חישוב מסלול מחדש מחייב החלפת מפה – תקציר לממהרים: מה אני מציע? א. לדרוש אחריות מאחרים. ב. להמשיך "לבנות ולהיבנות בה". ג. לקוות שצדיקים ממוצא יהודי לא יפריעו (ובסוף הדברים הגרסט המקוצרת שפורסמה במקור ראשון בערב חג סוכות)

 
 
א.     על שני סוגי חישוב מסלול מחדש
יש שני סוגים של חישובי מסלולים מחודשים: האחד, השכיח, מתחייב ממצב של אובדן דרך, 'התברברות' בעגה הצהל"ית, אותו מצב המביא אנשים 'לאנוס את המפה', כמו למשל לזהות את גבעת המורה עם התבור, או את הגלבוע עם עבר הירדן. חישוב מסלול מחדש במקרה הזה מחייב הבנה אמינה של המפה הקיימת, וחזרה לנקודה המזוהה-בוודאות האחרונה, לצורך תיקון המסלול.
השני, נדיר יותר, מחייב קודם כל שינוי של המפה בכללותה. הדוגמא המתבקשת היא "המהפכה" הקופרניקאית: ההבנה שהשמש במרכז תנועת גרמי השמיים המוכרים והסמוכים, שאחד מהם הוא כדור הארץ שעד ל'אותו הרגע' "המהפכני" חשבו כולם שהוא ממוקם במרכז.
ולמה "מהפכה" במרכאות, פעמיים? כי מי שמכיר את סיפורו של קופרניקוס (החוקרת דאווה סובל כתבה בנושא ספר חשוב מאין כמותו), יודע שאפילו קופרניקוס עצמו, כומר נאמן לכנסיה הקתולית אך מבלי שנאמנות זו שיבשה את צלם האלוהים שבו – יכולתו לעשות שימוש בשכל – לא הבין שהוא מייצר מהפכה.
וכפי שכולנו יכולים לראות ממש כרגע, שוב מסתבר שחישוב מסלול מחדש מהסוג השני הוא משימה קשה. אבל אין לה תחליף.

ב.     ומהמשל לנמשל – הבעיה היא מפת המושגים
 הנמשל ברור: מקומה של ישראל בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. או בשתי מלים: שלום ובטחון. שזה בעצם – והנה כבר התחלנו לחשב מסלול מחדש – מלה אחת: בטחון.
הנה, לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר, מפת המושגים עמה גדלתי כאזרח, חייל, אב למשפחה, שכן בשכונה והיסטוריון בעל דרגת פרופסור (הקשר בין השלבים הללו לא הכרחי, אבל הגיוני ואין צורך לעמוד עליו כרגע, וניתן אולי לסכמו בטיעון קצר אחד: העובדה שאני ומשפחתי לא מצליחים להגיע למנוחה ולנחלה של 'להיות עם חופשי בארצנו', עומדת ברקע העניין העצום שלי בתהליכים שמונעים ממני ומיקירי ומשכני 'להיות עם חופשי בארצנו', והעניין העצום הזה הפך עם הזמן ובעיקר עם מליוני מלים נקראות, נכתבות ומדוברות, למקצוע):
1.      כל בני האדם – עוד לפני שהם טאטארים, סקיתים, הונים, פלסטינים או מתנחלים -  הם קודם כל בני אדם, וכבני אדם הם פועלים על פי תכתיבי 'פירמידת הצרכים של מאסלו'.
2.      לכל מטבע יש שני צדדים. האמת עוברת באמצע. לכל אחד האמת שלו. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
3.      בכל עם יש מיעוט "קיצוני".
4.      רצון טוב הנובע מנדיבות אבירית תורם לקירוב לבבות ובמשתמע לשלום.
5.      מלחמה זה דבר רע, אבל אם אין ברירה אזי רק מלחמת ברירה היא מלחמה לגיטימית, וגם עליה להסתיים כמה שיותר מהר.
6.      כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
7.      לאומיות ודמוקרטיה, קל וחומר סוציאלדמוקרטיה, מהווים סתירה קשה, אם לא מוחלטת.
8.      מקור הסכסוך הוא ההתנחלויות בכלל והלאומנות היהודית-הגזענית בפרט.
9.      נסיגה לקו הירוק היא הדרך היחידה לפתור את הסכסוך.
10. הציונות מראשיתה טעתה, ובהמשך הטעתה את ממשיכיה: בארץ הזו חי עם בעל שורשים היסטוריים עמוקים שטענתו לגזל ארצו מוצדקת ויש להתחשב בה, גם אם יש צדק בתביעה הציונית לשיבת היהודים לארצם.
11. אם יש ליהודים חוק שבות, לפלסטינים יש זכות שיבה.
12. ישראל תלויה לקיומה בארה"ב באופן מוחלט.
13.  החברה הישראלית היא חברת 'מהגרים' נטולת מכנה משותף, ותפקיד המצב הבטחוני הוא לשמש כ'דבק' בלעדיו החברה הזו תתפרק, ולכן ברור מדוע לשלטון 'הימין' חשוב להנציח את הסכסוך.
14. עד שלא נשלוט בשפה הערבית, לא נבין את שכנינו, וללא הבנת שכנינו אין סיכוי להתקרבות בין העמים, קל וחומר לשלום.
15. ערביי ישראל הם גשר לעולם הערבי.
16. יש חשיבות מכרעת לדימוי של ישראל במערב ולכן על ישראל להקפיד על האופן בו היא מתנהלת בכלל ואל מול התקשורת הבינ"ל בפרט. ראייה לכך שהיא איננה עושה זאת מספיק טוב (כי "ההסברה הישראלית גרועה") היא בעובדה שרוב הצעירים במערב תומכים באויבי ישראל.
17.  ישראל משוסעת מבפנים באופן 'חסר תקדים', וכפי שלימד העבר הרחוק (בית ראשון, בית שני) 'שנאת החינם' תביא לחורבננו הכמעט-וודאי (כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה אלא אם לומדים אותה).
18. כל הפוליטיקאים טיפשים במקרה הטוב, שקרנים וטיפשים במקרה השכיח, טיפשים שקרנים מושחתים וסקטוריאליים במקרה הסביר והמוכר והידוע. תשאלו את העיתונאים, הם יאשרו את זה. כי "הכל פוליטיקה" במקרה הרע (והשכיח), או במקרה הטוב "הכל אנשים".
19. תהליך מדיני (המנוגד בתכלית לפעילות צבאית) פירושו אחד ואחד בלבד: ויתור ישראלי תמורת שלום ("עכשיו" או "כנראה" או "אולי" ובכל מקרה עדיף 'תהליך מדיני' על אזעקות וביטולי טיסות).
20.  אחד אלוהינו.
 
ג.      כיצד פעלה מפת המושגים הזו עד ה-7 באוקטובר? או: ממאסלו לאוסלו
 
דומה שאין  צורך לפרט, אבל כדי לשמור על מבנה טיעון רציף ועגול, אין ברירה. בכל אופן קל לראות איך כל, אבל כל ההיסטוריה המדינית של ההתיישבות הציונית, להוציא את הארוע הלא מוכר של 1919, מ-1922 ועד ל-7 באוקטובר, מסתדרת היטב על פי כל מפת המושגים הנזכרת:
מצד אחד תומכי 'התהליך המדיני', שעל בסיס 'פרדיגמת מאסלו' ועל בסיס הנחת היסוד של 'סימטריית-קיצוניים-בשני-הצדדים', מתודלקת ב'רצון-טוב' של נדיבים (וחזקים כי חיל האוויר ו-8200 והייטק ומה לא), פעלו בפנים נגד 'הימין הקיצוני' ובחוץ בעד קואליציית ה-DNC, ה-BBC, ה-CNN וה-NYT (תחת ניצוחו של 'העיתון לאנשים חושבים') כדי לקיים 'תהליך מדיני' כאמור, שפירושו ויתורים ישראלים הנחוצים לקידום "השלום".
ומצד שני את משבשי 'התהליך המדיני', שמצד אחד שיחקו את משחק 'התהליך המדיני' (ע"ע 'נאום בר-אילן' 2009, טו-סטייט-סולושן), כשבמקביל הם עסוקים בלהוכיח שהתנחלויות הן לא-לא חוקיות, וכי ניתן לקדם תהליך מדיני בלי התניות ('הסכמי אברהם') ושאת הפלסטינים ניתן לרצות באמצעות 'שלום כלכלי', גבולות פתוחים (דה-פקטו), ומדי פעם 'מכות מכאיבות' שהן כמובן "מרתיעות" ו"צורבות תודעה".
עד כאן דברים מוכרים, ומכאן אולי תוספת לא-שגרתית: המשותף לשני 'הצדדים' הוא ההתמכרות לשקט, התמכרות שהמשענת התודעתית-רעיונית שלה הוא מאסלו כאמור. 'משמאל' מבינים את מאסלו במונחי 'גזר' ואילו 'מימין' מעדיפים ליישם את מאסלו באמצעות 'מקל', אבל כך או אחרת, מאסלו הוא כוכב הצפון של מפת המושגים עליה גדלנו וביחס אליה ניווטנו את דרכנו 'בימין', 'בשמאל' ו'במרכז', כי כל הדרכים מובילות ממאסלו לאוסלו.

           ד. ממאסלו לאוסלו

        כיצד הסכם אוסלו ממשיך את מאסלו? ההסכם הזה (שאיננו אלא המשך 'הפרק הפלסטיני' בהסכם 'קמפ-דייויד' (כעת חיה 1978), שהוא עצמו המשך 'מגילת האו"ם', שהיא עצמה המשך 'חבר הלאומים', שהוא עצמו המשך ל'קונגרס ברלין' (1878) וקונגרס וינה (1815), שהם המשכים לעקרון הוסטפאלי-1648 והאאוגסבורגי-1555 ) שילב, כמו כל הסכם מסוגו, מרכיב בטחוני ומרכיב כלכלי, או במונחים מופשטים יותר, מרכיב פסימי ומרכיב אופטימי, גם מקל וגם גזר, גם את הקומה המאסלואית הראשונה (בטחון), וגם את זו שמעליה (כלכלה).

ובהתאם: אם 'הקיצונים בשני הצדדים' ידוכאו על ידי 'הרוב המתון', יתקדם 'התהליך המדיני' ובא לציון (ולמזרח התיכון כולו וממנו לעולם כולו, תשאלו את קרטר ואת אובאמה) גואל.

אבל בהתאם: אם לא ידוכאו 'הקיצונים בשני הצדדים' אזי נגזר על 'הרוב המתון' בשני הצדדים להתמודד עם האתגרים הבטחוניים, התמודדות שחייבת להיות על בסיס שיתוף פעולה המשקף את האינטרס המאסלואי של 'שני הצדדים' ואת הנדודים על פני פירמידת הצרכים המשותפת לכווולם.

כפתור ופרח. אלא שביסוד-יסודות המחשבה שהביאה עם השנים לאוסלו, עומד עקרון ההדדיות ולקיחת האחריות של שני הצדדים, שגם אם – כפי שמלמדות 'מלחמות הדת' במאה ה-16 וה-17 – שני הצדדים ממשיכים לשנוא עמוקות זה את זה, כל צד מתחייב קודם כל כלפי עצמו, לכבד את ההסכמים על כלל מרכיביהם, כי אחרת אין שום משמעות להסכמיות כזו.

עובדה היא שעקרון זה זר לחלוטין במזרח התיכון בכלל ובקרב מרכיביו המוסלמים-ערבים בפרט, ובפרט-בפרט בקרב העם הידוע בציבור בשם 'הפלסטיני'.

     

            ה. אז מה לימד (או אמור ללמד) אותנו ה-7 באוקטובר

 
1.      למרות שכל בני האדם הם קודם כל בני אדם, מאסלו טעה. נקודה. כי  לבני אדם פירמידת צרכים, אבל תרבויות שונות בונות את האבנים באופנים שונים ומייחסים חשיבות משתנה ואף מנוגדת לכל קומה. זו לא דעה אלא עובדה. 

      2.    לכל מטבע יש שני צדדים אבל המציאות היא לא מטבע. האמת  לא עוברת באמצע אלא היא עוברת היכן שהיא עוברת. לא לכל אחד האמת שלו, כי אמת סותרת שקר ולהפך.
3.      בכל עם יש מיעוט "קיצוני", אבל גם במגרש הכדורגל יש "קיצוני" מכל צד של המגרש. המלה "קיצוני" איננה תוכן, היא בקושי אופן. כלומר אין לה שום תפקיד במאמץ לברר מהיכן באנו ולאן ברצוננו ללכת ואיך.
4.      יש אכן מקרים בהם רצון טוב הנובע מנדיבות אבירית תורם לקירוב לבבות ובמשתמע לשלום, אבל יש מקרים הפוכים בתכלית. בעיקר במזרח התיכון.
5.      מלחמה זה דבר רע, אבל פציפיזם גרוע פי כמה, גם במישור התוצאתי וגם במישור העקרוני. במציאות בה נתונה ישראל אין שום משמעות להבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין-ברירה כי מיומה הראשון של הציונות, מאז ההתנחלות בפתח-תקווה, היא נתפסה כלא-לגיטימית וכבת-מוות ולכן בין אם יורים או לא יורים כדור או טיל, שכני ישראל רובם ככולם מחוייבים לחיסול המפעל הציוני.
6.      כשהתותחים רועמים התותחים רועמים. מסתבר שלא מעט מוזות שותקות בכל הקשור ליכולת להבחין בין טוב לרע. חנוך לוין אולי מת, החנוך-לוויניזם נטול המוסר חי וקיים.
7.      לאומיות ודמוקרטיה, קל וחומר סוציאלדמוקרטיה, לא רק שלא מהווים סתירה קשה, אלא הם תנאי אחד לשני.
8.      מקור הסכסוך הוא סירובם של ערבים לקיום ריבונות יהודית במרחב הערבי בכלל ובפלסטין בפרט.
9.      נסיגה לקו הירוק היא מתכון בדוק להתאבדות קולקטיבית. ב-7 באוקטובר יש לתת מקום לכבוד ולייקר של תושבי ישראל מקרית-גת ועד עפולה ליישוב היהודי הצפוף (לא מספיק כפי שהסביר 'אפילו' רבין) ביהודה ושומרון. הדרך היחידה לפתור את הסכסוך עוברת דרך שינוי תודעתי עמוק בתרבות הפלסטינית. אין שום סימן שמשהו מסוג זה הולך ומתפתח, עם כל הכבוד לדיווחי ממר"י או לאישים ראויים לכל שבח כמו נזיר מג'אלי.
10. הציונות מראשיתה לא טעתה, ובהמשך לא הטעתה את ממשיכיה: בארץ הזו חי עם דליל התיישבות, ברובו נטול שורשים היסטוריים עמוקים שטענתו לגזל ארצו אינה מוצדקת ואם היא מוצדקת יש לבטל את כל מדינות הלאום שקמו על חורבות האימפריה העות'מנית. הצדק בתביעה הציונית לשיבת היהודים לארצם שווה בערכו לתביעת כל עם אחר לעצמאות ולריבונות.
11. ליהודים חוק שבות למדינתם, לפלסטינים זכות שיבה למדינתם אם וכאשר תיווסד על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. ישיב כל אחד לעצמו בעצמו האם הפלסטינים ברובם מעוניינים במדינה שתחיה בשלום ליד ישראל, כפי שנורווגיה חיה בשלום לצד מדינת-מדכאיה עד 1905, הלא היא שבדיה.
12. ישראל איננה תלויה לקיומה בארה"ב באופן מוחלט, 'אפילו' לא בשנותיה הראשונות. בין ארה"ב לישראל מתנהלים חילופי דעות, אינטרסים, מהלומות דיפלומטיות ושותפויות ערכיות ועמוקות, ה'מתכתבות' עם העובדה – וזו עובדה – שארה"ב, 'אפילו' במקטע המדיני שלה (הבית הלבן, הפנטגון, מחלקת המדינה), היא עניין מורכב שלא לומר מנוגד.
13.  החברה הישראלית היא חברת עולים בעלת מכנה משותף רחב ועמוק אחרת היא לא היתה מגיעה להישגיה, שהם גדולים למרות המצב הבטחוני שנכפה עליה, מצב שכמו כל אתגר דומה אחר (כמו אתגר המים) היא ידעה לתרגם – בזכות הלכידות-למעשה שלה – לעוד הישגים. התנהגות 'הימין' מאז 2005 מוכיחה שהדמות המרכזית שעמדה וממשיכה לעמוד בראשו, עשתה הכל כדי להקטין את עוצמת הסכסוך למינימום, בוודאי לא להנציח אותו.
14. כדאי שנדע ערבית, אבל ידיעת השפה הזו איננה שום תנאי להבנת שכנינו, שמנהיגיהם ופעיליהם מדברים בשפה שאפילו – ברגעי חסד נדירים אמנם – אפילו ב-CNN מצליחים להבין. כפי שמעידים המקרים של ארגנטינה וצ'ילה (1980) או הולנד וגרמניה (1940), הכרות הדדית של שפה (ואפילו תרבות) איננה מהווה תנאי להתקרבות בין העמים, קל וחומר לשלום.
15. ערביי ישראל הם גשר לעולם הערבי, ללא ספק, אלא שכרגע על המחסום בכניסה לגשר יושבים מנהיגים ערבים-ישראלים כמו אחמד טיבי, איימן עודה ו-99% מהאינטלקטואלים הערבים-ישראלים שהם למעשה תומכי חמאס.
16. יש חשיבות מכרעת לדימוי של ישראל במערב ולכן על ישראל להקפיד על האופן בו היא מתנהלת בכלל ואל מול התקשורת הבינ"ל בפרט. ראייה לכך שהיא איננה עושה זאת מספיק טוב (כי "ההסברה הישראלית גרועה") היא בעובדה שרוב הצעירים במערב תומכים באויבי ישראל. הטענה זו הושמעה כבר בשנות ה-50'. מסתבר שהצעירים של שנות ה-50', חלק גדול מהם כבר לא איתנו מטבע הדברים ורמת שירותי הבריאות בארה"ב, הפכו עם השנים למבוגרים. חשוב לשפר את ההסברה? תמיד. אבל צ'רצ'יל הגדיר את היחסים בין מהירות השקר לאטיות האמת, ואין טעם להכנס לפאניקה מהעובדה שהדימוי של ישראל נמוך כמעט תמיד. אדרבא, היו כאלו שהציעו לקחת את זה כמחמאה: מה שלא מצפים מהניגרים או מהאפגנים כן מצפים מהיהודים, כלומר בעומק ליבם האנטישמים מעריצים אותנו.
17.  ישראל משוסעת מבפנים אך לא באופן 'חסר תקדים', ומה שמלמד העבר הרחוק (בית ראשון, בית שני) על 'שנאת החינם' מאד נחמד לצרכי רטוריקה אידיאולוגית כזו או אחרת ('הרבעון הרביעי' למשל), לא בהכרח אמור לשמש כבסיס לנבואות חורבן (שכן ההיסטוריה גם חוזרת וגם לא חוזרת על עצמה, ואת זה יודע כל מי שמנסה ללמוד אותה).
18. כל הפוליטיקאים טיפשים במקרה הטוב, שקרנים וטיפשים במקרה השכיח, טיפשים שקרנים מושחתים וסקטוריאליים במקרה הסביר והמוכר והידוע. תשאלו את העיתונאים, הם יאשרו את זה. כי "הכל פוליטיקה" במקרה הרע (והשכיח), או במקרה הטוב "הכל אנשים". כל מה שאכתוב בנושא זה כדי להפריך אותו לא יעבור מסך. מזכיר את תיסמונת בעלי הכלבים: עוד לא פגשתי בעל-כלב אחד שיגיד על הכלב שלו שהוא נושך, נובח, או מחרבן על המדרכה. והנה זה פלא: על המדרכות צואת כלבים, בכל שכונה יש לפחות כלב אחד שלא מפסיק לנבוח כל היום וכל הלילה, ומדי פעם אנו קוראים בעיתון על אדם שננשך. לך תבין. הנמשל: הרי הפוליטיקאי של היום היה עד אתמול השכן שלך בבלוק. בדיוק כמוך הוא היה חכם ואומר אמת ושומר על החוק ורואה את טובת הכלל. כיצד הפך בין לילה לטיפש שקרן ומושחת?? לך תבין.
19. תהליך מדיני, כך לימדנו קלאוזביץ, כולל בתוכו את האפשרות (הלא הכרחית אלא אם השכנים שלך הם השכנים שלך) לפעילות צבאית. תהליך מדיני הוא לא תוכן אלא אופן,  הכולל כאמור פעולה צבאית (כזו או אחרת), או המנעות ממנה (ובמקומה העברת מאות מליוני דולרים בשטרות כדי להבטיח שקט שיקבל גיבוי מהרתעה, צריבות תודעה ומכות-קשות). מכאן שתהליך מדיני יכול לכלול את האפשרות של ויתור ישראלי תמורת שלום, אלא שאחרי 100 שנות ויתורים מסוג זה, מבלי שהדבר הביא לא לשלום "עכשיו" ואפילו לא "כנראה" שלום – ויוכיחו מצרים וירדן – אז הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהמיר את ה"אולי" "שלום" במדיניות של "בטחון עכשיו", זאת מתוך הבנה ש'הפה שאסר הוא הפה שיתיר', והפה שאסר מלחמה על היהודים בארצם הוא הפה הפלסטיני ולכן הדרך לשלום עוברת כאמור בשינוי תודעה פלסטינית, ומה לעשות שמה שזה אומר בעתיד הנראה לעין הוא מדי פעם אזעקות וביטולי טיסות. עדיף על הונאה עצמית.
20.  אחד אלוהינו. כן, כאמור אפילו אלוהים הוא לא התשובה. או במלים אחרות, הוא בסיס לתשובות שונות, לא פעם מנוגדות.
 
ו.        אז מה אתה מציע? – א. לדרוש אחריות מאחרים. 

        אז מה אני מציע? קודם כל, מותר לומר: "לא יודע".  אבל באותה נשימה להוסיף שאני יודע בוודאות שמפת המושגים ששימשה את כולנו, מוטעית כמעט כולה לחלוטין. 

       ומכאן, שאין סיבה למהר עם מסקנות. איך תאר זאת יוסף חיים ברנר? זה הזמן להסתפק ב"שביבי החלטות". אפשר כמובן להמשיך לשחק את משחק 'החוק הבינלאומי' המגדיר את צה"ל – כלומר את ישראל – כבעל אחריות על האזרחים החיים בשטח שבשליטתו במתכונת A-B-C. אבל לשחק את המשחק. כי היחידים שמתייחסים ברצינות ל'חוק הבינלאומי' הם הישראלים, והגיע הזמן להצטרף לחגיגה העולמית המתקיימת בנושא מסודן ועד תימן, מקייב ועד מוסקבה, מפריז ועד בליז.

        במלים אחרות, מדוע שוב אנחנו דורשים מעצמנו לתת תשובות ברורות על שורה ארוכה ומסובכת של שאלות: 'היום שאחרי' (מה זה בדיוק??) – אסטרטגיה, סיוע 'הומניטרי' (האם שוב יש לומר שמדובר בתדלוק ובתיספוק אנשי חמאס בפועל ובכוח? כנראה שכן), מסדרונות, צירים וכיו"ב.

אז מה אני מציע: הואיל ואני מודה שמפת המושגים הישנה עדיין חיה בי, או לכל הפחות היא נוכחת בעמדותיהם של עמיתי הישראלים, והואיל ואני משוכנע מעל לכל ספק שמפת המושגים הזו – כפי שניסיתי להראות – במקרה הטוב חלקית ובמקרה הרווח יותר פשוט חסרת שחר ומנותקת מהמציאות, הרי שמסקנה מתבקשת היא קודם כל לומר "לא יודע".
מישהו כן יודע? האיטלקים? הצרפתים? הוכשטיין? בריק? אין צורך לומר שכל האפשרויות הללו הן רטוריות. גם הם לא יודעים. 

        לא פחות חשוב ועולה ישירות ממפת המושגים שחושבה-מחדש: מדוע זו אמורה להיות בעיה של ישראל, או קודם כל של ישראל? ומדוע ההנחה הנסתרת שעל ישראל 'לעשות ויתורים כואבים' כדי לשנות את המצב? מדוע המחשבה (הנכונה ללא ספק) שברית אזורית בין ישראל, סעודיה ועוד כמה מדינות, מחייבת חזרה (מגוחכת מכל בחינה, בוודאי מוסרית) למתווה אוסלו בגרסא כזו (כושלת) או אחרת (כושלת)? 

      מדוע למשל ששושבינת הברית הזו, ארצות הברית, תפעיל לחץ על בעלות אינטרס אחרות, בראשן מצרים? האם לא הגיע הזמן, אחרי יותר מ-40 שנות "שלום" שקרי עם מדינה עוצמתית שנהיית עוצמתית בכל רגע יותר, בזכות ההסכם המחפיר של 1979, כשכל העוצמה שלה מכוונת או להתפשטות באפריקה (נגד אתיופיה) או - מה שסביר יותר - נגד ישראל, שבבית הלבן, בפנטגון, בריאד וב-NYT, ידרשו ממצרים "ויתורים כואבים לטובת השקט באזור" (כמו למשל לקלוט בסיני מליון פלסטינים, ליישב אותם באזור החוף, להזרים לשם מים מהנילוס, ולשחרר את המזה"ת אחת ולתמיד ממארת עזה?).

       

     תגידו - בצדק ידוע (אך לא מוחלט) - שזה לא בידיים שלנו? נכון. אבל מה שכן בידיים שלנו, בידיים שלנו: כמו לא לעשות שום דבר עד שגורמים רלבנטים אחרים (מצרים כאמור, סעודיה, אבל גם ירדן ומרוקו) יעשו סימנים של לקיחת אחריות (אני תוהה אם יש צירוף מילולי כזה בשפה הערבית).

      האם במקרה לא הזכרתי את הפלסטינים? כנראה שאם יש גורם שאין מה לצפות ממנו לכלום ולשום דבר, הרי שזה הפלסטינים. תמימות הדעים בכל הנוגע ל'ישות הציונית', בין סינוואר, הנייה זצ"ל, אבו-מאזן, אחמד טיבי, איימן עודה ורוב האינטלקטואליה הישראלית ערבית, גוזרת את המסקנה שאכן, בזמן הקרוב לעין, אין עם מי ואין על מה.

 

              ז. אז מה אתה מציע? – ב. לבנות ולהיבנות (ולקוות ש"לא יפריעו" צדיקים ממוצא יהודי)

 

      אז מה בכל זאת עושים? כהיסטוריון – או ליתר דיוק, הדבר שהביא אותי להיות להיסטוריון: ההנחה שאין דרך להוכיח אותה אבל שלמרות זאת היא משמשת אינספור אנשים, שלא לומר את כולם, והיא: שלעבר יש משהו לומר לנו על ההווה ואולי על העתיד – אני יכול להביט אל העבר ולומר לעצמי בוודאות את הדבר הבא:

מה שעשו בפתח תקווה ב-1878, ומה שהמשיכו לעשות במקומות אחרים מ-1878 ועד היום בבוקר – "לבנות ולהיבנות בה"  - יש להמשיך לעשות מהיום והלאה: לשקם את מערב הנגב, לבנות כלכלה שתאפשר לצעירים להתיישב בארץ מבלי שהם צריכים לשעבד חצי מהכנסתם לטובת ארבע קירות ותקרה, ליצור תנאים בטחוניים שיאפשרו את שיקום הצפון.

שום דבר חדש שלא עשו כבר יהודים בהצלחה מרשימה, משום שהם האמינו בצדקת דרכם להיות עם חופשי בארצם. 

      

       לפחות בתחילת הדרך הם הכירו היטב את התוספת של הרצל שהופנתה כלפי אותם יהודים שלא האמינו בצדקת דרכם ולא רצו להיות חלק מעם חופשי בארצם אלא העדיפו מילקי בשקל בברלין ואת מנעמי הניו-יורק-טיימז (מייסדו כידוע היה אוטו-אנטישמי מהסוג שהיום יושב לבטח ברחוב שוקן): "אל תפריעו". אבל גם אם ימשיכו להפריע, כבר אמרו עליהם את כל מה שיש לומר באמצעות אותו פתגם על הכלבים ועל השיירה (ותודה לרע"מ, רבנו עלי מוהר: "עוד נמשכת שיירה, מן המאה שעברה").
 

ו    ולהלן הגרסא המקוצרת שראתה אור במקור ראשון בערב חג סוכות:

כדי לחשב מסלול מחדש חובה להחליף את המפה

(אודי מנור, חיפה)

במצב 'נורמלי', חישוב מסלול מחדש מחייב רק חזרה לנקודה המוכרת האחרונה, וממנה לתקן את הניווט. אבל במצב בו ישראל נתונה כבר שנה, חישוב מסלול מחדש מחייב את החלפת המפה. העובדה שלא מעט אנשים ממשיכים לדבר בדיוק באותם מושגים ששימשו אותנו עד 'שמחת תורה', מלמדת שעקרון יסוד זה המוכר מאז המאה ה-16 במונח 'מהפכה קורפניקאית', לא הופנם.

מפת המושגים ששימשה את רוב הישראלים, מימין ומשמאל, הניחה כמובנת מאליה קודם כל את 'פירמידת הצרכים של מאסלו', שהיא עצמה התבססה על הנחת יסוד לפיה 'כולנו בני אדם'. מכאן למסקנה האופטימית של 'השמאל' אודות 'שלום אמיצים' החותר ל'מזרח תיכון חדש', או למסקנה הפסימית של 'הימין' בדבר 'שלום כלכלי' במסגרתו יוכלו אויבינו להמשיך עם רטוריקת השנאה שלהם, כשבפועל מזוודות הדולרים יכתיבו שקט יחסי.

המפעל הציוני ניווט את דרכו על פי מפה זו יותר מ-100 שנה. המפה הזו עמדה בבסיס 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, בדיוק כפי ששימשה את הסכמת ההנהגה הציונית לכל תכניות החלוקה. מאוחר יותר המפה הזו שימשה הן ל"שלום" עם מצרים, וכמובן לגולת הכותרת: המעבר ממאסלו לאוסלו. הסכם "השלום" עם מצרים בדיוק כמו הסכם אוסלו והסכמים דומים אחרים (הסכם חברון, 1701, ההסכם הימי), כולם התבססו על 'ההגיון הוסטפאלי' – הדדיות הסכמית המכוונת לשימור השלום לצורך שגשוג, תוך מאמץ להמנעות משימוש באלימות כדרך לפתרון סכסוכים -  שבקושי מחזיק מעמד באירופה, ושזרותו המוחלטת למזה"ת היא מעבר לכל ויכוח.

אלא שזה כוחה של מפת מושגים: ומכאן שאת כשלונות הניווט החוזרים ונשנים, הסבירו לעצמם רוב הישראלים באמצעות פרשנות כזו או אחרת לאותה מפה, שבהמשך לעקרון 'פירמידת הצרכים של מאסלו' מצאה סימטריה בין לאומיות יהודית ופלסטינית, ייחסה חשיבות עליונה ל'דעת הקהל העולמית', וייחסה לקוים (ירוקים) וליישובים (סרוגים) כוח מאגי בענייני מלחמה ושלום.

ה-7 באוקטובר מחייב מפת מושגים חדשה, בלעדיה נמשיך לא 'סתם' לטעות בניווט, אלא ממש ליפול לתהום. ראשית יש לומר באופן חד משמעי: מאסלו טעה. אמנם בני אדם הם קודם כל בני אדם, ונכון שפירמידת צרכים נדרשת לקיומם, אלא שצידוק קיומם לא רק שונה, אלא מנוגד לא פעם בתכלית. כפי שמנסחים זאת בחריפות אויבינו, ולא מהיום: "אנחנו אוהבים את המוות עוד יותר מאשר היהודים אוהבים את החיים". עקרון זה, שהוא היפוך גמור הן ביחס לרוח-מאסלו והן ביחס לעקרון הווסטפאלי שלכל הפחות דורש סובלנות דה-פקטו, מסביר היטב את ההצלחה הישראלית לעומת הכשלון הערבי הקולוסאלי. הוא גם הסבר העומק לניתוח המדיני השכוח והמושכח של יגאל אלון שהוצג עוד בשנות ה-50' ('מסך של חול', 1959), לפיו משום בחינה אין 'סימטריה' בין ישראל למדינות ערב – לא במשאבי הטבע, לא ביכולת הספיגה האזרחית, לא ביחס בין השלטון לאזרחיו, וחשוב מכל, בכוונות כלפי השכנים: הושטת יד לשלום של שגשוג מצידה של ישראל, הרמת יד של חבלה והרס כנגדה מצד כל מדינות ערב (כולל אלו שחתמו איתה על "שלום").

לא היתה ואין סימטריה. אולי תהיה, לא בעתיד הנראה לעין. כשנשיא ותיק של שותפה בכירה בנאט"ו מגדיר את ישראל כמדינת טרור ואת חמאס כארגון המגן על האינטרסים של האסלאם כולו, אין צורך להוסיף מלה אחת בנושא. רק להפנים את המסקנות: מקור הסכסוך הוא סירובם של ערבים לקיום ריבונות יהודית במרחב הערבי; נסיגה לקו הירוק היא מתכון בדוק להתאבדות קולקטיבית; רק בזכות היישוב היהודי הצפוף ביהודה ושומרון, נחסך מתושבי רעננה ועוטף-נתניה גורלם של מתנחלי מערב הנגב; הדרך היחידה לשלום עוברת דרך שינוי תודעתי עמוק בתרבות הפלסטינית; תהליך מדיני כדברי קלאוזביץ, כולל את האפשרות הצבאית; מכאן שלצירוף 'תהליך מדיני' אין תוכן גזור מראש, ומבחנו איננו בטקס נרגש בשטוקהולם, אלא קבלה עקרונית ומעשית של ריבונות יהודית מחודשת בארצו של העם היהודי. מפה המבוססת על עקרון של "שלום תמורת שלום", לא רק שמייתרת כל דיון על התיישבות וקוים ירוקים, אלא מחייבת את המסקנה שיש מצבים וזמנים בהם רק מלחמה היא "התהליך המדיני" הראוי לשמו, שכן – כפי שלימדונו כל האירועים מאז ה-7 באוקטובר – תנאי שאין בלתו לשלום הוא מיגור מוחלט (או קרוב למוחלט) של גורמים צבאיים-מדיניים-אמוניים שמכריזים זה עשרות שנים על נחישותם לחסל את "הישות הציונית".

  
 
 

פודקאסט בן-גוריון

 ולא שאין לי מה לומר על נסאראללה ועל המלחמה וכן הלאה, אבל לא שום דבר שלא משמיעים אחרים, ואת דעתי על מפת 1919 כעל נקודת ייחוס לכל דיון על עתידה של ישראל כבר אמרתי לא מעט פעמים.

אז מפה לשם, לבקשת "הקהל" כפי שפעם אמרו (בימים בהם היתה בגל"צ תכנית נחמדה בשם 'שישה מאזינים ואורח' - אז אצלי אפילו אורח אין, אולי שישה מאזינים), יצרתי פודקאסט על בן-גוריון.

לא, ממש לא עיון ביוגרפי ובוודאי לא פסיכולוגי בדמותו, אלא עיון היסטורי-פוליטי בכמה תחנות ידועות יותר או פחות בדרכו מאז שהפך לדמות ציבורית מרכזית (לכל המאוחר 1933) ועד לשיאו מפעלו ההיסטורי-פוליטי (1963, השנה בה פרש, אבל הוספתי עליה מע"מ והתוצאה היא 1970 או לפחות 1967).

כפי שאמרתי באחד הפרקים במפורש, וכפי שאמרתי מהפרק הראשון בעקיפין, ובהמשך למאמר הזה אודות הקשר בין דמוקרטיה להיסטוריה ובין חינוך לדמוקרטיה לבין הבנה היסטורית, שזכה למרבה הפלא ליותר מ-110 כניסות (עדכון יולי 2025: 212), המטרה 'הסמויה' שלי היא לתרום את שלי לחינוך פוליטי ראוי לשמו, זה שלוקח בחשבון:

א. את המציאות

ב. את האתגרים שהיא יוצרת

ג. את החלופות העולות ביחס לאתגרים

ד. את הכלים הנדרשים למימוש החלופות ואת מחיריהן

כלומר ההפך הגמור מחינוך 'ערכי' דביק (כמו לערך 'האחדות' המגוחך עניינית והיסטורית גם יחד), ומחינוך פורמליסטי-דיקלומי ('כיצד פועלות ועדות הכנסת') והכי רחוק שאפשר מצדקנות אידיאולוגית-תלושה מכל צד ('הדמוקרטיה מנוגדת ליהדות', 'יהדות מנוגדת לדמוקרטיה' ושאר הבלים מוכרים לעייפה), שלא לדבר על "עכשוויזם" מכל סוג ומין.

אז הנה קישור לפודקאסט בספוטיפיי, והנה ליוטיוב, מוזמנים להתקיל בקושיות, התנגדויות, ביקורות, בקשות, תהיות וכן הלאה.

תצ"ה לרי"ל - תשובה ציונית הולמת לרבנו ישעיהו לייבוביץ'

 

א. הרי"ל – רבנו ישעיהו לייבוביץ' טועה

על נבואת הזעם המרשימה הזו – מרשימה ברטוריקה ופחות כפי שאנסה להראות, בתוכן שלה – חתום כידוע הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', שמי שזכה לקחת חלק במפגשים פומביים איתו, בוודאי יודע שבחלק לא קטן מהמקרים הוא לימד אישית שהשלב השלישי, שלב ההתבהמות, הגיע מוקדם בהרבה מכפי שניבא.

אבל לא ניטפל לעניינים פעוטים כמו התבטאויותיו של הפרופסור לייבוביץ' שלא היסס לעשות שימוש בנאציזם כדי לומר את דעתו על אלו שלא הסכימו איתו. היטפלות להתבטאויות בעייתיות הן זכות העומדת רק לצד אחד של המפה הציבורית-תרבותית, והדברים ידועים...

חשובים בהרבה הם מרכיבי נבואתו, שכמו במקרים רבים אחרים, עוצמתם הרטורית המשולבת יוצרת רושם של אמירה חזקה שאפשר לעשות לגביה רק אחד משניים: הפיכתה לתורת חיים פוליטית שמאפשרת ניגוחם המוחלט של כל מי שחושב אחרת, או התעלמות גמורה ממנה.

להלן תוצג אפשרות שלישית: דחייתה המוחלטת של נבואת הרי"ל על בסיס מרכיביה, אבל בהקשרם. תקציר מנהלים לממהרים: הציונות איננה חובה. מי שלא רוצה, שילך, רק שלא יפריע. הכל טוב.

ב. "גאווה לאומית"

מילא מדובר בעניין מובן מאליו אצל כל אחת מ-8000 הקבוצות המרכיבות את האנושות. די אם נזכיר כי פירוש המלה 'אינואיט' בשפתם של אלו המכונים 'אסקימוסים' ושהם עצמם מכירים עצמם בשם 'אינואיט', הוא 'בן-אדם', מה שמלמד שעבור האינואיטים, עם שלא ניצח (וגם לא נלחם) בשום מלחמה במזרח התיכון, שאר היצורים הדומים לו חיצונית (כלומר 'הומו-סאפיינס' במונחים מקצועיים), הם קצת פחות 'בני-אדם'.

האם זה הופך את האינואיטים לגזענים חלילה? על פי ההשקפות המבריקות הרווחות בימינו באקדמיה ובתקשורת, בוודאי שכן. אבל כל בר דעת (כלומר אדם שסתם עושה שימוש בשכל אפילו בהילוך ראשון) יודע שלא מדובר בגזענות אלא ב.... "גאווה לאומית".

אז אחרי שגילינו שהיהודים (כמו האתיופים, היפנים, המקסיקנים, האמריקנים, הקנדים, הגרמנים, ההונגרים ואפילו האיראנים) בשיבתם כהומו-סאפיינס אוהבים את עצמם עד כדי גאווה, נותר לשאול שאלה רטורית, האם זה סביר שעם שכל שכניו הבטיחו להשמידו והתכוננו לעשות כן בקיץ 1967, יחוש מעט גאווה על כך שהוא מנע את ההשמדה הזו בתקופה של שישה ימים.

אבל חשוב מכך: מסתבר שמשקיפים חדי עין אחרים, אלתרמן למשל, זיהו כבר מיד אחרי המלחמה את מה שזיהו אחרים עוד לפניה, למעשה כבר מ-1949, על דכדוך לאומי מסוכן, האופייני – כך לדעתו של אלתרמן בכל אופן – ליהודים שמתביישים בצדקת דרכם. עד כדי כך הוא דאג, אלתרמן, שכבר ב-1967 הוא פירסם אזהרה, "נבואה" עוצמתית ועמוקה לא פחות (לדעתי הרבה יותר) מזו של לייבוביץ, על תכניתו של השטן לנצח את הציונות באמצעות כך שהוא "יכהה" את "מוחו" של היהודי בישראל ואז הוא "ישכח שאיתו הצדק".

ואחרי מלחמת יום הכיפורים אדרבא ואדרבא. עצם החלטת משרד החינוך לפתוח במבצע של 'חינוך לתודעה ציונית' מלמדת עד כמה הגאווה הלאומית לא התחזקה בתקופה עליה מדבר לייבוביץ', אלא להפך.

טוב? רע? בעיני המתבונן. לדעתי (ולדעת אלתרמן), רע. כך או אחרת, עובדתית הנביא לייבוביץ טעה. והטעה. וממשיך להטעות. וזו הפואנטה (כרגע). הלאה.

ג. "האופוריה"

 קצת מעניין לעניין באותו עניין. לא רק ש'מותר' לעם שניצח במלחמה שנכפתה עליו, ושלא פרצה כך סתם אלא באה בהמשך ל-19 שנים רצופות של הצהרות שיטתיות ומחוייבות מצד כל העולם הערבי, תוך התעלמות כמעט מוחלטת של שאר 'העולם', להשמיד את מדינת ישראל.

כאמור, מילא מותר, התלונה אמורה היתה לבוא אם הדברים היו הפוכים. 'אופוריה' היתה בבריטניה ובארצות הברית וברוסיה במאי 1945, כפי שלא מזמן היתה 'אופוריה' אחרי שהכוחות האמריקנים המיוחדים חיסלו את בן-לאדן.

אבל חשוב בהרבה: מי שמכיר – ואני אחד מאלו שמכירים – את האופן בו התנהלו ממשלות ישראל אחרי 1967, 'אופוריה' לא היתה חלק מהרפרטואר אפילו לא בימים הראשונים אחרי 'ששת הימים'. דבר אחד זה הרחוב והציבור והתקשורת והתרבות (וגם שם אם נחפש ממש קצת נמצא סימנים הפוכים, אחרת אלתרמן לא היה כותב מה שכותב כבר ב-1967), דבר אחר זה פעולות הממשלה והתנהלותה.

אפס אופוריה, מאה אחוז אחריות. האם טעו? בוודאי. האם ניסו ולא הצליחו? בוודאי ובוודאי. אלא שכדי להבין את הסיפור המדיני, צריך לעבוד קשה, ולייבוביץ' לא רצה לעבוד קשה בנושאים הללו כי הוא עבד קשה בנושאים אחרים (משנת הרמב"ם, פרשת השבוע, ביולוגיה) וזה בסדר גמור.

הבעיה היא עם אלו שלוקחים את העצלנות שלו בתחומי ההיסטוריה המדינית של ישראל, והופכים אותה לתשובה נחרצת שכותרת 'אופוריה'. בלי להכיר ולו אחד מהם אני יודע בוודאות שבשדה המקצועי שלהם הם אינם מיישמים את העצלנות הרשלנית הזו. אבל כשזה מגיע לענייני היסוד של קיומנו כציבור, הכל הולך.

ד. "לאומנות קיצונית משיחית"

מי שמכיר מעט את הביוגרפיה של לייבוביץ', יודע לזהות כאן את הסימנים על קברו של הכלב. תקציר לממהרים: לייבוביץ' היה איש הציונות הדתית. כמו רבים וטובים אחרים, הוא היה מודאג למדי מהנטייה של הציונות הדתית לכיוון הרב-קוקי. 

היה רב-קוק מקורי, זה שמת ב-1935, ממש בימים בהם עלה לייבוביץ' ארצה, והיה בנו, רב-קוקי שהאריך ימים (עד 1981) והספיק לראות את כל מה שאבא שלו לא ראה: שואה, הקמת מדינה, ששת הימים, יום כיפורים, שלום כלומר "שלום" עם מצרים.

ומה זה קוקיזם? מחשבה המתבוננת בהיסטוריה במשקפי 'התכנית האלוקית', בליבה הבטחת הגאולה. מחשבה כזו ממילא - כמו כל אידיאולוגיה - רצופה בהתחבטויות ובסתירות, והדברים ידועים.

קוק-הבן המשיך את דרכו של אבא, ופרש את כל הארועים שאבא לא חווה (מ-1939 ועד 1979) במונחים שאכן יצרו מתח תיאולוגי-משיחי חריף. אחת התוצאות - אולי החשובה ביותר - היתה תנועת 'גוש אמונים', שמיומה הראשון הזהירו – מבפנים ומבחוץ – כנגד המתח התיאולוגי שלה ("משיחי" במונחים עממיים, ובסוף נברר מי הוא המשיחי בימינו, ליתר דיוק מ-1993, וכיצד אוסלו הוא מה שיבטיח את קץ הציונות. סוג של פרומו).

או בעברית-צה"לית: למי יציית החייל עם הכיפה הסרוגה? למפקד שלו או לרב שלו?

לייבוביץ' שהתנגד לתפיסה הקוקית ואחז במה שניתן לכנות לצורך העניין תפיסה דתית-לאומית 'ריינסית' (כלומר זו שהלכה בדרכו של מייסד הציונות הדתית הרב יעקב ריינס, שניסה להפריד בין המימד התיאולוגי למימד המדיני, עד כדי כך שהרב ריינס לא ראה שום בעיה בתכנית אוגנדה שלא זה המקום לדייק אותה, אבל אפשר כאן), יצא בכל פעם באופן שוצף וקוצף (ובהמי להחריד לא פעם) כנגד בני הפלוגתא שלו בציונות הדתית.

אבל אחרי 1967, כהגישה 'הקיצונית' כביכול של הרב קוק קיבלה שדה פעולה ("השטחים"), העניין נהיה אקוטי יותר. העובדה שממשלות ישראל בין 1967 ל-1977 קבעו מדיניות התיישבות מעבר לקו הירוק, בלי שום קשר לתורת הרב-קוק אלא על בסיס תפיסה מדינית שהמשיכה הגיון גיאופוליטי שנוסח על ידי התנועה הציונית כבר ב-1919, לא עניינה את לייבוביץ'. הוא לא עסק בהיסטוריה ולא התעניין בגיאופוליטיקה אלא במלחמה הפרטית שלו נגד 'המשיחיות' של הציונות הדתית בכלל וגוש אמונים בפרט.

התוצאה היתה שיח-לייבוביצ'יאני-לעומתי-להכעיס (ולא פעם בהמי-לעילא): גוש אמונים דיבר על קדושת הארץ? לייבוביץ' הסביר מדוע רק אלוהים קדוש. עם ישראל התרגש מהכותל? לייבוביץ' הסביר מדוע הוא נגעל מהדיסקו-כותל. הציונות הדתית - ולא רק היא - דיברה על 'ערכי היהדות'? לייבוביץ' הסביר מדוע אם ההלכה היתה מורה לו להתפלל את "ספר הטלפונים של חדרה", זהו מה שהוא היה עושה כי יהודי אמיתי לא שואל שאלות על טעמי המצוות אלא מקבל "עול מלכות שמים" וכל השאר זו עבודת אלילים.

וכך הפך לייבוביץ' לאולטרא-סלב בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום', שפעם אחר פעם אחר פעם מחא כפיים בהתלהבות לזקן העצבני שירק עליהם (פשוטו ותרתי) כשדיבר על נושאים כמו יהדות ומדע וערכים, באמצעותם הראה לציבור מעריציו שהם חבורת ברברים בורים וריקים מכל תוכן, המשולים לבהמה שכל מה שהיא יודעת זה למלא את כרסה ולהנות מהחיים.

לייבוביץ' יכול היה לדרוך ברגל גסה (והוא עשה זאת בהנאה שוב ושוב) על קהל מעריציו כי הוא דיבר בחריפות כנגד 'גוש אמונים', וככזה מותר היה לו לעשות שימוש (בהמי) בשלל נאצות מכל הסוגים (ושוב, נאצות: פשוטו ותרתי. כל מי שלא חשב כמוהו היה כידוע 'יודו-נאצי').

כוחו של נביא נמדד – כך לימד אותנו משה רבנו בספר דברים ואולי כבר קודם – בנכונותה של נבואתו. ובכן, האם חיילים חבושי כיפה סרוגה מצייתים למפקד או לרבי? האם הציונות הדתית היא מחנה עצום של 'משיחיות קיצונית' שתפעל בבוא היום נגד המדינה ומוסדותיה?

נו, שאלה רטורית. ב-7 באוקטובר הציונות הדתית הצילה את ישראל בדיוק כפי שהתנועה הקיבוצית עשתה זאת 75 שנה קודם לכן באמצעות הפלמ"ח.

עד אז, הציונות הדתית נאבקה על דרכה כמו כל תנועה חברתית-פוליטית אחרת. בזמן שהיריבה שלה, תנועת העבודה שהפכה ל'שלום עכשיו' על סטרואידים, הגדילה לעשות לביתה, גוש אמונים עמדה בראש תנועת התיישבות מפוארת ביהודה ושומרון, שב-7 באוקטובר הצילה את יריביה-מבית תושבי תל-אביב ובנותיה, חלקם מעריצי לייבוביץ' עד היום (אחרת לא היינו נדרשים לעניין הזה), מאותו הטבח שחוו מעריצי לייבוביץ' (חלקם עד היום) במערב הנגב.

אז מה נשאר מכל מה שאמור היה לבוא בשלב השני בנבואתו של לייבוביץ'? כלום ושום דבר, מה שאמור להביא אותנו לדיון עניני, היסטורי, עובדתי, מעיק, עמוס פרטים, בתוכן של היחסים הפנימיים בישראל בין תנועות חברתיות לפוליטיקאים, בינם לבין תכתיבי המציאות המדינית.

מישהו שמע פעם מלה מלייבוביץ על הערבים עצמם? על עמדתם? על הנהגתם? על האידיאולוגיה שלהם לפני ואחרי 'האופוריה והגאווה הלאומית'? – אני לא, מעולם, וזכיתי לשבת כמה וכמה וכמה פעמים עם לייבוביץ' בשורה ארוכה של מפגשים ציבוריים.

וביחס לעניינים 'פעוטים' אלו פעלו גם 'גוש אמונים', גם 'שלום עכשיו', וגם כמובן כל ממשלות ישראל מ-1967 (ולמעשה מהקמת הציונות אבל נעזוב את הפרה-היסטוריה הציונית כרגע) ועד היום. והויכוח ביניהם - ויכוח. וכתבו עליו לא מעט, כולל כותב שורות אלו.

אבל אם במקום לדון בהיסטוריה המדינית-בטחונית והגיאו-אסטרטגית אפשר להנפיץ ולהפליץ 'לאומנות קיצונית משיחית' ולזכות במטר של מחיאות כפיים, אז למה לא.

הלאה.   

ה. התבהמות

כן כן, החברה בישראל עתירת התבהמות. בכביש, ברחוב, בחוף הים, בפארקים הציבוריים, איפה לא.

בערך כמו באיטליה, יש האומרים מעט פחות משביוון, יש כאלו שאומרים שהטורקים בהמיים עוד יותר מהישראלים.

נו, מה לעשות ולא כולם גדלו והתחנכו בנורווגיה, ונורווגיה היא לצורך הטיעון, כי אין לי מושג – אני רק משער – מה אומרים אניני הטעם בנורווגיה על ההתבהמות הנוראית שעוברת על החברה בנורווגיה.

כי ככה זה בחברת המון, ועמד על כך ספרדי ידוע בשם חוסה אורטגה אי-גאסט בספרו 'מרד ההמונים' כבר לפני 100 שנה. לא נעים. בהחלט, אבל גם לא סוף העולם.

אבל חשוב מכך: נבואת לייבוביץ' בעניין השלב השלישי – ההתבהמות – אומצה זה מכבר על ידי חבורת צדקנים, הנוכחת מאד במה שמכונה כאן משום מה בשם 'אקדמיה' (מוסד שאמור היה להכשיר אנשים להכרת המציאות ובמקום כך בחר בדור האחרון להכשיר דורות של 'אקטיביסטים חברתיים' שאם יש משהו שעומד בדרכם לאקטיביזם הוא כמובן הכרת המציאות!).

לשיטתה אותה 'התבהמות' (שעליה מתלוננים בכל מקום, מיפן ועד הונדורס, ובצדק) היא פרי "הכיבוש" אלא מה. 

והנה תמצית התיזה למי ששכח: הולך הנער הישראלי (שעד גיל 18 הולעט באופוריות ובגאוות לאומיות עד כדי לאומנות-קיצונית-משיחית) לצבא, בצבא הוא מדכא את הפלסטיני באלימות, ואז בשבתות הוא חוזר הביתה ומדכא את אחיו הקטנים ואת החברה שלו באלימות, כי זה מה שהוא מכיר, ומי לא יודע שהכיבוש משחית וכן הלאה.

כאמור לעיל, הרי"ל הוכיח עוד בימי שיא אונו (הוא הלך לעולמו ב-1994) ש"התבהמות" היא תכונה אנושית ששמורה "אפילו" לפרופסורים מכובדים, כולל כאלו שהם אבירי ונביאי 'מחנה השלום'.

האם ניתן להבין מכל האמור לעיל שכותב שורות אלו בעד התבהמות? אפשר כמובן להבין מה שרוצים, אבל למען הסר ספק, התשובה שלילית. 

אבל חשובות ממנה כל התוספות וההקשרים: התבהמות היא אפשרות אנושית רווחת. חבל, אבל זה מה יש. כבר חז"ל כתבו על כך ולפניהם חכמי יוון, והדברים ידועים. כך או אחרת, להסביר את ההתבהמות ('השלב השלישי') ב"כיבוש" ('השלב השני') זה לא רציני.

לייבוביץ' בהתבהמותו השכיחה הוא הוכחה לזה.

הלאה.

ו. קץ הציונות – הטיסה האחרונה מערבה יוצאת היום ב-17.00

על מצבת-קיברו של ההיפוכונדר כתוב כידוע "אמרתי לכם". והנמשל: לציונות יכול לבוא הקץ. ברייקינג-ניוז: על קיצה של הציונות מבשרים מבפנים ומבחוץ כבר יום אחד אחרי הקמתה של התנועה הציונית. לא מאמינים? כנסו לעיתונות של פעם, קיראו ספרים, שאלו אנשים שיודעים.

אבל אין צורך, כי מובן מאליו שקץ הציונות היא אפשרות ולו מהסיבה שמשהו שקיים, כל דבר שקיים במציאות המוחשית או המדומיינת, מעצם זה שהוא קיים, יכול גם לא להתקיים.

מהים התיכון (שעד לפני 6 מליון שנה לא היה קיים כי החיבור שלו לאטלנטי היה נעול), ועד לקבוצת הכדורגל הכוח וינה (פעם היתה קבוצת כדורגל כזו, לפני כ-100 שנה).

ולכן לדבר על 'קץ הציונות' בארשת של חשיבות עצמית מנופחת, כשלב רביעי הכרחי אחרי שלושה שלבים שכבר התממשו כביכול (הגאוותנות, הלאומנות, ההתבהמות), זה לכל היותר משעשע, אבל מבחינתי כהיסטוריון מעורר פיהוק.

אלא שלפני שאני היסטוריון משועמם, אני קודם כל אזרח. וכאזרח לא משועמם כלל אלא מודאג ומותש, אני מפנה שאלה לכל אלו שמפיצים את נבואתו "המדוייקת" כביכול של הרי"ל: מה זה אומר מעשית? 

כי נגיד שאכן עברנו  - ולא עברנו, אבל נגיד שאכן עברנו – את שלושת השלבים הללו: איך בדיוק יגיע הקץ? האם הוא מתרחש ממש לנגד עינינו כשיש במדינה הזו 8 מליון יהודים ולרשותם אחת מ-30 הכלכלות החזקות בעולם וצבא משוכלל למדי ויצירתיות תרבותית ומדעית מעוררות התפעלות בעיני כל מתבונן שלא זכה עדיין להנות מאורו של הרי"ל?

ואם כן, מה זה אומר מבחינת אלו שמשוכנעים שהקץ כבר כאן? הרי אם היה בהם שמץ של קוהרנטיות, כלומר אם הם היו מאמינים לעצמם, הם היו ממש ברגעים אלו בדרכם לנתב"ג, לעלות על הטיסה האחרונה מערבה לפני שכל חברות התעופה מבטלות סופית את טיסותיהן לכאן.

רוצו! מה אתם מחכים???

ז. אז מי הוא משיחי?

אה, אתם עדיין כאן קוראים את הדברים? אם כן, אז 'השלב הרביעי' בנבואת הרי"ל היא פוזה. בדיוק כפי שהיתה עמדתו הציבורית של האיש הנפלא הזה, שיצא לי לשוחח איתו לא פעם ולא פעמיים בנסיעות ארוכות מביתו ברחוב אוסישקין בירושלים לציבור מעריצים שציפה לקבל ממנו את מנת רמיסת-הכבוד השבועית שלו בנתניה, פתח-תקווה, תל-אביב וכן הלאה.

אבל חשוב מכל זה הוא העניין עצמו. מה, אם בכלל, מהווה איום קיומי על הציונות ועל היצירה שלה: מדינת ישראל שהיא הבית של החברה בישראל שהיא סך כל האזרחים המרכיבים אותה, בונים אותה, רובם גאים בה, וברגעים הנכונים (גם באולימפיאדה וגם כשביפרים מתפוצצים בידים של אנשים שאם רק היו רוצים היה כאן שלום אזורי) אפילו חווים אופוריה לא עלינו.

ובכן, האיום האסטרטגי העמוק על הציונות הוא אכן המשיחיות. אבל לא של כמה מגלגלי עיניים עם כיפה סרוגה וסנדלי שורש, אלא של אזרחים שעדיין, אחרי אוסלו 1993, ואחרי ה-7 באוקטובר, משוכנעים שאם רק נקבל את הוראתו-תורתו - כלומר את הפוזה - של הרי"ל, רבם ישעיהו לייבוביץ', ונפנה "עכשיו" (בוודאי "עכשיו", הרי זה סימנו הראשון והמובהק של המשיחי! ישועת השלום כהרף עין, 'שלום עכשיו'!!! וכל שאר ה'עכשווים' המוכרים, אין צורך לפרט), הנה יפרוץ השלום.

מילא יפרוץ השלום: בשלב ראשון נפסיק להתנהג כבהמות, בשלב שני נפסיק להאמין בלאומנות קיצונית, בשלב שלישי נפסיק לחוש גאווה לאומית ובוודאי שלא ננקוט אופוריה כלפי כלום (אולי כלפי 'אימג'ן של הרג'"ל, רבנו ג'ון לנון), ואז באמת יבוא קץ הציונות כי אז תתמלא נבואת ישעיהו 'והיה ביום ההוא דעת אדוני כמים לים מכסים' (אימג'ן דערז-נו-פיפול).

ח. אז מה היא בכל זאת הציונות

המדהים בכל התורה המופלאה הזו – מופלאה באמת מלבד זאת שהיא תלושה לחלוטין מהמציאות האנושית ב250 אלף השנים האחרונות – היא שכדי ליישמה מעריציו של לייבוביץ' יכולים לקום ולעשות בדיוק את המעשה עליו הצביע כבר לא פחות מאשר בנימין זאב הרצל, כשייסד את הציונות, לאמור: "לא חובה רק אל תפריעו".

ובתרגום לעברית ישירה: הרצל הסביר לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, שהתנועה שהוא מקים מיועדת ליהודים שרוצים תחייה לאומית, ולאותם יהודים שאין להם ברירה. ולכן הוא ביקש מאלו שהיתה להם ברירה – יהודי בריטניה למשל, אבל למעשה כל יהודי שסידר את עצמו עם דרכון פורטוגלי – שלא יפריעו.

עד גיל 32 לייבוביץ' לא החליט האם הצטרפותו לתנועה הציונית עוד בנעוריו, מספיק חשובה כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו. ככל הנראה היטלר ועוזריו סייעו גם לו להחליט, ובהתאם לאופן בו הגדיר את הציונות – "נמאס לנו להישלט על ידי גויים" – עלה ארצה.

הגדרת הרי"ל את הציונות באופן מינימליסטי כל כך (בניגוד למשל לחזונו של גורדון "תחיית עם ישראל בארץ ישראל", או 'אפילו' של הרצל ב'אלטנוילנד') מסבירה היטב מדוע הוא ראה בציונות הדתית אויב גדול כל כך (עד כדי התעלמות מהערבים), ומדוע הפך לגיבור תרבות נערץ בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום' ב-55 השנים האחרונות.

אבל לפחות אפשר לומר שהרי"ל הקפיד להיות ציוני. גם זה משהו. אבל זו לא חובה. הרצל כבר נתן אישור מראש לכל אלו שנמאס להם להישלט על ידי 'יהודים משיחיים' לקום ולעשות מעשה ולהחליף קידומת של GMT. הרצל ביקש כבר לפני 127 שנים בדיוק: "אל תפריעו".

ט. ואם כבר מדברים על נבואות ראויות לשמן - שוב, תודה לאלתרמן

אז אמר השטן:

הנצור הזה איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמיקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק .