אז מדוע יש אקדמאים ואינטלקטואלים בישראל שפשוט לא מסוגלים לגנות 'נטו' את הזוועות של חמאס, אלא להפך, החוכמולוגים ביניהם מקפידים להדגיש שהם "נגד כל אלימות"?

 כי מי שהפך את החובה לחפש את האמת (השליחות של האקדמיה), לזכות להפצת שקרים, כבר לא מסוגל לראות את הדברים כפי שהם.

ויותר ברור ממה שהיה בשבת השחורה לא יכול להיות. 

ומי שהפך את השקר לפרקטיקה השגרתית שלו כבר לא יכול להגמל. 

כיצד זה קרה? 

אחרי כ-50 שנה של הטפה אקדמית שיטתית לפיה האקדמאי והאינטלקטואל נמדדים ביכולתם להיות "ביקורתיים", וש"ביקורת" היא תמיד לומר את ההפך (אחרת אתה לא "ביקורתי"), ולומר את "ההפך" כולל גם המצאת ז'רגון או עיוותי שפה למיניהם, שהרי "המחשבה בוראת את המציאות" (עוד חוכמה "ביקורתית" מעמיקה ונפוצה), הרי שהתוצאה היא בלשונו של הנביא ישעיהו, שכבה שלמה של מדושני עונג, מפונקי וממומני ציבור, האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך.

אבל בשונה מהימים הרחוקים ההם של הנבואה, היום אנשי הרוח לא מדברים עם אלוהים אלא עם נימוקים וטיעונים, ואת תואר הנבואה הם מקבלים ממוסדות מכובדים ונישאים מעם. וכך, מדוקטרים ומפרופספרים מכל צד, הם ניגשים להפיץ את מרכולתם "הביקורתית" בכל פינה בעולם, או ליתר דיוק, בכל פינה בעולם בה יש מספיק כוח מדינתי אלים שמסוגל להבטיח את חופש הביטוי.

בארצות הברית האינטלקטואלים והאקדמאים הללו מבטלים עבר, מעוותים הווה, ממציאים מושגים שאומרים הכל ולא אומרים כלום, ומפיצים שנאת-מערב עמוקה בכלל, ושנאת גברים-לבנים בפרט, שני מאפיינים מובהקים של יהודים של ציונים ושל ישראלים, מה שמחייב את האינטלקטואל והאקדמאי בארה"ב לתמוך בכל אויבי ישראל.

ובישראל האינטלקטואלים והאקדמאים הללו פוזלים לארה"ב. רוחנית, ארגונית, כספית וכמובן לקראת שנת השבתון והרילוקיישון הבא עלינו לטובה במהרה בימינו אמן.

ומה שאצל כוהניהם באמריקה ובשלוחותיה במערב האחר - פריז, לונדון, גלזגו, דבלין ובואנוס איירס - הוא שנאת מערב על בסיס הצגת עוולות העבדות, הקולוניאליזם והשוביניזם, הנה אצלנו הכל מתנקז למהותה של מדינת ישראל.

ומכאן לרשימת מרכיבי 'האמת' "הביקורתית" של האינטלקטואלים והאקדמאים הנאורים שלנו:

הצידוק לישראל הוא השואה והשואה בלבד. ומכאן שאם ישראל עושה שואה לפלסטינים אין לה זכות קיום.

יש ניגוד מוחלט בין יהודית לדמוקרטית ולכן מי שרוצה להשתייך למחנה הנאור חייב לבחור 'דמוקרטית'.

כי מדינה יהודית היא מדינת הלכה וזה מה שרוצים כל הנאורים, המוכרים גם בשם 'ביביסטים'.

חוק השבות הוא חוק גזעני שאין לו אח ורע בעולם כולו. הגיע הזמן לבטלו בדרך להפיכת ישראל למדינת כלל אזרחיה.

הכיבוש משחית ובעזה על אחת כמה וכמה, כי בגדה המערבית יש 'רק' אפרטהייד, בעזה ממש 'גטו', לא סתם, אלא 'הגדול בעולם'.

לסכסוך אחראים לכל הפחות שני הצדדים, ובמקרה הישראלי מאז אי קיום התחייבויות ישראל באוסלו, ישראל היא סרבנית השלום, וכפי שסרבנות השלום לפני 1973 הביאה את חורבן יום כיפור, כך הסרבנות לפני 2023 הביאה את חורבן שמחת תורה. אז והיום ישראל - ובעיקר ההנהגה הימנית-סרבנית (כי גולדה היתה ימין קיצוני) - אחראית על ההרג והטבח.

ועל כל אלו יש להוסיף את מלאכתם של הגברים הלבנים הציוניים בדיכוי נשים (כידוע "אחת מכל שלוש" מותקפת), בדיכוי מזרחיים (כלכלית ותרבותית וכמובן הסחר בילדי תימן בלקן ושות'), בנישול ערבים-ישראלים (אפילו את יום האדמה הקדוש הצליחו להשתיק), בהתחממות כדור הארץ ובהרס האלמוגים בים האדום.

ספר משלי אמנם מציע לנו את הכלל ”אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ” , ”פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה”, אבל באותה נשימה הוא גם מורה לנו ”עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ”, ”פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו”.

אודה ואבוש. עד השבת השחורה נטיתי לקיים כמיטב יכולתי את הציווי הראשון. גם היום, אחרי השבת השחורה, אני משוכנע שאין שום טעם לענות לכסילי ברלין, ניו יורק, קאהיר ואיסטנבול כאיוולתם. אם אחרי זוועות חמאס הם ממשיכים לא להבין, שום דבר כבר לא יתקן את שכלם הפגום.

אבל בישראל לאינטלקטואלים ולאקדמאים הללו, יש קהל שומעים מקומי, חלקו עומד להיות כוח ההוראה בבתי הספר הציבוריים במדינת ישראל. ומשום כך, יש לענות כסילים כאיוולתם, פן ימשיכו להיות חכמים בעיני תלמידיהם (כי בעיני עצמם אין ולא יכולים להיות חכמים מהם. הם הרי, כאמור, "ביקורתיים", מש"ל).

ולכן, השומע ישמע והחודל יחדל:

הצידוק לישראל איננו השואה אלא זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כמו הפולנים והמרוקאים.

ישראל לא עושה שואה לפלסטינים, וכפי שלמדנו מהמקרה של יפן וגרמניה, גם אחרי ששני עמים עשו שואה לאחרים, הם ממשיכים להנות מזכות קיום.

אין שום ניגוד בין יהודית לדמוקרטית. זהו מצב הצבירה בכל מדינת לאום. מבריטניה עד וייטנאם, מקוריאה ועד דנמרק.

מדינה יהודית היא מדינת לאום. חלק מאזרחיה מחוייבים לחלקים נבחרים בעיניהם של ההלכה. אין ישראלי אחד, ביביסט או אחר, שסבור שמדינה מודרנית יכולה להתבסס על ההלכה.

חוק השבות הוא חוק שכיח ומקובל באומות העולם. הוא נובע מהגדרת המדינה כמדינת עמה. כך גרמניה היא מדינת הלאום הגרמני, יוון מדינת הלאום היווני, וכן הלאה. 

אין מדינה מודרנית שאיננה מדינת כלל אזרחיה. זוהי ההגדרה של מדינה. גם צפון קוריאה היא מדינת אזרחיה. ההפרש בין דרום לצפון קוריאה הוא באופן בו מתייחסת כל מדינה לאזרחיה. רק שוטה, נוכל, שקרן או גזען יציג את הנעשה בישראל בתחום יחס המדינה לאזרחיה, לכל אזרחיה, במונחי צפון קוריאה.

הכיבוש איננו כיבוש, לא על פי המציאות ועוד פחות מכך על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. אזור יהודה ושומרון הוא 'שטח במחלוקת'. 90 אחוז מהערבים המוכרים בשם 'פלסטינים' (בעיקר על ידי אחרים), לא רואים צורת חייל ישראלי.

אין אפרטהייד לא בגדה המערבית ואין גטו בעזה. אחרת איך אפשר היה לבנות עיר שלמה של רוצחים ואנסים מתחת לאדמה.

לסכסוך אחראי צד אחד וצד אחד בלבד: הצד הערבי שמ-1920 מסרב להכיר בזכות קיומו של עם יהודי, קל וחומר בזכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל, ולו בחלק שלה.

האחריות היחידה של היהודים לסכסוך הוא עצם התעקשותם לשמור על זהותם. לא פלא שאותם אינטלקטואלים, המצויידים בעיתון לאנשים חושבים, ואותם אקדמאים הנשענים על כספי ציבור, קוראים בכל צורה - במאמרי מערכת, בשיעורי מבוא להיסטוריה של המזה"ת, בספרים שמתורגמים לעשרות שפות - לביטול קיומו של עם יהודי, אם באמצעות 'ניאו-כנעניות', אם דרך גרסאות כאלו ואחרות של חזונו הנשגב של ג'ון לנון, המבחן האולטימטיבי לנאורות "ביקורתית"

לפני 1973 לא עמדה שום הצעת שלום על הפרק. סאדאת היה נחוש להביא מלחמה על ישראל, וזה מה שקרה ביום כיפור 1973.

לחמאס יש תכנית שלום ברורה: איסלאמיזציה של כל המרחב הערבי, במסגרתו יהיה מקום גם ליהודים תחת חסות. אין ספק שהאינטלקטואלים והאקדמאים שלנו ישמחו לחיות תחת שלטון כזה, כי לשיטתם עבור שלום יש לעשות הכל, או כמאמר נביאם המזוקן התורן: להפוך כל אבן.

ואת ענייני "דיכוי הנשים", השקרים על "אחת מכל שלוש", עלילת "דיכוי המזרחיים", תועבת השקר אודות ילדי תימן בלקן ושות'), אגדת "נישול הערבים", ופיטפוטי "התחממות כדור הארץ" נותיר לפעם אחרת.

אכן, את יש לעשות הכל כדי לשמור על האלמוגים בים האדום.

ואת כל זה סיכם אחד משה בריל, יהודי אלמוני שנולד ב-1910 למשפחה חרדית, הלך לעולמו ב-1943, ובין לבין הספיק לקבל תואר ד"ר לחינוך בניו יורק, וכשחזר ארצה עסק בין השאר בחקר פרויד, שלוש עובדות (נולד ומת חרדי, דוקטור ראוי לשמו, חרדי שעוסק בפרויד) לא שגרתיות בפני עצמן, שעמדו ברקע ספר שכתב על פרויד בסוף שנות ה-30', ובין השאר מופיע בו הקטע הבא:

האמנות, הפילוסופיה והדת הן שלוש דרכים, זולת המדע, להבנת העולם ולתפישת האמת בהויה. למעשה הרי אלה שלושת יריביו של המדע. אבל לפעמים נעשים נסיונות להשלים בינם לבין המדע באחת משתי הטענות: 

ראשית, שהמדע הוא תחום של פעולת־רוח אנושית, ואילו האחרות–תחומים אחרים, החשובים על־כל־פנים כמותו, ואין לו למדע זכות להתערב בעסקיהן; 

שנית, שהאמנות, הפילוסופיה, הדת והמדע משלימות אישה את רעותה, ובעזרתם כולם ניתנת האמת להיתפס בשלימותה. 

על זאת משיב פרויד: 

אמת, "השקפה כזאת מוחזקת כאצילה, סבלנית, מקיפה ובת־חורין ממשפטים קדומים צרי־לב. לצערנו, אין לה כוח־קיום; בה גנוזים כל המזיקים שבהשקפת־עולם לא־מדעית לחלוטין, ולמעשה היא דומה אליה. אבל זוהי דרכה של אמת, שאינה יכולה להיות סבלנית ואינה נותנת מקום לשום פשרות וצמצומים, וזהו דרכו של מחקר, שהוא רואה את כל תחומי הפעולה האנושית כשלו, והוא מחייב לאחוז באיזמל הבקורת האכזרית בשעה שכוח אחר רוצה ליטול חלק מזה".

במלים אחרות, כל אותם "מדענים" מדוקטרים במוסדות אקדמיים בישראל, שלא מסוגלים לומר בפשטות כי מעשי חמאס בשבת השחורה בלתי ניתן להצדיקם ובלתי ניתן להקדים או לאחר להם 'אבל', ו'תראה, אתה חייב להבין' ו'לכל מטבע יש שני צדדים' ו'כולנו מגנים אלימות' ושאר טיפשויות נבובות ורקובות שמעידות על האומר ולא על המציאות, ובכן, כל אותם "אנשי אקדמיה", במונחיו של פרויד, הם אלו שעומדים כנגד המדע בשם "פעולת הרוח" שלהם, שהיא לא הרבה יותר מפעולת המעי הגס, ועוד פחות מכך, כי ממה שיוצא מהמעי הגס אפשר עדיין לעשות שימוש מועיל לטובת חיזוק הצמחים בגינה.

ובמונחיו של פרויד , אותם "אקדמאים מכילים" המחזיקים מעצמם ללא ספק כבעלי רוח אצילה, סבלנית, מקיפה ובת־חורין ממשפטים קדומים צרי־לב, למעשה אינם אלא עלובי נפש שבפועל מעודדים רצח, אונס וזוועות, כל זאת תחת המחסה הנעים והנוח של מדינה שפועלת למעשה בניגוד גמור לשיטתם "המכילה", ובזכות כך מאפשרת להם - וליקיריהם - מגן מפני אותן זוועות, שהם, 'אקס-קתדרה' ועל גבי עצומות ושאר ירקות, נותנים להם לגיטימציה "אקדמית".

 

"חורבן הנפש גרוע מחורבן הארץ" - אחד-העם; "בעבודה לקינו - בעבודה נירפא" - א.ד. גורדון; או: להבין את הבעיה זה כבר 51% מהפתרון (ולא, אין "פתרון" אבל כן, יש מה לעשות)

 א. יצר החיים כמנוף לטעות הגדולה

מה היא 'הטעות הגדולה'? ההנחה שיש סימטריה בסכסוכים אלימים. ושאם יש סימטריה, אז 1400 ישראלים רצוחים, הם הרבה פחות מ-7104 (או המספר התורן שסיפקו רשויות 'הבריאות בעזה'), ולכן הגיוני: 1. לדרוש הפסקת אש. 2. לגנות את ישראל.

על מה נשענת הטעות הגדולה הזו? על ההנחה שכווווולם רוצים את אותו הדבר - לחיות, להוליד, לחנך, לחבק, לאהוב, להזדקן, הילדים (בני ה70) יקברו את ההורים (בני ה95), ויחכו לתורם, מוקפים בנכדים.

ובכן, חדשות ישנות: האדם הוא היצור היחיד שמוכן להתאבד, כלומר לוותר על כל מה תואר לעיל. להתאבדות האנושית שלל סיבות. אבל דבר אחד חד משמעי עולה ממנה: יצר החיים המאפיין כל חתול, צנונית, נרקיס ופיל, איננו מובן מאליו אצל בני האדם.

העובדה שרוב בני האדם מתנהגים מבחינת יצר הקיום כמו חתולים וצנוניות היא עובדה סטטיסטית. ועובדות סטטיסטיות הן נטולות משמעות כשלעצמן.

ב. תפיסות עולם שונאות-חיים

למשל המונגולים. היו לפניהם עוד תרבויות כאלו. לא רלבנטי כרגע, כי הדיון הוא בעניינינו-אנו, אחרי המבול של ה-7.10.

ובכן, המדובר בכל מה שמכונה על ידי המומחים במלים 'ג'יהאדיסטים' או 'איסלאמיסטים', ומוכר אירגונית במושגים 'אחים מוסלמים', חמאס, חיזבאללה, דעא"ש, חות'ים וכן הלאה. רשימה ארוכה מאד, כידוע.

המשותף הוא כאמור בוז לחיים במובן שתואר לעיל. נקודה.

אדם הסבור שרעיונות הן 'בסך הכל רעיונות' ושלכן יש 'לכבד כל רעיון' ומכאן למסקנתו שחופש הביטוי קודם לכל וממנו נגזרת מסקנה של סובלנות-סימטרית שאין להרהר אחריה, במקרה הטוב הוא שוטה, במקרה הרע נוכל.

 כך או אחרת, דבר אחד ברור: בניגוד גמור לדימויו העצמי כאילו הוא, בסובלנותו המוחלטת לכל רעיון, מכבד בני אדם, בפועל הוא בז להם, בוודאי לא נותן להם כבוד. 

המשמעות המעשית היא שהואיל והוא לא באמת יכול להתקיים בסביבה של אלו שתרבות השנאה היא רעיון מעשי מאד עבורם, הרי שלמעשה הוא מתיר את דמם של אלו העלולים להיות הקרבן של תומכי רעיונות תרבות השנאה.

ג. אז איפה נמצאות 'תשתיות הטרור'?

עולה מכך שתשתית הטרור היסודית ביותר, היא כל זירה שמקדמת את הרעיונות הללו, בין אם מדובר בבית הפרטי, בבית הספר, באמצעי תקשורת, ברשתות חברתיות, במוסדות האקדמיה ובמוסדות דת.

ומכאן, שצעד מתבקש הכרחי הוא לפעול בנחישות כנגד כל גורם המקדם את תפיסות העולם שונאות-החיים.

ד. מה הן פעולות נחושות?

במצבי-קיצון, כמו אחרי המבול של ה-7.10 בישראל, או אחרי 9-11 בארה"ב, ולהודו יש את התאריכים שלה, מדובר במבצעים צבאיים של הרס והרג. 

כל עוד ישראלים מתנצלים מראש על "פגיעה בבית חולים" (בין אם הוא נפגע בין אם לאו, בין אם ישבה בו סוללת טילים בין אם לאו), ברור שהראשונים להבין את יסודות המציאות, פשוט לא מבינים אותה.

ויסודות המציאות היא שארגונים המבוססים על תשתית-רעיונית של שנאה, הרג ורצח, הם, והם בלבד, הביאו מלחמה, שהיא מבחינתם הצעד המוסרי הנכון, ולכן הם, והם בלבד, אחראים על כל שלביה, זוועותיה ותוצאותיה.

אדרבא: לשוטי הנבואה במערב יש לענות במושגיהם של האחים המוסלמים: הואיל וערך עליון הוא לא חלילה להקריא לנכד סיפור, אלא למות כשאהיד, הרי שחמאס אמור לשלוח לישראל זר פרחים כאות הוקרה על כל שאהיד שהיא מעלה לשמים.

אבל רוב הזמן - כנגזר ישירות מהשקפת עולם אוהבת-חיים - אין מצבי קיצון, כי המצב הרצוי הוא שגשוג, פיתוח, שגרה, בניין, אהבה, הנאות החיים.

ומה אז, במצבי שגרה, עונה על ההגדרה 'פעולות נחושות נגד תשתיות הטרור'? פעולות במישור התודעה, פעולות משני סוגים עיקריים.

סוג אחד הוא השבתה, פירוק, הרחקה והשתקה (באמצעות מערכת החוק) של כל גורם ושותף המצדיקים בשם 'חופש הביטוי', קל וחומר ניגודו, החופש האקדמי, את קידומה של תשתית-טירור תודעתית שכל כולה שנאת-חיים (בכלל ושל יהודים בפרט).

'כל גורם ושותף', כולל אנשי רוח, כלומר "רוח", ממוצא כלשהוא (כולל ממוצא יהודי, כולל אם הם עושים זאת בשם פרשנות שלהם על היהדות).

דבר אחד חייב להיות ברור מיידית: בבחירות הבאות לאף מפלגה ערבית הקיימת היום אין לאפשר השתתפות, על בסיס חוק יסוד הכנסת. 

מדוע? כי הן שוללות, כולן, ללא יוצאת מהכלל, את יסודותיה החוקתיים של מדינת ישראל.

סוג שני הוא חינוך, או מה שמכנים 'הסברה', אבל לא במובן הרווח במקומותינו כבר 75 שנה (המסתכם בוריאציות מגוונות של עקרון העל: 'סליחה שאנחנו נושמים').

חינוך-הסברתי כזה הוא קודם כל היסטוריה. ואחר כך עוד היסטוריה, וכשנגמר החומר ההיסטורי, עוד היסטוריה.

כי מי שלא יודע מאין הוא בא, לא יודע היכן הוא נמצא, ובוודאי שאין לו מושג לאן ללכת. 

כן, אלון ניסח זאת טוב בהרבה: 'עם שאיננו מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. גם חז"ל ידעו לנסח היטב את הדברים. הם ברורים.

ה. מה צפוי בשלב הנוכחי (שלב העימות הצבאי)? (ולחובבי האמונות הטפלות אוסיף בשביל הנימוס את המילים שלימדה אותי סבתא 'שלא נדע' ואת הגרסא העממית שלה: טפו טפו חמסה חמסה)

רק על סמך ההיסטוריה, רחוקה (1929 למשל) וקרובה (7.10 למשל), אפשר להניח את התרחישים הבאים, מוגשים על פי סדר גיאוגרפי, מצפון לדרום: 

1. חסימות כבישים, ירי בודד, ירי מרכב נוסע, התפרצויות לישובים למטרות רצח ושוד, בכל הגליל (במקביל להמשך העברת מודיעין לחיזבאללה, דרך רשתות חברתיות). 

2. חסימת כביש עירון, בעיקר באזור אום-אל פחם, נסיונות של רוכבי טרקטורונים שעד ה-7.10 "סתם" הרסו את הנוף וטינפו אותו (תעדנה פחיות XL בכל פינה מוצלת ומיוערת) לבצע פשיטות על ישובים יהודיים, מחדרה ועד עפולה, עם עדיפות לישובים מבודדים כמו מי-עמי, למטרות חיקוי דעא"ש. 

3. אלימות כביש ורחוב מוגברת בישובים מעורבים כמו עכו, חיפה ונצרת. 

4. פעולות דומות לאורך כביש 6 ובאזור המרכז, כולל בישובים כמו פתח-תקווה ותל-אביב. 

5. חסימת צירים ופריצות לבסיסים של צה"ל בנגב, בראש ובראשונה לבסיס נבטים, המוקף כידוע באוכלוסייה עוינת המצוידת היטב ברכב ובנשק. מוטת הכנפיים של 'הפזורה' מגיעה בקלות עד מצפה רמון, בה"ד-1 ומתקנים צבאיים רגישים אחרים באזור. את אילת ישאירו לוחמי דעא"ש בפזורה לחות'ים או לאחיהם היושבים בסיני באין מפריע.

ו. מה צפוי אחרי שלב העימות הצבאי?

'בגדול' כפי שאומרים, יש לפנינו שתי אפשרויות (כל זה בהנחה שבכלל יהיה שלב שיבוא אחרי שלב העימות הצבאי): להמשיך להרוס או להתחיל-להמשיך לבנות.

מה אפשרויות ההרס? לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר כלשהוא, מדובר באפשרויות המבוססות גם הן על היסטוריה רחוקה (שנות ה-30', אלטלנה, בחירות 1981, עוזי משולם, רצח רבין, רשימה חלקית) וגם על היסטוריה קרובה (ימי 'המהפכה' המשפטית ו'הסרבנות' החברתית): 

1. חסידות ברסלר תמנף את מחדל23 כדי לדרוש את ראשו של נתניהו. הוא הרי אשם בכל. בוודאי לא התרבות הישראלית של 'סמוך' וגם לא ההתמכרות של כולנו, כולל שלי, לשקט ברצועה ולמה שנגזר מההתמכרות הזו, כמו בכל התמכרות אחרת: הונאה עצמית.

2. חסידות ביבי תמנף את מחדל23 ותוסיף אותו כמרכיב מרכזי ב"פשעי אוסלו". המגזר המטורלל של החסידות הזו יגדיל לעשות כשיסביר שעונשם של חברי בארי והילדות בניר-עוז נבע מכך שהם לא הקפידו על הלכות מזוזה.

 

3. הפלסטינים אזרחי ישראל יעמיקו את פוליטיקת העוינות הישנה שלהם.

4. פרשנינו הפרו-ישראלים ימשיכו לדון במצב מזווית הראייה של זבוב. עמיתיהם האנטי-ישראלים (אלו המסתופפים בקפטריה ברחוב שוקן) ימשיכו להסביר שהכל בגלל 'אקיבוש', ושאין מה להתפלא על ה-7.10 לאור יצירת "הגטו הגדול בעולם".

ומה אפשרויות המשך-הבנייה? גם כאן, לא לפי סדר חשיבות וגם לא לפי סיכויים ומשאבים נחוצים:

1. השלכת מושגים ישנים לפח האשפה של ההיסטוריה: ימין-שמאל; דתיים-חילוניים; הכלה ומידתיות ולפני הכל: עוטף-עזה. כי כשם שהיהודים באירופה לא היו 'שכני הנאצים' אלא היו מה שהיו (כל מקרה ומקרה), וכשם שהבריטים והבלגים לא היו 'עוטפי ברלין הנאצית', כך גם ישובי הנגב המערבי אינם ישובי 'העוטף'.

2. קבלה של 'מתווה הנשיא' לתיקון היחסים בין הרשויות, ואישרורו במשאל עם הדורש רוב מיוחס של 80%. או במלים אחרות: ניסוח מחודש של 'האמנה החברתית' שלנו.

3. שיקום עד כדי הקמה מחדש של השירות הציבורי (ידרוש ללא ספק הרחקתם לצמיתות של כל ראשי משרד האוצר, אלו שניהלו במשך כמעט 40 שנה מלחמת חורמה נגד האזרח הישראלי בכלל ונגד הספירה הציבורית בפרט) 

4. שיקום הישובים בנגב המערבי.

5. עידוד ממלכתי, ציבורי, חינוכי ותקשורתי, של תנופת התישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל השלמה (המערבית בשלב זה), מהבקעה לשפלה, מהגליל לגולן, ממערב הנגב ועד דרומו.

6. שיקום היחסים עם יהדות העולם והפיכתם לשותפים מלאים בבניין הארץ שהוא גם בניין העם, כל העם, העם היהודי.

7. החלת גיוס כללי-חובה על כל אזרחי המדינה, בין אם לשירות צבאי, בין אם לשירות לאומי.

8. חיזוק הגורמים הפלסטינים-ישראלים המפחדים לומר בקול רם שהם מכירים בעם יהודי, בקשר שלו לארץ ישראל, בזכותו לריבונות בארץ ישראל, ובהעדפתם את הערכים והדרכים הנגזרים מעקרון העל של אהבת-החיים.

9. קביעת רף כניסה השכלתי לשירות בכל מוסד העוסק במדיניות ציבורית גם על בסיס פרטי (למשל: ערוצי תקשורת מסחריים): מינימום תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, המזה"ת, האסלאם, תולדות המאה ה-20, מחשבה מדינית מאז המאה ה-16 (במלים אחרות: לא עוד מסלול ישיר מגלי צה"ל לאולפן החדשות).

10. רפורמה עמוקה בלימודי מדעי הרוח בכל הרמות, תוך דגש על תחום הכשרת מורים (וראו פיסקה אחרונה בפרק ב' לעיל, ולמי שלא הבין: פרק ד' פיסקת 'סוג אחד': הרחקתם ממוסדות אקדמיים ציבוריים של אנשי אקדמיה התומכים ומטפחים תשתיות-טרור על יסוד פרשנות חולנית ומעוותת של עקרונות חופש המדע, המנוגדים ב-180 מעלות לעקרונות חופש הביטוי). 

נתקלתי בשאלה בזו הלשון: "למה הפלסטינים חושבים שזו האדמה שלהם?" זו התשובה שהצעתי. אפשר ורצוי לדלג ישר לסוף כי מדובר בביזבוז זמן יקר מאד

 אפשר ואולי נכון היה לעצור בחצי הראשון של השאלה שלך, ולהוסיף לה תיקוני נוסח, למשל:

איך הפלסטינים חושבים?

או:

האם הפלסטינים חושבים?

או:

על סמך אתה קובע שהפלסטינים חושבים?

וכמובן:

מה זה בכלל פלסטינים.

אבל שאלת שאלה ולא תפקידי לתקן אותה אלא אם כל הצעות התיקון באות לפני (או אחרי) תשובה לשאלה שלך.

ובכן, די פשוט:

א. לשיטתו של האסלאם, כל העולם, כל שטחי כדור הארץ, כולל אנטרטיקה, הם של האסלאם, בין אם בפועל בין אם בכוח. זו החלוקה היסודית של תפיסת האסלאם: דאר אל אסלאם (כלומר בית האסלאם), ודאר אל חארב (כלומר בית המלחמה). 

ישראל יושבת בלב ליבו של 'דאר אל אסלאם' ולכן מעצם ההגדרה של האסלאם היא, כל שטחיה וכל תינוקותיה פולשים, ועם פולשים אפשר לעשות רק שני דברים: 1. לבקש מהם שיקבלו את סדר הדברים כפי שציווה מוחמד (שאיפשר ליהודים ולנוצרים לחיות בהשפלה תמידית כנתינים של השליט האסלאמי. 2. להרוג אותם.

ב. למזלו של האסלאם, הוא זוכה לשירות חם מידיהם כלומר מראשיהם של אינספור אידיוטים שימושיים במערב, כולל בישראל (יש לאידיוטים השימושיים בישראל עיתון ידוע, נציגים בכל הערוצים המסחריים ונוכחות מרשימה בעולם התרבות וכמובן באקדמיה). 

התיזה של האידיוטים השימושיים היא שילוב של כל המרכיבים האלה: 1. אין עם יהודי. 2. יש סתירה בין יהודית לדמוקרטית. 3. הציונות היא גזענות. 4. ישראל היא שלוחה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. 5. ההתנחלויות אחראיות לאלימות הפלסטינית שבסך הכל נובעת מתיסכול מובן כי הם נורא מסכנים כי אין להם ביוב (כאמור, ההתנחלויות בכלל ובן גביר בפרט אשמים שאין להם ביוב). 6. הסרבנות הישראלית היא שורש הסכסוך מראשיתו, בוודאי אחרי 1967.

זו בערך התמונה. שתי שאלות נותרות בלתי פתורות:

א. אבל לא כל הערבים מוסלמים, אז איפה עומדים הערבים הנוצרים בסיפור הזה?

ב. איך זה יכול להיות אם כך שישראל חתמה על הסכמי אברהם ברוב טקס ושיש לה הסכמי שלום עם ירדן ומצרים ואפילו הספיקה פעם לחתום על הסכם אוסלו עם הידועים בציבור בשם פלסטינים?

לגבי שאלת הערבים הנוצרים: אכן, זה מסביר למשל למה לפני 100 שנה הגרועים שבשונאי הציונות היו הנוצרים, שבאמצעות שנאתם לציונות ניסו להראות לרוב הערבי הסוני הגזען, שהם יותר קדושים מהאפיפיור (כלומר מהמופתי ואחר כך מערפאת). אחרי האביב הערבי, אוי אוי מכבסת המלים, יותר ויותר נוצרים ערבים החלו להתפכח, כלומר לעשות הכל כדי להתרחק מזיהוים כערבים. 

אבל ההתפכחות הזו לא מביא אלא בודדים מהם לומר בקול רם את המתבקש. הגיוני. הם מפחדים, ובצדק, כי הרוב המוסלמי ידוע בהקפדה על מסורת תרבותית-פוליטית אחת: אלימות ועוד אלימות ועוד אלימות. המסורת הזו מתחרה רק במסורת תרבותית-פוליטית אחרת שלהם: לשקר ולשקר ולשקר ועוד פעם לשקר.

לגבי השאלה השנייה ("השלום"): בשום פנים ואופן לא מדובר על שלום. אין אף מנהיג ערבי, לא היה וככל הנראה לא יהיה מנהיג ערבי שיקבל את קיומם הלאומי של יהודים באותו אופן שמנהיג אמריקני מקבל את קיומם הלאומי של המקסיקנים ושל הקנדים (ולהפך, למרות שארה"ב למשל נלחמה במקסיקו ב-1848 וגזלה ממנה בערך חצי מהקרקע שלה, ואין כאן שום רמיזה שישראל לקחה מילימטר אדמה אחד מהפלסטינים, גם כי אין דבר כזה פלסטינים, וגם כי על פי עקרונות המשפט הבינלאומי כל השטחים מדרום לליטני וממערב למסילה החיג'אזית הם ארץ ישראל, ביתו של העם היהודי, לא חלילה על פי התפיסה העצמית של היהודים אלא כאמור על פי החלטות המערכת הבינלאומית).

במלים אחרות, כל ההסכמים הללו, ואפשר לכנות אותם בשמות מפונפנים כאלו ואחרים, ולהנות מאירוח זוגי בסטוקהולם הנפלאה ועוד לחזור משם עם צ'ק נאה, הם הסדרים המבוססים על אינטרסים משותפים: בחריין וישויות-נפט הזויות דומות אחרות זקוקות לסיוע הבטחוני של ישראל מול האיום האיראני, וישראל זקוקה לשקט כדי להמשיך ולהתפתח (זה מה שיהודים יודעים לעשות, כאן שם ובכל מקום ותמיד: לחיות ולאהוב את החיים, תקלה איומה מנקודת מבט של האסלאם שונא החיים ושונא האדם).

אלו כמובן חדשות טובות: יש מוסלמים שלמרות שהם מוסלמים מצליחים להפעיל את השכל הישר ולהבין שהואיל ויש עליהם, כלומר על הנפט שלהם, איום מצידם של מוסלמים שמקפידים על עקרונות האסלאם (המסתכמים בשנאת האנושות: ע"ע מייקל קוק, מוחמד) , כדאי להם לשתף פעולה אפילו עם הכלבים הציוניים-יהודיים. 

עובדה: מצרים, ירדן, הסכמי אברהם. אפילו בקרב אזרחי ישראל יש לא מעט מוסלמים שמצליחים בכל בוקר להפעיל את השכל הישר, להתגבר על מסורתם המוסלמית, ולהיות בני אדם מועילים, יצרנים, חרוצים, ואפילו נחמדים.

החדשות הרעות הן שיש מספיק מוסלמים שמקפידים להיות מוסלמים לא משנה מה. מספיק מוסלמים? לא, יש המונים. וחדשות רעות לא פחות הן שיש למוסלמים המוקפדים הללו מאות מליוני תומכים ברחבי העולם, האידיוטים השימושיים הנזכרים, כמו הדגנרטית הנורווגית עם החיתול, שממשיכה להסביר לכל מי שרוצה לשמוע על "התחממות כדור הארץ", ובאותה נשימה מסבירה מדוע היא "בעד פלסטין". שהרי טימטום הוא בן דוד ישיר של השקר, ושני אלו בנים נאמנים של אמא צדקנות ושל אבא בורות.

זהו בערך.

אל תעשה כמוני: אל תבזבז זמן על שטויות. אין שום סיכוי להצליח להסביר את כל זה גם לא בגירסא מקוצרת עם אימוג'ים ותמונות של תינוקות ערופי ראש לאף אחד. בוודאי לא לתינוקת של האקלים או ללהקות הליצנים שמקיפות אותה ואת שכמותה. 

תעשה משהו מועיל: שתול עץ, שטוף כלים, עזור לשכנים עם הכלב, תעשה ספורט, סייד את הבית, בדוק אוויר בגלגלים, שלח לב בוואטסאפ לחבר, אל תשכח לדבר בטלפון עם ההורים או ממש לבקר אותם, תעשה תכניות לעתיד, קרא ספר, גם נטפליקס זה יופי, החיים קצרים.

סיכום ביניים - הגם שהרוב עוד לפנינו, כשהדבר היחיד הטוב שאפשר לומר בוודאות כרגע הוא מה שהציונים אומרים כבר 145 שנים: אין לנו שום ברירה אלא להצליח

 א. "הסברה" 

אם מדובר על הסברה כלפי חוץ, מדובר במאמץ סרק מיותר. אם אחרי האירועים ב-7 באוקטובר עדיין יש צורך להסביר, אז אין צורך להסביר. מי שמבין לא צריך הסברה, ומי שלא הבין לא תעזור לו שום הסברה. 

אין השפלה גדולה יותר מאשר לנפנף בתמונות של ילדות בנות 8 שאבא שלהן שמח שהן נהרגו ולא נחטפו. 

ואם את זה הטינופות ב-BBC או ברחוב שוקן לא מבינים, ואין לי שום ציפיות מעלובי נפש המנהלים מדינות עלובות במיוחד בדרום-אמריקה, ובוודאי שאין לי ציפיות מהמזוקנים שיושבים באוקסימורוניסטה 'אל-אזהר', אז שום הסברה לא תעזור.

ב. ובכל זאת "הסברה", אבל כלפי פנים

כי חינוך אזרחי הוא צו השעה, אולי יותר מכל רגע היסטורי אחר. מה זה הסברה כלפי פנים? חינוך פוליטי המבוסס על הבנת עומק היסטורית. 

יתכבד כל אזרח ישראלי שממשיך להזדהות עם עמו ומדינתו, ויעיין למשל בספר 'מסך של חול' מאת יגאל אלון, שראה אור ב-1959, ויקרא שם למשל על שלושה עניינים שהיו נכונים לפני 1948, אחרי 1948, לפני 1967 וגם אחרי ה-7 באוקטובר 2023: 

1. עומק אסטרטגי שווה יותר מכל הסכם מדיני, בכלל ובפרט במזרח התיכון, זירת האשפה התרבותית המוכרת בשם ערבים ואסלאם. כן, אלון אמר את זה במלים אחרות, מכבדות יותר. אני לא אלון.

2. עומק אסטרטגי מושג קודם כל על ידי הגנה מרחבית. לא 'צבא קטן וחכם' (שלא לדבר על צבא טיקטוק טיפש), ולא כמה ליצנים מעונבים שלמדו 'מדיניות ציבורית' באיזו קאקאדמיה מקומית שיסבירו לנו מדוע גבולות לא מוחזקים על ידי אזרחים, ומדוע יותר זול להביא חלב מפולין מאשר מנירים, ומדוע נגמ"ש צה"לי מדוגם אחד שווה יותר מכמה חתיארים במושב יכיני, אלא שרשרת ישובים שכל אחד מהם וכולם ביחד מהווים חומת מגן.

3. חוסן לאומי מושג על ידי שילוב של: A. דמוקרטיה פוליטית (זכויות וחובות, ח ו ב ו ת , חובות אזרח). B. דמוקרטיה חברתית (כלומר סוציאלדמוקרטיה, ומי שלא מבין מה זה, הנה זה בקיצור, בנוסחה מתמטית: 1 חלקי פורום קהלת בחזקת מינוס פקידי האוצר). C. דמוקרטיה תרבותית (כלומר חינוך חינם חובה לכל - כולל הליצנים שיושבים בבני ברק - מגיל אפס ועד יום לפני הכניסה לקבר).

ואחרי שיבין מה התנאים לבטחון (עומק אסטרטגי, הגנה מרחבית, דמוקרטיה מהותית), ימשיך וילמד כמה נושאים קריטיים: א. תולדות הציונות. ב. תולדות הסכסוך. ג. תולדות האסלאם. ד. תולדות המאה ה-20.

ג. התנחלויות - תנאי לקיום ולבטחון

כן, אין כאן טעות דפוס. כי היסטורית העובדה ברורה וחד משמעית: היכן שיהודים יושבים בצפיפות יש שגשוג, בטחון ושלום. נקודה. המסקנה ברורה. האופק: מפת 1919 - מהליטני, עד למסילה החיג'אזית ותיקון הגבול המלאכותי של 1906 בין הנגב לסיני.

לא מחר, לא מחרתיים, אבל זה האופק. לא פחות ולא יותר. נכתב מנקודת מבט של השמאל הקלאסי של הקבוץ המאוחד: שלום אמת מתבסס על חיי שגרה תקינים של כבוד ועזרה הדדית, כמו שמתנהל ממש ברגעים אלו באירופה. 

היה רגע היסטורי קצר, הרגע בו יגאל אלון עמד במרכז התוויית האסטרטגיה הלאומית, בו יתכן היה להגיע לסוג של הסדרה מדינית תקינה יחסית מול ירדן. באותו הרגע ההתיישבות היהודית חייבת היתה לרסן עצמה לאזורים דלילים דמוגרפית ונחוצים בטחונית. כמו הבקעה למשל.

הרגע הזה חלף. כיום נכונים דבריו של בן-גוריון על הנגב, בפברואר 1948, פי כמה: "אם לא יהיה נגב, לא תהיה תל אביב". היום הנגב כולל גם את הנגב, גם את הגליל וגם את יהודה ושומרון.

ד. עלייה המונית - תנאי לעיבוי ההתיישבות היהודית

מה שמחזיר אותנו להסברה. מי שרוצה לעסוק בהסברה, ואחרי שהבין שעם עלובי הנפש בדרום-אמריקה ועם נטולי-המוסר באירופה אין על מה לדבר, שיסביר ליהודים בכל מקום בעולם שאם חשובה להם מדינת היהודים, כל זוג ידיים נחוץ, כל ראש, כל לב, כמו בשנות ה-50', ואולי הרבה יותר.

זכורה לי תנועת ההגחכה שביצעתי ביד ימין כאשר ב-1985 הסביר לי חבר מעין חרוד מאוחד שטבנקין צדק  כשאמר ב-1971 שהסיכוי היחיד לעתידה של ישראל זו עלייה של מליון יהודים מברה"מ.

המגוחך הייתי אני, והחינוך המדיני שקיבלתי באותם הימים, שנות ה-80', השנים בהן הפכה מפלגת העבודה לשפחה חרופה של שלום-עכשיו וליצנים דומים אחרים. השיא היה באוסלו, אבל קדמה לאוסלו הפיכת 'גלות ישראל' ל'בית התפוצות'. תפוצות. כי אם כולנו תפוצות, בוסטון וויניפג ותל אביב, אז למה לא וויניפג.

ה. "השלום" עם מצרים, ירדן ו"הסכמי" אברהם

אלון צדק גם בעניין הזה. עם כל הכבוד למיתוס השלום, ויהודי ראוי לשמו לא יכול לוותר עליו, כי הוא בנפשו, בעולם הממשי בכלל ובזה המוכר לנו במזרח התיכון, זירת הפעולה של האשפה התרבותית האסלאמית-ערבית, עדיפים הסכמי ביניים על פני הסכמי "שלום".

הסכם ביניים כשמו כן הוא: הוא גם לא חייב כלום לועדת פרס נובל בשטוקהולם, והוא גם לא מחייב את הצדדים יותר ממה שיש בו, ובמזרח התיכון תמיד פחות ממה שיש בו. והגדרתו במישור הזמן - "ביניים" - עשויה דווקא לתת לו אורך חיים בלתי צפוי.

אבל להמשיך לפטפט על "שלום" עם מצרים, מדינה שאת הביוב שלה היא עדיין לא מצליחה להסדיר, ושבבירה המהוללת שלה יושב מוסד המכונה "אוניברסיטה", לא פחות, ש"חכמיה" מפיקים מה שמפיקים, ושבדו"ח ממר"י האחרון מסופר על עמדת התקשורת המצרית לגבי המלחמה הנוכחית, זה לא סתם לומר על רוק שהוא גשם, אלא לירוק על עצמך ולומר שזה ארל-גריי.

'הסכמי אברהם' והרחבתם עם סעודיה? אם ההרחבה הזו תלויה באופן בו נמהר לשכוח את הילדה בת ה-8 שטוב שנרצחה משנחטפה, אז תודה רבה. נוכל להמשיך ולומר את האמת: כל ההפרש בין חבורת המזוקנים הבורים לובשי השמלות בסעודיה לבין חבורה דומה לפני 120 שנה באותו המקום שכוח האל הוא כמה חביות נפט. חומר חשוב? נכון. אז מה? מבחינה מוסרית - ושלום הוא עניין מוסרי, והסעיף הזה עוסק בשלום - אז כלום.

כי אם לסעודיה יש - ולסעודיה יש - אינטרס דומה לזה שיש לישראל מול האשפה השיעית בטהרן, אז את זה יש לומר, בלי חגיגות, בלי טקסים, בלי שטוקהולם, בלי תסמונת שטוקהולם.

ו. "העולם" - מה יגיד "העולם"

כל עוד מבחינת "העולם" לבנון, קטאר ואיראן הן מדינות לגיטימיות, כאלו שמחליפים איתן שגרירים ודאחקות, אז "העולם" באמת לא ראוי להתייחסות רצינית, בוודאי לא מנקודת מבט תודעתית.

כמו בעניין "השלום" (הסעיף הקודם): יש זהות-איטנרסים נגיד עם הליצנים באירופה שממשיכים ללחוץ ידים לשגריר איראן? מעולה. זה מה שזה. לא יותר, לא פחות.

ולמה זה חשוב? כי הדיבור על "העולם" חוזר על עצמו בשיח הציבורי בישראל, והוא מככב ממש כרגע כשכוחותינו ערוכים מול עזה, ומשחקים שש-בש ומבשלים את הקפה השלישי כבר מהבוקר, בדרך לעוד יום של המתנה לשמוע מה יגיד "העולם".

ז. ערביי ישראל

כל שאפשר הוא לקוות שלא יקרה שום דבר שלילי. כי שום דבר חיובי לא צפוי גם הפעם, גם אחרי השבת ההיא. כן, פה ושם היו ביטויים מפתיעים של הזדהות כנה, אבל שורש העניין נותר בעינו: בדיוק כמו בחמאס ולפניו באש"ף ולפניו אצל המופתי, רוב ערביי ישראל ממשיכים לחשוב שאין דבר כזה עם יהודי, שכולנו כאן סוג של פולשים צלבנים, שאחמד טיבי צודק כשהוא אומר לאביגדור ליברמן שהוא הגיע לכאן במטוס.

והתקווה ששום דבר שלילי לא יקרה חייבת לבוא מצויידת באפוד, קפלסט, נשק דרוך ונצור, אצבע על ההדק וכמה שיותר מחסומים בכבישים הרלבנטיים. עם כל הכבוד לועדת אור.

ח. משהו חיובי לסיום

אין לנו ארץ אחרת, אין לנו ברירה, בהבנה מדינית לקינו - בהבנה מדינית נירפא.

גם בעתיד הרחוק מאד והלא נראה לעין אין שום סיכוי לפיוס עם הידועים בציבור כ"פלסטינים" - אלא אם יחליטו לשנות את דרכם מן היסוד

 ומדוע? לא 'רק' בגלל הפוגרום.

לא 'רק' בגלל גאוות מבצעיו, תיעודם העצמי ושיגור ההפקות ברחבי המירשתת.

לא 'רק' בגלל תרבות השקר, האלימות והצדקנות.

אלא כי עומק התועבה כל כך בלתי נתפס, שהדרך היחידה לחיות עמה הוא להכחישה.

ולא 'רק' להכחישה, אלא להוסיף עליה ולהרבות צידוקים.

כמו למשל ההכרזה של המוסד המהולל אל-אזהר, היושב בבירה של מדינה שחתמה על ''שלום'' עם ישראל.

כמו למשל המשך הפיטפוט האבו-מאזני, המגנה "כל סוג של אלימות נגד אזרחים".

כמו למשל הפאתווה שגילה חכם דת, יחי האוקסימורון, תחי האירוניה, לפיה חובה לרצוח כל ישראלי.

בגרמניה הנאצית כבר מימי הזוועה הראשונים היו בודדים בברלין שלא ידעו לשאת את החרפה.

אצל הידועים בציבור כ"פלסטינים" אין שום מושג מה זו חרפה, מה זו בושה, מה זו תודעת חטא.

באיחור של מאה שנה אין אלא להכריז לפחות בקירבנו, ז'בוטינסקי צדק.

אבל גם הוא גילה אופטימיות יתר כשהניח שלאחר שהיהודים יכו שורש ויכו את אויביהם, יבוא פיוס.

בנות ובני בני בנות בני ובנות ניני ניניהם אולי יגיעו לרגע. 

עד אז סביר, כך יש לקוות, השקר הראשוני, מקור כל שקרי השקרים, תועבי התועבות, רצחני הרצחנויות, הידוע בציבור "כפלסטינים", יעלם.

"פלסטינים" במובן של ערביות המבוססת על שלילה עקרונית ומוחלטת של זכותם של יהודים להגדרה עצמית ולו בחלק זעיר בארץ ישראל.

כשהערביות תשנה את דרכה בנושא זה, נושא נושאי הנושאים, והיום אין ולו גורם אחד, כולל לא אלו שחתמו על הסכמי "שלום" עם ישראל, שמוכן להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכותו לריבונות ולו בחלק זעיר של ארץ ישראל, רק אז נראה מזרח תיכון חדש.

אל תעצרו נשימתכם. זה לא עומד לקרות. כי התבהרות מחשבתית כזו לא תתכן לנוכח תועבות כפי שעשו הניאו-נאצים המזוקנים של האסלאם, והואיל ובמקרה הטוב הגינוי שהושמע, אם בכל הושמע, כנגד התועבות הללו נשמע כפי שנשמע, אין אלא להסיק שההזדהות עם המעשים הללו שכיחה בהרבה ממה שנדמה.

ומי שמזדהה עם המעשים הללו, כמו למשל באמצעות העמדתם באותה שורה תחת כותרת "אלימות", אין לו ברירה אלא להפעיל מננגוני הכחשה צדקנית כל כך עמוקים, ששום אמת אלמנטרית לא יכולה להם.

ובלי אמת אלמנטרית, לא יכול לבוא שלום-אמת.

מה עושים? ממשיכים לעשות. היהודי בדרך כלל בונה, הערבי בדרך כלל הורס, אלו החיים. בטווח הנראה לעין.

מבט עומק מרוחק לכאורה על אירועי אוקטובר 2023 - או: מדוע נחוצה אמנה חברתית חדשה, כזו שתחזיר סוף סוף את המדינה לאזרחים

 צירוף מקרים: ב-6 באוקטובר 1983 התמוטטו מניות הבנקים. ב-1 ביולי 1985 התקבלה 'תכנית הייצוב', בהנהגתו של שמעון פרס, אדם שכבר לפחות 30 שנה לפני כן דיבר על התנגדותו למדיניות הכלכלית של מפא"י (מה שלא הפריע לו להיות חלק ממנה, מסיבות מובנות: רק דרכה הוא יכול היה להגיע לעמדות השפעה בציבור).

מה היא המדיניות הכלכלית של מפא"י? ניהול ענייני הכלכלה מתוך שילוב של שיקולים כלכליים רציונליים ושיקולים לאומיים-ממלכתיים. 

ברור לחלוטין שיש מתח בין שיקולים כאלו לאלו, אבל ניתן לנהל את המתח הזה, גם אם הניהול הזה אף פעם לא יהיה מדויק, וגם אם פה ושם הוא יהיה כרוך במה שנראה כ'שחיתות', כשלמעשה, בדרך כלל, מדובר היה בהכרעות פוליטיות שהיטיבו עם גורמי כוח שאמנם הרוויחו אישית אך תרמו על הדרך ציבורית. למשל התעשיין פולק שהקים את פולגת בקרית גת ואיפשר בכך מאות מקומות עבודה. (ולא שלא היתה שחיתות, תמיד יש, בכל מקום, השאלה עד כמה ובישראל היא תמיד היתה בקנה מידה קטן ביחס למדינות רבות אחרות).

גישת מפא"י לא היתה שונה מזו שהונהגה ברחבי העולם באותה תקופה, שכן בשנות ה50 וה60 הקיינסיאניזם היה מובן מאליו, והוא נשען בדיוק על ההגיון שיושם בארץ על ידי מפאי בהצלחה גדולה מאד (קליטת מליוני עולים, פיתוח המשק, בניית צבא וכן הלאה): נהול כלכלה למטרות לאומיות, אבל באופן מודרני ורציונלי, מה שחייב שיתוף פעולה פורה בין המגזר המדינתי, המגזר ההסתדרותי והמגזר הפרטי.

כל זה בניגוד למה שהציעו אנשים מסוגו של שמעון פרס: ""לשחרר את המשק לכוחות השוק". אצל פרס זה הוכר בפשטנות המוצגת כחדשנות. למשל מר פרס לא הפסיק לדבר על 'מזרח תיכון חדש', וכדי להסביר לטיפשים למה הכוונה, הוא הצביע למשל על העובדה שבחורות ערביות צעירות עושות מאמץ לשמור על הגזרה שלהן כדי להכנס לג'ינס מחמיא, זאת בניגוד לאמהות שלהן, מה שמעיד על הרצון של ערבים צעירים להנות מהחיים. אני מניח שהיום אין צורך להסביר מה עוד עלול לעניין צעירים פלסטינים.

האנשים האלה, בעיקר מהמחצית השניה של שנות ה70 וביתר שאת מתחילת שנות ה80, הגיעו במקומות חשובים בעולם - בריטניה וארה"ב קודם כל - לעמדות השפעה. הם אימצו את התיאוריה הכלכלית של מילטון פרידמן, שהיא אוסף של טיפשויות עטופות במלים גדולות ומוגשות עם עניבה ופרס נובל (כידוע, בתחומים האלה עניין פוליטי לחלוטין! כי את התיאוריות של פרידמן שהציג אותן כבר משנות ה50', אף אחד לא ספר עד שהן לא הפכו לחיוניות כדי להלחם במורשת של קיינס).

ואחרי שהבנו את הרקע התיאורטי, נחזור לשאלה שלך: בשלב ראשון השמעון-פרסים הכריזו על 'מהפך כלכלי'. מי שבפועל עשה את זה היו ממשלות הליכוד הראשונות, בעיקר שר אוצר שכוח בשם שמחה ארליך, שבנאום דרמטי, ממש עכשיו לפני 46 שנה, באוקטובר 1977, הכריז על ישראל כעל שוויץ של המזרח התיכון, כלומר הכריז על מהפכה שתהפוך את ישראל מחברה עובדת ויצרנית, לחברה שהכסף הגדול של הבנקים הוא משאת הנפש של כל אזרח.

התוצאה של המהפך הכלכלי הזה מאוקטובר 1977, היה הפניית תשומת הלב לעיסקי בורסה. כך הלכה ותפחה לה בועה פיננסית, שהתפוצצה בקול רעש גדול ב-6 באוקטובר 1983. מה יש לנו עם אוקטובר לא ברור לי, בהזדמנות אשאל את אלוהים. בכל אופן, ההתרסקות הזו ששלחה 300 אלף ישראלים הביתה בלי כלום, שימשה תוך שנים ספורות למנוף להעברת מיליארדי שקלים לכיסיהם של אותה קבוצת-צמרת של משקיעים, כלומר העשירון העליון של אותם 300 אלף.

איך זה התבצע? הואיל וכלכלה לא יכולה להתקיים בלי בנקים, והואיל והבנקים התמוטטו בבורסה, השמחה ארליכים (שהתחלפו כמו גרביים אבל רק בשם לא בגישה), פתאום שכחו את "כוחות השוק" והלאימו (ממש כך, כמו "קומוניסטים-בולשביקים") את הבנקים. כדי למנוע משבר חמור יותר הובטח ל"משקיעים" החזר של 80% מההשקעה שלהם, 7 מיליארד דולר (של אז) אם הם ימתינו בסבלנות 4 שנים.

עכשיו הבה ננתח את המשמעות המספרית של הסידור הזה ("כוחות השוק" כבר אמרנו?? אז הנה שוב: כוחות השוק...): 80% מ-7 מיליארד זה 5.6 מיליארד. נחמד, לא? בעיקר בהתחשב בעובדה שכשאותם 300 אלף ישראלים חגגו בבורסה בזמן שאני למשל הלכתי לתקן מקררים בחיפה, הם לא טרחו לשתף אותי ברווחים. ככה זה "כוחות השוק". כי כשאתה מרוויח הרווח שלך, אבל כשאתה נופל, כולם אמורים לרחם עליך ולפצות אותך. סבלנות, תיכף נגיע ל-1985 שזה בעצם היום בבוקר.

אבל זה נפלא עוד יותר. כי ברור לך שכמות הכסף שהיתה לכל אחד מה-300 אלף לא היתה שווה. 85% מהם קיבלו 15% מה-5.6 מיליארד, ולהפך: 15% מהם (45 אלף איש) קיבלו 85% מהכסף (4.76 מיליארד). ועל פי אותו הגיון שאיננו מדויק ב-100% אבל הוא ללא ספק עולה בקנה אחד עם המציאות, 15% מה-15% (6750 אזרחים) קיבלו 85% מה-4.76 מיליארד (כלומר קצת יותר מ-4 מיליארד דולר במונחים של אז).

במלים אחרות, באמצעות מה שעד היום מכנים בעיתונות "משבר מניות הבנקים", ולא רק בעיתונות אלא גם במחלקות לכלכלה באקדמיה המהוללת שלנו (ואין צורך לומר את דעתי עליה), למעשה לקחו אבירי "השוק החופשי" 4 מיליארד דולר ונתנו אותו ל-6750 אזרחים.

במלים אחרות, אבירי "היוזמה החופשית" עשו שימוש בכלים הממלכתיים כדי ליצור יש מאין אצולת ממון, שבמדינות אחרות נדרשו דורות ושטחים עצומים או נפט כדי לייצר אותה. כאן עשו זאת באמצעות מלים ובאמצעות הישענות על הנטייה של רוב הישראלים להרגיש סולידריות זה כלפי זה ואמון במערכת. עד היום זה ככה, וזה נפלא, זה הסוד שלנו וזה מה שיציל אותנו גם במלחמה הזו. אבל זה לא אומר שחייבת להיות סתירה בין סולידריות ואמון, לבין אמת וחוכמה.

הלאה. כיצד מממנים את הנס המגולה הזה? איך מצילים בנקים שהתמוטטו (בכוונת מכוון אם זה לא ברור! מי שמנפח מניות יודע מה הוא עושה, וגם האינפלציה העצומה שהיתה ב-1984 - 445% - היא מהלך פוליטי מובהק, כלומר מכוון!!)? על חשבון הציבור. אלא מה. איך שר אז שלום חנוך? הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

וכאן באה תכנית הייצוב ביולי 1985. ומה בדיוק ייצבו בה? את האינפלציה שנזכרה קודם, שהגיעה לשיאה ב-1984. קל מאד - בעיקר עם הציבור בור - להציג אינפלציה כאילו מדובר בפגע-טבע, צונאמי או רעידת אדמה. מה לעשות אבל, שאפילו רעידת אדמה או צונאמי, השפעתם אחרת במקרה של מדינה שמאורגנת נכון להתמודד עם פגע הטבע לעומת מדינה שלא (ע"ע תורכיה, לוב ומדינות עלובות אחרות, לעומת יפן). את זה הסביר כבר אדם סמית לפני 250 שנה, ולא תשמעו מלה על החלק הזה של תורתו מהליצנים המאיישים את "האקדמיה" שלנו (מהעיתונות אין לי שום צפיות כבר).

אבל חשוב מאד לזכור כשמנסים להבין את העבר ואת ההווה, שאינפלציה היא כל כולה ולחלוטין מעשה ידי אדם. נקודה. ויש לזכור שאינפלציה של 3–4 אחוז זה מעולה, כי אינפלציה כזו באה בד בבד עם צמיחה כלכלית הנשענת על צמיחה דמוגרפית שבישראל נובעת גם מילודה וגם מעלייה. לעומת זאת, היפר-אינפלציה היא דבר רע. אבל כאמור, מעשה ידי אדם.

למה? כי כשם שרוב הציבור (85%) נפגע מהיפר-אינפלציה (כי כוח הקנייה שלו נשחק כי הוא מקבל באוקטובר משכורת אחרי שהוציא את ההוצאות שלו בספטמבר), יש מיעוט בציבור (15%) שמרוויח מעצם העובדה שהכסף שלו יושב בבנק. אבל מכיוון שברגע מסוים היפר-אינפלציה מסכנת את היציבות כולה, יש לבלום אותה.

ואת הבלימה אפשר לעשות בכל מיני צורות. ומי שמציג את ההכרעה של יולי 1985 כהכרעה אמיצה המעידה על גדולתו של פרס - ורוב הפרשנים עושים בדיוק את זה - משקר או שסתם מבטא טיפשות ובורות. כי כשם שהיפר-אינפלציה או ניפוח מניות הם מהלכים פוליטיים כלומר ביטוי לברירה ביל אלטרנטיבות, כך גם הדרך לבלום את ההיפר-אינפלציה היא ביטוי פוליטי.

ותכנית הייצוב כללה קודם כל ריבית נשך שבשם דיכוי האינפלציה פגעה אנושות בעשרות אלפי עסקים, בעיריות, באוניברסיטאות ובקיצור בכל מי שנשען על אשראי לשם הפעילות שלו. דבר שני היא כללה קיצוץ תקציבי עמוק, בעיקר של תקציבי השקעה אזרחית, בראשם חינוך ותשתיות.

והכי חשוב, תכנית הייצוב הפקידה, כלומר הפקירה את ניהול כלכלת המדינה בידי פקידי האוצר, באמצעות 'חוק ההסדרים', שהמלה 'חוק' בו היא צחוק על שלטון החוק, כי 'חוק ההסדרים' מאפשר לפקידי האוצר לנהל את המדיניות הכלכלית על פי רוחם, בלי קשר להכרעות הדמוקרטיות. לא מדובר על פרשנות אלא על עדות עצמית של בעלי העניין (יורם גבאי, כלכלה פוליטית, עמ' 93).

במלים אחרות, כל מה שאומרים תומכי רפורמת-לוין על בית המשפט (שהוא עושה מה בראש שלו), נכון לכל היותר חלקית במקרה של בית המשפט, אבל נכון ב-100% לגבי משרד האוצר.

איך זה מתרחש? באמצעות הרפרנטים ששתל משרד האוצר בכל משרד אחר. כלומר זה שיש למשרד הבריאות גם שר וגם שדרת ניהול מקצועית, לא מעניין את הליצן בן ה-25, בוגר המחלקה לכלכלה באוניברסיטה (שם מלמדים הוט-שוטס כמו עומר מואב, מלומד שמסביר שהתערבות בכלכלה הנשענת כולה על חוקי טבע, משולה לנסיון לדחוף מים במעלה הגבעה. על המשאבה, המצאה בת כ-6000 שנה, הוא לא שמע למרות שיש לו אחת כזו גם מתחת למכסה המנוע של המכונית שלו, וגם - באופן פחות גלוי - בקצה של האסלה בבית שלו ובקצה ההפוך של ברז המים במטבח של המחלקה לכלכלה בבינתחומי). 

במלים אחרות, את מדיניות המשרד לא ינהלו בפועל האנשים שהופקדו על כך (שילוב של קלפי ומינוי מקצועי), אלא בוגר תואר ראשון לכלכלה, שבזכות זה שהוא בוגר תואר ראשון בכלכלה הוא כבר יודע הכל כמובן. ולכן הוא, הוא ולא פקיד ציבור עם 30 שנות נסיון, יקבע אם תכנית כזו תופעל ולא אחרת, כשהמגמה שלו, ואת זה הוא שמע בלימודים שלו, היא "לקצץ לקצץ לקצץ" (אורי יוגב), כי כסף ציבורי הוא בזבוז ואת הכלכלה הנכונה עושים "כוחות השוק".

בפועל מתנהל מאבק מתמיד בין עריצי האוצר הקטנים שיושבים בכל משרד לבין הפקידות המקצועית. לפעמים הטובים מנצחים, מה שמסביר את העובדה שלמרות התעללות שיטתית במערכת הבריאות הישראלית, היא עדיין נחשבת לאחת הטובות בעולם.

אבל היא כזו למרות, ולא בזכות, מדיניות האוצר. והמדיניות הזו מיושמת בכל מקום, בכל תחום, בכל יום ובכל זירה. המשטרה נראית כפי שהיא נראית - עלובה ומדולדלת - לא בגלל השוטרים אלא בגלל מדיניות האוצר. כך הפרקליטות, כך שירותי הרווחה, כך הפריפריה בכללותה, כך רכבת ישראל, כך התחבורה הציבורית וכו' וכו' וכו', וכמובן מנהל מקרקעי ישראל, הזרוע הביצועית החשובה ביותר בתחום השיכון, שמדיניות המוצהרת היא "הורדת מחירי הדיור" עאלק, בפועל מדובר בזרוע המחבלת ביכולת ההתיישבות של יהודים בארץ ישראל (ואני מדבר על מקומות כמו דימונה או הגליל), תוך שהיא מעודדת למעשה התיישבות ערבית (כי ערבים משלמים על הקרקע שמשמשת להם לבניה אחוזים בודדים ממה שנדרש לשלם יהודי).

מה עושים? חוזרים לקיינס ומחזירים את המדינה לאזרחים. הרפורמה המשפטית חיונית הרבה פחות מהרפורמה בהתנהלות העריצה של משרד האוצר. בשלב ראשון יש לבטל את 'חוק ההסדרים' (צעד שתבעו בעבר יושבי ראש כנסת אחדים, ביניהם אם אני זוכר טוב רובי ריבלין! בו הרי אי אפשר לחשוד שהוא סוציאליסט חלילה!). הצעד הבא הוא לדרוש - תוך כדי איום בסנקציות, כולל תביעה פלילית (תארו לעצמכם שמפקד תחנת משטרה מחליט לנהל מדיניות עצמאית על פי דרכו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד) - שקיפות מלאה של מדיניות פקידי האוצר, כפי שנגזר מדמוקרטיה.

כי כיום, ולמעשה מ-1985, הם מתנהלים על פי דרכם, לא נותנים דין וחשבון לאף אחד, מסתירים ומעוותים נתונים, מבטלים פגישות על פי ראות עיניהם, לא מקיימים הסכמים שהם עצמם חתומים עליהם, לא מקיימים החלטות ממשלה, והכי חשוב: מגישים לכנסת את 'חוק ההסדרים' הכולל אלפי סעיפים בחטיבה אחת, ודורשים מחברי הכנסת לקבל הכל או לדחות הכל, בידיעה שלאף חבר כנסת אין לא את הזמן ולא את הכלים להבין כל מה שכתוב שם. וממילא, אחרי שמתקבל התקציב, הרפרנט החביב יחבל כמיטב יכולתו במימוש התקציב. בישראל יש תת ביצוע תקציבי של כמה אחוזים בכל שנה. בתקציב מדינה של בערך 1000 מיליארד שקל, זה אומר שבכל שנה לא משקיעים באזרחים בקנה מידה של 5 מיליארד שקל. כל שנה.

בקיצור, כחלק מתיקונה של ישראל, יש להחזיר את המדינה לאזרחים, או במלים אחרות, להבריא את מרכיביה הדמוקרטיים. במונחים של הפילוסופים של המאה ה-18, מה שנחוץ כאן - בוודאי אחרי הפוגרום הגדול בדרום - הוא אמנה חברתית חדשה. 

כי כשלון המדינה בהגנה על אזרחיה הוא המשך ישיר של ההכרעה שהתקבלה ב-1985 להתייחס לאזרחים כאל מטרד, ולהשקעה במערכות חייהם כאל בזבוז כסף. כשם שכוחות שוק לא מביאים בטחון, כך הם גם לא מביאים רווחה. ובלי בטחון ובלי רווחה אין אמנה חברתית, ואיפה שאין אמנה חברתית יש כאוס, אנרכיה ומלחמת כל בכל.

שאלה שעניתי עליה לפני כמה חודשים ואין אקטואלית ממנה: "איך זה שמדינת ישראל התפתחה כלכך מהר בהשוואה לשכנותיה שהוקמו לצידיה באותו הזמן? זה מעיד על כך שיהודים חכמים יותר או שאולי יצר ההישרדות שלהם חזק יותר בהכרח?"

 יותר משהיהודים חכמים (והרי יש לא מעט יהודים לא כך כך חכמים), התשובה קשורה בתרבות (ולא בחוכמה) של העולם הערבי. התרבות הזו מתבססת על חשדנות, ולא פעם עוינות לכל מה שלא ערבי, על יהירות הקשורה לעבר הערבי הימי-ביניימי המפואר (או "המפואר", ולא זה המקום להכנס לדיון הזה כי עניינית הוא לא רלבנטי), ועל פטאליזם המוכר בקיצור בצירוף המילולי "כולו מכתוב", כלומר הכל הוא גזירת גורל.

אם נעשה לרגע השוואה בין היהודים לערבים שחיו כאן עוד לפני הקמת המדינה, בתקופת המנדט הבריטי, נקבל כמה דוגמאות פשוטות להבדל הזה: עבור הערבים השטח המתאים לחקלאות קבוע, כך גם המים העומדים לרשות החקלאי, וכך גם פגעי טבע למיניהם. כי 'כולו מכתוב'. היהודים לעומת זאת ראו בכל ביצה פוטנציאל לעוד שטח חקלאי, בכל טיפת מים מקור שאפשר לנצל ולהעביר ממקום למקום, וכמובן התייחסו לפגעי טבע כאל אתגר שהמדע יכול להתמודד עמו.

כל השאר היסטוריה.

א-פרופו היסטוריה, הנה עובדה שלמדתי לאחרונה מפי פרופ' מיכאל ססר: בכל העולם הערבי ראו אור ב-80 השנים האחרונות עשרה (10!!!!!!!!!!!!!!!!) ספרים מקוריים (בערבית, שנכתבו על ידי מלומדים ערבים) על מלחמת העולם השנייה. אם יש דוגמא לחוסר עניין במה שמתרחש שם בחוץ, הנה לנו דוגמא משכנעת. הפרדוקס הוא שבמערב יש בלי סוף מעריצים של השרלטן אדוארד סעיד, שבמסגרת התלונות שלו כנגד 'האוריינטליזם', הביא את העובדה הבאה: שבמהלך המאה ה-19 התפרסמו באירופה כ-60 אלף ספרים וחיבורים על המזרח!!! כלומר מה שאצלו זה גנאי, במערב - וישראל מבחינה זו היא חלק מהמערב - זה בדיוק ההפך: כי ללא סקרנות האדם לא מגיע לשום מקום.

אגב, ביקורת עצמית מצד ערבים על מצבם העלוב יש ויש. 'אפילו' אחמד טיבי, ברגע של חולשה, לפני כ-15 שנה במהלך ביקור באלג'יריה (מדינת מופת מכל בחינה כידוע), אמר שעל הערבים לעשות חשבון נפש כי אפילו מדינה בינונית כמו ספרד (בינונית גם בגודל וגם בביצועים) מייצרת כלכלית יותר מכל העולם הערבי גם יחד, ושברשימת 500 האוניברסיטאות המובילות בעולם אין ולו אוניברסיטה ערבית אחת.

ולמה כתבתי 'ברגע של חולשה'? כי כחלק מהעליבות של העולם הערבי, המנהיג הערבי (כמו אדוארד סעיד, כי מנהיג הוא לא רק מנהיג פוליטי אלא גם איש ציבור מכל סוג, כולל קולנוע ואקדמיה כמובן), יקפיד להאשים את כוווווולם בכל הצרות הערביות, וקודם כל את האימפריאליזם בכלל, ואת השלוחה היהודית שלו - כלומר הציונות - בפרט. או בקיצור: אחמד טיבי כשהוא לא נתקף בחולשה רגעית, יסביר את כל צרות הערבים ב"כיבוש"…

ולבסוף, בלי להכנס לפרטים, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בנושא ואיננו מוכן לקבל מראש את הציוויים ההזויים של הדת "הפרוגרסיבית" וגם לא את הטקסים של ה-PC, כלומר מי שמתעניין באמת ולא בפולקלור או בקלישאות, לעיין בספרו של מייקל קוק 'מוחמד', ולמי שאין זמן שייכנס לפחות לשני העמודים האחרונים, בהם מסביר קוק את ההבדל העמוק שבין הגישה היהודית, הנוצרית והמוסלמית לאנושות, לקיום האנושי, ליקום. וכך כתב מייקל קוק: 

"אין זה המקום להתייחס לערכה המוחלט של שליחות מוחמד. על פי המסורת הוא ראה את עצמו כלבנה האחרונה במבנה הנבואה המונותיאיסטית. היום אנו חיים בנוף מלא בפסולת בניין שנשרה ממבנים שכאלה; אנו, מי שעבורם לבנים אינם אלא חומר, כיצד עלינו להעריך את תרומתו של מוחמד לנוף זה? כל תשובה לשאלה הזאת דינה שתהיה שרירותית ביותר, ולפיכך לא אנסה אלא לעמוד על אותה תכונה של האיסלם שהשפיעה עלי יותר מכול בכתיבת ספר זה. היהדות והנצרות כאחת הן דתות של פאתוס עמוק - היהדות, בחלומה על גאולת עם מאומללות בהווה; והנצרות, בישועת הפרט בזכות סבלו של אלוהי האהבה. בשני המקרים הפאתוס אכן נוגע ללב; אך זה פאתוס הפורט בקלות רבה מדי על נימים של רחמים עצמיים. לעומת זאת, האיסלם משוחרר באופן בולט מן הפיתוי הזה. הקדרות שראינו בתפישתו את מערכת היחסים בין אלוהים לבין האדם היא הקדרות האמיתית והצרופה של היקום עצמו" 

(עמ' 92-91)

במלים אחרות: היהדות רצתה לתקן עולם באמצעות עדה, קהילה, אומה שלמה; הנצרות אמרה לתקן את העולם דרך שליח האל שיקח הכל על עצמו; האסלאם אמר חבל על המאמץ, שיישרף העולם. ועד אז, לעומת 'נגיעה בלב' הקשורה ל'רחמים עצמיים' שמסוגלים גם לחמלה, האיסלם בוחר את הקדרות האפלה, את היאוש, את ההרס.

ולמען הסר ספק: לא מדובר בתורת גזע חלילה. הכל בר שינוי. גם התרבות הערבית. אבל כפי שנוהג דן שיפטן לומר: אכן גם חזיר יכול לעוף, אבל לשם כך עליו לעשות דיאטה רצינית ולהצמיח כנפיים. מה לעשות שנכון לעכשיו אין שום סימן שהתרבות הערבית עושה דיאטה ומצמיחה כנפיים, אלא להפך. ואת התוצאה אנו רואים מהמפרץ ועד לאוקיינוס. כולל במדינות "העשירות" לכאורה (והרי מדובר בעושר מלאכותי הנשען על הפקעת מחירי נפט ולא על יצרנות מהסוג שהביא את המערב - כולל את ישראל - למקום בו הוא נמצא, ולא שהכל מושלם חלילה, אבל ההבדלים ברורים, ואני לפחות לא מכיר תנועת הגירה מהולנד ודנמרק לסוריה ולעיראק, אבל להפך בהחלט כן).