודדה, אלא שפעילי האצ"ל באירופה נכשלו בלציידה בנשק (עד שרווח והצלה באו להם מגורמים בממשלת צרפת שרצו לפגוע בבריטים ועל הדרך לחזק קשרים עם גורם חתרני כמו אצ"ל, עניינים ידועים בעולם הרחב).

עד כדי כך שאנשי האצ"ל פנו לשאול אביגור, איש הרכש של 'ההגנה' והציעו לו לרכוש אותה. הוא סירב מכיוון שהאנייה היתה 'שרופה', כלומר כל גורמי המודיעין - החשוב ביניהם היה הבריטי כמובן - ידעו עליה.

ובכן האנייה הצליחה להתמלא בנשק צרפתי משובח בסופו של דבר, ובמסגרת הויכוח שמתקיים עד היום בנושא, לא שוכחים אוהדי אלטלנה להזכיר את התרומה הגדולה הצפויה של הנשק הזה - אם היה עושה את תפקידו ולא מוטבע על ידי התותח הקדוש "של הפלמ"ח".

נו טוב, הנה העובדות לגבי מצבת גיוס הנשק על ידי 'ההגנה', בימים שקדמו להפיכתה לעמוד השדרה ולרוב שאר האיברים של צבא ההגנה לישראל (צירוף מילולי שחרה לבגין בגלל התיבה 'ההגנה' המופיעה במרכזו). אלו העובדות:

בחודשים אוקטובר 1947 עד מאי 1948, ההגנה ביצעה את הרכש הבא (לא כולל נשק שיוצר בארץ ו'התקבל' כך או אחרת מהבריטים) - תמ"קים: 1200, רובים: 27400, מקלעים: 2600, מקלעים בינוניים: 105, כדורים: 40 מליון, תותחי 20 מ"מ: 31, תותחי 65 מ"מ: 35, תותחי 75 מ"מ: 10, מרגמות 120 מ"מ: 12, פגזי תותחים: 130000, מטוסי קרב: 11, מטוסי תובלה והפצצה: 16, זחלמים: 13. לא פחות חשוב: 66 אניות מעפילים הגיעו אותה תקופה לארץ (רובן גורשו כמובן לקפריסין). כמה האצ"ל הביא? אחת. כמה ההגנה? 65.

בקיצור, כרגיל אצל רוב סוגי הרוויזיוניזם, נשיאים ורוח (הרבה, הרבה מאד רוח, בעיקר רוח ובעיקר רוח רעה) וגשם אין.

ג. ושוב תודה לקלאוזביץ ולמנחם בגין (ולגלילי)

ובכן, הגעתה של אלטלנה ארצה על דעת מפעיליה (ובלי תיאום עם בגין), היא עילה מספיקה מבחינת כל מדינה ריבונית לנקוט נגדם את כל הצעדים הנדרשים מעובדת היותה של מדינה בעלת 'המונופול על האלימות'.

מבחינה זו אין חשיבות למספר תקריות ההמרדה, העריקה ושאר מעשים אלימים (כמו השתלטות על רכב צבאי ליד ראשון לציון ושימוש באיומים על מנת להכריח את נהג הרכב, קצין צה"ל, לפרוץ עבור החוטפים מחסומים שהציבה מדינת ישראל באמצעות צה"ל): 25 או 30, אין זה משנה, כי מה שחשוב בהמשך לדבריו האלמותיים של קלאוזביץ אודות היחס בין מדיניות למלחמה:

לא היריות שנורו על ידי אנשי אצ"ל לעבר לוחמי צה"ל בכפר ויתקין (כן, הראשונים לירות ירי על מנת לפגוע היו אנשי אצ"ל);

ולא ההתחכמויות של אצ"ל בחוף תל אביב (לבקש, ולקבל, הפסקת אש כדי לפנות פצועים, ואז לנצל את הפסקת האש כדי לבסס את ראש הגשר שלהם על החוף);

וגם לא גניבת הנשק ממחסני צה"ל+הנשק שחטפו מחיילי צה"ל+ מסירת חלק מהנשק הזה להמון מוסת שלקח חלק באורגיה אנרכיסטית שזימן האצ"ל בחוף תל אביב.

כל אלו מעשים חמורים כשלעצמם, שגם במדינות דמוקרטיות מסויימות דינן חמור ביותר, שהרי מדובר בבגידה, אבל קלאוזביץ לימד אותנו לחשוב אל מעבר לאלימות עצמה. כי לא היא הדבר הקובע, אלא תפקידה המדיני ומטרתה.

ואת המטרה הקפידו לומר מנהיגי אצ"ל באופן ברור: להוות גורם אנטי-ממלכתי מוכר על ידי מי שנבחר להנהיג את הממלכה. במסגרת העימות הפנימי של בגין כנגד האופוזיציה כנגדו בתוך האצ"ל, בעיקר מצד אלו שנותרו בצרפת וסירבו לקבל את עובדות החיים המתגבשות, הוא חשף באופן צלול את מטרת תנועתו כשאמר שאילו היו לאצ"ל "עשרת אלפים" חברים חמושים, הוא היה מנהיג את התנועה לסכל את תכנית החלוקה ולשחרר בכוח את ארץ ישראל כולה.

ד. במלים אחרות, קשות במיוחד, של מנחם בגין

במלים אחרות, ההסכמה של בגין לקבלת המרות מצד המדינה החדשה שהוכרזה לא נבעה חלילה מתוך הבנתו שאין דרך אחרת לנהל מדינה אלא רק ואך ורק מתוך נאמנות לכללים לקביעת דמות השלטון, אלא מתוך הבנתו את מצבה הריאלי של תנועתו, דבר שלגביו יוזמי אלטלנה, בניגוד לעמדתו של בגין, סירבו להסכין עמו. מבחינתם כל עוד היה סיכוי להלהיב את ההמון אל מול מדיניות הממשלה הזמנית (אך החוקית מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, בוודאי מוסרית!), היה זה מחובתם ללבות את הסיכוי הזה, בכל מחיר.

את ההגיון המדיני של האצ"ל היטיב לסכם ישראל גלילי: להבנתו, מטרת הארגון היתה

"לשמור על קיום מסגרת נפרדת לכוח מזויין; אחיזה לצבירת נשק, הצדקה לא למסור את הנשק לממשלת ישראל; מרכז ומקלט לאקטיבה, לעריקים; מרכז מדיני ותעמולתי לארץ ולתנועה בגולה; השארת אצ"ל כגורם עולמי ובין לאומי, מרכז לידיעות, ריגול וקשרים עם המעצמות" (ברנר, 353)

למרות ההגיון הפשוט שאפילו בגין הכיר בו כבר ב-1944, ובלעדיו לא תתכן אף מדינה בשום מקום, והוא שמדינה פירושה קודם כל מרות אחת ובלבדית של הממשלה העומדת בראשה על כל סוג של הפעלת כוח, ולמרות ההסכמים הנזכרים (מרץ, אפריל וה-1 ביוני 1948), ולמרות שערוריית אלטלנה (על כל 25 ארועי הסרבנות, העריקה, האלימות הפרועה והירי של אנשי אצ"ל לשעבר, חיילי צה"ל בהווה, בחיילי צה"ל שלא שכחו שהם חיילי צה"ל), ובכן למרות כל מה שהתרחש עד סוף יוני 1948, הנה ב-15 ביולי שוב ניסתה ממשלת ישראל, בתיווכו של שר הפנים גרינבוים, להגיע ל(עוד) הסכם עם האצ"ל. בתגובה להצעות גרינבוים - שלבגין בדיוק כמו לבן גוריון היה ברור שהוא אוהד אצ"ל מובהק - אמר בגין כי:

"בירושלים הוקמה מפקדה ראשית של אצ"ל והיא מוסמכת להחליט על מעמדו של אצ"ל בירושלים. כל משא ומתן בעניין זה יש לנהל בירושלים עם המפקדים המוסמכים במקום" (ברנר, 347)

בגין שהבין דבר וחצי דבר בנפתולי הפוליטיקה, ידע למנף את הרגשות הסוערים שנילוו לפרשה מטבע עוצמתה. בניגוד לדברים הברורים שאמר במוצאי שבת ה15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, בדבר סיום הפרק המחתרתי של האצ"ל ותחילתו של הפרק הפוליטי-פרלמנטרי-לגיטימי דרך תנועת 'החירות', הנה ב-23 ביוני 1948, פירסם בגין את הדברים הבאים:

"ממשלת ישראל הזמנית וראשה ביצעו אתמול את הפשעים האיומים ביותר נגד האומה והמולדת [...] בפקודתו של בן גוריון נמנעה הגשת עזרה רפואית לפצועים שאפשר היה להצילם אלמלא היחס הברברי של 'הדיקטטור'. ממשלה המסוגלת לבצע פשעים כאלה - פשעים נגד העם ונגד האנושיות כאחד - איננה ראויה לשלוט באומה [...] משטר הדמים של בווין לא יוחלף במשטר הדמים של בן גוריון. הנוער העברי - הנוער הלוחם והמשחרר - יילחם במשטר זה עד רדתו. ממשלת ישראל הזמנית לא נבחרה על ידי העם אלא מינתה את עצמה לממשלה [...] קיווינו כי היא תבין שלא תוכל לשלוט בכידונים ובמחנות ריכוז. עתה מתברר כי פני ממשלת בן גוריון לשלטון אימתנות ורצח המוני. 'ממשלת' בן גוריון כבר ויתרה למעשה על ריבונות מדינתנו ההופכת להיות בהנהגתו לגיטו שבו משתולל 'יודען-ראט' בוגדני ומשועבד לזרים. לנוכח המצב הזה התכנסה המפקדה של אצ"ל וקיבלה כתוצאה של דיוניה את ההחלטות הבאות: 1. חיילי אצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה הזמנית הבלתי נבחרת של מדינת ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה המיידית והעמדתה לדין העם. 2. חיילי אצ"ל במולדת ובתפוצות הגולה רואים ב'ממשלת' בן גוריון - פרט לכמה חברים שהם אנשים ישרים - ממשלת רודנים, אשר - אם היא תוסיף לשלוט - היא תשלוט בעזרת מחנות ריכוז, מרתפי עינויים ותליות. 3. בצבא העומד לפקודתה של 'ממשלה' זו אין חיילי האצ"ל יכולים לשרת. 4. מתבטלת בזאת ההוראה שניתנה לחיילי אצ"ל להתגייס ל'צבא ההגנה לישראל' ולהישבע אמונים ל'ממשלה' הזמנית" (ברנר, 269-268). 

 

ה. אלטלנה עלתה באש אך האלטלניזם המשיך לפחות עוד שלושה חודשים

במוצ"ש 26.6.1948, שידר רדיו אצ"ל בין השאר את הדברים הבאים:

" 'מחנה הרודנות' צוהל; הפורשים חוסלו ובן גוריון הטיל את מוראו על כל העם. אך הפצצת אנית נשק ורצח עשרים צעירים קוראים להתנגדות. הם מחזקים את ההחלטה לפרוק את עול הרודנות מעל העם. ראשי השלטון השנואים הסגירו לוחמים למשעבד הבריטי-נאצי [...] הם לא שמו לב ועשו את אשר עשו במרמה, בתכנית שטנית מוכנה מראש ובאכזריות נאצית ממש [...] כל איש ברחוב יודע שאם קמה בכלל מדינת ישראל - הודות לדרכנו ולמלחמתנו היא קמה. ציון איננה גיטו ורשה. לא ישלטו בישראל השוט המושאל מידי גויים משעבדים. עמנו חופשי הוא ומולדתנו חופשית תהי כולה. נשבענו!". (ברנר 282-281).

במחנה צה"ל בו ישב גדוד צה"לי שהורכב מאנשי אצ"ל לשעבר, ניתן היה להנות מכמה קריקטורות פורנוגרפיות בהן כיכב הפלמ"ח, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא יכול היה לקרוא על קירות חדר האוכל את הדברים הבאים: "שבועת אנוסים אינה מחייבת"; "מוות לבן גוריון"; "זכור את האניה"; (ברנר 349).

ביום ה-30 לאלטלנה (20 ביולי, 1948), פרסמה מפקדת האצ"ל את הדברים הבאים:

"ביום השלושים לרצח המתועב של אחים ואחיות מעפילים, אשר הגיעו משרידי הגיהנום הנאצי. ביום השלושים לרצח המתועב של אחים לוחמים [...] ביום השלושים לרצח המתועב של רוחנו, נשמתנו ומוסרנו הלאומי; הננו להשמיע באזני הרוצחים והפושעים, המתנשאים למשול בנו את דיננו דין הצדק: מות תמותו! גורלכם נחרץ! אחת דתכם למות!!! לא נשקוט ולא ננוח עד היום בו לעקר נשמתכם הפושעת מגופכם הטמא. ביום ההוא תגאל חרפת המולדת שסגרה שעריה בפני אחים מעפילים, ביום ההוא תיגאל חרפת הצבא ששלח חיציו בבחירי האומה. ביום ההוא תיגאל חרפת העיר, אשר ברחובותיה הובלו אחים מעפילים כשקלגסים ישראלים מתעללים בהם. ביום ההוא תיגאל חרפת הרבנים, שעמדו בפתח, אף גורשו ממטהו של הפושע המטורף בן גוריון. ביום ההוא תימחה החרפה מדפי ההיסטוריה המזהירים של עמנו. ביום ההוא יכופר דמם הקדוש של בחירי האומה. אמן! הנוקמים". (ברנר 349)

בירושלים הקפיד האצ"ל להפר הסכמים עם 'חטיבת עציוני', להשתמט מאיוש עמדות כדי לאפשר לאנשיו לעסוק בחיזוק האצ"ל, לגנוב נשק וציוד מצה"ל תוך ביצור עמדותיו ומתן הוראה לאנשיו לפתוח באש כנגד כל כוח צבאי שיתקרב, להבריח נשק ואנשים לירושלים, ולתכנן פעולות שיהפכו אותו לגורם שאי אפשר שלא להתחשב בו.

נזכיר את האירוניה הדקה בלשון המעטה, שמבחינת אצ"ל ירושלים היתה אקס-טריטוריה שכן האו"ם - בו האצ"ל לא הכיר כמובן, שהרי הוא שירת את המטרות הסמויות של "הבריטו-נאצים" כפי שהקפידו אנשי הארגון הזה לכנות את הבריטים, בלעדיהם אולי עד היום הנאצים היו שולטים בכל אירופה ואפילו לא יהודי אחד היה נותר לפליטה (ואין בעובדה זו להשכיח את התנהלותם הבזויה של הבריטים בכל הקשור להצלת יהודים שיכלו להמלט מאירופה בשנות המלחמה!) - הכריז עליה כעיר בינלאומית ולכן אין לממשלת ישראל דריסת רגל ריבונית בה.

בן גוריון, שהכיר היטב את ההתחכמויות של האצ"ל כבר מ-1937 ועוד יותר מאז שמנחם בגין הפך מפקד הארגון בינואר 1944, הקפיד להדגיש בהסכם של ה-1.6 בין המדינה לאצ"ל (הסכם שנועד לפרק סוף סוף את האצ"ל מנשקו, הסכם שהמשיך עוד שני הסכמים דומים שהוסכמו במרץ ובאפריל 1948), כי הוא - ההסכם - חל על כל שטח אשר "בתחום ממשלת ישראל", כלומר כמובן מאליו לכל בר דעת, כולל כל השטחים שאינם חלק מתכנית החלוקה (שממילא בטלה מאליה מהרגע שהערבים דחו אותה על הסף), כולל כמובן ירושלים.

רק לאחר רצח ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948, החליטה ממשלת ישראל לשים קץ לסחבת המחפירה הזו, לשערוריית המשך מו"מ מדיני בין מדינה ריבונית (ועוד בזמן שהיא נתונה במלחמה לחיים ולמוות), לבין ארגון "מורד" (בהצהרה ובמעשים!).

ו. העבר עבר אבל ההיסטוריה לא נחה לרגע

אבל ההיסטוריה לא הסתיימה שם כמובן. להפך, היא רק החלה. ליתר דיוק המאבק על הזכרון שהוא לא יותר, בלי ספק במקרה הזה, מאבק בין אנשים שעשו מאמץ להציג את האמת עתירת הפרטים מכל הסוגים (מדיניים, צבאיים, מבצעיים, טקטיים, קוניוקטורליים וכן הלאה), לבין אנשים שעשו מאמץ עילאי לרסק את האמת ולהחליפה בשקרים ובחצאי אמיתות הגרועים משקרים.

ב-1978 כאמור התפרסם ספרו של שלמה נקדימון, ללא ספק הביטוי הכי 'עבה' למאמץ הזה: תוך הישענות על אינספור פרוטוקולים של ישיבות גורמים הקשורים לממשלה הנבחרת (בעיקר מפא"י אך כמובן גם מפ"ם, "המפלגה של הפלמ"ח" שחלק מהעיוות נשען על ידי הצגתו כגוף מקביל - עוד "מחתרת" - השווה במשקלו העקרוני לאצ"ל, שטות שמעטות הן הגדולות ממנה), הישענות שמטרתה לספק לספר דימוי של מחקר ראוי לשמו, ברא נקדימון פרשנות מופלאה לפיה בן גוריון "הוטעה" על ידי "שותפיו" ב"שמאל" (כלומר מפ"ם), ושלכן לא הוא "האשם" בפרשת אלטלנה כי אם אותם שקוצים - ישראל גלילי בראשם - ש"הטעו" אותו כביכול. הגדיל לעשות נקדימון כאשר להפצת הספר התלוותה הבטחה ל"סקופ": שמעון פרס גילה את אזני מנחם בגין ב-1971 אודות "ההטעייה" הנזכרת, מש"ל.

למרבה התדהמה - בכל אופן תדהמת אלו המקפידים לעשות מאמץ לשחזור, ולא לטישטוש, העבר - אגדת "ההטעיה" כביכול (שאין לה שום אחיזה במציאות, לא רק כי בן גוריון הקפיד לדעת כל מה שהיה בתחום אחריותו אלא כי תגובותיו לפרשה מלמדות על דעתו עליה!), הושמעה כבר מעל דפי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" בתחילת יולי 1948, על ידי לא אחר מאשר עמיחי 'גידי' פאגלין, הארכי-טרוריסט של אצ"ל, האיש שאפילו מפקדיו הישירים לא ידעו למה לצפות ממנו.

לימים יעמיק תהליך "כיבוסו" של בן גוריון - אגדת, כלומר שקר "ההטעייה" כביכול שיחקה במאמץ הטישטוש השיקרי הזה תפקיד מרכזי (הצטרפו אליו אנקדוטות שהביא נקדימון אודות עדויות מפי פולה בן גוריון על הכבוד וההערכה שרכש בן גוריון למנחם בגין... ממש הזקנים מהחבובות!): את מקומו של בן גוריון כארכי-רשע יתפוס כמובן יצחק רבין. באחד מימי הזכרון לרצח, יכתוב "העיתונאי" אראל סג"ל מאמר דעה ובו הצדקה מפורשת של הרצח, שכן רבין לשיטתו (ולא רק שלו כמובן!) הוא הוא האחראי על "הרצח" באלטלנה, ומכאן שהתקיים בו הפסוק "על דאטפת יטיפוך" או "כול כלב ביג'י יומו".

מה לעשות שהעובדות הן שלרבין לא היה שום יד ורגל בפרשה, לא "רק" בשל מעמדו הצבאי הבינוני ולא "רק" כי ב-1948 הוא היה נטול מעמד מדיני, ולא "רק" כי הוא נקלע במקרה ליום הפרעות שעשו עריקי אצ"ל ואספסוף של מאות אזרחים שהתנפל על חיילי צה"ל בתל-אביב ועל מטות היחידות הצבאיות ששכנו אז ברחוב הירקון, אלא כי הוא היה חייל, קצין בכיר ברגע מסויים, וככזה עליו היה לקבל את האחריות לטיפול בפוגרום של אצ"ל, וחיילים לא קובעים מדיניות (אלא אם שמם הוא עמיחי 'גידי' פאגלין). כשהגיע יגאל אלון לתל-אביב, שוחרר מיד רבין מתפקידו כמפקד האירוע.

אבל עובדות מפריעות כידוע לסיפור טוב, ומה יותר טוב מסיפור אלגנטי לפיו הרוצח של 1948 קיבל את שלו ב-1995, כמעט בדיוק באותו המקום?? סיפור כזה יכול להחזיק מים רק ואך ורק אם לא יודעים על ההיסטוריה של הפרשה הזו כלום, או חמור מכך: אם יודעים עליה רק מה שנוח. כמו למשל שבן גוריון בסך הכל חיבב את בגין (ככה הרי סיפרה פולה לנקדימון החוקר הדגול), ומי שהטעו אותו היו אנשי "מחתרת הפלמ"ח" - ישראל גלילי (ככה הרי סיפר לנקדימון בסודי סודות, ב-1971, חתרננו הבלתי נלאה שמעון פרס).

ז. "אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה" (נתניהו, 2022)

ב-16 ביוני 2022, כיבד בנוכחותו ראש הממשלה לשעבר (ולשעתיד) חבר הכנסת בנימין נתניהו, את מאות באי טקס הזכרון השנתי לחללי 'אלטלנה' (טקס במהלכו מוגדרים חללי האצ"ל כ"נרצחים" [!!!!] ואילו שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מירי אנשי האצ"ל כלל לא נזכרים), ובמסגרת נאום אופייני מהודק ורהוט אמר בין השאר את הדברים הבאים:

"אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה. המוסדות הנבחרים. אבל בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה קיימים איזונים ובלמים. יש עם, יש בני שיח במחנות אחרים. יש ראיה היסטורית של סכנת ההתנגשות הפנימית. יש אורך רוח, יש סובלנות, יש הגיון, יש עצירה על הסף. כשאתה הולך לכוון אש לבני עמך, שנאבקים יחד אתך במלחמה נגד אויב חיצוני שיכול להשמיד אותך, יש עצירה על הסף. פה לא היתה עצירה על הסף".

כל מלה. אדרבא, הן עשויות היו להאמר על ידי בן גוריון, מה שהופך את דברי נתניהו לצדקנות אירונית מיוחדת במינה. כי אמנם כן. לא היתה עצירה על הסף, לא היה כיבוד של הכרעת מוסדות נבחרים, היה זלזול עמוק בבני שיח של רוב המחנות האחרים, לא היה שמץ של סובלנות, אפס הגיון והליכה בהתלהבות ובנחישות לקראת התנגשות פנימית.

ועל השאלה היכן עמד נתניהו בין ינואר לאוגוסט 2023 ביחס לדברים שהוא עצמו אמר באותו הטקס, אין צורך להתעכב. הדברים ידועים. די אם נקשיב שוב למלים ששימשו ב-2022 ככותרת להזמנה לאותו הטקס: "74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין".  

קין. למי שלא שם לב. קין. הראשון לעשות שימוש בדימוי מקראי זה היה ז'בוטינסקי, כבר ב-1937. החרה החזיק אחריו יריבו הגדול ביותר בתנועה - מנחם בגין - שבניגוד גמור לדימוי שניסה לייצר בסוגיית ההמשכיות כביכול בינו לבין "רבו" ז'בוטינסקי, הוא הלך בדרך הפוכה לחלוטין, מכל בחינה כמעט. ב-1944 אבל, גם בגין כבר נקט במושג "'קין" בבואו לדבר על תנועת העבודה הציונית, הכוח הגדול ביותר בלעדי מעשיו - אותם ידעו להעריך גם ז'בוטינסקי וגם בגין - לא היתה קמה מדינה.

הנחמה היחידה בסמליות הזו של השימוש בתיבה המקראית העוצמתית הזו - "קין" - היא שאכן "הבל" הוא התאור המדויק, הקצר, החד והקולע ביותר למורשת הרוויזיוניסטית, לפחות בכל הקשור לתולדותיה המדיניות של התנועה הזו, שאם קלאוזביץ צודק - והוא צודק - היא הדבר היחיד החשוב בתולדותיה של התנועה הזו, או של כל תנועה מדינית אחרת.

ז. תוספת בעיקבות עוד יום עיון על אלטלנה מטעם 'לשתף עצמנו'

כפי שיש לעשות אם רוצים חברה מעט בריאה יותר, זימנו אנשי 'לשתף עצמנו' יום עיון בנושא. מה כבר אפשר להספיק ביום עיון? מה שאפשר להספיק בכמה שעות: ביקור בחוף ויתקין בו עדיין עומדים על מכונם שרידי המזח שאמור היה לשמש את פריקת האנייה, ושהוקם עשרות שנים קודם לכן לטובת יצוא האבטיחים למצרים; ביקור בבית הקברות שם נטמנו חלליה הראשונים שלה הפרשה; ושמיעת הרצאות מפי מומחים לנושא (שרון ורדי, אודי מנור, זיו מאור), לטובת הבנת השתלשלות הארועים, משמעויותיהם והוויכוח עליהן.

שרון ורדי , המייסד והמנהל של 'לשתף עצמנו', לקח על עצמו את מלאכת תיאור עיקרי ההשתלשלויות, בדילוגים מתחייבים מהרצל, דרך נורדאו, דרך 'תכנית החלוקה', ומשם לצרפת ומשם לויתקין ומשם לים ובחזרה לויתקין ומשם לתל אביב ומשם ל'תותח הקדוש'.

את הרצאת 'המשמעות' הראשונה נתו כותב שורות אלו, בעל הבלוג, המוכר גם בתואר 'פרופסור' ושחשוב מכך הוא - כלומר אני - היסטוריון המאמין גם בצדקת הדרך הציונית (ולכן 'היסטוריון ציוני', כזה שלא יוציא מפיו לא את המלים 'הגירה' כתחליף ל'עלייה', לא את 'פלשתינה' כתחליף לארץ-ישראל, ולא את 'עוטף עזה' כתחליף 'למערב הנגב', או 'שער הנגב', או 'מעלה הבשור' או 'חבל מגן' או 'מועצה אזורית אשכול', או 'שדרות וישוביה' או 'נתיבות וישוביה', או כל צירוף מכבד אחר המגדיר את המעשה הציוני לא על פי קן הצרעות של רוצחי רעתה).

אין טעם וצורך לחזור על עיקרי הדברים שהצגתי ביום העיון הזה, שכן הם מופיעים קודם כל כאן, אבל גם בהרצאת היוטיוב הזו. אם בכל זאת לרכז מסר אחד מרכזי, ובכן הוא כפול:

א. מעשיהם של אנשי האצ"ל - רובם ככולם אזרחי מדינה ריבונית וחלקם הגדול חיילי צה"ל מגוייסים ובמדים!! - הם שורה ארוכה של אלימות מופגנת מוצהרת ושנעשתה בכוונה תחילה, ושלכן ככאלו מצדיקים מראש כל פעולה של רשויות המדינה כנגדם.

ב. הדרך הנכונה להבין את התנהלותו של מנחם בגין בפרשה, היא פוליטית-אלקטוראלית: ב-15 במאי הוא הכריז על סיום השלב המחתרתי של האצ"ל ופתיחתו של השלב הפוליטי-ממלכתי-פרלמנטרי (דרך 'תנועת החירות' שבמרכזה מפלגה בעלת שם זה, לימים המרכיב המרכזי של 'הליכוד'). אלטלנה נכפתה עליו על ידי אלו מאנשי התנועה - קודם כל בצרפת אבל גם בישראל - שלא הסכינו עם ההכרזה על סיום השלב המחתרתי, ובהנתן הכאוס שנוצר קודם כל בחוף ויתקין ובאחריות בלעדית של אנשי האצ"ל, החליט בגין למנף את המשבר לצורך גיוס הון פוליטי (וכך עשה כמובן גם בן גוריון, וכך גם אחרים - אנשי מפ"ם, או גרינבוים איש 'הציונים הכלליים', כי זו דרכה של פוליטיקה פרלמנטרית דמוקרטית: כל משבר יש למנף לצורף מיקסום ההון הפוליטי שלך).

ח. סקירת דברי עו"ד ואיש התקשורת זיו מאור

זיו מאור הציג את תפיסתו לגבי האירוע, מבלי להסתיר כלל את רצונו ללמוד (וללמד) ממנו לגבי המתרחש במקומותינו בשנים האחרונות. קודם כל הוא העלה פקפוקים מנומקים לגבי עצם ערכם של שני הספרים בעלי אותה הכותרת 'אלטלנה', שראו אור ב-1978, האחד על ידי איש השמאל "שונא הימין" כהגדרתו את אורי ברנר, והשני על ידי איש הליכוד ומקורב מאד לבגין שלמה נקדימון, זאת מכיוון שהם ראו אור ב-1978, שנה אחרי 'המהפך', כשריח חריף של פוליטיקה עולה מהם.

מאור לא שלל עקרונית את ערכם המחקרי, אבל כאמור העמידם בספק, תוך שהוא מעדיף - אם בכלל - את ספרו של נקדימון מכיוון שבניגוד לברנר ששימש כסגן מפקד הפלמ"ח בזמן אמיתי וגילה כאמור עוינות תהומית ו"שחורה" (כהגדרת מאור) כלפי 'הצד השני', נקדימון שם את הדגש על המאבק הפנימי בתוך 'השמאל' (ומאור התקשה מאד להוציא מפיו את המלים: 'ממשלת ישראל', או 'הממסד'', או כל ביטוי דומה אחר שתפקידו לתאר את הדברים כפי שהיו: בן-גוריון עמד בראש ממשלה זמנית שקיבלה את אמון הבוחרים כמה שנים קודם לכן, ביחס לנסיבות מדיניות דומות למדי שהתקיימו מ-1944 ועד להכרזת המדינה).

ואכן, לשיטת נקדימון - שכאמור לעיל הכריז על אותו סקופ מרטיט אודות "הגילוי" של פרס על אוזנו של בגין ב-1971 לגבי "ההטעיה" של גלילי את בן-גוריון (לולא אותה הטעיה לא היתה מתחוללת כלל הפרשה) - הנושא המרכזי לא היה חלילה הסרבנות, העריקה, המרידה וכן הלאה מצד האצ"ל לשעבר ולשהווה, אלא דווקא החתרנות 'הבולשביקית' של השמאל של מפ"ם.

וזו התיזה המרכזית שהציג מאור בדבריו, תוך שהוא מצביע על השאלה המתבקשת: האם היתה בכוונת האצ"ל להשתלט על המדינה.

תשובתו של מאור על שאלה זו שלילית וחד משמעית, וההוכחה היא הממלכתיות המובהקת של האצ"ל (כלומר של חירות) גם במהלך המלחמה וגם אחרי 1949 ולאורך כל הדרך. שאלה זו חשובה לדעתו כי רק אם אצ"ל אמנם התכוון לעשות הפיכה, הרי שרק אז יש צידוק לפעולות הקשות שנקט 'השמאל' (כלומר ממשלת ישראל, כאמור, למאור היה קשה לעבור מתיאור אידיאולוגי לתיאור פשוט של המציאות: היתה זו החלטת ממשלה לעצור את אלטלנה כך או אחרת). והואיל וברור שאצ"ל לא התכוון לבצע הפיכה, הרי שכל הפעולות שננקטו נגדו אינן מוצדקות.

חשוב מכך: לשיטתו של מאור טעה בגין טעות חמורה כש"הרכין ראש" כהגדרתו, וכי היה עליו להורות לאנשיו "להשיב אש" כדי להראות פעם אחת ולתמיד שיש מעשים שלממשלה אסור בשום אופן לעשות (אלא אם יש לה צידוק ראוי, וכאמור צידוק כזה לא היה).

כשהוא מצוייד בטיעון החזק הראשון - לא היתה כוונה לפוטש מצד האצ"ל - הוא ניגש לטיעון העיקרי, שמטרתו לצעוד בעיקבות נקדימון (ושמעון פרס) ולהסיר את האחריות מעל כתפי בן גוריןן (כאמור לעיל בניגוד גמור לעדותו העצמית של בן גוריון!), זאת באמצעות עיבוי הטיעון לפיו ראש הממשלה הזמנית הוטעה על ידי גלילי.

לצורך כך הלך מאור והפליג למחוזות האידיאולוגיה. תוך שהוא נשען על פרשנות טיפוסית (כלומר תלושת או לפחות מעוטת-הקשר) של פרשנים מסוגו של נקדימון לאידיאולוגיה של 'השמאל' ("כפי שנולד מתוך המהפכה הצרפתית": 'שוויון' של כל בני האדם, רעיון, אגב, שמופיע בספר בראשית פרק א'), ותוך שהוא מביא בפירוט יחסי את תפיסתו הבולשביקית למדי של יעקב ריפתין, "השמאל של השמאל של מפ"ם", הסביר מדוע הגיוני מצידם של סוציאליסטים להתנות את זהותם הלאומית בחשבונות גלובליים של הסיכוי של 'שמש העמים' (הלא הוא סטלין) להוביל מהפכה 'מעמדית' ברחבי העולם, כזו שתביא סוף סוף קץ לדיכוי הפועלים ולניצולם.

ריפתין צוטט על ידי נקדימון ובעקבותיו על ידי מאור כאומר, שאין לאפשר למדינה לפרוק מתנועת הפועלים את נשקה (כלומר, למשל, לפרק את הפלמ"ח), ולכן ניתן להסיק שריפתין הביט על אלטלנה מתוך הפנטזיה המהפכנית שלו. רוצה לומר שאילו לתנועת הפועלים היתה אלטלנה, קרוב לוודאי שהיא היתה מבצעת הפיכה, והואיל והאלטלנה היא בידי 'הפשיסטים', יש לעשות הכל (למשל להטעות את בן גוריון) על מנת להשמידה ועל הדרך להציג את הימין כחותר לפוטש ובכך להכפישו (כפי שנעשה למשל בימי רצח ארלוזורוב: על ידי הכפשת הימין ברצח, זכה 'השמאל' בנצחונו האדיר ב-1933).

מאור היה הגון מספיק כדי לומר את הידוע לכל: "אי אפשר" כך ניסח את הדברים, "למתוח את השמיכה של ריפתין עד בן גוריון", אבל כן במידה מסויימת עד גלילי.

מאור הוסיף עוד כמה שאלות רטוריות, כמו למשל אם האצ"ל התכוון לעשות הפיכה מדוע לו להודיע לממשלת ישראל על הגעת האנייה? בכלל ובפרט שהנשק שעל האניה היה רק חלק זעום מהנשק ששר החוץ הצרפתי בידו הבטיח (וקיים) לספק בהמשך?

וכאמור, טיעון המחץ המותח ביקורת דווקא על בגין על כך שלא הורה לאנשיו להשיב אש.

ט. תגובת 'היסטוריון ציוני' על חלק מדברי זיו מאור

א. פקפוקו של מאור באמינות ספרו של ברנר מוצדק לכל היותר - אם בכלל ולדעתי באופן מוגבל ביותר - לצד 'המדיני' של הספר, שכותרת המשנה שלו היא "מחקר מדיני וצבאי". שהרי העובדות המפורטות שמביא ברנר במחקרו לא היו עומדות לרשות המתעניינים אלא בצורה ספורדית, שכן הם מופיעים בצורה כזו או אחרת בנאומו של בגין, בזכרונות של אנשי הזמן, ביומנו של בן גוריון ובעוד מקורות. אמינותו של ברנר איננה דורשת הוכחות אלא אם מניחים שהוא בדה את אלפי העובדות שהוא מביא בספרו, ואז כמובן כל מדע ההיסטוריה מתמוטט, וזיו מאור לגמרי לא שם.

ב. ההוכחות על הממלכתיות למופת של 'החירות' אחרי מאי 1948 לא עולות בקנה אחד לא עם הנאומים הנזכרים לעיל של בגין ושל אנשי אצ"ל אחרים, בימים ובשבועות שאחרי הארוע, ועוד פחות מכך עם תגובת 'חירות' להסכם השילומים, ששיאם בהשלכת רימון לבניין הזמני של הכנסת בירושלים. כך או אחרת, זוהי חכמת-בדיעבד מובהקת. שהרי העניין הוא הנכונות למעבר משלב 'המחתרת' לשלב 'הפוליטי-פרלמנטרי-ממלכתי': אצל בגין ככל הנראה הנכונות היתה גבוהה יחסית, אצל פאגלין שואפת לאפס, ובין ה-9 ש ל בגין ל-0 של יריבו הגדול פאגלין, מתפזרים אלפי אנשי האצ"ל לשעבר, בכלל ובפרט כשיש משבר דרמטי כמו הגעת האניה לחופי הארץ בעיצומה של הפוגה.

ג. תביעתו של מאור - בדיעבד כמובן - לירי מצד אנשי אצ"ל-לשעבר (חלקם כאמור במדי צה"ל) על אזרחי מדינתם, נעשתה גם נעשתה. את האגדה על בגין כאילו מנע "מלחמת אחים" יש לראות כחלק מההון הפוליטי שרצה לייצר, ואמנם ייצר. אילו לא ירו אנשי האצ"ל-לשעבר לא היתה מתחוללת הדרמה, וממילא לא היו נהרגים שלושה חיילי צה"ל ונפצעים ומוכים עשרות ואולי מאות, ואלפי אזרחים לא היו עומדים בסכנת חיים.

ד. אילו כל מה שרצו אנשי האצ"ל-לשהווה (בצרפת, אלו שעמדו על 0 בסולם הנכונות לעבור משלב המחתרת לשלב הפרלמנטרי) היה להביא נשק ארצה, שהרי לטענת מאור הם לא התכוונו כלל לבצע פוטש, מה הפריע להם למסור את האניה כולה על נשקה לאנשי הרכש של ישראל שישבו באירופה והשיגו נשק פי עשרה ופי מאה מאשר "השיגו" אנשי האצ"ל (שהרי הנשק ניתן במתנה חינם אין כסף על ידי שר החוץ הצרפתי, מה שלא הפריע כמובן לאחר מעשה לאנשי האצ"ל-לשעבר להגיש חשבון הוצאות לממשלת ישראל, עוד אחת מהעובדות שמביא ברנר במחקרו 'המפוקפק' לכאורה)? ואם לא 'עוד באירופה' למסור את האנייה (שהרי מפעיליה בצרפת התנגדו לעבור לשלב הפרלמנטרי תוך שהם ממשיכים לפנטז על שטיפת חופי הארץ השלמה וטאטואה מכל תומכי החלוקה, אולי כולל 'אפילו' יהודים), אז אם הגעתה לחופי הארץ (שזה בדיוק מה שדרשה ממשלת ישראל, דרישה שאין טעם לדרוש אותה שהרי היא מובנת מאליה?).

ה. לבסוף: ריפתין. אכן האיש האמין באמונה שלמה בביאת המשיח סטלין והוא אף סבר שהוא לא יתמהמה ולא היה לו ספק שהוא יבוא. אבל הוא וגם כמה מאות חברים אחרים בשומר הצעיר קמו בכל בוקר לעבודת בניין האומה והארץ, ועם כל הכבוד לכמה כותבי מאמרים ב''המשקיף'' הם תרמו בתחום זה פי כמה, ולכן את האמונות המשיחיות שלהם במשיח סטלין, עם כל הגועל שיש בדבר, גועל מוצדק שאכן העלה את חמתם של אלפי אנשי שומר צעיר אחרים שסלדו מסטלין הרבה לפני הגילויים המפורסמים ב1956, יש לראות כעוד ביטוי של מחשבה משיחית שאיפיינה וממשיכה לאפיין יהודים. אחד מאמין בסטלין, השני בבא-סאלי, השלישי באיאן ראנד, הרביעי בביטקוין, החמישי בישועת השם כהרף עין. המבחן האזרחי פשוט ביותר: האם קם אדם בבוקר לעבודתו תוך שהוא מקפיד לקחת אחריות על עצמו ועל סביבתו, כן או לא. לא 'רק' ריפתין עמד במבחן הזה, אלא תנועת העבודה כולה, והדברים ידועים, כי לולא קמו בכל בוקר לעבודתם לא היינו מנהלים את הדיון הזה, כי כידוע רוב כוחם של הרוויזיוניסטים היה ברקלמציה ובדקלמציה כלשון הימים ההם, או בלשון ימינו: בדיבורים ובהצהרות ובהכרזות.

ו. ובאמת לסיום: הרעיון שבני אדם כולם שווים מופיע כאמור בספר בראשית פרק א', ולא בכתבי רוסו, ולא אצל מארקס, אלא במלים הנשגבות "בצלם אלוהים ברא אותו", כי בורא עולם - כך מחשבת עם ישראל מראשיתו - ברא עולם לכל באי עולם, ולא רק ליהודים ובוודאי לא רק לאנשי "המעמד" (למי ששכח: הכינוי של אנשי האצ"ל את עצמם). וכמובן, שאין שום סתירה לא בין רעיון שוויון ערך האדם שמקורו כאמור בספר בראשית, לבין המאבק של עמים לחירותם, כולל - ובמקרה הזה קודם כל - מאבקו של העם היהודי לחירותו. השאלה היתה אז (בימי משה וגם בימי בן גוריון ובגין) וגם היום: איך. התשובה על דרך השלילה: לא בכוח הסרבנות, לא בכוח האלימות, לא בכוח חציית הקווים המוסכמים לניהול אי ההסכמות. על זה התפוצצה פרשת אלטלנה, היא והאנייה וכל מה שבא אחרי כן.

דף המסרים הנכון למחאת הקיץ - בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. בעוד שלוש מלים: הדג זה אנחנו. בעוד שלוש מלים: הראש הוא האוצר.

 

לא ברור לי ואני מניח שלאף אחד לא ברור האם המחאה המתפתחת עכשיו תצליח להתרומם. אבל בכל מקרה אין לה שום סיכוי להצליח אם לא יגידו ראשיה, או מי שיהפוך לדבריה, את הדברים החשובים באמת.

והדברים החשובים באמת ימשיכו להיות חשובים באמת בין אם המחאה תתרומם ובין אם לאו, כי דברים חשובים הם חשובים כי הם נכונים. ואם להמשיך את ההשוואה המתבקשת למחאה בת ה-11, זה בדיוק מה שלא היה בה: אף אחד כמעט לא אמר בה את הדברים החשובים.

מה הדברים החשובים? בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. מי הדג? המדינה, החברה, האזרחים, המוסדות. כולם כמעט ללא יוצא מהכלל בבעייה. המדינה משותקת רוב הזמן בוודאי בדברים הקשורים בחברה. החברה המורכבת מאזרחים מוגבלים ביכולות הכלכליות שלהם (ואל תבלבלו לי את המוח עם התורים בנתב"ג ועם וולט והמשלוחים, וזה עוד עניין שחשוב לא לומר: לא מדובר על עוני ולא על רעב ומי שאומר עוני ורעב שלא יתפלא שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות), והמגבלות הכלכליות של האזרחים גדולות יותר בגלל המגבלות של המוסדות שהוקמו על מנת לשכלל ולייעל את החיים האזרחיים.

ומי זה הראש? משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד.

לא ביטוח לאומי ולא המורים ולא העיריות ולא המורים ולא השוטרים ולא הרופאות והאחים ולא העו"סים וכן הלאה. כל אלו יכולים לכלול בטלנים וצרי אופק, אבל בדרך כלל מדובר באנשים טובים שהצלחתם, כל אחד בתחומו, מוגבלת מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: מדיניות האוצר שמטרתה לא לשפר ולייעל את חיי האזרחים והחברה אלא להקפיד על גרעון מינימלי, להקטין עד כמה שניתן את אחריות המדינה לאזרחים (גם בתחומים בהם אין ויכוח שהמדינה תפקידה הוא לעשות את הדברים כמו חינוך ובריאות ובטחון פנים ופנסיה ועוד), ולמדוד את דרכה של הכלכלה בכמה מדדים תלושים מהמציאות כמו יעד אינפלציה ויחס חוב-תוצר. על כל אלו מוסיפים פקידי האוצר את הבונוס: תת ביצוע, מדיניות המיושמת אחרי שחוק ההסדרים (חוק אנטי-דמוקרטי לעילא!) עושה את שלו באותה מגמה שכל אזרח רואה את התוצאות שלה לנגד עיניו:

עומסים בכבישים, בבתי חולים, בשדה התעופה, בתחנות הרכבת, בתחבורה הציבורית, בהזנחת הפריפריה, בהפקרת בטחון העובדים, במכירת החקלאות הישראלית וכל המגזר היצרני הרגיל-טק לכל המרבה במחיר, ועוד ועוד.

ובחזרה למחאה: אם הכתבלב התורן יראיין את משפחת ישראלי בשדרות רוטשילד שתסביר לו שהיא שם כי יוקר המחיה וכן הלאה ושכר הדירה וכן הלאה ולשאלתו מי אחראי המשפחה תענה לו 'משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד כי משרד האוצר מעדיף לעשות כסף מעסקות נדל"ן והמחיר מתגלגל דרך הקבלנים לצרכנים', זו תהיה התשובה הנכונה.

אבל אם משפחת ישראלי תדבר על שחיתות, או על העירייה שלא עושה כלום, או על רדיפת הבצע של הקבלנים, או על אובדן הסולידריות, או על הגעגועים לשטייטל או לימים ההם שבגרוש היה חור או כל שטות רגשנית ונוסטלגית אחרת, פקידי האוצר ידעו ששוב פעם הכלבים (האזרחים) ינבחו (כלומר ידברו לא לעניין) והשיירה (מדיניות האוצר ב-40 השנים האחרונות) תמשיך לעבור.

וכאמור לעיל, עם או בלי מחאה, האמת הפשוטה הזו נכונה בכל מקרה. ומי שחושד שכל הכתוב לעיל נובע ממוחו של סוציאליסט הזוי (כי צפון קוריאה בלבלה וההסתדרות והקיבוצים והתמוטטות הגוש הסובייטי וקובה וכל הג'ז הזה) אז לא. ממש לא. כותב הדברים הוא קפיטליסט אדוק. הוא גם בורגני, בעל דירה בק"ק חיפה.

אלא שהקפיטליזם שלו מתמצה בכמה מלים שאמר כתב והפיץ אחד ממייסדיו אי אז לפני 250 שנה: an ounce of prevention worth a pound of cure

דבריו של בנג'מין פרנקלין הם תמצית השכל הישר, התבונה האנושית והמדיניות הכלכלית הנכונה - להשקיע בהווה (בחינוך, בריאות, רווחה, בטחון פנים) כדי להבטיח עתיד טוב יותר. כי אוהדי מדיניות האוצר תמיד אומרים בדיוק את זה: אסור לבזבז כסף בהווה על חשבון 'עתיד ילדינו'. בול. אלא שפרנקלין הקפיטליסט (וקפיטליסטים מזהירים אחרים) ידעו להסביר שלא מדובר בבזבוז אלא בהשקעה, ולכן מי שבאמת חרד ל'עתיד ילדינו' עליו לעשות את ההפך ממה שעושה כאן משרד האוצר כבר 40 שנה.

מסכת עבודה זרה - או: כיצד ומדוע עלולות אידיאולוגיות להפוך למעשה אלילות

א.

 המצב האנושי - לפחות מימד אחד שלו - הוא של מתח קבוע בין תודעת הקיום לבין משמעותו. אין זו תודעה 'סתם' כי אם כזו המתלווה למאמץ ההתמודדות עם אתגרי הקיום. המחשבה שעם חיסול בעיית המחסור בזכות המהפכה התעשייתית 'סוף סוף' התפנה האדם לעסוק בשאלות הקיום מוטעית. גם במצבים הקיומיים הקשים ביותר מרחפת מעל מאמץ ההתמודדות שאלת המשמעות. כך היה, כך יהיה. זהו המצב האנושי.

ב.

כלים. זהו מותר האדם עם כל הכבוד לעוד כמה בעלי חיים שיודעים להפעיל כלים. כלי האדם באים בשתי צורות ולשתי מטרות: הכלים הנחוצים להתמודדות עם אתגרי הקיום והכלים הנחוצים לדווח באופן נהיר על אפשרויות המשמעות. זהו שורשה של השפה האנושית, שהיא עצמה כלי-על מקצר-דרך, שנתן לבני האדם יתרון עצום בזכות היכולת להעברה תרבותית בין-דורית.

ג.

השמות שנתן האדם לכוחות הטבע - מבעלי החיים וצמחים שסיפקו לו מזון ובריאות ועד לעצים ולאבנים שביטאו להבנתם של הקדמונים כוחות-על - עומדים בבסיס התרבות האנושית. אין לדעת איך בדיוק התרחש הגילוי, אבל במוקדם או במאוחר ידעו בני האדם לתת שמות מופשטים לכוח-על עליון עוד יותר על כוחו של מי שסימל את המים, את האדמה, את האש, את הפריון, את השאול וכדומה. על פי פרשנות רווחת שמו של האל העברי הקדום - יהו - משקף את הקול שיוצרת הרוח, ואפילו המלה 'רוח', שהיא קודם כל תופעת טבע "המסיעה עננים" כביכול, הפכה עם הזמן לניגודו של הגוף, לביטויו המובהק של עולם המשמעות.

ד.

גילויו של 'יהו', כוח עליון שהוא מעבר לרוח ולמים ולחום ולקור ולחושך ולאור, יצרה את הרוח השוללת, הביקורתית, כלומר את המשמעות הרואה בסגידה לכל מה שמתחת ל'יהו' כעבודה זרה. הטיעון אודות 'יהו' כ"יוצר אור ובורא חושך", כראש הבראשית והשמים והארץ וכל צבאם ומה שעל הארץ ומה שמתחת לה, ומה שלפנים ומה שמאחור ומה שלמטה ומה שלמעלה, הוא מיניה וביה שלילת כל סוג של עבודה זרה, וגם מבוא למדע אוניברסלי שתכליתו לספק הסבר כמה שיותר פשוט לכמה שיותר תופעות מורכבות. מונותיאיזם מוניסטי רוחני וגופני, משמעותי וקיומי גם יחד.

ה.

אבל גם עבודת 'יהו' עלולה היתה ואכן נפלה במלכודת של הנחת המבוקש. התוצאה מוכרת בשם 'ימי הביניים' במקרה הטוב, 'העידן החשוך' במקרה המדוייק יותר מנקודת המבט של המסע האנושי בעקבות מצבו. עבודת 'יהו' הפכה היא עצמה לעבודה זרה שהגדרתה תמיד אותה אחת: ייחוס כוחות עליונים לגורמים שעליונות הכוח מהם והלאה, או ליתר דיוק את מודעותם לפער בין מה שהם לבין מה שהם אומרים על עצמם שהם, הם מנסים - ובמשך מאות שנים הצליחו - לבטא באמצעות שקרים מעולם הרוח ואלימות מעולם הגוף. האינקוויזיציה - כמה אירוני השם הזה - היה שיאו המתבקש של התהליך ההיסטורי הזה. כי אינקוויזיציה פירושה חקר, והכנסיה שהפכה עצמה בפועל לאלילות יומרנית חסרת סיכוי, עשתה שימוש באינקוויזיציה ובכל הכלים שעמדו לרשותה על מנת למנוע מהאדם לחקור את מצבו האנושי.

ו.

הפתרון בא באמצעות המדע. המדענים הראשונים עדיין לא ראו סתירה בין אמונתם היוקדת בכל אמיתות הכנסייה שרובן היו שקר, לבין הצלחתם לפענח עוד תעלומות ולמפות עוד ארצות לא ידועות פשוטו כמשמעו ('אמריקה', 'אוסטרליה') ותרתי משמע (מהמיקרו-אורגניזמים מתחת לעור ועד למאקרו-דוממים מעל לאור). אבל ממשיכי דרכם הלכו וחידדו את ההבדל בין מדע כשיטה לגילוי תשובות על שאלות 'האיך והכיצד' לבין כל עיסוק אחר המתמקד בשאלות של 'מדוע ולמה'. הצלחת המדע עד היום היא כל כך אדירה שההבחנה הזו - בין גוף (עניינו של המדע) לרוח (עניינם של לא-מדענים לא משנה מי הם) מוצגת כתנאי להמשך ההצלחה המדעית. כך נפתחה הדרך להפיכת המדע לאלילות. המדען האליל מקפיד לא לשאול עצמו מהיכן יושג הדם האמור לזרום בצינור שהוא מתכנן לצורך כך מחיפה לאילת, או מה תפקיד קופסאות הציקלון-B שהוא משפר את תהליך ייצורן. הוא לא עוסק ב'למה ומדוע' אלא רק ב'איך וכיצד'. 

ז.

הסתירה הזו - מדע שנולד כמהלך של שחרור מאלילות של רוח אך יצר אלילות של חומר - עמדה ליד עריסת האידיאולוגיה. אין זה מקרה שהמלה עצמה גם היא נולדה בתוך אותו רחם היסטורי חסר רחמים לא פעם, שהוליד את המהפכות הפוליטיות הגדולות של המאה ה-18, הצרפתית קודם כל. המלה עצמה לכאורה לא מחדשת מאום שהרי פירושה המילולי מוכר ב-200 אלף שנות הומו סאפיינס שקדמו למהפכה הצרפתית, וקיבלו ביטויים אצל חמורבי, אותנא-פישתים, סידהארתא, המקרא, הומרוס וכיוצא באלו יצירות שביטאו לוגיה של אידאות, סדר של רעיונות, או במלה אחת: אידיאולוגיה. אבל עובדת הולדתה מלמדת על ההבדל בין מה שהיא סימלה לבין כל מה שקדם לה. ראשית: המדע. האידיאולוגיות המודרניות כולן, גם הפוסט וגם האנטי מודרניות (כמו האידיאולוגיה הפנדמנטליסטית), מתייחסות למדע, מודעות למדע, לוקחות אותו בחשבון, לטוב (כמו במקרה של הליברליזם והסוציאליזם) ולמוטב (כמו במקרה של האחיזם המוסלמיזם). שנית: רהיטות. האידיאולוגיות המודרניות מופנות לציבור אנונימי ולכן מנוסחות באופן כזה (הכרזת העצמאות האמריקנית או המניפסט הקומוניסטי הן דוגמאות מופת לכך). שלישית: פתיחות. האידיאולוגיות המודרניות הן אקלקטיות בהשפעותיהן ופתוחות לפיכך לפרשנות, כל פרשנות, מצד יודעי ח"ן (מנסחי האידיאולוגיה או אלו שהכריזו על עצמם או הכריזו עליהם כעל פרשניהן המוסמכים) ומצד - בעיקר מצד - 'הדיוטות' (כולל אידיוטים, כולל שימושיים).

ח.

האידיאולוגיות הן מפות המשמעות המודרניות, שמעצם היומרה שלהן - לא פעם היא מומשה בפועל (ע"ע הלאומיות הליברלית) - לחבר מחדש בין רוח לגוף, בין ההתמודדות על הקיום לבין דין וחשבון על משמעותו, ניתן להבין את הצלחתן הגדולה. בעוד המדע בראשית דרכו נאלץ לפרוץ קדימה תוך מחיצת וריסוק הדוגמות של הכנסייה (ע"ע וולטר ושות'), אילוץ שהביא כאמור ליצירת החיץ בין 'האיך והכיצד' לבין 'המדוע ולמה', מהלך שהביא להצלחתו של המדע ועם הזמן להפיכתו לסוג חדש של אלילות, הנה האידיאולוגיה נשענה על המדע, רכבה עליו והכפיפה אותו לציווי האנושי העליון: לחפש את נקודת המפגש בין גוף לרוח, בין אתגרי הקיום למשמעותו.

ט.

אבל קללת - או ברכת - המצב האנושי נותרה בעינה. קללת הברכה היא עם הפיכת הגילוי החדש לחזות הכל, משם קצרה הדרך לאלילות. נזכיר: אלילות היא ייחוס כוחות-על לישויות לא-להם. ברכת הקללה היא הגילוי המחודש של מצב האלילות. האדם הקדמון צדק כשראה באויר מים רוח ואש כוחות-על העומדים לפני כל תופעותיהם המוחשיות. האדם הקדמון טעה כשייחס לאויר למים לרוח ולאש את כוח-העל של מקור הדברים ופתרונם. משם נולד מושג האל, אחריו הגיע האל הכללי האחד 'יהו' ומהברכה הזו נולדה קללת האלהת נציגיו 'הנכונים' של 'יהו', ומהקללה הזו נולדה ברכת המדע שרק ניתוקו מהערכים איפשר לו להגיע להישגיו, מהלך שהביא את קללת המדען כרובוט, מכונה מתוחכמת נטולת רוח. מהקללה הזו נולדה ברכת האידיאולוגיה, והנה אנו כאן, אחרי 200 שנות אידיאולוגיה, עומדים בפני הקללה התורנית: הפיכת האידיאולוגיה לעבודה זרה, לאלילות.

י.

אידיאולוגיה היא אלילות כשהיא מוותרת אפילו על אחד מתנאיה הנזכרים: המדעיות; הרהיטות; הפתיחות. 

מדעיות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו המבססת טיעונים על חצאי אמיתות הגרועים משקרים. הכנסייה בימי הביניים האמינה בהבלים שהפיצה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' יודעים במפורש שהם משקרים. מכחישי השואה מבססים את השקרים שלהם על אפראט מדעי (הערות שוליים, אינדקס ורשימה ביבליוגרפית). 

רהיטות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו העושה שימוש ברטוריקה נוחה לאוזן והמלטפת את האגו הפרטי והציבורי ולא על מנת להנאיר עניינים מורכבים ומוקשים. מפיצי האידיאולוגיה של התחממות כדור הארץ עושים שימוש ב'תמונה אחת השווה אלף מלים' כשהתמונה למעשה לא אומרת מאום בכלל וביחס לעובדות החשובות בפרט. מפיצי האידיאולוגיה של חטיפת ילדי תימן בלקן ואקאטמפוקוסטן עושים שימוש בטיעונים מובנים מאליהם כמו 'התנשאות' ו'עדתיות'. 

פתיחות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא פתיחות-לכאורה. היא פתוחה רק למה שמשרת את ההנחות המבוקשות של האידיאולוגיה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הנכבה-נישול-כיבוש' מקפידים 'לזכור' ("ע"ע "זוכרות") רק מה שנוח ורק מהיכן שנוח. ההיסטוריה עבורם היא כחומר ביד היוצר ובלבד שהיא, ההיסטוריה, מייצרת את מה שמראש היא אמורה להוכיח. מפיצי האידיאולוגיה של 'כוחות השוק' מקפידים להצביע רק על העובדות המלמדות על נכונותה ולא חלילה על כל אלו המפריכות אותה.

י"א.

מה השלב הבא? קללת הברכה וברכת הקללה ימשיכו ככל הנראה לייצר את האנרגיה האנושית שתפרוץ את הדרך הבאה. איזה מינוח יהיה לשלב הבא? אין לדעת, ואין לכך חשיבות. כי דבר אחד ברור: האדם ימשיך במסע היצירה שלו, כל עוד אתגרי הקיום שלו והרצון לתת לו משמעות יעמדו בתשתית חייו. אין שום סימן שנתוני הבסיס הללו עומדים לעבור מן העולם. כל שנותר לקוות הוא שהמודעות להיסטוריה הארוכה של יצירת ההיסטוריה האנושית על ידי האדם, תהיה נוכחת יותר כך שמסע היצירה הזה יתנהל עם פחות תקלות, פחות תאונות, פחות מהמורות.

נאמנות כתנאי לאזרחות ומצויינות כתנאי לתגמול כספי - הליברמניזמוס שובר שיאים חדשים

 

אביגדור ליברמן הוא איש נבון למדי. חביבות עלי מאד ההצעות שלו לתיקון החברה הישראלית. את הראשונה כבר הספקנו לשכוח, אבל היא נצורה בלבי וברשומות למיניהן: להתנות אזרחות בנאמנות.

ליברמן כמובן ידע ב-2009 (אז עלתה ההצעה המופלאה הזו) שאין שום דרך למדוד נאמנות ושרק במשטרים כמו זה שהקים היטלר אפשר לשלול אזרחות על בסיס מסוג זה. אבל כאמור, הוא אדם נבון, ולכן ברור שהואיל והוא ידע את האמת הבסיסית הזו, התבונה שלו היא במישור אחר, המישור הציבורי: לליברמן היה ברור שהסיסמא הזו תבטיח לו כמה מאות אלפי מצביעים.

הוא צדק כמובן. ניתן להעריך שחצי מתוך כמעט 400 אלף האזרחים שאיפשרו למפלגתו 15 מנדטים היו מצביעים לו בכל מקרה (הצבעה 'עדתית') וההפרש - 200 אלף קולות - הגיע מההבטחות הריקות (כך מסתבר) לנישואים אזרחיים ומההבטחה העוד יותר ריקה (מכל בחינה מעשית כל עוד מדובר בדמוקרטיה) להתנות נאמנות באזרחות.

מיותר לציין שליברמן השנון כיוון בהתנייה הזו לערביי ישראל, אבל לפחות הוא ידע שאת ההתנייה חסרת השחר הזו, אם בכל זאת תיושם, אפשר יהיה להפנות גם לכיוון שותפיו הקואליציוניים, נציגי החרדים.

את אותה תבונה פוליטית - שכל עוד רמת החינוך הפוליטי בארץ (ולא רק בארץ ולא, זה לא מנחם) היא בשפל המוכר - מיישם עכשיו ליברמן כשהוא תובע להתנות את העלייה בשכר המורים ב"מצויינות".

מי יכול לומר מילה רעה על מצויינות? אני בוודאי שלא. הרגע סיימתי את ריצה מספר 17 בחודש מאי (המכסה היא 15 ריצות לחודש של 31 יום) וגדלתי בבית בו אב המשפחה הקפיד להזכיר לצאצאיו ש"עם פחות מ-150 לא נכנסים הביתה" (הציון המקסימלי, נזכיר, הוא 100, כי כך בנויה המתמטיקה, ועיון בתעודת הגמר של אבא גילתה שהוא סיים תיכון, אמנם התיכון הטוב ביותר בארגנטינה ובאותה התקופה מהטובים בעולם, בממוצע 78, אבל את זה גיליתי מאוחר, מאוחר מדי).

ולכן ליברמן צודק. בוודאי מצויינות. בכלל וכבסיס לשכר ולהכנסה כלומר לתגמול כספי.

אבל אני משוכנע שליברמן יסכים אתי שלא רק המורים אמורים להמדד במדד הזה, אלא כל גורם אחר במשק, כי ללא מצויינות אין ציונות (הנה יצאה לי אפילו סיסמא מצויינת המציינת את מה שאני מנסה לציין).

שכרו של שר האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתו לעמוד ביעדים לאומיים מוסכמים כמו למשל ירידה ביוקר המחייה (את מה שאני חושב על השטות הזו כתבתי במקומות אחרים אבל כרגע אנחנו משחקים במשחקי ההסכמה), כמו למשל הירידה במחירי הדיור, כמו למשל הירידה במדד האינפלציה, כמו למשל ההשקעה הציבורית. על פי הישגיו של שר האוצר בתחומים אלו הוא לא אמור לקבל משכורת בכלל.

הלאה. שכרם של פקידי האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתם לעמוד ביעדים המוגדרים בחוק בנק ישראל או בכל חוק דומה אחר. אין צורך להרחיב, גם להם לא מגיע משכורת בכלל.

הלאה. ראש הממשלה גם הוא לא ראוי למשכורת כי גם הוא לא מצליח להצטיין ובדרך כלל נכשל כי עובדה שהאיום האיראני עוד כאן וחמאס וחיזבאללה וכן הלאה.

הלאה. על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וראשי הבנקים מגלגלים לכיסיהם בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שהבנקאות ממלאת את תפקידה במצויינות אגדית: עובדה, כל אזרח שרוצה אשראי לכל מטרה מקבל אותה בתנאים נוחים וההון העצום (עשרות מיליארדים רק מעמלות) משמש כמנוף לפיתוח הארץ. עובדה, אין פקקים, יש דיור בשפע ובמחירים שווים לכל נפש, ובקיצור, התממש חזונו של הרצל לגבי הבנקאות במדינת היהודים, חזון שבא לידי ביטוי בשמו של הבנק שהקים חוזה המדינה: 'אוצר התיישבות היהודים'.

הלאה.

על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וחברות האנרגיה מגלגלות לכיסיהן בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שחברות האנרגיה ממלאות את תפקידן במצויינות אגדית: עובדה, הדלק ידידותי לסביבה, אפס זיהום, אפס גזי חממה, כאילו אנחנו כולנו מחוברים ישירות לאבא-שמש המאפשר לנו לנוע לכל מקום על אמא-אדמה.

ובחזרה למציאות: העובדה שהבנקאים או ראשי חברות האנרגיה מגלגלים לכיסיהם הון עתק מוסברת בסיבה אחת ובסיבה מרכזית אחת בלבד - הם מסוגלים לעשות את מה שהכלב מסוגל לעשות כי הוא יכול. נקודה.

כך פקידי האוצר החותמים לעצמם על הצ'קים, כך בכירי המערכת. כך היה וכך הווה. מה יהיה בעתיד? מי יודע. אולי תקום פעם חברה הגונה גם בתחום זה. אין שום סימן לכך אבל מותר לקוות, ככתוב בהמנונינו 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

אבל לצד התקווה המציאות פשוטה בתכלית: רק על בסיס התארגנות ניתן לשפר תגמול כספי. נקודה. אכן כן, מדובר במאבק כוחות. יהיו שיגידו שזו האנטומיה של הפוליטיקה ואין סיבה להתלונן על כך בדיוק כפי שאין טעם להתלונן על החום בקיץ ועל הברחשים באביב.

על השאלה 'כמה בדיוק מגיע למורים' ניתן לענות בדיוק באותו אופן שניתן לענות על השאלה 'כמה בדיוק מגיע לשר האוצר\לפקיד האוצר\לראשי הבנקים וחברות הביטוח\לאלו שיושבים על ברז האנרגיה': כל אחד מתוגמל בהתאם לעוצמת כוח ההתמקחות שלו.

למזלם ולצידם של הליברמנים עומדות שתי עובדות מרתקות: האחת - הנטייה של הרבה מאד ישראלים לקנות את מסכת ההכפשות המסורתית כנגד המורים. השנייה - הנטייה של כמעט כל המורים לחשוב קודם כל על הציבור ורק בסוף, מדי פעם, על עצמם.

בהתאם שכרם, בהתאם תנאי עבודתם, בהתאם מעמדם הציבורי.

קובי שרת - תנצב"ה ועוד הזדמנות לעיין בתורת המחנות של חוג אורנים

 

כמה מלים על קובי שרת שהלך לעולמו. לצד כל מה שיש לומר על איש רציני ונבון, שהיה מסור למורשת אביו ושיש מקום לטענה שאילולא מפעלו המונומנטלי לא היינו מחזיקים בידינו אוצרות אדירים: מורשתו של משה שרת. אמק"א, והדברים ידועים.

שני דברים אולי פחות ידועים ופחות נעימים לאוזן, ויסלחו לי האיסטניסים, ואם לא יסלחו גם טוב, קל להשיג היום נעלי ספורט מעולות במחירים טובים מאד.

האחד - קובי שרת הפך עם השנים לעוד נקודת ייחוס לתורה הפוליטילוגית המוכרת בכותרת 'תורת המחנות' או 'חוג אורנים'. לא נכנס לסבך התיאוריה הזו, שחלק מהמאמצים להגן עליה על ידי חלק מאנשיה הוא הכחשת עצם קיומה.

נסתפק רק בסיפור קטן אחד הקשור לספר שפרסמתי לפני עשר שנים, 'לעשות שלום עם הפלסטינים' שמו. כותרת הספר לקוחה מכותרת של מאמר שכתב הגיבור המרכזי של המחקר שעשיתי, מנחם מילסון שמו, שבסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80' היה מעורב בפרשה שנויה במחלוקת (מצד 'הימין' ומצד מה שכבר אז כונה באופן לא ברור 'שמאל'), המוכרת בשם 'אגודות הכפרים'.

מוזמנים לבקש את הספר אשמח לשלוח אותו תמורת סכום סמלים בפורמט PDF, ואפשר להסתפק בעיון זריז בויקושפדיה.

בכל אופן, להפתעתם של כמה מחברי 'החוג' הנזכר, הסתבר להם שבניגוד גמור למה שגוזרת התיאוריה (המוכחשת כאמור על ידי כמה מנושאיה), קובי שרת לא רק התנגד למעשיו של מילסון, אלא כינה אותו בכינויים שאני מעדיף לא לחזור עליהם הגם שהם נשענו על עברית יפה מאד (קובי שרת היה איש משכיל מאד ובעל עברית משובחת לפחות כמו של אבא שלו).

ההפתעה נבעה מכך שעל פי תורת המחנות, הואיל ומילסון הוא בצד של מתנגדי ערפאת ואש"ף ולכן ראויים מאמציו לכל שבח (מה שנכון, לפחות זה מה שכתבתי במחקר שלי), הרי שכל מי שהתנגד לטיפוח אש"ף על ידי ישראלים (וגדול מטפחי אש"ף היה משה דיין והמשיך את דרכו שמעון פרס), הרי שברור שהוא חייב לתמוך במאמצי מילסון.

הואיל וקובי שרת היה הרוח החיה והמנוע המרכזי בקידומה של מורשת משה שרת, והואיל ומשה שרת היה באופוזיציה לבן גוריון, והואיל ודיין ופרס היו תלמידיו וממשיכי דרכו של בן גוריון (כך לפחות טוענת התורה), הרי שברור שקובי שרת חייב להיות בצד של מנחם מילסון.

תקלה קשה: המציאות לא הסתדרה עם העובדות. באסה.

עניין שני העולה בקנה אחד עם העניין הראשון: לא מזמן ראה אור ראיון ארוך שנתן קובי שרת לעיתון לאנשים חושבים, ובו תאר את מדינת ישראל באופן בו נהגו לתאר אותה אנשי המופתי עוד לפני שהמדינה קמה ('הציונות תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הערבים' וכן הלאה), ובדומה למה שכתוב באמנה הפלסטינית וכן הלאה.

איך זה קשור: חוג אורנים החל את דרכו כעוד גורם שהיה מעורב בפוליטיקה של מפא"י באמצע שנות ה-60'. באותה תקופה התחדדו המתחים הפנימיים סביב 'פרשת לבון' וסביב עניינים שאי אפשר היה לדבר עליהם באופן ישיר, במרכזם הויכוח על מדיניות הבטחון היסודי של ישראל, או בעברית מגורענת יותר: שאלת הגרעין הצבאי כן או לא, ומשלב מסוים, לא כן או לא אלא איך (התשובה שהתקבלה אם זה מעניין מישהו מהקוראים מוכרת בשם 'עמימות' שזה סוג של 'כן ולא ובעיקר לא אבל אם יהיה צורך אז כן אבל גם אז לא אלא כאילו').

חוג אורנים הלך בגדולות והסביר מדוע באמת יש לבקר את בן גוריון ולא להסתפק בביקורת קונקרטית הקשורה לתת-פרשה כזו או אחרת. התיאוריה (המוכחשת) הסבירה שבן גוריון מייצג ומקדם כוחות אופל שעניין הגרעין הוא רק אחד מהם. התיאוריה מקיפה סוגיות ליבה כמו ענייני נפט, מימון, אשראי, יחסי עבודה, מדיניות גלובלית וכן הלאה וכן הלאה.

ככל שהעמיקה פעולתו התיאורטית של החוג, כך הלך החוג והתרחק מהעניין לשמו הוקם: הפוליטיקה הקונקרטית. הסיבה לכך היתה קודם כל שהפוליטיקה הקונקרטית הלכה כהרגלה למקומות בלתי צפויים. דיין למשל לא ממש רצה שתקום רפ"י, וכשרפ"י החליטה להצטרף בינואר 1968 לתלכיד המפלגתי-תנועתי שיצר את 'מפלגת העבודה', הודיע אותו דיין שכל מטרתו בהצטרפות הזו היא לחסל את דרכם של אשכול-ספיר-גולדה ולא באמת להטות שכם למאמץ משותף להמשיך את מפעל הבנייה של תנועת העבודה. בן גוריון למשל החליט אותו הרגע לפרוש מרפ"י ולקחת חלק בהקמת 'הרשימה הממלכתית' שתוך זמן קצר תעלם גם היא.

בכל אופן, מה שהחל כביקורת על בן גוריון הפך לתיעוב של בן גוריון ולסימון אוטומטי של כל מי שממשיך או לא ממשיך את בן גוריון ואת ממשיכיו (דיין ופרס) בהתאם.

הראיון האחרון של קובי שרת הוא המימוש של קו המחשבה המעוות הזה: ביקורת על בן גוריון שהפכה לביקורת על המדינה של בן גוריון שהפכה לשנאת בן גוריון שהפכה לשנאת מדינת ישראל.

סנט אקזופרי כתב את כל מה שכתבתי ממש בקיצור: ילדים, הזהרו מעצי הבאו בב.

כך או כך, ולמרות הכל, תודה קובי על מפעל חייך - כולל השיר 'אהבה פשוטה' שהוא גם שיר פופ נפלא וגם צוהר להביט דרכו על החברה הישראלית בשלהי שנות ה-60' - תנצב"ה, אמן.

תגובה לא ערוכה ולא ארוכה שכתבתי בפייסבוק לתיזה לפיה האליטות הציוניות בגדו בציונות כשהחליטו להציל את היהדות וויתרו על אוגנדה

 

כן, תודה, הספקתי לראות את ההבל הזה הבוקר בדלת האחורית של מקור אחר. שמע, מביך. טיפשות כזו באמת שהרבה זמן לא פגשתי. 

מעלילי העלילה על דרייפוס לפחות חיברו אותה לעניין הגיוני ושכיח: בגידה. רוקחי הפרוטוקולים של זקני ציון לפחות ניסו לשוות להבלים שלהם נופך קונספירטיבי. היטלר ידע שתורת הגזע היא שטות מוחלטת אבל בהופעות הפומביות שלו התנהג כאילו הוא ממש מתעב יהודים. ממציאי השקר אודות ילדי תימן בלקן אפגינסטן ואקאטמפוקסטן באמת מזדהים עם כאבן של משפחות שהעובדה שהן לא מכירות בעובדות לא באה על חשבון העובדה שהן כואבות. 

כאן מדובר במשהו מסדר גודל אחר לגמרי. זהו טימטום עמוק לאור יום, בלי תירוצים ובלי כיסויים ובלי תרגילים. אפילו הביטוי העממי המדוייק והיעיל בדרך כלל - לכתוב נח בשבע שגיאות - מתגלה כאן כחסר. לזכותו של האיש יאמר שהוא אכן פתח דף חדש באנציקלופדיה הגדולה של הטימטום האנושי עליו דיבר איינשטיין, ובמונחים מדעיים מדובר פה בשינוי פרדיגמה.

אסתפק בכותרת השערורייתית הזו, ובסוף אציין שני מקורות שאין לי ספק שהד"ר המהולל, שהחל את דרכו כהנדסאי חשמל לפני שהצליח להסתנן - תעלומה מרתקת בפני עצמה! - למסדרונות האונ' הפתוחה,לא פחות, לא קרא לא מכיר ואם מכיר וקרא לא הבין ואם הבין לא הבין. נתחיל:

 1. מי הן 'האליטות'? לכאורה קטגוריה היסטורית הקשורה בציונות טרם המדינה. למעשה מדובר בעוד התעמרות בזכרון מפא"י, אבי אבות הטומאה של אנשים האוחזים בדעותיו של הגאון התורן הזה. כך או כך, אם להתייחס לגופן של טענותיו: הוא מנגיד באופן שטחי - כיאה לאנשים הנוקטים בטכניקה הלוגית שלו - את הציונות של הרצל עם זו של אחד העם (להציל את היהודים או להציל את היהדות), כשבפועל, ככל שהדברים נוגעים לאיש החשוב בהנגדה הזו, הרצל, מדובר בדיכוטומיית סרק. קריאה אלכסונית ביומני הרצל תגלה זאת. יצחק וייס כתב על כך. אלטנוילנד הוא מקור מספיק כדי להפריך את הטיפשות הזו. ההנגדה הזו חיונית לטובת האידיוטיזם הבא: אוגנדה. 

2. אוגנדה: אילו הנדסאי החשמל הזה לשעבר היה קורא קצת בנושא, למשל מאמר של ישעיהו פרידמן שזמין במרשתת כבר יותר מ-25 שנה, אולי 31 אבל אני לא סגור על זה, בכל אופן הרבה מאד זמן, אני משוכנע שבספרייה של האונ' הפתוחה המאמר של פרידמן בעיונים בתקומת ישראל ניתן לקריאה, ואני משוכנע שהאיש הזה יודע לקרוא, הוא היה מגלה שאוגנדה לא רק שלא היתה אופציה של ממש מנקודת מבט מעשית, ומילא האנכרוניזם המגוחך הזה לפיו יהודים שנרצחו ב-1941 אמורים היו להסיק מסקנה כבר ב-1903 ולהגר בהמוניהם לאוגנדה, מילא, אלא שאוגנדה גם לא היתה אופציה מבחינתו של הרצל. אמנם רמת הטיפשות באקדמיה ומחוצה לה בנושא זה ממשיכה להכות את אותו שורש מוכה כבר עשרות שנים, אבל ממי שאת תיזת 'בגידת האליטות' שלו מבסס על טיעון לפיו אוגנדה היתה אופציה, חזקה עליו שיעשה את המאמץ וילמד את הנושא. אבל למה ללמוד כשאנו חיים בעידן מטורלל המעודד מטורללים להציג את מרכולתם באופן 'פרובוקטיבי' ולעזאזל העובדות? א-פרופו עובדות:

3. כשם שסביר להניח שהגאון הנ"ל לא קרא מאמר של פרידמן המקיף 30 עמודים ואם קרא לא הבין ואם הבין התעלם ממה שכתוב בו ובכך עשה מעשה שלא יעשה מבחינה מדעית אבל מעשה שלגמרי יעשה מנקודת מבט טירלולית, סביר עוד יותר להניח שהוא לא קרא ואולי לא ראה אפילו את ספרו - צמד כרכים - של טוביה פרילינג, 'חץ בערפל' שמו, המקיף 1200 עמודים, 300 מהם הערות שוליים, והעוסק במאמצים הבלתי אפשריים (כי במציאות - ולא בדמיונו הקודח של מטורללנו הנ"ל - במציאות, ויש דבר כזה, הם היו בלתי אפשריים) של מוסדות הישוב, 'האליטות' בלשון המלוקקת של איש הביקורת, לסייע ליהודים באירופה, כנגד כל הסיכויים וכמובן עם מעט מאד הישגים כי מה לעשות ומי שניהל את העניינים באירופה בתקופה הנדונה לא היו 'האליטות הבוגדות' של מפא"י וויצמן פינת אחד העם אלא הנאצים החזקים מאד ועוזריהם הנחושים מאד. 

אבל שוב, לשם מה לקרוא מחקרים העוסקים בנושא והעלולים לפגוע בתיזה? בכלל ובפרט שהוא יודע שכולנו יודעים שרובנו לא מטריחים עצמנו לקרוא שום דבר לפני שאנו מציגים דעות 'מגובשות'??? עובדה, ספרו של הנדסאי החשמל שזכה ללמוד את ארנסט גלנר (מידע מהויקיפדיה) זכה לביקורת 'מדעית' בכתב עת 'מדעי' של אוניברסיטה מכובדת בישראל. אתה פטור מלשאול את השאלה המתבקשת, האם זה שכתב על הספר ביקורת ראה את המאמר של פרידמן על הרצל ואוגנדה או שמע בכלל על טוביה פרילינג ועל הספר 'חץ בערפל'. 

אלו החיים ידידי. זה מה יש. 

יא! ברעכען? – נישט! או: מדוע העבודה המאורגנת היא נכס ולא נטל (פרק שקוצץ קשות ושרק חלקו הופיע בספרי החדש)

https://www.mendele.co.il/product/legufoshelinyanudimanor/ 

עם אתגרי הפערים בחברה הישראלית מתמודדים גורמים שונים המהווים את מה שמכונה 'החברה האזרחית', כלומר ארגונים וולונטריים – שבכך הם נבדלים מהמדינה – מהסתדרות העובדים הכללית, ועד ארגוני פילנתרופיה המחלקים קמחא ד'פסחא כמו בימי הביניים או במגילת רות (כלומר כמו בימים בהם מדונם אדמה הפיק האדם 25 ק"ג חיטה, ולא כמו בימינו 500 ק"ג ויותר). על כך שארגוני הפילנתרופיה למעשה מנציחים ומעמיקים את המצב הקיים אין צורך לומר דבר. צרות האופק הרואה ב'כוחות השוק' את חזות הכל היא המשך ישיר של תרבות מסורתית לפיה 'הכל בידי שמים', 'כלו מכתוב' או 'פרה-דסטינציה'. בעברית, ערבית או לטינית, הרעיון הוא אותו רעיון: לאלו שיש יש ולאלו שאין אין כי לאלו שיש יש מזל ולאלו שאין אין מזל, וב'מזל' הכוונה היא גם לכשרונות, גם למיקום חברתי, גם לברכת שמיים ('פרובידנס') וגם למזל פשוטו כמשמעו (ירושה, לוטו וכדומה). כך או אחרת, רעיון זה גוזר מסקנה אפשרית: צדקה וחסד. אצל יהודים קתולים ומוסלמים יותר, אצל פרוטסטנטים פחות, כך או כך 'כולם מתים בסוף' וגן העדן הוא בדרך כלל מקומם של העניים, ומכאן שהחשבון החברתי מתאזן ב'סופו של דבר'.

אבל הסתדרות העובדים הכללית, היא ורשימה ארוכה מאד של גופים וארגונים דומים שקמו וממשיכים לקום ב-200 השנים האחרונות, נשענים על הנחות יסוד הפוכות לחלוטין: האחת – שהדינמיקה של הכלכלה המודרנית מחייבת התארגנויות של אזרחים. השנייה – שהכלכלה המודרנית צופנת בחובה את האפשרות לשים סוף לסדר החברתי המסורתי של פילנתרופיה וצדקה. במונחים מקומיים, ההסתדרות – כמו קואופרטיבים יצרנים וצרכניים, אגודות שיתופיות וכדומה – משוכנעים שלפסוק האהוב בהמנון הלאומי ('להיות עם חופשי בארצנו') יש, או חייב להיות, מובן כלכלי-חברתי. לכאורה הנחות היסוד הללו אמורות היו לשמש את כל מי שלוקח חלק בויכוח אודות טיבה של הכלכלה, סיבתם של הפערים החברתיים, חשיבותם היחסית והדרכים להתמודד עמם. בפועל למרבה הפרדוקס והצער המצב הפוך: רוב הציבור 'חושב ימין וחי לו בשמאל', או 'ידיו ידי יעקב וקולו קול עשו', כלומר רוב הציבור (משני צידי החלוקה המעמדית), חי בפועל חיים כלכליים מודרניים, אבל ממשיך להבין אותם במונחים מסורתיים.

אחד ממאפייני המודרנה הוא הדגש על ההווה. לא עוד 'עולם הבא' ו'ימות המשיח'. האזרחים המתארגנים בארגון עובדים עושים זאת על מנת להבטיח שלא מדובר בעוד סוג של מיסטיקה ותיאולוגיה. 'אפילו' הכלכלן הליברל ג'ון מיינרד קיינס נהג להפטיר בציניות כלפי חסידי 'כוחות השוק', שתמיד הצדיקו צעדים דרקוניים בטענה לפיה המצב ישתפר 'בטווח הארוך', כי: 'in the long run we are all dead'. קיינס, נזכיר, היה כלכלן מזהיר שכמו פרנקלין אין לחשוד בו ולו באבק סוציאליזם לא עלינו ר"ל. דווקא מנקודת מבט של חסיד הליברליזם בכלכלה (ובכלל) הוא הבין את מה שב-40 השנים האחרונות רוב פרנסי המשק הישראלי – הם ועדת התוכיים המדקלמים את 'התורה' המצדיקה את מדיניות ההפקרה המופקרת שלהם -  מקפידים שלא להבין: על מנת שהכלכלה המודרנית תפעל באופן יעיל יש להתערב בה באופן תדיר, בדיוק כפי שספורטאי או רופא עוקב אחר מצב הגוף. עברו שנים רבות עד שגישתו של קיינס הפכה למובנת מאליה, ועד אז הונהגה מדיניות פטאליסטית שהניחה כי משברי הכלכלה דומים באופיים ובמחזוריותם לגאות ולשפל באוקיינוס ובמזג האוויר.

אחת התגובות הראשונות למדיניות ההפקרה המופקרת הזו שכמובן לשיא ביטויה הגיעה בארה"ב (בשם 'כוחות השוק' קיבלו יזמים זריזים מממשלת ארה"ב נכסים ציבוריים בשווי מדומיין, מה שאיפשר להם להפוך לאזרחים פרטיים בעלי עוצמה ציבורית אדירה). ברבע האחרון של המאה ה-19, על בסיס תפיסה צנועה שהוגדרה במלים pure and simple, התארגנו עובדים בארה"ב, במטרה מוצהרת להשיג שיפור בשכר ובתנאי העבודה. לא מהפכה חלילה, לא שינוי במדיניות הקצאת משאבי הציבור לידיים פרטיות (בשם 'כוחות השוק' אם זה לא ברור), אלא רק 'פשוט וטהור': פחות שעות, יותר שכר ותנאי עבודה. הסתדרות העובדים הכללית שהוקמה בדצמבר 1920 בחיפה רצתה – והשיגה – הרבה, הרבה יותר, הגם שנקודת המוצא שלה היתה אף היא 'עכשוויזם' קונסטרוקטיבי ששם במוקד את תנאי העבודה והשכר של העובדים.

'התמוטטות' ההסתדרות בישראל בשנות ה-80' – ואת המרכאות נסביר בעוד רגע – הפכה למשל ולשנינה בארצנו, ובכך סוף סוף התגשמה תביעתו-תחזיתו-שאיפתו של ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות (הדברים הופיעו ביידיש תחת המלים 'יא! בראכען!' כלומר 'כן! לשבור!'). עד כדי כך הפכה ההסתדרות לשק חבטות שאינטלקטואל ישראלי בולט המקפיד להתגאות בזהותו 'המפאיניקית', הגדיל לעשות כשאת ה'מפאיניקיות' הוא זיקק לכלל עמדות מדיניות מתונות ושקולות שעלו בקנה אחד עם מטרות הציונות, תוך שהוא מקפיד להצהיר על בוזו ותיעובו את ההסתדרות – פאר היצירה של מפא"י ולמעשה הבסיס להצלחותיה במשך כ-50 שנה! – תוך שהוא נוקט בכל ארסנל השיקוצים המאפיינים את שונאי ההסתדרות ומפאי והציונות גם יחד.

כשאינטלקטואל בולט המגדיר עצמו 'מפאיניק' עושה בהסתדרות את מה שעשו האנטישמים ביהודים בימי שקיעת שלטון הצאר ברוסיה ('הכו את היהודים – הצילו את הצאר'), לא קל להפריד את המוץ מן התבן ולנסות להציג תמונה הוגנת של תרומת ההסתדרות בעבר וחשוב מכך – תפקידה בהווה ובעתיד. אל מול שצף העויינות חסר הביסוס הזה יש להעמיד דיון היסטורי שנקודת המוצא שלו כבר הוזכרה לעיל: הכלכלה המודרנית והמתועשת. מצויידים בעדות המסייעת של כלכלן ליברל כמו קיינס, יתכן והטיעונים שיובאו להלן יצליחו לחדור את מסך העויינות והדמגוגיה. ובכן, הכלכלה המודרנית הנשענת על תעשייה, היא מנקודת מבט של תולדות האנושות פרק חדש חסר תקדים (מהמקרים הנדירים הם קלישאה לשונית זו אכן משקפת אמת צרופה). כבר נזכרה לעיל פעמיים העובדה שעד לפני כ-100 שנה – ובישראל עד פחות מזה (ויש מקומות שעדיין הדברים הם כאלו) – דונם אדמה סיפק 25 ק"ג חיטה ואילו בימינו מאותו שטח ניתן להפיק פי 20 לחם ויותר. משמעות המספרים הללו מבחינה היסטורית היא אדירה: בעוד שהחקלאות הטרום-מודרנית סיפקה בקושי אוכלוסייה שכמעט לא השתנתה בהיקפה, הנה החקלאות בעידן המדעי-מתועש מייצרת שפע חסר תקדים (שוב, לא כקלישאה, אלא פשוטו כמשמעו: מעולם בתולדותיה לא נהנתה האנושות משפע כזה).

אבל השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה הוא בתפקידו של הכסף: מה שבעולם הטרום-מודרני היה מוגבל, מוחשי וכמעט חסר חשיבות (הכסף אם זה לא ברור), בעולם המודרני הוא בלתי מוגבל, אבסטרקטי ומכריע בחשיבותו. אין פעולה כלכלית אחת – לא הספקת מים, לא פינוי ביוב, לא איסוף גרגרי חיטה ולא טחינתם, שלא לדבר על אינספור דוגמאות אחרות אינטואיטיביות פחות מענייני מזון מים ועיכול – שניתן לבצע היום ללא שימוש בכסף. מה שעבור כותבי המקרא היה הנילוס – הבסיס לציוויליזציה מפותחת, בראשה עמד פרעה שניהל 'בית עבדים' שהשביר שבר לכל רעב (תשאלו את יוסף ובעיקר את אחיו), בעולם המודרני הוא הכסף. אבל יש הבדל 'קטן' אחד: המים בנילוס מוחשיים וחומריים. הכסף בימינו הוא אבסטרקציה גמורה התלויה יותר מאשר בכל גורם אחר בהחלטות סובייקטיביות של בני האדם. בכל אופן, האנלוגיה טובה דיה כי כשם ששליטתו של פרעה בזרימת המים בנילוס אפשרה לו לעמוד בראש הפירמידה, כך בדיוק מי ששולט היום בזרימת האשראי יכול ליצור לו פירמידה, או להפך, אם שמו למשל תיאודור הרצל, יסביר מדוע שליטה בזרימת הכסף חייבת להיות בידי הציבור, אחרת קשה יהיה לעם להיות חופשי בארצו.

לרוב הכלכלנים שניתן להכיר באופן ישיר או עקיף, קשה מאד להכיר בעובדה המכריעה הבאה: אין שום דרך לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה היא עלותם של מוצרים, מה מחיר האלטרנטיבה. והרי בכל המחלקות לכלכלה הנחת היסוד היא ההפך הגמור: תורת המחירים על כל הגרפים והאריתמטיקות והנוסחאות המופלאות שלה, היא התשובה היחידה המוסמכת לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה הוא מחירו הנכון של המוצר ומה הוא מחיר האלטרנטיבה. למרבה מזלם של בני אדם, לצד הכלכלה עומדת ההיסטוריה, כלומר המדע העוסק בתאור הדברים כפי שהיו והינם, ולא בדברים כפי שאמורים להיות על פי נוסחה תיאולוגית כזו או אחרת. וההיסטוריה מספרת שאין שחר להנחת היסוד העומדת בבסיס 'מדע הכלכלה', שהוא כל דבר חוץ ממדע, שהרי מדובר במערכת סגורה של הנחות מבוקשות המוכחות באמצעות כלים מתמטיים שנועדו להוכיח את ההנחות המבוקשות.  ועל השאלה המתבקשת 'האם היסטוריה היא מדע?', התשובה חיובית: לפחות מצידה התיאורי היא יכולה להיות כזו. האסטרו-פיזיקה יכולה להיות מדע גם מצד החיזוי. הכלכלה כפי שהיא מוגשת היום באקדמיה, היא לא מדע לא מבחינת כוחה לתאר את הדברים ועוד פחות בכוחה לחזותם.

עובדות המוכיחות את הנטען לעיל מופיעות בכל רגע נתון בשלל מקורות: שכר המורה ביפן או בפינלנד שונה באופן קיצוני – נומינלית ויחסית – משכר המורה בארגנטינה או בישראל. לא 'כוחות השוק' מסבירים את הפער הזה כי אם הסדרים חברתיים שמוכרים גם בשם הלא פופולרי בימינו: פוליטיקה. 'כוחות השוק' הם ההסבר האחרון לעובדה המשונה הרווחת בעולם המתועש כולו: שכבה דקה (בישראל מדובר בכמה עשרות אלפי אזרחים בלבד), שעלות שכרם היא אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנים מעוברות). מילא 'כוחות השוק' אינם מסבירים את עלות השכר ההזויה הזו. מילא. כי חשוב מכך: על פי התיאולוגיה של קנאי הדת הזו, שכר משקף סיכון ויכולות והישגים, ולמרבה הפלא, כלומר "הפלא", אצולת הממון הזו ממשיכה להנות מתזרים המזומנים הזה – אלפי דולרים בשעה, בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 כאלו בשנה – גם כאשר הם נכשלים כשלון חרוץ. התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 היא 'רק' דוגמא אחת, מפורסמת למדי.

מרכיב חשוב נוסף בגישה הזו מצדיק שיעבודן של מדינות שלמות באמצעות פטנט ישן ומוכר בשם 'חוב לאומי'. אחד מכוהני האצולה הזו הגדיר את הדרך לקביעת גודל החוב במלים הבאות: 'גובה חוב הוא בדיוק זה שמדינה מסוימת מסכימה לשלם לנושיה'. שוטי הנבואה היושבים ביציע ימהרו להצדיק את הפוליטיקה הזו בטענה לפיה 'כשם שעל בעל בית לשלם את המשכנתא שלו כך גם על מדינה לעשות כן', השוואה המגלה קוצר ראייה במקרה הטוב, טיפשות מצמיתה, אלימה ועושקת במקרה השכיח. אך חמור מכך: התיאולוגיה הזו נעצרת כמובן במפתן מסדר אצולת הממון. לאחר התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 (או בישראל ב-1983), לא רק שאף אחד מאנשיה לא נתן את הדין על כשלונו (עקרון העל של התיאולוגיה הזו), אלא שב-2008 הציבור, באמצעות המדינה, העביר למערכת הפיננסית שכשלה סכום עתק של 7000 מיליארד דולר בריבית של 0.025% ל-25 שנה (במקרה של ישראל הסכום עמד על 7 מיליארד דולר "בלבד" שחולקו כך שכ-2% מקרבנות מפולת המניות של 1983, ומדובר בכ-6000 איש, קיבלו מהמדינה – 'כוחות השוק' כבר אמרנו?? – יותר מ-6.5 מיליארד דולר). כידוע, מצווה מרכזית בתיאולוגיה הזו, היא לשקץ את המדינה ואת הציבור, אבל רק עד לנקודת המשבר (שמאז המאה ה-19 שבה וחוזרת במחזוריות כזו או אחרת). או אז לפתע יש צורך במדינה שתעשה סדר, תרגיע את המערכת, תמנע אלימות מצידם של אזרחים מתוסכלים שאיבדו הכל, ותבטיח מחדש את הבסיס הפיננסי של המערכת הפרטית, שתמשיך לשלם לחברי המסדר אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנה מעוברת).

הלאה: הפוליטיקה קובעת כידוע גם את מחירם של מוצרים גלובליים כמו נפט. כידוע, עלות יצורה של חבית בסעודיה הוא לכל היותר 5 דולר. עלותה בשוק הוא עשרות מונים יותר. מדוע? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל יכולתם של בעלי השליטה במוצר הבסיסי הזה, המצוי בשפע ואי אפשר בלעדיו (שליש מהנפט בכלל מיועד לייצור פלסטיק בלעדיו אין קיום למין האנושי כידוע), לקבוע אותו. ומה שנכון לגבי הנפט בקנה מידה גלובלי, נכון במישור המקומי: בארגנטינה למשל מחיר הבנזין והסולר כמחצית ממחירו באירופה. למה? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל מדיניות ממשלתית. ומה שנכון לגבי נפט, נכון לגבי, חיטה, סויה, מקררים, מכוניות וכן הלאה.

חשוב ממחירי המוצרים הוא מחיר הכסף כמובן, המוכר בדרך כלל בשם 'רבית'. מי קובע את הרבית? 'כוחות השוק' רק אחרי שהוא נקבע בבנק מרכזי על ידי אנשים בעלי עמדות כאלו ואחרות, העושים בגובה הרבית שימוש דומה לזה שעושה הגנן המטפח (או המייבש) גן מלאכותי כזה או אחר. 'כוחות השוק' מבחינת הגנן הם הגשם. הממטרה היא כלי המדיניות שהוא מפעיל (או לא) כדי להשיג יעד (כזה או אחר). 'אפילו' מרגרט תאצ'ר, בבואה לחסל את הנכסים הציבוריים בבריטניה (חברת התקשורת למשל), זכרה כי למרות ש'אין דבר כזה חברה' כפי שהקפידה להסביר, בכל זאת יש בריטים, וזכותם לקחת חלק בהפרטה באופן 'שוויוני' (כל אחד על פי יכולתו כמובן... שועי הסיטי מזה, והדודה ג'מיימה מברמינגהאם מזה). הפרטת בנק הפועלים בישראל לעומת זאת – והקורא מוזמן להקשיב למלים הפשוטות לכאורה, 'בנק הפועלים' (אכן מדובר בבנק שהוקם על ידי פועים ב-1925) – נעשתה על ידי זה שמדינת ישראל, באמצעות ארגון קש שנקרא 'מ.י.נכסים' (מ.י=מדינת ישראל), לקח כסף מבנק לאומי, נתן אותו במתנה למשפחה ידועה אחת, שבאמצעות הכסף הזה קנתה מחברת מ.י. נכסים את בנק הפועלים.

אכן כן, הכל פוליטיקה, ובשונה מרוב הנוקטים בקלישאה הזו, כותב שורות אלו סבור שפוליטיקה היא השדה המרכזי, החשוב והמכריע, בו נקבעים תנאי חייו של כל אזרח. ולכן השאלה היא לא 'האם פוליטיקה' אלא 'איזו פוליטיקה'. פוליטיקה היא כידוע גם 'אמנות האפשר' ולא פעם היא מציגה חלופות קונקרטיות שהן בבחינת 'הרע במיעוטו', או כפי שעמוס עוז נהג לספר על האופן בו הציגה זאת אמו – אמנם בהקשר אחר – לא פעם הברירה היא 'לבחור בין דבר לחולירע'. ואם ליישם עקרון אנושי מוכר זה לדוגמאות שהובאו לעיל: בברירה בין הפרטה בסגנון תאצ'ר להפרטה בסגנון שמעון פרס, אני בוחר בהפרטה בסגנון תאצ'ר, לא כי היא אשה ולא כי בלונדון היאוש יותר נוח אלא כי ההפרטה שהיא ביצעה היתה קרובה יותר ברוחה לעקרונות הדמוקרטיה מהמדיניות שהובילו פרס וממשלתו בקיץ 1985.

ומה שהתרחש בקיץ 1985 הוא הבסיס להבנת תפקידן של המרכאות המופיעות בתחילת ובסוף המלה 'התמוטטות'. יותר מאשר ההסתדרות 'התמוטטה', מדיניותה הכלכלית של ישראל כפי שנקבעה באופן פוליטי ביולי 1985 היא שמוטטה אותה. ולא 'רק' אותה אלא את כל המגזר היצרני כמעט, ואת השירותים הציבוריים גם יחד. ההיפר-אינפלציה שהגיעה אותה עת למאות אחוזים, גם היא לא היתה אלא פרי מדיניות מכוונת, שכן כפי שרוב הציבור סובל מאינפלציה, מיעוטו של הציבור (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור), נהנה ממנה הנאה כלכלית עצומה. הואיל והכלכלה היא אחת, והואיל ונזקיה של ההיפר-אינפלציה אכן חמורים מנשוא, הוחלט לחסלה. אלא שאת פוליטיקת החיסול אפשר היה ליישם כך או אחרת, וביולי 1985 היא יושמה אחרת ולא כך: על המשק כולו הוטלה רבית נשך חסרת תקדים (שוב, גם הפעם הקלישאה מתארת אמת), שהמפסידים הגדולים ממנה היו רוב הציבור ואילו המרוויחים הגדולים ממנה היו מיעוטו (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור). כל נסיון לתאר את 'תכנית הייצוב' שננקטה ביולי 1985 כ"הכרח" שנבע מ"הנסיבות" הוא ביטוי נוסף להכחשת האופי הדינמי של הכלכלה המודרנית, שיש בה הכל להוציא "הכרח".

ובכן, את בנק הפועלים מסרו לידי משפחה 'יהודית חמה' אחת, את בנק לאומי השאירו בידי המדינה, 40 אלף פירמות קטנות ובינוניות חוסלו (מי יודע כמה אנשים איבדו עצמם לדעת בשנים שלאחר מכן), ותנועות ההתיישבות שלא יכלו לנקוט מדיניות של פיטורין, נאלצו להכנס להקפאה ולניוון לתקופה של כ-25 שנה. ההסתדרות בכל זאת שרדה אבל היא כמובן הוחלשה באופן דרמטי. מכה נוספת היא ספגה לאחר שקופת החולים הכללית הופקעה ממנה, תחת ההבטחה להנהיג בישראל בריאות ציבורית חובה, שבמסגרת המדיניות של 1985 פירושה היה וממשיך להיות שכל אזרח משלם בכל שנה יותר ומקבל פחות. כי עקרון העל של תכנית הייצוב ביולי 1985 היה להרחיק את המדינה מאחריות לאזרחים. 'כוחות השוק' בדמות השליטה בבנקאות הישראלית או בנכסי לאום אחרים כמו מפעלי ים המלח, נמסרו בנזיד עדשים לקומץ אזרחים מקריים ('יהודים חמים' מאמריקה, קבלני בניין מנתניה וכד').

מהדיון עד כאן ניתן להבין כאילו להסתדרות או לגופים דומים אחרים, כמו התנועה הקיבוצית למשל, לא היתה שום אחריות. בוודאי שכן. בני אדם ממשיכים להיות בני אדם בכל מקום. בממשלה, בשירות הציבורי, בשוק הפרטי ובמשק העובדים. אלא שאם להקיש מהמקרה של התנועה הקיבוצית: על פי מחקרים בלתי תלויים שנעשו לבירור שורשי 'משבר הקיבוצים' בשנות ה-80' (אותן שנים בה 'התמוטטה' ההסתדרות), עלה בבירור שחלקם ב'משבר' של כשלים ניהוליים הנובעים (אולי) מהשיטה הקיבוצית הוא לא יותר מ-25%, ואילו על היתר אחראית מדיניות הרבית של המדינה. דו"ח פרוקצ'יה שהוכן באמצע שנות ה-90' הוכיח שעל פי חוקי המדינה הבנקים בישראל גבו רבית נשך וכי אם לשפוט על פי דוחות של כמה עשרות קיבוצים, ברוב המקרים הבנקים חייבים לקיבוצים ולא להפך. התשובה על השאלה מדוע לא נעשה דבר בנדון, גם היא פוליטית: הנהגת התנועה הקיבוצית אותו הזמן היתה נטולת בטחון עצמי והאווירה הציבורית במדינה לא היתה מאפשרת לתקן את העוול. אך מה שאי אפשר היה לעשות בימי האקטואליה, אפשר לפחות לעשות בהיסטוריה.

 על רקע כל זה – ומנסיוני ארוך השנים רוב הציבור לא מכיר את עובדות היסוד החיוניות להבנת ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית הזו - יש מידה רבה ומקוממת של ציניות בדרישה לחיסול ההסתדרות, על יסוד הטענה שאין מקום להתארגנויות של עובדים כי ככל שהמשק חופשי יותר יכול כל פרט לנהל בכוחות עצמו – על יסוד כישרונותיו שטיפוחם, כך התיזה, תלויים רק בו – משא ומתן עם מעסיקים, נותני שירותים וספקי אשראי. והרי בפועל הכלכלה מבוססת על התארגנויות והתאגדויות, בין אם אלו נושאים ברמה דגל בצבע מסוים (אדום), ובין אם ראשיהן מצהירים אמונים ל'כוחות השוק' ול'יוזמה החופשית' אבל מנהלים ביניהם תאום על מגרש הגולף ונהנים מגיבוי ציבורי גם במוסדות המדינה וגם באקדמיה.

זה המקום והזמן להצביע על עוד כמה פירכות בשיח הכלכלי הרווח: יש דבר כזה 'כשרונות פרטיים' אבל אופיה של הכלכלה המודרנית הוא כזה שכל פריצת דרך מחייבת שיתופי פעולה בקנה מידה ציבורי וחברתי. עוצמתה הכלכלית של תעשיית ההייטק בישראל לא היתה מתקיימת ללא הארגון הציבורי הממומן בנדיבות לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי משלם המסים הישראלי (הכוונה היא לצה"ל בכלל ול-8200 בפרט). יכולתם של יצרנים, יבואנים ונותני שירותים למכור את מרכולתם המבורכת לא תתכן ללא הימצאות של קהל לקוחות הנהנה מרמה ידועה של אוריינות, הממומנת גם היא, לא בנדיבות אבל בכל זאת, לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי  משלם המסים הישראלי (הכוונה היא למערכת החינוך בכלל ולאקדמיה בפרט). בנקים? הארגון הפרטי הבטוח ביותר, כי משענתו היא מדינת ישראל בכלל ובנק ישראל בפרט. אם יש מגזר בו אין שום קשר בין המציאות בו לבין התיזה הניאו-ליברלית לפיה כגודל הסיכון גודל הרווח, הרי שזו מערכת הבנקאות בישראל: אפס סיכון, מקסימום רווח. על חשבון מי? על חשבון בעלי הון יצרניים (סטף ורטהיימר למשל), ועל חשבון ההכנסה הפנויה של האזרח הישראלי, שכפי שהסביר הליברל-הקפיטליסט קיינס, היא היא היסוד לצמיחתו – או להתנוונותו - של המשק המודרני.  

ההסתדרות היא עוד התארגנות של אזרחים, שבניגוד לכל שאר ההתארגנויות, היא מצהירה על עצמה כעל ארגון למען השגת יעדים כלכליים. כל השאר מספרים לעצמם סיפורים למיניהם על 'יזמות' וכן הלאה: בפועל מדובר בסוגים שונים של התארגנויות בעלות יעדים כלכליים: חברות הייטק, קבלנים שמקבלים מפעלים כימיים וזוכים שאצטדיון יקרא על שמם (הגם ש-75% מהמימון שלו הוא ציבורי), חברים של חברים-של שקיבלו את מדף היבשה של מזרח הים התיכון (לא לפני שהגיאולוג הממשלתי סיפק מפה ולא לפני שהמדינה ביצעה 300 קידוחי סרק שסייעו ל'כוחות השוק' לגלות היכן נמצא הגז) בנקים, וגם גילדת פקידי האוצר העושה – על פי עדותה העצמית המתפרסמת בכתובים – במדיניות הכלכלית של ישראל כבשלה תוך ציפצוף על החוק ועל בית המחוקקים (ע"ע 'חוק ההסדרים' או ההשתלטות העויינת בסגנון סיציליה על ביטוח לאומי). ההסתדרות בנויה על רצונם הטוב של מאות אלפי אזרחים שמבינים שבמציאות של כאוס כלכלי הנשען על מאבק כוחני ומניפולטיבי בין גורמים שונים ומנוגדים, במציאות בה 'המבוגר האחראי' כביכול – המדינה – לא רק שלא מרסן את הכאוס הזה אלא אף מלבה ומצדיק אותו בתיאולוגיה חסרת שחר, התארגנות לצרכי pure and simple היא המינימום שבמינימום.

ב-1920, השנה בה קמה ההסתדרות, 'המינימום של המינימום' היה מציאות החיים. אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, מקימי ההסתדרות לא הסתפקו ב-pure and simple, אלא הלכו אל האינסוף ומעבר לו: ספורט, תרבות, בריאות, חינוך, בידור, הגנה וסלילה ובנייה וכל מה שהאדם זקוק לו. אכן כן, מנהיגי ההסתדרות הבינו שכוחם תלוי בנכונותם של העולים החדשים להצטרף. אלא שהעולים החדשים, בשנות ה-20' בדיוק כמו בשנות ה-50', היו יהודים בעלי נטייה אינדיבידואליסטית ואף אנרכיסטית. בעברית בת ימינו מדובר בגישת 'למה מי אתה', ובלשון המקרא במלים המפורסמות מחג הפסח: 'מי שמך'. לא שהאינדיבידואלים הללו לא רצו להנות מכל טוב הארץ – גם לאכול את העוגה וגם להקפיד לא לקחת חלק באפייתה. את הפרדוקס ההרסני הזה פתרה הנהגת ההסתדרות בכלי היחיד שעמד לרשותה: האינטרס של הפרט להנות מהישגי הכלל, שכלל לא היו קיימים ולא יכולים היו להיבנות, כל עוד עמד הפרט וחיכה שהכלל – אליו לא רצה להצטרף כמובן – יעשה את שלו. במלים אחרות, בניגוד גמור ומהופך לדרך בה מוצגות תולדות ההסתדרות: לא האינטרס הצר של מנהיגיה הוא ציר תולדותיה, אלא חוסר הברירה שהותירה בפניהם האינטרסנטיות הצרה של רוב העולים החדשים שהגיעו – וממשיכים להגיע – ארצה, כשמצד אחד כל אחד מהם רוצה להיות 'יחיד שהוא מלך' כפי שהגדיר זאת גדול צוררי ההסתדרות (ז'בוטינסקי), ומצד שני כל אחד מהם רוצה עבודה, פרנסה, בריאות, חינוך והגנה.

במלים אחרות, מקימי ההסתדרות, מי שתוך עשור יקימו את מפא"י, הבינו שאם יש גורם שבוודאות לא יבנה את הארץ הזו, הרי שהוא 'כוחות השוק' שבאותה תקופה חגגו את חגיגות 'שנות ה-20' העליזות' מערבה משם ומזרחית ל-La La Land. 'כוחות השוק' ניגנו כידוע את הרקוויאם שלהם באוקטובר 1929, והדברים ידועים. ב-1930 הוקמה מפא"י על בסיס הכוח שיצר ב-1920 את ההסתדרות. המדיניות שמפא"י וההסתדרות (שאי אפשר להפריד ביניהן) נקטו בה, בשיתוף עם ערבים ובריטים בפלשתינה – השקעות ציבוריות לצרכי פיתוח – היא ההסבר לעובדה (וזו עובדה) שארץ ישראל היתה מן המקומות היחידים בעולם בה לא הורגש כלל 'השפל הכלכלי' המקולל, שכל כולו תוצר ישיר של סגידה לתיאולוגיית 'כוחות השוק'. אם יש ממש בניתוח ההיסטורי הזה, הרי שההסתדרות היא נכס שיש לברך על עצם קיומו.

ולמען הסר ספק: ההסתדרות לא קיימת כדי לעשות שביתות או 'להחזיק את היד על השלטר' ושאר תאורים שטחיים מסוג זה. הגישה הרווחת בעולם המתועש כבר יותר מ-150 שנה, היא שפעולה רציפה ויעילה של המערכת הכלכלית משרתת את כולם, בוודאי את ציבור העובדים. למי שמכיר את תולדות ההסתדרות מגוחך להסביר את המובן מאליו, שכן ההסתדרות נוצרה מלכתחילה במטרה לקחת חלק אקטיבי וקונסטרוקטיבי בפיתוח הכלכלה. ומה שהיה נכון ב-1920 ממשיך להיות נכון מאה שנים מאוחר יותר. כלי השביתה נועד על מנת שלא להשתמש בו, אלא אם הגורמים האחרים – מעסיקים, מדינה, האוצר (גוף הפועל כידוע לא פעם במקביל ובניגוד למדינה) – נוקטים צעדים שרירותיים וחד צדדיים. במלים אחרות, גינוי ההסתדרות על 'שיבוש הכלכלה' ו'יד קלה מדי על השאלטר', היא בבחינת 'הפוסל במומו פוסל'. בדיוק כמו דמוקרטיה מודרנית, גם כלכלה מודרנית יש לבסס על כבוד הדדי ופשרות מקדמות. כך נבנתה ההסתדרות, כך היא בנתה את המדינה.