כמו בכל שנה - אין קשר בין שואה לתקומה (מבחינה מדינית), כולל הפנייה למאמר של מכמן ודיון בכמה הקשרים היסטוריים חיוניים

 עוד שיעור היסטוריה קצר בהמשך לשיעור של אתמול. אתמול כזכור 'שוחחנו' על תכניה של תכנית החלוקה, והזכרנו את העובדה - ומה לעשות, זו עובדה - שבדו"ח (בן 157 העמודים באנגלית הנגיש באתר האו"ם) ששימש את עצרת האו"ם בבואה להחליט בכ"ט המפורסם YES או NO או SUSTAIN, לא מוזכרת 'השואה' לא כך ולא בשום צורה אחרת.

בדו"ח אונסקופ אין לא ג'נוסייד ולא השמדת יהודים ולא אושוויץ ולא בירקנאו ולא יודנראט ולא אנילביץ' ולא אף מושג אחר המרטיט את השיח הציבורי גם אצל אנשים שחוץ מענייני השואה העניין שלהם בהיסטוריה פשוט לא קיים (הכרתי פעם סטודנט שידע כלום על ההיסטוריה היהודית אבל באותה נשימה יכול היה לנקוב בשמותיהם של חיילי הSS ששמרו על מחנה כזה או אחר. אחסוך מכם את המלים המשמשות לי -במוחי שלי ובמוחי שלי בלבד - לתאר את התופעה הזו).

על יסוד העובדה הזו טענתי את מה שטענו גדולים ממני, פרופ' דן מכמן למשל מאונ' בר אילן, אם אני זוכר טוב חתן פרס ישראל, במאמר שפירסם כבר לפני יותר מעשרים שנה הנגיש לכל בלחיצת כפתור, והוא שמבחינה מדינית, מבחינה מ ד י נ י ת, אין שום קשר בין השואה לתקומה, קשר שלמחנכים מכל הסוגים, מורי דרך וכן הלאה, עיתונאים, פוליטיקאים וכיוצא באלו, הוא לא רק מובן מאליו אלא חומר חינוכי ביד היוצר, ואין לי עם זה שום בעיה. כלומר יש, אבל נגיד שאין.

כי כשם שהרצל המציא לגבי עצמו ב-1899 את השקר ההיסטורי לפיו 'דרייפוס הפך אותו לציוני' (כי הדבר לא היה ולא נברא ולו מהסיבה שכשהרצל כתב ופירסם את 'מדינת היהודים' בפברואר 1896, אף אחד - להוציא את דרייפוס, אשתו של דרייפוס והמנוול שהפליל את דרייפוס - לא ידע שיש דבר כזה 'פרשת דרייפוס'), כדי להשיג תמיכה ציבורית בקרב יהודי אמריקה לרעיון הציוני, כך - להבדיל 6 מליון הבדלות - סביר שמחנך כתה י"א או מורה דרך של אהבלים מדרום אמריקה, יעשו שימוש בחיבור הישיר בין 'שואה לתקומה'.

אבל לקיצור הדרך הזה, המובן ומוצדק מבחינה חינוכית, יש נזק מצטבר בתחום המדיני. וגם על זה דן מכמן כותב ומכיוון שאני מוצא עצמי כותב את הדברים בכל שנה בסתיו גיורא, אין אלא להסיק שאת מה שמכמן כתב מעטים קראו , אולי כי מדובר במאמר אקדמי של יותר מ30 עמודים ונעבור לפרסומות.

הנזק המדיני הוא בכך שאת קיצור הדרך 'שואה תקומה' מנצלים לא רק מחנכים ומורי דרך, אלא גם שונאי ישראל מוצהרים, מאחמד טיבי ועד אחרון השרצים הפועלים במסגרת BDS וכדומה. מה שאצל המחנך הישראלי-יהודי (ולא רק יהודי, אגב, לאחרונה יותר ויותר ערבים מבינים את חשיבות השואה בתודעה היהודית והישראלית ואין אלא לברך על כך) עובד לכיוון 'ולתפארת מדינת ישראל', אצל הBDS, אש"ף, איראן, הרשימה המשותפת וכנופיית שוקן עובד לכיוון ההפוך:

פעם אחת הם מכחישים שואה ואז אם אין שואה אז אין תקומה. פעם שנייה הם אומרים שבעלי התקומה (ישראל) עושה שואה לפלסטינים. פעם שלישית הם אומרים שמי שמינף את השואה לתקומה כלכלית (האשכנזים של מפאי) עושים שואה לילדי תימן בלקן פקיסטן אפגניסטן אקאקטמפוקואסטן.

אתה הבנת את זה ברוך? הבנת מדוע קיצורי דרך זה עניין מסוכן? טוב, אז לא. כי אחרי שפרסמתי את הפוסט אתמול בנושא 181 (החלטת החלוקה), חטפתי על הראש מכמה כיוונים את המסר הבא: 'אח שלנו, אתה טועה. השואה השפיעה גם השפיעה על מקבלי ההחלטות, וגם אם זה לא כתוב במפורש, אין ספק שזה השפיעה עליהם נפשית'.

שעל כך אין אלא לקנא באלו שמיטיבים לראות לנפשו של האדם, גם כשהאדם המדובר הלך לעולמו - וכל מי שהיה שותף ל181 כבר מזמן הלך לעולמו. אני לא ניחן ביכולות כאלו ואת הפלאנטיר שלי השאלתי להוביטים והם מסיבות ידועות ממשיכים להחזיק בו, ולכן כל שנותר לי הוא צלם-אלוהים שבי, שזה במלה אחת 'שכל' ובשתי מלים 'שכל ישר', מערכת בעייתית כידוע אך שהמסוגלת בכל זאת לייצר תובנות על בסיס שילובם של שני סוגי שיקולי דעת: א. המקורות. ב. ההקשר.

אז מבחינת המקורות כבר אמרנו. כל מסמך מדיני רשמי השייך לסיפור 'שואה-תקומה' איננו תומך בחיבור האוטומטי הזה. נקודה.

מבחינת ההקשר הדברים מעט מורכבים יותר אבל מובילים בדיוק לאותו המקום. אז הנה כמה הקשרים.

1. הנחת היסוד מאחורי 'שואה-תקומה' היא שהיהודים סבלו בשואה ולכן מגיעה להם תקומה. אכן היהודים סבלו, אבל מי לא סבל במלחמת העולם הכי שנייה? ולא, אין לי שום כוונה לרמוז ליחסיות, ויסלחו לי הסולחים על כך שאשתלח עכשיו במנוול ידוע שהבוקר שלח לי הזמנה לטקס משותף לזכר קרבנות הסיכסוך המקומי שלנו. מדובר במנוול ידוע שבכל פעם גורם לי למחשבות נוגות איך זה ש'העדה שלי' - יוצאי אמלט בכלל ובואנוס איירס בפרט - הצמיחה יחסית את רוב מעוותי השכל חולי הרוח המשוקצים, הלובשים טי-שירט של צ'ה גווארה ומייצרים את התודעה המעוותת הזו של יחסיות בשם הקומוניזם הנלהב והריק שלהם. כל המשפט הארוך הזה כדי לעצור בעצמי מלכתוב את שמו. רמז: כינוי ליהודים בניו יורק בתקופת ההגירה הגדולה היה 'קייקס'. תמשיכו מכאן. ובחזרה לטיעון: העובדה שלא היה אירופי (ואסייתי) שלא סבל במהלך המלחמה הזו, מי יותר מי פחות, אין מטרתה להפחית מהסבל היהודי או להפוך את השואה המיוחדת שלנו ללא מיוחדת ברוח הרלטיביזם החולני, אלא כדי להשמיט את הקרקע מתחת לציפייה המובנת מאליה אצלנו, לחבר בין תודעת סבל לבין מסקנות מדיניות. כל אשה בגרמניה בגילאי 12 עד 75, נאנסה עשרות פעמים על ידי חיילי הצבא האדום. תגידו 'מגיע להן'? אולי תגידו, אני לא חושב ככה ובכל אופן לא זו הנקודה. הנקודה היא שהרעב שסבלו הבריטים אחרי המלחמה, ההרס שסבלו הפולנים וההולנדים וכן הלאה, הזוועות שידעו הרוסים במהלך הקרבות על אדמתם, וכן הלאה, כל אלו הופכים את הסבל היהודי לעוד אחד מתוך רשימה ארוכה. לא יפה שככה עושים לנו? נו, טוב, אני לרגע שולף מהשקית את הכחשת טבח הארמנים בו נקטו מדינאינו מסיבות ידועות ומיד עובר לנקודה הבאה.

2. משפטי נירנברג. מכירים? שלום-שלום. טוב, בויקיפדיה יש תאור מפורט של הארוע. לענייננו נציין רק עובדה קטנה אחת. משפטים אלו עסקו בפשעי המלחמה של הנאצים. מי ניהל אותם? כוחות הברית. אלו כללו לא מעט קצינים שראו במו עיניהם את המתקנים והשרידים והשורדים באושוויץ וכן הלאה. הם הזדעזעו ללא כל ספק. אבל מה לעשות, ובמסגרת רשימת פשעי המלחמה של הנאצים לא הופיע סעיף יהודי ייחודי, וזו, מה לעשות, עובדה המדברת בעד עצמה.

3. עקורי המלחמה היהודים, או שארית הפליטה, אותו סיפור, ברמה נקודתית יותר. מכירים? שלום-שלום גם כן? גוגל איט, הכל שם. לענייננו נציין רק עובדה קטנה אחת, ואולי עוד אחת. נתחיל מהבריטים. מי יותר מהם - לצד היותם עם תרבותי בכל הקשור לספרות תיאטרון נטפליקס פיסול מוזיאונים הומור וכן הלאה - מכיר טוב יותר את השאלה היהודית ב-1945? מילא הם נאורים וכן הלאה, הרי הם קיבלו מ'העולם' את המנדט על פלשתינה-א"י. וואי וואי וואי. מבחינתם, אתם יושבים? הואיל והיתה שואה כבר לא צריך, דו פארשטייסט? לא צריך, לא צריך תקומה. כי אין כבר עם מי ולמי להקים. כן, ככה. מוזר? מרגיז? לא יותר מעוד 150 אלף עובדות הנוגעות ל3.5 מליון נושאים אחרים לא קשורים בכלל לנושא שלנו. עובדות זה באמת סוג של ניג'וס. אבל מה לעשות, כמו המציאות, הן שם. הן למעשה מה שמרכיב את המציאות, אז בכלל טוב.

4. עקורי המלחמה היהודים, שארית הפליטה, פעם שנייה: הולכים האמריקאים והבריטים ('הועדה האנגלו-אמריקנית' המהוללת) ושואלים אותם, גם אותם, מה הם רוצים? אולי לחזור "הביתה לפולין"? למה לא? עשרות מליוני אירופים עושים רפטריאציה (שיבה למולדת), ומדוע שאתה מוישה לא תחזור ליהופיץ? אה, כן, רוצחים אתכם שם גם אחרי השואה, באסה, אז אולי אמריקה משהו? אה, פלשתינה? ומדוע פלשתינה? תחשוב על זה מוישה, נחזור בעוד שנה, אולי עד אז תתעייף ותתיישב בדרהופיץ. והנה לנו עוד חיבור 'אוטומטי' בין שואה לתקומה. או שלא בעצם, לא. שום חיבור, בוודאי לא אוטומטי.

5. המניפולציות שנאלצו לעשות פעילי הסוכנות היהודית ערב ההצבעה המפורסמת בכ"ט בנובמבר. לא קראתי את המחקר עדיין, אבל אם אני זוכר את השמועות אודותיו, הללו כללו את כל מה שאפשר למצוא בג'ון לה-קארה זצ"ל פינת נטפליקס. 'מצפון העולם' בלה בלה בלה. ג'יזס.

טוב, גזלתי מהזמן הציבורי די והותר. והנה שוב, כמו בכל שנה בסתיו גיורא, המאמר בן ה21 (עוד מעט משתחרר!!) של דן מכמן.

https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/10/9.pdf

la resolucion 181 (el plan de particion 181 de 29-11-1947) NO ES el resultado de la SHOA

 

El 29 de noviembre de 1947, la Asamblea General de la ONU adoptó la decisión de dividir la llamada palestina entre un estado judío y un estado árabe.

el estado judío tendra una mayoría judía y una minoría árabe y viceversa, y Los dos países debían estar vinculados económicamente y ser dirigidas democraticamente.

con ese fin la decisión incluyó disposiciones precisas sobre cómo establecer la democracia: elecciones, separación de poderes, pluralismo político, libertad de conciencia, el derecho a visitar lugares sagrados para todas las religiones , sufragio general incluso de Las mujeres.

La idea de que los dos estados independientes cooperarían en el campo económico reflejaba la percepción prevaleciente en ese momento de que una economía próspera era una condición importante para la paz.

Como es bien sabido, la propuesta de partición no se materializó. El día después de que fue aceptado, los árabes comenzaron una guerra con el objetivo declarado de evitar el establecimiento de un estado judío. Incluso antes de que se tomara la decisión en la ONU, todos los países árabes anunciaron que si se aceptaba tal propuesta, la ahogarían en sangre.

La Guerra de Independencia judía terminó con una victoria judía y una derrota, la Nakba, palestina. La Nakba no fue el objetivo judío sino el resultado del rechazo de los palestinos contra los judíos. Con el tiempo, estos hechos fundamentales fueron olvidados.

Peor todavía, en cambio de los hechos, surgió un flaso planteo según lo cual, la propuesta de partición de la ONU, que es un error fundamental, resultó del remordimiento que sufrian los miembros de la ONU, por la SHOA.

Nunca es tarde de volver a los hechos y vale la redundancia.

  Al igual que el exterminio de los judíos europeos no conllevó casi ningun cambio en la presencia del antisemitismo en Francia, Bélgica, Gran Bretaña y Rumania ni tampoco en Alemania, del mismo modo la Shoá no condujo a la dicha decisión de la ONU.

No fue el cargo de conciencia que llevó al mundo a tomar la decisión, sino una serie de motivaciones, la mayoría de ellas relacionadas con la incipiente guerra fría y especialmente el deseo de los soviéticos de liberarse de los británicos y de los judíos de una vez: La salida de los británicos conllevará la creación de un estado judío y un estado judío provocará la salida de elementos judíos no queridos desde Europa oriental, donde el kremlin trabajo para tener su influencia.

En cuanto el apoyo de los estados unidos, esto no fue nada sobre entendido, para decir lo de menos.

Truman fue inclinado al lado judío, no solo por su bondad sino por las campañas electorales de 1946 y 1948. Pero La casa blanca tuvo que enfrentar el anti sionismo fervente tanto del pentagono como del state department, ambos seguían la lógica de las empresas de petróleo que naturalmente estaban al lado de los árabes.

Es mas, dadas las derotas del lado judío entre diciembre de 1947 y marzo de 1948, los americanos temian que en caso de una derrota judía total, ellos van a tener que mandar sus soldados a salvar los judíos. No solo que no querían hacer lo, sino que el ejercito americano estaba ocupado en este momento con su guerra casi no fría con los soviéticos en Berlín.

Hechos a un lado, el nuevo antisemitismo por el otro. Estos no esperaban mucho antes de salir con alegaciones según las cuales el plan de partición era una manipulación sionista que entre otros pecados invento El pueblo judío, formo parte del complot imperialista-capitalista, manifiesto opresión contra el idish, los judíos del oriente, contra el feminismo, contra el medioambiente, y por supuesto contra los pobres palestinos.

En un mundo de ignorancia, Estos planteos contribuyen a la distribución de la nueva forma del antisemitismo, tapado por la supuesta inocente critica a las políticas de Israel. En realidad no son nada inocentes. Criticar una u otra política es una obligación civil en cualquier democracia. Pero En este caso, este neo antisemitismo es en realidad el rechazo del estado de Israel. No su política sino su existencia.

El uso de la tragedia del buque Exodus, es un ejemplo típico. En el verano de 1947 , este barco, repleto con 4500 judios sobrevivientes de la shoa, estaba buscando el camino al puerto de haifa, donde la armada británica no lo dejo a acercar. Justo en este tiempo, los miembros de la comité unscop, que vinieron a estudiar el problema de palestina, estaban presentes. Los pseudo historiadores acusaban a Ben Gurión por aprovechar del caso exodus para su agenda sionista.

Lo que estos mentes distorsionadas no quieren entender es lo contrario: el hecho que ben gurion se vio obligado hacer uso del caso Exodus para impresionar a los miembros del Comité de UNSCOP, demuestra que la vinculación automática entre la Shoá y el plan de partición no tiene fundamento alguno.

Jorge García Granados, el diplomático de Guatemala que formó parte del Comité UNSCOP, resumió sus experiencias en un libro publicado ya en 1948. No solo que granados no menciona la Shoá, sino que el justifica su apoyo a la creación de dos estados naciones, uno árabe y otro judío, en las ideas liberales conocidas por lo menos desde 1815, como el concepto del derecho de autodeterminación.

Sobre dicha idea habló Woodrow Wilson en 1917; habló Herzl en 1897; hablaron de ella en toda Europa al menos desde el congreso de Viena en 1815 y tiene sus raíces en la Paz de Westfalia de 1648.

Granados, como hombre lucido y progresista, no pudo no identificarse con los judíos, cuya obra en el campo de la industria, la cultura y la agricultura, le dejo fuertes impresiones, en sus visitas desde la Galilea en el norte hasta Revivim en el sur.

los árabes también estaban en favor del concepto de la autodeterminacion, pero solo para ellos, y no para los judíos. Este es el motivo de la guerra que estalló el 30 de noviembre de 1947, que desde todo punto de vista era la continuación de la guerra declarada por los árabes contra los judíos al menos desde 1908, guerra que sigue hasta este momento. Los métodos son otros, pero la meta es la misma. Menos mal que la falta de una verdadera paz, cual su condición es la buena voluntad de todos, no impidió el establecimiento y el crecimiento del estado de Israel, que esta semana cumple 73 años.

תמונה אחת, ארבע מפות, פחות מאלף מלים, 71 אלף ועוד 428 קילומטרים מרובעים - משחק במספרים וצדק חלוקתי (ד"ש לאבו מאזן ולאחמד טיבי)

 

המושג 'פלסטין' הופיע במשמעות פוליטית לכל המוקדם בסוף התקופה העות'מנית, כמו למשל במקרה של עיתון בשם 'פלסטין' שהחל לצאת לאור ביפו בשנת 1911. אבל ב-1911, ולמעשה עד 1922, 'פלסטין' כמושג גיאוגרפי מסויים, לא התקיים במציאות. 

עניין זה חשוב כדי להבין את השימוש שעושה התנועה הלאומית הפלסטינית בימינו בתמונה עליה ארבע מפות, באמצעותה הם מראים לכל מי שרוצה לשמוע, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים.

במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בצבע ירוק, הצבע המסמל את האסלאם, והמסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית. על המפה השנייה, שכותרתה 1947, סימון ירוק התופס 44% מהשטח. השלישית, שכותרתה 1967 (אבל היא מתייחסת לקוי שביתת הנשק של 1949), מסומנת בירוק התופס 22% מהשטח. על המפה הרביעית, שכותרתה 2020, כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח.

נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל הטענה הזו היא עוד קלישאה עממית שברוב המקרים לא רק שאיננה נכונה אלא שבמקרה הזה היא מוטעית לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור הגיאוגרפי המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במושגים לאומיים. 

חשוב מכך: אותם מנהיגים שהחלו לחשוב במונחים לאומיים, ראו את מה שלימים יכנו בשם 'פלסטין' כחלק מ'סוריה הגדולה' שכללה אולי על פי דרך-שלילת ההגיון הגיאוגרפי של הארצות האחרות (סהר פורה, סעודיה ומצרים), את האזור הכולל היום את המדינות הבאות: לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

במלים אחרות, אם היינו עושים שימוש בתמונה דומה לתמונה המשמשת את התעמולה הפלסטינית בימינו, על פי תפיסת 'סוריה הגדולה', השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מאשר 8% (24,000 קמ"ר מתוך 310,000).

אבל גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920 - הסיפור דומה למדי. מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה, השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מאשר 20% (24,000 קמ"ר מתוך 117,000). 

הפיתוי לשחק במספרים גדול תמיד, ועל רקע התעמולה הפלסטינית המוצלחת יש להודות, הפיתוי רק גדול יותר. 'פלסטין' אותה תובעים לעצמם – ולעצמם בלבד – הלאומנים הפלסטינים, היא כאמור כל מה שלא כל המדינות הערביות האחרות, אותן מדינות שירשו את האימפריה העות'מנית. 

אמנם בעולמנו עקרון 'הצדק החלוקתי' הוא רק נקודת ייחוס מוסרית ולא סרגל לקביעת גודלן של ארצות (בקנדה למשל 37 מליון נפש על שטח של 9 מליון קמ"ר, ואילו רק במטרופולין של מקסיקו-סיטי יותר מ-23 מליון על שטח של פחות מ-5000 קמ"ר), אבל כאמור הפיתוי לשחק במספרים גדול מאד ואמור להוביל למסקנה הלוגית-המוסרית הבאה: 

הואיל ושטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מליון קמ"ר, והואיל ובקרב 35 מליון נתיניה, חצי מליון היו יהודים, הרי שאם לסורים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, ואם לטורקים שפעם היו עות'מנים 'מגיעה' מדינה, ואם למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, וכן הלאה, הרי שגם ליהודים 'מגיעה' מדינה. 

ועל פי המתמטיקה של הצדק החלוקתי, השטח לו ראויים היהודים הוא חלק אחד מתוך 70 של חמישה מליון קמ"ר, כלומר בסך הכל 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית.

על פי אותו הגיון, אותו משחק במספרים החביב על אבו מאזן, הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס. 

אבל אם ללכת לקראת העם הפלסטיני שבכל זאת ניצניו התקיימו לקראת התפרקותה של האימפריה העות'מנית, ניתן לומר שהשטח העומד לרשותו על פי עקרונות הצדק החלוקתי, הוא אחד משניים: 

1. השטח עליו חיו בפועל ערבים במה שלימים נהיה 'פלסטין' הוא לכל היותר 4000 קמ"ר (זאת בהנתן קיומם של כ-350 ישובים כפריים - זאת על מי מפת PEF המפורסמת - ובהנחה מופלגת שכל כפר כזה יושב על 10,000 דונם, וגם אם נוסיף על אלו את השטחים העירוניים)

2. החלק היחסי של השטח 'המגיע' לפלסטינים, מותאם - כמו במקרה היהודי - לחלק היחסי של פלסטינים מתוך כלל תושבי האימפריה העות'מנית אללה ירחמה: כ-73,000קמ"ר, כמעט בדיוק השטח 'המגיע' ליהודים.

 

Moshe Sharet, 15-6-1949

 

 

 

hay países árabes hoy que buscan resolver el problema dentro de los límites establecidos para el Estado de Israel según Resolución 29 de noviembre de 1947. Después de que estos estados hayan hecho todo lo posible para evitar misma; después de haber conspirado de ahogar el Estado de Israel en sangre, y hacer la desaparecer de la

 Tierra. Cuando su plan falló, ahora están tratando de regresar a la misma resolución.

Es como si un hombre que trató de arrancar la raíz del árbol frutal de su vecino, y cuando falló, ahora viene a demandar a algunos de sus frutos

 

igual pasa con el problema de los refugiados árabes. Después del fracaso del complot árabe contra Israel, el fracaso se convierte en una acusación contra Israel. Los que querían destruirnos, los que cayeron en el hoyo que cavaron, y ahora están tratando de responsabilizarnos de ello. Mencionaremos repetidamente que fuimos preparados con fe y sinceridad para establecer el Estado de Israel de acuerdo con la resolución 181, que requería que el 45% de su población fuera árabe al principio. Pero para eso, los árabes tuvieron que aceptar la idea y colaborar, preservando la paz.

 

Pero el pueblo árabe se opuso a la decisión y el resultado fue una gran salida árabe, similar a otras que se han producido en las últimas décadas en otros lugares en el mundo. Lo que nunca ha sucedido es que una población que se ha ido por estos motivos pueda volver a su tierra. Devolver refugiados sin paz con los países vecinos, es un acto de suicidio al Estado de Israel. Ningún otro país en nuestra situación lo aceptaría.

 

Incluso ahora, después de varios meses sin violencia, la paz está todavía muy lejos. La aparición del Estado de Israel en el escenario mundial, la guerra declarada en su contra y la derrota árabe, la salida de las masas árabes del país y la entrada de masas de judíos, todo esto causó un gran impacto en el Medio Oriente. No estamos seguros de que no vuelva a estallar otra guerra. Nuestro bien vital requiere una paz amplia y rápida, y es nuestro deber luchar y buscarla, pero no debemos impacientarnos. Si no hay otra opción, debemos esperar pacientemente.

 

אסתר אלכסנדר – כוח השוויון בכלכלה

 

 

 

התאוריות הכלכליות המקובלות

 

מדיניות כלכלית הננקטת על-ידי הממשלה, מבוססת על תאוריה כלכלית שאמורה לחזות את תוצאותיה של אותה מדיניות. אם תוצאות המדיניות אינן עומדות בתחזית, משמעותו היא שהתאוריה איננה נכונה. בשנות השבעים והשמונים נכשלו הכלכלנים פעמים רבות בניסיונם לחזות את ההתפתחויות הכלכליות במשק הישראלי ובצעדים שנקטו כדי "לרפא" את המשק מחוליו. דוגמא טובה לכך היא הליבריזציה במטבע חוץ בשנת 1977. שר האוצר ארליך קיבל את המלצתם של כלכלנים שקבעו שמהלך כזה יביא לפריחה של המשק, ולאחר שבוטלו התקנות המגבילות את הסחר במט"ח, המשק נכנס לסיחרור אינפלציוני, הפיתוח והגידול בתל"ג נעצרו. כשלון דומה היה כאשר הצעדים שנקט שר האוצר הורביץ בניסיון לעצור את האינפלציה דוקא האיצו אותה, או כאשר שר האוצר כהן-אורגד ניסה לעצור את האינפלציה על-ידי שחיקת השכר במשק, ובפועל האינפלציה הגיע בשנת 1984 ל-500%. כל אלה מעידים על הקושי של התאוריות הכלכליות להסביר את ההתפתחויות במשק, ועל מצבו של מדע הכלכלה  שאינו מסוגל לספק תאוריות עליהן ניתן לבנות מדיניות כלכלית אפקטיבית. הכלכלנים מצידם טוענים כי לא התאוריות כשלו, אלא יישומן, בכך שהצעדים שננקטו היו קטנים מידי. אולם הכלכלנים לא יודעים לציין מה היקף הצעדים הנדרש כדי להשיג את התוצאות הרצויות, ולכן לא ניתן להוכיח או לשלול את טענתם. הניסיון מוכיח כי החמרת צעדי הריסון מגדילה את הנזקים הכלכלים. פיחותים ושחיקת שכר תכופים לא צימצמו את האינפלציה ולא שיפרו את מאזן התשלומים כפי שאמור היה לקרות על-פי התאוריות המקובלות, והנזק שנגרם למשק ולעובדים בעקבות צעדים אלה היה גדול.

בישראל, כמו ברוב המדינות של העולם המערבי המתועש, בשנות ה-80 המשקים היו עשירים בהון, כוח-אדם וטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מאשר בשנות ה-50, ולמרות זאת הגידול והפיתוח בשנות ה-50 היה מהיר יותר. משקים אלה נקטו בצעדים של שער ריבית גבוה, קיצוץ שכר ותקציב ממשלתי ופיחות, אך כל אלה לא הואילו להאצת צמיחת המשק. כל אלה מוכיחים שהתאוריות הכלכליות ה"קיינסיאניות" וה"מוניטריסטיות" ששלטו בעולם לאחר מלחמת העולם השניה פשטו את הרגל, ויש צורך לפתח תאוריות כלכליות חדשות. ההוכחה הניצחת לכשלון התאוריות הכלכליות הקיימות נתגלתה בשנות ה-70 בדמות הופעתה של הסטגפלציה במשקי העולם המערבי. פרושו שאינפלציה וקיפאון מישקי שגורר אחריו אבטלה מתקיימים במשק בו זמנית. בניגוד לתאוריה הכלכלית כי אינפלציה ואבטלה פועלים בכיוונים שונים ומתקנים זו את זו, הם התגברו יחדיו. במחצית השניה של שנות ה-80 הודברה האינפלציה במדינות המערב, אך האבטלה והקיפאון המשקי המשיכו יחד עם שער ריבית גבוה.

"ניהול הביקוש המצרפי" הוכיח את עצמו עד אמצע שנות ה-70. על-פי תאוריה זו האינפלציה מופיעה כאשר הביקוש המצרפי – סך כל הביקושים במשק לסחורות ושירותים – עולה על סך כל היצור. דבר זה גורם לאינפלציה. מנגד כאשר הביקוש המצרפי קטן מסך כל היצור, יש צורך לקצץ ביצור, דבר הגורם לעלית האבטלה. העולם הכלכלי חי בגלים של פריחה ומיתון הבאים בזה אחר זה. בתקופת פריחה כלכלית יש אינפלציה ובתקופת מיתון קיימת אבטלה. כל זאת בתקופה בה יש גידול בתל"ג וברמת החיים. במצב זה המדיניות הכלכלית ששלטה היתה "ניהול הביקוש המצרפי" שפרושו הטלת מסים וקיצוץ בתקציב בזמן פריחה כדי "לצנן" את המשק, והרחבה תקציבית כאשר יש מיתון ואבטלה.

באמצע שנות ה-70 הופיעה הסטגפלציה והיא סתרה את תאורית "ניהול הביקוש המצרפי".  לא ניתן היה להסביר את קיומם בו זמנית של אבטלה ואינפלציה. אמנם אפשרי מצב של אבטלה עם קפיצה חד-פעמית של מחירים, אך לא עם אינפלציה מתמשכת. לאחר מלחמת יום הכיפורים באה עליה במחירי הנפט שהביאה לעליה במחירי האנרגיה ובעקבותיו לקפיצה ברמת המחירים בעולם שגררה עליה באבטלה. אולם הקפיצה במחירים היתה אמורה להיות חד-פעמית ולא מתמשכת. התפתחו מספר תאוריות כלכליות שניסו להסביר את התופעה של אינפלציה בהעדר עודף ביקוש מצרפי.

 

התאוריה של זעזועי העלויות

 

על-פי תאוריה זו, בעקבות העליה במחירי האנרגיה, הזרימה הממשלה כספים שהביאו להתפתחות אינפלציה. ההזרמה היתה אמורה לספוג את עלית המחירים ולא איפשרה את ירידתם. אך הזרמות אלה היו חד-פעמיות ואינן יכולות להסביר עלית מחירים מתמשכת. יתרה מכך, הזרמות הכספים היו אמורות למנוע קיטון בביקושים ואבטלה. תאוריה אחרת מדברת על "מכות" של עליות מחירים, מקריות ובלתי תלויות זו בזו. כל המכות הביאו לעליה של עלויות היצור ולכן נקראות "זעזועים של העלויות". זוהי לא אינפלציה, כי אם שורה של קפיצות חד-פעמיות של מחירים. קפיצות מחירים אלה הביאו בעקבותיהן הזרמות של כספים מצד הממשלה, הזרמות שויסתו את האבטלה ומנעו ירידת מחירים. כך ניתן להסביר את קיומן בו זמנית של אינפלציה של מכות מחירים ולא של עודף ביקוש ואבטלה שבאה מהעדר ביקוש.

תאוריה זו היא בעייתית כי אינה יודעת להסביר מדוע לא קיימים "זעזועים של עלויות" כלפי מטה. על-פי תאוריה זו המחירים קשוחים כלפי מטה גם אם קיימות תופעות שאמורות היו להוריד מחירים. יתרה מכך, כל תופעה שלילית בעולם יכולה לגרום לא רק לאינפלציה, אלא לקיומם בו זמנית של אינפלציה ואבטלה. היא גם לא יודעת להסביר מדוע תופעות אלה לא היו קיימות בשנות ה-50 וה-60. למרות שעלית המחירים אינה נובעת מעודף ביקוש מצרפי, התאוריה מציע כפתרון את צמצום הביקוש המצרפי כדי לצאת מהמצב אליו נקלע המשק.

 

התאוריה של הציפיות הרציונליות

 

תאוריה זו מסבירה את האינפלציה בכך שעלית מחירים, גם אם היא חד-פעמית, יוצרת בציבור ציפיה לעליות מחירים שגוררת מצב של נבואה שמגשימה את עצמה. בנוסף לכך, המדיניות האנטי-אינפלציות של הממשלה לא עוזרת כי הציבור מצפה למדיניות זו ומתגונן בפני צעדי הממשלה. הבנקים קובעים את שער הריבית על-פי האינפלציה הצפויה, הספקים מעלים את המחירים בהתאם והשכירים מכניסים להסכם העבודה סעיף המגן עליהם בפני האינפלציה. כל זה מבטיח את המשך האינפלציה ומדיניות מרסנת אינה עוזרת. רק צעדי ממשלה שאינם צפויים יכולים לעזור. מדיניות הממשלה במקרה זה היא להבטיח לציבור לעצור את האינפלציה על-ידי פיקוח על המחירים. זאת בתמורה לכך שהציבור מוכן לעקר חלק מתוספת היוקר. הציבור אמנם מוכן לשחוק את שכרו במסגרת "עיסקת חבילה" עם הממשלה, אולם בפועל האינפלציה אינה נעצרת. המסקנה של תאוריה זו היא כי הממשלה חסרת אונים ולשום מדיניות ממשלתית אין סיכוי להצליח.

תאוריה זו מניחה שכל הכוחות במשק יכולים להתגונן בפני האינפלציה במידה שווה, אולם בפועל אין המצב כך. הבנקים, יצרנים, סוחרים וספקים יכולים לבצע את ההתאמות לצפיות האינפלציה, אך לא כך הדבר לגבי השכירים שאינם יכולים לשנות את הסכמי העבודה או להתגונן בפני אינפלציה עתידית. וכך גם כל אותם המגזרים החלשים במשק. משמעות הדבר היא שבניגוד לטענת "תורת הצפיות הרציונליות", האינפלציה והמדיניות האנטי-אינפלציונית של הממשלה מחלקות מחדש את ההכנסה הלאומית כך שהקבוצות החזקות כלכלית-חברתית נהנות יותר, והחלשים משלמים יותר. תהליך זה של חלוקה בלתי שיוויונית של ההכנסות מגביר את האינפלציה ולא בולם אותה.

יתרונה של תאוריה זו הוא בכך שהיא מכניסה גורם חדש לתאוריות הכלכליות, ציפיות הציבור לאינפלציה, גורם שלא התחשבו בו עד כה. יתרון נוסף בתאוריה הוא שהיא אינה תולה את האינפלציה בגורם חיצוני, אלא בתוך התהליך האינפלציוני. צפיות הציבור הן גם הגורם וגם התוצאה לסחרור האינפלציוני. ציפיות הציבור הן סיבות פסיכולוגיות ואינן ניתנות למדידה.

המסקנה מתאוריה זו היא שניתן לבלום את האינפלציה על-ידי יצירת ציפיות אנטי-אינפלציוניות בציבור. דרך זו ניתנת להשגה על-ידי הורדת מיסים, הגדלת סובסידיות והקפאת מחירים. דרך אחרת היא על-ידי פרסום מטעה של נתונים כלכליים או הבטחה של גורמי ממשל כמו נגיד בנק ישראל שהעתיד יהיה טוב יותר ובכך ליצור ציפיות אנטי-אינפלציוניות.

על-פי דעתה של המחברת, הגורם לסחרור האינפלציוני אינו ציפיות הציבור כי אם החלוקה ההכנסות הלא-שיוויונית שהאינפלציה יוצרת. הממשלה במלחמתה באינפלציה מחזקת גורם זה ובכך מגבירה את האינפלציה.

 

כלכלת צד ההיצע

 

מדיניות המתבססת על תאוריה זו מתייחסת אך ורק למיסוי כאמצעי ליציאה ממיתון, במגמה להגיע לתקציב מאוזן, ומבלי להתייחס לתופעות הקשורות לאינפלציה, מיתון וסטגפלציה. היציאה ממיתון תבוא על-ידי קיצוץ המיסוי, אך כדי למנוע אינפלציה יש להגיע לתקציב מאוזן על-ידי קיצוץ שירותי החברה והרווחה שהממשלה מספקת. מדיניות כזו דואגת לאינטרסים של בעלי ההון במסווה של תאוריה כלכלית. תאוריה זו מבוססת על "עקומת לפר" הקובעת כי ניתן להגדיל את הכנסות המדינה על-ידי הגדלת המסים רק עד לנקודה מסויימת שלאחריה הגדלת המסים גורמת לירידה בפעילות המשק וכתוצאה מכך לירידה בהכנסות. על-פי תאוריה זו יש להקטין את המיסוי על בעלי ההון שישקיעו את עודף הרווח בייצור. דבר זה יגדיל את התעסוקה ויגדיל את היצע הסחורות בשוק שיביא להורדת מחירים. לשאר האזרחים לא יעלו מסים או אפילו יקצצו במידדה מסוימת אך כדי לאזן את התקציב יבוצע קיצוץ דרסטי בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה שמשמעותו הריאלית-כלכלית היא שעלות השירותים לאזרחים מתייקרת.

מדיניות זו יושמה על-ידי הנשיא רייגן בשנים 1980-82 והיא הביאה למיתון הקשה ביותר בארה"ב מאז המשבר של תחילת שנות ה-30. השכר הריאלי ירד, האבטלה גדלה ומפעלים רבים פשטו את הרגל. כל זאת יחד עם אינפלציה גבוהה של 10% וריבית שיא 20%.  "כלכלת צד ההיצע" לא הוכיחה את עצמה כי ההנחה שבעלי ההון ישקיעו את עודף הרווחים ביצור, כתוצאה מצמצום המסים, התבררה כשגויה. במצב של שער ריבית גבוה והעדר ביקוש בשוק לא מצאו בעלי ההון סיבה כלכלית להשקיע ביצור. תחת זאת הם השתמשו בכסף לקנית חברות. החברות החזקות קנו חברות על סף פשיטת רגל וגם חברות מבוססות שלא בהכרח רצו להמכר. כל זאת נעשה בסיוע בנקים להשקעות וכספי ספקולנטים בבורסה שנהנו מהמדיניות החדשה. התוצאה היתה הגברת הריכוזיות במשק האמריקאי שהיה גם כך משק ריכוזי, ושער ריבית גבוה שנגרם מגיוס כספים לא למטרות יצור אלא לקנית חברות. הגידול בשער הריבית היה למרות המיתון. דבר זה היטיב עם העוסקים בפיננסים ולא עם אלה העוסקים ביצור. כל אלה לא עזרו לצמצום האבטלה ולירידת מחירים. המיתון התגבר נוכח כשלון מדיניות "כלכלת צד ההיצע".

בשנת 1982 הבין הנשיא רייגן שמדיניותו כשלה והוא החל לנהל מדיניות המבוססת על גרעון תקציבי גדול שמטרתה עידוד הביקושים במשק. הממשל האמריקאי הזרים סכומי עתק שנועדו להגדלת תקציבי הבטחון, ללא שינוי בתקציבים החברתיים. מדיניות זו הביאה לירידת האינפלציה, ירידה בשער הריבית וצמיחה כלכלית של 7% בשנה. התחזקותו של המשק האמריקאי הביא להתחזקותו של הדולר ולזרימת הון לארה"ב, למרות הירידה בשער הריבית. כל זאת בניגוד לתחזית הכלכלנים שהגרעון במאזן התשלומים, שהלך וגדל, יביא להחלשותו של הדולר. זרימת ההון ממדינות אירופה, למרות ששער הריבית בהם היה גבוה אך הצמיחה נמוכה, מעידים כי כיוון זרימת ההון נקבע על-פי שיעורי הצמיחה ולא על-פי שיעורי הריבית. כל אלה סותרים את התפיסה המקובלת שאינפלציה עולה מורידה אבטלה, ועלית אבטלה מורידה אינפלציה.

כל התאוריות הנ"ל פותחו כדי לפתור את הסתירה בין התיאוריה הקיינסיאנית והמוניטריסטית לבין המציאות הכלכלית ששררה בשנות ה-70 וה-80. רוב המדינות המתועשות ומדינות דרום אמריקה וגם קרן המטבע הבינלאומי אימצו את התאוריות החדשות למרות הפגמים של תאוריות אלה. בישראל הסתמכו בעיקר על "תאורית הציפיות הרציונליות" שנתמכו גם על על-ידי האקדמיה והפרשנים הכלכליים. חסידי תאוריות אלה אינם מתייחסים לאי-שוויון בחלוקת ההכנסה הנגרם כתוצאה מיישומן של התאוריות. אולם יש כלכלנים אחרים הרואים את החסרונות של תאוריות אלה ורגישים לאי-השוויון, המציגים תאוריות אחרות. ניתוחים אלה מבוססות על פירוקם של המאפיינים הכלכליים לפי ענפים או לפי קווים גאוגרפים, ויש תאוריות המפרקות את השווקים לפי ענפי צריכה ולפי אמצעי יצור. אך גם תאוריות אלה לא כללו את חלוקת ההכנסות כמרכיב פעיל בתאוריות שלהם.

קיימים מחקרים המצביעים על הסכנה ליציבות המשק כתוצאה מתהליכי הקיטוב בחלוקת ההכנסות והעושר, אך שום תאוריה מקרו-כלכלית לא התפתחה מכך. יש כלכלנים הרואים בתהליך המונופוליזציה את הסיבה העיקרית לסטגפלציה ולקיפאון הכלכלי. הם תובעים חלוקה שיוויונית יותר של ההכנסות ומחפשים מודלים כלכליים ומדיניים כדי למנוע את המשבר אליו נקלע העולם. אחרים רואים את המשבר במערב התעשייתי כחלק ממחזוריות גאוגרפית של פריחה כלכלית שבתקופה זו עוברת אל אגן האוקיינוס השקט. בדרום אמריקה התפתחה האסכולה הסטרוקטורליסטית. לא ניתן לתאר את הכלכלה במדינות אלה במונחים של התאוריות הכלכליות הקונבנציונליות.  לכן פיתחו אנשי אסכולה זו מודלים כלכליים המתייחסים לחלוקת ההכנסות הפנימית ולמבנה הסטורקטורלי הפנימי בכלכלת ארצותיהם. אך גם הסטרוקטורליסטים לא הצליחו לבנות תאוריה מקרו-כלכלית המתארת את המשק בצורה נכונה.

 

תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה

 

מודל כלכלי זה, בניגוד למודלים האחרים, מסביר את קיומם בו זמנית של אבטלה ואינפלציה ומבוסס על חלוקת ההכנסות. טענת מודל זה היא שחלוקת ההכנסות הרגרסיבית במהלך האינפלציה היא מקור להאצת האינפלציה והיא שגורמת לספירלה הסטגפלציונית.

תאוריה זו, בניגוד לתאוריות האחרות, מבוססת על שני עקרונות:

א.      ניתוח כלכלי המבוסס על חישוב המשתנים המיצרפיים החלקיים

ב.      חלוקת ההכנסות כגורם כלכלי

לפי עקרון א' סך כל ההכנסות של הפרטים במשק מחולק לסך הכנסותיהם של הפרטים המרויחים מהאינפלציה וסך ההכנסות של אלה הפסידים מהאינפלציה. בצורה דומה מתחלק הביקוש המצרפי לסך הביקושים של אלה שמרויחים מהאינפלציה ולביקושים של אלה שמפסידים מהאינפלציה. הצריכה המצרפית מתחלקת לצריכת מותרות העולה עם האינפלציה ולצריכת מוצרים בסיסיים היורדת עם האינפלציה. לפי עיקרון ב' חלוקת ההכנסה המחודשת בזמן אינפלציה קובעת את רמות ההכנסה, ביקוש, צריכה, תעסוקה ורמת המחירים.

במודל "אפקט המחירים" המקובל, ככל שהמחירים עולים קונים פחות מוצרים וככל שהמחירים יורדים קונים יותר מוצרים. אולם יש גורם נוסף שמשפיע על הצריכה והוא רמת ההכנסה ("אפקט ההכנסה"). עקומת הביקוש משתנה מאדם לאדם על-פי ההכנסה. ברמת מחירים מסוימת, אדם שהכנסתו גבוהה יותר צורך יותר מוצרים, ואדם שהכנסתו נמוכה יותר צורך פחות מוצרים. לכל רמת הכנסה יש עקומת ביקוש שונה שמבוססת על ירידת צריכה עם עלית מחירים, אך כמות הצריכה משתנה בהתאם להכנסה. במצב של אינפלציה המחירים עולים וההכנסה עולה, ולכן כל אחד משנה את מיקומו על עקומת הביקוש האישית שלו ("אפקט המחירים"), וגם עקומת הביקוש האישית משתנה ("אפקט ההכנסה"). כתוצאה מכך, אלה שלא קיבלו פיצוי מלא על עלית המחירים יקנו פחות, ואלה שהגידול בהכנסתם גבוה מעלית המחירים יקנו יותר. המסקנה היא שלא כל הביקושים יורדים באינפלציה ולא כל אחד יורד בכוח הקניה שלו. חלק אחד של הציבור מגדיל את רווחיו על חשבון החלק האחר של הציבור, וכתוצאה מכך מגדיל את הצריכה בשוק מוצרי המותרות וגורם לעלית מחירים. בו זמנית הביקוש המצרפי של המגזר האחר יורד כתוצאה מקיטון בהכנסה. מגזר זה צורך מוצרים בסיסים שמחירם אינו יכול לרדת. התוצאה היא צמצום היצור כתוצאה מירידה בביקוש וגידול באבטלה. יתרה מכך, עליות המחירים בשוק מוצרי המותרות גוררת עימה עליות גם בשוק המוצרים הבסיסים. המסקנה היא שעודף הביקוש במגזר מסוים דיו כדי לגרום לאינפלציה כאשר בו זמנית קיימת אבטלה במגזר האחר. האינפלציה מחלקת מחדש את ההכנסה הלאומית, דבר הגורר עימו אינפלציה ואבטלה וחוזר חלילה. זוהי הספירלה הסטגפלציונית. תהליך זה פועל בטווח הקצר. יתכן כי בטווח הארוך מבנה היצור יתאים עצמו לשינוי ברמת הביקושים והאינפלציה תעצר. חלק מאמצעי היצור יעברו משוק המוצרים הבסיסים לשוק מוצרי המותרות. למרות זאת עדיין ישארו לחצים אינפלציוניים והאבטלה לא תקטן כי יצור מוצרי מותרות דורש פחות אמצעי יצור (עבודה והון) מאשר מוצרים בסיסיים (בערכים כספיים). כדי לצאת ממצב זה ולחזור לניצול מלא של כושר היצור ולצמיחה יש לא רק לחלק בצורה שיוונית יותר את ההכנסות, אלא להגדיל את כושר הקניה של הציבור שקונה את מוצרי הצריכה ההמוניים. משמעות הדבר היא שיש להגדיל את שכר העבודה כדי לעודד צריכה.

המסקנה של מודל זה היא שכדי להלחם באינפלציה, על הממשלה להקטין את הביקושים בשוק מוצרי המותרות על-ידי הקטנת אפקט חלוקת ההכנסות האי-שוויונית של האינפלציה. זאת בניגוד למלחמה הקונבנציונלית הפועלת דרך הורדת שכר, קיצוץ בתקציב המדינה, ביטול סובסידיות, עליות מחירים יזומות ושער ריבית גבוה. כל אלה מגבירים את החלוקה האי-שוויונית ומלבים את האינפלציה. גם הדרך להטיל מס על ריווחי האינפלציה אינו מספק, כי הוא בא מאוחר מידי, לאחר היווצרות הרווחים. הדרך היא להגדיל את השכר הריאלי של השכירים כך שכוח הקניה שלהם יגדל, וריווחיהם של בעלי ההון שנהנים מהאינפלציה יקטנו. מדיניות של עלית שכר היא מדיניות אנטי-אינפלציונית. המלחמה באינפלציה צריכה להתבסס על "תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה" ולא על המודלים הקונוונציונליים. ניתן להלחם גם נגד האינפלציה וגם בעד רווחה החברתית, בו זמנית, על-ידי הגברת השיוויוניות של חלוקת ההכנסות במשק.

מבנה המחיר הוא כלי למדידת מצב המשק. אם בוחנים את מבנה המחיר, המתחלק בין גורמי היצור, השיווק והמימון, מגיעים למסקנה כי מי שחזק יותר זוכה לאחוז גדול יותר ממחיר המוצר. במשקים של המדינות המתועשות והמפותחות חלקו של שכר העבודה במחיר המוצר גבוה יותר מאשר במדינות המפגרות. מבנה המחיר מאפשר גם להשוות את השכר במדינות שונות כי הוא מנטרל את גורם הפיריון. במקומות בו הפיריון נמוך יותר, מוצדק שרמת השכר תהיה נמוכה יותר, אך לא חלקו של השכר במחיר כי רמת הרווחים של כל הגורמים האחרים בשרשרת צריכה להיות נמוכה יותר. השוואת מבנה המחיר במדינות השונות מנטרלת גם את גורם האינפלציה שקשה למדידה כאשר משתמשים במדד של שכר ריאלי. גם השימוש בשער החליפין של המטבע אינו אמין ומטעה.

כלכלנים שמאמינים כי הורדת שכר היא אנטי-אינפלציונית מניחים כי כל שאר מרכיבי המחיר אינם עולים, וזוהי הנחה שאינה מתקיימת בהכרח במציאות. מדידת ההשפעה של הורדת השכר על המחיר צריכה למדוד את ההורדה בעלות השכר במחיר ביחס לשינוי בחלקו (באחוזים) של השכר במחיר. מחיר המוצר ירד רק אם חלקו של השכר במחיר המוצר לא ירד או שהעלאת המרכיבים האחרים במחיר קטנה מהקיצוץ מעלות השכר במחיר.

 

הסטגפלציה ומשבר האנרגיה

 

הסטגפלציה הופיעה לאחר קפיצה של פי ארבעה במחירי הנפט, אך יש ספק אם הופעתה אכן קשורה ל"משבר האנרגיה", וזאת כי:

·         תהליך האינפלציה והאבטלה המשיכו ולא נשארו תופעה חד פעמית.

·          מרכיב האנרגיה במדינות התעשייתיות מהווה 1-4% מהתוצר, ולכן השפעת השינוי במחירי הנפט על המחירים ותעסוקה אמור להיות נמוך.

·         הסטגפלציה והמשבר הכלכלי המשיכו בשנות ה-80 כאשר בעולם היו עודפי נפט עצומים

·         הסטגפלציה לא הופיעה במדינות כמו יפן שמייבאת את כל צרכי הדלק, ולעומת זאת הופיעה באנגליה, לה מאגרי נפט גדולים בים הצפוני

הגורם הראשון במעלה שהביא לסטגפלציה הוא שינוי גדול בחלוקה אי-שיוויונית של ההכנסות. עלית המחירים החלה ב-1974, עוד לפני שהנפט נמכר במחירים החדשים. כל עלית המחירים בתקופה זו היתה רווח נקי ולא תוצאה של גידול בהוצאות. כאן התחיל תהליך סטגפלציה ועימו חלוקה לא שיוויונית של ההכנסות. עלית המחירים גרמה להפרת האיזון בין ענפי המשק במדינות המערב. רובם של הכספים שגרפו יצואניות הנפט מהמדינות המפותחות חזרו אל קופות הבנקים של המדינות המפותחות. דבר זה העשיר את הבנקים, על חשבון ענפי היצור שסבלו מעלית מחירי הנפט. הכסף ששילמו ענפי היצור חזר לבנקים בארצותיהם דרך יצואניות הנפט, ובכך הופר האיזון המשקי בצורה חמורה. זהו היסוד העיקרי להיווצרותו של המשבר בכלכלה העולמית. מי שסבל מעלית מחירי הנפט הם ענפי היצור, ולעומת זאת הבנקים פרחו.

משבר האנרגיה הפר את האיזון גם בין הארצות המייצאות נפט לבין מדינות העולם השלישי המייבאות נפט, כמו למשל מדינות דרום אמריקה. אלה האחרונות העשירו את הבנקים בארצות המפותחות אליהם זרם הכסף של יצואניות הנפט. בנקים אלה התעשרו גם מהלוואות שנתנו למדינות העניות, לצורך יבוא נפט.

התחזקות הבנקים על חשבון ענפי היצור, כתוצאה ממשבר האנרגיה, הוא הגורם העיקרי לסטגפלציה. יתרה מכך, הבנקים דאגו לעליה דרסטית של הרבית שהביאה לחלוקה בלתי צודקת של ההכנסות ולהמשך הסטגפלציה והמשבר הכלכלי. אנשי הפיננסים הפכו להיות הגורמים החזקים במשק על חשבון התעשיינים, והם משרתים את האינטרסים שלהם גם אם הדבר גורם לקיפאון משקי ולאי צדק חברתי.

 

הסטגפלציה בישראל

 

בישראל עד אמצע שנות השמונים שררה אינפלציה גבוהה יחד עם משק בקיפאון, שכר נמוך, מחירים עולים וריבית גבוהה. האבטלה הרשמית עמדה על 3-4%. זוהי אמנם לא סטגפלציה, אך המשק סבל מאבטלה סמויה שהתאפשרה כתוצאה משכר נמוך. אבטלה סמויה משמעותה פריון נמוך וחוסר צמיחה. בשנים מ-1985 והלאה הצטרפה ישראל למדינות בהם שוררת סטגפלציה כאשר האבטלה טיפסה מעבר ל-6%, זאת למרות שחלפו למעלה מעשר שנים ממשבר הנפט ובשווקי העולם השתרר מצב של עודף נפט. למשבר הכלכלי בישראל של השנים 1988-89 אין כל הסבר כלכלי לכאורה. המשבר התקיים למרות שלא חסרו במשק משאבים של כוח אדם, הון וידע. ההסבר לכך הוא שהכוחות החזקים במשק הם הגופים הפיננסים: בנקים, מתווכים ובעלי עיסקות פיננסיות, ולהם אין אינטרס להפעיל את המשאבים במשק בצורה מלאה. עמדות הכוח של הגופים הפיננסים בישראל גדולה בהרבה מאשר בארצות המערב. שערי הריבית בארץ גדולים בהרבה מהמקובל בארצות המערב, ומירווחי הבנקים (ההפרש ביו ריבית על פקדונות לריבית על הלוואות) מגיעים לעשרות אחוזים. הבנקים גדלים והמגזר היצרני מצטמק. מגזר זה, על מפעליו ועובדיו, מעביר את רווחיו כדי לממן את הבנקים ואת המשכורות השמנות של מנהליו. נכסי המגזר היצרני משועבדים לבנקים, ובמקרה של פשיטת רגל הנכסים עוברים לידי הבנקים. הממשלה שהצילה את הבנקים בשנת 1983 והפכה להיות בעלת הבנקים יכולה להציל את המשק על-ידי הלאמה דה-פקטו של הבנקים ומורטוריום של חובות המגזר היצרני והעמדת הריבית על הלוואות על שיעור המקובל בעולם. אולם אין כוחה של הממשלה לעשות זאת, והמגזר היצרני לא מתארגן ומאחד כוחות להתנגד להתנהגות הבנקים. ציבור השכירים, התעשיינים והחקלאים מקבל את הגזרות ושותק.

 

סיכום

 

אסתר אלכסנדר סותרת את כל התאוריות המנסות להסביר את תופעת הסטגפלציה, מצב בלתי אפשרי של קיום בו זמני של אינפלציה ואבטלה. היא מציגה את מודל "תאורית חלוקת ההכנסות של האינפלציה" שמסביר לטענתה את תופעת הסטגפלציה. על-פי מודל זה הגורם העיקרי לסטגפלציה הוא חלוקה לא שיוויונית של ההכנסות וספירלת הסטגפלציה מתקדמת ככל שגדלה החלוקה האי-שיוונית של ההכנסות. היציאה ממצב של סטגפלציה וקיפאון מישקי יכול לבוא, בניגוד למקובל, על-ידי העלאת שכר העבודה והקטנת ריווחי בעלי ההון כך שהחלוקה האי-שיוונית של ההכנסות תלך ותקטן. לטענתה של אלכסנדר הפתרון למשבר הכלכלי ולסטגפלציה בישראל הוא צמצום דרסטי של כוחם של הבנקים ואנשי המגזר הפיננסי הנהנים מהמצב הקיים.

 

האם נקודת מפנה בתולדות המאה ה-21? על גבלס, פוריסון, בכרי וטינופות 'יוצרים בחילה' על רקע יום השואה הבינלאומי

 הרבע הראשון של המאה ה-21 יזכר בעתיד כתקופה מעניינת במיוחד. בתקופה הזו הפך כל מכשיר טלפון למכשיר טלוויזיה פרטי, אנשים יכלו להשתתף בכנסים בינלאומיים מהמיטה הפרטית שלהם, הכדורגל הגיע לשיאי ביצוע חסרי תקדים, הומצאו אינספור שיטות לחסכון במים, באנרגיה ובחומרים, וזוהי כמובן רשימה חלקית.

אבל מהצד השני, רבע המאה הזו תזכר ללא ספק כתקופה בה הטכניקות ששימשו מאה שנה קודם לכן את הגרועים שבמנהיגי העולם, הפכו להיות הכלי המרכזי בידי אלו המציגים את עצמם כפרוגרסיבים וכנאורים ביותר.

היה זה גבלס כזכור, שר התעמולה של הנאצים, שאמר שכל מה שיש לעשות כדי להפוך את השקר לאמת, הוא לחזור עליו שלוש פעמים. רק סטאלין הצליח להתחרות בנאצים ביכולת שלו להפוך שקר לאמת, אבל הוא רק התחרה, כי נצחונם של הנאצים באלכימיה הפנטסטית הזו - הפיכת שקר לאמת - היה מוחלט. 

הנצחון הזה התחיל לפני מלחמת העולם השנייה והוא נמשך עד עצם היום הזה. ב-1938 טען היטלר שחיים וייצמן, נשיא התנועה הציונית, הוא שהכריז מלחמה על גרמניה ולכן מוצדקת מדיניותו נגד היהודים. אחרי המלחמה יצאו ניאו-נאצים מהחורים, והתחילו להפיץ את השקר לפיו לא היתה השמדה המונית וכי אושויץ היה בסך הכל מחנה עבודה שאמנם לא היו בו תנאים טובים אבל מה לעשות, ככה זה במלחמה. 

מכחישי השואה הבינו מהר מאד שהדרך האמינה ביותר להפיץ את השקר, היא לעטוף אותו בעטיפה של אמת. גדול מכחישי השואה, רובר פוריסון, התגאה בכך שהוא מחזיק בארכיון שלו מסמכים בהיקף של 200 ק"ג המוכיחים את טענתו שהשמדת יהודים לא היתה ולא נבראה וכי כל מטרתה הוא לאפשר ליהודים להשיג כסף מהגרמנים ומדינה מהפלסטינים. 200 ק"ג נייר פירושם קרוב ל-100 אלף מסמכים. 

אבל את הטכניקה של פוריסון, לאסוף מאה אלף מסמכים כדי להנציח שקר אחד, אימצו במאה ה-21 גם אנשים המסתובבים בעולם עם הילה של מלאכי נאורות וצדק מעל לראשם.

לפני שבועיים פסק בית משפט בישראל שהסרט ג'נין ג'נין, אסור להקרנה בישראל, וכי הבמאי שלו, מוחמד בכרי, חייב לשלם 175 אלף שקל פיצויים לתובע. הסרט נוצר בשנת 2002 בעקבות פעולת צה"ל בעיר ג'נין ובגדה המערבית כולה. היה זה לאחר שמחבל פלסטיני רצח כמה עשרות ישראלים במהלכו של סדר פסח שקיימו במלון בעיר נתניה, עוד שיא של פעולות דומות שנעשו בניצוחו של איש השלום הידוע יאסר ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. 

כזכור, למחרת הפיגוע, התייצבו ביחידות צה"ל יותר חיילי מילואים מכפי שהצבא יכול היה לקלוט. הקונצנזוס הלאומי כנגד הטרור הפלסטיני היה בשיאו. צה"ל, בניגוד גמור לכל צבא מערבי אחר - על צבא רוסי או סיני ובוודאי ערבי אין שום טעם לדבר - עשה כל שביכולתו על מנת להמנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. המחבלים הפלסטינים כמובן ידעו את זה ולכן, כפי שהם עושים עד היום בעזה ובלבנון, הם מצאו מסתור בתוך בתים פרטיים, תוך שהם מכריחים את בעלי הבית לספק להם את כל צרכיהם.

התוצאה היתה שהמבצע הצבאי נמשך 43 יום, ובמהלכו נהרגו 29 חיילים שכאמור, אילו מדובר היה בצבא ארה"ב, המבצע היה מסתיים אחרי כמה שעות, חצי עיר היתה מושמדת והאבדות היו מסתכמות בכמה פצועים אמריקנים.

אלו היו העובדות, אבל מוחמד בכרי לא התרשם מהעובדות והחליט כמו גבלס ליצור סרט בו יחזור יותר משלוש פעמים על שקר עד שיהפוך לאמת. את 200 הק"ג של פוריסון הוא המיר בכמה עשרות אלפי פריימים, השפה הדומיננטית של המאה ה-21. הרי היום כמעט אף אחד לא קורא ספרים, כולם רואים דוקו.

כידוע סרטו של בכרי הוא שקר אחד גדול. בעוד רוב אזרחי ישראל חרקו שיניים והמשיכו הלאה, החליט אחד מקציני צה"ל שלקח חלק בקרב בג'נין ואיבד כמה מחבריו, לתבוע את עלבונם בבית המשפט. אחרי שנים ארוכות של דיונים, החליט בית המשפט שאסור להקרין את הסרט המתועב וכי הבמאי חייב לפצות את התובע ולשלם גם הוצאות משפט.

מעניין לעניין באותו עניין. בשנת 2014 שוב מצאה עצמה ישראל במצב של אין ברירה זאת לאחר הסלמה בטרור של חמאס נגד ישובי הדרום בישראל. במבצע שמאותן סיבות של הקפדה על חיי אדם חפים מפשע, נמשך במקום חצי שעה 50 יום ועלה בחייהם של 68 ישראלים. לו מדובר היה בצבא רוסיה, לא היה נהרג חייל רוסי אחד ואילו תושבי עזה היו סופרים קרוב לוודאי עשרות אלפי הרוגים.

אבל כל זה לא הפריע לחייל ישראלי מנוול אחד להגיש תלונה נגד חבריו. כדי להבטיח שהתלונה תקבל משקל גדול יותר, הוא נקט בגישה פוריסונית, וחילק אותה ל-14 חלקים. אמנם תקציב לסרט לא היה לו, אבל עמדו לרשותו המשאבים של ארגון אנטי-ישראלי מתועב במיוחד, בשם 'שוברים שתיקה', שעצם שמו מעיד על אימוץ שיטתו של גבלס: חזור על שקר כמה פעמים והוא יהפוך לאמת.

הארגון המתועב הזה, מפיץ בעולם שקרים לפיהם בישראל בכלל ובצה"ל בפרט שומרים על שתיקה בכל הקשור לפשעי מלחמה, ולכן הם, נאורים ופרוגרסיבים, לקחו על עצמם את התפקיד של חשיפת האמת.

האמת הפוכה לחלוטין. צה"ל מקיים באופן שיטתי וסדיר תחקירים על כל ארוע מבצעי, בוודאי על ארועים בקנה מידה כמו מבצע צבאי שנמשך 50 יום. בנוסף, צה"ל כמו כל גורם ציבורי בישראל חשוף לביקורת של מוסדות המדינה, של התקשורת ושל האקדמיה.

את כל זה הכנופייה המנוולת של 'שוברים שתיקה' יודעת היטב ולכן היא מציגה את השקרים שלה במסגרות בינלאומיות בכלל ובפרט בקרב הקהילה האירופית מוכת מחלת הפוסט-קולוניאליזם שמתייחסת בהערצה לכנופיית עלובי הנפש הזו. כאשר הוקראה העדות המפוצלת ל-14 חלקים א-לה-פוריסון בפני הפרלמנט האירופי, היא זכתה לתשואות צ'מברלייניות טיפוסיות. 

אלא שהחיילים שהואשמו על ידי חברם, שבינתיים הצטרף לאוכלי המילקי בשני שקל בגרמניה, גם הם שברו שתיקה, ודרשו וקיבלו חקירה, שהעלתה - כמה מפתיע - שמדובר כמובן בשקר גמור, ועכשיו הם תובעים את המנוול בסכום של 2.6 מליון שקל.

האם 'היציאה מהארון' של מי שתבע את מוחמד בכרי המנוול, או את עלוב הנפש מ'יוצרים בחילה' היא שלב ראשון בתיקון הנחוץ כל כך? אולי. אני לא באמת משלה את עצמי אלא ממשיך להחזיק בתקווה. כי הרושם העולה כרגע, הוא שימי הביניים מתעקשים להשאר איתנו. 

אצל הנאצים הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס המבנים המודרניים-ליברלים, בראשם המערכת הפוליטית של הפרדת רשויות, ריבוי מפלגות וההבנה שתפקיד המדינה הוא לשרת את האזרח ולא להפך. אצל יורשיהם, הניאו-נאצים מכל הצבעים והמגדרים (סביבה-נאצים, צימחו-נאצים, טיבעו-נאצים, פמי-נאצים, ילדיתימנונאצים, רשימה חלקית), שלמרבה המזל אין לרשותם כוח של מדינה, צבא וגסטפו, אלא חופש הביטוי המשמש להפצת שקרים וחצאי-אמיתות הגרועים משקרים, הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס התפיסה שאדם נשפט רק ואך ורק על פי מעשיו, וגם אז על פי חוק, בהליך שקוף והגון, ולא בשל היותו תעשיין, אוכל בשר, שותה חלב, גבר, אשכנזי, רשימה חלקית.

בימי הביניים מספיק שיהודי היה יהודי כדי שיהיה חשוד בעיני הנוצרים או המוסלמים. נשים חריגות-לכאורה נחשדו מראש שהן מכשפות. חובת ההוכחה היתה כמובן על היהודי או על האישה-הלכאורה-חריגה, ועצם זה שהועלה חשד, זו כבר היתה הוכחה לאשמה.

היום אותה טכניקה מיושמת על ידי אנשים המסתובבים בציבור כמלאכי הצדק, התיקון והפרוגרסיה. מבחינתם אשכנזי הוא אשם מעצם היותו אשכנזי, קיבוצניק אשם מעצם היותו קיבוצניק, גבר אשם מעצם היותו גבר, פלסטיני מראש מסכן כי הוא מיעוט ואצלנו בקיסריה 'כולנו חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים' ויהודי מראש פשיסט, וכן הלאה וכן הלאה. 

היטיב לסכם זאת ג'ורג' אורוול, בספרו הפוליטי המדוייק ביותר - 'חוות החיות' - בו שם ללעג את כל אלו המחלקים בשם 'הקידמה' ו'השוויון' את העולם ל'טובים' ("ארבע רגליים") או 'רעים' ("שתי רגליים"), ועוברים ממלים גדולות של הצלת העולם, לרדיפה אלימה.

אם לחזור לסיפורם של החיילים שתבעו את 'חברם' - אין לדעת כמובן מה יפסוק בית המשפט, אבל אם נוסיף לשני המקרים הללו את המאמץ השיטתי שנעשה כבר שנים על ידי עורכי דין יהודים בשם נפגעי הטרור כנגד הרשויות הרשמיות שמעודדות טרור, כמו למשל הרשות הפלסטינית, יש מקום לאופטימיות. 

מי יודע, אולי בראייה לאחור יסתבר שבתחילת שנות ה-20' של המאה ה-21', התעשת המוסר הציבורי, והוא החל לקרוא לאמת, אמת, ואילו לשקר, שקר. לא פחות חשוב: אולי יסתבר שממש בימים אלו, אלו הקוראים לאמת שקר ולשקר אמת, הפסיקו לצעוד בראש חוצות כ'מתקני עולם', ויגלו לפתע את רגש הבושה.

 

 

כיצד אני תופס את הקשר בין יהדות לציונות

א. שאלה קצרה ותשובה קצרה

 על שאלת הקשר הזה יש לי קודם כל תשובה קצרה: הציונות היא הכלי היעיל ביותר במציאות המודרנית להבטחת המשך קיומו ואף שגשוגו של העם היהודי ושל שכלול תרבותו - היהדות.

ב. שאלות רבות ומתרבות על התשובה הקצרה 

הגדרה קצרה זו מזמינה כמובן תהיות כמו למשל מדוע לראות בציונות רק, או 'רק', כלי? מה מיוחד כל כך במציאות המודרנית שדרשה 'כלי' כזה? מה כל כך חשוב בהמשך קיומו של עם כזה או אחר? מה זה 'שגשוג', כיצד הוא נמדד ולמה הוא חשוב? ומה היא תרבות, ואיפה 'הדת' שהרי מדברים על 'יהדות' ו'היהדות' כידוע, כלומר 'כידוע', היא דת, ומדוע יש לשכלל אותה בין כך ובין כך, וכמובן, בין אם היא דת או תרבות או 'ציוויליזציה' כפי שהציע למשל שמואל נוח אייזנשטאדט, מה היא בכלל מבחינה מעשית, רעיונית ומוסרית.

כל התהיות הללו מזמינות מצידן תהיות נוספות, וכמובן שאין לדבר סוף. אבל לא רק שהאינסופיות הזו איננה אמורה לייאש, אלא שהיא לב ליבו של העניין, כי מדובר בתהליך בירור שהתחיל מזמן וסביר שימשך עוד יותר הרבה זמן.

ג. גישתי היסודית לכל דיון בשאלות הללו

כך או כך, אני לכשעצמי - והגם שלכשעצמי מה אני - אוחז בתשובות על כל אחת מהתהיות הללו, ועימן אני מגיע לכל דיון אמיתי וכנה המתנהל בנושאים הללו, מתוך נכונות להציגן בגאווה, להעמידן במבחן הביקורת, לקבל תשובות של אחרים ואף לאמצן כתחליף לתשובותי שלי.

כך או כך, על האופן בו גיבשתי את התשובות שכאמור אני מוכן לוותר על כל אחת מהן, אינני מוכן לוותר. במלים אחרות, המתודה חשובה לי לא פחות מתוצריה.

ד. על המתודה

'החינוך מתחיל בשאלה' אמר נדמה לי ס. יזהר וכך או אחרת הוא צודק. אבל לא רק החינוך אלא התודעה האנושית בכלל. ולא רק התודעה אלא הקיום האנושי. אמור לי מה היתה התשובה ואנסה לנחש מה היתה השאלה. אמור לי מה היתה השאלה ואציע לך לגביה לפחות שתי תשובות. 

או בקיצור: בראשית היתה השאלה.

השאלה במקרה שלנו, כלומר שאלת הקשר בין יהדות לציונות, נובעת משתי שאלות לפחות: 

השאלה העכשווית שהיא שילוב של זוויות פוליטית-חברתית-אקטואלית-חינוכית;

והשאלה המתמידה שהיא שילוב של היסטוריה, פילוסופיה, אמונה וערכים מופשטים, מה שנקרא עקרונות.

ה. הפוגת קרוצ'ה, לא חובה - אפשר לעבור לסעיף ז'

היסטוריון מאד אהוב עלי, בנדטו קרוצ'ה, אמר פעם שכל היסטוריון וכל דיון היסטורי אינם עוסקים בעבר, אלא בהווה. במלים אחרות, לו קרוצ'ה היה לוקח חלק בדיון הזה הוא היה מבטל את ההבחנה הזו שבין 'עכשווי' ל'מתמיד', כי לשיטתו הכל הוא 'עכשווי'. 

קרוצ'ה, כמו כל אדם חכם, גם צודק וגם טועה. הוא צודק כי הוא צודק. אנחנו חיים תמיד כאן ועכשיו. לא יתכן אחרת. הוא טועה, כי כאשר מנסחים את השאלות באופן 'עכשווי', הן אכן מקבלות מיניה וביה אופי פוליטי-חברתי-אקטואלי-חינוכי; היפוכו של דבר כאשר נגשים לשאלה מנקודת המבט 'המתמידה'. היא לא מחייבת לא פוליטיקה, לא עמדה חברתית, לא עמדה אקטואלית ולא תכנית חינוכית. היא לא סותרת את כל אלו, אבל היא לא נמדדת במונחיהם.

ו. כיצד אני מיישם את ההבדל המתודי בין שתי הגישות ומדוע בהמשך אנקוט במתודה 'המתמשכת'

כאשר אני ניגש לדון בשאלת הקשר בין יהדות לציונות מנקודת מבט פוליטית, אני לוקח בחשבון קודם כל את הבורות העמוקה הקיימת בכל סוגי הציבוריות היהודית והישראלית, ומתוך ידיעה שאין לי לא זמן לא כלים ובעיקר לא סיכוי לשנות את נקודת המוצא הזו, התודעה שלי מכוונת לניסוחים מועילים עבור המחנה שלי, שבמקרה של המחנה שלי, המחנה החילוני-שמאלני-ליברלי-חופשי או כל כינוי אחר (גם 'קיבוצניק' זה טוב), נמצא בתחום זה במגננה קשה שלא לומר בתבוסה מוחלטת.

המסקנה שאני משמיע במקרים כאלו יכולה להשמע בערך כך: 'אין ולא היה מוסר יהודי אחד ויחיד'; 'השימוש במלה 'דת' החל אצל יהודים במאה ה-19 ובהוראה הפוכה בתכלית להוראתו המקורית בספר אסתר למשל, שם הוא מופיע לראשונה'; 'תרי"ג מצוות הוא מדרש חביב שיהודים שקנאו בקתולים על הקתכיזם שלהם הפכו אותו לחזות הכל באופן מנוגד בתכלית לרוח היהדות החדשה שחז"ל בראו יש מאין כמעט כפי שהם עצמם מעידים במסכת חגיגה במשנה (פרק ח' למי שרוצה לבדוק)'; 'החרדים לשיטתם שלהם אינם יהודים כלל וכלל. לשיטתי כציוני הרואה בכל יהודי חלק מהעם היהודי הם יהודים כמובן, אבל בניגוד גמור למה שרוב הציבור היהודי הבור ועם הארץ בנושא תולדות החרדים חושב, לא רק שהם לא משמרים את היהדות של פעם, אלא כאמור הם מציגים עמדה המנוגדת לה בתכלית הניגוד (הרחבות בהזדמנות אחרת)'.

אבל כאן, הואיל ואני מאמץ את הגישה המתמידה, דברי ישמעו אחרת לגמרי, הגם שכל מה שכתבתי בפיסקה האחרונה הוא אמת לאמיתה שמעטים מכירים ומבינים.

ז. אז כיצד אני תופס את הקשר בין יהדות לציונות מנקודת המבט המתמידה, או במלה מוכרת יותר: ההיסטוריה

לפני שאני יהודי וציוני, יהודי מארץ ישראל, בן ניצנים ותושב חיפה, אני הומו-סאפיינס. ככזה, חלים עלי הפרמטרים ההופכים את היצור הזה ל'מין' במובן הביולוגי המקובל (ספישיז). 

הומו-סאפיינס הוא יצור חברתי המפעיל כלפי זולתו שלוש אסטרטגיות במינונים שונים: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

הומו-סאפיינס הוא ייצור ביולוגי שבדיוק כמו כל עמיתיו בעולם החי והצומח שואף להתקיים, שואף להתרבות והוא עושה זאת באמצעות האסטרטגיות הנזכרות ביחס למציאות טבעית קונקרטית.

כל אלו שורשי כהומו-סאפיינס. שורשים אלו אחראים לתופעות היסטוריות מרובות, כמו למשל התפתחותם של מבנים חברתיים, של שפה, של אדריכלות, של שיטות ייצור מזון, וכמובן של תרבות, ככל הנראה גולת הכותרת המבחינה בין ההומו-סאפיינס לכל שאר היצורים המנהלים צורה כזו או אחרת של חילוף חומרים בין לידה למוות.

התרבות הידועה בהיסטוריה כתרבות 'היהודית' ואשר ידעה בעבר שמות אחרים כידוע, כמו עברים, ואולי ח'פירו, ובני ישראל, ואולי כנענים, היא אחת התרבויות שהתפתחו בנסיבות המתוארות לעיל.

האדם הספציפי הידוע בציבור כאהוד מנור ושבמדינת ישראל הוא רשום בכתובת מסויימת, ולשמו צמוד מספר מזהה מסויים וכן הלאה, הוא צאצא אחד מיני רבים של סדרה ארוכה של הומו-סאפיינס שאחזו כל אחד בזמנו, בדרכו ומסיבותיו בתפיסות העולם היהודיות.

בדיוק כמו קודמי וכמו זולתי, זכיתי לכלים המאפשרים לי נגישות רבה לביטויים טקסטואליים בעיקר המציגים את התפיסות הנכללות תחת הכותרת 'יהדות', כולל כאלו - כמו הברית החדשה, ספר הזוהר או כתבי יוסף חיים ברנר - שהתקיים או ממשיך להתקיים ויכוח לגבי הכללתם תחת הכותרת הזו. כידוע, הויכוח על הגבול מלמד לא פעם על התוכן של מה שהגבול מנסה להגביל.

ח. ואחרי כל אלו, הנה שוב, המסקנה שלי אודות הקשר בין יהדות לציונות

מצוייד בכלים הטקסטואליים הללו, הקשר בין היהדות לציונות מתבהר לי באופן הבא: 'יהדות' עבורי היא מכלול של טקסטים, לא פעם סותרים זה את זה, המתייחסים באופן שיטתי כזה או אחר (לפעמים באמצעות אגדות, לפעמים באמצעות אמירות) לשאלה המוסרית הכרוכה בחייו של ההומו-סאפיינס.

התשובה היהודית להבנתי היא זו: החיים הם מתנה, על האדם לעשות בה שימוש מושכל, עליו לכבד גם את הטבע וגם את זולתו, עליו להגן על היקר לו גם אם הדבר מצדיק אלימות, אך לראות באלימות תמיד רע הכרחי. צעד ראשון בהגנה על היקר לו הוא הגנה על משפחתו הקרובה ועל משפחתו הרחבה של משפחתו הקרובה, או בקיצור על עמו. היהודי על פי היהדות רואה עצמו חלק מאנושות, אבל - במונחים ששימשו אותנו לעיל (ע"ע 'שלוש אסטרטגיות') -  היהודי יודע שבני תרבויות אחרות מייחסים ערך שונה למושגים כמו אלימות, שיתוף פעולה או תחרות. חלקם - כמה תרבויות קרובות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את האלימות, וחלקם - כמה תרבויות קרובות פחות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את התחרות בגרסתא הפרוטו-אלימה ולא פעם האלימה ביותר.

תפיסות יהודיות אלו נשמרו על ידי יהודים במאות השנים שקדמו לתקופתנו, ועם הופעתה של זו, על ההבטחות המקויימות שלה בצד הקיומי (טכנולוגיה, מזון, בריאות, בטחון) ועל ההבטחות הלא תמיד מקויימות שלה בצד החברתי (שוויון ערך האדם, חופש הביטוי, הזכות לקחת חלק בעיצוב השלטון), הפכה הדרך היהודית לשמור על היהדות לבלתי מעשית.

על רקע ההבנה אודות אי-מעשיותה של הדרך הישנה, הלכו וצמחו דרכים אחרות, שאחת מהן היתה הציונות. דרכים אחרות היו כידוע הסתגרות-מחודשת תוך הפיכת החיים היהודיים לקומדיה-טראגית, או התבטלות עצמית שהפכה עם הזמן לטרגדיה אלימה. בין לבין צמחו דרכים שהתשלום על יעילותן היה וממשיך להיות גבוה (כי יהודי רפורמי בארה"ב, הגם שהוא יספר לעצמו ולאחרים שהוא ממשיך את מורשת גלות בבל, הוא לכל היותר קריקטורה של יהודי ושל יהדות ויש לומר זאת בפה מלא).

הציונות הצליחה לשלב את גרעיני האמת של הדרך החרדית - עקשנות לשמור על הזהות - של הדרך הקומוניסטית - תיקון עולם כאן ועכשיו - של הדרך הרפורמית - האומץ לתקן את היהדות מיסודותיה התיאולוגייים - ואפילו את הפרקטיקה היהודית הניכרת ביותר מאז המאה ה-19: הגירה - היא הפכה לאנרגייה של בנייה ויצירה.

ט. מה נותר לנו לעשות

ברל כצנלסון כבר אמר מה שאמר בנאומו על קבר ביאליק, 'אבל יחיד' שמו של הטקסט. ברל דיבר שם, ואז, 1934, על חיוניותה של הבנייה הרוחנית. 

אלון אמר כשלושים שנה לאחר מכן, שני דברים רלבנטיים לשאלת שעורי הבית: האחד - שחוסן לאומי הוא קודם כל חוסן חברתי, וחוסן חברתי הוא גם כלכלי וגם תודעתי. השני - שדמוקרטיה ראויה לשמה היא כזו הנותנת מענה משולש: גם לזכויות הפוליטיות, גם לזכויות החברתיות, וגם לזכויות התרבותיות.

ואם לצרף את ברל לאלון, אז הנה משימת דורנו, בקיצור: הבנייה הרוחנית שלנו חייבת להיות חברתית, פוליטית, תרבותית, דמוקרטית. או בסדר הפוך: עליה לתדלק גם מערכת ממלכתית מתפקדת, בליבה הפרדת רשויות ולא החרבת רשויות; גם מערכת חינוכית רב-גילאית ועל (ולא אל) מתמטית (כי 8200 שווה 10); גם ציבור היודע לשאול שאלות לא בסגנון של שירות לקוחות אלא של הומו-פוליטיקוס אחראי וחקרן; וגם חברה הרואה ביחיד וברבים יותר מאשר שני מושגים בתורת הלשון, שניים שהם אחד.

והנה עברתי מ'המתמיד' ל'עכשווי', אבל באופן הנכון, הראוי, המושכל.