הספר עוסק בשאלה הפוליטית הבוערת 'ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית', כלומר כתגובה לטענה הרווחת בכל מקום כאילו מדובר בסתירה עקרונית. מטרת הספר היא לשמש בסיס לדיון אחראי ורציני יותר במדינת ישראל בכלל ובכלל זה מקומה במזרח התיכון.
יש לזכור ולהדגיש, כי גם אלו הסבורים שזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, מתרצים את מגבלות הדמוקרטיה שלה בטענה שמדובר במקרה מיוחד. הספר מנסה להראות שלא מדובר במקרה מיוחד וכי מדינת ישראל ללא ספק גדושה בבעיות אבל גם מהבחינה הזו היא לא שונה מכל דמוקרטיה אחרת. ולכן, גם אם בהחלט יש מקום לביקורת על מדיניות הפנים והחוץ של ישראל, אין לעשות זאת מתוך עמדה השוללת עקרונית את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.
הספר נכתב במשותף עם ז'אומה רנייר, שהוא ספרדי-קטלוני שלפי דבריו התקרב לתמיכה בציונות ובישראל מסיבות תרבותיות-חברתיות. מבחינתו הציונות וישראל הן הוכחה להיתכנות של תחיית תרבות שהיתה בדעיכה, והוא, כקטלוני המעונין בתחיית התרבות של קבוצתו הלאומית-אתנית, שואב מישראל השראה. הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים, ובכל הפעמים הגיע באופן עצמאי בלי מעורבות של גורם מדיני כלשהוא. לאחרונה הקים את 'אגודת ידידי ישראל בקטלוניה', ובתקופת מבצע 'עופרת יצוקה' הותקף באופן פרוע על ידי שונאי ישראל בספרד. כל זה לא מונע ממנו - או ממני - למתוח על מדיניות ישראל ביקורת ובלבד שהיא מוצדקת וענינית.
הספר מתאר את המבנה החוקתי של המדינה, חוקי יסוד, חוק השבות וכד', והוא כולל הקדמה היסטורית המתארת את מצבו של עם ישראל מתחילת העת החדשה, ומתוך איזה הקשר התפתחה הציונות. מבוא היסטורי זה מיועד בין השאר לתקוף את הטענה הרווחת המקשרת את ישראל ואת צידוקה בשואת יהודי אירופה. במציאות של בורות רחבה בכל הנוגע להיסטוריה של העת החדשה ובכלל זה ההיסטוריה היהודית, חשוב מאד להדגיש כי לציונות שורשים במאה ה18 וה19, וכי היא המסגרת שהוכיחה עצמה כמתאימה ביותר לשמש כבסיס משותף לרוב הזרמים והגישות בעם היהודי, אותה מסגרת בדיוק המאפשרת עקרונית שותפות אזרחית של לא-יהודים במסגרת המדינה שנבנתה על התשתית הציונית.
כהמשך ישיר לאותו הגיון, ועל סמך הכרת הבורות הרווחת בנוגע לקשר כביכול בין שואה לתקומה, מדגיש הספר באופן ישיר את העובדות השכוחות, לפיהן האו"ם, כאשר החליט על חלוקת הארץ למדינה ערבית-דמוקרטית ולמדינה יהודית-דמוקרטית, לא נשען כלל על השואה כעל צידוק. אדרבא, דו"ח ועדת אונסקו"פ מזכיר את הנאצים כעוד גורם שהגביר לפני המלחמה את ההגירה לא"י. ואכן, הועדה עסקה בכל מה שקשור לא"י ולא התיחסה לשואה כאל צידוק לתכנית החלוקה, אלא לעובדה הפשוטה שהיא מצאה שבאותה טריטוריה ישבו שני עמים שונים שאחד מהם התנגד נחרצות לישיבתו של השני, בעוד שהשני לא היה מוכן לוותר בשום אופן על זכות הישיבה וההגירה שלו אל תוך הטריטוריה הזו. במציאות הזו סברו רוב אנשי הועדה שיש לחלק את הארץ.
לצד המבוא ההיסטורי והדיון המשפטי, דוחה הספר על הסף את הביקורת על ישראל המציעה לבטל את היותה 'יהודית' זאת על סמך סיסמת 'כל אזרחיה', סיסמה המניחה נייטרליזם תרבותי. הטענה בספר, היא שאין ולא יתכן דבר כזה נייטרליזם תרבותי, דבר הבא לידי ביטוי בשורה ארוכה מאד של דוגמאות של חוקות של מדינות מהעולם כולו.
חלוקת העבודה ביני לבין שותפי ז'אומה, היתה שאני כתבתי את כל הקטעים ההיסטוריים ואילו הוא, כשמשפטן, הביא את המסמכים הרלבנטיים השופכים אור על המבנה החוקתי של ישראל.
יש לזכור ולהדגיש, כי גם אלו הסבורים שזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, מתרצים את מגבלות הדמוקרטיה שלה בטענה שמדובר במקרה מיוחד. הספר מנסה להראות שלא מדובר במקרה מיוחד וכי מדינת ישראל ללא ספק גדושה בבעיות אבל גם מהבחינה הזו היא לא שונה מכל דמוקרטיה אחרת. ולכן, גם אם בהחלט יש מקום לביקורת על מדיניות הפנים והחוץ של ישראל, אין לעשות זאת מתוך עמדה השוללת עקרונית את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.
הספר נכתב במשותף עם ז'אומה רנייר, שהוא ספרדי-קטלוני שלפי דבריו התקרב לתמיכה בציונות ובישראל מסיבות תרבותיות-חברתיות. מבחינתו הציונות וישראל הן הוכחה להיתכנות של תחיית תרבות שהיתה בדעיכה, והוא, כקטלוני המעונין בתחיית התרבות של קבוצתו הלאומית-אתנית, שואב מישראל השראה. הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים, ובכל הפעמים הגיע באופן עצמאי בלי מעורבות של גורם מדיני כלשהוא. לאחרונה הקים את 'אגודת ידידי ישראל בקטלוניה', ובתקופת מבצע 'עופרת יצוקה' הותקף באופן פרוע על ידי שונאי ישראל בספרד. כל זה לא מונע ממנו - או ממני - למתוח על מדיניות ישראל ביקורת ובלבד שהיא מוצדקת וענינית.
הספר מתאר את המבנה החוקתי של המדינה, חוקי יסוד, חוק השבות וכד', והוא כולל הקדמה היסטורית המתארת את מצבו של עם ישראל מתחילת העת החדשה, ומתוך איזה הקשר התפתחה הציונות. מבוא היסטורי זה מיועד בין השאר לתקוף את הטענה הרווחת המקשרת את ישראל ואת צידוקה בשואת יהודי אירופה. במציאות של בורות רחבה בכל הנוגע להיסטוריה של העת החדשה ובכלל זה ההיסטוריה היהודית, חשוב מאד להדגיש כי לציונות שורשים במאה ה18 וה19, וכי היא המסגרת שהוכיחה עצמה כמתאימה ביותר לשמש כבסיס משותף לרוב הזרמים והגישות בעם היהודי, אותה מסגרת בדיוק המאפשרת עקרונית שותפות אזרחית של לא-יהודים במסגרת המדינה שנבנתה על התשתית הציונית.
כהמשך ישיר לאותו הגיון, ועל סמך הכרת הבורות הרווחת בנוגע לקשר כביכול בין שואה לתקומה, מדגיש הספר באופן ישיר את העובדות השכוחות, לפיהן האו"ם, כאשר החליט על חלוקת הארץ למדינה ערבית-דמוקרטית ולמדינה יהודית-דמוקרטית, לא נשען כלל על השואה כעל צידוק. אדרבא, דו"ח ועדת אונסקו"פ מזכיר את הנאצים כעוד גורם שהגביר לפני המלחמה את ההגירה לא"י. ואכן, הועדה עסקה בכל מה שקשור לא"י ולא התיחסה לשואה כאל צידוק לתכנית החלוקה, אלא לעובדה הפשוטה שהיא מצאה שבאותה טריטוריה ישבו שני עמים שונים שאחד מהם התנגד נחרצות לישיבתו של השני, בעוד שהשני לא היה מוכן לוותר בשום אופן על זכות הישיבה וההגירה שלו אל תוך הטריטוריה הזו. במציאות הזו סברו רוב אנשי הועדה שיש לחלק את הארץ.
לצד המבוא ההיסטורי והדיון המשפטי, דוחה הספר על הסף את הביקורת על ישראל המציעה לבטל את היותה 'יהודית' זאת על סמך סיסמת 'כל אזרחיה', סיסמה המניחה נייטרליזם תרבותי. הטענה בספר, היא שאין ולא יתכן דבר כזה נייטרליזם תרבותי, דבר הבא לידי ביטוי בשורה ארוכה מאד של דוגמאות של חוקות של מדינות מהעולם כולו.
חלוקת העבודה ביני לבין שותפי ז'אומה, היתה שאני כתבתי את כל הקטעים ההיסטוריים ואילו הוא, כשמשפטן, הביא את המסמכים הרלבנטיים השופכים אור על המבנה החוקתי של ישראל.