בשבח הפשרה (אבל אם זה עוזר למישהו להפנים את הרעיון שאין דמוקרטיה ללא פשרה, אני מוכן לגנותה ולירוק עליה) - או שוב פעם: על השיטה הדמוקרטית הנהוגה אצלנו

 

פעם בכמה שבועות אני מוצא עצמי חוזר למסקנה שכדאי שאנסה שוב להסביר את עיקרי השיטה הפוליטית בישראל.

לא שידע מסוג זה מביא בהכרח אנשים לשנות את עמדותיהם חלילה, וזו בכל מקרה לא המטרה, אבל אולי הוא יביא אנשים שנמצאים רגע לפני התמסרות לתענוגות השנאה והצדקנות (שני אלו באו לעולמנו כתאומים סיאמיים כידוע), לחשב מסלול מחדש ולהסתפק בעמדותיהם הפוליטיות מבלי צורך לתדלק אותן בתענוגות הצדקנות והשנאה.

מכונות הרעל של שני 'הצדדים', בנויות קודם כל על שקר עובדתי ידוע, או שאמור להיות כזה, אודות קיומו של ימין ושמאל בישראל.

העובדה היא שאין דבר כזה, בוודאי לא מבחינה אלקטוראלית. הטענה הנפוצה שהפכה לסיסמת יסוד של מכונת הרעל 'הימנית', לפיה "העם בוחר ימין ומקבל שמאל", היא חסרת שחר מבחינה עובדתית.

העם לא בוחר ימין או שמאל. העם בוחר מפלגות. כל הבחירות בישראל כבר בערך 40 שנה נגמרות בסוג של חוסר הכרעה ברור, דבר המביא לשלל אפשרויות של קואליציות.

בפוליטיקה בריאה, קואליציות כאלו היו קמות לגופם של אתגרים. למשל ב-2026 הגיוני יהיה שהקואליציה שתקום אחרי הבחירות (שתוצאותיהן ידועות לכולנו כידוע, הנה הסקר שלי: אף מפלגה לא תקבל יותר מ-30 מנדטים. כל שאר העובדות הנחוצות משניות בחשיבותן) תשקף הסכמה רחבה עד כמה שניתן בענייני בטחון.

וענייני בטחון קשורים לשלל נושאים, אבל ברור לחלוטין שהנושא המרכזי הוא שאלת מבנה הצבא, מקורות גיוס חייליו, וכמובן המוכנות שלו לשורה ארוכה של אתגרים שעומדים מעבר לפינה כבר לפחות מלפני שבועיים שלא לומר 30 שנה.

אבל גם אם אני טועה לגבי השאלה המרכזית - בטחון - והציבור ברובו חושב שהשאלה המרכזית היא יחסי הכוחות בין הרשויות, שוב, עקרון הפעולה הוא אותו אחד: תתכבד ותקום קואליציה המשקפת את דעת רוב הציבור בנושא יחסי מערכת המשפט עם הרשות המבצעת והמחוקקת.

ואפשר לדמיין קואליצייה המשקפת את דעת רוב הציבור בשני הנושאים הללו גם יחד - גם בטחון וגם משפט.

כך או אחרת, מצב הצבירה הישראלי ידוע וברור ומתוכו נבנתה השיטה הייצוגית של ישראל וממנה נובעת מפת המפלגות הממשית, המבוססת כאמור על העובדה שאף מפלגה לא תזכה ליותר מ-30 מנדטים, ומזה נגזרות שתי אפשרויות:

קואליצייה חשודה, וקואליצייה חשודה מאד. או במלים אחרות: קואליצייה גרועה או קואליצייה גרועה מאד.

אילו היה הדבר תלוי בי, לא הייתי נוקט לא ב'חשודה' ולא ב'גרועה' אבל נער הייתי וגם זקנתי ולא זכורה לי ממשלה אחת - אחת!!! - בישראל שכל שריה לא זכו לשלל גינויים וכינויים, וגם לא זכור לי ראש ממשלה ראוי אחד (בוודאי לא רבין לפני שנרצח שהיה כזכור עילג שיכור שובר עצמות וכן הלאה),

ולכן, בהנתן הנטייה הישראלית להתאבל על כל ממשלה לא משנה מה היא עושה ומי עומד בראשה, הואיל ועלי לשמור על מידה ידועה של אמינות, אין לי אלא לעשות שימוש מראש במונחים שליליים,

כי ככה זה אצלנו: בדרך לבית קפה (ב30 שקל) בו נשב ונתכנן את החופשה הבאה בסיישל (ב3000 דולר) נסביר לכל מי שרוצה לשמוע (וגם למי שלא רוצה) כמה הכל כאן חרא ודרעק ושיט וזבל. קודם כל כמובן הממשלה.

ומה שהיה עד 2026 ימשיך להיות גם אחרי 2026: קואליציה מזוויעה יותר או פחות.

אם הייתי שואל רק את עצמי בלי להתחשב ברוח השיח הישראלי, הייתי אומר שהקואליצייה הבאה שתקום, בדיוק כמו כל קואליצייה אחרת שגובשה מאז ימי הקונגרסים הראשונים של הרצל, תבטא פשרה כזו או אחרת.

אבל פשרה היא מלה חיובית ומלים חיוביות אי אפשר לומר בימינו, אז נמשיך לעוד הערה אחת המדגימה את העניין ונשחרר את הציבור להמשיך לסבול ולשנוא, כי לשם כך קמנו בבוקר (רובנו בכל אופן).

ובכן, בהנתן שכל קואליציה חשודה בעיני חלקים גדולים מהציבור, גם אם היא לגיטימית מבחינת החוק, כך יש חשד קבוע לגבי כל פשרה שהיא עומדת לקבל.

ויש לזכור: פשרה מתקבלת או באופן רשמי או באופן מעשי. למשל המצב העכשווי בעניין המשפטי-ממשלתי: בפועל המדינה מתפקדת ולכן בפועל מתקיימת פשרה.

איך אני יודע שזו פשרה? כי המדינה כאמור מתפקדת. ומדוע היא לא פשרה רשמית? כי כולם משמיצים את המצב.

מוזר? עובדה. ואין צורך לומר שהחיים מלאים מדברים מוזרים, יש האומרים שרק מדברים מוזרים.

כך או אחרת, אם ניקח את סוגיית הועדה למינוי שופטים כנושא מרכזי בשאלה המשפטית-ממשלתית וכדוגמא למה שאני מנסה לומר (פשרה בכל מקרה, השאלה היא לא האם פשרה אלא איך פשרה, האם מוסיפים עליה את הרוח הטובה של הכבוד ההדדי או להפך, מנצלים את עצם קיומה כדי להמשיך ולייצר שנאה ועויינות הנחוצים אולי לפוליטיקה הפנימית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד?)

הועדה למינוי שופטים מייצגת את העיקרון שמצב הצבירה הישראל מחייב פשרה בכל נושא ובכל תחום.

הרכבה כידוע הוא שלושה שופטים, ארבעה אנשי ציבור נבחרים, ועוד שני נציגים מלשכת עורכי הדין, סך הכל תשעה אנשים, מספר הכרחי לצרכי הכרעה.

עצם ההנחה שכל שלושת השופטים חושבים בהכרח אותו הדבר היא טעות לוגית והיסטורית גם יחד, כך גם לגבי שני נציגי הקואליצייה והאופוזיצייה, כך לגבי שני נציגי לשכת עורכי הדין, גוף שבעצמו כפוף לבחירות בהן לוקחים חלק עשרות אלפי אנשים

האם זה אומר שמדובר בתורה מסיני? לא. אפשר לחשוב על הרכב אחר, על מבנה אחר, אבל כך או אחרת הוא משקף פשרה ולא יכול לפעול אלא על בסיס פשרה.

אין צורך לומר שאת הרכב הועדה ואת עצם קיומה קבעו נבחרי ציבור שנבחרו על ידי הציבור. כי חברי כנסת הם אלו שקובעים את כללי המשחק, כולל את הכללים באמצעותם משנים או מתקנים את כללי המשחק.

כששר המשפטים החליט שהוא רוצה לשנות את כללי המשחק, הוא בחר לעשות זאת באופן אותו תאר פרופ' אלכסנדר יעקובסון באמצעות משל הבאסטה, לאמור:

אם אדם ניגש לדוכן בשוק ומציע הצעה מסחרית, הוא מצפה מהצד השני להציע הצעה נגדית ואז מגיעים לסוג של פשרה. אבל אם האיש ניגש לדוכן ומודיע לו שבכוונתו לשרוף לו את הבאסטה, די הגיוני שבעל הבאסטה יהיה עסוק פחות בניסוח הצעה נגדית ויותר בלחשוד בכוונות האמיתיות של מציע ההצעה.

בפועל כאמור, לצד ההתלהמות של לוין (מוזמנים להקשיב לראיון האימים שנתן לפני כמה ימים לאושיית הרשת שומר הסף טאוב), המציאות היא של פשרה.

עובדה. המערכת עובדת. שר המשפטים משמיץ אותה, נשיא העליון מתנהל כפי שמתנהל ומדבר כפי שמדבר, כך גם היועמשית, אבל העגלה ממשיכה לזוז. איך זה יכול להיות? עובדה. פשרה.

אז מה יהיה? אין לי מושג, אבל אפשר לנחש כי האפשרויות הן שתיים כאמור:

או התנהלות של פשרה על יסוד הבנה שפשרה היא נשמת אפה של הציבוריות האנושית בכלל ושל זו הדמוקרטית בפרט ומכאן דברי הלל ושבח על הפשרה ועל טובי מנסחיה ומוביליה ומקיימיה,

או התנפלות רטורית על הפשרה כעל תועבה שאין כמותה, והצגת אנשי הפשרה כעלובי נפש היושבים על הגדר בלה בלה במקום בתא הנהג של ה-D9

כך או אחרת, מציאות של פשרה. כי הרטוריקה המכוערת, לא משנה אם היא יוצאת מפיו של קולנוען נפוח, ראש ממשלה לשעבר שהתעייף מלפרק שעונים, פודקאסטר שומר סף או אפילו מפיו של שר המשפטים (!!!!!!!!!), כך או כך, היא רטוריקה מכוערת שלא משנה לרגע את העובדה שכל עוד העגלה נוסעת (ע"ע הנסיעה לסיישל בבית הקפה), הדמוקרטיה (ישראלית או אחרת) לא יכולה להיות דמוקרטיה אלא על בסיס פשרה.

או בקיצור: בכל זאת נוע תנוע

האם "שכח מה זה להיות יהודי"? – לא בהכרח: עוד נסיון לפענח את 'תוגת השמאל'

     א.     אין צורך לומר

ולכן יש צורך לומר שהמלה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתאור בסיסי של מציאות מורכבת מאד, בערך כמו המלים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.

ולנמשל: 'שמאל' הוא תאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.

האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.

ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.   

      ב.     ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות

'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.

קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.

הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, העלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.

ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק: 1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני'.    

      ג.   מה היתה דרכו של המערך?  - "רעיונות מפא"י ההיסטורית"

ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.

מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.

יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.

מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.

ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').

וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה". ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהנתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').

רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.

את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.

מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.

ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.

המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות בטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).

הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הנצחון הגדול ביותר בנצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.     

      ד.      'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'

ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שייצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973, מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, ובהמשך הפך גח"ל לחל-טעם', ומאוחר יותר נטלו בוחרי הרשימה הזו את הפתק עליו רשומות האותיות 'מחל' (לימים קיבלו אותיות אלו משמעות ידועה: 'המחנה הלאומי').

המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי נצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.

לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).

הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.

וחישוב הזה לא הוליד רענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.

מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ בליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו נצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הנצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.

עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.

ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.

זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.

ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.

אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.

זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מלה אחת.

אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו  באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך - שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.

אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.

וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.

האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?      

       ה.     'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?

כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".

במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.

ומה שנכון לנצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.

אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.

כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.

מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).

מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.

כיצד תתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.

כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.

באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949: "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.

לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.

ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת: "ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות".        

         ו.     קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה

כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.

דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.

או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.  (אודי מנור, היסטוריון, חיפה)

צדק של גויים - מתוך 'דברי ישראל בתוגרמה - חלק א', עמ' 42 (ואפשר להחליף המעשייה בסיפור המפורסם על המלך ועל השועל ועל השפן ועל הכובע-ב' ועל הסיגריה עם ובלי פילטר)

 צוה המלך ויעבירו קול במחנה לאמר: איש לא יהא רשאי לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות הלילה ולמעלה (כמובן לפי החשבון בארצות הקדם, לאמר משחשכה) ואפילו לקנות לחם או כל מאומה, וגם למוכרים צוה לאמר: לא ימכרו לשום אדם בלילה דבר קטון או גדול...

 ויואל המלך לנסות את עבדיו ואת המוכרים, אם עוברים על מצות המלך, ובנשף בערב יום באישון לילה ואפלה התחפש המלך וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני נשיו עמו. ויקר מקרהו ויבא על שער יהודית שהיתה אושפזיכנית והיתה מוכרת יינות שמנים וסלתות, לא תחסר כל בה. 

ויבא המלך ואנשיו אל האשה הלילה, ויסובו על הבית, מתדפקים על הדלת, ויען המלך ויאמר: פתחי לי, אחותי רעיתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה, השקיני מעט מים כי צמאתי, מכרי כיום את לחמך לי. ותען האשה לאמר: לא אוכל לעבור את מצות המלך והיא לא תצלח. 

ויוסף המלך לדבר ויתחנן לה לאמר: דלתיך לאורח תפתחי, איש עני אנכי ובביתי אין לחם ושמלה, כי עתה באתי מן השדה בערב... ספחני נא לחם ויין, באי עשי כדברי אם נא מצאתי חן בעיניך. ותען האשה ותאמר: לך מעלי, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני? 

ויוסף המלך לדבר: אם כן איפוא זאת עשי, פתחי החלון קדמה וירי לי משם מעט לחם... הגמיאיני נא מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי... ואני אתן את שכרך. כמו פתן חרש יאטם אזנו, אטמה אזנה משמוע. ותרם ימינה ושמאלה אל השמים ותשבע בחיי העולמים כי לא תתן לו מאומה דבר קטן או גדול, וחוטא המלך חומס נפשו, חמת מלך מלאכי מות, מי יאמר לי מה תעשה? וכהנה רבות עשה. 

וירא המלך כי האשה טובת שכל ולא נפתית לתת לו מאומה. והנה לא שמעה עד כה, ויאמר המלך בלבו: אשה יראת המלך היא תתהלל ויהללוה בשערים מעשיה, ויוציא המלך אבן אדומה ויתו על דלתות השער להכירה בשובו ויסר וילך... 

ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את היהודית ואת אשר עשתה, וישלח איש מלפניו אל מקום פלוני אלמוני תחנותי, ושם תראה דלת אחת חקוקה בשעה מסומנת על המשקוף, ושם האשה אושפיזכנית, והביאה אצלי. וילך האיש ויבא את האשה, ותעמד לפני המלך ותשתחו אפים ארצה. 

ויען המלך אליה וידבר אתה קשות, ויאמר: שמעי נא האשה הנצבת עמדי בזה, ותאמר: דבר, כי שומעת שפחתך. ויאמר: אי מי זה את? ותאמר: יהודית אנכי. ויאמר: הלא שמעתי כי היהודים רחמנים גומלי חסדים הם, ומדוע שחת רחמיך ולא חמלת על העני הקורא אליך בנשף בערב יום, מכרי לי פתח לחם ואסעדה, ולא שמעת לקולו ולא שמת על לבך, ותשלחי אותו ריקם, ולא חמלת על עניו ועל רישו, ולא טעם לחם או כל מאומה, והוא עיף ויגע ולא יראת אלהים, ועתה דעי נא וראי כי רעתך רבה. כאחת הנבלות עשית, כי תראי ערום ולא רחמתהו ומרעב מנעת לחם, גדול עונך מנשוא. 

אז ענתה היהודית לאמר: חלילה לשפחתך מעשות זאת, ומי בכל עבדיך רחמנים וגומלי חסדים כיהודים? אל ישם המלך בלבו דבר, כי לבעבור היותו תוגר (האורח) ח"ו עשיתי כן... הלא באזננו צוית: איש ואשה אל ימכרו בלילות. מה פשעי ומה חטאתי? 

ויאמר: גם אני ידעתי, החשי... שלום לך אל תראי, ידעתי כי לבעבור שמע מצותי עשית את הדבר הזה, ברוך טעמך וברוכה את... לכי לביתך ואני אצוה עליך. ויצו המלך את עבדיו הסופרים ויצא דבר מלכות ומלפניו ויכתב... לתת ליהודית הנ"ל עשרים לבנים ביום מדי יום ביומו... יען כי נמצאת נאמנת בחק המלך ודתו, ולא נטתה ימין ושמאל".

דברים ליום רבין

 מקצת הדברים שאמרתי עכשיו בשיחת זום עם שכבת י"ב בבית הספר התיכון המסויים שהוזמנתי על ידי אנשי החינוך שבו לדבר עם שכבת י"ב שלהם.

יום רבין כמובן אם זה לא ברור. הטיעון המרכזי שלי היה שהדרך לברר איפה אנחנו נמצאים היום מבחינה ציבורית, במורד התהום, במקום נפלא או בין לבין וגם וגם ואולי ואולי, עוברת בהבנה היסטורית של הדברים. כמה מפתיע.

אמרתי גם שכל אלו שאומרים שבישראל תתכן דיקטטורה, צודקים. אמרתי גם שכל אלו שאומרים שישראל היא כבר מזמן דיקקטורה, טועים. אמרתי גם שכל אלו שמרגישים בסך הכל טוב במדינה הזו, כמוני, וכמוני מוקירים תודה לדורות שבנו אותה, יודעים שלמרות שהם מרגישים בסך הכל טוב, המדינה הזו רחוקה מלהיות מושלמת, ושבהנחה שמדינה היא רק כלי אבל בידיעה שכלים הם עניין חשוב, הרי שכדי לתקן את המדינה ולשפר אותה, צריך כל הזמן לתחזק אותה.

ואז אמרתי שמבחינה זו - התחזוקה - המצב רע מאד, קודם כל כי השיח הציבורי פגום במקרה הטוב, רע מאד במקרה השכיח. למצב הרעוע של השיח אחראים פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור וכמובן אנשי אקדמיה, מהם יש לי את הצפייה הגבוהה ביותר ובהתאם האכזבה.

במלים אחרות, אמרתי שכדי שהמדינה תהיה טובה יותר יש לחזק את הדמוקרטיה שנולדה פגומה ותמיד תהיה פגומה כי היא יצירה אנושית ואנשים (חוץ מכמה יחידי סגולה) הם לא מושלמים. ושתנאי לחיזוק הדמוקרטיה זה שיח ציבורי טוב.

ואז אמרתי ששיח ציבורי טוב הוא כזה המתבסס על נימוקים, ועל הכרת העבר, ועל השוואות בין עבר לעתיד, וכן הלאה.

ובסוף נתתי דוגמא איך הורסים שיח ציבורי באמצעות עיוות דמותו של רבין מצד ימין ומצד שמאל. הקפדתי לומר שזה לא 'הא-ימין' או 'הא-שמאל', אלא 'ב-ימין' ו'ב-שמאל', כי 'הא' זו הכללה ולמרות שאי אפשר בלי הכללות צריך תמיד להזהר מהן, בוודאי בנושא כה עמום אמורפי ומחונטרש כמו המושגים ימין ושמאל בכלל ובשימוש הישראלי הנבוב שלהם בפרט. טוב, את כל זה לא אמרתי, רק רציתי לומר. הייתי אומר. אילו זכרתי לומר. גם לכם זה קורה. תודו.

איך מעוותים את דמותו של רבין בימין? תשאלו את אראל סגל למשל, שלפני כמה שנים כתב ביום רבין משהו בסגנון 'שרבין לא יבוא בטענות, הוא התחיל עם רצח פוליטי באלטלנה אז מה הוא בוכה מה'. סגל כמובן כתב זאת באופן אחר, אבל זה היה הרעיון.

לא זה המקום וגם בשיחת הזום הזו לא היה לא זמן ולא מקום להכנס לדיון בפרשת אלטלנה, אז נגיד כאן רק את השורה הראשונה, האמצעית והתחתונה.

השורה הראשונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ומפקדי אלטלנה בלבד.

השורה האמצעית: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ותומכיהם בתנועה הרוויזיוניסטית, ביניהם חיילי צה"ל במדים שערקו מבסיסיהם, הפרו פקודות, חטפו קצינים של צה"ל, פרצו מחסומי צה"ל, סרבו פקודה לאניות חיל הים של צה"ל, צה"ל שפעל כמו שכל צבא במדינה דמוקרטית פועל, בפקודת ממשלת ישראל הנבחרת.

השורה התחתונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם אנשי אלטלנה ואנשי אלטלנה בלבד.

כל דיבור על רבין ועל תפקידו ב'רצח יהודים' כביכול, הוא הדגמה לרפיון השכל של עיתונאים כמו אראל סגל, שלמרבה הצער הצליחו להשפיע בהבלים הללו על צעירים ישראלים רבים מדי.

וממש באותו הזמן, עוותה דמותו של רבין בשמאל. איך? על ידי הפיכתו לקדוש שקדושתו משרה על קדושת הקו הירוק, עתידן של ההתנחלויות (כלומר חיסולן כי כך דורש הקו הקדוש) וכן הלאה.

מה לעשות ורבין האיש, לא הקדוש הרצוח כפי שנברא על ידי גורמים בשמאל, חלקם ממש יושבים על כספי ציבור ועובדים במוסד ציבורי (הכוונה היא למרכז רבין אם זה לא ברור), חשב בדיוק ההפך, כלומר לא רק חשב אלא ממש אמר, אמר במקום רשמי - כנסת ישראל - מה שהוא חושב לגבי ההתנחלויות ("הלוואי ויהיו עוד כמותן"), הקו הירוק ("בקעת הירדן גבול הבטחון") ומדינה פלסטינית ("פחות ממדינה").

במלים אחרות, רבין של שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים ומרכז רבין, לא היה ולא נברא. אבל שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים, מרכז רבין וכל הקופיקוז שמדקלמים אותם ב"""""אקדמיה""""", לא יעצרו חלילה במחסום-ווטש של השקר הבוטה, כי הם, כמו האחים בלוז, אין א מישן פרום גוד. טוב, גם את זה לא בדיוק אמרתי, כי לא הספקתי. אבל לזה התכוונתי ואת עיקרי הדברים כן אמרתי.

סיימתי במחווה לדוקטור האוס. עבריבאדי לייז נהג לומר הדוקטור המעצבן ההוא, וזה כמובן נכון. אבל כמו כל דבר אחר בחיים - וגם את זה אמרתי - הכל עניין של מידתיות ומינונים. יש שקרים ויש שקרים. שקרים המצדיקים את רצח רבין בגלל אלטלנה או שקרים ההופכים את רבין ליונת שלום צחורת נפש, הם שקרים הפוגעים אנושות בשיח הציבורי, ומכאן בדמוקרטיה, ומכאן בעתידה של מדינת ישראל.

3400 מלים על הספר 'המאבק על ארץ ישראל' – שמואל דותן, מערכות 1988

א.      דברי שבח ותאור כללי של הספר במקום מבוא:

מעטים הספרים שאפשר לומר עליהם את הדבר הבא – רוצים ללמוד על שורשי הסכסוך והתהוותו עד הקמת מדינת ישראל? זה הספר היחיד שעליכם לקרוא. ולא כי אין עוד ספרים מעולים. יש ויש. אלא כי אם יש ספר אחד המספר את הסיפור במלואו (לא באופן סופי כי אין ולא יכול להיות דבר כזה), הרי שזהו הספר. Ece libri

'המאבק על ארץ ישראל' לשמואל דותן כשמו כן הוא. הספר מביא לפרטי פרטים (כמעט 400 עמודי טקסט) את מכלול הרעיונות שעלו בתקופת המנדט לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי.

דותן לא חוסך מהקורא גם לא עיון ברעיונות קיקיוניים שהועלו באופן קיקיוני על ידי גורמי ציבור קיקיוניים. הוא מקפיד להביא כל סיפור בהקשרו ולהביט עליו מכמה זוויות, הנגזרות קודם כל ממה שמוכר בכינוי 'המשולש הארץ-ישראלי: בריטים-ערבים-יהודים'.

אבל רק 'קודם כל' כי המשולש הזה הוא לא פעם מצולע-משוכלל מאד מורכב, כי מה לעשות ויהודים יש כמה (ולא 'רק' ימין ושמאל, ולא 'רק' פורשים ומקבלי-מרות, ולא 'רק' מקבלי החלטות ומפריחי רעיונות, אלא בתוך כל תת-קבוצה כזו יש מגוון משמעותי מספיק מבחינתו של דותן), ומה שנכון לגבי יהודים נכון גם לגבי הבריטים (משרד החוץ זה דבר אחד, משרד המושבות דבר אחר, וראש ממשלה זה שוב פעם עוד דבר לפעמים ממש דבר-אחר) וכמובן לגבי הערבים (פאן-ערביסטים, לוקליסטים, נוצריסטים, אסלאמיסטים, חוסיינים [קיצוניים יותר וקיצוניים פחות], אינטרסנטים של קרקעות, אפנדים, צמיתים וכן הלאה).

ב.      שורה תחתונה:

פרטי הפרטים שמביא דותן בדקדקנות מחקרית מעוררת קנאת סופרים מרבת חכמה והתפעלות, מספרים בסופו של חשבון סיפור פשוט מאד. הציונים עשו כל מאמץ למנוע את הסכסוך, להכהות אותו, לפתור אותו, להגדירו, לחקור את סיבותיו וכל פעולה קשורה אחרת. מבחינה זו הציון שמקבלים הציונים כתנועה קולוניאיליסטית, לאומנית או 'סתם' אלימה, הוא ציון נמוך שלא לומר בקיצור 'אפס מאופס'. כשלון מוחלט. לא קמה בתולדות האנושות תנועה שהפער בין המעשים והכוונות בהן הואשמה לבין מעשיה וכוונותיה בפועל היה גדול כל כך. ואולי 'גדול' היא לא המלה הנכונה כי ניתן להבין ממנה שיש איזה שהוא יחס בין ההאשמות לבין המעשים. כלום ושום דבר. 

דותן מביא בפרטי פרטים כל סוג של רעיון וכוונה ויוזמה ומעשה שביטאו את רצונם של הציונים להמנע מסכסוך ולפתור אותו. מרעיון הטראנספר שמקורו ציוני (אבל לא רק ציוני) ועד לנכונות להסתפק באוניברסיטה עברית אחת, שלוש שכונות בעיר הלבנה על חוף הים, כביטוי ל'מרכז רוחני' שיאפשר לד"ר מאגנס (שאפילו חבריו ב'ברית שלום' הפנו לו עורף), לחיות בשקט עם מצפונו, כשמליוני יהודים מוצאים לעצמם פתרונות אישיים ברחבי העולם, כי מה הם היהודים לעומת היהדות.

בין טראנספר לביטול עצמי עלו כל סוגי הפתרונות האפשריים על פי הלוגיקה, על פי הנסיון האנושית המצטבר, ועל פי הפרקטיקה בארץ הזו: חלוקה (4800 קמ"ר ליהודים, 110,000 לערבים); קאנטונים; דו-לאומיות; אוטונומיה יהודית במסגרת פדראציה כלל-ערבית (או לפחות סורית-ירדנית-לבנונית-פלסטינית); הגבלת העלייה כך שאחוז היהודים לא יעלה על 50%; קבלת הדרישות שעלו מתוך דיון מוסרי אבל גם על בסיס ניתוח כלכלי קר-רוח שהיהודים יתרמו לכלכלה הערבית גם בבלימת ומיון העלייה, גם בשיקולי הפיתוח וגם בסיוע טכני ישיר; נאמנות בריטית; נאמנות של האו"ם; וכמובן מדינה יהודית על שני צידי הירדן במסגרתו יהנו כל תושביה מאזרחות שווה. הכל.

והנה הטיעון המתבקש (מצידם של יהודים שונאי-עצמם דה-פקטו, רובם לא שמים לב לתופעה הזו, ובפסיכולוגיה יש לזה כינוי: הדחקה) – "מדוע שערבים שזו ארצם והם רוב בה יקבלו איזו שהיא הצעה ציונית או פרו-ציונית שפירושה ערעור מעמדם כאדוני הארץ?"

בדיוק. אין שום סיבה אובייקטיבית שהם יעשו כך. ואין צורך להתעכב על הפירכה לפיה "הערבים הם אדוני הארץ" או ש"זו ארצם". לצורך העניין נגיד שזה נכון (זה לא נכון אבל נגיד שכן).

כי העניין החשוב הוא אחר לחלוטין: המצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של ציבור שלם (הציבור הערבי אם זה לא ברור), אינני יכול שלא להצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של ציבור אחר (הציבור היהודי אם זה לא ברור).

אי אפשר לאחוז במקל (ארוך, והמקל ההיסטורי הזה מאד, מאד מאד, ארוך) משני קצותיו.

אי אפשר להאשים את היהודים באגואיזם כי בספר 'המאבק על ארץ ישראל' עולה תמונה הפוכה: הגורם היחיד (ולצד הערבים היו גורמים נוספים: בריטניה, ארה"ב, עוד מדינות באירופה, מדינות ערביות, הליגה הערבית וכן הלאה) שלא גילה אגואיזם שיטתי, כלומר גילה את ההפך הגמור – יציאה מהעור ומהכלים על מנת להמנע מאגואיזם – היה הצד הציוני.

ואם מאשימים את הציונות באגואיזם, הרי שכשלונה כתנועה אגואיסטית עולה מכל פרט בספר הזה. טיפשים אולי כן, אגואיסטים בוודאי שלא. 

ומהעבר לעתיד (דרך ההווה המתהווה בכל רגע): אחרי שהבנו את ההיסטוריה הפשוטה הזו, מרובת פרטים, מורכבת, אבל פשוטה, המסקנה אמורה להיות ברורה – אם כל מה שאתה עושה לא מוריד ממך את כתם האגואיזם, אין טעם לומר 'איט טייקס וואן טו נו וואן' (כי כל הגורמים בעולם, והערבים מעל לכל – הם אגואיסטים), אז אין אלא להסיק את המסקנה ולהתנהג באגואיזם. בקיצור: באגואיזיה התנהג כאגואיסט. 

העבר המפואר הזה בין מאגנס לשטרן (כשהרוב נע בציר שבין וייצמן לבן-גוריון) הוא אש תמיד להתחמם ללאורה ולשאוב ממנה מלוא חופניים השראה לקראת עתיד בו אגואיזיה תהפוך להדדיזיה, כולל וקודם כל הערבים, ואז ימצא פתרון כהרף עין.

עד כאן 'השורה התחתונה' של הספר המשובח הזה. להלן אתמקד בכמה עניינים חשובים לכשעצמם, הראויים כל אחד לעיון מעמיק ומקיף יותר.

ג.       שורשי מיתוס 'כפל ההבטחות':

למי ששכח או לא מבין במה מדובר – היום הפכה כבר למוסכמה שאין להרהר אחריה קביעה חסרת יסוד ובסיס (שזו ההגדרה לשקר המושלם) לפיה במהלך מלחמת העולם הראשונה חטאו הבריטים בהבטחות 'כפולות' כביכול 'לכל הצדדים': ערבים, צרפתים, יהודים.

לא זה המקום לעסוק בסוגיית 'ההבטחות' לצרפתים (והרי היא היתה אז מעצמה שוות ערך לזו הבריטית) אבל זה בהחלט המקום להזכיר שלא היה דבר כזה 'צד ערבי' אלא 'צדדים ערביים' רבים שונים ומנוגדים, זאת בשונה מהצד היהודי שהיה למעשה הצד הציוני שההבטחה שהוא קיבל ואשר נודעת בשם 'הצהרת בלפור' היתה מוסכמת ומתואמת על ידי כל מעצמות ההסכמה (צרפת, ארה"ב, רוסיה, איטליה). 

חשוב מכך: 'ההבטחות' של הבריטים ל'איזהשהוא-צד ערבי' לא היו 'הבטחות' אלא חלק מחוזה של תן וקח, במסגרתו הבריטים אמורים היו לקחת סיוע צבאי מהערבים של לורנס (חוסיין), ולתת עצמאות באזורים מוסכמים ומוגדרים, אשר לא כללו על פי שום פרשנות את ארץ ישראל. לבסוף, לא פחות חשוב, 'ההבטחות' ל'איזהשהוא-צד ערבי', לא רק שלא ניתנו בהסכמה בינלאומית (כמו במקרה של הצהרת בלפור) אלא שלא התקבלו אף פעם כהחלטת ממשלה בריטית אלא היו פרי יוזמה מקומית (מכובדת לכשעצמה) של השר התושב הבריטי (מקמהון) במצרים. וממש לבסוף: אף פעם לא מיותר להזכיר שחוסיין לא רק שלא עמד בצד שלו בחוזה (לתת סיוע צבאי לבריטים) אלא שהבריטים הם שנאלצו להשקיע דם יזע דמעות וכמה מליוני ליש"ט כדי להציל אותו מהצבא העות'מני.

ובכן, אצל הליצנים שמחפשים סימטריות גם כשהם משווים בין זבוב לג'ירפה, מכתבי חוסיין-מקמהון עומדים על מישור אחד עם הצהרת בלפור, והשקר הזה משמש כדי להאשים את הבריטים ב'כפל הבטחות' במקרה הטוב, או לצייר את הציונים כמבקשים דבר (ריבונות יהודית בחלק מארץ ישראל) במרמה.

חדשות טובות: בניגוד לאגדות כמו ילדי תימן בלקן אפגניסטן תורכמניסטן אקאטמפוקואסטן שנוצרו יש מאין על ידי חבורת שקרנים מדופלמת המתודלקת בדלק של שנאה לכל מה שזז כאן, בשם נאורות פרוגריסיבית-רדיקלית כמובן (ומבחינה זו אין בינם לבין כותבי הפרוטוקולים של זקני ציון ולמכחישי השואה שום הבדל, ועל התופעה עמד כבר לפני 40 שנה פייר וידאל נאקה בספרו 'רוצחי הזכרון'), הנה את השקר הזה על כפל ההבטחות לא המציאו יהודים טובי לב, הם רק ממחזרים ומלמדים אותו גם בקורסים של מורי דרך של משרד התיירות, אלא בריטים חסודים, מסיבות הגיוניות לחלוטין, המסתכמות במלה לגיטימית וטובה לכשעצמה אחת: פוליטיקה.

בלשונו של קלאוזביץ היינו אומרים, 'הפסיבדו-היסטוריה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. 

מה היתה המדיניות הבריטית? ב-1937, השנה בה נולד שקר כפל ההבטחות, היא היתה מפוצלת לשני כיוונים – פרו ואנטי ציונית, שכמובן היו עמדות שנגזרו מתפיסות אימפריאליות רחבות יותר שלא זה המקום לעמוד עליהן.

משרד המושבות אותו הזמן היה בידיים פרו-ציוניות בסך הכל (דותן מסביר [עמ' 155], שבעניין זה טעו הציונים כשחשבו שגם המשרד הזה הולך ונוטש את תכנית הבית הלאומי כחלק מהפייסנות כלפי גרמניה). פרו-ציוני אחר היה "קצין בריטי צעיר ששירת בארץ ישראל, צ'רלס אורד וינגייט, [שטען] כי רק היישוב לבדו עשוי לשמש משענת לבריטניה ביום סגריר וכי אין לבטוח בערבים ובכוחם".

משרד החוץ לעומת זאת, היה בידיים אנטי-ציוניות. רשות הדיבור לדותן [עמ' 154] :

"עיקר המערכה הוטלה על שכם הדיפלומטים הבריטיים במזרח [...ש]לא נזקקו לרמזים עבים כדי שישלחו ללונדון חוות דעת מרשיעות בספטמבר ובאוקטובר 1937". 'מרשיעות' כלומר כאלו שמטרתן 'להוכיח' שההתחייבות הבריטית לעם היהודי הובנה שלא כהלכה, ו"שמלכתחילה לא התכוונה הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה יהודית".

אותם 'דיפלומטים בריטים במזרח', "ערביסטים אדוקים" כפי שהגדירם דותן, לא פעלו לבד כמובן: "מנהיגים ערביים בארץ-ישראל היו מוכנים ומזומנים לשחק את התפקיד שהוצע להם על ידי משרד החוץ. הם רמזו כי אם תיגנז תכנית החלוקה ואם משרד החוץ יקבל מעמד של גורם מכריע, יחזור השקט על כנו". הנה הדפוס המוכר: הבה נרצח כמה יהודים, כך תוקם ועדת חקירה שתאפשר בין השאר להשחיל לתוכה שקר ולהפוך אותו ל'היסטוריה', ונבטיח שקט (בסגנון 'תחזיקו אותי') ובלבד שיהודים יזכרו את מקומם.

את השאר כולנו יודעים וחקר ותאר ישעיהו פרידמן: עדותו של הפרופסור טוינבי (שכמו זנד בימינו וסטאלין לפניו הוכיח באותות ובמופתים שאין דבר כזה עם יהודי [בכל אופן לא כשצריך להשמיד יהודים, אז לפתע פתאום יש ויש עם כזה]) ואישים אחרים במשרד החוץ ובסביבה האנטי-ציונית האחרת, שהפיצו את השקר בדבר כפל ההבטחות, עניין שלא היה ולא נברא.

ד.      המופתי, היטלר וערביי ארץ-ישראל

עוד נושא שמעורר וימשיך לעורר ויכוח כלומר פולמוס כי מדובר במורשת הפוגעת ב'תהליך השלום' ולכן מדובר בסוג של אמת מזיקה (מנקודת מבט של משיחיי הקו-הקדוש [מוכר גם בשם 'הקו הירוק'].

אין טעם לחזור על כל מה שידוע לגבי מעורבותו הפעילה של המופתי בסיוע לנאצים, בארגון פלוגות מוות בקרב מוסלמים באירופה וכיו"ב.

כאן רק נצטט קטע קטן מדותן [עמ' 203] שלא דורש שום הסבר נוסף: "בתחילת 1940 התחדשה המתקפה הגרמנית באירופה. הישגיה המדהימים באביב עורר מחדש את שאלת נאמנות הערבים לבריטניה. הנצחונות המוחצים והכיבושים המהירים בסקנדינביה, ארצות השפלה וצרפת [...] עוררו התלהבות בקרב ערביי הארץ [...] באזורים שונים, בעיקר בצפון, התנהלה תעמולה גלויה נגד גיוס לצבא הבריטי ונגד תשלום מסים. כרזות וסיסמאות אנטי-בריטיות נפוצו בארץ בערבית ובאנגלית, והן התחרו בשיעור תפוצתן רק בתמונותיו של אדולף היטלר".

ה.      'יהודים-ערבים' והבלים דומים נוספים

כידוע הולכת ותופסת אחיזה אגדה מהפכת קרביים שקשה לאתר את מקורה אבל שוב, לא יאוחר מימיו של סטאלין אם הולכים לתחילת המאה ה-20 ואם להתמקד יותר במשמעות של טענתו כאילו אין דבר כזה עם יהודי, אז נקודת הזמן היא 1968, תקופה בה אש"ף החל לפרסם בעיתונות העולם הזמנות לשיבתם הביתה [כלומר למרוקו, תוניסיה, עיראק וכן הלאה] של 'היהודים-הערבים' (מה שבז'רגון האידיוטי של מדינת ישראל הצעירה כונה וממשיך להיות מוכר גם היום בשם 'יהודי המזרח' הכוללים כידוע את יהודי מרוקו, שהם בכלל יהודי המגרב, שזה מערב, אבל גם בעניין זה עובדות ותיאוריות מסתדרות ביניהן בדיוק כמו כריך שינקן בבית כנסת בברוקלין ביום הכיפורים).

התיזה של אש"ף ממוחזרת היום בידי עוד ועוד יהודים 'רדיקליים' ו''''''ביקורתיים'''''' שמסבירים לכולנו שציונות היא המצאה אשכנזית שהתגלמה בצורת מפא"י, השני רק לשטן ברשע ובנוכלות ואולי אפילו עולה עליו, המצאה שבין השאר שיעבדה את 'היהודים-הערבים' לצרכיה, כמו למשל קטיף כותנה בתחילת שנות ה-50' וסחר ידוע בתינוקות.

ובכן, סטאלין או לא סטאלין, את אגדת 'היהודים-הערבים' אפשר להעריך טוב יותר לאור העובדות שמביא בעניין זה דותן – הגם שהוא עצמו לא מתייחס כלל להבל הזה שעוד לא היה נפוץ בשנות ה-80', התקופה בה עמל על מחקרו – כשהוא מתאר [עמ' 293] את תגובת הליגה הערבית לתוצאות מלחמת העולם השנייה (מה שמכונה אצלנו בשם 'שואה' ובלשון המשפטית 'רצח עם' או 'ג'נוסייד'):

"הבעיה שבפניה ניצבו מדינות ערב והליגה במגעם ובמשאם עם המעצמות נבעה מתוצאותיה הנוראות של מלחמת העולם השנייה. הסוכנות היהודית טענה בתקיפות כי יש קשר בין בעיית היהודים ושאלת ארץ-ישראל, וכי יש לאחד את פתרונן על ידי פתיחת שערי הארץ בפני כל יהודי המבקש או צריך לצאת מאירופה. לזכותה של הליגה הערבית ייאמר, כי בסתיו 1944 ובמהלך 1945 עדיין לא השמיעה את הטענה שעתידה להתפשט בעולם, לרבות הערבי, כאילו השמדת היהודים בידי הנאצים לא היתה ולא נבראה. אולם הערבים לא ראו עצמם אחראים לאסון היהודים [...] נציגי הליגה [...] עתידים לטעון בשנת 1945 באוזני הבריטים והאמריקאים, כי כבר תרמו את חלקם לפתרון בעיית היהודים [...] זאת ועוד: לדעתם, חיסול הנאציזם עשוי להחליש את להיטותם של היהודים לעזוב את ארצות מגוריהם ולבוא למזרח [...] לעתים נשמעו גם איומים. עבד אל רחמן עזאם, המזכיר הכללי של הליגה, הצהיר כי עידוד שאיפותיהם של הציונים עלול להביא למלחמת צלבנים חדשה בין הנצרות לאסלאם [תסמונת 'תחזיקו אותי', מוסר של בריונים] [...] בוושינגטון הגישו צירי המדינות הערביות תזכיר משותף לשר החוץ ובו הזהירו שלא יהיה שקט בעולם הערבי אם זכויות הערבים יוקרבו לטובת היהודים. מדינות ערב החליט לאסור הוצאת תעודות מסע ליהודים המבקשים לנסוע לארץ ישראל. ב-2 בנובמבר 1945, 'יום הצהרת בלפור' נערכו הפגנות אנטי-ציוניות בארצות ערב, שהפכו לפרעות ביהודים. בהתפרעויות בלוב נרצחו כמאה יהודים ב-6 בנובמבר. הליגה הערבית הכריזה חרם על 'מוצרים יהודים' וקראה לערבים לא לצרוך 'מוצרים ציוניים' ולא לסחור בהם".

ו.        מחנה השלום הערבי – אנשים טובים ובמוחם מנת עופרת הפוגעת באריכות הימים

כאמור לעיל, היהודים לא הפסיקו להמציא המצאות ולתכנן תכניות ולרקוח פתרונות. עד כדי כך שנשיא האונ' העברית, יהודה לייב מאגנס, איש שהופקד על 'כנסיית השכל' כלומר על המוסד היחיד בציבוריות האנושית שכל כולו קיים רק ביחס לאמת וביחס לאמת בלבד, הקפיד לשקר ולבדות ממוחו הסכמות ערביות כביכול, אפילו לתכניתו האנטי-ציונית בעליל, שלא היתה רחוקה מהשקר שניסו (והצליחו) לברוא "הדיפלומטים הבריטיים במזרח" שנזכרו לעיל, שעמלו להוכיח לציבור הבריטי (ובעיקר לממשלתו) כי "מלכתחילה לא התכוונה הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה יהודית". או בשתי מלים: אוניברסיטה עברית.

מאגנס כידוע (?) חתר באופן בלתי נלאה נגד הקמת מדינה יהודית גם אחרי שזו הוקמה ונלחמה על חייה. חובבי הצדק הפואטי (אין דבר כזה אבל נגיד ש) ישמחו לגלות שהוא הלך לעולמו בספטמבר 1948, ללא ספק בהשפעת הלחץ הנפשי בו היה נתון לנוכח כשלונו למנוע מדינה יהודית. נשיא האונ' הכי עברית בירושלים אם לרגע שכחנו.

ובכן, דותן [עמ' 316] מחזיר אותנו לימים המביכים של אחרי המלחמה, עת הרעים הובסו והטובים בחרו ברוב עצום חסר תקדים את מפלגת הלייבור, זו שזמן קצר לפני הבחירות המהוללות של יולי 1945 בהן הובסו הצ'רצ'ילים, הכניסה סעיף טרנספר מפורש כחלק ממצעה הפרו-ציוני (לא מיותר לומר כי ההנהגה הציונית, שרת ודב"ג אינקלודד, התנגדו לסעיף הזה שמא יהפוך לתנאי ואז תקבר תכנית הבית הלאומי. דב"ג, אגב, פרסם בחוברת הסברה שראתה אור ב8600 עותקים בבריטניה במהלך המלחמה, מאמר ובו תאר את מדינת היהודים שתקום אחרי המלחמה, מדינה בה יחיו לבטח ובשוויון מלא מליון אזרחים ערבים, אגב, ואם כבר אנחנו בנקודה הזו).

מהר מאד הסתבר שהלייבור גרועים מהשמרנים לפחות בכל הקשור למדיניות הספר הלבן (של 1939, ספר גט הכריתות של הבריטים מתכנית הבית הלאומי היהודי). בצר להם חזרו אנשי 'השומר הצעיר' לרעיון הדו-לאומי אותו העלו עוד לפני המלחמה, עליו הוסיפו תמיכה ברעיון הזמני והחלקי אך המבורך של הנשיא טרומן, לאפשר עלייתם המיידית של 100 אלף יהודים ניצולי שואה לארץ ישראל. רשות הדיבור לדותן:

"הצעת טרומן לעליית המאה אלף עוררה את חמת הערבים. דוברי הערבים הזדרזו לטעון באוזני הועדה [האנגלו-אמריקנית] כי התיאורים [כלומר השקרים] שמאגנס נתן לפניה על המשא ומתן היהודי-ערבי בשנים 1937-1936, משוללים יסוד, וגם מאגנס נאלת לחזור בו מטענתו שנמצאו בעבר ערבים שנאותו לעשות הסכם עם היהודים על בסיס עלייה יהודית נוספת. הכחשות הערבים הציגו את מאגנס [כמעט כתבתי אברום בורג ואלון ליאל], ולא בפעם הראשונה, כאוטופיסט שאינו מדייק בפרטים [כלומר שקרן], ועם זאת כמקסימליסט [כאן צריכים לבוא מאה אלף סימני קריאה לתפארת הלוליינות הלוגית של המוסר הערבי] שאינו יכול לוותר על הרעיון שארץ ישראל היא טריטוריה קולטת יהודים [כלומר עבור הערבים מאגנס האנטי-ציוני הוא ציוני-מקסימליסט]".

עד כאן חימום, מכאן הציבור מתבקש לתפוס מקומות ישיבה: "רק ערבי אחד, פוזי אל חסייני, התקרב לעמדה הדו-לאומית, בלא לוותר על זכות הערבים להיות רוב בארץ, מכיוון שהשתכנע כי המתיחות העדתית בארץ מועילה לאימפריאליזם ואף נגרמה על ידו. אולם הוא לא הספיק לעמוד בהבטחה שנתן לקהל שומעים יהודי קטן אך נלהב, כי יפעל למען התקרבות יהודית-ערבית. פוזי נרצח בידי מתנקש ששלחו בני משפחתו ב-23 בנובמבר 1946".

המשפחה מעל לכל כידוע. וכן, מדובר במשפחת חוסייני.  

ז.       מלחמה היא הפתרון לבעייה היהודית (זו היתה העמדה הערבית, וההיסטוריה לא מתחילה בתוצאות של כוונות אלא בכוונות שהובילו לתוצאות)

חוסייני אחר, אחד שנשאר בחיים (ובין השאר דאג לרצוח את פוזי), ג'מאל שמו, "השתלט על המשלחת הערבית [לאו"ם] וכיוונה כרצונו, תבע בשבוע השני של פברואר כי הבריטים יפנו את הארץ על מנת 'שהצדק ייעשה בשדה הקרב' [...]" [עמ' 347]. בווין אמנם לא שעה לדרישתו של ג'מאל חוסייני, אבל "הביע הבנה לעמדת הערבים שאינם מסכימים ש'סוכנות יהודית זרה, ממומנת על ידי אמריקה, תתערב בענייני ארץ-ישראל ותשפיע על גורל הערבים, תושבי הארץ זה אלפיים שנה' ". [עמ' 348. אגב, לאחרונה עלה המספר מ2000 ל-9500 שנות נוכחות פלסטינית בארץ, כך על פי 'הנראטיב' – מילת קוד לאמת מוחלטת ובלבד שהיא נאמרת על ידי אנטישמי מכל סוג – של המופתי הנוכחי של ירושלים].

עוד קצת דותן [עמ' 372]: "במלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל למחרת ההחלטה באו"ם, במטרה 'למחות באדום מה שנכתב בשחור' " היתה המשך לדברים שנשמעו על ידי ערבים כבר מ1945 כנגד 'הוועדה האנגלו-אמריקנית', ומלים רווחות היו "מרחץ דמים" ו"השמדה" [פרשנות הכרחית: אם יהודי אומר אותן זוהי הוכחה לאימפריאליזם היהודי הרצחני וצידוק לארגוני צדיקים מסוג ידוע. אבל אצל ערבים זו 'סתם רטוריקה']. "לעתים" ממשיך דותן, הדברים "כוונו גם לעברם של יהודי ערב, שמצבם [אל תגלו ליהודה שנהב חלילה, עובדות זה עניין מזיק עבור סוג רווח של אקדמאים בימינו] הורע מאד במחצית השנייה של שנות הארבעים".

א-פרופו 'סתם רטוריקה': מיום החלטת החלוקה ועד לקרב על משמר העמק (אפריל 48) נרצחו 900 יהודים, רובם באמצעות "טרור אינדיבידואלי, ירי על רכב וחסימת שיירות" כפי שסיכם זאת דותן [עמ' 373]. את הסוף כולם יודעים – הנכבה הפלסטינית, שדותן, אגב, נוקב במספר 450,000 ולא מה שגדל ונהיה עם השנים [עמ' 429]. חשוב מכך, דותן מצטט דברים מפי המופתי, לפיהם היה לו חלק בעידוד יציאת הערבים מהארץ, עד לשחרורה וכן הלאה, בקיצור, המופתי תומך בסו-קולד 'הנראטיב הציוני' (ולא תהיה ברירה אלא לקרוא שוב את בני מוריס).

ח.      דן מכמן – משואה לתקומה! – משואה לתקומה?: מאמר חשוב מאד, אבל דותן הקדים אותו ב-12 שנים לפחות והוא לא נזכר כלל כי אולי הוא לימד רק בבית-ברל

עוד אחת מאגדות המקום המזיקות שהפכה ליותר ממוסכמה, אלא למיתולוגיה המשמשת לטיפשויות מימין (ערפאת הוא היטלר) ומשמאל ('זה מזכיר לי תהליכים') מחברת חיבור שאין לנתקו כביכול בין השואה להקמת המדינה.

כל ישראלי כמעט ידקלם ללא היסוס את השטות לפיה השואה היתה זו שהעיקה על מצפונו של 'העולם' (אותה ישות ערטילאית מטאפיזית המשמשת לאחרונה כארגומנט ממשי בפיהם של נאורים למיניהם, המדברים על 'העולם' כפי שנגיד ארנבת מדברת על גזר או כדורגלן על כדור) ובזכות אותן נקיפות מצפון הוחלט לאפשר ליהודים לברוא ישות מעוותת – מדינה יהודית-דמוקרטית – עיוות המייצר עוד טיפשויות מימין (יהדות מעל לדמוקרטיה) ומשמאל (או דמוקרטית או יהודית).

הרבה יותר קל לכתוב נח בשבע שגיאות, וסליחה על הקלישאה.

חשוב בהרבה. את המאמר הנזכר בסעיף זה, מאמר משובח וחשוב מאין כמותו, מאת דן מכמן, מאמר שלמרות שמלאו לו עשרים שנה (!!!) ולמרות שהוא נגיש ומקוון לכל דורש, ושאפילו שאת השורה התחתונה שלו אפשר להבין כבר מהכותרת, הוא לא שינה מאום בעולם התודעה הישראלי הממשיך כאמור לדקלם את הטיפשויות המייצרות טיפשויות נוספות, תוכלו לקרוא בעצמכם.

לא פחות חשוב: דותן עמד על העניין הזה כבר בספרו שראה אור כאמור ב-1988, בכמה וכמה מקומות (עמ' 343, 345, 346 ועוד). הוא אמנם נזכר כהערת שוליים אצל מכמן, אבל לא בעניין הזה. מי זה שמואל דותן בכלל, מילא מת בגיל 58, הוא בכלל לימד במכללה למורים.

ט.      "אסור לשאול 'האם' בהיסטוריה" – אז זהו, שממש, אבל ממש כן (מילא רוברט ויטפוגל, היסטוריון אמריקני, קיבל נובל על מחקר שהתבסס על שאלת 'אם', אבל מה לשכל הישר ולקלישאות?)

"אין לדעת" כתב דותן [עמ' 346], "איזה תסריט היה מתקיים אלמלא נקטו [הערבים] עמדה [מתנגדת] זו [לועידת לונדון, ינואר 1947, במסגרתה הועלתה תכנית קאנטונים שהיתה מותירה בידי "היהודים 16% משטחי הארץ ומגבילה את העלייה ל96,000 לשנתיים ואחר כך ימסר העניין לאסיפה מכוננת שתקבל לידיה שלטון עצמי" [כלומר מחסלת את המפעל הציוני]. ככל הנראה" ממשיך דותן בשאלת 'אם' האסורה על פי הקלישסטוריונים ולא ההיסטוריונים, "בהסתמך על הלכי הרוח ששררו ביישוב ובעם היהודי באותו זמן, היו יהודי ארץ-ישראל מתמרדים נגד המדינה ה'ארץ-ישראלית', הערבית למעשה. התשתית שבנו היתה מאפשרת להם להקים מדינה לעצמם. מסתבר שהיו נאלצים להסתפק בטריטוריה קטנה ממה שהשיגו שנה לאחר מכן, בתנאי מלחמה. ספק אם היו זוכים בהכרה בינלאומית כללית כמעט בה זכו בה ב-1948, בנסיבות אחרות. בהיעדר הכרה בינלאומית ובהיעדר הנסיון הקשה של מלחמה, שנכפתה על ידי הערבים, היו מתקשים לרכוש אהדתם של כל היהודים בעולם [...]".

תפקיד שאלת 'אם' פשוט ברור והכרחי: בלי שאלת 'אם' אי אפשר להבין את החלופות שעמדו לנגד גורמים למיניהם. והיסטוריה ראויה לשמה היא תולדות החלופות שעמדו והומצאו ועלו על הפרק על ידי גורמים כאלו ואחרים, וההכרעות לבחור באחת ולא באחרת.

אחרת אין שום שחר לדיון מוסרי, וללא מוסר אין פוליטיקה, וללא פוליטיקה אין היסטוריה וללא היסטוריה אין בני אדם. או מהצד השני: בני אדם הם בין השאר יצורים מוסריים ומעצבי מציאות, וההיסטוריה האנושית היא תולדות הפוליטיקה של עיצוב המציאות, מציאות שהיא קודם כל פוליטית.

י.        במקום סיכום:

תודה לשמואל דותן. כרטיס כניסה לדיון בתולדות הסכסוך הוא קריאה בספרו.